נמאס מהצבא הזה

 

 

קראתי את הפוסטים והדיווחים על ה"מיני סקנדל" במכללת ספיר, עם המרצה הערבי שסילק חייל במדים (יש הטוענים שזה כלל לא קרה כך). אין לי מה להוסיף כבר על מה שנאמר, אבל לי זה הזכיר כמה חוויות אישיות מעצבנות, המתקשרות לסיפור הזה.

 

כאשר עברתי דירה מהמרכז לצפון המוריק, איחר הדייר הקודם בפינוי הבית, ומי שפעם עבר דירה, יודע שזה "עונש" רציני מאד להיתקע בדירה ארוזה, לבטל הובלה, להסתכסך עם בעל הבית שמחכה לפינוי וכולי. ארבעה ימים תמימים חיכיתי עד שיכולתי להיכנס, מתוכם ביליתי שני לילות – על חשבוני כמובן – בבית מלון.

 

להפתעתי הרבה, הדייר המאחר לא התנצל אפילו, אלא שלף את הקלף המנצח. מילואים. אפשר היה לחשוב שמדובר בצו 8 לפעולת מלחמה. אך מה הסתבר ? החייל שוויק הוא פחות או יותר בשנה האחרונה למילואים, עושה בעיקר כיף חיים, מסתובב עם רכבי שטח ומפליץ עם החבר'ה. אין לו שום בעיה לדחות את המילואים, וברוב שעות היום הוא ממילא היה משוחרר, ואפילו קיבל איזה ג'יפ על חשבוני וחשבונכם.

 

למזלו הרע, הגיעו האישורים על המילואים לכתובתו הקודמת, כלומר ישר לידי. ומה הסתבר, המילואים הנוראים היו שלושה ימים, שהתחילו ביום שהוא כבר היה אמור להיות בחוץ. זה ניראה יותר כמו משהו הפוך. קודם הוא הבריז, ואז – כדי להמלט מהתוצאות הכספיות הוא "ארגן" לו אישור על שלושה ימי מילואים מהחבר'ה. כמה טוב שיש חביירים.

 

00000

מול הבית החדש מתגוררים השכנים החדשים, בוילה נחמדה הצופה אל עמק מוריק. מאחר שיש להם צאצא בן גילו של הנסיך, הזדמן לי להבחין בזה ששניהם כל היום בבית, אמא ואבא גם. לשאלתי, השיבו בחיוך של מנצחים שהם באמת בני מזל, שארגנו לעצמם פנסיה מוקדמת מהצבא (הם בוודאות בני פחות מארבעים), ולמעשה פטורים מעול פרנסה עד קץ הימים. הבית כולו מעוטר במודלים של טנקים ומטוסי קרב, ובספריה אפשר למצוא רק ספרי קרבות ומלחמות. השניים נראים מתוחי עור ורעננים, מבלים את ימיהם בין מועדון בריאות זה לשני, ובין לבין נוסעים לחו"ל "להתאושש". התברר שלא מדובר, גם במקרה זה, ביחידת סער מסוכנת, אלא באדם שבילה את רוב זמנו בצבא בעורף, בתפקיד ניהולי בבסיס שריון סמוך לבית. מכוח האינרציה רכש דרגת סא"ל, הצליח לפרוש מוקדם (לא שאלתי איך), והוא מסודר. יופי טופי. אין עיני צרה בהצלחות של אחרים, אך כאן מתחיל הסיפור. על ה"טיקטה" של "איש צבא" – הזוג המלכותי מהלך כאילו מגיע לו הכל מכולם, דורש ואף מקבל פריווילגיות ביניהן הפריווילגיה העיקרית לדרוך על אחרים ולצאת מזה. ל"אנשי קבע" ולנשותיהם שלא עבדו יום בחיים, מותר הכל.

 

000000

 

תמונה שלישית ואחרונה. פונדק דרכים באחד מכבישי הצפון המוריק. אני עוצרת לנגב משהו, ואולי גם להוסיף לו איזה בשר על הגריל, ונוחתת במקום לא רע דוקא, שבו המבחר סטנדרטי אבל הכל טרי ומכל הלב, במחירים מגוחכים. בעוד אנחנו יושבים וממצמצים, נכנס אדם לא צעיר, שמן, עם קרחת חלקית, בהליכה אדנותית. הוא נכנס לחלק הפנימי, כלומר לדלפק ההגשה ופותח בשיחה בקול רם, באופן שממנו אפשר להסיק שהוא בעל הבית. אני שואלת אותו משהו, והוא מסביר לי שהוא "איש בטחון", צו צו, הכוונה שו שו, ואני אמורה בשלב הזה להתעלף ואולי למצוץ לו במהירות מאחורי הדלפק. למקום מצטרף בעל המקום, שהוא…אוי ווי, עראפי מקומי, בפנים דאוגות.

מן הדינמיקה שמתחילה פה, מתקבל הרושם שאיש הבטחון בא לקבל איזה פרוטקשן או מידע, וממש מתנחל לבעל הבית בתוך המסעדה. אני שואלת אותו למה הוא נכנס לחלק הפנימי, כלומר לאזור הבישול וההגשה, והוא עונה בהתחכמות "זה לא אני מנדנד לאחמד, הוא ממש מתחנן שאני אבוא", וממשיך לעמוד שם.

 

בשלב הזה אני מעירה על השחיתות במשרד הבטחון, ואיש הבטחון מתכרכם קצת ואומר מייד בקול מתנצל "לי לא יוצא כלום אישית מהעבודה שלי", ללמדך שהוא מסביר הוא לא לוקח לכיס שלו משהו, כן בטח. לפחות השתנה משהו בישראל, ואנשים כבר יודעים שעבודה בממסד הציבורי הופכת אותם לחשודים אוטומטית בעיני הציבור. הוא לוקח לעצמו אוכל, קפה, ממש מתארח בחופשיות, ובעל הבית ממלמל בשקט מתחת לשפם את אי הנוחות שלו אבל לא מעז להתחצף.

 

000

 

אני עורכת ניקיון בבית החדש בצפון המוריק, ומאחד הבוידעמים נוחתים עלי מיכלי פלסטיק כבדים, כמעט מוחצים אותי ושוברים את הרצפה. אני פותחת את המיכלים, חושך בעיניים, קליעים גדולים של איזה כלי משחית מתפזרים בכל עבר, ולידם חבילה של פצצות תאורה. מסתבר שבעל הבית, זה שכבר לא גר שם עשר שנים, השאיר את הסליק שלו מימי השירות שלו, סליק נכבד וכניראה שגרתי בישראל. כל התעודות, כל מיני כפפות מלאות עש ועובד, וגם קצת תחמושת לכל מקרה שלא יבוא.

 

000

אז אני לא יודעת מה קרה באולם ההרצאות ב"ספיר" אבל האמת, נמאס כבר מהצבא הזה, ומהפוזה של "מקריבים למען האומה". שלושת המקרים שלי היו בדיוק ההיפך, מושחתים שמשתמשים בפוזה כדי לקדם את עצמם ועוד לדפוק אזרחים אחרים. אז לא נורא, הגיע הזמן שהצבא, כמוסד ייכנס לפרופורציות.