Monthly Archives: דצמבר 2005

נוהל שכן כמיתוס לאומי

 

צפה פגיעה

 

אני עוקבת בעניין רב אחרי הפרסומים בנושא "מינכן" של ספילברג, כמו כולם, וקצת יותר. כמובן, הצד המעניין מבחינתי הוא ההשפעה של הסרט על השיח בישראל, או יותר נכון איך סרט הוליוודי מכניס מדינה שלמה לסערה. ראשית, גילוי נאות, יש לי במעגל המשפחתי המורחב נציג בשר ודם של חבורת הגיבורים ממסעות החיסולים הממוקדים הללו. ההשפעה שיש לנוכחות ביולוגית כזו על חייו של אדם היא עצומה, אך ניתן להעריך אותה נכוחה רק ממרחק של שנים. ניכר שאנשים אלה חדורים צורך עצום להשליט את המיתוס שלהם על הסביבה המיידית כמו גם על המדינה כולה. הצורך הזה, הכפייתי, מהווה איזה סימן אזהרה לגבי מצבם הפנימי או הקונפליקטים הפנימיים, אך לא אתיימר לעסוק באנליזה של מרגלים, קטונתי.

עבורי היה הסרט חיזוק ממקום לא צפוי לעמדה (גוועת ולוחשת כמעט, חנוקה וקבורה) חולקת על השיח

Either way Mr. Spielberg, as they say in Israel “Tzfe Pgiah” (”expect damage” or “incoming”).

 

בלוגר ישראלי בתגובה ציונית הולמת

המרכזי. המיתוס הזה "לעולם לא" – אולי, וגם זה לא בטוח, היה טוב לטווח קצר, כדי ליצור מאזן אימה מסויים, אך ברור שלטווח ארוך, ההשענות של זכרון לאומי על נוסחא פשטנית של "שואה ותקומה" במישור פיזי, תהפוך לחרב פיפיות המופנית פנימה. השואה אינה נמדדת רק בכשלון צבאי-אסטרטגי של קהילה להגן על עצמה, ולכן, ה"לקח" ממנה, אם ישנו, לא יכול להצטמצם להתגוננות מתמדת. והסיבה ? כמעט גנטית. מתן עדיפות לאנשים שעיקר כוחם בחיסולים, במישורים שאינם קשורים ליכולת זו, היא לטווח הארוך, מתכון להשמדה עצמית.

נוהל שכן ? (בארני)

מבלי להיכנס לפרטים, ואין לי כל מידע פנים בנושא וגם לא צפיתי בסרט, ספילברג נתן "קול ובמה" בעוצמה גדולה, לאותו דיסידנט אלמוני, אחד המחסלים שהתעשת ומילט את נפשו מן המבצע, מן המוסד ומישראל. ספילברג גאל "קול" שקיומו הוכחד בישראל, בעיקר משום שהוא מאיים על בעלי הזרוע שאותם הוא מציג בערווה מסויימת. "סרבן" כזה מחדד את הקונפליקט הפנימי והופך אותו בלתי נסבל, ולכן גורלו נחרץ להשתקה. בין אם יובל אביב קיים או ממציא את עצמו, ה"קול" קיים, וטוב שספילברג, כיהודי במוצהר ואוהב ישראל, גאל אותו, המציא אותו, העצים אותו.

התגובה של הממסד הישראלי היא מעין הוכחה בפני עצמה שהסרט היה הכרחי, וש"קולו של יובל אביב" אכן מאיים מאד. אחרת – לו היה הממסד וחייליו המחסלים הממוקדים שלמים עם מעשיהם – לא היו מגיבים כלל. הרי תפקידם הוא לשתוק במקרים כאלה, אף אחד לא מינה אותם למייצגי המיתוס והזכרון הלאומי, הם "חיילים אלמונים" פר סה. אך, לא כך היה, אנשים המקבלים שכר מן הקופה הציבורית נערכו למבצע מודיעיני יקר, לסכל את הסרט של ספילברג, וכספי משלם המסים זרמו כמים לשלוח קונסולים, קצינים ושועים, לצפות ולרגל אחר המוצר שעומד לצאת, ולטכס עצות כיצד להתמודד איתו במישור של הסברה. זה הוכיח שהממסד המסכל הזה אכן עשה את הצעד האסור, והצפוי, מחיילים אלמונים לבעלי בית. ממעמד של שכירי הציבור לעבודות שחורות, והפכו לבעלי המניות שהמדינה היא כלי בידם. טווח קצר.

היום, מצטרף קול נוסף למקהלת הדיון הציבורי המעניין. מתכנן הטבח הפלשתינאי, דאוד, מוסר שגם הוא לא ממש מרוצה מהסרט. הוא מסכם את דבריו במשפט נוקב "בין אם הוא פסנתרן או ספורטאי, ישראלי הוא קודם כל חייל".

בעיני זה נכון, אך המסקנות של דאוד מוטעות, ודרך חשיבתו מעצימה את התופעה. המסכלים הממוקדים אכן הפכו את כולנו לחיילים, מתוקף הפשטנות שלהם וגם מתוקף כוחם הממשי בישראל. אך המסקנה המעשית מן העובדה המצערת הזו היא שישראלים זקוקים לסיוע, בדיוק מן הסוג שנתן ספילברג, להתנגד לאלו שרוצים להפוך אותם לחיילים בלבד. דאוד וחבריו המבקשים לשחרר את עמם מכיבוש צבאי אכזרי, צריכים להתחבר לכוחות המדוכאים מאד בחברה הישראלית, שחולקים בצורות שונות על השיח, השלטון והמיתוס שמאפשר את הגיוס הכללי הזה. דאוד צריך היה להוסיף כמה מילים למשפט שלו, כדי שיהיה לו גם ערך –

"בין אם הוא פסנתרן או ספורטאי, ובין אם הוא רוצה או לא, ישראלי הוא קודם כל חייל".

 

 

מורשת קרב

 

יש נאצים ויש נאצים

 

מקובל לסבור, וכך קיבלנו מהורינו, שבמלחמת העולם השניה, בסופו של דבר הובסו כוחות השחור המכונים נאצים. המאבק היה קשה, מספרים לנו, אך האור ניצח ובגדול. המשטר נכנע, ראשיו התאבדו, או נתפסו, נורו ונשפטו לגנאי ולדראון עולם. משפט אחד ממצה עבורי את הזכרון הזה, והוא לקוח משיר של לאונרד כוהן –

Waiting for the miracle
There's nothing left to do.
I haven't been this happy
since the end of World War II

אך ככל שחולפות השנים, עוברים עשורים ויובל, מתחיל הספק לכרסם והוא הולך וגדל, עד שלאחרונה ניראה לי

VIENNA, Austria – Dr. Heinrich Gross, a psychiatrist who worked at a clinic where the Nazis killed and conducted cruel experiments on thousands of children, died Dec. 15, his family announced Thursday. He was 90.

He became a prominent neurologist after the war and was awarded the prestigious Austrian Honorary Cross for Science and Art in 1975. He was stripped of the medal in 2003.

During a trial in 1998, German historian Mathias Dahl said his research showed that Gross published five articles between 1955 and 1965 based on research using the preserved brains of children killed because they were deemed handicapped or anti-social.

Six other articles published by him also likely used the same specimens, Dahl

said.

לפעמים שמלחמת העולם השניה טרם הסתיימה, וודאי שלא הוכרעה, ואם כן – אולי לאו דוקא לצד של האור. מבט שגרתי על מלחמת העולם השניה מתמקד בגרמניה, ובעליית הנאציזם. עם נפילת גרמניה במלחמה ומיגור המשטר הזה, כביכול בא הסוף לפרשה בת כחמש עשרה עשרים שנה ששיאה בשואת יהודי אירופה, מבחינת השפל שאליו הגיע העולם. אך ידיעה כמו זו שמתפרסמת היום מוכיחה, ביחד עם ראיות נוספות, שיש לסיפור צדדים נוספים. גרמניה אולי נוצחה, והמפלגה הנאצית הובסה אך "ערכים" נאציים שרדו את המלחמה, השתלבו בעולם החדש, ולבשו צורה אחרת. הנאציזם השתלב עם המהפכה המדעית, כך ש"ערכיו" נוכחים היום בפרקטיקה המדעית והרפואית מבלי הפרד. המדובר על גזענות מלומדת, על רדוקציה של האנושי, ועל אכזריות העטופה במונחים מטעים מאד של קידמה. למעשה, בבסיס האידיאולוגיה הנאצית כתופעה ייחודית (לעומת סוגי עריצות שונים ומשונים, כולל המוכר אצלנו) הוא הסגידה לאויגניקה, כלומר, השבחת הגזע, שליטה בילודה, צמצום ודילול אוכלוסיות "לא יצרניות", והצדקה לשעבוד מסיבי של בני אדם לטובת שכבה צרה של אליטה, במסווה של "סדר ויציבות". אין זה שהמדע הוא שלילי, אלא שהגדרת היעדים, האתיקה, סולם העדיפויות והפרקטיקות כפי שהתפתחו, העניקו גושפנקא לרעיונות פסולים.

 

וכך קורה ש"פרופסור" כמו גרוס הזה, הגלעין הקשה של הנאציזם (למעשה, אפשר לאתר את שורשי הפתרון הסופי בקרב הפסיכיאטריה והנוירולוגיה הגרמנית, שהחלה במסע "דילול אוכלוסין" בקרב חולי נפש ומפגרים), לא רק שאינו עומד למשפט העמים, אלא שהוא מתקבל בו כחבר בכיר ומכובד, מפרסם מאמרים, מוזמן לכינוסים, אהוד ומכובד על הממסד "המדעי", הצמא לחידושים ואכול סקרנות ילדותית ואכזרית נטולת כבוד לחיי אדם וקדושתם. התירוצים להתחמקותו מן הדין שקופים מידי מכדי שאדם נבון יוכל לקבלם. ברור כי החליט מי שהחליט שניתן להפיק ממנו יותר תועלת אם ימשיך את קו הפעולה הקודם שלו, מאשר אם ישב בכלא וירקב שם, כפי שצריך היה להתרחש. זוהי למעשה כניעה מוחלטת וקבלת הערכים הנאצים, שבהם נמדד הכל לפי תועלת כספית, אפילו בשרו של אדם יכול לשמש לייצור סבון. חלק מן המחקרים שזיכו את גרוס במעמד בקהילה המדעית הבינלאומית עשו שימוש בחלקי אדם של נרצחים מתקופת הנאציזם שלו. גם כאן, קשה להאמין שכל זה נודע בשלב כה מאוחר. זוהי האינסטרומנטליות בהתגלמותה. יתכן שמי שעמד מאחורי החסינות שקיבל גרוס הצדיק לעצמו את המעשה ב"גנב מגנב פטור", כלומר, הבה ננצל אותו, ואז כאשר יזדקן, נפיל עליו את כל התיק. אך האמנם זוהי משוואה מוסרית ? ואולי זהו רק תירוץ לא מוסרי ושקרי למעשה שאין לו שום הצדקה.

הרברט פון בראון, נאצי מדופלם בהנהלת נאס"א – פרוייקט הטילים של סוכנות החלל האמריקאית. אתרוג-על, להבדיל אלף הבדלות. 

 

זקיקי הנאציזם המשיכו ללבלב ולפרוח בעולם :הנקי כביכול לאחר מלחמת העולם השניה. דשתי כבר בתפקידה המפוקפק של ארצות הברית במתן חסינות גורפת לכל מיני "פרופסורים" מסוגו של גרוס, והבאתם ללב הממסד האמריקאי. יש להניח שהטיעון היה דומה. אך בעצם, עסקאות מסוג זה עם השטן, אינן תמימות ואינן פרגמטיות.  חשוב מאד לחזור בלי הרף על העובדה שהמקצועות הנגועים ביותר הם הפסיכיאטריה המערבית המבוססת רובה ככולה על מודל ביולוגי של "מחלות נפש", חרף העובדה שלא הוכחו קשרים ביולוגים בין מה שמכונה מחלות, ובין מדדים אורגאניים מוכרים. מקצוע נוסף הוא הנוירולוגיה, מדעי המוח, שניכר בהם תהליך של דה הומניזציה, וסדר עדיפויות משובש. מוח האדם, הפך להיות חשוב יותר כמושא מחקר עצמאי (המנותק מהאדם הנושא אותו) ועל חשבון חיי אדם וכבוד האדם. עצם הניסיון המדעי כביכול לרדד את האדם לכדי חומרים כימיים, מבנה תאים ומוליכים עצביים – הוא חיפוש המגשים את עצמו. 

 

זה מזכיר לי את מבצע פייפר קליפ האמריקאי, שכבר כתבתי עליו כמה פעמים, במסגרתו העניקה ארצות הברית חנינה, חסינות ואזרחות לשורה ארוכה של בכירים נאצים. בין הנאצים האלה היה הרברט פון בראון, שעסק בפיתוח טילים במחנות עבודה אכזריים. יהודים רבים מתו כזבובים במחנות אלה הידועים לשמצה (כמו מחנה דורה). פון בראון קיבל תפקיד בכיר בנאס"א, כאחראי על פרוייקט הטילים (ובעצם, ניתן לראות בו גם ממניחי היסוד לתוכנית "מלחמת הכוכבים" וחימוש החלל השנויה במחלוקת). מעקב אחר ההתעסקות האמריקאית בפיתוח טילים, מובילה גם לאזכורים מעניינים של שיתוף פעולה בעיקר ממחצית שנות השבעים, בין סוכנות המחקר הבטחוני DARPA ובין תעשיות ישראליות. שתוף פעולה זה הלך והתרחב במיוחד חלקה של ישראל בפיתוח מערכות נחיה שהפכו למעין "התמחות" ישראלית.  לעיתים נוצר הרושם, המוטעה והפרנואידי כמובן,  שלא הרבה השתנה במעמדנו ביחד לתאווי הטילים והמוות. התנאים קצת יותר טובים, אולי, אך גם התפוקה שהם מקבלים.

עדיין עובדים את אותו העגל…

חנוכריסטמס שמח

כולנו נוצרים לשבוע

 

– 1 – רחובותיה של יפו התמלאו בימים האחרונים ב"בבה נואה" (סנטה קלאוס- PAPA-NOEL), עם החליפה האדומה, השער הלבן והפעמון. השנה זה בבה נואה תוצרת סין בעיקר, בובות ענק על סוללות, שמנגנות, רוקדות סמבה וגולשות על סקייטבורד, הכל במאה ש"ח. עצי חג המולד המקושטים כבר מוצבים ברוב החנויות לשמחת הילדים, ואורות דיסקו מהבהבים על המרפסות, בצורות שונות, כוכבים, צלבים וסתם עיטורים. מזה חודש שומעים את הילדים מתאמנים על התיפוף לקראת המצעד של האורתודוכסים, ולפי עוצמת התיפוף, המצעד הולך להיות מרשים ביותר, לפחות כמו השנה שעברה.

לצד הקישוטים וגמדי השוקולד במכולת, אפשר להריח כבר את הסופגניות הטריות. כל מי שגר כאן יודע כבר שהסופגניות השתלבו במרחב, ואומצו על ידי המוסלמים הדתיים כ"שובר הצום" המועדף לחודש לרמדאן. וכך, גם החנויות שמוכרות למוסלמים דתיים מתמחות עכשיו בייצור סופגניות טריות. באמת חגיגה של אור, צבעים וטעמים. מזמן לא ראיתי כל כך הרבה סוגים של שוקולד, מטבעות לחנוכה, גמדים לחג המולד, נרות בכל מיני צורות וצבעים וחנוכיות, וגם סביבונים אלקטרוניים שמפסיקים לעבוד אחרי חמש דקות, אבל בזמן חייהם – מפיקים מוסיקה ואורות לרוב. לפחות פעם בשנה, בדצמבר, כדאי להיות יפואי. 

 

 

– 2 – פוסט חדש, אחרי זמן רב, אצלי בבלוג באנגלית.

J.Lewish

 

 

– 3 – איך שנכנס החורף באופן רשמי (ובאיחור ניכר השנה), חזרתי לאפות. בקרוב יחזרו המתכונים, והמשך מן העונה הקודמת, (לחם ודודניו), וסקירות ספורדיות על מוצרי מכולת לא שגרתיים. ספתח קל ולא מחייב, פשטידה ארוכה של גזר.

 

הוראות ומוצרים הכל ביחד כמו המתכון, מיש מש ומהר

8 גזרים מבושלים ומעוכים, תפו"א מבושל ומעוך – לעשות מחית. 5 ביצים 6 כפות קמח רגיל, הרבה שום והרבה ירק(המתכון הקלאסי של קובי בר שעליו מבוסס המאפה מדבר על שמיר, אבל לדעתי זה הופך את כל

פשטידה/לחם מגזר

לפולני מידי ומשתלט ולכן, הרבה שום ולגוון עם הירוקים לפי הטעם),  שקדים מפוררים/פיסטוקים – כף או שתיים. לשמן תבנית מוארכת, לזרות קצת פולנטה או סולת, לשפוך את העיסה המעורבבת היטב לתבנית. למעלה לשפוך כף שמן זית, לפזר שכבה נאה של זעתר טוב (!!!) וטרי – ויאללה לתנור, 45 דקות חום בינוני גבוה (מספר 7). בריא וטרי וטעים.

 

משפחה אחת גדולה ושמחה…

ותמסרי ד"ש לשרה וביבי

 

היום, תוך כדי קילוף מלפפונים לסלט טרי, ועיבוד האבל על מות אבי, אני מקבלת טלפון ממשרד התמ"ת. סליחה ? אה…זאת בחורה חביבה בשם הילה, המצלצלת לערוך סקר משוב על השירות של המשרד. לקח לי זמן מה להזכר, כן, האסימון נפל. לפני שנה בדיוק, כאשר חזרתי לארץ (נמאס כבר לחזור על זה, הוחזרתי…), אצתי רצתי מהר ללשכת התעסוקה כדי לקבל את קצבת התושב החוזר. בפתח הלשכה קיבל אותי פוסטר יפה וענק, המזמין "חד הוריות" (אני), לייעוץ תעסוקתי פרטני. הפוסטר הבטיח הרים וגבעות ובעיקר מענקים נדיבים לפתיחת עסקים וגם סיבסוד רציני למעסיק שיסכים לקחת תחת חסותו את המצורעות האלה, חד הוריות.

רשמתי מהר את המספר, ובבית חיגתי. ובכן, לא מענקים ולא עבודה (ואף לא נעליים), השירות הוא בסך הכל סיוע של פסיכולוג תעסוקתי בכתיבת קורות חיים. הכל, כראוי לימים אלה של וירטואליות, בטלפון. נרשמתי לשירות ותוך שבוע התקשרה אלי איזו רבקה, שהציגה עצמה כפסיכולוגית מירושלים. ניהלתי איתה כמה שיחות של רבע שעה, בהם דרשה לראות בפקס את קורות החיים שלי, הציעה הצעות, תיקנה פה ושם, והודיעה לי שאין לי שום בעיה למצוא עבודה. עובדה, הבת שלה מצאה.

בואי נלך לקרוא שאלונים של חד הוריות…

רבקה היתה חביבה, ואני תהיתי בקול רם, כמה כסף היא מקבלת עבור עבודה נוחה זו, שאפשר לעשות אותה מהבית בטלפון, ולרשום את הזמן בנדיבות, ולקבל בודאי סכום נאה, לפי מדד הפסיכולוגים. (דוקא מתאים לי העבודה הזו) , זה הזכיר לי את הפתגם הנצחי של סבא שלי ז"ל, שדיבר על "כוסות רוח למת", ואכן מה לו למובטל או לעני שיחה עם פסיכולוג תעסוקתי (מה זה בכלל?) בעמידה, בטלפון. באמת, סקס ב 1-900 הוא כבר אותנטי יותר.

לימים, כאשר שהיתי פה מספיק זמן בשביל להיווכח במימדי האסון שהטיל עלינו ביבי נתניהו, אסון חברתי ממש, הרעבה והשפלה (במיוחד של נשים חד הוריות, רמז לבעיות מיניות של הנ"ל, הזקוק לשליטה מוחלטת כדי לתפקד). נזכרתי גם שרעייתו (אחות מספר 4 ? כך קוראים הסינים לפילגשי הפיאודל, לפי מספרן הסידורי) היא במקרה פסיכולוגית, וכמה מתאים שתסדר ג'ובים קלים ונוחים לחברותיה באיגוד, והכל במסווה של סיוע בתעסוקה לחד הוריות. כמה סאדו מאזו, כמה נתניהו. כל השילוב הזה של הקיסר המשעבד, רעייתו המשתפת פעולה, ומכנסת תחת כנפיה נשים נוספות שיתעללו באחרות. ממש חצר סינית עתיקה ולשם שינוי לא ביזנטית דוקא. ומעל כל אלה , מנצח על המחזה האבו גראייבי הזה, שרון עב הכרס ושני בניו, וכולם יחד מצחקקים בקול גדול על הערימה הנאנקת. פרס, כמו אותו חתול מסורס יכול רק לייעץ, והקדושה לילי, מסתכלת על כולנו בחמלה רבה.

 

משפחה אחת גדולה ושמחה

 

שכחתי מכל זה בינתיים עד היום. הילה צלצלה בקול נעים ופרחוני והקריאה לי זר שאלות אמריקאיות (הרבה מאד, הרבה, בינוני ובכלל לא) על השירות שקיבלתי. עניתי לה בהכנעה מלאה, סיפרתי לה הכל, כפי שדרש השאלון (היא בודאי משתכרת כמה גרושים על כל שאלון כזה, כעובדת קבלן). לאחר שסיימנו שאלה אם יש לי הערות, וככה אמרתי –

הפסיכולוגית היתה נחמדה ולא יעילה בצורה רגילה. התרגיל עצמו הוא שחיתות גדולה ממדרגה ראשונה. את הכסף שנתנו לפסיכולוגים האלה, שממילא אינם גוועים ללחם, אפשר היה לחלק לעניים או להשתמש בו כדי ליצור מקומות עבודה. כל הפוילע שטיק הזה כולל "סקר משוב", מתאים לזוג נתניהו ולא אתפלא אם הם אוספים את השאלונים, מעיינים בהם ביחד במיטה, ופורצים בצחוק תוך כדי משגל עסיסי על הניירות המתעופפים. 

 

 

 

משפחה אחת גדולה ושמחה (2)…

 

הנתינים…או -WHO LOVES YOU BABY

 

Witchcraft scum exploiting the dumb,
Turning children into punks and slaves
Whose heroes and healers are rich drug dealers
Who should be put in their graves.

בוב דילן

כולם מזיינים את כולם בישראל, זו טיבה של התשוקה המלווה את האזרחות והשהות במקום כה סואן וצפוף אנשים ואירועים. מצחיק שהדימוי הפנימי של החברה הישראלית הוא הפוך, ערבות הדדית, שוויון, "טוב לב". וגם המדינה עצמה, הממסד, מייחס לעצמו תכונות משובחות ומיוחדות. לא סתם ביורוקרטיה המשמרת את עצמה, כמו בכל העולם, אלא ראש חץ אידיאולוגיה, הנהגה הדואגת לצאן מרעיתה. הדאגה של הממסד מתבטאת גם היא בניסיון תדיר לזיין את האזרח, ולהערים עליו. מי שנחשב גבר גבר ומנהיג עם ביצים, הוא זה שמצליח רוב הזמן לזיין את כולם, ולצאת מנצח. בעוד הוא מזיין את הנתין, רץ הנתין לספר בשבחיו, ולקדם אותו בסולם המנהיגות. ככה זה כאשר יוצאים מאושוויץ ולא הולכים לטיפול.

This is the second time Ottawa has investigated allegations the Mossad approached Leslie Lewis, a Canadian living in Israel, for his passport after Mr. Axworthy received iron-clad assurances from former Israeli prime minister Benjamin Netanyahu (right, visiting Auschwitz) in late 1997 that the spy agency would no longer do so

 

דפוס המאזו סאדו התקבע גם לתוך האידיאולוגיה המרכזית של הציונות, או אולי היה שלוב ושזור בה מתמיד, שכן כעמדה מדינית ונפשית, הציונות מזיינת כל הזמן, את הערבים, את "העולם כלו נגדנו", וכמובן את היהודים, שלא תמיד יודעים מה טוב להם בכלל.

 

בבחינת הצלחה ציונית כבירה, נחשב כל מפעל שמצליח להונות כמה שיותר אנשים, ולנטרל מראש ובתחכום כל אפשרות שאי אפשר תחשף המרמה. מפעל ההתנחלויות הוא דוגמא מצויינת לכך, אך למה להפליג רחוק. כאשר אני בוחנת את חיי הפרטיים, מתגלים בהם כל הסימנים הציונים. ניצול, תרמית, זיונים ממלכתיים, ותכנון קפדני מראש כיצד למנוע כל אפשרות לחשוף את המרמה. זה נקרא תיק סגור ותפור עד הסוף, המזכה את המתכנן, אולי פקיד כלשהו במנגנון הענק של המדינה, בנקודות רבות של גבר גבר גבר, מזיין את כווולללם. החשיבות של הרמיסה עד הסוף היא עקרונית, ועליה להיות מלווה במקהלה יוונית הולמת " כל ישראל ערבים זה לזה" למשל, בשני קולות. קנון.

 

המנצחים הגדולים במדינת הזיינתי אותם זה אנשים שעורם כעור הפיל, והם מהלכים ומפילים מכל צד חללים רבים, ובפינות פרטיות מתוודים בחיוך שובב "אין לי אלוהים, אני", כדי להפחיד. בדרך כלל, הם גם מגיעים לחקירת משטרה בשלב כלשהו, אבל כל זה מוסיף להם נופך קשוח יותר. כאשר חצו מכשול אחרון זה, הם זוכים לדרגה הגבוהה ביותר, כמו 33 המעלות ב"בונים החופשיים", מאסטר בונה חופשי, או מגה-ציוני. זיינתי גם את המשטרה.

Yertle

I rule, so I must be high. All you other turtles, get under me

 

ניקח לדוגמא, סתם מהראש, את ביבי נתניהו ופרשה אחת, לא ממש עקרונית מני רבות המדגימה את העקרון הציוני המנהיגותי. בשנת 98, הוא שלח כמה מתנקשים להרעיל את האוזן של אחד חאלד משעל וסיים בבושת פנים גדולה. כל זה כבר הסטוריה, למעט צד אחד קטן שכמעט נזנח. באותה פרשה, התגלה שנעשה שימוש בדרכונים קנדיים גנובים ומזוייפים, למגינת ליבה של ממשלת קנדה. השגריר הוחזר, שיחות החלו, נזיפות ופשלות, ובסופו של דבר, נתן נתניהו את דברתו לשר החוץ הקנדי, שהיו לא יהיה, ישראל מתחייבת לא להשתמש בדרכונים האלה לרצח, סחר בסמים ודברים כאלה. חתם, הצהיר, ונתן את מילתו. בזה נגמרה הפרשה. האמנם ?

 

העבודה (בעיניים) משחררת

באותה שנה, קרא אזרח אחד תמים, עולה חדש אידיאליסטי מקנדה את סיפור חאלד משעל ונחרד. הוא רץ מהר לשגרירות קנדה בתל אביב, וסיפר לשגריר שהמוסד הונה אותו, הוציא ממנו בכחש את הדרכון הקנדי שלו (הוא עלה משם) וגם לוחץ עליו לשלוח את ביתו להוציא דרכון, כדי לקחת גם אותו, והכל תחת הכזב של "הצלת יהודים ממדינות ניכר מסוכנות". ממשלת קנדה נחרדה, העיתונים פרסמו בחו"ל את דבר המקרה וההפרה הבוטה של התחייבות נתניהו (חה חה, התחייבות נתניהו…אוקסימורון), ושוב נשלחו שליחים, הוחלפו איומים וטובין, החקירה נפסקה, והנזק ליחסי הציבור של "ישראל" כובה מהר. הידיעה לא הגיעה לעיתונות הישראלית, כדי שהנתינים לא יתעוררו מתרדמתם העמוקה.

 

וכך, המשיכו אזרחי ישראל לסבור שהמוסד עובד בשבילם יום ולילה, ולעולם לא יגנוב להם דרכונים וזהות בכחש, מבלי לשלם או לבקש רשות, או לפחות להודיע להם שברגע זה הפכו לרוצחים מבוקשים בחצי עולם. נתניהו חייך, החיים המשיכו, וכולם שמחו שוב שהקנדים דבילים ואכלו את זה, והציבור עוד יתר דביל ולא ישאל כיצד זה ממשלה מזיינת אזרחים, גונבת להם דרכונים וזהות, וסוחטת אותם לסכן גם את הילדים שלהם, והכל במרמה.

הציונות המזיינת רשמה לעצמה ניצחון אדיר.

YERTLE THE TURTLE

קובץ אודיו, סבלנותבהורדה

 

עד ש…עד ש…בשנת 2004, נתפסו כמה צעירים חביבים בניו זילנד, מנסים לגנוב דרכון מקשישים חולים ונכים, ולא סתם, אלא באמצעות…נחשו…שימוש בדרכון קנדי. אוי כמה טפשים הם הקנדים והניו זילנדים האלה, מצווה להבטיח להם סתם ולא לקיים, הם כמעט טפשים כמו הנתינים הישראלים. ואולי לא ? הקנדים הבינו את המסר, ולאחר שהבינו מה ערך ההבטחות הרשמיות של ראש ממשלה בישראל (מזיין מזיין גבר גבר גבר) החלו להשתמש באותן שיטות, כלומר, לזיין אזרחים ישראלים גם כן, באותה שיטה, כדי להתגונן מהשקרים. מסתבר לא פראיירים כמו שניראה, למרות שהם לבנים חנונים כאלה, ולא מזיינים את כוווולללם. שנה וחצי הפעם ארך המשבר, שליחים נשלחו, אתננים שולמו, משפטים נוהלו, הישראלים שוב זויינו, הפרסומים הושתקו ביד גסה, העיקר…התחננו ראשי מדינת ישראל בפני ממשלת קנדה – אל תגלו לישראלים מה אנחנו עושים להם. פליז, נשלם הכל. והקנדים, צוחקים ואוחזים בבטנם לא להקיא, נעתרו לבסוף, אחרי הכל, אם נתיני ישראל מסכימים להנהגה כזו, למה מוטל עליהם, ממשלה זרה, להאיר את עיניהם.יזיינו אלה את נתיניהם, והעיקר, יעזבו לנו את הדרכונים.

 

כלללל ישראל ערבים זה לזה ? לא ?

 

 

 

חובבי ציון

הספד ביניים – משפחה של חלוצים בעל כורחם

 

לקחתי על עצמי את שם המשפחה המקורי של אבי, לפני שנה בדיוק, במשרד הפנים. הוא זנח אותו כאשר התגייס לצבא אולי, או כאשר נשלח לחו"ל לתקופה קצרה להשתלמות בענייני מכ"מ או משהו כזה. כן, זה אופנתי עכשיו לחזור ל"עדה" ולמרוד נגד הישראליות שנכפתה עלינו בטרם עמדנו על דעתנו.

מוזר קצת, לנוכח ההתקבצות הפוליטית תחת כנפי איזה "קדימה" לא ברור, שמתחת לשטח רוחשת התפתחות הפוכה, התפרקות של הביחד הזה. אלה מתקבצים, ואלה מתפזרים, והכל עיסה אחת רותחת. נשיא איראן מהווה מעין תמונת מראה מגחיכה של לבטי הזהות, מידי פעם שולף איזו אמרה, שפן מכובעו, הנוגע לשאלות הקיומיות ביותר. העיסה שולחת את הצבא קדימה להגן על הישות, אך הישות, יתכן שמה שנותר ממנה זה רק אותו ראש חץ, צבאי, ומאחור כבר אין עורף, או "בית" שעליו מגינים.

יש לנו תסריטים משפחתיים. אבא של סבא שלי הגיע לארץ בתקופה שלאחר מכן נקראה "חובבי ציון", אך באותה עת לא היתה לה הגדרה, ודאי שלא התכוונו הקומץ הזה להיות חיל חלוץ לציונות. באו. התיישבו. והברון רוטשילד פרש עליהם חסות לאחר שניסיונות עצמאיים כשלו, והיישוב עמד על סף פשיטת רגל. מישהו אמר לי, אינני יודעת מי, שאותו חלוץ – אבי סבי- נשלח על ידי רוטשילד להשתלמות קצרה, בחו"ל לא במכ"מ אלא בחקלאות. המשתלם הראשון במשפחתנו.

כפר תבור – מסחה

אחרי כן לוטה ההיסטוריה המשפחתית בערפל של סכסוכים מרים. סבא שלי עזב בזעם את מסחה-כפר תבּור לבלי שוב, וניתק את יחסיו עם הוריו ואחיו, עד כדי כך שלא ידענו שהם קיימים בכלל. הסיבה אינה ברורה עד היום. אבי ואחיו כבר גדלו ברחובות העיר. גם שם לא שררה הרמוניה. אחותי הבכירה עזבה את ישראל, עם בעלה, להשתלמות קצרה ולא חזרה. נפטרה שם. אני נסעתי לכמה השתלמויות גם כן. אחותי הצעירה נישאה עכשיו לאמריקאי, ועקרה לארצות הברית. גם אני ניתקתי את קשרי עם בית הורי, בהצלחה חלקית.

בתו הבכורה של דודי (אחיו היחיד של אבי ז"ל) עקרה אף היא לפני עשרים שנה לארצות הברית ומעולם לא שבה.

———-

יודעי היסטוריה יגידו לכם ש"חובבי ציון" קיבלו את כובד המשימה ואת הזהות הכפויה הזו מן המרכז הציוני ההגמוני שבא אחריהם, וביקש לבלוע אותם, להכיל את דבר הגירתם, לתוך השיח המרכזי. חטיפת הזהות היא מעשה שגור בציונות המרכזית. למעשה היא הפכה לסימן היכר לא סימפטי במיוחד. ייחוס לאחור של מעשה, שכתוב ההיסטוריה.

כניראה, המשא המשפחתי עבר מדור לדור ואף החמיר עם הזמן. כניראה, דבר שלא נעשה במועדו הולך וגדל עד שהוא מטביע את כל צאצאיו, כאמור ב"אבות אכלו בוסר". הניכוס המשיך עם ימיו של מיכה גולדמן בכפר תבור, שהפקיע את שארית הירושה של סבי ז"ל, הנמלט, תחת מעטה דק ופריך המתחזה לחוקי, אך במהות הוא שוד קרקעות מ"נפקד". למעשה, למיטב ידיעתי לא נותר זכר למשפחה המייסדת בכפר תבּור עצמו. אומרים, ואינני יודעת אם זה נכון, שהאדלבאום היחידי שיש לו עוד פיסת קרקע שם, גר בכלל בפלורידה.

מסחה

כפר תבּור היום היא נקודת חן בספר טיולים מזויף. ספר טיולים המבקש להיות אותנטי אך הוא בעצם ניפוח של תרגיל שיווקי, מכירת אשליות תמורת שטחי פרסום. כך יכולה כפר תבור להפוך גם לשאטו צרפתי, או כפר צימרים שליו נטול הקשר. כפר הגבינות והדבש משהו כזה, ומעשה ציוני לעילא, אף שיש ספק אם מייסדיו היו חדורים אידיאלוגיה כזו בכלל, או שמא בכלל מענין מה רצו אנשים כלשהם, בסחף הכללי של הפרוייקט הלאומי. קראתי בעיתון ששבט שיבלי הבדואי, אלה שחכרו אדמות בכפר תבור במשך שנים, התפקד לקדימה ? אולי טעיתי, אולי קראתי חדשות מעשור אחר.

—————

משפחה של בורחים, חלוצים בעל כורחם, חטופים לתוך מעשים שלא בהכרח התכוונו אליהם, משוכתבים. ניראה לי שמעגל יכול להסגר, לו יכולתי לחזור למקום ממנו בא אבי סבי, ולברר מה קרה שם, ומה הוביל אותו להרפתקאה בציון הטרשית. הנסיעות האלה, ההשתלמויות, החלוציות הזו, חייבת להפסק.  אדלבאום פירושו – עץ אציל (עדין). התרגום הצה"לי שאימץ אבי, היה "יער". מן היחיד, האצילי והעדין, אל העדרי והרומס, חסר הייחוד, הקיבוצי. מאדם לחייל. ביקשתי באקט סמלי משהו להחזיר לעצמי לפחות את הזהות האישית שלי. וממנה להתחיל.

היהדות, למיטב הבנתי שלי, מעולם לא הקריבה את היחיד על מזבח הכלל. להיפך, היא קמה לתחיה מתוך המרד של אברהם. גם בהר סיני גילה "אלוהים" את דעתו, שלו נעשה כרצונו, היה מוחה את כל עובדי העגל, ומתחיל מחדש עם היחיד שלפניו, משה.

 

 

 

עדכונים אישיים

 

אבא שלי נפטר אתמול בלילה, למנחמים תודה.

 

תיבת האימייל שלי ביאהו, בוטלה או נפרצה ונעלמה גם כן אתמול בלילה.

מי שיודע איך פותרים את הבעיה הזו, מוזמן מאד לעזור, שכן דוקא בימים אלה

(ראה לעיל) אני זקוקה לה מאד.

 

חוץ מזה מרקיז, הכל בסדר

כל פושטק מלך

 

שני יהודים יושבים זה לצד זה ברכבת לעבודה, אחד מוציא עיתון אנטישמי וקורא בו בעניין רב וממצמץ בהנאה. השני מציץ מעבר לכתפו, ואז אומר בהתנצלות :"סליחה שאני מתערב, אבל למה יהודי קורא עיתון אנטישמי ?". עונה לו היהודי – "אם אני פותח עיתון שלנו, רק עוגמת נפש – מזהירים מפני כליה, התבוללות, סיכונים קיומיים למדינת ישראל, צרות ואיומים מכל עבר. למה לי ? אני פותח עיתון אנטישמי ונהנה – היהודים שולטים בעולם, היהודים שולטים בתקשורת, כל הכסף בידי היהודים, היהודים מנהלים את העולם." אז מה, הוא אומר, אני מזוכיסט ?

—————

הפילנתרופ השבועי על הכוונת

בפוסט קודם, חיטטתי קצת בקרביה של חמולת ברונפמן, שהחלה את צבירת הונה משיווק אלכוהול בתקופת היובש. אחד מן הצאצאים ממשיך את המסורת ומבקש להפיץ וגם לבצע לגליזציה לסם אקזוטי ברזילאי שנקרא אייסוקה. עד בית המשפט העליון האמריקאי הגיעה השאלה, ובאותו שבוע בדיוק פרסם "הארץ" כתבת יחצ"ון לסם הזה, מאת פרופסור של האוניברסיטה העברית (האם היא מקבלת גם כספים מברונפמן ?). כל אחד והמליונר שלו.

השבוע עולה לכותרות מל סמבלר, יהודי יקר, כריש נדל"ן מפלורידה (מדינה הגובלת עם ארצות הברית ובה

barney

שיעור פשע מאורגן גבוה – :-), חבר בכיר בליגה של בוש, שהכריז על הקמת קרן סיוע להגנה המשפטית של חבר אחר, יהודי יקר אף הוא, לואיס (קטנוע) ליבי. הסיפור עורר לפחות הרמת גבה, שכן מל סמבלר הזה, היה במקרה או לא שגריר ארצות הברית באיטליה, בדיוק כאשר המסמך על האורניום מניז'ר, "הונדס" בשגרירות שלו. כידוע, הוביל העניין הזה למבוכה קלה, פרסום שמה של סוכנת סי.איי.איי ואלרי פליים, שערוריה בניו יורק טיימז, והעמדה לדין של ליבי. ועוד היד נטויה. בקיצור, יש יותר מטעם רע בכך שהאדם הזה, שהיה שותף לקנוניה שבגינה עומד ליבי לדין, יסייע בגיוס כספים להגנה המשפטית שלו.

בעקבות הפרשה, נזכרו העיתונאים לדווח על כתם בגודל של אוקיינוס, על הביוגרפיה סמבלר. מסתבר שהוא ניהל רשת עניפה של בתי מחסה לנגמלים מסמים, בני נוער בעיקר, בשם "סטרייט". לאחר כמה שנים, החלו לזרום החוצה ולמשטרה עדויות מצמררות על המתרחש בארגון הזה, התעללות שיטתית, שטיפת מוח, השפלות, ענישה גופנית וגם עבירות מין למכביר. הארגון נסגר, פיצויים שולמו מחוץ לכתלי בית המשפט כדי למנוע פרסום שלילי, ועד היום ממשיכים קורבנות להופיע ולספר מה עבר עליהם. בעיקר, הושם דגש על טכניקות של שטיפות מוח שלא היו מביישות מחנות שבויים בקוריאה או גולאגים ברוסיה הסובייטית. אך קשרים יותר טוב מהכל, והפרשה טויחה יפה, ואף הוקם ארגון בעל שם אחר, תחת חסותו של סמבלר ורעייתו החסודה בטי. הזעם של הקורבנות יצא גם על מוזיאון השואה החדש בפלורידה, שסמבלר וחבריו היו בין יזמיו. קבוצות של פעילים וניצולים הפגינו מול המוזיאון בטענה שלא יתכן שאנשים שבצעו פשעים דומים לנאצים (עובדי רשת "סטרייט" של סמבלר) יקימו מוזיאון נגד השואה.

—————-

מעניין לדעת מה טיב הקשרים של סמבלר בישראל, מי מקבל ממנו כספים, ואילו "ארגוני צדקה" הוא מממן, אני מקווה מאד שאין ביניהם ארגונים לגמילה מסמים ובטח לא לבני נוער. חיפוש בגוגל ישראל, בעברית, מפיק שניים שלושה פריטים סתמיים המדווחים על מינויו כשגריר ארצות הברית ברומא. אף מילה נוספת.

כמה כדאי להיות פושטק אמריקאי יהודי עשיר, בישראל מכבסים לך את ההסטוריה, וזה הרי הכי חשוב.  על כל פשעים תכסה אהבה לכסף.

 

 

 

התאגיד היהודי

טיוטא להגיגים

 

להיות שייך

מזה שנה אני בישראל, בעל כורחי, נאלצת להסתגל למציאות לא נוחה ו"להשתלב". במובן מסויים, וחרף העובדה שנולדתי כאן, וגם סבי נולד כאן, מצבי דומה לזה של עולה חדש, או פליט סודני שמוחזק בלימבו, ללא זכויות. מכל מקום, יום רודף יום, וצריך לחיות גם כך. נקודת המבט הזו מעניקה לי הזדמנות חריגה וחד פעמית לבחון את הערכים העמוקים של החברה הישראלית, כאלה שנחשפים רק לזר מוחלט, ומופנים כה עמוק אצל הצברים, עד שאינם בבחינת מודע.

המאפיין הבולט ביותר בעיני הוא תופעת ה"מפלגות" והצו העליון "להשתייך". כל ישראלי ימהר לאמר לך שאי אפשר לחיות בלי להיות שייך. בכך חוזר הישראלי ומכה בזר, באמצעות השוט שספג בעצמו עד שהפנים את הערך הזה ללא הרהור, אך כניראה תוך מחאה מודחקת. אחרת אין להסביר את הצורך הכפייתי של הישראלים ל"שייך" מייד כל אדם "למפלגה". הכוונה אינה בהכרח למפלגה פוליטית הרצה לכנסת, אם כי יש בהחלט גם תביעה כזו, שהיא כמעט קיומית הישרדותית. אדם ללא מפלגה בישראל, משול למת ההולך בשולי המחנה ומלקט שיירים.

תופעת המפלגות מציקה בפני עצמה, שכן מבחר המפלגות שמוצע לאדם המחפש אינו מרנין נפש ואינו מגוון במיוחד. מאפיה כזו ומאפיה אחרת, ועיקר ההשתיכות, כמו בקבוצת כדורגל, מתבססת על רגשות נאמנות שבטיים, "משלנו" כזה. אדם ללא מפלגה משול לכבשה ללא עדר, או דג שנפלט מן המים.

אך בזה אין די. בתוך כל מאפיה מרכזית, יש אשכולות קטנים יותר, שלשם הגדרתם דרושה טביעת עין דקה, ויצירתיות גדולה מאד. לא נעים לקרוא לזה מאפיה, במיוחד אם למשל מדובר ב"ארגון" שעיקר דגלו הוא אנרכיזם או חופש או טוהר המידות. האם "מאפיה אנרכיסטית" אינה אוקסימורון ? כניראה שלא, לפחות בישראל.

ניתן להפוך את מלאכת הזיהוי לספורט או לתחביב חינני. כך למשל, כאשר אני פוגשת עכשיו זוג צעיר עם ילדים, או אדם בודד, או זוג ללא ילדים, אני מציבה לעצמי מטרה, עם לוחות זמנים ברורים, לפענח את מארג המאפיות ו"המועדונים" שהוא שייך אליהם. לאחרונה זה כבר לא גוזל ממני זמן רב. מנקודת מבט כזו, קל להבחין בדפוסי החיברות של הישראלי, הפועל למעשה כדבורה פועלת בתוך הקן. החיברות הוא מעשה של ריגול, או מעין משימת reconnaissance דומה למשלחות הגיוס של כתות כמו הארי קרישנא. הגורם החדש, הזר, במקרה זה אני, נבחן על ידי המשלחת, ואז מתחיל ריקוד מעניין של לך ושוב, כאשר השליחים מדווחים לקבוצה על ה"חדש", דנים ומקבלים מידע (רכילות, בדרך כלל לא ממש מדוייקת), וחוזרים להמשיך את הדיאלוג. המטרה היא לבחון אם הזר כשר לצירוף וגיוס למאפיה, הקטנה או הגדולה, או לפחות לאחד המועדונים, או שמא יש לדחות אותו ולהמשיך הלאה, או אולי יש לו ערך אחר שאפשר לבחון ולשום, ולעשות בו שימוש.

מבחינת הזר מתנהל תהליך מעניין אחר. ראשית, הוא אמור לגלות מאיזה קבוצה האנשים החדשים שפגש. שנית, האם באמת הוא מעוניין להיכנס לקבוצה שלהם, ואם לא, כיצד לסרב מבלי להחשב לא מנומס או חס ושלום , אויב. תהליך שילוב וקליטה מוצלח בישראל אמור לארוך שנה לכל היותר, שבה יגלה הזר החדש את המפלגה שלו, ישתלב בה כך או אחרת, וייכנס לזרם המרכזי של החיים. כניסה למועדון ישראלי, או מפלגה, כרוכה בעצם באותם מטא-כללים. מאחר שכולם שייכים לקבוצה כלשהי, אין "סתם אנשים". קבוצות אחרות הן יריבות, למעט לקואליציות אד הוק המבוססות על יצירת רוב חוסם לקבוצה שנואה על שתיהן. כל חבר אמור להיות אמון על כללי היסוד, ועל הססמא וה"מפה" שיוצאת בכל שבוע, כדי לא לטעות ולבצע איזה פו-פה נוראי שיחבל במאמצי המפלגה/מועדון. הכלל החשוב ביותר הוא לדעת מי שייך, כדי להיות נאמן לכל אחד מחברי הקבוצה ויהי מה. בבסיס החיברות מצויה החכמה היהודית העתיקה – טובים השניים מן האחד, ומכאן שטובים הארבעה מן השניים, ובקיצור, החיים בעדר קלים ובטוחים יותר, ואת זה יודעת כל מאפיה מתחילה. בתוך הקבוצה כללי ההתנהגות הם היררכיים למדי, יש "שווים יותר", אך בגדול כולם נהנים מן הקשרים של הקבוצה וההעדפות במסחר, קבלה לעבודה, מידע, ובקיצור "שמור לי ואשמור לך" או "חבר מביא חבר". כלפי חוץ יש לשמור על חזות אחידה ונקיה, ובתוך המעגל הפנימי אפשר להנות מן החברות, ואפילו להחליק פינות ולעגל חוקים, להנפיק זה לזה אישורים כוזבים, עדויות שקר לבנות, וכל מה ששותפים לקשר עושים אחד למען השני.

העקרונות שסביבם הקבוצה מאוחדת, הם נזילים ומתאימים עצמם לצוק העיתים. סוציאליזם לא סותר מיליונרים. ארץ ישראל השלמה לא סותרת מכירה כללית של שטחים בעת הצורך, ליברליות ושמאל רדיקלי, לא סותר שירות במוסד והתנקשויות סלקטיוויות, הכל הולך ובלבד שהקרדו של העדר מכשיר זאת.

לאחרונה גיליתי כמה "ארגונים" חדשים כאלה, היום הם נוטים יותר להתכנס סביב מעביד או תאגיד, כנהוג בעולם הרחב. חבורות היי טק אמדוקסיות, חבורות של תאגידי פרמה (תועמלנים, רופאים, ואפילו אנשי פרסום), עיתונאים ותאגידי חדשות (איש איש לפי המפיונר שלו, כלומר, בעל התאגיד. אין זה משנה שהמאפיין הוא אידיסינקרטי לחלוטין, שוב גם בעניין זה הנאמנות היא שבטית, לעיתים רב דורית ומשפחתית. כך, אחד מבני המשפחה יהיה עיתונאי, השני מזכירה, השלישי משכתב, והרביעי יעבוד בחברה שנותנת שירותי חלוקה, והבת דודה תקבל עבודה במשרד פרסום שיש לו קשרים טובים עם העיתון, או עם רשת הטלויזיה. הבן הדוד שיצא מן הפקולטה למשפטים יקבל "פתק" וירטואלי להתמחות במשרד עורכי הדין שמייצג את רשת התקשורת, וכך הלאה. וכמו ברשות שדות התעופה, בסופו של יום, עשרות ומאות בני אותה משפחה יועסקו באשכול שנובע בטייקון העומד בראש. "

זה מה שיפה ב"תחושת השייכות" הצברית, היא גמישה ומשתנה בהתאם לצוק העיתים. בעידן תאגידי כזה, עוברת הנאמנות התמרה מסויימת, אך לא מוחלטת, למבנה תאגידי, שמצידו מתאים עצמו למבנה המפלגתי המסורתי הקודם, רק ב"לוגו", כך למעשה נוצרת מפלגה כמו קדימה שהיא סינתיזה והכלאה בין מבנה קודם של נאמנות שבטית על בסיס פסאודו מפלגתי, למבנה תאגידי כלכלי. רשתות שייכות קודמות, אינן מתמוססות לחלוטין אלא מתאימות עצמן, כמו אמבות גמישות, למבנים החדשים. הנאמנות של השטעטל למשל, "אבא שלי והדוד שלו הכירו עוד בפינסק", ממשיכה לפעול, אך תשתלב בתאגיד מסויים, שיספוג לתוכו את "יוצאי פינסק" הללו. וכך הלאה.

התוצרים של "תורת הקבוצות" הללו הם די יצירתיים מבחינת היכולת לערבב מושגים סותרים ולענוד אותם בגאווה "לוזר גאה" או "יהודית ודמוקרטית", מגיעה לשיאים של פרדוקסים, שאפילו גדולי הזן-בודהיזם שחיפשו בנרות פרדוקסים כדי להתאמן עליהם במדיטציות חזקות במיוחד, לא היו מעלים על דעתם.

ומעל הכל – השייכות. מחיר האינדיוודואליזם בישראל הוא קיומי ממש, ומי שזקוק לחירות מחשבה ופעולה, אפילו בינו לבין עצמו, כדאי שיימנע מקריאת תיגר על השיטה פן יבולע לו. עדיף להיכנס, ולו בחצי פה, לאיזו מפלגה מוכרה ומבוססת, לשלם את מיסי החבר, ולהחביא את הטלויזיה בארון, כפי שעשו פעם חברי הקיבוצים.

ביקורת על הביקורת

לפני שנה העליתי בבלוג שלי המלצות לספרים שקראתי ואהבתי והן מצויות במדור המתאים לכך. מאחר שחזרתי מחו"ל היו הספרים האחרונים שקראתי באנגלית. מאז, לצערי, לא קראתי ולו ספר אחד, בין בעברית ובין באנגלית ולכן לא עדכנתי את הרשימה. אחד הספרים שהמלצתי עליהם היה "מעוף העורב" של אן מארי מקדונלד, ספר קנדי עטור פרסים ורב מכר בינלאומי. (יש לציין, לטוב או לרע – תלוי בטעם האישי, שאופרה וינפרי "אימצה" את הסופרת במועדון הספרים שלה, והעניקה לה פרסום אדיר בארצות הברית). שמחתי אם כן להיווכח שהספר – עב כרס ומאתגר – תורגם לעברית, ואפילו יחסית במהרה. (יש לקוות שגם הספרים האחרים במדור יתורגמו לעברית במהרה). אגלה פה שקיוויתי שאוכל בעצמי לסקר את הספר באחד ממדורי הביקורת של העיתונות הכתובה או האלקטרונית, אך לא נסתייע הדבר.

מאחר שאהבתי מאד את הספר, רבה היתה האכזבה שלי לקרוא את הביקורת במדורי הספרות (לידי הגיעו הביקורת של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" בלבד).

שתי הביקורות, בצורה תמוהה ומוזרה אך אחידה, התעלמו מההקשר המקומי של היצירה, כלומר, העיסוק שלה בשואה, בניצולים היהודים שהגרו לקנדה, ובעקיפין באנטישמיות, ובמדיניות ארצות הברית ואנגליה כלפי השואה. מאחר שלא מדובר בנקודה אנקדוטלית ברומן הזה, אין להניח שהיא נשמטה מעיני המבקרות של שני העיתונים החשובים, ידיעות והארץ.

על כן, ולמען הקוראים הסבורים מן הביקורות שמדובר ברומן קנדי בעל איכויות, אך ללא נגיעה מקומית, ארחיב מעט את היריעה של הסקירה כדי להסביר מדוע כדאי לקרוא את הספר, גם מתוך עניין בהעמקת ההבנה של השואה, והיחסים של ישראל עם העולם ועם ארצות הברית בפרט. 

ככתוב בביקורות, ממוקמת העלילה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, ותחת השפעתה המכרעת, בבסיס חיל אויר קנדי. אבי המשפחה הוא טייס "שלא הזדמן לו להשתתף בקרבות אויר" עקב פציעה, אך גאוותו, כמו גאוות העם הקנדי נתונה לתרומת חיל האויר הקנדי להפצצות באירופה. הטייס מוצב בבסיס בנות הברית בגרמניה, ולאחר שירות שם מועבר להדרכה בקנדה. גרמניה מהווה ציר חשוב בעלילת הספר, כמו גם מקומה של קנדה כמעין "שלוחה" של אנגליה הורתה וארצות הברית שכנתה הגדולה העולה לגדולה ולשליטה על העולם לאחר המלחמה. בבסיס החדש מתאקלמת גיבורת הספר, המספרת מדלן, בבית ספר שבו היא הופכת קורבן לאונס והתעללות מינית אכזרית של המורה. אביה, שעסוק בעלילות ריגול, ותחילת המלחמה הקרה, אינו מקדיש זמן לביתו, וכך אין איש ששם לב לסימני ההתעללות.

בבסיס ישנה משפחה המרתקת את הילדה. אלה "היהודים", מורה הבסיס שהוא ניצול שואה מגרמניה, ורעייתו המוזרה. ביתם מלוכלך וגדול, הם מאמצים ילדים חולים ונטושים, היחס אליהם הוא חיובי אך חשדני ומרוחק. הם אינם נוצרים אינם חלק מן החגים והשיח הכללי. פרשת ההתעללות המינית בבנות הקטנות ממשיכה, וכתוצאה ממנה מתבצע רצח של אחת מהן. החשד נופל על בנו הבכור של "היהודי", שהוא ילד מאומץ בכלל. במקביל, עוסק אביה של הגיבורה במבצע חשאי לייבוא מדען נאצי אכזרי, העורק מברית המועצות, ומיועד לעבור לנאס"א בארצות הברית, כדי לפתח את מערך הטילים נגד הסובייטים. באורח מקרי, נתקל היהודי, ניצול השואה, במהנדס הנאצי המוברח, בסיור בקניון. הנאצי היה מבין הקלגסים שפיקח עליו במחנה עבודה נוראי בגרמניה, שבו פותחו טילים למען המשטר הנאצי.

מכאן מתגלגלת העלילה במהירות, ויש לציין כי הניצול היהודי מוצא להורג באכזריות על ידי סוכני סי.איי.איי החוששים שיחשוף את זהות המדען ויפוצץ את המבצע להבאת המדענים. זהו מבצע מסועף בשיתוף אנגליה (האחראית על החלק האירופי), קנדה – המהווה תחנת ביניים בלבד, וארצות הברית החולשת בכיפה. היהודי נרצח אם כן, בנו מופלל ברצח ויושב שנים רבות במאסר חרף העובדה שתהיות רבות עולות כבר בשלב המשפט והציבור זועק חמס נגד ההרשעה, משפחת היהודי מתפוררת כולה.

חידוש עיקרי ברומן זה, בנוסף לז'אנר הקוואזי בלשי שחודר לאחרונה ל"ספרות היפה" וכובש אותה (בארץ, בתיה גור למשל) ביחד עם ספרות הקונספירציה- המיסטית/דתית (דן בראון בצורה הוולגרית אך רומנים כמו שם הורד הם מראשוני המגמה שטרם הובהרה לדעתי, וקיימת גם באמנות הויזואלית כמו אצל מתיו בארני) – הוא היותו ערכי/מוסרני/פוליטי ללא בושה. במונחים עדכניים "יש לו אג'נדה" והוא לא מסתיר זאת. מקדונלד מציבה את היהודי מול הנאצי חד וחלק, בתור שיטות ערכיות מנוגדות, מעין "בני אור ובני חושך". הערך החיובי הוא תמיכה בחיים באשר הם וחירות, הנאציזם הוא ביטוי של מגאלומניה (מירוץ החלל) ושעבוד אנשים, כלומר עבדות וזילזול בחיים. היהודי ניצול השואה זונח את ההנדסה והפיזיקה, מירוץ הטילים וכל זה, לטובת הוראה, טיפוח ילדים נכים, חריגים, כלבים וכל מה שכרוך ב"זוהמת" החיים הפשוטים כאן ועכשיו. הנאציזם, אותו ממשיכה ארצות הברית באמצעות תוכניות החלל הגרנדיוזיות הוא הניגוד לכך. כל היתר מתרחש בין הקטבים הללו. הספר קושר באמנות רבה את "משבר קובה" והפוליטיקה הקנדית בהקשר זה ובין מלחמת עירק ששוב מדגישה את הלחץ בו נתונה קנדה להצטרף לאימפריאליזם של שכנתה. כל זה נשמט משום מה מרשימות הביקורת בשני העיתונים.

הספר נכתב על ידי אישה בעלת מודעות פוליטית וידע רב, אך היא נמנעת מלהזכיר אפילו את קיומה של ישראל. בתגובה, כניראה, נמנעים המבקרים הישראלים מלדון במשמעויות העמוקות והחשובות של הספר הזה, לפי עקרון התגובה הציונית ההולמת ? אין לדעת, אך אולי התשובה לכך טמונה בפסקה הראשונה ברשימה זו.

—————-

עמי ושלי בעורף האויב

 

בתזמון מעניין, קמו שלי יחימוביץ ועמי איילון, עמודי התווך מפלגת העבודה החדשה, ו"חזרו בתשובה" בריש גלי. שלי יחימוביץ קראה לחרדים "מיעוט נרדף" ועמי איילון הציע לשמור שבת במרחב הציבורי ולסגור קניונים. אינני פרשן פוליטי, ואין לי מושג אם זוהי טקטיקת חנופה לחרדים מתוך ציפיה לקואליציות שיבואו, וזה גם לא מעניין אותי. אני מבקשת לבחון את ההתפתחות הזו כמגמה מסויימת בפיתוח "הזהות היהודית" של ישראל במשחק העדין שבין הגולה, התקומה, והמרחב הגלובלי.

ההצהרות האלה אינן מפתיעות אם לוקחים בחשבון את ועידת העם היהודי לדורותיו שהתכנסה לפני כמה חודשים כמעט במחתרת בארצות הברית, כדי להחליט "מה לעשות". מגמות עיקריות מוכרעות בפורומים כאלה ולאו דוקא בקואליציות של כנסת ישראל. מזה כמה שנים ניכרים סימני החלטה כזו בגופים לא ממש דמוקרטיים על נושאים מרכזיים ביותר, בעיקר נושאים של זהות. הועידה האחרונה יצאה בהודעה לקונית שהם משבחים את האורתודוכסים על כך שבקרבם יש מיעוט של מתבוללים.

ניראה שהשמאל הישראלי, הציוני, הבטחוני, ה"סוציאל דמוקרטי" אימץ לו איזה טריפ חדש, והוא פחות או יותר מודל אירופי של יהודים בעלי סממנים תרבותיים דתיים (שבת, כשרות ? לא ברור מה ינחת עלינו הלאה), בגבולות ששים ושבע, לצד מדינת פלשתינאית, משהו כזה. לחזור לעצמנו, עאלק.

כיוון דומה במקצת מצוי במגמה המונחתת בעדינות וברכות מלמעלה לעשות מדיטציות יהודיות, בלי להפסיק לנסוע בשבת ולאכול מדוזות לא כשרות במסעדות יאפיות בתל אביב. לא אכנס לזה כרגע, אך תקציבים ועידוד ניתנים לארגונים (אמריקאיים בעיקר) שמשווקים "אקסטזה" יהודית חילונית לכאורה, צפונית, עם גוון בודהיסטי קצת, להחליק את התרופה.

מכיוון אחר אפשר לראות שמאלנים מובהקים שמבקשים להרחיב את הגיור, כדי לקבל יותר זרים לישראל ולהשוות את מעמדם. הקלת ההליכים ולא אזרוחם, היא התביעה החדשה. ובכלל, מדברים על "חילון של מצוות", כלומר ניסיון יפה למדי להוציא תבן מן המוץ, ואת הפנינים מן המאובנים שדבקו בהם באלפי שנות שלטון דתי ביהדות ובעולם כולו.

שני דברים מקשים עלי בנושא הזה. העיקרי, הוא דרך קבלת ההחלטות שעדיין לא עברה "חילון" בישראל, כלומר, השתתפות ודמוקרטיזציה, תוך מתן אמון אמיתי בפרט ובציבור. השלטון הדתי-סמכותני שמאפיין את היהדות כממסד פוליטי (הרב-מנהל, והחצר שלו) עבר תמורות רבות, אך מעולם לא חרג מהמבנה הבסיסי שלו, קבלת החלטות לא דמוקרטית על ידי "סנהדרין של גברים", סך כל ראשי החצרות המתכנסים ומבררים סוגיות מעל הראש של הציבור. וכבר בקרב משפטנים אפשר לשמוע תירוצים כמו "לא משנה איך החלטה התקבלה ואפילו מי קיבל אותה, העיקר שהיא טובה", כלומר, זניחת הפרוצדוראליזם של הדמוקרטיה (שאכן הכזיבה) לטובת איזו אינטואיטיביות ו"קומון סנס".

 

נקודה מטרידה נוספת היא ההשפעה המודעת והבלתי מודעת מבחוץ, על כפיית זהות דתית על "עמישראל". מבלי להיכנס לפרטים, קיים היום לחץ אדיר המלווה במגנון כספי עצום ורב, להחזיר את היהודים לזהות המקראית שלהם, כאיזו כת דתית איימישית, כדי ששיבתו של המשיח ישוע תגיע על רקע הפקה מתאימה. לחץ זה מופעל גם על הציבור המוסלמי-ערבי. לא מתקיים דיון בישראל על ההשפעות ההרסניות ועל החורבן שהתרחש בעולם עקב נפילתה של ברית המועצות, היווצרותו של עולם חד קוטבי בשליטה אמריקאית. השיח הקומוניסטי מרקסיסטי הפך מוקצה ומובס, לטובת ריאקציות מסוגים שונים, ו"מסע ניו אייג'" בעל שורשים פשיסטים נאציים בעליל. (ופאגנים).

 

אין כל רע במחווה של עמי ושלי כלפי החרדים, לולא העובדה שזה מגיע ללא הסבר. לענ"ד, הכשלון הברור של ההנהגה היהודית הכוללת בשואה מחייבת בעיקר מסקנה אחת, והיא שינוי מוחלט ויסודי בדפוסי ההנהגה המסורתיים, שהתבססו סמכותניות, היעדר שקיפות (חשאיות), ועדריות.