רוח רפאים כעוסה

העלמה המיסתורית מסרבת להיקבר

 

כאשר הגעתי למושב הגלילי השקט, אמרה לי מכרה חדת עין "הנה, את הולכת להיאסף אל אבותיך, לא חבל ?", כאילו מספידה אותי בטרם עת, יודעת משהו שאני מסתירה מעצמי. אכן, הבית הגוסס שבו אני גרה, עומד להיחרב ולהבנות מחדש. מפה אני צופה בבית הקברות של אבותי, בכפר תבור, הלא היא מסחה.

 

הלכתי בעקבות "חובבי ציון", לראות איפה ומתי זה התקלקל, ומה שורשי "המחלה".

 

השבוע טיילתי שוב בבית הקברות, במקרה, כדי לצנן את הכלבים בחמסין הנורא של חול המועד. צעדתי לטיול מיוזע עם שכנתי-חברתי ושני הכלבים שלה. ליד בית הקברות הכלבים שיוועו למים, הם עמדו והתנשמו, מנסים לצנן את הלשון והלוע, ללא הועיל. כאשר הגענו לבית הקברות, אי אפשר היה לעצור אותם, הם זינקו מעל לחומת האבן הגבוהה, לעבר הצל, הקרירות ושוקת המים.

"לא נעים" אמרה השכנה. "זה בית קברות" והחלה לשרוק בייאוש לכלבות שלה.

-"הניחי להם. הם צריכים מים, זה לא נורא. רק בית קברות ישן."

וככה נכנסנו, פתחנו את צינור המים, והתזנו זרם קריר על החיות האומללות שהודו לנו בעיניים חומות.

 

"אני הולכת רגע לטייל, המשפחה שלי קבורה פה" אמרתי לשכנה, והמשכתי לחפש את קברו של אב המשפחה, שלמה שהגיע לכאן, כך אומרים משפיה כדי להקים את מסחה. לא מצאתי את קברו, יתכן שזה אחד מן הקברים הרבים נטולי השם, שרוחות וגשמים מחקו את החריטה והכיתוב מהם.

אך לפתע תגלית אחרת. שם המשפחה, אידלבוים (כך הם כתבו אז), ואותו לא ראיתי עד היום. "העלמה פנינה אידלבוים" שמתה בשנת תרע"ה. לפי גילה היא אחות של סבא או אולי…משהו אחר ?

 

—

בלילה אני חולמת על גבעת ירק ענקית, עם שדה רחב. אני עומדת באמצע כר הדשא ומשמאלי קבוצה גדולה של אנשים לא ממש מוכרים, שאני "שייכת להם". בתוכם אשה אחת, צועקת, תובעת, מתחננת ופוקדת "בואי הנה, בואי הנה". מן העבר השני, במרחק דומה יושבים ילדים, וגם בני שם משחק. אני מתבוננת שמאלה, ימינה, שמאלה, ובסוף שולחת מבט מתנצל לרוחות שעל הגבעה, ורצה לעבר הילדים.

צר לי פנינה, דמיך זועקים אלי, אך החיים ממשיכים במקום אחר.

 

—-

אני מנסה להעלות השערות על העלמה המיסתורית שמעולם לא שמעתי עליה קודם. האם היא אחות נוספת שפשוט נפטרה ממחלה קשה, כפי שהיה נהוג באותם ימים. ואם כן, מדוע נפקד שמה מן ההיסטוריה המשפחתית? האם היתה נשואה למישהו מן המשפחה,בכלל, האם נרצחה, האם…חו"ש התאבדה או מתה משברון לב כנהוג  ?? האם זו הסיבה שסבי, ז"ל, קרע את עצמו ממשפחתו ועזב את מסחה מבלי להביט אחור אלא בזעם ? והאם זו הסיבה שבסופו של דבר לא נותר דבר שלם מן המשפחה כולה, ואף צאצא לא השתקע שם  להמשיך את מפעל החלוציות המפואר ?

פרצופו של מקורב אחר, מאד גולמי, מזקני הכפר עולה בזכרוני "כאשר הופכים אבנים ישנות, יוצאים העקרבים", הוא אמר במבט מאיים.

 

האם תאגידי הענק מתחילים לפתח דתות

 

 

 

כת חיל האויר, למשל

 

בספרי עתידנות ומד"ב נוהגים סופרים לצייר את החברה העתידית כיד הדמיון הטובה עליהם. חלק מן הספרים, וגם חוזי עתיד אקדמיים, שמים דגש על התאגיד הרב לאומי כישות שעומדת לתפוס את מקום ה"שבט" ו"הלאום". אחרים מרחיקים לכת, ורואים את התאגיד תופס גם, כמעט, את מקום ה"דת".

 

ובאמת, גבולות הזהות הולכים ומתמוססים, ובמקומם נוצרים דפוסי זהות שעדיין לא הוגדרו. הם יתרחשו הרבה לפני שההוגים יעמדו על קיומם, כמו כל דבר חשוב.   הזהות התאגידית, למשל, כבר די התבססה, אף שנושאיה אולי אינם מודעים לכך בשלב הראשון, אלא מתאימים עצמם כמיטב יכולתם לאינטרסים הכלכליים והחברתיים שלהם.

 

שאלת הנאמנות הכפולה בעידן התאגידים

 

אירועי השבוע (וכאן, התגובה של אברהם בורג ל"בעייה היהודית") העלו לדיון שוב את שאלת הנאמנות הכפולה של היהודים, בעיקר באמריקה. במבט יותר מרוחק, כדאי לראות בזה שאלה רחבה יותר, אנושית, של זהות בעידן התאגידים הרב לאומיים.

ניראה שהיהודי התורן, בעל השם הכמעט מקראי (קדיש בן-עמי, חזק כמעט כמו עוז יעוז או ארי בן כנען), נבחר לשמש ציר לדיון החשוב בזהויות. והנה, בוא נבחן מה מגלה המקרה והתגובות לו. היהודי התורן כניראה גויס שלא מדעתו המלאה למיזם תאגידי, כלומר, שיפור עמדות במכרזי ייצור אמצעי לוחמה בעיקר בתחום הטיס והחלל. החומר הגנוב שימש, יש לשער, את התעשיה הישראלית לשיפור מצבה מול "מכרזי הפנטגון" (היד המאכילה את העולם החופשי), אך בשלב מסויים, יש להניח שחברות אמריקאיות גדולות, כמו באוינג, מקדונל דגלס ולוקהיד (וכולי) "עלו" על זה, וגייסו את המגייסים, כלומר, הצטרפו למיזם מלמעלה. הם פשוט הבינו שצריך להפריש מעשר למיזם, כדי לזכות במכרזים מול מתחרים. במקום להתעסק עם הפשפשים כמו "קדיש על בן עמי", הם הלכו למעלה וגייסו לאגידים שלהם את המפעילים. וכך, המיזם הולאם בחזרה לתאגידים היותר גדולים. ורק בן עמי קדיש נשאר מאחור, עם המלמולים על "רציתי לעזור למדינת ישראל".

 

מצבו של הבן עמי הזה כמו של כולנו, המפגרים אחר התפתחויות-על בתודעה האנושית. הוא החמיץ את השלב שבו הזהות הלאומית, הדתית, התמוססה לטובת זהות אחרת, חדשה, ומעניינת יותר.

 

כי הנה נשארת מאחור

 

תחושת העלבון. אני יכולהלהזדהות קצת עם תחושת העלבון של הקדישים ואחרים, גם אני שם עדיין מנסה להדביק את קצב ההתרחשויות כפי שכולנו מנסים להתמודד עם העובדה שהצהרה העצמאות של בן גוריון (שאנחנו מופצצים בה בשבועות האחרונים בטלויזיה לקראת שנות הששים), הוחלפה מזמן בפרסומות מטעם עשר המשפחות. בבאזל הקמתי את הסניף של קופי טו גו בנתניה.

 

בעוד שהבן עמים קדיש עליהם מצפים לגשם של הוקרה מבן גוריון, הם זוכים למטר של בוז שקט למדי מכולם, וגם התביעה פועלת יותר מתוך גיחוך ורחמים מאשר בחמת זעם של "תופסי בוגדים נאלחים". הכל ביזנס. נוטינג פרסונל.

 

היאחזות עיקשת באתוס של הדינוזאורים היא רעיון רע המוביל לחיבוק מרייר של "נערי יצהר", שמינו עצמם לממשיכים של התאגיד היהודיסטי, וגם שם מציצים כל מיני סוחרי נשק ואדם, סמים ונדלן מאחורי הגיבוש הזהותי המושך, החד משמעי, המחזיר "עטרה ליושנה. (* יהודיסטי, תרומתו של האתר "החברים של גורג" לשפה העברית).  כך, תמורת ההגנה שלהם, ויש להם כוח לפחות כמו אחת "המשפחות" התעשייתיות בישראל, צריך להוסיף ה' לשם הפרטי, למשל בהן עמי או בן עהמי או יהוקדיש, מחיר זול יחסית.

 

היהודי של התאגיד הרב לאומי

 

ניראה שהזהות היהודית לא צריכה להיעלם, תפקידו של היהודי הוא להישאר לנצח. אלא ש"יהודיות" צריכה עכשיו להתאים עצמה לדת של התאגיד אליה נספח היהודי המסויים. ישנו יהודי של "כת חיל האויר" ויהודי של "מיזם הקזינו" וכך הלאה וכך הלאה. מדינת ישראל היא גם סוג של "יהודי תאגידי" כניראה של תעשייות הנשק. יהודי מאמין ונאמן צריך לדעת לאיזה תאגיד הוא מסונף. חטאו של וענונו למשל זה לא בגידה בישראל, וגם לא ב"עם היהודי" אלא ב"תאגיד", זה התאגיד (הרב לאומי) של יצרני הכורים ומקדמי הנשק הגרעיני. והעונש, נקבע על ידם, והוא רב לאומי כאמור, אלא אם כן תאגיד מאותו ענף, מתחרה, יזדקק לו מטעמים כלשהם. ההתעקשות לסרב להיכנס למו"מ תאגידי על מניעיו, הוא העומד לו לרועץ בסיום הפרשה. הוא מוכיח שחרף גילו הצעיר הוא לא מסכים להתעדכן והשיל את הרצינות התהומית שבה הוא מתייחס לעצמו, כאל בן אדם, ולא כאל נמלת תאגידים המחפצנת ומשווקת את עצמה כולל פצעיה. דינוזאור ממש.

 

חשוב לדעת, שבעיית הנאמנות הכפולה של יהודים היא כרונית. הנה מתברר, שהיהודים כמו תמיד לא נאמנים, ועכשיו אומרים

a jew must have two corporations

על משקל הבוגדנות הלאומית בעבר.

 

אתה יכול להוכיח את הנאמנות שלך לתאגיד רק בבגידה בו עם תאגיד אחר. "המיר את דתו וגזר קופון" , זה חלק מכללי המשחק. כאן, אתה עשוי לקנות את עולמך בדקה אחת, אם הבגידה היתה כרוכה בהתעשרות, ובסגנון אלגנטי נקי של עוקץ. עלית דרגה בהיררכיית הדתות התאגידיות. אולי אפילו תהיה גורו ותכתוב על האושר והאור וה"סוד". או לכתוב ספר רב מכר המכפיש את התאגיד הקודם, שממנו הוצאת רק שתי פנסיות וג'יפ.

 

תמכור את הזכויות

 

במצב הזה, לא נותר אלא "להצטרף אליהם" מאחר שאי אפשר לנצח את זה. למכור את הזכויות לסיפור, או לסרט, לאחד התאגידים שיש להם גם עסקי תקשורת, או להצטלם ערום לתמונת האמצע של פלייבוי. זה בסדר עולם הצרכנות זקוק גם לזה, יימצאו בטח כמה מיליוני צרכנים חרמנים על ל"דינוזאורים" בתחתוני חוטיני מוזהבים  המכסים על ערוותם בשרטוטי כורים גרעיניים,  לכל דבר יש שוק, רק צריך יועץ תדמית טוב עם חוש כלכלי. צריך למצוא את המוגול שיש לו גם עסקי "נשק אטומי" ומניות בכור, וגם חברת הפקה בהוליווד עם רשת עיתונות פנאי. או משהו כזה.

 

הפרק הבא – הפרטת ה"קדושה", או האם נחשפה שחיתות במכרזים על מכירת זכיונות לאלוהים

 

 

הגדרה לפסח

Definition

הגדרה   התעללות/עינוי פולחני/ת מוגדר/ת כפשע בכוונת תחhלה, של משפחות רב-דוריות מאורגנות או קבוצות דומות המבצעות מעשים משפילים של עינוי הגורמים לכאב וסבל חמורים, וגורמים להתפרקות של שלמות האישיות של הקורבן, למטרות הבאות:   א. שמירה על כוח טוטאליטארי ושליטה על הקורבן – מילדות ועד בגרות – תוך שימוש באיומים והפחדה, עינויים ואלימות מאורגנת בידי המשפחה/הקבוצה.   ב. ניצול, העברה וסחר באנשים לשם הפקת הנאה ובילוי למשפחה/קבוצה   ג. ניצול, העברה וסחר באנשים לשם הפקת הנאה ובילוי למשתמשים חיצוניים.   ד. השגה, במישרין או בעקיפין, של טובת הנאה כלכלית או חומרית אחרת   ישנו דפוס עקבי בעל שלושה שלבים לארגון היחסים במשפחות או קבוצות מתעללות/מענות-   למשפחות האלה יש יחסים נפרדים וייחודיים עם – 1. הקהילה "החיצונית", 2.עם משפחות קרובות אליהם 3. עם החוג "הפנימי" של מתעללים/מענים פולחניים אחרים.

Ritual abuse/torture is defined as a crime of intent, of organized inter-generational families or like-minded groups who commit dehumanizing acts of torture that cause severe pain and suffering, and disintegration to the integrity of the personality of the victimized person for the following purposes:   a.. maintaining totalitarian power and control over the victimized person—from infancy and into adulthood—using threats and intimidation, torture and organized family/group violence;   b.. exploiting, transporting and trafficking in persons for the pleasure and entertainment of the family/group;   c.. exploiting, transporting and trafficking in persons for the pleasure and entertainment of outside users;   d.. obtaining, directly or indirectly, a financial or other material benefit. There is a consistent three-tiered pattern of how ritual abuse/torture families or groups organize their interactions. Thousands of hours of conversations with victims reveal that the families have separate and unique interactions with the “outsider” community, with their immediate families and with an “insider” circle of other ritual abusers/torturers. In the following story, which is similar to so many others described by survivors around the world, “Carrie” describes the horrors she endured.

המחלה יושבת בממשלה

אדם חולה מאד

 

צל"ש פסח ליואל מרקוס שהעז לתהות, בשפה רפה ומנומסת אמנם, על ההגיון במינוי איתן לשר בממשלת ישראל, כאשר ברור היה שמניעיו פסולים. בעוד שרבים מיהרו להטיל ספק ורפש באנשים כמו פלאטו-שרון וגאידמק – על כך ש"חיפשו מקלט מדיני" בכנסת ישראל, כדי לחמוק מן הדין בצרפת, אף אחד לא שואל מה עושה רפי איתן במשכן. בעוד שהשניים שהוכפשו שפכו לפחות הרבה כסף על מי ששימש להם מקלט, והכירו תודה על כך, כמו קובי אלכסנדר בנמיביה, רפי איתן נכנס לכנסת כדי להמשיך ול"תחמן" את עם הישראל, הנתפס אצלו כשבט בקונגו שנועד לשרת אותו.

 

מרקוס ועמוד השדרה

מרקוס חושף גם את צפונות נפשו שלו, כאשר הוא משתמש בבדיחה סקסיסטית סרת טעם להמחשת טענותיו. (זו שיש לה זקן מכונם, על הזקנה שמתלוננת על אונס באיחור, מחמת "נוסטלגיה" כביכול).

זה חושף את שיתוף הפעולה שלו, בעצמו, עם השתקת המעשים של רפי איתן, כל עוד זה היה נוח.   זו התנהלות זהה למחול השדים סביב הנשיא קצב, שלא נבע מגינוי מעשיו, אלא מ"עיתוי" פוליטי במובן הרע. אבל כמו במקרה קצב, לא נפשפש בביוב הנפשי של העיתונאים, שברצונם מחפים ונותנים חסות לאונס ורצח, וברצותם מנפנפים בדם, אלא נתמקד בעיקר. יואל מרקוס הוא "שבשבת" קלאסית, אך הוא מעניק מדד טוב להלך הרוח של ההמון. כניראה שהכף הוטתה נגד איתן, כאשר הוא הופך לנטל בעיני אמריקה. יפה, ואם כך, יש להטעימו מקצת מן התרופה שלו, ולהסגיר אותו לאמריקאים, בבחינת "הקרבת המעטים למען הרבים", משפט שהפך אצלו ללוגו.

 

"הארץ" בכלל יוצא מגדרו להראות שהוא תמיד אמר שלק"מ זה טעות ו"חובבנות". אמיר אורן כותב כאילו הדברים קרו אתמול בבוקר, ומביא ציטוטים נרחבים ממאיר עמית ו"מומחים" אחרים שעכשיו ידלו פתקים המוכיחים ש"הם אמרו מזמן" שה לא בסדר. מביש כל פעם מחדש לגלות את ערוות הגיבורים הגדולים מהצבא והמוסד, ואת הפחדנות שלהם מול נוכלים ערמומיים שפגעו בריש גלי באזרחים תמימים ובאינטרסים של המדינה. ואלה עד האנשים המופקדים על בטחוננו, וזה ממש מפחיד.

 

 

העיתוי, שאלת השבוע בעניין "המרגל הגמלאי"

 

כל הפרשנים תוהים על ה"עיתוי" באיוורור הפרשה המאוחרת הזו במועד הזה. שמענו כל מיני ספקולציות מוזרות, למעט המובן מאליו. השבוע נחגג חג הפסח. גם באף בי איי יש יהודים. זהו צעד משמעותי לקראת שחרור העבדים העבריים ממנצלים ופרעונים כמו השר לענייני גמלאים. מישהו חמד לצון ושלח רמז שהגיעה העת לשחרר את העם ממשעבדיו ומנצליו. ודי לחכימא ברמיזא.

 

———

 

הוצאה לפועל כצנזורה בסגנון הלק"מ, או –

פרצה מלחמת אזרחים

 

לאחרונה אנחנו עדים למעין "מערכה" סמויה למחצה, שעולה כבר למימדים חברתיים נרחבים, ובמסגרתה מופעלות סמכויות גבייה בצורה שגם היא מעוררת אותה שאלה "למה עכשיו ? מהו סוד העיתוי ?" בדיוק כמו בפרשת בן עמי קדיש. לתופעה הזו קוראים "אקדח במגירה",, הכוונה כאשר מישהו, כמו נאמר האף בי איי, שומר משהו במגירה (או חוב, או חוב מפוברק או מנופח) כדי להשתמש בו ביום הנכון שבו יזדקק לכך.

 

מור אלמסלי – לממשלה

 

שיטה זו תוארה בפסק הדין הזה, של אחת – אזרחית ראויה למופת – מור אלמסלי, נגד עורכי הדין ליאור שפירא וערן פרונקל, הפועלים כ"גובים" מטעם חברות תקשורת. השופט אחיקם סטולר- הראוי לכל שבח על עבודה מעולה – מתעלל לאט וביסודיות בעורכי הדין, ומוציא מהם את הוידוי. עורכי הדין מתפתלים על הדוכן ומודים לבסוף, שהם פעלו בזדון להכשיל את הצרכנית, כלומר, למנוע ממנה מידע על כך שנותרה יתרת חוב לתשלום, ואחרי כן בסדרה של "משלוחי התרעות" מפוברקות לכתובת שהם יודעים שהיא לא נמצאת בה, כדי להגיש חשבון מנופח להוצאה לפועל. הרעיון הוא פשוט. חוב של כמה עשרות שקלים, שלעיתים קרובות נובע מפעולה לא נכונה של הספק, הופך לאלפי שקלים, ובחסות מערכת החוק, אפשר לגבות כל מיני "הוצאות" ו"חקירות" עד בלי די, וזה תופח ממש מהר כמו בצק שמרים בפסח.

 המדהים הוא, בעיני כמשפטנית לשעבר, שמערכת המשפט איבדה כל משקל בתהליך הזה, ועורכי דין "לא מתרגשים" ממה שאומרים שופטים על הטכניקה שלהם. אחרי הכל, לא מוותרים כל כך מהר על תרנגולות המטילות ביצי זהב, הנה רפי איתן הוא הדוגמא החיה. כך עושות העיריות בעצמן, שהן זרוע שלטונית, ו"קוזי פן טוטי", ממש קונגו ליהודים.

 

 חג חירות מהקומבינטורים

 

 

 

מכרזים פה ושם

 פסח, שלח את עמי

 

עדויות נוספות מגואנטנמו מאשרות את החשד שאסירים סוממו באופן שגרתי וקיבלו חומרים פסיכיאטרים לא מזוהים (בזריקות) אשר גורמים לפסיכוזה. . אמנסטי מפיצה סרטון "העלאת תודעה" לנעשה בבתי הכלא של האמריקאים. הסרט מראה מהי שיטת העינויים שהנשיא בוש אישר באופן אישי, ה"הטבעה". (קשה לצפיה).

 

 מבחינה משפטית, התנהל קרב כלשהו בקשר לסימום חשודים בטרור, כאשר חוות הדעת מן הבית הלבן צידדה במתן אפשרות לסמם חשודים, ובלבד "שלא נגרם נזק פסיכולוגי לטווח ארוך או לצמיתות". כמובן, אישור כזה סותר את המשפט הבינלאומי, אך כזכור הנשיא בוש לא מתרגש מזה. השאלה המעניינת בסיפורי גואנטנמו היא בעצם מה היתה המטרה של המאסרים הארוכים האלה, במקרים רבים כאשר ברור שהעצורים אינם חשודים בכלום.

 

"נזק לטווח ארוך" הופך למונח מיסטי במקצת כאשר דנים בנזקים של סימום כבד בכפייה. אם לוקחים את מרדכי וענונו לדוגמא, יכול מישהו לטעון שלא נגרם נזק לטווח ארוך מכל המעצר והעינויים שלו. השאלה של "נזק" במונחים של מעצרים ארוכים מאד, סמים קשים המשנים את האישיות, אינה מעשית אלא מתחכמת. אפשר לצפות שפרקליט מחוכם יטען בעתיד, בתגובה לטענה של עינויים בסימום, שה"טיפול" שיפר את האישיות של החשוד, כפי שטענה פעם פרקליטה ישראלית שמותו של פלשתינאי מאש ישראלית היטיב את מצב המשפחה, או משהו כזה.

אחרים יטענו שהחשוד היה אדם נתעב ואילו סימומו והפיכתו לזומבי גם היא בבחינת שיפור במצבו הפסיכולוגי, וכל כיוצא באלה. בזמנים שבהם נשיא האימפריה של ה"עולם החופשי" ניראה כמתענג על התעללות בקומץ חטופים אומללים הכלואים בתנאים קשים ב"אי השדים" שהוא הקים באדמת קובה, שום דבר לא יפתיע, כולל היצירתיות של משפטנים המלחכים את הפנכות המפוקפקות האלה.

 

 

נפלו על קידוש המכרזים המוטים והתפורים

 

לפני שנתיים בערך פרסמתי פוסט בכותרת "פרומיסס פרומיסס", על תוכנת "הסוס הטרויאני" המקורית, אשר מספרים עליה שרפי איתן הוא המפיץ הרשמי שלה, אחרי שנגנבה, אולי בעזרת פולארד, מהאמריקאים.
סיפרתי שם עוד אגדות עם, מן השפע שמסתובב בחומר רשמי ולא רשמי על "עלילות רפי איתן", האיש השנוא ביותר בארצות הברית, בקרב מתנגדי הימין.
לא חידשתי כלום בפוסט הזה, אלא הבאתי כאמור שפע לינקים למה שכבר מצוי ברשת, ומוצייר תמונה מבחילה על האיש הזה, ובעיקר על החמדנות האישית שלו. אלה היו ימי טרום בחירות, כאשר איתן המציא את הבלוף של "מפלגת הקשישים". כתבתי מה שכתבתי, עד שפנה אלי דודי גולדמן מ"ידיעות אחרונות", ואחרי מסע גישושים קטן, בעצם ביקש-הורה לי להסיר את הפוסט. מה שעניין אותי אז, ועדיין מעניין, זה מדוע ידיעות אחרונות הסכים לשמש כ"משתיקון" עבור העוקץ הפוליטי של איתן. לא קיבלתי תשובה מגולדמן, אבל קיבלתי ראיון איתו, שהפך אותי למפורסמת בבלוגוספירה לכמה ימי תהילה קצרים. והשאר- היסטוריה.
איתן נבחר בגדול, והבלוף המבחיל שלו הוא היום גלוי וידוע, אבל בשלב זה, גם אם ידעו שהוא פדופיל כרוני, זה לא ישנה כלום. הוא "בפנים", קרוב לצלחת כבר, וגם "קשיש".

 

 

גם קשישים הולכים לכלא

השבוע נזכרנו שגם קשישים הם בני אדם, ולא תמיד במובן הטוב. "קשיש" בגילו של איתן נעצר באנגליה בקשר להברחת סמים ענקית במכולה. קשיש בגילו של איתן, למעשה מופעל שלו, נעצר באמריקה על "ריגול" מלפני הרבה שנים. משרד המשפטים האמריקאי שלח רמז לרפי איתן, שהגיל המופלג שלו, אינו מכשול מבחינתם, וגם ההתיישנות, שלא יחסה בה יותר מידי בנוחות. די בשיחת טלפון מתחכמת, בשביל שכל ההתיישנות הזו תיעלם.
לכן, כאשר הודיע לי בעל הבית שלי, שהוא קשיש בן 75, שהוא נוסע לארצות הברית השבוע, בפעם הראשונה התבוננתי עליו בעיניים חדשות. "ואללה" אולי הוא נוסע למבצע כלשהו ? סמים ? ריגול ?" הכל אפשרי.

פולארד, והשחיתות

לפי הרכילות ברשת, ובל מיני אתרים של מרגלים מזדקנים ומשועממים, הסיפור של פולארד הוא ענין עסקי ולא בטחוני, וזו גם הסיבה שהוא לא יוצא מהכלא.  על הגב של האיש, ועוד כמה פראיירים ישראלים, עשה איתן ומקורבים (כמו רוברט מקסוול) מיליונים רבים, מאיזה תוכנת מחשב גנובה. דוקא מתאים לישראל, הסיפור נשמע לי אמין לחלוטין. גם ההסבר ל"מרגל החדש" הוא דומה, בן עמי קדיש או מה שלא יהיה, אולי חשב שהוא "עוזר לבטחון המדינה" אבל בעצם הוא רק עזר לכמה אנשי עסקים ותאגידים ישראלים לזכות במכרזים בצורה לא כל כך הגונה. את ההסבר מספקים גם כן מומחים בענף, ואפילו אוסטרובסקי המספר בדיוק על הפרשה הזו.
גניבת מסמכים מבסיסים אמריקאים התריעה למפעלים ישראלים, בזמנו כמו תדיראן ותע"א, על מכרזים שיוציא הפנטגון לחוזים שהוא חתם בענף התעופה בעיקר והטילים. עם הידע המוקדם, יכולים היו המתחרים הישראלים להכניס הצעות זולות יותר, שלא כללו מרכיבי מחקר (כי הוא היה גנוב ממילא), וגם להתאים עצמם יפה לדרישות המכרז. בקיצור, זה היה "תרגיל ראובן גרוס ומכרזי החניונים" בגדול.
כך, הסתכמו הריגולים הנוראים בעצם בגניבת עבודה ממפעלים ומתחרים אמריקאים (כמו מקדונל גדלס או בואינג וכולי).

שורת הקורבנות 

מלחמת הגרסאות של "פרומיס" לא הסתיימה אז,, וראינו ספיח מעניין בפרשת "הסוס הטרויאני" הישראלי (אפרתי), אך ישנם עוד הרבה התרחשויות צללים בנושא הזה, במאבק "הסייבר" על המחשבים שלכם.
במילים ספורות, מערכת הבטחון הפכה ליזם הפועל בחסות החקיקה והסמכויות הבטחוניות העתירות. יש לה מתכנתים בחינם, שפני ניסוי בחינם, ושפוטים. הכל כדי שכמה בכירים מחוכמים יוכלו לשבת על הון עתק ועוד לזכות בתארים מפוצצים של "עשו לבטחון ישראל". אם הכתוב בנושא של פרומיס הוא נכון, הרי שרפי איתן וחבריו מן הסוג של חורב וכולי, "עבדו" אצל הקומפלקס העסקי-פוליטי של רייגן ובוש, בתור "האחים אלפרון" שלהם. התובע הכללי של רייגן, אדוארד מיז הובא לדין על הפרשה הזו, כפי שאנשי אירנגייט נחקרו ונענשו בארצות הברית. אבל הקבלנים הקטנים שלהם חזרו לישראל, כאילו הם גיבורים, וקיבלו בתור פרס את המשך ניהול ממלכת האופל והעבדים שלהם. סידור משתלם לכל הצדדים, חוץ מאשר לאזרחי ישראל.
אם הדיווחים הללו נכונים, אזי הרבה מפעילות הלק"מ והמלמ"ב זה בעצם העתק של "מומחיות המכרזים" של ראובן גרוס. כלומר, השתלטות עבריינית על ענף, בעיקר הטיית מכרזים, כדי להתעשר אישית. ההבדל הוא, שלרשות הנוכלים ממערכת הבטחון, עמדה מדינה שלמה, ועוד הריעה להם. במחשבה שניה, אולי גם במקרה של מכרזי החניונים, זה מה שקרה.
רק החל מבקר המדינה לחקור את ההיבטים הכספיים של רפי איתן ופולארד, וכבר עטו עליו בהפחדות איומות כל מיני עיתונאי חצר ושליחי המערכת. לקראת פסח, נקווה שתהיה הקלה כלשהי, ושארגון הפשע הענק הזה ישחרר את ידו מן השבויים שלו.

 

משחק המסיכות

 

קומדיה דלארטה

 

שוב מגיע פסח, שוב המאמרים המביכים (בעיקר בעיתון "הארץ") הקוראים לשחרר את וענונו, שוב המניפסטים המשמימים ב"הגדה השמאלית". קשה להישאר שווה נפש נוכח משחק המסיכות המתרחש בפרשה זו, כאשר רוב הציבור מולך שולל כסוס הקשור בחח.  לקינוח הפארסה העונתית, כותב יוסי מלמן שיש להוציא את וענונו לחופשי, ומצר על כך שכל אדם המבקש לסנגר על וענונו שם נפשו בכפו. והנה, המציאות היא בדיוק הפוכה. שני האנשים שסינגרו פורמאלית על האסיר התעשרו, לא סתם אלא הפכו לשועי עולם וארץ (זכרוני ופלדמן) בדיוק לאחר שלקחו את התיק הזה. וגם יתר המסנגרים ניראים די מתוגמלים. זו רמת האימנות בדיווח על כל הפרשה הזו, מיומה הראשון ועד כאן.

 

אני צריכה כסף, האם אפשר לעמוד בתור לסנגר על וענונו ? אני רוצה גם לשים את כפי בנפשי או בכיס כלשהו..

 

כך יעשה לאיש שהמלך (ומי המלך ?) חפץ ביקרו

 

להבדיל, זכור לנו גורלם של עורכי הדין של סאדם חוסיין, שחלקם מצאו דרך מקורית לעלות לעולם הבא במהירות כאשר התגייסו לעשות מלאכתם.

 

       אימוץ, בע"מ

 

אריאנה מלמד כותבת ומספרת לנו על העלאה מסיבית של תעריפי האימוץ מחו"ל. אכן, הסכומים שהיא נוקבת בהם מעוררים תדהמה, מאות אלפי שקלים. לדעתי, צריך לקרוא את ההצעה הזו ביחד עם התיקון לחוק שמאשפר לזוגות חד מיניים לאמץ ומול המגמה להוריד שיעורי התרבות בקרב ערבים וחרדים. במסגרת האמריקאניזציה של ישראל, המדינה תעדיף להעניק ילדים למי שאין לו אפשרות להתרבות אך יש לו הרבה מאד כסף, ולצמצם את הילודה בקרב מגזרים עניים. "הנאורות" במקרה זה היא רק תירוץ לצמצם את ההוצאה הציבורית על ילדים. וכך, הומואים עשירים יסבסדו חרדים עניים וכמעט כולם יהיו מרוצים. הרעיון הוא שאין להביא ילדים זרים בלי לשלם "מס" למימון הילדים המקומיים.

 

ילדים, בע"מ.

 

צד אחר של הגיאוגרפיה של הורות מתגלה בפרשה מסוג שונה לחלוטין ופחות מרנין. בחמש השנים האחרונות החלה חקירה (בעצלתיים) של סחר בילדים ופדופיליה. המדובר ככל הניראה ב"סניף" של הרשת הבלגית-הולנדית שהגיע כבר לכותרות עולמיות בפרשת דוטרו ואחרי כן. ככל הניראה לרשת זו יש סניף נכבד בדרום צרפת, ונעשה מאמץ להמריץ את השלטונות הצרפתים לעשות משהו בנדון. לאחרונה מונתה בצרפת שרת משפטים חדשה, ועוד אישה, דבר המעלה את הציפיות לפעולה מצד ארגונים העוסקים בנושא. בינתיים, מדווח אחד הארגונים על תגובתה של הפרקליטות הצרפתית בטלויזיה, על הממצאים שעלו מקלטות ובהן תמונות של ילדים וה"קליינטים" שלהם. – מאחר מדובר ברוב המקרים בילדים "שאינם צרפתים" ולכן אין זה בעדיפות המשטרה הצרפתית לטפל בחקירות האלה, הגם שהקליינטים הם צרפתים.

Yvon TALLEC, Prosecutor Law Court of the minors of age in Paris, will remain famous in the French history for his declarations of May 16, 2000 on the television channel Antenne 2:

"A certain number of these pictures are coming from magazines where the minors were photographed, most of the time not only with their agreement, but the agreement of their parents. Some of the photographs are very old materials. It is necessary to minimize, in any case in France, the range of this dossier, insofar as many children presented are not French children ". In other words, it was alright Daddy could rape his child even if mummy disagreed; a France does not give a toss for the non French children.

 

    סקס שקרים ווידאו בעולם החזנות

 

כתבה מדהימה שודרה אתמול בערוץ 10 (ברוך קרא, חדשות), על "עוקץ" שנערך בין חזנים יוקרתיים. החזן הצעיר והעולה מאשם בכך ששלח "נערת פיתוי" (באמצעות משרד חקירות), כדי להפיל את החזן הותיק, שלדעתו חוסם את דרכו. התיק הסתיים באישום על ניסיון סחיטה ועוד היד נטויה.

 

מזכיר קצת את פרשות רמון וקצב, לפחות ברמה של הטענות, אלא שבמקרה הזה משטרת ישראל ממש תפסה את המתכננים וכניראה הצליחה לקבל הודאות, דבר חריג מאד והישג משמעותי (כאשר מדובר בדוסים, המשטרה פתאום יודעת לעבוד). הנקודה היא כפולה. קודם כל, לדעתי, תמצית הפרשה הוא "סחר בבני אדם". כלומר, הדראמה המרכזית היא הנערה, אשרמשום מה נעלמה כקורבן הפרשה. האם מותר למשרד חקירות להציע שירות כזה ללקוחותיו ? ומדוע מחפים על משרד ה"חקירות" הזה העוסק בעצם בסחר בבני אדם ובשירותי זנות.

 

שנית, אם ממשלת ישראל עוסקת באופן שגרתי בדיוק בפעולות כאלה, מדוע שאחרים לא יעשו זאת ?

 

 

תוספת – לינק למאמר באוסטריה על טיפול המשטרה בנערה החטופה נטשה קמפוש אשר נכלאה במשך שנים כשפחת מין במרתף- בונקר בוינה. במסמכמים שנחשפו התברר כי התקבלה הוראה במשטרה להשמיד ראיות (קלטות די.וי.די) המתעדות התעללות בנערה על ידי אנשים נוספים. כמו כן, המשטרה השמידה ראיות המוכיחות כי התקבלו תלונות על החטיםה שבועות מספר אחרי התרחשותה כולל עדות על הבונקר הזה. הוראות אלה הגיעו מגבוה כדי "למנוע שערוריה ציבורית".

 

 

 

 

 

 

עובש

 

החמץ הגנוב העלה עובש

השנה כולם מותשים. המורדים ב"ליל הסדר" גילו שאפשר לחיות בלי ללכת לריטואל המשמים הזה, אבל אחרי כמה שנים "בלי ליל הסדר" פס טעמו של המרד גם כן, כאשר התברר שבמקום הדודה בלומה, צריך להלחם על "דיל" במשרד נסיעות מעופש. חמשה ימים באנטליה או וארנה, אולי כבר עדיף בלומה. לפחות זה עובר מהר.

 

זהו גם הלך הרוח של "שנת השישים", התפוגגות טעמו של המרד הציוני-חילוני, והתגלית שאין די בהשלכת האזיקים (במקרה זה של הדת מלגו, ושל ה"גולה" מלבר), ואת החופש צריך למלא במשהו, אחרת זה מרגיש אותו דבר. החיים אינם חופשיים, מסתבר, כפי שאמרו כל חכמי האנושות, אלא שאת השעבוד כדאי לבחור לבד ולצקת בו משמעות. ועדיף אם כבר להיות "עבד אלוהים" (בפרט בהנחה שהוא לא קיים). מאשר של כל מיני פרעונים מלגו ומלבר.

 

מן הבחינה הזו, המגבלות של הדת נתפסות לבסוף כפחות מציקות מאשר השעבוד לצרכנות, לאלעזר שטרן, וכל כיוצא באלה הפרעונים מבפנים ומבחוץ

 

שנת השישים מתבטאת יפה בנאום של שימון פרס, שישראל היא נקמה בנאצים (ובני ציפר משלים את האתוס, ב"נקמה בדתיים או ברבנים"). המניע הזה, הוא – בתמצית – הדלק של הרבה מן המהפכות וגם במקצת מאפיין את הציונות, החילוניות הישראלית. השנה, לומדים בדרך הקשה, שהמנוע הזה, הדלק הזה, הוא קצת ילדותי, ולעיתים מותיר תפלות גדולה יותר והחמצה.

 

"נקמה אמיתית" היא פשוט לחיות טוב, ולא לעמוד ולנפנף בחמץ, בכור בדימונה, או בשימון פרס בפולין. מדינת ישראל בשנת השישים שלה, ניראית כמו אדם שעקר עין לעצמו כדי להוציא שתיים ליריבו, ועבר כבר מספיק זמן מאז כדי שהוא יתהה אם המחיר היה כדאי. בפרט כאשר מסתבר שבמקום היריב ההוא, שאכן התעוור, צצו שלושה חדשים, יותר גרועים. פסח מוזר, שנת ששים למדינה, הרבה אנשים חוזרים לפולין, ואנחנו תקועים עם נאומי הנקמה של פרס..היה כדאי ? לא בטוח. כך גם אכילת החמץ, לאחר השגת הפלומבה מבית המשפט, אולי טעמן של הפיתות יהיה תפל יותר השתא הכא. לפעמים לא כדאי לבחון את המציאות לאור הפנטזיה אלא להותיר בחכמה את התקווה "בשנה הבאה בירושלים" ולא ללכת מעבר לזה.

 

—–

המחלה פורצת החוצה

מה הם מתעקשים ?

 

1. חייבים כמעט לאמר משהו על "משפט קצב", שהוא בעצם פיגוע במערכת המשפט, בכל מיני אצטלות. זה אינו הפיגוע הראשון, אבל בהחלט יתכן שהוא האחרון בשורה ארוכה שתוביל לבסוף לקריסה (המיוחלת , על ידי פלח משמעותי בציבור הקדוש).

 

יודעי ח"ן ימנו את האטיולוגיה של "עבירות מין" מפגעות מן הסוג הזה, ופרקליטים יודעים על כך יותר מדבר או שניים. המערכת לכודה בקורי העכביש שקשרה על עצמה ברבות השנים. אפשר להתחיל עם רחל הלר, אבל זה רק משום שאין לי מידע על מה שקרה קודם במדינה, כי עוד לא נולדתי אז.

 

2. הסבך שנוצר הוא המשך של פרשות כמו מנבר (וינאי) ואחרות פחות מתוקשרות, שבהן המערכת מיהרה לכבות שריפות, ולא חשוב מי נופל בדרך.

 

3. חוסר היכולת של המערכת להתמודד עם הבעיות האלה יוביל לבסוף לקריסה, ובמובן מסויים אין להצר על כך, כיון שהטיוחים שנערמו עד היום כבר החלו להצחין ברבים, כנבלת עכבר הקבורה תחת אריחי הרצפה, ממש מתחת למסד.

 

4. דוגמא לעוצמה שמשקיעה מערכת המשפט בהשתקת "מבוכות" קיבלנו בפרשה של חשין וביתו "הלא חוקית", כאשר בעצם מדובר בהשקעה עצומה של אנרגיה (שהיתה אמורה להתנתב לעבודה, יו נו) כדי לשמר את "מראית העין" ואת "המכובדות" הלכאורית של אחד מעמודי התווך. השתקה עולה כסף, זמן, איומים, קומבינות, דילים מסריחים, הטיית דין. וזו עוד פרשה קטנה יחסית.

 

5. משה קצב עושה שירות, כפי שהמזכירות שנאקו תחת נצלנותו עושות שירות טוב, אף אחד לא מטייח, אלא "נלחם עד הסוף", ומסרב לצאת הקורבן הקל של מסכת השקרים שעליו בנויה "המערכת". קצב למעשה אומר, במילים אחרות, שאם הוא נופל, אז כל הפלישתים יחד איתו. הבחורות שסבלו תחת ידו (ותחת יד "השיטה") אומרות בעקיפין, שבניגוד לקודמותיהן, אין להן כוונה לרדת לביוב כלי להוריד גם את קצב ואת כל המערכת מצידן. הנלחצים הגדוילם הם אלה שממשיכים ללכת כאילו אצלם הכל נפלא ונקי, הם לא עשו, הם לא שקרו, הם לא טייחו והשתיקו.

 

6. הפיגועים המשפטיים הללו הם אומנות בפני עצמה ששוכללה במדינה לכל אורך שנות קיומה (אומרים שזה כבר ששים), משחקי השחמט המורכבים, המבוססים על צפי של הפסיכולוגיה העממית, הצליחו לא רע עד כה. סקס שימש תמיד כמנוע ודלק מרכזי בעניינים האלה. ישנו תסריט די שגרתי, שבסופו מישהו צריך לקחת אשמה של אחר, ואיזה בחורה שלא שייכת לסיפור, יוצאת מזוייינת ומושמצת. אחרי כן מתנהל איזה מו"מ מכוער, ואיכשהו חסים על חיי השעיר לעזאזל, וזורקים כמה גרושים ל"זונה" התורנית. תסמונת "סינדי". במקרים הגרועים יותר, שיצאו משליטה, יש כמה גופות מרוטשות עם סימנים של עבירות מין. במקרה כזה צריך להביא ערבים, לא מספיק לתפוס סתם פראייר מרוקאי או אחר.

 

7. אני זוכרת את ראשית הקריירה המשפטית שלי, כאשר המאמן שלי סיפר על שופט מחוזי כלשהו, נשוא פנים, אשר נתפס בקלקלה הרגילה. מרוב הסטריה הוא פשוט הוציא צו אשפוז כפוי למזכירה המדוברת, וכך סתם את הגולל על סקנדל. מאז לא השתנה הרבה, גם אז ידעו מעטים וקצת "לחצו" על השופט כאשר היה צריך "ראיה מסייעת" בתיק שלהם. זהו למעשה דפוס פעולה שהאליטה האשכנזית הביאה איתה לארץ וכך ניהלה את המכולת. המקרים היחידים שבהם "השיטה" קצת התקלקלה היתה כאשר הקורבנות (במקרים רבים בני עדות המזרח) לא קיבלו עליהם את הכללים, מחמת ההתעקשות המרוקאית הזו על "כבוד", ובמקום להסתפק בתשלום מן הצד, התעקשו על "זיכוי" או "הוכחת חפות" וכיוצא בזה. כך קרה שעמוס ברנס התנהג בחוצפה ממש כאשר לא קיבל את ההצעות המוגנות של המערכת לצאת בחנינה (עם כמה גרושים), ויצא למאבק על שמו. לא בטוח שיצא לו מזה משהו בעולם הזה, אבל הוא בהחלט הוביל שרשרת "תאונות עבודה" ופצצות במערכת, עד היום הזה. המרוקאים האלה לא צפויים, אמרו כולם ולא ידעו מה לעשות. מה הוא מתעקש ?

 

עצות דומות נשמעות היום כלפי קצב וגם כלפי הנפגעות שלו, מה הם מתעקשים ? אה…שאלה טובה.

 

 

הכתות והשטן – שאלו בשלום ירושלים, שאלוה לשלומה

 

הפרשה של אליאור חן פורצת את התודעה לנושא מוכחש והוא התעללות פולחנית. כמה שאלות שנותרו מסקרנות ופתוחות. מי איפשר ומי רצה להלעיט את אליאור חן ב"קבלה" וב"כישופים" במסגרת החינוך, כביכול, שלו, ומה אמורה להיות התוצאה של מעשה כזה ? מי היא האמא הזו, שהפקירה את הילדים בידי "המשיח המיועד" ומאיפה הגיעה, מי בני משפחתה ואיפה הם היו בסיפור הזה ?

 

גאידמק, הפועלים ו"הדרך אל האור"

 

ויכוח מתנהל לאחרונה סביב גאידמק עקב עלייתו הצפויה מאד בסולם ההשפעה הפוליטית בישראל. אין ראוי ממנו להיות ראש ממשלה, ובודאי ה"שר של ירושלים", והרקורד שלו הוא ההתגלמות של האתוס, נשמת הציונות. זה לא נעים, אבל מה לעשות, זה המצב. אם באמת עזרה לו אריסון להלבין קצת את יהלומי הדמים והשלל מצרפת ורוסיה, זה רק יפה יותר, מבחינה פואטית. סופסוף שיתוף פעולה בין הלובי היהודי האמריקאי (ו"הדרך אל האור" במקום סוציאליזם ועבודה עברית), ושארית הפליטה של סוחרי האדם מבלארוס ומולדובה שהקימו את המדינה בצלמם ובדמותם. נשרו המסיכות, ונותרה האמת במערומיה. קומבינות, דילים, פשיעה בינלאומית, וקצת אקזוטיקה של כתות אמריקאיות עם יידישקייט מזוייף במבטא רוסי. מה נגיד, פאר היהדות ממש. בעיני זה בעיקר משעשע כולל המחאות הצדקניות המגיעות מאנשי החצרות האחרות.

 

 

 

 

 

 

 

 

מחלקת החניה וחברת החקירות "מוקד", סיכום

 

 

לפני כשלושה חודשים הפריע את שלוות ביתי התנפלות תמוהה מ"מחלקת החניה של עירית ירושלים". כתבתי על כך נרחבות, ואף פניתי לתקשורת המקומית (תודה ל"כל הזמן", ירושלים) ולניר ברקת, איש האופוזיציה בעיר.

 

בסופו של דבר אלה העובדות –

 

1. עירית ירושלים הטילה עיקול פראי על חשבון בנק ללא כל התרעה קודמת, בטענה שבוצעו עבירות חניה לפני 11 שנה. חישוב הסכומים נעשה על פי החשק, והסכום הוכפל פי שבעה מן "הקרן" והועמד באורח פלא על הסכום המדוייק, בדיוק מוחלט, של 2,000 ש"ח.

 

2. תכתובת נרחבת עם העיריה העלתה שאין בידה העתקים של דו"חות או כל ראיה אחרת, כולל ראיה לכך שנשלחו התרעות או דרישות קודמות.

 

3. הכתובת שבידי העיריה אינה מעודכנת, כך שאם נשלחו מכתבים, מה שנתון בספק גדול, הם מעולם לא נשלחו אלי לפי כתובתי המעודכנת במשרד הפנים.

 

4. במהלך התכתובת מימשה העיריה את העיקול, אך הכחישה זאת במשך שלושה שבועות.

 

5. לבסוף, רק אחרי ששלחתי אימייל רב תפוצה ליועץ המשפטי של העיריה, התחשבה העיריה "לפנים משורת הדין" והחזירה לי שני שלישים מן הסכום הפחתה בהוצאות וריביות

 

6. עד עכשיו מסרבת העיריה להראות הוכחה כלשהי לקיום עבירה.

 

7. הרושם המתקבל אצלי הוא שגורמי פשיעה מאורגנת בוחשים במחלקות הגבייה של העיריה הזו, וזו הסיבה שגורמי החוק משקשקים ונעמדים לדום.

 

 מפכ"ל משטרת ישראל שחרר השבוע הצהרה מעניינת שהרשויות המקומיות נופלות בידי העולם התחתון. השאלה למי הוא היפנה את הזעקה ?  

 

 

חברת החקירות "מוקד" – בריונות ואיומים עבור לקוחות עלומים

 

8. באורח פלא (כמובן) באותו שבוע שבו הוטל העיקול המיסתורי, הגיע לביתי בחור חלקלק אך לא מגולח העונה לשם "דותן" ומציג עצמו כעובד בחברת השליחויות "רץ". דותן ערך מעין תרגול קלאסי של "הטרדה מאיימת" במשך כמה ימים, כולל טלפונים בהם הוא מתחזה לפיקוד העורף המבקש להחליף מסיכות. התחושה אינה נעימה כאשר מישהו "מתיישב" עליכם בשלוש מאות ששים מעלות, ומותיר גללים וסימנים בכל מקום.

 

9. לימים, התברר שהוא פועל בשם חברת החקירות העונה לשם "מוקד" ומשרדה הראשי ממוקם בתל אביב. החברה מייצגת, לטענתה, את עו"ד שרגא בודה מתל אביב, ואת קופת חולים מאוחדת. משיחה עם מנכ"ל חברת החקירות עולה שהוא לא עוסק "בהטרדת אנשים" עבור לקוחות, אלא רק בגבייה כדת וכדין. בקשר להתחזות לפיקוד העורף, הוא לא מכחיש ("אולי הקלטת את השיחה, יאללה בסדר") אך טוען שהינחה את עובדיו להשתמש רק בשיטות חוקיות.

 

10. חברת החקירות היא הנהנה המרכזי מגביית חובות לא חוקיים (זה נקרא באנגלית "חובות זומבי" ולא בכדי), והנושים משמשים בידה רק כלי לייצור פרנסה, בכך שהם מוכנים לייצר את הרושם שיש "חוב תקף", כמובן העדיפות היא לעורכי הדין שיש בידם הכוח לייצר דימוי של "חוב כשר", אבל, וכאן הדבר החשוב, יש יצרני חובות משובחים יותר, כמו רשויות מקומיות, שבידן היום סמכות לפעול לגביית חובות ללא צורך במערכת בתי המשפט.

קשרים טובים עם רשויות מקומיות זה ממש תרנגול זהב לחברות כמו "מוקד" במסגרת הטוטאל קייר ללקוח שלהן. אם רוצים להטריד, אפשר למשוך בחוטים ולייצר בעיות "על פי חוק". הרשויות המושחתות, כמו גם רשויות אחרות (נאמר, רשות המיסים ביטוח לאומי) פרוצות לחלוטין ליוזמות כאלה.

 

כתוצאה מן הלחץ הפיזי הלא מתון והלא חוקי של "חברת מוקד" נאלצתי להיכנע לסחיטה ולשלם כספים שאינם מגיעים ל"נושים" מסוג הזומבי. בשיתוף הפעולה הזה, מקבל הנחזה ל"נושה כשר" את הקומיסיה שלו, וכולם מרוצים, חוץ מקורבן השוד.

 

11. חברות חקירה, רשויות מקומיות, עולם התחתון

 

השילוב הלא סימפטי בין חברות חקירה הפועלות כארגון פשע לכל דבר ועניין, ביחד עם התפוררות השלטון התקין והיותו חשוף לחדירה (ומה הכוונה ? העובדים מקבלים שוחד כדי לייצר ניירת) הופך את החיים בישראל למסוכנים מאד. העובדה שהמערכת שאמורה לפקח על זה קרסה מזמן (מערכת המשפט והמשטרה) מפקירה כל אדם לגורלו, וכל דאלים גבר. העניין תמוה ביותר ומותיר טעם רע מאד וחשש לעתיד.

 

מזוז קבע את רף הרכרוכיות בפני הבריונים, וכל הגנרלים והגיבורים (בעיני עצמם) נעמדים אחריו בשורה ומשקשקים. אבי דיכטר הוא המתנה הגדולה ביותר שהעולם התחתון יכול היה לייחל לה, עליו אין טעם להתייחס בכלל, והנה אפילו המפכ"ל שלו פונה מעל גבי העיתונות לבקש עזרה. ממי ? כניראה ממני ומעוד כמה נשים חסרות ישע שיצילו אותם מציפרני הפושעים.