כת חיל האויר, למשל
בספרי עתידנות ומד"ב נוהגים סופרים לצייר את החברה העתידית כיד הדמיון הטובה עליהם. חלק מן הספרים, וגם חוזי עתיד אקדמיים, שמים דגש על התאגיד הרב לאומי כישות שעומדת לתפוס את מקום ה"שבט" ו"הלאום". אחרים מרחיקים לכת, ורואים את התאגיד תופס גם, כמעט, את מקום ה"דת".
ובאמת, גבולות הזהות הולכים ומתמוססים, ובמקומם נוצרים דפוסי זהות שעדיין לא הוגדרו. הם יתרחשו הרבה לפני שההוגים יעמדו על קיומם, כמו כל דבר חשוב. הזהות התאגידית, למשל, כבר די התבססה, אף שנושאיה אולי אינם מודעים לכך בשלב הראשון, אלא מתאימים עצמם כמיטב יכולתם לאינטרסים הכלכליים והחברתיים שלהם.
שאלת הנאמנות הכפולה בעידן התאגידים
אירועי השבוע (וכאן, התגובה של אברהם בורג ל"בעייה היהודית") העלו לדיון שוב את שאלת הנאמנות הכפולה של היהודים, בעיקר באמריקה. במבט יותר מרוחק, כדאי לראות בזה שאלה רחבה יותר, אנושית, של זהות בעידן התאגידים הרב לאומיים.
ניראה שהיהודי התורן, בעל השם הכמעט מקראי (קדיש בן-עמי, חזק כמעט כמו עוז יעוז או ארי בן כנען), נבחר לשמש ציר לדיון החשוב בזהויות. והנה, בוא נבחן מה מגלה המקרה והתגובות לו. היהודי התורן כניראה גויס שלא מדעתו המלאה למיזם תאגידי, כלומר, שיפור עמדות במכרזי ייצור אמצעי לוחמה בעיקר בתחום הטיס והחלל. החומר הגנוב שימש, יש לשער, את התעשיה הישראלית לשיפור מצבה מול "מכרזי הפנטגון" (היד המאכילה את העולם החופשי), אך בשלב מסויים, יש להניח שחברות אמריקאיות גדולות, כמו באוינג, מקדונל דגלס ולוקהיד (וכולי) "עלו" על זה, וגייסו את המגייסים, כלומר, הצטרפו למיזם מלמעלה. הם פשוט הבינו שצריך להפריש מעשר למיזם, כדי לזכות במכרזים מול מתחרים. במקום להתעסק עם הפשפשים כמו "קדיש על בן עמי", הם הלכו למעלה וגייסו לאגידים שלהם את המפעילים. וכך, המיזם הולאם בחזרה לתאגידים היותר גדולים. ורק בן עמי קדיש נשאר מאחור, עם המלמולים על "רציתי לעזור למדינת ישראל".
מצבו של הבן עמי הזה כמו של כולנו, המפגרים אחר התפתחויות-על בתודעה האנושית. הוא החמיץ את השלב שבו הזהות הלאומית, הדתית, התמוססה לטובת זהות אחרת, חדשה, ומעניינת יותר.
כי הנה נשארת מאחור
תחושת העלבון. אני יכולהלהזדהות קצת עם תחושת העלבון של הקדישים ואחרים, גם אני שם עדיין מנסה להדביק את קצב ההתרחשויות כפי שכולנו מנסים להתמודד עם העובדה שהצהרה העצמאות של בן גוריון (שאנחנו מופצצים בה בשבועות האחרונים בטלויזיה לקראת שנות הששים), הוחלפה מזמן בפרסומות מטעם עשר המשפחות. בבאזל הקמתי את הסניף של קופי טו גו בנתניה.
בעוד שהבן עמים קדיש עליהם מצפים לגשם של הוקרה מבן גוריון, הם זוכים למטר של בוז שקט למדי מכולם, וגם התביעה פועלת יותר מתוך גיחוך ורחמים מאשר בחמת זעם של "תופסי בוגדים נאלחים". הכל ביזנס. נוטינג פרסונל.
היאחזות עיקשת באתוס של הדינוזאורים היא רעיון רע המוביל לחיבוק מרייר של "נערי יצהר", שמינו עצמם לממשיכים של התאגיד היהודיסטי, וגם שם מציצים כל מיני סוחרי נשק ואדם, סמים ונדלן מאחורי הגיבוש הזהותי המושך, החד משמעי, המחזיר "עטרה ליושנה. (* יהודיסטי, תרומתו של האתר "החברים של גורג" לשפה העברית). כך, תמורת ההגנה שלהם, ויש להם כוח לפחות כמו אחת "המשפחות" התעשייתיות בישראל, צריך להוסיף ה' לשם הפרטי, למשל בהן עמי או בן עהמי או יהוקדיש, מחיר זול יחסית.
היהודי של התאגיד הרב לאומי
ניראה שהזהות היהודית לא צריכה להיעלם, תפקידו של היהודי הוא להישאר לנצח. אלא ש"יהודיות" צריכה עכשיו להתאים עצמה לדת של התאגיד אליה נספח היהודי המסויים. ישנו יהודי של "כת חיל האויר" ויהודי של "מיזם הקזינו" וכך הלאה וכך הלאה. מדינת ישראל היא גם סוג של "יהודי תאגידי" כניראה של תעשייות הנשק. יהודי מאמין ונאמן צריך לדעת לאיזה תאגיד הוא מסונף. חטאו של וענונו למשל זה לא בגידה בישראל, וגם לא ב"עם היהודי" אלא ב"תאגיד", זה התאגיד (הרב לאומי) של יצרני הכורים ומקדמי הנשק הגרעיני. והעונש, נקבע על ידם, והוא רב לאומי כאמור, אלא אם כן תאגיד מאותו ענף, מתחרה, יזדקק לו מטעמים כלשהם. ההתעקשות לסרב להיכנס למו"מ תאגידי על מניעיו, הוא העומד לו לרועץ בסיום הפרשה. הוא מוכיח שחרף גילו הצעיר הוא לא מסכים להתעדכן והשיל את הרצינות התהומית שבה הוא מתייחס לעצמו, כאל בן אדם, ולא כאל נמלת תאגידים המחפצנת ומשווקת את עצמה כולל פצעיה. דינוזאור ממש.
חשוב לדעת, שבעיית הנאמנות הכפולה של יהודים היא כרונית. הנה מתברר, שהיהודים כמו תמיד לא נאמנים, ועכשיו אומרים
a jew must have two corporations
על משקל הבוגדנות הלאומית בעבר.
אתה יכול להוכיח את הנאמנות שלך לתאגיד רק בבגידה בו עם תאגיד אחר. "המיר את דתו וגזר קופון" , זה חלק מכללי המשחק. כאן, אתה עשוי לקנות את עולמך בדקה אחת, אם הבגידה היתה כרוכה בהתעשרות, ובסגנון אלגנטי נקי של עוקץ. עלית דרגה בהיררכיית הדתות התאגידיות. אולי אפילו תהיה גורו ותכתוב על האושר והאור וה"סוד". או לכתוב ספר רב מכר המכפיש את התאגיד הקודם, שממנו הוצאת רק שתי פנסיות וג'יפ.
תמכור את הזכויות
במצב הזה, לא נותר אלא "להצטרף אליהם" מאחר שאי אפשר לנצח את זה. למכור את הזכויות לסיפור, או לסרט, לאחד התאגידים שיש להם גם עסקי תקשורת, או להצטלם ערום לתמונת האמצע של פלייבוי. זה בסדר עולם הצרכנות זקוק גם לזה, יימצאו בטח כמה מיליוני צרכנים חרמנים על ל"דינוזאורים" בתחתוני חוטיני מוזהבים המכסים על ערוותם בשרטוטי כורים גרעיניים, לכל דבר יש שוק, רק צריך יועץ תדמית טוב עם חוש כלכלי. צריך למצוא את המוגול שיש לו גם עסקי "נשק אטומי" ומניות בכור, וגם חברת הפקה בהוליווד עם רשת עיתונות פנאי. או משהו כזה.
הפרק הבא – הפרטת ה"קדושה", או האם נחשפה שחיתות במכרזים על מכירת זכיונות לאלוהים