Monthly Archives: ספטמבר 2011

המועדון

הסיפור על "המשט הטורקי" נראה כמו סאגה בלתי נגמרת, ולמועדון הפושעים מצטרפים עוד כמה עשרות ישראלים, שיתקלו בכל מיני עניינים מוזרים אם יסעו לחו"ל.

האתר "עניין מרכזי" שמדווח הרבה רכילות צבאית, מתרעם על "הפקרת החיילים", וגם מציע להם לשנות את השם ולהחליף דרכון.
לו בוצעו חקירות וניקויים בזמן הנכון, כבר לפני עשור או שניים, בכל הקשור למעשים חמורים נגד ישראלים, לא היינו מגיעים לרגע זה. אך זו חכמה של "קפטיין HINDSIGHT" המפורסם, שאני מצאצאיו הרוחניים.

ומכיוון שונה…אך דומה

למצטרפת החדשה, הטייקונית השובבה, או נערת הפיתוי של טוני בלייר, לפי הטבלואידים הבריטיים…

הרי אי אפשר לשלוח לסלונים של שועים ופרנסים איזו קיבוצניקית לבושה בערדלי גומי. הימים שבהם גולדה מאיר שוטטה בסמרטוטיה הסוציאליסטים וראשי מדינה צעדו בכובע טמבל, הסתיימו משום שהסקס אפיל של הקולחוז יצא מן האופנה.

תהליכים….

מדינה חדשה ?

יש להניח שנשמע ונקרא בחודשים הקרובים על שאלת ההכרזה על המדינה השכנה פלשתין מכל המומחים ומקבלי ההחלטות. עיון בהצהרות של אובמה לפני הבחירות מלמד שלא היתה מחוייבות מלכתחילה להקמת מדינה באופן הזה, ובכלל, אלא לקידום התהליך בצורה המשתלבת עם המדיניות החדשה במזרח התיכון בכלל. הכוונה היא לזניחת ההסדרים הקודמים שהיו מבוססים על בריתות בין אליטות עריצות ומושחתות, הן בצד הערבי והן אצלנו וב"ציר השלום". בינתיים ממשל אובמה, חרף הביקורת עליו, עומד בכל הנקודות שהועלו, ואולי זה גם קשור לכך שמדיניות זו אינה על דעת המפלגה הדמוקרטית בלבד, אלא הוסכמה על כל הצדדים החשובים במפה הפוליטית האמריקאית.

"אביב העמים" הערבי החל, כמו "נאום קהיר" במסע אובמה, במצרים, והמשיך בהתמדה, וממשיך, לחולל שינויים באזור. אצלנו עדיין רואים רק ניצנים (מחאת האוהלים), אך יש לקוות ליותר מזה בקרוב. מכל מקום, צורת החשיבה של "כוחות השלום" בישראל ממילא אינה הולמת את המדיניות האמריקאית, שכן, "כוחות השלום" בישראל הם הם חלק מאליטה גוועת שהצטינה בעריצות ועושק המקומיים. השלום שקידמו, כמו למשל היחסים עם טורקיה, היה "עסקה של זמן שאול" המבוססת על אינטרסים זמניים וכלכליים מגזריים, ונשענו בעיקר על הצבא ותעשיות הנשק.

הסנטימנט

לשם השוואה מן הפעילות שראיתי בעבר הרחוק (המר"צים למיניהם) במסגרת כוחות השלום ושיווק הנשק לטייקונים, השתתפתי לא מזמן במפגש דו לאומי של נשים, שהוגדרו כ"עמך", כלומר משני הצדדים הגיעו נשים "לא חשובות" (לא פרופסוריות, עיתונאיות או חברות עמותות יוקרה), ביניהן די הרבה נשים שמזוהות עם "הימין" במקומותיהן (מסורתיות מאד). התהליך היה שונה מאד מהמקובל בעבר, ודרושה עוד עבודה כדי להבשיל תהליכים כאלה ולהביא לשלום או לדו קיום המבוסס על "העמך". יש להניח ששלום כזה עמיד יותר מאשר ההסדרים כמו אלה שהיו עם טורקיה למשל, או מוברכ ודומיו. זה לא בלתי אפשרי, אך דורש מפגש בלתי אמצעי של מגזרים רחבים שאין להם מחוייבות לדבר יפה ולא להתגזען או לשנוא על רקע של לאום, דת, גזע ומין. עם זאת, יש להניח שרב הדומה על השונה, והאינסטינקט הפשוט מוביל למעין נוחות, באוכל, בהתנהגות, בשילוב בין מסורת לבין מודרניות וכמובן השפות שהן ממש בנות דודות.

מלחמה בפתח ?

התהליכים המתרחשים דוקא נופחים תקווה (רחוקת טווח..) לנינוחות ביחסים המקומיים, אך חלק מהנינוחות משמעותו לפעמים מלחמה או שתיים המכשירות את הדרך לפיוס. אי אפשר לדעת, כמו כן, האינטרס הכלכלי תמיד מושך לכיוון של מלחמה, הגוררת חידוש מלאים של נשק, והמרצת המשק.

שעמום זוחל..

ברמת המאד אישית, שלי, כסגירת מעגל, חשתי שעמום הולך וגובר, אולי פרי הגיל המתקדם והולך בלי להתחשב ברצונות, לשמוע בפעם המי יודע כמה על "סכסוך", זהות לאומית, ציונות או לא, שואה וחנטריש. ממרום גילי אני כבר יודעת שמאחורי כל ססמא ושטיפת מוח מסתתר כסף, והרבה מאד, ומה שחשוב זה לאן הוא הולך.

שיעור לצעירים, תמיד טוב, זה לזכור שהעולם הזה הוא עולם השקר, האשליה, ה מאיה , וכל אינטרס המתחזה לקיבוצי, הוא ססמת שיווק, ו"מה יצא לי מזה" הוא התחלה טובה לכל עיסוק בפוליטיקה. החיים קצרים, וחבל לבזבז אותם על החולף. מכל מקום, עיסוק בפוליטיקה ואידיאולוגיה הם מתכון לשעבוד לאינטרסים המיידיים והפחות נאצלים של מישהו אחר. מן המקום הזה, של פכחון מוחלט, אפשר גם להרגיש נינוח עם כל קבוצה של "אחרים" מובחנים, כלומר, מפגשי שלום של "עמך".

תלונה בהאג "עניין פנימי"

קואליציה של ארגונים ופעילים הגישו תלונה לבית הדין בהאג נגד הכנסיה הקתולית והאפיפיור, בקשר לטיוח והשתקה (ועידוד משתמע וישיר) של עבירות מין נגד ילדים, במסגרת הכנסיה. דוברי הכנסיה הקתולית הגיבו בטענה שמדובר ב"תרגיל יח"צ" וניצול לרעה של הליכי משפט וכיוצב.

בקצרה, בעשורים האחרונים עלו תלונות רבות על עבירות מין שונות מצד כמרים ועובדים אחרים במוסדות הכנסיה נגד ילדים, חלקן במסגרת פעילויות מוסדיות לילדים או בנסיבות אחרות של מתן שירותי דת ויחסי אמון. הנושא עבר כמה שלבים, ראשית בהכחשות ותביעות משפטיות על יסוד "זכרונות ילדות", ולאחר מכן תלונות המוניות, הקמת צוות תביעות ומו"מ שאליו הוגשו תלונות ושולמו פיצויים (לא גבוהים, בעיקר תשלום עבור טיפול שיקומי פסיכולוגי לנפגעים), ולאחרונה עליית מדרגה, עם פשיטות המשטרה בבלגיה, והודאה של בכירים במעשים מגונים. האפיפיור הנוכחי, בתפקידים קודמים, עסק גם בתחום זה, וגם על כך הוגשו תלונות נגדו. עיקר הפעילות מגיעה מארצות הברית, אך הפגנות התקיימו גם באנגליה ובמקומות נוספים בעולם.

הצד המעניין בפעולה האחרונה, הוא הגשת תלונה לבית הדין בהאג, שהתרגלנו לשמוע עליו בהקשרים פוליטיים וצבאיים. בית הדין מקבל אלפי פניות בשנה, אך נידמה לי שמעולם לא נפתחה חקירה רק על יסוד תלונות פרטיות (או ארגוניות) אלא רק ביוזמת ממשלות או גופים אחרים באו"מ עצמו.

יתכן שיש לראות בצעד זה יריית פתיחה לשינויים מרחיקי לכת בדגשים של המשפט הבינלאומי בעיקר בכל הנוגע לפשעים נגד האנושות (וגם פשעי מלחמה, אגיע לזה מייד). שינוי דומה נערך לאחרונה בהגדרות הבינלאומיות ל"מקלט מדיני" אשר הורחבו והותאמו לכלול את קבוצת "נפגעות סחר מין", כקבוצה נרדפת. כמו כן, מזה כמה שנים נערכים דיונים בהתאמת המושג "עינויים" לשורה של נסיבות חברתיות שאינן עונות על ההגדרה הקלאסית (פעולה ממשלתית על רקע פוליטי או במלחמה), כמו רשתות זנות ילדים הפועלות בשיטתיות ובסזיזם מובנה נגד כלואים, ושורה של "הפרטות" בתחום העינויים, על ידי גורמים מסחריים שחלקם מהווים קבלני משנה של ממשלות וחלקם פרטיים לחלוטין.

גם בתחום התרבות הפופולארית ישנו טרנד כלשהו למקד תוכניות טלויזיה פופולאריות בחילוץ נסחרות מין למשל, ולהבנות מסר חינוכי סביב מודל של "גיבור" (שוטר וכיוצב) שעוסק בחילוץ נסחרות למשל, ולא המודל הקודם של נניח חיסול טרוריסטים או משהו אחר. סרט כמו BROOKLYN FINEST הוא דוגמא כזו.

בתוך קהילות הפעילים והמשפטנים בעיקר בתחום זה מתקיים מתח רב בין הגישה הקלאסית הרואה בהפרות זכויות אדם ופשעים נגד האנושות נושא "פוליטי" במובן הצר ובין פעילים המקורבים יותר לחשיבה פמיניסטית או מי ששורשיו בתנועה למיגור העבדות (ABOLITION). נקודות חשובות בשיח זה הן השאלה האם באמת ממשלות ומדינות הן היום הבעיה המרכזית בתחום ההגנה על זכויות היחיד, או שמא זה כבר לא כך. המציאות הגלובלית, לצד הזיקות לפשע מאורגן, תאגידי ענק, וכיוצב, שחקו את כוחה של המדינה כשחקן ראשי, לטוב ולרע.

כמו כן, האם מרכז הכובד הוא רדיפה מוסדרת של ממשלות אחרי "מתנגדי משטר" (או מיעוטים דתיים), או שמא הנושאים הבוערים יותר הם למשל עבדות לבנה, וכמובן סחר בנשים וילדים, עבירות מין ממוסדות (כמו הכנסיה הקתולית) וכיוצב. כללית, להערכתי, במערב המפותח, יש מקום לרפורמה בתפיסות היסוד של ההגנה על הפרט, ברוח הדברים האלה. ואילו בעולם השלישי, עדיין הפרות זכויות האדם מתרחשות בעיקר ברמת המדינה, על רקע פוליטי או דתי, כך שיש מקום לשתי התפיסות. המחשבה המוטעית כאילו המערב "עלה כיתה" ואינו זקוק יותר לנורמות הבסיס של המשפט הבינלאומי היא מוטעית. שיעורי העבדות העולים במהירות בעולם "הנאור" מוכיחים כי הסכנה לחירויות הפרט לא פחתה אלא השתנתה בצורתה.

הבטחתי הצצה לנושא פשעי מלחמה, נושא שגם הוא מקבל תפניות (מינוריות יותר, מטבעו), כאשר התחום של אונס כפשע מלחמה עולה שוב ושוב על סדר היום, ומבקש לעצמו משקל רב יותר בפעילות החברתית והמשפטית לעומת הנושאים הקלאסיים, אם אפשר לקרוא להם כך. מאחר שהמשאבים , כמו חקירות בהאג, הם מאד מאד מצומצמים, מטבע הדברים השינויים איטיים מאד. לדעתי, גם בתחום פשעי המלחמה המקומיים שלנו, שהפכו די פופולאריים בחו"ל לפחות, היה חשוב יותר, מקומית לפחות, לפעול למיגור פשעי מין במסגרת מצב המלחמה המקומי. כלומר, להגיש תלונות לפי הדין הבינלאומי על סחר, אונס, ודיכוי מיני המופעלים בתוך המערך הארגוני של כוחות הבטחון הישראלים על זרועותיהם השונות בעיקר נגד קורבנות מקומיות. כתבתי על זה כמה פעמים. אך כל עוד ארגונים בישראל ממומנים בעיקר לניטור של פשעי מלחמה בהקשר של הסכסוך והכיבוש, קשה להניח שמשהו יקרה בכיוון זה.

ערימות שקרים ותעסוקה פוגענית

ערימות שקרים

הרבה "פרשות ריגול" לאחרונה התגלו בסך הכל כמלחמות יהודים על כסף, לא משהו חדש, אלא שהיצירתיות בתחום הגניבה בין יהודים מרקיעה שחקים ותמיד מפתיעה מחדש.

הפעם "פרשת שמאי ליבוביץ" בסיבוב שני, הפעם עם קצת בשר (יהודי, איך לא) בעיתון יהודי, ועוד רגע קט נגיע לשורה התחתונה, בעזרת סבלנותכם, אל הממון והשיטות.

הניו יורק טיימז מדווח שההדלפה שעליה נרמז בשנה שעברה, ובגינה נשפט עו"ד שמאי לייבוביץ למאסר, לא היתה "לבלוגר פלשתינאי" אלא לריצרד סילברסטיין, בלוגר יהודי, עם כל השטיקים הנילווים לעובדה זו. השופט בודאי היה יהודי, ונותרו רק כמה שוטרים ב FBI שמגישים צווי מעצר, אבל הם לא "קובעים".

אז עכשיו יש לנו עורך דין ישראלי שהדליף לבלוגר יהודי=ציוני (דובר עברית), ונשפט על ידי שופט יהודי לעונש מאסר. החידוש השבוע, שעיתון יהודי מפרסם קצת פרטים על הפרשה.

קל להבין שאין פה שום עניין של "ריגול", לא במה שעשה לייבוביץ ולא במה שעושים לכאורה האמריקאים (ואשר הודלף, כאמור), הנושא קצת שונה ומורכב, ואנסה…

—-
הקרן החדשה לישראל, עבריין סדרתי

לייבוביץ נשלח לארצות הברית על ידי הקרן החדשה לישראל, לכאורה כמלגאי לזכויות אזרח, אך ככל הניראה במטרה מראש להשליך אותו שם, לידי ה FBI וכרישים נוספים. כך הם עושים, וגם אני הייתי במצב הזה, כאשר "הממסד הישראלי" דורש זאת מהקרן החדשה למען "בטחון המדינה". הקורבן התמים, לייבוביץ במקרה זה, נכנס לעמדה של "בובה על חוט" ומדחי אל דחי, לכל מיני עלילות ופרשיות וגופים מתוחכמים, ודילים בין "אייפאק" לבין "המוסד", בין מאפיה יהודית אחת למשנה, מאזין ומתרגם, ובסוף גם יושב בכלא.

על הגב שלו, מתפרנסים יפה בעלי ומחזיקי החוטים בשמאל וגם בממסד, וגם בין היהודים האמריקאים וכמובן עובדי הממסד הישראלי "לבטחון".

מדובר, אם אפשר לסכם זאת, בהעסקה פוגענית, קצת יותר מאשר הצעקות של שרה נתניהו על טארה הנפאלית והמיוצגת כדבעי. אך מאחר שקורבנות "ההעסקה" נמכרו על ידי השמאל בתחילת העייסק ביש, אין סיכוי שיעמדו לצידם "רופאים ללא גבולות" או "המוקד לעובדים זרים", שפועלים לפי מצוות הקרן החדשה לישראל, לטייח לה פשלות.

אני כבר לא מתייחסת לשאלות נכבדות, האם ראוי לרגל איך ואיפה, והאם ישראל מוכרת אזרחים שלה לממסד היהודי, ואיך הסחר נעשה, אני מדברת על שאלה פשוטה של זכויות עובדים, ושל נהלי ההעסקה של הקרן החדשה לישראל. שמאי לא הראשון (אני הייתי לפניו, עם סיפורי ריגול דה לה שמעטה ותירגום ל FBI), ואני משוכנעת שמדובר בסרט נע, כיון שביצי זהב כאלה, הופכות בדרך כלל לתאוות בצע לא מרוסנת, ומה שהצליח פעם אחת, חוזרים עליו שוב.

כבר נמאס לשאול, אבל האם מישהו ראה את אהוד ברק לאחרונה ? יש לו מה להגיד ? ואיפה הכסף שגנבו לאנשים תמימים וחפים מפשע שלא בגדו ולא ריגלו, אבל "זכו" בכל התארים והאישומים כדי שאחרים יעשו קופה על גבם ?

אהוד ברק, השמיע קול, העבדים מחכים …

כבר לא חארטה- "צעדת המיליון" והמחאה

בפוסט הנוגע לתחילת מחאה האוהלים, כיניתי את המחאה "חרטאחריר", עכשיו, ראוי לציין, שהמחאה עלתה על יוצריה, והיא ראויה למילות עידוד מיציע הקשישים והניהיליסטים החובבים.

אין לאף אחד הפריווילגיה להתעלם מ"רוח הזמן", ולתרום לסירוס הצעירים בישראל, ולכן, צירפתי את עצמי למחאה הזו, בתקווה שהצעירים ידעו להימנע מהטעויות של הדורות הקודמים.

צעירים/זקנים, פער הדורות

אנחנו רואים וקוראים מן העולם הגדול שיש כמה סוגים של מחאות, ומהפכות לאחרונה, וכדאי אולי לבחון אותן גם במשקפיים של גיל וניסיון. מצד אחד, האתוס האמריקאי למשל, וגם מה שראינו באנגליה במידה ניכרת, זה ההובלה של רוח הצעירים, "המלך הוא עירום" אומרים אלה, ויוצאים לרחובות לשנות את העולם. מצד שני, ראינו את המתרחש בהודו, כאשר בראש החץ עומד קשיש ממש, מאיזה כפר נידח, והוא, כדברי ראש ממשלת הודו "מגלם את רוח העם" בשעות אלה, שנקעה נפשו משחיתות וניהול כושל, ו"הפרטה".

לדעתי, המתכון להצלחה הוא מינון נכון בין רוח הצעירים ובין הניסיון של הזקנים, באופן המשלים ולא מנטרל זה את זה. ה"חארטחריר" שלי יצא מנהמת הניסיון, ניסיון של אנשים שגדשו באותה נפעמות את ככר מלכי ישראל ב 1982, וחיו מספיק זמן אחרי כן לגלות את ה SCAM, אריק שרון, לא רק שלא "עף" מהזירה הציבורית אלא חזר בגדול ונוכח בה עד היום למעשה בתור "מלך ישראל" הבלתי רשמי.

בהסטוריה שלי, האישית, זה היה למעשה סופה של הדמוקרטיה הישראלית כולל התקווה לייסדה אי פעם. ולא הייתי רוצה לראות סיום דומה לנפעמי האוהלים והמיליון.

עוף גוזל….(אבל יש גם נשר בשמיים)

איכשהו הדור של המחאה אינו מוכר לי, אני קשישה מהם למדי, והבן שלי צעיר מאד, והם נמצאים באמצע, לא מוכרים לי. ההתרשמות שלי שמדובר בדור "גמיש" בהרבה, קפיצי וגומייתי כזה, אולי מזרח תיכוני יותר, הפינות לא חדות, ומקסימים כאלה. ממילא הם מפוכחים יותר, ורכים באופן שבו הם מנהלים את עצמם מול "אותוריטות". בעיני זה דור מקסים שמעורר תקווה של ממש.

אף אחד לא זקוק שם ל"מבוגר אחראי" או משהו כזה. אך נושא הניסיון בתהליכים ארוכי טווח מהווה חסרון רציני בעיני, למעט אם המטרה מראש היא קצרת טווח (שזה גם בסדר, אבל צריך להיות מוגדר). היעדר פרספקטיבות רחבות מאפיין גם את "הזקנים" המיובשים שעומדים מול הגל הזה, שכבת הנהגה מהמסוכנות, הרקובות והמושחתות ביותר שעמדו אי פעם בראש קהילה כלשהי, וזה כולל גם את "המומחים לפוליטיקה" שצמחו תחת אותה מטריה רקובה.

אם בוחנים את התהליך במצרים, שמהווה מעין "השראה" , או מחאות בארצות הברית, אנגליה והודו למשל, אנחנו רואים שהחוליות המחברות בין "נהמת הלב" הטהורה ובין הממסדים הגדולים, היא חשובה מאד. במקום הזה הייתי רוצה לקוות שהכוחות "מלמטה" לא יתנו לאחרים למנף אותם לכיוונים שהם לא רוצים. הנושא עלה בצורה ברורה ממש בסרט הדוקומנטרי ששודר בערוץ 10 (המקור) השבוע, ואני מקווה שהמוחים ממשיכים להיזהר מסחף ומינוף.

צריכות לעלות דרישות/הצעות מהשטח, ולא מגופים קיימים, והדרישות צריכות להיות מאד קונקרטיות ומעשיות, לצד דרישות תואמות של שלילת הקיים המונע את השינוי. (למשל, הסרת אדם או ממסד כלשהו, וכיוצב).

המחאה מן הסוג האנגלי (התפרעות) הן "דרישה שלילית", כלומר הן מקרבות את הקץ של המפלגה השלטת למשל, או גופים שאחראים במישרין לאותו מגזר מתפרע. גם זו מחאה אפקטיבית מסוגה, ובאנגליה היא הכבידה מאד על הסיכויים של קמרון לשרוד, וגם של מפלגתו. עד כה "מחאת האוהלים" בישראל השיגה הישג דומה, והוא הכבדה על סיכויי השרידה של נתניהו וגם של הממשלה הנוכחית במשמע. זהו כבר הישג מוגדר שאפשר לרשום בו הצלחה. הבעיה בישראל, שבזה בדרך כלל מתמצית התוצאה, הממשלה מתחלפת, בדלת מסתובבת, ואנחנו מקבלים אותו דבר פחות או יותר. המחאה המצרית היא סיפור שונה לחלוטין, שם מדובר על שינוי מהיסוד, לא רק של השליט וממשלתו (ומפלגתו) אלא הפיכה באליטות, הפיכה מדינית (סדרי עדיפויות במרחב), ועוד. לשם כך דרוש כוח פוליטי חלופי הנמצא "בהיכון" להיכנס לזירה עם הסרת המשטר הקיים. בעניין זה כתבתי את "חרטאחריר" כיון שאין בישראל שום אפשרות לשינוי מסוג זה, מאחר שאין בנמצא כוח פוליטי מאורגן חלופי, למעשה, אין אפילו אופוזיציה רגילה. למהפך כזה אין כרגע שום סיכוי, אולי בעתיד ביחד עם המדינה הפלשתינאית, יהיו שינויים מרחיקי לכת.
המודל ההודי בעיני ראוי לבחינה על ידי "המחאה" הישראלית, והוא הצבת מודל של סמכות רצויה, ביחד עם הצעות חקיקה קונקרטיות מאד, מהסוג שהועלה שם (חוק מוגדר של ייסוד "מבקר מדינה לשחיתות", וכיוצב).

להתעורר

כל אלה שעמדו ב 1982 בככר מלכי ישראל, יכולים אולי לצאת לרגע מה"קומה" הפוליטית . בלי משים, יתכן שהמטרות שרבים נאבקו עבורן והתייאשו, עומדות להתרחש בספטמבר. כדאי לפחות להתעורר לרגע, לשתות איזה כוסית, ולחזור לבהות בטלויזיה אחרי כן.