אל תבכי ילדה…

 

רבים וטובים עוסקים בימים האחרונים בחטיפת החיילים הבריטיים על ידי איראן, נוגע ללב במיוחד מצבה של החיילת שכבר מקריאה בהטעמה יתרה את הטקסטים שעליה להגיד כדי לשרוד את השבי הממושך שמצפה לה. מכל המהומה המלחמתית וקריאות ההרג מכל הצדדים, ליבי עם החיילת היחידה הזו, כיצד הגיעה בגלל לספינת קומנדו בלב המאפלייה הזו, ומה צפוי לה עתה. אין זה מקום לאישה להיות בו. אחזור אליה בעוד כמה שורות, כדי לסגור את ההגיג הזה כדבעי.

 

פרשני החטיפות מזדרזים למנות ולהזכיר חטיפות קודמות שעליהן כניראה נקמו אחרים, ועל הנקמה נקמו הראשונים והנפגעים שאינם נזכרים, וכולי וכולי מעגל שוטה ונתעב של מעשי תגמול, וחילופי "אגרות" על גבם של חפים מפשע. מבחינות מסויימות עדיף לנהל כך הדו קרב מאשר בהפצצת שכונות מגורים שלמות, בכל זאת מספר הנפגעים קטן יחסית, ומדובר במלחמת מוחות ותדמיות שבוחנת את העוצמה שמאחורי המילים. כך נהגו פעם, בימי הפאודלים (שאני צועדים לעברם במהירות), ניהלו דו קרב ובזה הכריעו עימותים, במקום לגרור את ההמונים לאמבטיה של דם. עם זאת, נוהל החטיפות שהתפתח בעשורים האחרונים שוחק את הבטחון האישי של בני העמים המעורבים בסכסוכים, כיון שלא תמיד מקפידים לחטוף אנשים במדים.

 

אני נצמדת לחיילת הבריטית בתור נקודת האיסוף והכינוס של הפוסט הזה. בקרב התדמיות הפיאודלי, צריכה להיות גם נסיכה או "גביע" שסביבו אפשר לגייס עוד התלהמויות ויצרים שבטיים. ה"קוד" הפיאודלי מכתיב גם ג'נטלמניות מסויימת, ואכן, בהתאם למצופה מקרב תדמיות זה ההתחסדות דורשת את "שחרורה של החיילת", כאילו כבוד האומה הבריטית שוכן עכשיו אחר כבוד בין יריכיה. ומדוע אם כן נשלחה הנסיכה הענוגה למימי המפרץ הפרסי ? זו שאלה שכרגע אין שואלים. יש דראמה, והספקנים מוזמנים לשתוק.

 

וזה מוביל לעניין אחר, הועידה של האו"מ למעמד האשה שננעלה זה לא מכבר, הבאתי אליה איזכור חלקי, הפניה לשתי סדנאות שעניינו אותי במיוחד, אשר עסקו בהתעללות פולחנית וביצירת שפחות מין בשוק הפרטי והממשלתי.

זו לא היתה גולת הכותרת של הועידה אך היא עסקה באופן אינטנסיבי במיוחד בזנות קטינות, וניצול מיני מסחרי באופנים שונים. אין תימה איפוא שישראל זכתה שם ל"מקום של כבוד" , כלומר, לגינויים מכל עבר. הסיבה לכך אינה רק "שהעולם כולו נגדנו", כך נעים לחשוב תמיד, אלא – מה לעשות – שקורבנות סחר בבני אדם, ממוצא ישראלי, לא שותקות, וטוב שכך.

  ישראל יצרה מיתוס (שקרי בעיני) של שוויון מגדרי במסגרת המהפכה הלאומית, ומה לעשות, חלק מאיתנו אכלו את הלוקש, התגייסו לצה"ל (כדי לגלות ששם נחזור לתפקיד המציצה המסורתי והגשת קפה אחרי המציצה), יצאו למלאכת החלוציות (ונאנסו שם), ובקיצור, כמו החיילת הבריטית חשבנו לרגע שאנחנו "באמת" שוות. חלק מאיתנו החליטו ללכת עם זה עד הסוף, ואכן מספרן של התלונות מישראל על רשתות זנות ילדים, פורנוגפיה מסחרית, התעללות פולחנית וגם התעללות ממשלתית מינית בקטינות, עולה על הפרופורציה של ישראל בעולם. בדיוק באותו יחס של הביקורת כלפי ישראל. כלומר, אם מישהו תוהה מדוע מכל מיליארדי החלאות המסתובבים בעולם מתמקדים "רק בנו", שישים לב שמכל מיליארדי הילדות הנסחרות, ישראליות עושות רעש, ובכל פורום אפשרי, ובצדק רב. יש מחיר לפרופגנדה שאמרה לנו שאנחנו באמת "שוות". המחיר הוא – שאנחנו מחליטות להלחם על כך ולא לשתוק. וטוב שכך.

מאחר שעברתי על חלק ניכר מהניירת של העדויות המפורטות שהוגשו בועידה זו לאו"מ, מצאתי שם לתדהמתי הרבה מאד ישראליות, ואף שתיים שחולצו מפה בעור שיניהן מרשתות מין נתעבות. המחלצים היו, מה לעשות, מן הארגונים הפרו פלשתינאים באו"מ. אלה היו האנשים היחידים בעולם שנחלצו לעזרת הבנות, לא רבנים, לא משטרת ישראל, לא מני מזוז (להלן המגרבץ), ולא ארגוני הנשים שמגייסים כספים למשכורות של הבכירות. אלא ערבים. כן.

כל אחת מן הבנות הללו הפנימה היטב את המסר "רק הנועזים מנצחים" ויצאה לחופשי ולחיים. אם מותר לקסטנר, ולאריק שרון, אז גם לשפחת מין שנמצאת בגיהנום מותר להציל את חייה. זוהי אף חובתה כאשר המדינה מתבוננת בחיבוק ידיים ולא עושה כלום. הצביעות ניכרת בכך שיש מי שמותר לו למכור חיי אדם ממש למען חשבון הבנק שלו, ויש מי שאסור לו להציל את חייו ממש, גם אם "המחיר" המדומה לישראל, הוא רק בתדמית שממנה כידוע אף אחד לא מת.

—

אני למשל, עשיתי את הטעות, והעדפתי את "שמה הטוב" של הדיקטטורה המושחתת הישראלית, והפסדתי לא רק את חיי שלי, אלא את חיי בני. פרס לא מקבלים, אלא חזרה למחנה הריכוז של שפחות המין, עם החמרה ניכרת של התנאים. שיעור לבנות, אם אחמדנגאד בעצמו מציע לכן חירות וחיים, לכו איתו, תברחו מפה ואל תסתכלו אחור על סדום וכל סניגוריה המתחסדים. מלקחי המצב שלי, אולי ייפדו אחרות שהרהורי הנאמנות יכרסמו בהן על סיפו של החופש.

 

שפחות מין ממאדים

 

פסח של דם

 

הגארדיאן מדווח על חשד לפולחן השטן ברומא ובמילאנו באמצעות הקזת דם של צעיר בשם דניאל אשר נמצא משוטט וסובל מאמנזיה.

 

מחכים לדו"ח מבר אילן…

 

ועוד דם…

ביפו מהומה גדולה לרגל להקה עצומה של כרישים ענקיים בחוף לאורך יפו ובת ים, דייגים המתנשפים מהתרגשות מתרוצצים במכולת ומספרים על הטורפים הגדולים למדי שברוב חוצפתם הגיחו קרוב מאד לקו החוף. מבחינת הדייגים זהו בשר ציד טוב, הנמכר למסעדות לא כשרות, אך לשוחים כדאי להיזהר. האם הכרישים ממתינים לדם ההוולך להישפך באזור ?

 

מאדים והתעללות פולחנית

התכוונתי לכתוב פוסט על מקומו של מאדים בהתעללות פולחנית, וביצירת שפחות מין, אך אין לי זמן היום. בהזדמנות.

 

מכון סטנפורד

 

 

מידי כמה חודשים אני מכניסה פה פוסט או סדרת פוסטים על ניסויים בבני אדם, בהקשרים של אתיקה או למעשה היעדרה. תחום אחד כבר נכנס מאז לעיתונות המרכזית, והוא הניסויים המפוקפקים של תאגידי הפארמה המשחיתים את הרופאים ואת הרפואה הציבורית. אחד התחקירים המצויינים שנעשו בעניין זה הוא פרשת הרצפלד קפלן, של רן רזניק מ"הארץ", תחקיר שהוביל לחקירות פליליות ומשמעתיות. רופאים נוספים נחשפו כבעלי אינטרסים כלכליים בתאגידים, אשר גרמו להם לפגוע בטיפול ההוגן לחולים שלהם, כדי לקדם את התאגיד. הנושא צבר תאוצה גם בתקשורת העולמית, וכיום מתפרסמים תחקירים רבים, וגם רשות התרופות והמזון האמריקאית, שעל פיה יישק דבר, החלה לפשפש באתיקה של הניסויים המוגשים לה על ידי התאגידים המפלצתיים.

 

אך הקשר של חברות הפארמה הולך לכיוונים נוספים, שגם הם מתחילים לעלות על פני השטח, וזה מידת ההשתתפות שלהם הן בניסויים והן בתוצרים של ה"רפואה הנאצית". הנושא עלה על ידי ניצול שואה באמריקה ובתביעה ניסיונית (שנכשלה, למיטב ידיעתי) בצרפת.

הפרטיכלים של זקני סטנפורד

 

נגזרת נוספת של "מורשת נאצית" זו מצויה בתחום של המגזר הבטחוני, והשתיים נפגשות פעמים רבות. לפני מספר שבועות חשפה אילנה דיין פרשה מוזרה של חיילים שנחשפו לחומרים כימיים מזיקים והצבא מתחמק ממתן תשובות, מידע וכמובן פיצוי וטיפול. כותרת הסקופ היתה "ניסויים בחיילי צה"ל" אף שבגוף הכתבה הצטיירה תמונה של בעיית בטיחות בנושא של טיפול באב"כ. אך יש בכך כדי לרמז על המהות, חיילי צה"ל משמשים פעמים רבות שפני ניסוי אף שלא ביודעין למיני מרעין בישין בתחום הנשק החדש. יש להניח, לאור החיבוק העז של תאגידי הפארמה את התחום הרפואי, שגם שם מחלחלים אינטרסים תאגידיים, והשושו מהווה חסות מעולה לשחיתות למיניה מן הסוג שנמצא ברפואה האזרחית.

 

מוסד מחקר אמריקאי מסויים  – המעניק שירותי מו"פ מזה שנים למערכת הבטחון האמריקאית – נמצא במרכזה של חקירה עיתונאית "מחתרתית" (במובן זה, שהמדיה הממוסדת מתרחקת מזה) כבר כמה שנים. המכון הוא SRI – STANFORD RESEARCH INSTITUTE , המוגדר כ"עמותה" וחרף שמו הוא פועל במתכונת נפרדת מאוניברסיטת סטנפורד כבר שנים רבות. בעבר זה היה חלק מן האוניברסיטה היוקרתית הזו, אך כאשר החל להתמקד בעיקר במו"פ בטחוני מן הסוג השלישי (כל מיני טכנולוגיות על סף המד"ב), האוניברסיטה "בקשה מהם" יפה לצאת משעריה ולהסתלק. וכך היה. זהו מוסד עתיר תקציבים, שמעל שמונים אחוז מהם נובעים ממכרזים וחוזי פיתוח עבור רשויות בטחון שונות, כולם בתחומים מתקדמים ביותר, רובם סודיים. לצד אמצעי נחיה לטילים, וגם פיתוח האינטרנט למשל, החלו חוקרים מן המוסד הזה לפתח יומרות חברתיות וסוציולוגיות, ולהתעסק ב"ניהול העולם", דתות, רוחניות, שליטה באוכלוסין, תורות גזע שונות, וכל מיני שגעונות. אחד מן המחקרים בעלי "צד ישראלי" היה בעניין פראפסיכולוגיה, עם אורי גלר בתור "שפן". המכון הזה אף הפיץ כמה סרטונים המתעדים את המחקרים בטלפתיה עם אורי גלר הצעיר.

 

מן המכון הזה יצאו אנשים מוזרים מאד, כולם עם הכשרה מודיעינית ועם רעיונות מוזרים החל מ"שמיעת קולות" (כמו הפיסיקאי עתיר הפרסים, ז'אק סרפתי) מן העתיד, ועד מפגשים עם חייזרים, וגם ממקימי פרוייקט ה"ראייה לרחוק" של הסי.איי.איי, פרוייקט שנוי במחלוקת ומפוקפק מאד שבו ניסו להשתמש ביכולות טלפטיות לעבודת מודיעין, באמצעות כביכול טלפטיה  מונחית  על צירי נ.צ., ש"תשלח" את הטלפט'.הצופה לשדה הקרב והוא ידווח מה הוא "רואה" בעיני רוחו או מה שלא תקראו לזה. משם הם הפליגו גם לראיית העתיד ועוד דברים שלא היו מביישים סימפוזיון שכונתי של קוראות בקפה. חוקרי המכון אף הוציאו בשלב מסויים מעין ספר או עבודת מחקר על שינוי העתיד, או משהו כזה, כלומר, ניתוח דה לה שמעטע של "העתיד" (??) מבחינה גלובלית, פוליטית ורוחנית, והגיעו אף למעין תשריט קצר של"איך לשנות את ערכי החברה" כדי שהיא תצליח לצאת ממשברי העתיד בתחום האנרגיה והאקולוגיה.

 

הפרודוקט מדאיג ביותר לא משום רמת השטחיות המדהימה שלו, אלא היומרה של חבורת אנשים מוזרים, רובם מדענים לא רעים, ממציאנים וגאוותניים מאד, להציע מפרט של איך להשתלט על העולם, פחות או יותר. לא "הפרטיכלים של זקני ציון" אלא הפרטיכלים של נוכלים אמריקאים, הרבה יותר גרוע בעיני מאשר זקני ציון (מה זקני ציון כבר רצו ? קצת כסף וכבוד ?). המפלס הרוחני והאינטלקטואלי של ה"הוגים" הללו מגיע בערך עד הסיינטולוגיה, וכל מיני חייזרים, וכישופים מצריים. עד כדי כך. מה שבעיקר מדאיג בתופעה הזו הוא

היהודי i get the fame you get the blame   אחד המעורבים, או כך נטען בעבר, עירא איינהורן, היה יהודי, נכנס לקשר מוזר עם ביתו של נאצי מטקסס, ולבסוף כניראה רצח אותה, ונמלט מארצות הברית לאירופה. משפחת ברונפמן השתתפה בהגנתו המשפטית, הוא נמלט לאירופה והוסגר ב 2001 ומרצה מאסר עולם. אינהורן, פעיל שמאל נגד מלחמת וייטנם, טען שהופלל על ידי הסי.איי.איי עקב מחקרים אלה עם אנשי ה SRI וכי הוא חף מכל פשע. חשוב לציין שגם החוטף של פאטי הרסט (מהמחתרת הסימביונזית) היה קשור לניסויי התנהגות של אותה חבורה מ SRI.

העוצמה הכלכלית והצבאית שמאחורי קומץ אנשים שהם בעליל לא לגמרי שפויים, לשחק עם "צעצועים" מסוכנים כל כך, וגם עם בני אדם. כמובן, תחת אצטלא של "תכנון חברתי לטווח ארוך" מסתתרת התועלת לקבוצה שניזונה ומזינה כלכלית את המכון הזה ואנשיו, גם הפרופיל התרבותי הוא מאד צר.

הסיבה שאני מזכירה את המכון הזה היא כי זהו עוד מקום העומד בבחינה כעת ביחס לניסויים בבני אדם, וסביר שעוד נשמע על כך. למעט אורי גלר, סיפור ישן מאד יחסית, לא מצאתי עוד הקשרים ישראליים בשלב זה, אך לא מן הנמנע שקשרים כאלה קיימים.

יתר המעורבים בפרוייקטים הישנים, אינם יהודים. עם זאת, ל SRI קשרים פרסונליים ועסקיים רבים, ברמת ההנהלה עם ארגון אחר, תאגיד ענק למעשה, שנקרא SAIC, ועליו בפעם אחרת.

בינתיים אפשר לקרוא את הכתבה המעודכנת מווניטי פייר על הענק המוזר הזה שנקרא SAIC ומידת המעורבות שלו ביצירת המדיניות של הממשל האמריקאי במזרח התיכון, כותרת הכתבה "הצל הגדול של וושינגטון".

 

מלחמה כביזנס או פולחן ?.

 

 

תפיחיות ואפיפנומנולוגיה

תפיחיות וגרמלינים

 

התפרצות אחרונה של חורף מזכירה לי מתכון חביב, שאני מאד אוהבת, בתור פתרון לבוצריים בשבת או בכל הזדמנות אחרת שמתחשק לאפות בלי יותר מידי בלאגן, ולקבל סיפוק מיידי, עם אפשרות לגיוונים יצירתיים. במהלך האפיה הקצרה אפשר ללבן את הסוגיה המעניינת האם התודעה היא תופעה שאינה ניתנת לחקירה מדעית או שמא היא – כפי שמציע דניאל דנט (ה"ברייט") – מבנה מורכב ומאורגן הקיים במוח וניתן לחקירה מדעית ככל תופעה אחרת. הכופרים נגד המאמינים, בגרסא המטריאליסטית. דנט ממשיל את הטיעון של רייט, (והניו מייסטריאנז) למנוע של מכונית הטוען שיש לו גרמלינים בצילינדרים שגורמים לו לייצר את האנרגיה, רייט עונה שזה יתכן במידה והגרמלינים הם הגורמים לו להגיד את זה.  האם יש חיים אחרי המוות ביקום הניאו דרוויניסטי ? מסתבר שכן. ומכאן, לגרמלינים החמימים האלה… 

 

בקערה מערבבים –

כוס וחצי קמח רגיל

בלילה

כוס וחצי חלב

שתי ביצים

3 כפות שמן

קצת מלח

 

לערבב טוב עד לבלילה חלקה. למזוג לתבנית שקעים בת 12 יחידות (או שתיים של 6, או למי שעני כמוני אפשר לעשות את זה בפעמיים אחת אחרי שניה בתבנית של 6). חצי שעה בערך ב 180 עד 200 (תלוי בתנור) או עד שהשחים יפה.

 

יוצאות מין לחמניות טעימות, חוצים לרוחב, משחילים משולש חמאה, או כל ממרח אחר. לצד אומלט או ירקות או נקנקיות, אמממ. מסוכן מאד, כי לא משנה כמה עשיתם, אוכלים בסוף את כולן. היצירתיות היא בגיוונים של הבלילה, אפשר להוסיף מה שמתחשק, כולל חתיכות של פרי, גבינות אקזוטיות וכולי. נפצוצים של ריח אפיה בכל הבית.

 

————————————–

 

מורשת אשכנזית

 ציטובה הקדושה המעונה

 

בשנים האחרונות אני מרגישה רדופה ממש על ידי רוחותיהן המורעבות של שתי הסבתות שלי, זכרונן לברכה. נידמה לי ששתיהן היו רוצות שאתן להן לדבר, את כל מה שפעם אסור היה להגיד במילים ואפילו לא לחשוב.

סבתא ציפורה, שאנשים קראו לה "ציטובה" על שום מעשי ההתנדבות והעזרה לקהילה שבהם הצטיינה, שולחת אלי מבט אילם, עצוב, האם מישהו סופסוף יסתכל גם עליה ? בזכרון המשפחתי שכבר עוצב על ידי שתי בנותיה, אמי ואחותה, נגזרה עליה התעלמות והיעלמות. את הבמה כבש לחלוטין האב, והיא אינה נזכרת כלל בשיחות המשפחתיות או בדיסק שהועבר אלי, למשל, על ידי המשפחה.

הזכרון שלי ממנה מאד מעורפל ולא משמעותי, כבר אז היתה מושתקת ומחוקה, והיו גם המגבלות הפיזיות שלה, שגרמו לריחוק טבעי. היא עברה כריתת שד בגיל מוקדם, ואחרי כן התחרשה בעקבות בעיטה שחטפה מפרה סוררת בזמן החליבה. על מנת לדבר איתה צריך היה להתקרב ולצעוק ממש לתוך המכשיר המפחיד שהיא התקינה בתוך אפרכסת האוזן. את חיבתה המרוחקת הפגינה בחלוקת סוכריות "טופי". סבי, לעומת זה, אהב תשומת לב, ואת "הבמה", דיבר בלי הפסקה, שלט גם במטבח כאשר באו הנכדים, וכבש לחלוטין גם את בנותיו שכרכרו סביבו והתחרו על חסדיו.

שניהם נפטרו כאשר הייתי בת 7, ואפילו בענין זה לקח סבא את כל המקום בטקסי האבלות והזכרון. וגם היום ממעטת אמי להזכיר את אמא שלה, אך נידמה שהיא רואה בי את השתקפותה, משום שה"גן" הבודד של עיניים חומות וציפוריות, עבר מן הסבתא הזו הישר אלי, בעוד כל השאר זכו בעיניים בהירות ומימיות בגוון שבין ירוק לתכול. כך יצא שהמטען של סבתא עלומה זו נפל על כתפי, והחלטתי להרים את הכפפה, במקום להישלט על ידי ההחלטה השרירותית הזו.

ציטובה, אם כן, כך מתברר, היתה גם דתיה בסתר, מעין "אנוסה" בביתה, שכן סבי הדומיננטי היה אתיאיסט וחילוני להכעיס. היא שמרה את כל המצוות, כולל שבת וכשרות, ומידי פעם היתה חומקת לבית הכנסת המרוחק. היא לא ניסתה לדעתי להשליט כלל את ההסדר הדתי על המשפחה, והניחה לבעלה לגדל את הילדות לפי דרכו, שהיתה גם המקובלת באותה עת במושב העובדים.

בכל האירועים המשפחתיים הוא זה שדיבר, ושר, והתבדח, ומשפחתו היא זו שנתנה את הטון והיתה "החשובה" יותר. אינני יודעת הרבה על המשפחה מן הצד הזה, כיון שמשפחת סבי דחקה אותם לחלוטין. כניראה שהיה מדובר על ענייני שטעטל, וסבי הרגיש שייך מאד למקום ממנו הוא הגיע, ואילו היא הגיע מן העיר ולא חלקה את הערכים של השטעטל. כמו כן, היתה זו ה"חמולה" של סבי אשר התברגה היטב בעליה השניה של אותם ימים, והתפרשה יפה על כל צמתי הכוח. סבי בעצמו היה פעיל במועצת הפועלים, ועמד לרשותו רכב, בימים שבהם בקושי נראה אביזר כזה בישראל, ולא רק רכב אלא עם נהג, תימני נמרץ ורזה בשם אלי.

ציטובה ניראתה תמיד עצובה ובעיקר אילמת והיום נידמה לי שהיא פשוט היתה אשה מאד עצובה ומדוכאה, כאשר אני אוספת גם את הרמזים על נשים אחרות שספקו חום נשי לסבא שלי. למעשה, הוא ניהל נגדה מעין קרב וגייס לשם כך, בכשרון פוליטי רב, את כל ה"קולות" ואפילו את הזכרון. בנותיו הפכו אף הן ל"שלו", ועד היום ניכר גוון אסור, אדיפלי, בהתייחסות של שתיהן אליו, כפי שמתייחסים לאליל. למעשה, עד היום, שתי הבנות כאילו ממשיכות "לעבוד" בשבילו, ולהיות חלק מן הפועלות העמלניות של החמולה שלו מן השטעטל.

לסבתא, ציטובה הקדושה המעונה, לא נותר אף סניגור שהתיחס אליה בנפרד כאדם בפני עצמו, ולא כטאפט שותק, או מעין "עול" שנפל על הסב הכריזמטי. גל של חמלה מציף אותי כאשר אני חושבת על הבדידות שלה, על הסרטן שהיה "סוד" אפל שגזר על מי שלקה בו מעין גלות פנימית, על החרשות הסימלית הזו, מן הפרה הבועטת שאולי רצתה כבר לאמר לה "קומי, תבעטי קצת". האמת, יתכן שהיא פשוט לא ממש רצתה לשמוע את המלל האינסופי של סבא שלי על זוטות ורכילויות תפלות.

החרשות הזו עברה בירושה, לבן דודי אולי מן המכות שקיבל מאביו או מן הפציעה הקשה במבצע ליטני. ועכשיו גם הבן שלי מפתח מים באוזניים, ומצהיר בפני שהוא "עשה בריכה באוזן כי הוא לא רוצה לשמוע".

העניין הדתי אף הוא התגלגל לפתחי, כאשר צללתי כמי שהתסריט מנהל אותה – ולא היא אותו –  ל"סכסוך" בין חילונים לבין דתיים, בכל מיני צורות. אינני יודעת עדיין איך לגאול את עצמי מרוח הרפאים הרעבה והאילמת של סבתא ציפורה. אבל אני מתחילה לחשוב על זה ועל משימה קטנה, איך לגלות מאיפה היא באה, ומי בכל זאת ידע משהו על צפונות לבבה. אין ספק שהעדינות הטבעית, האורבאניות, והרוחניות שלה נמחקו לחלוטין על ידי החמולה של סבי, יהודים גסים וחומריים מאד מ"מוטולה", עסקני שטאטל ציוני מבלארוס. 

—

גם הסבתא השניה, פרידה, חיה חיי עבד אם כי בניגוד לציטובה, היא הדתיה בזוג מעורב שהשליטה את ערכיה שלה על הבית, אך לא על הילדים. גם זו נישאה לא כל כך טוב, לבעל המבוגר ממנה בשנים רבות, שלא עשה כלום, לא עבד, לא פירנס, ומיעט אפילו לדבר. (יתכן שעשה סקס טוב ? אין לדעת). בכל מקרה כל עול החיים נפל עליה, כולל פרנסה, ניהול הבית, וגידול הילדים וגם יחסי החוץ. בתמורה לכך הוא הסכים ללכת עם כיפה ולעשות קידוש, אך הילדים כבר מרדו באמא, וגדלו כחילונים, ולמעשה גם היא, משלב כלשהו, היתה בודדה באורח אמונתה, מול שלושה גברים שגחכו והלעיגו לה מאד על כך, על "השטויות" שבהן היא מאמינה.

 

המשותף הנוסף לשתי הסבתות הלא מאושרות האלה היה בעובדה הלא חריגה אז שהן איבדו את הוריהן בשואה, אם כי לאחר שכבר נפרדו מהם, כאשר עלו לארץ. חלק מהאחים הושמדו גם, ומכל מקום הן נאלצו להתמודד עם חיי זוגיות ללא התמיכה הטבעית של משפחה שיכולה לעזור לאשה במאבקי הכוח שלה נגד בעל שתלטן ועריץ.

 

מה קורה עם מערכת המשפט – 1

פוסט קצת מורכב…

 

התפתיתי הבוקר לשלוף מאזור הזעם הקדוש, פוסט המתייחס לפלוגתא הנצחית בין אוהדי מכבי חיים רמון לבין הפועל בייניש, או ההיפך. אך עד שהפכתי כה וכה הבנתי שהחמצתי את הנקודה, וכדאי להתאפק ולנסח יותר טוב את מה שניראה לי כפאנץ' ליין שיציל את העולם ממבוכתו.

 

קודם כל, מעמד האשה בישראל ושיעור התקיפות המיניות פה הוא מחפיר, וחמור מזה, הוא עומד בניגוד ובפער תמוה לפסאדה של מדינה נאורה ושואפת לשוויון מגדרי. במערכת המשפט נוצר מצב מעניין של ריבוי נשים, יחסי, בעמדות מפתח, ובכלל, ניראה שמשפטים הפך למקצוע המועדף על נשים צעירות בישראל, יותר מהייטק למשל.

כך נוצר מצג נוסף, שמערכת המשפט בישראל מובילה קו מתקדם יחסית בתחום המגדר, לעומת הממוצע הישראלי הרגיל, הן משום טיבו של המקצוע והן משום ריבוי הנשים, אך מן המציאות שמוכרת לי בענף הזה, נשים מוטרדות ונאנסות גם בקהילה הנאורה הזו. 

משום המורכבות של הנושא והמערכות המעורבות צריך לעשות קצת סדר בסדרי העדיפויות. הגישה המקצועית, כפי שמבטאה היטב אורית קמיר, מקפידה בכל מצב (!) להחזיר את הפוקוס ואת הבכורה  לטובת הנפגעת. חשוב שיש קול כזה וחשוב שיהיה ברור, צלול וחזק בדיוק כמו אורית קמיר. כל נפגעת בפוטנציה היתה רוצה לדעת שלצידה תעמוד מישהי  שאי אפשר לבלבל אותה עם שיקולים אחרים וגם לא עם שוחד בחירות למיניהו. וכך, העקביות שלה גם במשפט הרמון ראויה לשבח והיא העמדה הנכונה מבחינתה. זהו קול חיוני המחזיר לכל אשה את האמון בעצמה ובמרכזיות שלה. גם אם היו שיקולים כאלה או אחרים בפתיחת התיק, וגם אם זה פוגע בברנג'ה, חייב להיות מישהו שעומד עם הנפגעת עד הסוף. רק עמידה כזו פותחת מרווח לנשים להתלונן, במקרים שבהם צפויה התנגדות, הכפשות, וניסיונות להסיט את הדיון מן הפגיעה עצמה.

 

אז בוא נגיד כך, שאם הייתי בוחרת לי advocate בתלונה על עבירת מין או הטרדה, אורית קמיר היתה הבחירה המועדפת עלי, וכמוני, על רבות אחרות.

 

שתי קרפדות

 

לא זה המצב בקשר לשופטות בית המשפט העליון, ארבל ובייניש. כצמד שהגיע מן הפרקליטות, הללו לא רכשו מוניטין משובח באכיפת חקיקה המגנה על נשים. למעשה, שתיהן ניראות כמי שמסתדרות טוב בחברת מטרידים, מאצ'ואים ואנסים, ואוכלות נפגעות ומתלוננות לארוחת בוקר. למעשה, צמרת הנשים במשרד המשפטים מטעה מאד, כיון שהיא מורכבת מנשים שמרניות המתפקדות כ"מאדאם", כפי שכל שכבה מדוכאת מצמיחה משתפי פעולה המשמשים כשוטרים על השאר. בסך הכל לא קשה לבחון את הרקורד שלהן בתפקידים הקודמים, ואין שם הישגים. להיפך, המצב הנורא שנוצר היום בארץ, הוא תוצאה של המחדלים שלהן. מה שקורה איתן כרגע מעורר דילמה, שכן השתיים נמצאות תחת אש צולבת במסגרת המאבק הבינכנופייתי, והמאבק הרצוף יותר (של המגזר הדתי והבטחוני למשל) נגד הסמכויות של מערכת המשפט. יתכן שיש גוון מגדרי בבחירתן כמוקד המתקפה. אסטרטגיה מחוכמת בוחרת תמיד את החוליה החלשה בכל מבנה, וכנשים הן חשופות יותר לאיבה ולהסתה. בדרך כלל בשלב הזה אני מצטרפת להמונים המשולהבים, אף שהעמדה העקבית, כפי שמציגה קמיר, היא נכונה יותר.

קשה מאד לבלום את היצר האנושי של נקמה, ושמחה לאיד, במיוחד כאשר טעמה של הבגידה של נשים אלה באחיותיהן, עדיין טרי בפי, ואצל נשים אחרות. גם זה דפוס מקובל אצל "נתינים" ומדוכאים, כלומר, שהזעם על הדיכוי מנותב על הנציגים שלהם באליתות. אני חושפת פה את ההתלבטות שלי בין ההגיון והשיטה ובין הרגשות, שגם להם תפקיד חשוב, לטעמי.

כראוי לדפוס הזה, שמוכר ממאבקים אחרים, בייניש וארבל יתבצרו לפתע בענייני מגדר, כדי לגייס את התמיכה הציבורית מן הפמיניסטיות ומציבור הנשים. קול אחד בתוכי, הנמוך יותר כניראה, לועג להן ואומר "מאוחר מידי גברתי, עכשיו תטעמי את מה שנתת לי ולאחרות להרגיש, כאשר את יושבת לך במרומי הפירמידה ומרגישה שאת מוגנת, בתור "אחת מהחבר'ה". כך אמרו למשל פעילים מזרחיים רבים למשה קצב אשר הזעיק לפתע את התודעה העדתית לטובתו, איפה היית קודם, "האוס ניגר ? חשבת שאם תלקק לאשכנזים הם יתנו לך להיות חלק מהם ? תאכל אותה עכשיו לבד." הקול המתוחכם והשיטתי יותר צריך לראות בזה הזדמנות לקבל את הבנות האובדות הביתה, לחיק המהפכה, ולנצל את ההזדמנות לקטוף עוד השגים, וגם להתמיר את התודעה של הגברות הללו. הייתי רוצה להגיע למדרגה הזו, ואני בהחלט מתקשה.

ויכוחים מן הסוג הזה קיימים בכל תנועה, בקשר ל"משת"פים", ומשת"פים שהתפכחו, והיכו על חטא, ומשת"פים שאכלו אותה והתחילו ליבב בצורה לא אסתטית. זהו מצב אנושי, פוליטי, חברתי, שהוא רלוונטי מאד. לדעתי, עמדה מושכלת צריכה לבחון את התועלת בכל אחת מן האפשרויות, למאבק הכולל. אם מצטייר שתמיכה בקלגסיות האלה תקדם את ההשגים של כולנו, כלומר, תועיל לצמצום נגע הפשיעה המינית והשוביניזם האלים, אזי כדאי לבלוע את הצפרדע הזו, ולתמוך בבייניש "הצדיקה" נגד צורריה, וכך גם עם ארבל. אך יתכן שאת התמיכה הזו יש להתנות בצורה מאד קונקרטית במעשר, כלומר, בפעולות שיוכיחו שלא מדובר בניצול ציני של הלך רוח ציבורי.

בזמנים כאלה אני שמחה שלא להיות בתפקיד ציבורי כלשהו, למעט הגיגנית עם טויסט בלוגרי, שכן כובד האחריות בבחירות האלה, היה מעיק עלי מאד. שתי צפרדעות כאלה ביחד, לבלוע, בשביל האינטרס הציבורי לטווח ארוך, וואו, לא פשוט. אבל אני פתוחה לשקול את זה.

 

 

ניסיון ראשון, קשיים בלידה, ניסיון שני…

קדחת טיוטות

 

בימים האחרונים שב ותקף אותי ה"וירוס" של כותבת מוחקת, כל מיני פוסטים שלי צצים לחמש דקות, ויורדים, חוזרים שוב, מתוקנים, ונעלמים לעולמי עד, וכך הלאה. היסוס, זה הלך הרוח שלי באביב ובפרט עכשיו.

 

ביביפוביה

[ובגימטריא, שמעון פרס=ביבי נתניהו, אפשר לספור ולוודא, יוצא 5. מ.ש.ל :-))]

אחת התוצאות הבלתי נמנעות מפרשת טרטרינה-ישראל ביתנו היא עלייתו של הליכוד בסקרים. ואמנם, הצהלות על התרסקות קדימה, ועכשיו הסדק במבצר הברזל של ליברמן, מלוות בחרדה המתמדת מעלייתו מחדש של הביב הקודם. חשוב לשים לב שהאימה מביבי מלווה כל פוליטיקאי או פקיד שנפל, והגדיל לעשות קצב בכך שייחס לנתניהו את כל הצרות אליהן נקלע.

תימוכין לאימת ביבי נמצאו גם בקרב עיתונאים וטוקבקיסטים, וגם עכשיו יש מי שרואה את צלליתו של נתניהו מאחורי הפיאסקו בישראל ביתנו.

בכך – ובעוד כמה דברים – מתחיל ביבי לרשת את שימון פרס כבר בחייו, כמי שאחראי להתפתחות פרנויה אצל די הרבה אנשים בישראל. הסיבה לכך נעוצה בקווי אופי משותפים לשניים, והראשון בהם הוא יכולת כניראה לא רעה ליזום ולצפות מבצעי "עוקץ" מורכבים ורב שלביים, שפועלים לטווח ארוך ובנויים על חולשות של אנשים ועל סדרה של פיצוצים המובילים לפיצוצים אחרים וכולי.

במקביל, יתכן שביבי גם יירש את ה"לוזריות" המפורסמת של פרס, הנובעת מחוק הקרמה של הצטברות הצללים והשרצים. אנשים כאלה נפגעים מכל מהלך שדורש תמיכה בהם, שאינה גלויה (כמו הצבעות חשאיות), כיון שזו השעה שכל הנפגעים מהם, שמצאו עצמם עם מטאטא בתחת המונע מהם אפילו להגיד "אוי זה כואב", מתנקמים בהם, ונוצרות קואליציות שינאה ונקם מקיר לקיר המאחדות שותפים מוזרים ביותר.

אמנם שני האישים באים מרקע שונה, וגם מתווה האישיות שלהם שונה בעניינים רבים, כולל הגיל והסגנון, אך במובן מסויים ביבי הוא היצור שהוליד פרס במחשכים. האיבה לטרור של הפרסיזם המפאיניקי הולידה מפלצת נקמנית ותככנית לא פחות, שגם היא טובה במכירת לוקשים על פטריוטיות ו"עשיתי עשיתי". פרס השתמש במסיכה הסוציאליסטית וביבי שם עליו מסיכה קפיטליסטית. פרס נשא את שם השלום בתור מסיכה היפנוטית וביבי שם את הבטחון והמלחמה באותו מקום. אך בסך הכל שניהם מונעים על ידי יצרי שליטה וכוח הגדולים מהם, ומניעים מנגנוני מאפיה גדולים, פשיעה מאורגנת, ומוסדות כלכליים שרגליהם נטועות בחו"ל.

אם פרס הוא חתרן בלתי נלאה עם אמא ערביה ומניות בתדירן אז ביבי הוא "עקצן בלתי נלאה" עם אמא נוצריה ומניות בסעודיה. ניראה שהשיטות של שניהם די דומות בטיפול בהתנגדות וכיסוי שרצים, לאחד יש כל מיני ליבאים שעושים את מלאכתו ולביבי יש מקללים, ואולי גם צי של מכשפות מתוכנתות על ידי הסי.איי.איי. בעברית תקנית, זה נבלה וזה טריפה. מכל מקום פרס כבר קרוב ליציאה מן הבמה, למעט הקרב על הנשיאות, וביבי כוחו במותניו.

על פרס נהגו לאמר "לא חשוב מה תצביע תקבל פרס", ועכשיו – בצוק העיתים שהמרכז זז ימינה, אפשר להגיד אותו דבר על ביבי.

—

נידמה לי שהלקח היחידי שאפשר ללמוד מפרס הוא שצריך לנטרל את ביבי כבר עכשיו. תופעות אנושיות מהסוג הזה, ככל שהן מכות שורש כך קשה יותר להתמודד אתן בהמשך.

 

במסגרת הפינה הקבועה (עדכון ותמונה)

כי מציון ומציפי לבני תצא תורה

 

 

שגריר ישראל באל סלוודור נמצא על ידי שוטרים, מעולף ברחוב, שיכור וכפות עם אביזרי מין. לכאורה פרשה

עידכון קל – צוריאל רפאל, מינוי של ציפי לבני מיולי שנה שעברה. כניראה שהכירו בדנג'ן  של המוסד. Raphael’s posts in the Foreign Ministry have included: Autumn 1983: Member of Israel’s delegation to the 38th General Assembly of the United Nations; 1984-87: First Secretary for Information at the Embassy of Israel, Washington, D.C.; 1987-90: Chief Writer/Advisor for Information at the Ministry of Foreign Affairs; 1990-93: Deputy Consul-General of Israel, Los Angeles; 1993-95: Deputy Consul-General of Israel, New York; 1995-98 : Counselor (Congressional Desk) as the North America Division of the Ministry of Foreign Affairs; 1998-2002: Deputy Chief of Mission/Minister Counselor of the Embassy of Israel, Madrid

שולית ואקזוטית, אך בהצטרף לגילויים האחרונים בכל פרשות המין הישראליות, אולי זה קצת יותר מזה.

 

הפירוט ממשיך ומספר, שהשגריר היה כפות עם רסן וכדור שחסם את פיו. האייטם עולה עשרים ושמונה דולר בהזמנה, את החשבון אפשר לשלוח למשרד החוץ  .

 

אגף השיקום, פה ושם

וולטר ריד ואגף השיקום

 

ההתבטאות האומללה של אביעזר יערי נגד מבקר המדינה הזכירה לי נשכחות וחשובות. מבין כל העיסוקים שלי, אחד מהם היה אולי חיובי וראוי למשות אותו מתהום הנשייה. בתקופה מסויימת, לאורך כשנה שנתיים עסקתי בסיוע לאנשים שונים לתבוע את אגף השיקום של משרד הבטחון. במקביל לסיוע האישי ולייצוג, ניסיתי לפעול גם במרוכז להעלות כמה בעיות שחזרו ברוב התיקים.

 

בשבוע שעבר עפו ראשים גדולים בצבא ארצות הברית על רקע מה שמכונה שם "שערוריית בית החולים וולטר

Army Secretary Ousted Second Firing Follows Walter Reed Revelations; Bush Vows a Probe

ריד". אצלנו דברים כאלה לא מופיעים כלל בעיתון בכלל. המדובר היה בטיפול לקוי מאד שקיבלו חיילים פצועים ממלחמת עירק, ובעיקר בבעיות ביורוקרטיות קשות שמנהל הווטרנים (יוצאי צבא) VA הערים על המטופלים.

הנושא לא ירד מסדר היום במשך כמה ימים, ותפס את הכותרות הראשיות, והנשיא בוש מיהר לערוף ראשים ולאיים ולהבטיח בשיפורים. בישראל, דבר כזה בקושי זוכה לתוכנית "עובדה" פעם בחמש שנים.

 

אנסה לרכז מן הזכרון את הסוגיות המרכזיות שעלו אז בקליניקה ואשר הפניתי לגורמים האחראים – הפרקליטות, אגף השיקום, ומבקר המדינה (באמצעות יערי הלז).

עיקר ההתרשמות שלי היתה שצה"ל ביחד עם אגף השיקום מנהלים קרבות של ממש נגד הנפגעים באופן שאינו הולם מערכת ציבורית בכלל, ובעיקר מערכת שנועדה לשקם ולטפל בחיילים שלה. כך, המדינה אינה מקצה סיוע משפטי למשל, לתובעים, מה שמונע מרבים לממש את זכויותיהם. דוגמא הפוכה וטובה למה שצריך להיות היא הביטוח הלאומי, שעל פי חוק מעמיד עורך דין חינם לכל מי שמערער על החלטותיו, וכך צריך להיות המצב מקל וחומר בתביעות נגד אגף השיקום.

נכי נפש – הפן המהותי

התגלתה תופעה נרחבת מאד, של חיילים הנכנסים לשירות סדיר בריאים לחלוטין (97 פרופיל) ויוצאים אחרי כמה חודשים או שנה מקסימום, עם 21 ומצב נפשי של "טוטאל לוס". באופן שגרתי הצבא טוען שמדובר במחלת נפש "שפרצה במקרה בזמן השירות" ומתנער מאחריות, לא רק לפגיעה אלא גם לטיפול. הצבא משחרר בנוהל זריז את הנפגע, וזורק אותו על המשפחה או על מערכת הבריאות. ברוב המקרים, לפחות כל אלה שהגיעו אלי, התברר מחקירת העובדות שהקביעה כולה מפוקפקת ביותר. אחת משתיים, או שאירוע או אירועים חריגים הציתו את ה"מחלה" ומכאן שהצבא אחראי לנכות וצריך לשלם, או שהצבא נכשל באבחון מצבו הבריאותי של החייל ערב גיוסו. פסיכיאטרים טוענים שסכיזופרניה אינה "קורית", סכיזופרניה "נגרמת" כלומר מוצתת על ידי טריגרים חיצונים, ובכלל כמעט בכל המקרים שהצבא נתלה בסעיף הסל "סכיזופרניה" האבחון לא עמד לאורך זמן.

בכל (!) המקרים ביצע הצבא נוהל רשלני בטיפול הראשוני בחייל, עד כדי כך שכמעט בכל המקרים אפשר היה להוכיח שה"טיפול" גרם או החריף מאד את המצב. ראשית, בשטח, החיילים והמפקדים אינם מיודעים איך לזהות סימני מצוקה אמיתיים לעומת "השתמטות" או "הצגות", ולכן במקום להעניק טיפול מיידי התגובה בשטח היא בדרך כלל התנכלות, התעללות, ענישה, הפחדה ההופכים את המשבר להתמוטטות מוחלטת. לאחר ההתמוטטות החייל מפונה למחלקה סגורה בבית החולים הקרוב, ותוך ימים ספורים (!) נאלץ להשתחרר. בימים הללו, בדרך כלל מפציצים את החייל בתרופות לא רלוונטיות, או כולאים ללא טיפול (הסתכלות), ורק לאחר ההסכמה להשתחרר, החייל מקבל טיפול המתייחס לצרכיו.

לאחר השחרור אף אחד לא מיידע את החייל על זכויותיו או מתחקר את האירועים ביחידת השטח. בתשעים אחוז מהמקרים החייל לא מגיש שום תביעה, וגם לא יודע שהוא זכאי לעשות כן, או שאין לו כסף לשכור עורך דין. כך חולפת ההתיישנות במהירות אף שלפי כללי היסוד של המשפט, לא צריכה להימנות התיישנות כיון שהתובע אינו כשיר לדאוג לזכויותיו כאשר הוא חולה. מכל מקום, לפחות במקרים שלי, משרד הבטחון טען התיישנות בשפה רפה, וירד מזה די מהר.

ממה שהצלחתי להבין מפסיכיאטרים של הצבא, הכמויות של מקרים כאלה הן מדהימות ומעוררות דאגה ברמה לאומית, ואינן אופייניות לשיעורי תחלואה רגילים שמדווחים עליהם בעולם הרחב. נאמר לי, ואינני יודעת אם זה נכון או לא, שהצבא הטיל חסיון על המחקרים הללו, כדי שההורים לא יחששו לשלוח את ילדיהם בצבא.

הפניה המרוכזת בענין זה –

1. בקשה לבדוק מחדש נוהלי אבחון של מתחיילים בשימת לב לפרמטרים נוספים, שיכולים להצביע על סיכון מחיול. כלומר, יש טענות מקצועיות שסוגי אישיות מסוימים, אף שאינם פתולוגיים, אינם כשירים לחווית שירות בצה"ל, או בצבא בכלל. זה סוג של רגישות לטראומה ולחוויות של שליטה טוטאלית. מעין מיליטרופוביה (המצאה שלי, כדי להמחיש).

2. לפי ספרות מדעית סכיזופרניה היא "נטיה" אשר פורצת עקב טריגר. ולכן, בדרך שגרה ההנחה צריכה להיות שפרוץ המחלה נגרם מן השירות, ולא ההיפך. באופן שגרתי, הצבא צריך לקחת אחריות מלאה על הנכות שנגרמה במהלך השירות ולא ההיפך.

3. גולגולת דקה – כאשר הצבא טוען שהמחוייל היה "בעל נטיה" לחלות, יש להתייחס לזה כאל גולגולת דקה, שאינה משחררת את הצבא מאחריות לנזק. ואם אפשר להוכיח שהיתה לו "נטיה" מדוע זה לא עלה באבחון שלפני החיול ?

4. יש לבצע תחקיר מקיף של האירועים שקדמו להתמוטטות, בדרך כלל מוצאים אירועים חריגים שטוייחו ואשר גרמו למשבר. בין אם זה התעללות, אירוע עם אש חיה, וכולי.

5. יש להנחות מפקדים בדרך נמוך ומעלה לזהות סימני מצוקה ולהגיב מיידית.

6. יש לאסור על הצבא את נוהל שחרור הבזק כאשר החייל מאושפז ללא טיפול, בעצם כלוא במתקן בריאות נפש ללא טיפול.

7. אחרי השחרור יש ליידע את החייל על זכויותיו לתבוע.

———————-

ככלל, העליתי את הטענה שהצבא חייב להעמיד "סיוע משפטי" בדומה למערך של ביטוח לאומי.

——————–

הפרקליטות

בתיקים הלא רבים שייצגתי ממש ואשר הגיעו להליך משפטי, עלתה תופעה מחרידה. הפרקליטות מתייחסת לחייל התובע כאל אויב של ממש, ומנהלת דיון ללא כפפות. כך במקרה בולט, לא התביישו לטעון ש"אין הוכחה שהתובע שירת בצה"ל בתקופה המיוחסת". ועוד טענות שרק הן יכולות לגרום לפרוץ סכיזופרניה אצל הנפגע. מאחר שצה"ל מחזיק את כל הראיות, והוא גם הנתבע (באמצעות אגף השיקום) אין לתובע אפשרות להוציא חומר בכלל, אלא ברצונו הטוב של הצבא. הפרקליטות במקום לרסן את הקליינט שלה, להיפך, משתפת פעולה ומלבה את האש.

——————-

ולסיום אי אפשר בלי אונס

אחד המקרים המזעזעים שאני זוכרת מאז, הוא בחורה צעירה משכונת מצוקה בירושלים. חרף תיעוד (שאף נשלח לצבא) על בעיות פסיכולוגיות וסוציאליות חמורות בילדותה ובבגרותה, החליט הצבא לגייס אותה עם פרופיל 97. החיילת הצעירה נשלחה לפיקוד העורף  ואיתרע מזלה שבדיוק אז פרצה מלחמת המפרץ, והיא נקלעה לעין הסערה. תוך כמה ימים היא החלה להראות סימני מצוקה, והתמוטטה, ובנוהל הרגיל (אחרי התעללות, התעלמות וענישה) היא נשלחה ל"איתנים" למחלקה סגורה. בלילה הראשון, כאשר היתה במצב פסיכוטי חריף, נאנסה על ידי מאושפז אחר שנשלח לשם על ידי המשטרה עם רקורד של עבירות אינוס (בית החולים היה מיודע על כך). אף אחד לא שמר עליה, אף אחד לא הפריד את האנס מהחולות. ימים ספורים לאחר מכן הצבא שחרר אותה משירות וזרק לכלבים.

כמובן, בזה לא תמה ההתעללות. לאחר שנה או שנתיים, פנתה הבחורה לסיוע המשפטי לבדוק אפשרות לתבוע את איתנים על האונס. הסיוע סרב.. היא קיבלה ייצוג ראשוני מעמותה כלשהי שהגיעו למסקנה שיש עילת תביעה מוצקה. כאשר הגיעה אלי כבר חלפו כמה שנים, ועדיין לא הוגשה שום תביעה. תהיתי מדוע לא קיבלה ייעוץ לתבוע את אגף השיקום, ומדוע עליה להסתבך בתביעת נזיקין ורשלנות נגד המדינה (איתנים), בלי ייצוג משפטי. פנייה לסיוע המשפטי של המדינה להקנות לה לשם שינוי ייצוג מקצועי טוב, הכולל את שתי האפשרויות (משרד הביטחון ותביעת רשלנות נגד בית החולים) העלתה את התירוצים והדחיות הרגילים. אינני יודעת מה עלה בסופו של הסיפור אך הוא אופייני מאד למה שקורה בישראל לצעירים רבים, במיוחד מהשכבות הלא אמידות.

 

לסיכום

הנקודה המרכזית לדעתי בכל הבעיות האלה היא שצה"ל ומערכת הבטחון לא מפרסמים נתונים סטטיסטיים שהיו חושפים את ערוותם המוחלטת. כך למשל, שיעור "חולי הסכיזופרניה" שצה"ל מייצר לעומת השיעור באוכלוסיה מקבילה בעולם החופשי. או, מעקב סטטיסטי אחרי ההחלטות של צה"ל בנושא פרופיל נפשי, האם מי שקיבל אבחנה של פסיכוזה "מולדת" נותר עם האיבחון הזה לאורך זמן. או ההתפלגות הסוציו אקונומית של נכי צה"ל, כלומר, האם רק עשירים מקבלים הכרה בנכות נפשית או הלם קרב, לעומת עניים. כך למשל המגיפה של אלופים ושועים להוסיף לעצמם גם קצת נכות נפשית בעקבות סטרס, מסמלת את ההסתאבות המוחלטת של מערכת השיקום, שהפכה ל"קניפל", מעין כיס צדדי, לתוספות שכר לבכירים באמצעות סחיטה. כל זה, מבלי להתייחס כלל לצד הרפואי של השירות, ו"הוועדות הרפואיות" ששמען הרע יצא למרחוק.