Monthly Archives: אוקטובר 2011

לוחש לכל מיני…

קודם כל, מי היה מאמין, תוכנית פופולארית שגם אני אוהדת ומכורה שלה…אז הנה, מי ש"עשה לי את זה" הוא סיזאר מילן, "הלוחש לכלבים" מערוץ נשיונל גיאוגרפיק. סיזאר מילן מטפל בכלבים ובבעליהם, והוא "הגורו שלי" ללא ספק, לעונה הזו. בעקבות צפיה בכמה תוכניות, נזכרתי בסרט שכונן את אופנת ה"לוחשים" של העשור האחרון, "הלוחש לסוסים" של רוברט רדפורד המיתולוגי. הורדתי את הסרט וצפיתי בו שוב, לאחר עשר שנים, בערך, משחרורו למסכים. אני זוכרת שצפיתי בו בזמנו בקולנוע הגדול בירושלים, וניגבתי דמעות ביחד עם כל שאר הצופים.

הלחישה

סוד הלחישה טמון באינסטינקט שלא כהה עם עודף המלל והרעש שאנחנו טובעים בהם, וגם לא התקלקל מטראומות ו"סיפורים בראש" כמו שמכנה זאת סיזאר הענק. הלוחשים למיניהם יוצרים קשר עם ה"אנרגיה" או עם ה"נשמה החייתית" במהותה, בלי להתבלבל, וגם מכילים, נמצאים ונוכחים בסיטואציה, שזה הרבה יותר מרובנו. הלוחש המצטיין יכול להיכנס לחורים עמוקים ושחורים שלא נשזפו באור התובנה, ולפרק אותם באהבה וסבלנות. כולנו צריכים לוחש…זה ברור.

ב"הלוחש לסוסים" אנחנו צופים בקשר בלתי אמצעי בין הקאובוי הרגיש והתקיף ובין סוס שעבר תאונת דרכים קשה, והתחרפן. הרגע שאליו שואף הסרט, רגע השיא, הוא הרגע שבו הסוס נכנע לחוויית חוסר האונים, נשכב על הרצפה ומייבב. כך יוצא "העוקץ" מהטראומה והסוס מחלים מהג'ננה. הלוחש מיטיב לתאר את מה שקורה בטראומה, ההתפצלות של חלקי "אני", והמאבק התמידי נגד חוסר האונים המקורי, כולל השקיעה במימד הכעס השטוח, המונוכרומטי, שבו הזמן קופא בגיהנום.

הקשקשת החוזרת של סיזאר מזכירה לנו שכוחות ההחלמה נמצאים בגוף, כמו בכל חיה, שלא מספרת לעצמה סיפורים ולא נתקעת "בנרטיב" שהוא מין תסריט כושל ומהפנט. ברגע שנפתרת הבעיה "האנרגטית", החיה, במקרה זה הכלב, מעביר הילוך, ושמח לחזור לתפקוד מלא חיים. במקרה של הסוס ההוא, כמו אצל בני אדם, הסיפור נתקע ללא סוף וממשיך.

חוקרי טראומה ניסו בכל מיני צורות לחקות את מנגנון ההחלמה הטבעי, כלומר, להביא את האדם לחוות דרך הגוף, במלואה, את חווית חוסר האונים המקורית, וכאילו לבצע "הערקה" שלה, כדי להמשיך הלאה בהווה המתחדש, שהוא החיים. אך בני אדם הם לא כלבים, וכמו הסוס, דוקא, הם זקוקים ל"נוכחות" של עד מכיל, מעורב, שרואה יחד איתם את האירוע וכותב אותו מחדש, איתם, או מסכים לחלוק איתם את רגע האימה והכאב. העד הזה, הוא "הלוחש", שכוחו בזה שהוא יכול להיכנס לזמן מה לחוויה של הנפגע, וכביכול לסנגר עליו ולמצוא לו פתרון. הפתרון מצוי בחלל שבין האנשים, לבין עצמם, או בין האדם לבין החיה. בניגוד לאיילה בטבע, שמתאוששת מהתקפת פתע של טורף, ומנפנפת ברגליה לשחרר את האימה, בני אדם וחיות חברתיות (חיות להקה) זקוקים להתערבות של גורם נוסף, ידידותי, המשקף להם את העצמי הבריא באופן מקבל.

מילאן משתמש הרבה בכלב נוסף ולעיתים בלהקה שלו, הבריאה, כדי להעביר את הכלב הטראומתי למצב הבריא והוא מסביר בלשונו החיה והחיוך הנצחי (והלא מזוייף, אולי כי הוא מכסיקני ולא אמריקאי מלידה) איך הלהקה מחזירה לכלב החולה את הבטחון העצמי הדרוש לו, אבל רק במידה והלהקה היא בריאה בעצמה, כלומר, אין בה אלימות, ויש לה מנהיג נאור, כמו מילאן שמסביר לכל כלב את הכללים.

להקה בריאה ?

הליקוי אם כן בתיאוריות הפסיכולוגיות המרובות (שאני קראתי לפחות) הגוזרות כללי החלמה מטראומה מהטבע, נעוץ בדיוק במקום הזה, והוא הנחיצות של "להקה בריאה" לשם החלמה. ענין זה סבוך ביותר, וכמעט לא בנמצא. חוקרי הטראומה הבינו לבסוף שההתערבות היא גם עניין חברתי, ולכן החל השיתוף עם משפטנים ומדעי החברה, להפוך את הטראומה למנוף לשינוי חברתי, ויצירת "להקה בריאה". כללים של "העדה" בטריבונלים, ועדות "פיוס ואמת" וכיוצב ניסיונות לשפר את החברה האנושית, שלא ממש צלחו וספק אם הם אפשריים.

הדיאטה הפלאוליטית

מאחר שאני תמיד מנסה להישאר מעודכנת בנושאי תזונה (עד הרגע שבו יקבעו מדענים שהעישון בריא), מצאתי את הדיונים בדיאטת "פלאו", דיאטה המבוססת על התזונה של האדם הקדמון, יושב המערות והצייד. זוהי גישה מעניינת, לדעתי, שמזכירה לי קצת את אופנות "הלוחשים" , הריפוי באמצעות בעלי חיים, והסביבתניות (הלקטות הנוודות וכולי). דיאטת הפלאו חותרת תחת כל העקרונות שהתגבשו כבר ל"תזונה נכונה" , מבוססת על בשר למעשה, חלבונים, ולא המטבח הקליפורני של חסה מסולסלת ונבטוטי פשתן, או ירקרקת ה"RAW FOOD" שניראה כמו דיאטה שהומצאה בביאפרה וגם לא אובססיית ה"דגנים" שיצאו מהאף

. ה"שיח" מדבר אלי, וכל זה עושה חשק לצאת למרחבי הטבע, עם מישהו כמו סיזאר מילאן וללחוש ….

תוספת מאוחרת בעריכה –
הרגע פורסם פסק הדין שמזכה את ויינרוט מהאישומים, אני נותנת לעצמי כוכבית זהב על התחזית והפרשנות המדוייקת בתיק (גם בתיק זה…), בפוסטים שעסקו בקו ההגנה של ויינרוט. אז סטייק, רדפורד וכוכבית…ממש נפלא.

סוחרים בכליות, ובמוסר כליות

הפרשה של רשת סוחרי האיברים האכזרית מניו גרזי (חלקם חרדים) הגיעה לסיום חלקי עם הרשעתו של יצחק לוי רוזנבאום בסחר מתועב באיברים. באתרים מסויימים בחו"ל נטען שזה קצה קרחון ונרמז שלא הכל נחשף עד כה.

הבירור בישראל מעולם לא התקיים, פה ושם בוצעו כמה מאסרים ונעלמו מהכותרות במהירות, בדרך כלל רק כאשר הוצאו צווים בינלאומיים. קשרתי את הסחר בכליות לסחר במוסר, לא רק בגלל הביטוי המקובל, אלא שהדברים עובדים מן המישור הסמלי למופשט. ישראל מייצאת גם את "אנשי המוסר" שלה, לשעשע את המיליונרים האמריקאים, וגם מייצאת ניסויים בבני אדם, כמו במקרה החיסונים של האנתרקס ורבים אחרים. במניין היצוא האנושי אני גם כוללת את הפרקטיקה המתגלה לאחרונה לייצא ישראלים לארגוני ביון זרים, לא בטוח שזה נעשה מרצון וביודעין ממש, וגם הרכבת האוירית של "בעלי המוסר", ודיסידנטים ישראלים, המהווים מעין חיות מחמד של הקהילה היהודית בארצות הברית, ומותירים את ישראל עם בקושי "כליה אחת" , במצב של נכות המאפשר את המשך הקצירה.

מאחר שכבר הואשמתי במישרין ב"הלשנה" על פדופיל לרשויות ניו זילנד אודה בהזדמנות זו שגם בנושא הסחר באיברים אפשר לאמר שטרחתי להעלות אותו בכל פורום אפשרי כבר לפני שש ושבע שנים, בזמן שהחלו המחקרים הראשונים (דוקא מן האקדמיה, בארצות הברית, פרופסור ננסי שייפר מברקלי) להצביע על מעורבות מסיבית של ישראלים בתופעת הפשע החדשה (שהיא נגזרת של "העבדות הלבנה"). הסיבה לכך היתה כפולה. באותה תקופה, נידמה לי 2005 נפגשתי באקראי עם סטודנט לשעבר שלי, מן הפקולטה למשפטים, שהיה כבר אז עורך דין בפועל ועשה תואר שני (השם שמור במערכת, הנ"ל היה מתמחה אצל אחד מעורכי הדין הידועים בתחום הפלילי). הבחור סיפר לי שהוא עוסק ב"סחר באיברים" בצד המשפטי שלו, ומדבריו עלתה מציאות מצמררת שהפכה למעין "ענף כלכלי", אמנם מסריח אך לא מספיק כדי שהוא יחשוש לדבר על זה.
מבין השיטין עלה אכן שמתבצעות הונאות עד כדי אלימות ממש נגד מועמדים לקצירה, וכי מדובר בעניין בינלאומי שמעורבים בו גורמים בעלי השפעה, המשתמשים ב"אנשי קש" כמו אותו בחור, כדי להסוות את עצמם. לאחר מכן, שנה או שנתיים, הזדמנתי לקרוא משהו די מזעזע על מנתח הלב הישראלי מוריס לוי, היתה זו כתבה שנגעה לפרשה ישנה מאד, תחילת ימי ניתוחי הלב הפתוח, מעין עדות של בני משפחה, הרגישו קורבן לקצירה חפוזה, לא חוקית, ואלימה בהוראת מוריס לוי. . מוריס לוי היה זכור לי, עם זאת, כמי שהיה מעורב בטיפול באחותי ז"ל, שנשלחה לפני ארבעים שנה בערך, למאיו קליניק בארצות הברית לניתוח לב פתוח, ובאורח די נפתל ותמוה, חזרה בארון מתים קטן.

עבדות לבנה, שחורה או ירוקה, זה אותו דבר

התופעות החדשות הנחקרות לאחרונה הן פשוט ה"דור השלישי" של העבדות הישנה והרעה, בגרסא הגלובלית קפיטליסטית מכובסת. מדובר בעיקר ביצוא ניסויים לא אתיים בבני אדם , סחר לשוק הסקס המסחרי (ילדים, נשים ופורנו); וכמובן השירות הצבאי של ילדים והסחר באיברים. (אפשר להוסיף אולי גם סחר בביציות או הריונות בתחום של הפונדקאות, האימוץ מהעולם השלישי וכיוצב, נושא שאינני מבינה בו מספיק לדעת אם מדובר בענף של עבדות מודרנית).

הריבוד החברתי של הקהילה היהודית היה חשוף לפרקטיקות של סחר בבני אדם לכל אורך ה"גלות" בסירוגין, ונשא אופן מתחלף לפי העיתים. דוגמא קיצונית היתה השואה, אך היו גם מופעים פחות דרמטיים, אשר מאפיינים אוכלוסיה נשלטת, שעליה מופקדים טיפוסים עברייניים המתפקדים כמתווכים בין הקהילה ובין הכרישים בחוץ, ועושים קופה יפה, באופן שפיתח ושכלל את פשעי האמון, כלומר, דוקא הנטיה להונות את "הקרובים", ולא את הזרים. מלקולם אקס תיאר בצורה מושלמת כבר את הגנגרנה הפושה בקהילות נשלטות, וכדאי לחזור ולעיין.

מדובר בפערי תחכום והון עצומים, לפחות בעבר, שייצרו יחסים מעוותים בין המיליונרים האמריקאים היהודים (או מארצות אחרות) ובין הצאן הישראלי. הדינמיקה היא של מעגל שוטה, ככל שהקהילה מסתגרת ומתגוננת מאימת העולם החיצון, כך היא חשופה יותר להשתלטות של עבריינים המנצלים זאת, וחוגגים. זהו גם, למרבה הצער, מבנה ההנהגה הפוליטית של ישראל.

הכוח להפסיק את הקניבליזם מצוי בעיקר מחוץ לקהילה, משום שהוא נובע משם, וצעדים בכיוון זה נעשים בשנים האחרונות במידת מה ומעוררים תקווה. עם זאת, גם קהילה נשלטת יכולה לגייס את המשאבים הפנימיים שלה להתנגד להשחתה ולמנגנון ההרס הפנימי, החלק הזה, לא מתבצע, אלא דומה שיש התבצרות והתנגדות לתהליכי הבראה. כך למשל, יש לדרוש שהמידע בנוגע לסוחרי אדם, גם אלה שנתפסו ברשת החרדית (הרופאים הישראלים למשל), ייחשף בצורה ברורה והמעורבים (רופאים ועורכי דין) יענשו במלוא חומר הדין.

חשיכה ניראית ? עסקת גרפל

בהחלט יתכן שפסטיבל גלעד שליט (ביחד עם סערת הרגשות של המשפחה ההולנדית האומללה מפיגוע בירושלים) הוא רק תופעת לוואי וקישוט מצמרר של העסקה המתסיימת היום לשחרור אילן גרפל, שעבורנו נותר מעין תעלומה שאף אחד לא רוצה באמת לדעת את פתרונה. המרגל "השמאלני" עאלק, שהציבור עייף מלשאול מיהו, ולמה עושים פסטיבל סביבו, יש להניח שהחלק הנסתר לא מלבב, מבחינת האפקט של הסברה כלפי פנים. למעשה היתה זו מצרים שהניעה את התהליך, עם מעצרו של גרפל, ולאחר מכן ההתנהלות ב"פיגוע" בדרום, ויכול להיות ששליט שוחרר כחלק מהדרישות המצריות לשחרור גרפל.

גרפל, כמו "המטיילים האיראנים" (שלושת אמריקאים מסתוררים שנלכדו בעת שעשו "טראק" תמים בגבול עירק איראן) לוחץ בנקודה רגישה של שיתופי פעולה ישראלים (ויהודים) אמריקאים, שם נמצא הכסף הגדול, ולא בין החמאס האומלל לבין ישראל.

כזכור, גרמניה נכשלה בעסקת שליט, ויכול להיות שרק לחיצה על היבלת של גרפל, נתנה את ה"פוש" הרצוי. ביני לביני, בחצי הומור תהיתי אם טנטווי גם דרש שעופר שלח יוחלף במיקי רוזנטל, כחלק מההתחשבנות עם יוסי מימן, על ה SCAM של עסקה הגז, ואולי כדאי לפנות לטנטווי בקשר להורדת מחירי החשמל בישראל, וגם בנושאים נוספים, שתקועים אפילו יותר מחמש שנות שביו של שליט.

מאחר שאף אחד מאיתנו לא מבוגר מספיק, בעיני "השלטון" לדעת מה קורה, אולי החמצנו את העיקר בכל זה, ונגלה שבעצם גם גרפל הוא רק סעיף קטן בעסקה יותר גדולה.

הזיקית

הארכיטיפ של "אילן גרפל" מייצר כמה בעיות בעולם הרחב, ונוגע לחמקחמקות של איזה יצור זיקיתי, אמריקאי למראה, אולי אפילו מתחזה לשמאלן, שמתגלה כישראלי בעצם בעל הכשרה של קומנדו, דובר גם ערבית במבטא עירקי, ונמצא מטייל עם תרמיל תמים בטרקים אקזוטיים…מידי. איכשהו , כאשר הוא נלכד, מתפצלת מקהלת הקולות באופן חשוד לאלה שטוענים שהוא "שמאלני הזוי שיירקב בכלא" ומצד שני שר ההגנה האמריקאי נוחת להביא לו סנדויץ ולחלץ אותו. בהתחלה הוא מצטייר כאמריקאי הלומד בלשנות ומפגין נגד המלחמה בקמפוס, ואחרי כן אבא שלו מופיע בטלויזיה ונראה כמו יוצא גולני, אבל הוא גם דוקטור.

הדמות המתעתעת הזו פורטת על כל הפחדים העתיקים והסטראוטיפים האנטישמיים של היהודי שאין לו בעצם זהות, ובטח לא נאמנות, ואם כן אז לא רק כפולה אלא תמנונית ומעוקמת. לעיתים קרובות, המפלצת בעצמה לא יודעת שהיא כזו, והיא מהלכת על הבמה, כאשר אפשר בהחלט לראות את החוטים מאחוריה, ואת ידו של מפעיל הבובות בתיאטרון.

בכל מקרה, עמישראל ממשיך לבהות לעבר נקודה בלתי נראית בשמיים, בתקווה שיום אחד, מישהו יסביר מה קורה. בינתיים, אין גשם…

שמחת תורה ? נו מילא…

שמחתי לקרוא שחיילות צעירות עשו מרד קטן, לנוכח העובדה שלא התאפשר להן לרקוד עם ספר התורה בחג, בעוד הן לובשות מדים ומשרתות את המדינה.

השנה קיבלתי תזכורת על ההדרה התמוהה הזו, שסותרת את רוח החג, שעיקרו שימחה בקריאת התורה, התורה של כולנו.

מאחר שהיו לי זכרונות טובים מחג זה, בעבר, יצאתי השנה לחפש חגיגה ראויה ברחבי הישוב, וסיימתי כמו יורם קניוק, בלי "סעיף דת".

בבית הכנסת הראשון שמצאתי, אמרו לי שאצל האשכנזים עושים את ההקפות בבוקר, והחמצתי את השעה. בזוית העין ראיתי קומץ גברים מתפללים בתוך בית הכנסת השומם, אך התופס מבנה משובח על קרקע PRIME ביישוב הנדלני, כל זה על חשבון משלם הארנונה.

התבדחתי קצת עם הבחור שעדכן אותי, ואמרתי לו שאני אשכנזיה, אז כניראה שנפלתי בין הכסאות, כי לא קמתי בבוקר להקפות של העדה. האיש חייך ואמר שזה לא חשוב, כולנו יהודים. האמנם, שאלתי. והוא אמר "הכל תלוי בך". אמרתי לו, ממרום שנותי, שאני מהאשכנזים שהמדינה יודעת לשלוח לעבודות המלוכלכות אבל אנחנו לא מספיק "יהודים" בשביל היוחסין והגודיז הרוחניים. האיש התכרכם מעט, ויצא להגנת הדת המפוארת, והתעקש שזה תלוי רק בי. האמנם ? האם המחליטים היושבין עם הספרים שלהם באיזה שכונה רחוקה ומסוגרת בכלל סופרים אותי ? לא ממש.

בערב הלכתי להקפות השניות שפרסמה המועצה. אבוי ! אין כניסה לנשים, רק קומץ ערסים צעירים עם כיפות רקדו עם הספרים, ואנחנו, הנשים והילדים, נותרנו הרחק בצד, באיזה אולם ספורט עגמומי, עם מוסיקה מחרישת אזניים, הכל, שוב על חשבוני. משום בארנונה אני כשרה מספיק לשלם כמו כל גבר מיוחס.

יצאתי מעט מהורהרת מ"שמחת תורה" הזה, אך למזלי, למחרת, השתתפנו באירוע שמח באמת, ביישוב, עם ריקודים והופעות, ובלי הטובות של נציגי האל עלי אדמות.

אז אני באופן חלקי בלבד מקבלת את דברי האיש הנחמד שנתן לי שיעור ביהדות ועדות, שהדברים תלויים בי, במובן זה שהתורה תישאר אהובה עלי, כחומר קריאה וגם במגע הפיזי של הגווילים והמחלצות והפונפונים, גם בלי הזמנת הרבנות. אבל זה ביני לביני, ואת יהדותי אינני קובעת, היא נשללה ממני בשמחת תורה זה, על ידי "מי שקובע" וזה בטח לא אני.

אגב, גם הנשים הדתיות שנכחו באירוע של המועצה כעסו וזעמו על ההפרדה, שאינה הכרחית. הצעתי להן שנעשה דבר, אך הן, עדינות יותר, העדיפו לקטר בצד.

על זה אומרים מויחל טובעס, מבחינתי אפשר למחוק את החוזה הבלתי מועיל הזה, שבו רק צד אחד מרוויח, והשני נבזז ברוחו ובכספו ובעיקר בכבודו.

אני מחקתי, אבל לא מספיק חשוב לי ללכת על זה לבתי משפט, אין לי כסף בשביל זה. מעניין הדבר, שלמרות המספר ההולך ומדלדל של יהודים בעולם, המועדון מסלק החוצה גם מי שמתדפק על הדלת. עניין תמוה, אבל כפי שאמרתי פה למישהי,
I DONT QUALIFY, כניראה שצריך להיות או גבר או עשירה מאד, כדי להחשב יהודי בימינו אלה, או שאפשר לקבל אותי במעמד של שיפחה לעבודות מלוכלכות, אז אין ספק שלא מדובר בתשתית רוחנית מקדמת חיים בשבילי, נשאיר אותה למי שמקבל את הטובין. וברצינות, אדם אינו קובע בעצמו את השיוך הקהילתי שלו, ואין כל טעם לקרוא לעצמך יהודי, אם אותה קהילה לא רואה בך חבר בר ערך. לכן, זה לא תלוי רק בך, נהפוך הוא, זה ממש לא תלוי בך.

יש לי אחות…ופרשת קו 300

יש לי אחות…וגם כל השאר…


לקוראים חדשים שהצטרפו בדרך ולאלה הותיקים ששכחו, אני עושה סיכום ביניים של "פרשת קו 300" שלי, האישית, בתקווה לקבל השראה לפתרון או משהו כזה.

קודם כל רענון של העובדות הידועות לציבור. בשנת 2004 כמדומני נחשפה "רשת ישראלית" בניו זילנד, שלכאורה נתפסה במעשה ריגול ובמרכזם ניסיון לגנוב דרכונים או להוציא כאלה במירמה, כאשר חלק מהחשודים השתמשו בה באותה עת בדרכונים של ממשלת קנדה, מזוייפים או משהו כזה. הפרשה הדהדה זמן מה, והסתיימה במשבר דיפלומטי, ורק לאחרונה שבו היחסים לתקנם.

לאור הידוע לנו מפרשת "אבו מבחוח", אין כל חדש בעניין זה, וישראל נוהגת באופן קבוע להוציא דרכונים מפוקפקים ממדינות ידידותיות, תוך כדי עימותים פה ושם עם הביורוקרטיה המקומית. מכל מקום, במימדים שלפני "מבחוח", היה זה כשלון צורב.

בו באותה שנה, ובעוד הפרשה בעיתונים, הוטחה נגדי האשמה חריפה, על ידי לא אחרת מאשר אחותי הצעירה (שהסתבר לי רק אז, לדבריה, שהיא מועסקת על ידי אחד מארגוני החושך הישראלים, הפתעה כלשעצמה), שפגיעה חמורה זו בבטחון ישראל (ודוק !) התרחשה …באשמתי !. התייחסתי לדבריה כחלק ממערכת יחסים עכורה וסכסוך משפחתי על ירושות, אך לימים גיליתי שהשמועה מבוססת דיה, ומידי כמה חודשים יש לי "תזכורת", במקומות בלתי צפויים. אם זה במסיבת גן, בה ניגשת אלי אשה ישראלית ומאשימה אותי שנאלצה לעזוב את ניו זילנד עקב הפרשה, ואם בהזדמנויות אחרות. בירור יותר מעמיק העלה, שהשמועה הופצה על יסוד חיטוט שביצעה אחותי במחשב שלי (תוך שימוש, אני מניחה, בטכנולוגיה הלאומית העומדת לרשותה), ומצאה שם טיוטא של מכתב ששלחתי בשנת 2002 לרשויות המשטרה של ניו זילנד, ובו התרעתי באופן כללי על ברנש אחד, נקרא לו א., שהוא בעיני סיכון לנשים וילדים, בשל אלימות מגדרית שהיתה ידועה לי מיד ראשונה, בהכירי אותו. הבחור היה מוכר לי עוד מהתיכון בערך, כקבלן שיפוצים, ולא כג'יימס בונד הישראלי. המכתב היה מבוסס על היכרות אישית ועל תחושה שלי שיש לפחות להתריע, על אנשים מסוג זה המצהירים על כוונתם לפגוע בנשים וילדים, ולא חשוב איפה. מכאן אני מסיקה, בדוחק, שהבחור היה מועסק על ידי "המוסד" או ארגון דומה, ונסע לניו זילנד לגנוב דרכונים ולא רק לאנוס נשים ולהתעלל בהן. עד פה, טוב ויפה. יתכן גם, שהמכתב שלי הגיע לתעודתו, אינני יודעת, ויתכן שהוביל למעקב אחריו וזה טוב מאד אפילו. ואם היה במהלך מבצע, זו בעיה שלו ושל מי ששוכר שירותים מאנשים כאלה. אני בספק רב, עם זאת, שכל זה אכן קרה. אינני משוכנעת שהוא "עובד מדינה" (מקווה שהרמה גבוהה יותר), ויותר מכך אני מאד מסופקת שהמכתב ששלחתי, אנונימי ולכתובת כללית של איזה משטרה, הגיע וקיבל התייחסות. ויותר מכך, אני בספק אם ממשלת ניו זילנד היתה זקוקה לזה כדי לדעת על מבצעי המוסד. סביר יותר, שמדובר במהלך מדיני, כפי שראינו לאחר מכן בצונאמי סביב אבו מבחוח. ממשלות המערב מודעות למנהג הישראלי, ומטעמים שלהן (מדיניים), בחרו להפסיק את סוג שיתוף הפעולה הזה. יתר על כן, אינני רואה איך אפשר לדעת מראש שאיזה עארס הוא איש מוסד בעורף ה"אויב" במדינה ידידותית. אני חושדת שמדובר בסיפורי עלי באבא שהמציאה אחותי מטעמים שלה, ו"העמיסה תיק" תוך ניצול מקום העבודה המאפשר זאת. מי שצפה בתחקיר על "קו 300" לפני מספר שבועות, הבין שכך עושים בשגרה, "מעמיסים" בעיות על אנשים רק משום שאפשר.

מאחר שהשבוע קיבלתי תזכורת נוספת לפארסה הזו, תהיתי אם יש כתובת פורמאלית במקרים האלה, אולי דורית בייניש תהפוך שולחן לא רק כאשר הקורבן הוא מחבל ערבי.

השימוש במשפחה

למה לא נגייס את שניהם


מאחר שעניין זה של התעסוקה של אחותי הפתיע אותי לא פחות מאשר ה"תיק" המופרך של פגיעה ברשת הריגול המהוללת במהלך מבצע נועז, תהיתי איך מנוצל המבנה המשפחתי בישראל לשרת את בעלי השררה ובעלי העבדים, ועד כמה נטולת גבולות המציאות בישראל, מעבר לכל דמיון.

הדראמה הטורקית המגולמת במתח שבין אחים, האחד מייצג את החוק-שמאל והשני את העארסוות של מערכת הבטחון השובבה, ניראה כמו תסריט של ארנון מילצ'ן. והשאלה באמת מי כותב את התסריטים, חשבתי על כך מאחר שנתקלתי במודל יותר צבעוני מן החיים בישראל, של שני אחים, האחד מגלם את "זכויות האזרח/משפט" והשני מתבוסס בביבי התסריטים של המוסד ובתי הזונות שלו.

אם מדובר במאבק אמיתי בין כוחות מיתיים וארכטיפאליים, אין ספק איזה אח צריך לגבור. אך אני חושדת שמדובר במשהו פחות אותנטי, אלא סוג של הפרד ומשול מוכר ולא חביב, כדי לגנוב כסף, מפה ומשם גם יחד.

בבטן החיה

בערב החג (שמיני עצרת) בחר ערוץ 10 לשדר סרט פעולה סוג ד, בכיכובו של סטיבן סיגל. צפיתי בסרט, ותהיתי על צירוף המקרים בקשר לפרשת שליט. העלילה בקצרה, סיגל כפנסיונר של ה CIA, מגלה שביתו הצעירה נחטפה בתאילנד. הוא יוצא למסע חילוץ, ומגלה, איך לא, שבעצם הילדה נחטפה על ידי פנסיונר אחר של ה CIA, למטרה כלכלית, וכולם הפילו בשמחה את החטיפה על איזה ארגון מוסלמי, שלא היה לו יד ורגל באירוע. כמובן, סיגל מנצח את כוחות השחור, בעזרת רוחו הנחושה וחבריו הטובים ממנזר בודהיסטי. בעוד "הרעים" נעזרים במכשף העוסק ב וודו, נעזר סיגל בנזיר חסר שיניים המתפלל עבורו ומנטרל את המכשף הרע.

כל אחת צריכה סטיבן סיגל כזה, במציאות חיינו.

זוית אחרת, שליט ועניינים נוספים

פוסט על ביצי זהב

חיילת, שפרי הופעתך

התפלאתי (רק קצת) לשמוע שסדנאת הנשים שאליה הגחתי מקברי לפני חודש בערך, השתרבבה איכשהו ל"עסקת שליט". הסדנא, שנערכה בבית גאללה, מפגש נשים פלשתינאיות וישראליות, אורגנה על ידי אותו גרשון בסקין שכיכב בכותרות לפני כמה ימים, כ"מתווך" בעסקה המפורסמת.

סדנאת צום במדבר

"היית מבסוט, למשל ?" –

שליט נשאל על ידי המראיינת המצרית אם הוא מרגיש שהכליאה שיפרה אותו, והפכה אותו לאדם טוב יותר, או משהו כזה. בזמן האחרון המוטיב הזה חוזר בכל מיני הקשרים, ישראל וארצות הברית אינן סתם כולאות ערבים, למשל, אלא "משדרגות מנהיגות צעירה" בבתי הכלא, ובסדרות עינויים מושכלות ומתוכננות בבתי היוצר של מיטב הפסיכיאטריה והניו אייג'.

זה מחזיר אותי לסיפור המקראי המקורי, על המנהיג הראשון שהוכשר בכלא, יוסף, והמדרש אכן מציין שהכליאה וההפללה של המעלילה, היו נחוצים לשדרוגו הרוחני של יוסף. אם זה הצליח עם יוסף, למה לא להעביר את זה לפס יצור המוני, ברוח הדמוקרטיה ?


סטטיסטיקות ומחאה חברתית

באחד הפרקים הנחמדים של סאותפארק, מתואר היחס לבריטני ספירס כטכס קורבנות אדם סודי שמתבצע באמריקה ובמרכזו סלבס מעורערות בנפשן, המועלות על המזבח כדי לשפר את הכלכלה. זה היה, כרגיל בתוכנית, רק חצי בצחוק. נזכרתי בזה כאשר צפיתי בדיון טלויזיוני על המחאה החברתית,  מכון סקרים הראה שבסך הכל יש רק כששה אחוזים בלתי מרוצים בישראל, אחוז מפתיע ונמוך, כך הכריז המנחה בגאווה על התגלית.  השאלה אינה, לפיכך רק , מה שיעור הבלתי המרוצים, אלא מה שיעור הניצול של אותו מיעוט בטל בשישים ואם לא מדובר בסוג כזה של "הישג" חברתי. כולם מרוצים, ורק איזה מיעוט צעקני מתנגד להסדר שיעלו אותו על המזבח. באמת חצופים…

הפרשה החדשה/בזוית ההומור

הפרשה החדשה…

פיסת הרכילות הפוליטית העסיסית האחרונה בעולם נוגעת לשר ההגנה הבריטי ליאם פוקס. עיון בדיווחים העולמיים מגלה חשד כי "עוזר השר" ווריטי, ניהל עם השר מערכת יחסים הומוסקסואלית ובו בזמן ניהל מערכה מדינית עוקפת ממשל, באמצעות הקשר שנוצר והזמינות. שמה של ישראל, ו"המוסד" , עולים בהקשר הזה כמי שהפעיל (לצד ה CIA) את ווריטי.

הסיפור מזכיר במעט את הפרשה הישנה של "עוזר המושל" הישראלי, מניו ג'רסי ציפל שניהל או לא ניהל פרשת אהבים הומוסקסואלית עם המושל הפופולארי מקגריבי וגרם להפסקת הקריירה שלו באיבה (המעוז הדמוקרטי נפל לידי המפלגה השמרנית). וכן, פרשות רבות נוספות מסוג זה, ברבות מהן, אפשר למצוא את ידה של ישראל בדרך כלל כקבלן משנה של ה CIA או של המפלגה השמרנית האמריקאית (במקרה הנוכחי נחשפו זיקות בין ליאם פוקס ובין מועדון המכונה THE ATLANTIC BRIDGE, המקדמת סוג של גזענות וקולוניאליזם לבן-אנגלוסכסי, בצד הקיצוני מאד של הימין האמריקאי, בחוגים שנתניהו וליברמן אוהבים ללקק).

השימוש בהומוסקסואלים במקום "נערות פיתוי" התגלה כפופולארי ויעיל לא פחות, תמיד עדיף להפעיל גבר, כך יש פחות חשש לפרוץ שערוריה של "הטרדה מינית", טענות של אונס, והתערבות של הלובי הפמיניסטי. כך יצא שמה של ישראל למרחוק כמעצמה של הומואים קרביים, כמו המיתוס על 8200 וכדומה. ההומו המפתה, מסתבר, נוח יותר לתפעול ותחזוק, וחניכה באמצעות יחסי מין הומוסקסואלים היתה מקובלת בצבאות האימפריאליים בעולם העתיק, להשגת שליטה ואילוף מגיל צעיר. גם במקרה הזה, כמו אחרים, הרקורד הפומבי של ליאם פוקס כולל התבטאויות הומופוביות קיצוניות (הוא התפטר בדרמטיות מארגון הסטודנטים באוניברסיטת גלזגו, בצעירותו, כמחאה על צירוף נציגים להט"בים, וכיוצב). הארכיטיפ של "השמרני" הצבוע, שמטיף לערכי משפחה אך חי חיים כפולים, אינו חדש ואינו מלבב.

בהקשר זה, היו גם הכתבות באנגליה שהציגו את עפרה שטראוס כ"נערת פיתוי" FIRST CLASS מול טוני בלייר, וכתבתי על כך בזמנו. יתכן שהפרסום ההוא היה "ציפור מקדימה" לפרשה המתפוצצת עכשיו, ומאיימת על כהונת ממשלת קמרון דוקא. או מעין "מכת מנע".

מי שתהה כיצד השיגה ישראל את ביטול הסמכות להוציא צווי מעצר נגד גנרלים ישראלים, יכול להבין שנאסף "חומר" לאורך התקופה הזו, שיכול לכופף ידיים בחלונות הגבוהים ביותר. הנשק אינו חדש, שילוב של שוחד (פיתוי) כספי או מיני, ולאחריו סחיטה.

דז'ה וו מפרשת שרון-בלגיה

למי שזוכר, כתבתי כמה פעמים פה את תולדות "ביטול כתב האישום" נגד שרון בבלגיה, בפרשת סברה ושתילה, כאזהרה לארגוני זכויות אזרח ישראל המתלהבים מהגשת כתבי האישום בחו"ל נגד פושעי מלחמה מקומיים. על פי טענות של ארגוני זכויות אדם בלגיים, הביטול הושג באמצעות סחיטה בפרשות מין, הקשורות לרשת סחר הילדים האכזרית של מרק דוטרו. בסופו של דבר, מי שהפסיד היו עוד כמה ילדים אומללים שעניינם לא נחקר, כי שישראל לא תעמוד במבוכה של פרשת הטבח בלבנון. ניראה שהשיטות לא השתנו, ולכן טענתי אז שמבלי להביא לחקירה עמוקה וציבורית של השימוש בסחר בילדים ונשים על ידי המדינה, למטרות ריגול וסחיטה ושוחד בכפייה, אין טעם לנהל קרבות מדומים על עקרונות, כאשר למעשה הדברים נחתכים בחושך במקומות אחרים לחלוטין, המוכחשים על ידי ארגוני זכויות האדם בישראל מכל וכל.

יתכן שהפעם, השימוש בשיטות המאפיה יהווה בומרנג ויוביל לחקירה, שבסופה יאלצו אזרחי ישראל לראות עצמם במראה, ולשאול גם האם מקובל עליהם שהמדינה מנהלת בורדל אכזרי, ומטילה את המחירים על נסחרים, כאמור, ביניהם ילדים נשים וחסרי ישע, המחוסלים לאחר השימוש הדיסקרטי. ניראה שכאשר מדברים על "התפתחויות במשפט הבינלאומי" בימינו, מתכוונים לצילומים של דילדו לצידו של איזה מיניסטר שמרני המבצע מעשה מגונה בקטין מרוקאי, בזמן שהוא מגנה הומומאים וערבים באירועים פוליטיים של הימין הקיצוני. כך נחלץ צה"ל כניראה, מציפרני השופטים ומאמנת ז'נבה הרביעית.

היה יהודי מצפה, למשל, שהרבנים יביעו עמדתם בנושא, אך הם עסוקים בבדיקת הפיטם של האתרוג, ובשאלות נכבדות כאלה.

שתהיה שנת בריאות, לכלל ולפרט.

תקופת העסקאות

איכשהו ב"ימים הנוראים" השנה, מתנהלים הרבה מגעים והרבה עסקאות. טוב, המוכרת לכולם מהשבוע זו "עסקת שליט", בשעה טובה. מאחר שאין שינוי מהותי בדרישות של החמאס מלפני חמש שנים, בערך, כניראה שהטובין שהוחלפו הם במישור אחר, פחות פומבי.

מידע שעשוי להיות קשור (בגלל העיתוי בלבד) זה "ביטול צווי המעצר" נגד קציני צה"ל בבריטניה, עניין שנולד בעיקר מעזה ועופרת יצוקה. עניין נוסף שעלה וירד, אילן גרפל, אולי ניסו להכניס אותו לעסקה וזה לא הצליח, או שכן, נדע בקרוב. ה"מטיילים האיראנים" כמובן שוחררו השבוע. ויש עניין נוסף, שצד את עיני. אמנסטי פנה לממשלת קנדה בבקשה לעצור את גורג בוש בביקורו הקרוב החודש, בגין חלקו בהפרות זכויות אדם ופשעי מלחמה מסוג עינויים ומעצרים בלתי חוקיים.

ועיניתם את נפשותיכם

יום כיפור השנה היה עינוי של ממש, גם בלי צום וגינונים. הדירה שלי ממוקמת בשכונה שיתרונה היחיד הוא שאפשר להתעלם ממנה מאחורי החלונות והקירות, האדריכל צריך היה להיסקל בככר העיר, ובאופן כללי פצע בעין. לכן, פסחנו השנה על הטיול הרגלי המסורתי של יום כיפור, בכבישים ריקים ממכוניות. את העינוי סיפק המרקע. הורדתי וצפיתי באיחור נורא של כמה שנים, את "המבוך של פאן", יצירה שזכתה בפרסי אוסקר לפני חמש שנים בערך, וראויה לכל שבח. אך הנושא מדכדך ביותר, ובימים אלה מזכיר את המתרחש מסביב בצורה שקשה להתעלם ממנה. הימים, ימי מלחמת האזרחים בספרד, לאחר הכרעתה ובמהלך "טיהור" המדינה מאחרוני המורדים, על ידי הפשיסטים. בהחלט שווה צפיה בעיקר להיזכר שוב בזיקה האינהרנטית בין פשיזם לבין מיסוגניה אלימה. הזיקה היא עמוקה , ודו ערכית, כלומר, שינאת נשים היא סימפטום מובהק לקיומו של פשיזם ממאיר, אולד פשיון.

הצפיה בסרט הזה מעניקה לי הזדמנות להכניס את החלקים הקשים בהוויית החיים הישראלית שלי, לפרספקטיבה רחבה יותר. העולם מלא חארות מהסוג של הקולונל ההוא, המתים שהוא מותיר אחריו הם קורבנות שוא, רבים מתים ללא טעם וסיבה, ואין גם חקירה או תיעוד. וחשוב מכל, ליפול בקרב נגד אנשים מסוג זה, אינו אומר שהבחירה לפעול היתה שגויה. את הערך של הבחירה ניתן לבחון רק ממרחק יותר גדול של שנים. בחילופי דברים לאחרונה עם אחד הקוראים שלי בבלוג, שמעתי שלא כדאי להיאבק בקולונלים מרושעים שיכולים להרוס לך את החיים בהרף עין, או פעימת לב.בישראל, לאחרונה, ניראה שהתועלתנות והנצלנות ביחסי האנוש הפכה לתורה. הצפיה בסרט מאפשרת לי גם לקחת מרחק מהקולות האלה. מבחן התוצאה שהחליף כל אמת מידה, הפך את הנצחון לצידוק מוסרי למאבק, ואת התבוסה להוכחה שהמאבק היה שגוי. אך נותר העניין המרכזי, מהו ציר הזמן שעליו בוחנים גם את הפן המעשי, ובעיקר, את השאלה המהותית. הסרט סוגר מעגל הסטורי שהתרחש לפני יותר מחצי מאה.

כפרה

את טכס הכפרות המסורתי (הקרבת עוף) החליף אצלי אירוע מודרני יותר, הטלויזיה הכבדה (מהסוג הישן והגדול) צנחה לפתע ממרום המזנון, והתרסקה על הרצפה בקול ענות גבורה, סוחבת איתה את כל חוטי החשמל של הטלפונים, הפקס, והמחשב. אני מקווה שהעוף שחייו ניצלו במהלך חילופין זה מודה לי, כי די מבעס להיות עם מכשיר שבור וחוטים קרועים, אם כי בסופו של דבר הטלויזיה עובדת, וצריך רק להחליף כמה חוטים.

העיקר הבריאות
המלצה חמה לסובלים מPTSD, בעיקר מהסוג הדביק שנקרא PTSD COMPLEX ומוגדר ככרוני, ליטול חוסמי בטא, לפחות לתקופה מוגדרת של כמה חודשים, עושה טוב, ומבינים פתאום שיש חיים אחרי המוות, כמעט. אין זו המלצה רפואית, אבל כדאי לשאול את רופא המשפחה, נידמה לי שהוא יכול לרשום את התרופה בעצמו.

הטיפול בחוסמי בטא לנפגעי טראומה מוכר מזה כמה שנים והוא שנוי במחלוקת (כאשר מדובר בסוג מסויים, פרפלנולול, במינון גבוה). אך במינונים נמוכים ובטיפול קצר טווח, נגד חרדה למשל, הטיפול נחשב שמרני ובדוק. גם אנשים בריאים נוטלים תרופה מסוג זה לפני אירוע חברתי או הרצאה שהם צריכים להעביר, כדי למנוע "חרדה חברתית".

אני השתמשתי בקרדילוק, וזהו חסד גדול. פלאש בקים אמנם לא נעלמים, אבל הם נחווים מעמדה של ריחוק, ולא מתוך תגובה גופנית חזקה ומציקה. עולם אחר, ולהערכתי לאחר שמתרגלים לתחושה החדשה, אפשר לשחזר אותה גם ללא התרופה.

השלמת ציוד

בבחינת חצי וידוי חצי המלצה…לאחרונה אני נתקלת בתופעה מכוערת של מרכולים ורשתות אשר באופן שיטתי גובים בקופה יותר מהמחיר למוצר המתפרסם על המדף או במדבקה. ההפרשים לעיתים כמה שקלים לעיתים יותר. למדתי לקרוא את המסך של הקופאית, ולבדוק אם יש התאמה בין התווית למחיר בפועל, ולהעמיד אותה על הטעות. בכל המקרים, התבצע תיקון, אך לא מכאן ואילך. כלומר, "שיטת מצליח". לפעמים מגלים את ההפרשים רק בדרך למכונית או בבית בקריאת החשבון. המלצה לקיזוז (בריש גלוי ותוך הצהרה ברורה למוכרת), לקחת דיסק מהמזוייפים שעולים עשרה ש"ח, ונמכרים במרכולים, בתור קיזוז משוער. הדיסקים מהווים הפרה חמורה של חוקי הגנת זכויות יוצרים, והמקזז מגנב פטור. (הבעיה שאין שם אף סרט ראוי לשמו, ורוב הכותרות מוליכות שולל ומציינות שמות שחקנים או במאים מפורסמים, בלי קשר למציאות ולסרט בתוך הקופסא). זו מחאת הדיסקים על חשבון "ההפרשים בשיטת מצליח".

מרגל בעל כורחו, או הליברל היהודי

בשבועות האחרונים התקיימו פה ושם דיונים סביב השחרור של "שלושת המטיילים" האמריקאים שנכלאו באיראן לזמן די ממושך. לתוך הדיון שורבב גם אילן גרפל, הכלוא עתה במצרים באשמת ריגול. במקרים האלה דובר בעיקר ביהודים אמריקאים ובשניים מהם, ישראלים-אמריקאים (גרפל ופטאל). הטענות נגדם הוכחשו על ידי הממסדים הרלוונטיים, וכראיה נטען שכולם "שמאלנים" או ליברלים ביקורתיים כלפי המלחמה, או משהו דומה. אף אחד לא יצא משוכנע. זה הוביל אותי להרהור קל על זהות, רצון, ותודעה, אותנטיות וכזבים.


דימוי ה"חללה"

תמונה ממקום אחר, בערך, ההפגנות והצעקות שבין הימין לבין השמאל, והטענה המושמעת לעיתים כלפי שמאלניות כאילו הן רוצות להזדיין עם ערבים או יותר מעניין, שהמפגינה נאנסה על ידי ערבי בגיל צעיר, אולי כתינוקת, ולמעשה היא סובלת ממעין תסמונת סטוקהולם רוחנית. .

כיבוש כזה ואחר

ייחוס תודעה כוזבת אינו ייחודי למודל "הטהרנות השבטית", אלא מצוי גם בתיאוריות פסיכולוגיות, ופמיניסטיות, כמו TRAUMA BASED BONDING וכיוצב, ותיאוריות העוסקות בקולוניאליזם וכיבוש.

המודל הרומנטי, אם אפשר לקרוא לו כך, מתאר התמזגות של הכובש והנכבש לא כאקט שלילי, אלא למשל כמו התהליך המתואר בסרט "אוואטר" שבו מוצא כל צייד את הסוס המעופף שלו (מין ציפור דינוזאורית). התהליך נראה כמו אונס אלים ומסוכן, אך למעשה מדובר בכימיה, או אלכימיה, המחברת מרצון את שני הצדדים, הרוכב והחיה. תהליך דומה מתואר, אם בקצת ביקורת, בסרט "שמש בוגדנית" – המתרחש ברוסיה. המשפחה המתוארת = איזה גנרל חשוב ורעייתו היפהפיה, שכולה אהבה ויופי מצפינה סוד אפל. מסתבר שאותו גנרל הוא זה שרצח את בעלה הקודם ואהוב ליבה של האשה, ואז "כבש" אותה, ועם הזמן היא התאהבה בו.

שייכות "שבטית" גם היא מין רומנטיקה כזו של המובן מאליו שקורה מעצמו באיחוד של הגוף עם הלב והשכל.

האתוס ההפוך, רומנטיקה של בגידה

האתוס האמריקאי מרבה לספר דוקא סיפור הפוך, על "ליברל" שהוא מרגל משוטה בעל כורחו, הנשלח אל האויב במטרה לחזור עם שלל רב. אך במהלך התהליך המורכב, מגלה המרגל המופעל שהוא GOING NATIVE ובוגד בשולחיו, ומוצא "את עצמו" ונולד מחדש בקרב האויב המתגלה כעדיף מוסרית על השולח. כך באווטר, לאחר מסורת ארוכה של סרטים כאלה, שבהם יש תהליך של "בגידה" שהוא למעשה ההרואיות בהתגלמותה, ובמקרים רבים, הביקורת היא על ארצות הברית בעצמה. זה קשור לכך שההשתייכות האמריקאית מבוססת פעמים רבות על "עריקה" מהמודל השבטי המקורי, לעבר מודל שבטי חלופי ש"הולם" יותר את נפשו של הגיבור. וגם זו תפיסה מהותנית של תחושת שייכות אם כי לרוב מתוארת העריקה כבחירה בקולקטיב מוסרי יותר. (תהליך המצריך חשיבה וניתוח).

הכיסופים לאותנטיות

התבוננות בפסיפס המקרי הזה שצד את עיני, מן הזמן האחרון, מגלה שאנחנו נעים כל הזמן על כמה צירים. לרובנו, כבני אדם, אני משערת, יש כמיהה להתמזגות הזו בין הטבעי, הגופני ובין הרגשי והשכלי. בפועל זוהי כניראה פנטזיה, והחיים הם יותר מקבץ החלטות מושכלות פחות או יותר, עם שפע צידוקים. אני מוצאת שהשאלות על זהות שבטית ולאומית נעות במקביל לדיון הציבורי סביב "רצון האשה", והמעבר מתפיסה פסיבית בעיקר של "נכבשות" הדומה למה שמתואר ב"אווטר" למצב של החלטה מושכלת ומפוכחת של שני צדדים שווים. הרבה פחות רומנטי, מאשר זרמים חשמליים אותות ומופתים. מצד שני, ההסתמכות על הניתוח הקר והשכלי בלבד הוכחה כמוגבלת גם כן בשאלות הכי חשובות של בני אדם והתוצאות לא מזהירות, בלשון המעטה.

נידמה לי שגם הסרט "הנשר" (THE EAGLE), שעוסק דוקא בצבא הרומאי, ותולדות המלחמה שלו בשבטים באי הבריטי, עוסק גם הוא בשאלה של שייכות לקולקטיבים, המתח בין נאמנות של "דם" לבין בחירה בערכים אתיים גבוהים יותר. התשובה אינה נחרצת, כי גם האתיקה, מתברר, היא עניין יחסי וגיאורפי.

מרציאנו, דם זה לא מים

תמונה נוספת שנופלת לי למישמש הזה היא פרומו לסדרה דרמטית על איזו משפחה בנוסח קורליאונה, "הכבוד של מרציאנו" (רמז לפריצי עם הכבוד שלו), בכיכובו של זאב רווח. הפתיח מוסר לנו, שגיבור הסדרה הבין כבר מזמן שמשפחה זה לא הדבר הכי חשוב, אלא הדבר היחידי שחשוב. נידמה שזהו ניסוח האתוס הישראלי המכונן בעצם. תחושת המצור הישראלית אינה מאפשרת בניית אתוסים או "גיבורים" שבוחרים באתיקה על פני ה"דם" גם לא בתור סדרת טלויזיה.