שקעתי בחובות הימורים….

שקע בחובות הימורים ונאלץ לרצוח ולמכור כמה סודות מדינה או דרכונים ואקסטזי

 

 

 

 

לאחרונה נשמע התירוץ הזה – שקיעה בחובות הימורים – מטננבאום, עופר מקסימוב ועכשיו יצחקי, ואני מניחה שנשמטו מזכרוני עוד כמה וכמה מסכנים כאלה.

 

בקרוב יוכנס תיקון לחוק העונשין, ובו הגנה חדשה – "שקעתי בחובות הימורים", שתכונה בין המשפטנים "הגנת מקסימוב-טננבאום" על שם מובילי הטרנד, ותחליף את כללי מקנוטן המיושנים. במסגרת הגנה זו, תיאלץ התביעה להוכיח, בכל משפט פלילי ובטחוני שהנאשם לא ביצע את העבירה תחת "שקיעה בחובות הימורים". אם יווצר ספק, הוא יפעל לטובת המהר הכפייתי.

 

לעומת זה, יוחמר החוק כנגד נאשמים באי תשלום חובות ארנונה לעיריה של אנשים המתקיימים מקצבאות רווחה, ונגד אמהות חד הוריות שנתפסו מקיימות יחסי מין פעמיים בשבוע עם אותו גבר מבלי לדווח על כך לחוקר הביטוח הלאומי. את העונש יוכלו הנאשמים להמיר במתן יחסי מין לפקידים בכירים ששקעו בחובות עקב הימורים ונזקקים להתפרקות ונחמה.

 

 

 

והגדת לבנך – מדרש קבלי לפסח

—————————————————————————————

 קוטרא דקוטרא 

 

 

מרדכיואנונואיריסיערטליפחימה – מרדכיאיריסטליואנונויערפחימה – מרדכיטליאדלבאוםפחימהאיריסואנונו 

 קל-קלא-קליא

SUPERCALIFRAGILISTICEXPIALIDOCIOUS

והיגדת לבנך ביום ההוא –

והיגדת לבנך ביום ההוא –

 

implosion

נוגע ללב, וגם מעורר שאלות

---

Historian Iris Chang won many battles

לדעתי, כדאי לעשות את המאמץ ולקרוא את כל המאמר. בקצרה, סיפור חייה הקצרים והאינטנסיבים של איריס צ'אנג, בת למהגרים סינים – מדענים בכירים מצטיינים – שהחלה את הקריירה בתחום של שירה ומדע ועברה לכתוב עבור בייסיק בוקס, הוצאת ספרים מכובדת. ספרה השני בהוצאה זו, סקירה מקיפה של הטבח שביצעו היפאנים בננקינג, סין, בזמן מלחמת העולם השניה, זיכה אותה בפרסום בינלאומי. הספר עורר מחלוקת חריפה, ובעיקר קומם עליה את ממשלת יפן ואת הפלג הלאומני. לאחר מכן, במהלך פרוייקט נוסף – תולדותיו של טבח שביצעו היפנים בשבויים אמריקאנים ופיליפינים ב BAATAN נתקפה במשבר, הרחק מביתה, ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי למספר ימים. מאז לא התאוששה, התלוננה על רדיפה ואיומים מטעם גורמים אמריקאניים בנוסף להטרדות ואיומים מפעילים יפנים קיצוניים, והתאבדה, בת 36 בלבד, בשיא התהילה, והותירה בעל וילד בן שנתיים. הסברה היא שלקתה בהפרעה דו-קטבית והטיפול בה לא הצליח. סיפור של אישה, תקופה, וה"אושר האמריקאי".   למי שסיים לקרוא את המאמר, כדאי להציץ בקישור הזה, הפותח צוהר להבנת מערכת היחסים בין סין ויפן, ותיפקודה של ארצות הברית בהקשר זה.

The war she lost raged within

Heidi Benson
Sunday, April 17, 2005
<!–

---

now part of stylesheet

---

–>

 

More… Printable Version Email This Article

On a cloudy Monday morning in early November, author Iris Chang, 36, drove her white 1999 Oldsmobile Alero down Alum Rock Avenue toward the green foothills of East San Jose. She passed the iron gates of Calvary Catholic Cemetery, where marble statues of winged angels, their heads bowed in prayer, mark the graves of early settlers. She passed the football field and the blocky, concrete auditorium of James Lick High School. Turning right, she pulled into the strip mall across the street from the school. She parked in front of Reed's Sport Shop, a redwood-shingled emporium that sells fishing, cycling and hunting gear. Tall and slender, with glossy black hair falling well past her shoulders, Iris emerged from her car wearing blue jeans and sneakers. She walked through the whooshing automatic doors and turned right.  השאר במאמר…

הסוד קם על יוצרו

 

כבר בגן הילדים הבנתי שיש "סודות". ככה למשל, אם הילד מושי הפיל את הכוס במטבח ושבר אותה, זה היה "סוד" ואם מישהו היה מספר, אז מושי היה מרביץ לו בדרך הביתה. מושי אמר שזה יונתן, והגננת העמידה אותו בפינה כל היום. אחר כך, כאשר גדלתי, נשארו הסודות, רק התוכן שלהם השתנה. בצבא זה כבר הפך למשהו רשמי. אנשים אהבו להטעים את המילה "סודי", ובעיקר אם נוסף לה "ביותר" או איזה תואר פועל מפוצץ אחר. הליחושים והרמזוזים בשירותים ובצריפים המיושנים נסובו בעיקר על ה"סודות" האלה, לאו דוקא מיקום סוללת הטילים בסוריה, שהופיע היום על גבי התצ"א, אלא מי שוכב עם מי, איזו פקידה נסעה לטיול עם איזה קצין, ובעיקר, איך העיפו את המפקד חמוץ הסבר, בגלל שמצאו דפי מטרה בפחי הזבל סביב המחנה. ביג דיל. אני חטפתי עונש בגלל שדיברתי שיחה פרטית בנל"ן של המפקד. ככה למדתי שאמנם יש סודות, אבל גרוע מזה, יש מי שתפקידו לגלות מי הדליף אותם. זה היה השיעור השני. טרור, כלומר, אימה, כלומר יצירת שליטה מוחלטת באמצעות הפחד. מאז שתפסו אותי מספרת בדיחות לחביבה, שעברה לשרת במחנה "גדי", כדי להיות קרובה יותר לחבר שלה (את הצ'ופר הזה השיגה בדרכים ערמומיות, וגם כאן היה "סוד" גדול כמובן. אני חושבת שהיחידה שלא ידעה זה אשתו של הסמך, כלומר, הסגן הנואף, בעל כנפי הטייס המרשימות.) כבר לא הייתי אותו אדם. כמו בגנון, עם הפחד שנגרר איתי תמיד, אולי ייפלט לי סודו של מושי מפצח הכוסות, התחלתי להרגיש ש"אזניים לכותל". יותר מזה, מישהו אולי יכול להאזין גם למחשבות שלך. אז הכי טוב לא לחשוב יותר מידי.  
 
לקח לי עוד עשר להבין שאנחנו חיים במציאות הזו, במדינת ישראל, כל הזמן. המטבע הנסחר ביותר בישראל אינו השקל, וגם לא הדולר, אלא "סודות", ואחריהם : האמצעים לשמירתם, או לחילופין, חשיפתם בצורה מבוקרת. סוד טוב הוא כמו חיסכון סולידי. מפקידים בבנק, ומחכים לשעת כושר. תמיד אפשר לפדות את אי גילויו במחיר טוב. כך מתקדמים בעבודה, וכך עולים בסולם הדרגות. מה שאסור בשום פנים ואופן לעשות – כך למדתי על בשרי – זה להגיד בקול רם שיש בכלל סודות, והכי הכי גרוע, אסור לחשוף את שיטות החשיפה. כי אם סוד אחד ייחשף לו כך סתם, ייפלט לאויר העולם כמו נפיחה רעשנית באולם קונצרטים – מה יהיה על כולנו ? עדיף כבר להעלות את הריבית, לגרום לאינפלציה תלת ספרתית ולסגור את כל העסק. מי שעמל הכי הרבה לשמר ולפאר את תרבות הסודות והסחיטה הנלווית להם, הם כמובן בעלי הסוד, היום נהוג לאמר "שותפי הסוד" המיוחסים ביותר. אלה הם אבירי השולחן העגול, המחזיקים בידם לא רק את הסודות השמורים ביותר, אלא גם את אמצעי הגילוי וההפחדה. כמו מושי הקטן בגנון של זהבה, הם למדו שלא צריך לעבוד, וגם לא להיות מוכשר במיוחד כדי להצליח בחיים. מספיק שיש לך איזה סוד טוב וכל מה שאתה צריך מגיע אליך כבמטה קסם. כסף, מין, הצלחה.
 
למומחים הגדולים לסודות יש גם שפה סודית משלהם. אני קוראת לה "שפת מזלג". למה דוקא מזלג ? כי רק אצלם מילה אחת יכולה להתפצל לשתיים בבת אחת. קשה להסביר את זה, אבל מי שבקיא ברזי הרזים יודע על מה אני מדברת. שפת הסוד היא כזו שאם חס ושלום יקליטו אותך, אי אפשר יהיה להוכיח, למשל, שאיימת, או סחטת, או חלילה, גילית סוד. בלי מבע העיניים, או הידע של המאזין הספציפי, המילים שנאמרו הן חביבות כאלה, כמו כלב ספנייל טרוט עיניים. אבל אם רק לרגע אחד יכולת להיכנס לראשו, ולצפונות לבבו של המאזין הספציפי, היית מייד שומע את הגרגור המאיים שעולה מאותן מילים, שלפתע מתפענחות לגמרי ההפך. שפת המזלג היא כמו מופע צללים לילדים. מצד אחד יש ידיים בסך הכל, אך מאחורי אור המקרן, והקיר הלבן והבוהק, רואים פתאום פרפרים עפים, עטלפים, ושדים מזרי אימה.
 
באוניברסיטה למדו אותי שמערכת המשפט היא מין אנטי וירוס לשוני כזה, שתחת אזמל המנתחים של החוק והשופט החכם, נסגרת המזלג בלשונו של הנחש, והופכת לסרגל ישר וברור. את לימודי המשפטים דמיתי בעיני כתרפיה לשונית, סגירת פערים, קירוב הצורה לתוכן. אמת. והנה, לקח לי שוב, מה לעשות קשת תפיסה הייתי, שלושים שנה להבין, שבארץ הסוד גם מערכת המשפט אינה אלא "שפת הבית", קוד סודי ומזלגי מסוגו, המבקש ליצור לו סודות משלו, וסחיטות, ואיומים, ושיטות משיטות שונות לייצר אימה. למערכת המשפט יש דוקטרינת עמימות משלה. כך למשל, "לטובת הקטין" חוסכים את המאסר ממי שהתעלל בו. או מזלג אחר, "טיפול רגיש" משמעו קבורת חמור של כל סיכוי לצדק. ומה עם האינטרס הציבורי ? שלא לדבר על משרתו של הפרקליט וסיכויי קידומו. בגנון של זהבה היו כבר כמה אוכפי חוק מן הסוג הזה. היתה ורדה, חביבתה של הגננת. היא גילתה בדרכה העדינה שמושי הוא זה ששבר את הכוס. לא עלה בדעתה להציל את יונתן הקטן מן ההשפלה בפינת החדר. מייד סחרה בסוד עם הגננת, "לטובת האינטרס הציבורי". כאשר גילתה הגננת את האמת, מפיה הנאמן של ורדה, כבר לא יכלה לחשוף בפומבי את הבושה, בגלל השחיקה באפקט ההרתעה. אך לאחר זמן היא נמצאה מתחשבנת עם מושי הבריון, על השתוללות אחרת, שלגביה לא היו לה הוכחות. ורדה אכן הפכה לפרקליטה, ומושי לאיש עסקים אפרפר, יונתן הגיש חמש בקשות למשפט חוזר, ובגיל 70 כאשר האפיר שערו ועיניו כהו, זכה במבוקשו.

במדינת הסוד הציבור נחלק לכנופיות חסמב"ה שונות הנלחמות ביניהן למי יש סוד חשוב יותר. אתרע מזלו של מ. (מושי) והכנופיה שעליו סמך את ידיו בחרה לסחור ב"סוד", ואולי אף עשתה בו שימוש מבורך, לעולם לא נדע. רק הצדק האומלל, פשט רגליו הגרומות, וכחמור עייף, נפל ומת.
 
————————————————————————————–

 

 

קמילה רוז גרסייה

 

שלפתי את הסקיצה הזו מן הארכיון שלי, משנת 1998, כאשר קראתי על התביעות שהגישו עובדי הכור שחלו בסרטן.  גם סודות, ולא רק גלמים מסתבר, קמים לפעמים על יוצרם.

מפגש עם פטריוט

 
1. שגיבה ורוממה
 
מזה זמן מבקשת ממני מישהי, קוראת האתר שלי, הנמצאת בחו"ל, להתייחס ל"מתנחלים", ולהתנחלויות, ולכל האקטואליה הזו, לרגל ההתנתקות הממשמשת ובאה. בהתחלה התעלמתי, אך משהמשיכה והתעקשה, עניתי לה במשיכת כתף. אינני יודעת, אין לי דעה, והעניין כולו ניראה לי מתיש. המתנחלים לא ניראים לי אישו, אמרתי לה. והיא חלקה עלי במרץ, טוענת שהכיבוש הוא מציאות שאנחנו חיים בה, ואי אפשר לעשות לה רדוקציה לעקרונות אחרים, ומכל מקום חייבים להתייחס לנושא חשוב זה.

The Plan

 
כך ניהלנו ספק קרב ספק ריקוד שבו היא דוחקת ואני מתחמקת. אך כפי שגילתה באוזני פעם מכשפה ידועה בכוחותיה הרבים, דבר שאתה בורח ממנו, ייכנס למסגרת ההתייחסות שלך, כך או אחרת. לא מהדלת אז מהחלון. כמובן, היא התכוונה לדבר על כללי כישוף בתחום האהבה, אך ניתן להחיל את זה על כל תחום אחר.
 

2.
לפני כמה ימים, הלכתי עם בני לטיול בחוף הים. כאשר אנחנו חורגים מדלת אמותיה של יפו, תמיד מתרחשים אסונות אנושיים קטנים, המשכנעים אותי לא לצאת לעולם מגבולות יפו, למעט אם נדרש טיפול רפואי דחוף, או משרד ממשלתי חיוני. הפעם זה היה זוג מתנחלות שנקרא להם רוממה ושגיבה, או כל שם הולם אחר. למעשה, זהו "פרק ב'" של מפגש קודם עם "זוג מתנחלות" ממקום אחר בעל שם כה מוזר שהוא פרח מזכרוני, איזה שהיא גבעת משהו או כיוצא באלה.

במפגש הראשון, הפרובוקציה היתה מוזרה. השתיים ישבו בחוף מול מלון "דן" הותיק, ולפתע הורידו חזיות וישבו בשדיים חשופות. כמובן, קהל רב צבא והעיר, אמהות נזפו ונוצרה מהומה רבתי. לאחר מכן נשבר הקרח, וכל מי שהיה סביב האירוע נאלץ להתחיל לדבר עם היושבים לידו. אני ישבתי ליד החשפניות, וכך התפתחה לה השיחה.
-"טוב, נו, אז נשכב על הבטן" אמרה הלוחמנית יותר, והפכה צד, משכיבה את שדיה המנופחים (סיליקון? אולי) על החול. שתיהן החלו לרטון קצת לעבר קהל המתרחצים המשועשע, ואז…אני:
-"אל תקחו ללב, תעשו מה שאתן רוצות, זו מדינה חופשית. רק נידמה לי שחוק העזר לתל אביב אוסר זאת. "
-"אה, כן, שטויות…תגידי את יודעת אם בצרפת יש חוף ים ?" שאלו ביחד, לועגות לי, אף שלא קלטתי את זה מייד.
-"ודאי, הריביירה המפורסמת". אמרתי בידענות, מוחנפת מכך שזוג נערות שיכולות להיות בנותי, שולחות אלי עיני עגל ושואלות שאלה שאני יכולה להשיב עליה.
כך המשיכה השיחה בעצלתיים, והגיעה לכך שהן שתיהן מאותו ישוב בעל השם המתנחל בעליל. קפאתי לרגע, שכן נוצר אצלי "דיסוננס קוגניטיבי", לא כך צריכות להיראות מתנחלות.
-"אז אתן מתנחלות ? " שאלתי בחשש.
-"לא, קוראים לזה עכשיו מתיישבים." אמרו שוב בלעג דק שחמק ממני. בכל הרצינות סברתי שבזמן שנעדרתי מן הארץ נחלק המושג הישן לשניים. מתנחלים לאלה שנמצאים באזורי הפינוי, ואילו לגבי יישובים הסמוכים לקו הירוק או שקיבלו מעין "אישור" מהמרכז, מכונים התושבים "מתיישבים".
-"כדאי לך לגור בישוב שלנו, זה לא דתי, יש דתיים, אבל יש הרבה כמונו. אנחנו עברנו מפתח תקווה, כי היה כדאי. יש שם איכות חיים. שתינו לומדות באוניברסיטת תל אביב. אני תואר שני בתקשורת והיא – תואר ראשון פסיכולוגיה"
-"אני בטוחה שנחמד שם, אבל אז אני צריכה לחיות עם דתיים וקיצונים."
-"אנחנו ניראות לך דתיים וקיצונים ?" אמרו ועיקלו מבטן לעבר השדיים החשופות והחוטיני. אחת מהן אף נשאה בגאווה קעקוע אופנתי על הגב.
הן שיחקו קצת עם בני, אך דקה לאחר מכן, כאשר השלכתי את עטיפת הקרטיב לפח הזבל, נעלם לפתע הקטנצ'יק מן המקום. נדמה היה לי שאני רואה חיוך דק על שפתי הנערות. צווחתי, חטפתי נייד מידיו של אדם זר שישב שם וחייגתי למשטרה, רצתי הלוך ושוב, לא יתכן שבשניה אחת נעלם, הרי הוא בן ארבע ואינו מהיר כל כך.
הנערות אף הן שוחחו במרץ בניידים שלהן, ולפתע הגיח מישהו עם הילד…החזיר אותו.
 

counterplan

3.

 
ששה חודשים חלפו מאז המפגש עם "הנערות מגבעת….". וכאמור, יתכן שהפחד הניע אותי להימנע מלחשוב על הנושא כולו. משהו נותר בי חמוץ ומבולבל. כמו שיחה עם שכן לספסל בגינה שלפתע שולף את אברו ממכנסיו ונהנה מן הצווחה…הרגשתי ספק אונס, ספק תרמית במפגש, וגם פחד מסויים.
 
מקץ כמה חודשים נשכח המפגש עם המתנחלות חשופות השדיים, עד ש….

לפני כמה ימים, צעדתי מיפו לכיוון חוף "עלמה" על גבול תל אביב. תחת הסככה הסמוכה לנו שכבו שתי נערות צעירות והשתזפו נמנמו, מחזיקות ידיים, כמו שתי ילדות קטנות. גם הן ניראו לי בנות עשרים ומשהו. שער פזור עם כמה צמות קלועות דק, האפריקאיות האלה,  בגדי "פריקיות" מהודרים ומוקפדים למדי – ניראו כמו שתי נערות תל אביביות מצויות. לאחר שעתיים של נמנום קמו, ואיך שהוא, שוב, ים, ילד, שעמום, ושיחה קלה מתחילה להיקשר. הפרובוקציה הפעם היתה צבעים ומכחולים שהן שלפו והחלו לצייר, מציעות לבני להצטרף, או לצייר לו את ספיידרמן.
-"אני שמה לc שהוא מדבר אנגלית וגם עברית" אמרה אחת מהן, שגיבה כניראה.
-"כן, הוא עדיין עושה הרבה שגיאות בעברית לצערי…." אמרתי.
-"אל תדאגי אני עליתי מארצות הברית לארץ, ובסוף למדתי, הוא יהיה בסדר." ניסתה להרגיע אותי.
-"כן, הוא ידע בסוף את שתי השפות, אבל מהסבל אי אפשר להתעלם גם כן. " השבתי ממרום שנותי.
-"אצלינו ביישוב דוקא אין בעיה, כולם מדברים אנגלית." אמרה.
-"כן ? איזה מן ישוב זה ? לא שמעתי על ישובים אמריקאים …."
-"אפרת. אנחנו מאפרת." בום !!! טראומה.
-"אפרת, זה לא התנחלות ? אתם לא מנסים לרצוח את ראש הממשלה ? אוי, אני מאד מפחדת מכם." מלל חסר פשר נפלט מפי, חטפתי את בני, והחזקתי אותו קרוב אלי.
-"כולם שונאים אותנו, גם את ? " שאלה השניה, קמה לרגע מבלוק הנייר שעליו ציירה.
-אני לא שונאת אף אחד, אני פוחדת מכם." הרגשתי מטופשת קצת.
-"מפחדת, למה מה אנחנו יכולות לעשות ?" שאלה עם חיוך שלפתע ניראה לי חשוד מאד.
-"אתם רוצחים אנשים, זוכרת ?"
-"אנחנו אחים, זוכרת ? הערבים הם אלה שרוצים לרצוח אותך…." אצבעות הברזל המשיכו לטפס בתוך בטני והפכו אותי עצבנית יותר.  תוך כדי השיחה הלא נעימה, הן המשיכה לפטפט עם בני, כמו אותו פדופיל המחזיק סוכריה טעימה בפני ילד תמים.
-"אף ערבי לא רוצה לרצוח אותי, אף ערבי לא עשה לי שום דבר רע. בינתיים רק יהודים הזיקו לי…." אמרתי, וקולי כבר הפך דק וצרוד. הרגשתי קטנה, לא מספיק "משהו"…משהו שאני צריכה לדעתן להיות, ואם לא, יוטלו עלי סנקציות.
 
כך זה המשיך, כאשר הן – נערות שהיו יכולות להיות בנותי – מספרות לי שבשואה הרגו אנשים כמוני שחשבו שאין הבדל בין יהודי לאחרים. ושלכן קמה המדינה, ואנחנו אחים. הם המשיכו ואמרו לי שמי שחושב אחרת "עובד לצד השני". לבסוף הטיחו נגדי את הטיעון המנצח :"את לא מכירה מתנחלים, אולי אם תכירי, לא תוכלי לחשוב ככה."
-"מי זה הצד השני ? ערבים הם אחים שלי בדיוק כמוך…מה זה השטויות האלה יהודי ערבי, זה הכל שטויות." עכשיו כבר כמעט צעקתי.
-"הערבים פוגעים בכל אחד בגלל שהוא יהודי…" המשיכו חרף מחאותי.
-"אתם פשוט רוצים יותר כסף, זה הכל. אין פה עניין של ערבים בכלל, כולם פה נשלחו, הוזזו, פונו, הופצצו, נוצלו, פותו, נחטפו…אבל לא כולם רוצחים ומטילים אימה כדי לקבל מיליוני דולרים על אדמה שמראש הם קיבלו חינם." התעשתתי, והחזרתי את הדיון למקומו הראוי. בוא לא נגלוש למקום הזה שבו בוחנים מי יותר "יהודי נאמן". לא אכנס לזה.
טיעון הכסף קצת דילל את התלהבותן. בכל זאת תחבו לידיו של בני ציור של ספיידרמן ואת הבובה עצמה ששמשה להן כמודל. אודה ולא אבוש שרחצתי את הבובה מחשש שמא היא נגועה וירוסים או חיידקים טורפים במסגרת איזה ניסוי ביולוגי שעורכים המתנחלים או אנשי שב"כ המתחזים למתנחלים. בצעתי מצוות נטילת ידיים גם לבני, וחזרנו מהר מהר הביתה. ליפו.
 
4. זאב זאב
——————–

 האם אני מכירה מתנחלים ? ובכן דוקא כן. ויש לי סיפור.

 
בראשית שנות התשעים עברתי לירושלים מתל אביב. נו, בירושלים אי אפשר לא להכיר מתנחלים, זה לא כמו קומץ המרגלות הנשלחות כניראה מן השטחים לעיר החטאים לתור אותה ולדעת מה חושבים תושביה על ההתנחלות. יש שם הרבה מאד מהסוג הזה וכך הכרתי שני אנשים שגרו בגבעת זאב או פסגת זאב. אני יודעת שיש שני מקומות שונים, ולעולם לא אבדיל ביניהם. אחד מהם – בחור מקבוץ דתי, שדוקא היה "מתון" כמו הזרם שבו גדל, אך עקב הפיתוי הכלכלי ועניינים אחרים, הצטרף לפלג הקיצוני יותר של היהדות הדתית. הבחור השני גר בהתנחלות "לייט", שמאוכלסת בעצם על ידי אנשים שרצו מגרשים חינם באזור מקסים. הוא היה שמאלן, הומוסקסואל, אך משפחתו המזרחית עקרה מאחת השכונות הלא סמפטיות של ירושלים לעבר חלום הוילה, וגם הוא קיבל את חלקו, ועקר לשם.
 
כך הכרתי את המתנחלים הראשונים בחיי, והאמת ששניהם היו נחמדים, ולכל אחד תירוצים מן החיים, איך הגיע לכך. בעיקר צורכי החיים, כסף, ו"הזדמנויות" או נסיבות משפחתיות כאלה או אחרות. בעקבות המפגש עם "מתנחלים", הסכמתי אפילו להצטרף לאחד מאותן סיורים שיוצאים מירושלים באוטובוס לקברי האבות בחברון, עשיתי את הסיור, שמעתי את ההסברים, וקיבלתי סטיקר "חברון מאז ולתמיד" (??) אותו הדבקתי בקלות דעת למכוניתי. השכונה בה התגוררתי, נחלאות, היתה ימנית מאד, וגם כך ספגתי צעקות ומידי פעם השליכו אלמונים חומר פוליטי לתוך החצר שלי, ובבוקר שאלו מה שאלו מה שלום השכנה השמאלנית המוזרה. (לא שעשיתי משהו כדי לזכות בקרדיט הזה, לטוב או לרע, אך עצם מגורים של רווקה אקדמאית, מעורר חשד פוליטי בסביבה זו). אחרי הסטיקר, הוזמנתי לפתע לאחד השכנים, משליטי השכונה, לאכול קובה, ומאז בכל יום שישי קיבלתי מרק קובה חם וטרי, ואף הזמנות לאירועים ולביקורים בכותל המערבי, אותם דחיתי בנימוס.

 

 Aerial Forces

מפגש זה עם "המתנחלים" שלי, לא הותיר בי חותם עז. הם ניראו לי, כלומר שני אלה שהכרתי, כמו אנשים שהיו צריכים להקריב הרבה יותר מידי, כדי לדחות את האפשרויות שנפלו בחיקם לאיכות חיים אחרת. בחוג המשפחתי שלהם, טבעי היה שיעברו ליישוב כזה, וכלפי חברים שאינם שוחרי ימין או לאומיות דתית, הסבירו את מצבם, ואיכשהו נחלצו. עדיף להתנצל בתל אביב בפני חברים, מאשר לגור בדירה צפופה וכעורה בשיכון עלוב בעיירת שדה חסרת אופי, בת ים, חולון או ראשון לציון ולגדל את ילדיך במצוקה ועוני. אף אחד בתל אביב לא יתן לך פרס על זה.

היו אלה ימים אחרים, התקופה שבה אנשי השמאל נזכרו בארון הספרים היהודי, תוכניות הטלויזיה הרבות שהציגו את הדתיים הלאומיים האינטלקטואלים, סופרים ומשוררים, דוברים רהוטים, וחברויות חדשות בין אנשי תקשורת תל אביביים לבין "מתנחלים" לבלבו. אז אפשר היה להחזיק בעמדה גמישה במישור האישי, כלומר, להתנגד לכיבוש אך לארח אנשי רוח מן השטחים, לדון ב"ארון היהודי" ובזהות יהודית.

פריחה זו לא ארכה זמן רב. רבין נרצח, ביבי שיסה,בוש נבחר, עירק נכבשה, שרון עלה…והיום המציאות כבר שונה לחלוטין.
 
המפגש המחודש עם המתנחלות המוסוות, הזכיר לי דוקא ימים אחרים. בראשית שנות התשעים, כאשר אפילו ירושלים בשבילי היתה אזור ספר מסוכן, הזדמן לי לפגוש על רקע מקצועי את נציגיו של זרם גוש אמונים. זכור לי מתוכם במיוחד אחד, אסיר המחתרת לשעבר. המפגש היה על רקע בעיית הפלשמורה שרק התעוררה אז למודעות. המתנחלים ביקשו לגייס תמיכה בקרב השמאל, על רקע הצד ההומניטרי של הבעיה, וגם על יסוד טענה של גזענות. אותו אדם הרשים אותי כאדם חכם, היודע לדבר, ומסוכן להחריד. מפחיד ממש. משום מה היתה לי תחושה שהוא בכלל עובד מדינה, ולא איש מחתרת, כיון שלא ידעתי את שמו מקודם (עקב בורות, לצערי). הנחתי, לפי האופן שבו דיבר ופעל, שהוא מאותם מנגנונים עלומים שטוב יותר לא לפשפש עמוק מידי בהם. לאחר מכן, נודע לי שהוא הורשע בפעילות מחתרתית אך קיבל חנינה או קיצור מאסר. הרושם שהוא עובד מדינה לא נמחה ממני גם אז.
 
הבנות מסיבוב א וסיבוב ב, נקרא להן שגיבה ורוממה, הזכירו לי מאד את אותו אסיר לשעבר שנידמה היה לי כעובד מדינה, ולא את שני "המתנחלים" שלי, האחד פליט קיבוץ דתי שנקלע להתנחלות והשני שמאלן בכלל, וכופר מוחלט, שמשפחתו רכשה לו וילה קטנה באחוזה המשפחתית שקיבלו בזול, ואשר חלצה אותם מעוני מנוון. אלה היו עולים מזרחיים, משנות החמישים, עם השכלה די טובה, ומתוסכלים ממיעוט האפשרויות הפתוחות לפניהם.

The Fall

 

על כן, ולאחר שאני סוקרת לאחור את "חוויות המתנחלים" שלי, אני חוזרת למסקנה הראשונה, זו שאמרתי ללא נימוק וביסוס, לחברתי מן המכתבים. המתנחלים אינם אישו. ממשלת ישראל היא היא המפתח לכל הסוגיות, החל מן הכיבוש, ההתנחלויות, הניתוק, וכל מה שביניהם.
 
 
 
 

על תבונתם של ההודים….

אבל הכדורים שאימא נותנת לך……………….
 
מוות, דיכאון ופרוזק
 
אלכסנדר קובורן
 
ג'ף וייס, בן הנעורים שרצח עשרה בשמורה האינדיאנית "רד לייק" בצפון מינסוטה, היה על פרוזק, במרשם שניתן לו על ידי איזה דוקטור. מה קרה בפגישת הייעוץ ? "הנה ג'ף, קח את אלה, הם עשויים לעזור לך להתגבר על הבעיות הקטנות בחיים, כמו העובדה שכאשר היית בן 8 אביך התאבד, וכאשר היית בן 10 בן דודך נהרג בתאונת מכונית שהותירה את אמך משותקת חלקית ופגועת מוח. ובוא נגיד את האמת ג'ף, סביר להניח שאתה לעולם לא תצא מן השמורה. אתה פה עד יום מותך." עכשיו לחתוך, ונעבור לצילום של הרופא מניף אל על בקבוק פרוזק, כמו האיש החביב בגלימה הלבנה מן הפרסומת  בשנות החמישים לטבליות מציצה שהבטיחו לנו שהסוכריות האלה הן דרך טובה להרגיע צריבה בגרון.
 
ברגע בו צפה הפיקוד העליון של חברת אלי לילי, יצרנית פרוזק, בכותרות האלה על וייס במהדורות החדשות, תהיו בטוחים שהוא נכנס לנוהל משבר, ורק החל להירגע קצת כאשר הכותרות התמקדו בשיטוט של וייס באתרים ניאו נאציים. היטלר תמיד לוקח את פרוזק, במיוחד אם מדובר באיזה "אדום-עור" שמקשקש על טוהר הגזע. כמה פעמים, מבין הגופות הנערמות במסעי רצח כאלה מצאו חוקרים מרשם לנוגדי דיכאון בזירת הרצח ? לווקס בקולומביין, פרוזק בלואיוויל קנטקי, כאשר יוסף ווסבקר הרג תשעה כולל את עצמו. תמצאו הרבה סיפורים כאלה בחמש עשרה השנים האחרונות.
 
בשלב זה נוסחת ההגנה של לילי היא פחות או יותר אחידה: חלוקת חומר הסברה צדקני המספר על המחקר היקר של החברה והסינון הקפדני,  מעוטרת בתו התקן של כלב השמירה על האינטרס הציבורי – רשות התרופות והמזון האמריקאית. – FDA. וכמובן יש הנחמה  הדמיונית במספרים; אם היה לבית החרושת לטבליות של לילי שלט גדול כמו למקדונלד, היה כתוב עליו בגאווה :"פרוזק: מיליוני לקוחות"
 
כל פיצוץ בצינור הביוב נושא עמו אתגר חדש לסיירת המכירות של לילי, אשר כללה במשך השנים כמה תותחים כבדים, ג'ורג' הרברט ווקר בוש (קדנציה אחת במועצת המנהלים של לילי); המנכ"ל לשעבר של אנרון קן ליי (קדנציה אחת); המינוי של בוש למנכ"ל משרד הניהול והתקציב, מיטש דניאלס (סגן נשיא לשעבר בלילי) ; מינוי של בוש למועצה המייעצת למשרד לביטחון פנים סידני טורל (מנכ"ל בלילי); או המועצה הלאומית לחולי הנפש (המקבלת מימון מלילי).
 
בתחילת השנה התרחש אירוע בסדר גודל של אזעקת אמת, כאשר כתב העת – BRITISH MEDICAL JOURNAL – חזר אחורנית לתביעה של ווסבקר ב 1994 נגד לילי, והזכיר לעולם שהחברה הייתה מעורבת בפעילות מפוקפקת כאשר שילמה שוחד מאחורי הקלעים לתובעים, בעסקה שנועדה להוציא החוצה מן הדיון המשפטי בפני השופט ג'והן פוטר את ההיסטוריה הרגולטורית של אוראפלקס, מוצר פגום מאד של לילי, והציגה את ההצהרות של החברה בפני ה FDA, באור שלילי למדי.
 
לילי עמדה באתגר, כאשר הצליחה לשכנע עיתונאים תמימים שהסיפור האמיתי נוגע בכתבת פרילנס בודדה לכתב העת הבריטי, ולא בחברת תרופות ענקית בעלת תקציב פרסום ענקי. העיתונות, בצייתנות נאמנה, הסיטה את המוקד מהמאמצים השערורייתיים של לילי להסתיר ראיות לעבר השאלה האם ראיה מסוימת הייתה אכן בבחינת "מסמך ציבורי" בשנים שמאז 1997, כאשר השופט פוטר שינה את פסק דינו ל"התביעה נדחית כפי שהוסכם בפשרה עם קביעה שהנתבעת חויבה בדין", רחוק מאד מן הניצחון שלילי טענה לו.
 
זו הבעיה עם הזמן, כפי שהתבדח פעם פול קרסנר על "מחלת וולדהיימר", המתרחשת כאשר אתה מזדקן ושוכח שהייתי נאצי. אך לעולם אין זה מאוחר מידי לסקור שוב את תחילתה של תעשיית הדיכאון בסוף שנות השמונים, והסאגה של מה שקרה אחרי ששלושה חוקרים של לילי רקחו שיקוי קסמים באמצע שנות השבעים והטבילו אותו בשם "פלואוקסטין הידרוכלוריד" שאחר כך נודע לעולם בשם פרוזק.
 
שנים ארוכות של ניסויים קפדניים ? כאשר פרד גרדנר ואני חקרנו את מסע המכירות של הדיכאון והפרוזק באמצע שנות התשעים, גילינו שהניסויים הקליניים לא כללו מטופלים אובדניים, ילדים וזקנים, למרות שמרגע שה FDA נתן את האישור, הסם נרשם לכולם. לפי דבריו של ד"ר פיטר ברגין, הפסיכיאטר הנודע שחקר את האישור של הפרוזק בידי ה FDA, הרי האישור התבסס בסופו של דבר על שלושה מחקרים המצביעים על כך שפלואוקסטין מקל על כמה סימפטומים של דיכאון בצורה יותר יעילה מפלצבו, ולעומת תשעה מחקרים שלא הצביעו על שום השפעה חיובית. רק ששים ושלושה מטופלים היו על פלואוקסטין (פלואוקסטין הידרוכלוריד כונה בשם פרוזק רק ממחצית שנות השבעים) לתקופה של יותר משנתיים. ב 1988 כבר נתן המכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH) חותמת אישור לא רק למחקר דיכאון במימון התאגידים הגדולים, אלא יצר מנגנון שלפיו כספים וכוח אדם של הממשלה ישמשו לזרז את הדרישה למוצרי התאגידים.
 
פסיכיאטרים – זן שהמתמחים בו מבצעים התאבדות בשיעור כפול מן הממוצע הלאומי, כך קובע כתב העת לפסיכיאטרייה קלינית ב 1980 – הם מעמודי התווך של המיזם בכללותו. התהליך בו נוצרת זיקה בין מעשי הכישוף שלהם לשורה התחתונה במאזן התאגידים הוא פשוט ומוצק. בו בזמן שפרוזק נפלט מספסלי המחקר של לילי לעבר הייצור ההמוני, עמלו פסיכיאטרים לנסח את שלל הפתולוגיות המופרכות והדמיוניות שייכנסו לDSM (המדריך המחייב והמקיף בתחום בריאות הנפש, המכונה "התנ"ך" של הפסיכיאטרייה). העורך של ה DSM בשנות השמונים היה ד"ר רוברט ספיצר, מפלי
טי "תיבת האורגון" וקופירייטר משובח ובעל כישורים ביצירת מחלות חדשות לאמריקה של המאה העשרים והמלצה על טיפולים, תרופות, ומימון ציבורי לטבליות הנחוצות (ולא לתרפיה מייעצת יקרה), כאשר חברות הביטוח מחזירות את התשלום למבוטח.
 
כאשר מחקר מפורט הצביע על סבירות של זיקה בין פרוזק לבין מעשי אלימות, מייד התייצבו פסיכיאטרים "מטעם" של לילי לכבות את להבות הספק. ב 1991 התכנסה הועדה  המייעצת לתרופות פסיכופרמקולוגיות של ה FDA להכריע האם צריכה פרוזק לשים תווית אזהרה על קשר להתאבדות. חמשה מתוך עשרת המשתתפים בפנל (שמונה מתוחם היו פסיכיאטרים) היו בעלי אינטרס כספי פעיל בתרופה שחקרה הועדה, וכולם הצביעו נגד תוויות האזהרה, כאשר הקונפליקט הברור שלהם טוהר על ידי ה FDA חסרת השיניים. פסיכיאטרים אחרים שנשכרו על ידי חברות התרופות דחקו ליישום רחב יותר של פרוזק כפתרון לבעיות חברתיות, כולל תוכניות לסימום בכפייה של נוער, באמצעות פרוזק.
 
בשנת 2000, כאשר מאות משפחות בחבל אנדהרה פראדש שבהודו החלו להתאבד בגלל מדיניות ניאו ליבראלית כלכלית שהרסה את מטה לחמם, הממשלה המקומית הכריזה שהיא שולחת צוות של פסיכיאטרים לבדוק מדוע האיכרים מדוכאים. מזה השתמע כאילו האנשים האלה היו לא יציבים מבחינה נפשית. אך בהודו הפתיות בנוגע לסיבות של דיכאון אינה כה מפותחת. התוכנית עוררה סערת גיחוך, ובבחירות שלאחר מכן, ספגה הממשלה של חבל זה – אנדהרה פרדש, חביבת הניאו ליברליים המערביים – תבוסה מוחצת.
 
אין סיכוי לאירוע משמח כזה בארצות הברית, שבה מימון ממשלתי לחברות תרופות ומרשמים לנוגדי דיכאון החליפו מזמן את המניפסטים הפוליטיים שהיו מרפאים את הדיכאון באמצעות פעילות חברתית קולקטיבית. ניתן לשער מה רבה הייתה שמחתם שם באלי לילי כאשר הסנאט מחק את הפרק השביעי בחוק פשיטת הרגל (פשיטת רגל ליחידים חדלי פירעון), ועודד בכך אלימות במשפחה, עלייה בשיעור הפשיעה תוך יצירת שווקים פוטנציאליים נרחבים לפרוזק ולשיקויי קסם דומים, הניתנים באבחת עט קטנה. 
אלכסנדר קובורן, ניו דלהי  ( 4 אפריל 2005 )
אהבתי, תרגמתי מהר עבור הקוראים.
 

תרגיל בדמיון מודרך

אמיצים וחדשים

היום עשיתי תרגיל דמיון פשוט מאד, מומלץ לנסות בבית בזמן שקט ובהתבודדות מוחלטת. העליתי בזכרוני את החבורה הקרובה מבית הספר, וכיניתי אותם, במקום בשמות העבריים שלהם, בשמות המקוריים שלהם.

כך יצא שבחבורה שלי, ישבנו, אדלבאום (אני) קסטנר, יעקובוביץ, בגדדישווילי, ברקוביץ,חבזה, בלומנפלד וכל זה במקום יער, קציר, עקוב, בגד  דב, ברקת, דגן, מור = ויש עוד כמה שאני יכולה רק לדמיין מה היה שמם המקורי – גבעון?  גילת ? … הילד יעקובוביץ אחז בידה של אדלבאום והשניים טיילו במדרון החולי, כאשר קסטנר ובגדדישווילי מסתכלים מרחוק ומתבדחים…
 
זה עשה לי משהו. חזק. משהו כמו נשפ מסיכות מקברי בטירה מתפוררת בטרנסילווניה.

 הזהות המהונדסת, העברית-ציונית מלובשת כמו קרום קשה ומסתירה אך בקושי את השטעטל קינדרלאך עם כל השואה הזו והתככים, כאילו שום דבר לא עבר, שום דבר…..
 
 

קניידלך

 
 

פולנטה זה איכס או יאמי ?

טיפים מן המטבח
 
–                                 אספתי כמה טיפים חדשים והרי הם מוכנים לשיתוף.
 
1. פולנטה
 

קודם כל אני מדווחת על מה שנכשל נמרצות מבחינת התפריט של הפעוט, אבל התגלה כמציאה ממש למבוגרים.  פולנטה, נשמע כמו מזון לנמלים ובעצם זהו קמח תירס טחון גס, המשמש כמזון בסיסי במטבח האיטלקי. משום מה, בארץ, אימצו בידיים פתוחות את הפסטה והפיצה, ואפילו הטירמיסו הפך בן בית בכל מזללה ומסעדה "מזרחית", אבל הפולנטה לא שבתה את הישראלים. החלטתי לנסות, בעיקר משום שנתקעתי עם קילו פולנטה שקניתי פעם בטעות, חשבתי שזה בורגול בכלל. לפני מבצע הכרות במטבח, אני תמיד עורכת מחקר הכנה שעלול לארוך בין ימים לבין חודשים. אני קוראת כמה מתכונים, שוב ושוב, עורכת חיפושי גוגל, שואלת אנשים, עד שגומלת ההחלטה הברורה מה צריך לעשות. כך קרה הפעם, וצירוף מקרים יונגיאני הוכיח לי שהתהליך היה נכון. בדיוק כאשר התבשלה הפולנטה הגיעו לביקור זוג מכרים, והבעל הוא חובב פולנטה המבשל אותה לעצמו בלבד פעם בשבוע.

 
בעקרון, הפולנטה, כמו קוסקוס או בורגול, היא מזון גרגירים חסר צורה שאמור להתבשל כחצי שעה כדי להיות רך ואכיל. מתכון הבסיס כולל מים (מרק כלשהו) ופרמזן, ובדרך כלל חמאה או שמן זית לתיבול. אך על בסיס זה יש אינסוף אילתורים ושינויים עד כדי מתכונים סבוכים מאד של ניוקי מפולנטה ותרד, פשטידות, וטוגנים. הלכתי על מתכון הבסיס, בהבדל קטן, שבמקום לצקת אותו רך מן הסיר לצלחת הגשה (עם רוטב עגבניות או בשר עליו) יצקתי אותו לתבנית ונתתי לו להתקרר ולהתקשות במשך לילה. אחרי כן, הוצאתי בכל פעם ריבוע בינוני וטיגנתי מהר.  זה טעים, בריא, ונוח לאחסון בצורה כזו למשך כמה ימים. למתכון הבסיס אפשר להוסיף (דרך המרק) ירקות שונים וצבעוניים או להפוך את הכל לפשטידה.
 
המתכון הבסיסי לפי אהרוני
400 ג"ר פולנטה
מלח ופלפל שחור
100 ג"ר חמאה מומסת
50 ג"ר פרמזן
 
להרתיח שלוש כוסות מים עם מלח. לפזר את הפולנטה לתוך הסיר בזרזוף דק, להנמיך אש ולבשל בערבוב מעצבן עשרים דקות, גם אם זה נראה כבר מוצק ויבש, להמשיך, להוסיף קצת מים כל פעם. בתום הבישול להוסיף את החמאה והגבינה.
 
דוגמא למתכון משוכלל יותר ולא קשה, שאפשר לשנות בו את המרכיבים בהתאם למה שיש בבית:
מטגנים בצל לבן אחד, קצת פלפל ירוק קצוץ דק, וקצת עגבניות מיובשות (בשמן זית) קצוצות דק, 3 שיני שום כתושות. הכל מטגנים עד שרך ומריח טוב, מוסיפים לזה  ארבע וחצי כוסות מרק צח מרתיחים ואז שופכים כוס וחצי פולנטה באותה שיטה (זרזיף) וערבוב מתמיד על אש קטנה.

 
מעבירים הכל לתבנית ונותנים לזה להתקשות ולהתקרר לילה. חותכים לפרוסות יפות, ולפני ההגשה מטגנים בחמאה את הפרוסה עד להשחמה יפה בשני הצדדים (כרבע שעה).
 
  
2. בצק עלים
 
עוד מחסום על קולי שנשבר השבוע היה אפייה עם בצק עלים. משום מה התכחשתי לבצק הזה, וחשדתי בו עד היום. הוא ניראה לי תעשייתי מידי מחד גיסא, וגם מסובך מידי מן הצד השני. לבסוף, רצה הגורל, וכאשר קניתי שניצלים, קיבלתי מתנת קידום מכירות חצי קילו בצק עלים. טוב, לא אשליך אותו, אז הפשרתי וערכתי מחקר קצר. קראתי כמה עשרות מתכונים של בורקסים ופשטידות בורקסיות כאלה ואחרות, וגם בקלווה, ומאפים עם גבינות חריפות ועוד, הכל כדי לקבל תחושה מה אפשר לעשות עם הבצק הזה. לבסוף, לקחתי מה שהיה בבית – חציל אחד נחמד למראה, בולגרית משובחת, פרמזן טרי, והתיישבתי לעבודה. לקחתי תבנית די גדולה שהיתה פנויה, קימחתי קצת והנחתי עליה די בחפיפיות חצי מהבצק (בלי לקרוע את החצי השני, אלא השארתי אותו כמו דף עיתון פתוח בצד).

 
במחבת טיגנתי בשמן זית שני בצלים לבנים קצוצים דק, בתנור בינתיים אפיתי קלות את החציל עם הקליפה. כאשר התרככך הוצאתי ממנו את הבפנים והעברתי למחבת תוך מעיכה וערבוב עם הבצל. הוספתי ארבע כפות גדושות פטרוזיליה קצוצה דק, אגוז מוסקט, מלח וזהו. בקערה ערבבתי 4 ביצים, 200 ג"ר בולגרית משובחת מפוררת, חמישים גרם פרמזן מגוררת טריה, את הקבץ' מהמחבת אחרי צינון קל, וערבבתי לעיסה.מזגתי את הנ"ל על הבצק בתבנית ואז "סגרתי" את דף הבצק בחזרה על התערובת, כך שהיא כוסתה בצורה די טובה אף כי לא מושלמת. משחתי די הרבה שמן זית על הבצק למעלה ו…לתנור, חום מספר 5 לשעה ורבע. יצא משובח פלוס.  לדעתי, אפשר לאלתר עם כל מיני מילויים, לפי מה שיש בבית, תפוחי אדמה, גבינות, ירקות, ירוקים, בשר טחון או נקניקיות. אפשר לשחק קצת עם עובי הפשטידה הזו, לפי גודל התבנית ולבדוק את זמן האפייה הדרוש. חביב מאד מאד.
 

פתיתים (אתנחתא בתמונות)

חלומה של כל אם כוזרית

 

תמונה שווה אלף מילים….מכל מיני בחינות, שלא אכנס לכולן כרגע.

 

בכל אופן החודש הרגשתי ש"אין מילים בפי" זה המוטו הראוי לכל

הדברים שמתרחשים ומתפרסמים, ובעיקר אלה שלא מתפרסמים אלא

זולגים כמו דמעות מבין השיטין.

 

מה שנותר הוא להציב כמה תמונות של מנהיגים המשקפים את המצב בעצם מהותם:

המבע הרך, המחובר לעצמו, הנטוע כעץ פורה באדמת המזרח התיכון. מה יש לאמר ? האנשים הנכונים

במקום הנכון.

 

 

פולסא ונורא – מי זה מי ?

PULSA AND NURA

 

 

פירוש המילים "פולסא דנורא" הינו כדורים של אש. "פולסא" הינו אסימון. בבבא מציעא מז ע"ב שואל רבי יוחנן "מאי אסימון?" ומשיב "פולסא". הדוגמה שניתנת היא של מטבעות קטנים ופגומים הניתנים לבלן לשם פיקדון עבור מגבות. מכאן "פולסא" הינו דבר עגול כאסימון, ו"פולסא דנורא" – כדורי אש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

————————————————————————————————————————–

—————————————————————————————————————-

 

 

מיושר לימין

    גם נתניהו, אחד לפני האחרון בגלריית התמונות, אדם שניראה

    שורשי ומעוגן היטב במזרח התיכון מבחינה תרבותית, משתלב (סטלן). ניתן

     להסביר חלק מהכישורים שלו אם זוכרים את הכינוי שלו והשיר שנכתב גם הוא

     על ידי יהודי אמריקאי – ילד ושמו סו.

   

                    

———————————————————————————————————–

 

אחרון חביב………..עוד מנהיג יהודי שורשי מזרח תיכוני המשרה אמון ותקווה –

קבלו את המתעתע באסטרולוגים –

הדבר המעניין שמצאתי על שמעון פרס בעת עריכת גוגל לחיפוש התמונה המתאימה היה תעלומה בקשר לתאריך הלידה שלו. בערך מחצית מהאתרים קובעים את התאריך ההסטורי ב- 15 באוגוסט, ואילו המחצית הנותרת מייחסים את האירוע הקוסמי הזה ל – 21 באוגוסט….

 

ממורכז

 

 

 

נהג מונית

גשם בעל טיפות בשרניות ירד מעלי, כאשר המתנתי דקות ארוכות למונית שתעצור לי. כל טיפה שנחתה על ראשי התפוצצה כמו שקית מים שמשליכים הילדים בקיץ, על חבריהם בחצר בית הספר ביפו. חשבתי על השיער שלי, שאיבד בשנה האחרונה את צבעו, הפך לשיער של קשי יום, מעין ערבוב חסר אופי של אפור, חום, שיערות שיבה לא מאורגנות, ושיירי צבע החוצים את הראש לשניים. לפני האסון ואחריו. התעטפתי חזק בצעיף הגדול שקניתי פעם בטורקיה, בחמשה דולר. הקניה הטובה ביותר בחיי, מסתבר, שכן כבר עשר שנים הוא נגרר איתי ולא מאבד את צבעו וצורתו הצמרית. מתחתיו לבשתי טריינינג מוכתם שלא הורדתי שלושה ימים, מחוסר חשק, וממילא מי רואה אותי בימים אלה. נעלי ההתעמלות שהיו פעם חדישות ויוקרתיות – התרפטו אך זה כל מה שהיה לי ליום חורף.  סוף סוף הגיעה המונית המיוחלת, נראתה ריקה מנוסעים לשם שינוי, ומוכנה לעצור לצד הכביש. תמיד תמהתי איך רחוב יפת מכיל את התנועה המהירה ובכל זאת, תעצור המונית באמצע הדרך, על ה"גשר", כך נקרא אותו קטע כביש מעל רחוב יהודה הימית, ליד בניין המכס המתבלה. ואכן, הוא עצר, ולפני שהספיק לשאול מה יעד נסיעתי הקצרה, נדחפתי פנימה לספסל האחורי, קובעת עובדה. "שלום, אופ סופ סוף אני נרטבת כאן חצי שעה, ואין אף מונית פתאום ברחוב יפת." אמרתי באנחה, והסרתי את המים מן הפנים בעזרת הצעיף הטורקי.
-"כן, תמיד זה ככה כשצריך משהו…הא ?" אמר הנהג בנחת, והתחיל לסדר את מטבעות העודף שגלשו מתוך פחית סוכריות.
-"בהחלט. אני צריכה למנדס פרנס, לקחת משם מישהו ולחזור לכאן. תודה". אמרתי ובדקתי שכל חפצי איתי. התיק, הארנק, וגם הסיגריות, קצת רטובות, אבל שם. "אפשר לעשן ? אני רואה שכן, לפי המאפרה פה מאחור." אמרתי בתקיפות כדי למנוע קביעה שרירותית.
-"רוצה מרלבורו ? קחי קחי" דחף הנהג סיגריה לעברי, ובידו השניה מצית. אני אוהבת מרלבורו אבל מאז האסון אין לי כסף לתוצרת חוץ. היססתי, כיון שהיענות להצעה עלולה להתפרש כג'סטה ידידותית מידי, שתזכה אותי בפטפוטי סרק עד למחוז חפצי. העובדה שלקחתי את השוחד תמנע ממני את האפשרות להיות ביקורתית. אבל הפסים המוזהבים על הפילטר פיתו אותי, טוב, רק הפעם, פיצוי על השטפון הזה.
-"אממ, תודה. " הדלקתי את הסיגריה מן הלהבה הגבוהה שיצאה מתוך ידו המושטת של הנהג. שאפתי פנימה את העשן הטעים, ונשפתי בשביעות רצון.
-"מנדס פרנס ? בסדר. " אמר והפעיל את המונה. המונית התחילה להתגלגל במעלה רחוב יפת, מאחורי נחש אטי של מכוניות הנוסעות בשעה זו מתל אביב לבת ים, מתעכבות מידי פעם, כמו המונית להוריד או לקחת מישהו, או סחורה, תוך חסימת התנועה. יפו.
-"אני בדיוק חוזר מתל אביב, צריך להגיע הביתה, יש לך מזל. ככה אני לא עובד בשעה כזו, ובכלל לא עושה נסיעות עירוניות. רק נסיעות ספשל מחוץ לעיר, חיפה, נצרת, לפעמים ירושלים. אבל יאללה, ראיתי מישהי עומדת בגשם נרטבת, אמרתי תהיה בן אדם…קח אותה." הנה זה מתחיל, חשבתי לעצמי, התמורה לסיגריה.
-"אני מחזיר עכשיו את המונית לבעלים שלה, וחוזר הביתה. תראי באיזו שעה. התחלתי לפני שבועיים, חזרתי למונית, כמו כשהייתי לפני עשר שנים, אין ברירה." עוד לא פגשתי נהג מונית שמודה שהוא בחר בעבודה הזו, תמיד יש להם סיפורים על מפעל שלושים עובדים שנסגר, פשיטת רגל פתאומית, מוות ואסונות שמאלצים אותם לחזור רק לזמן קצר למונית. בעצם, גם אני נשמעת עכשיו ככה, אם הייתי מספרת לו על האסון, ולמה השיער שלי חצוי באמצע, מסמן את הלפני והאחרי. הלפני זה שאריות הפסים שעשיתי כשעוד הייתי בן אדם בקנדה, מספרה, מקצוע – אלה נותרו דהויים משהו בחלק התחתון של השיער  ולמעלה, זה כבר נחלת החסר צבע של קשיי יום.
"את חדשה ביפו ? לא מכיר אותך ? " זה היה עניין של זמן עד שהשאלה תגיע.
-"כן, האמת שכן, כמה חודשים, ואני עוד מחפשת לשכור משהו קצת יותר טוב, אולי בית פרטי, אז אם אתה יודע, אשמח לשמוע." נהגי מוניות תמיד יודעים הכל.  במיוחד ביפו ששום דבר בה לא נמצא על פני השטח, בעיתון או בלוח מודעות.
-"דוקא כן, אני משכיר יחידה, בדיוק התפנה, אבל אולי זה לא בשבילך, לא יודע. שני חדרים, בית פרטי, בתוך פרדס ממש, יש לך ישר את אלוהים. עצים, שקט, וחמש דקות מהכביש הראשי, תחבורה לכל מקום. תבואי תראי…" נשמע לי כמו חורבה, אבל כדאי לקחת את מספר הטלפון, מי יודע ככה מוצאים מציאות ביפו.
-"טוב, תן לי את הטלפון, ניראה. זה מתאים גם לילד קטן ? יש אמבטיה ? " אמרתי בספקנות.
-"ילד שלך ? תבואו, תבואו שניכם, מתי שאת רוצה. " בדרך כלל, "מתי שאת רוצה" בשיחה עם ערבי, משמעותו שזה לא מתאים.
-" אני עכשיו משכיר כל מה שיש לי, בשביל לשלם מזונות לאשה. הפסקתי את הלימודים, כמעט סיימתי במכללה, שנה אחת נשארה לי, אבל הכל נפל. לפחות אפשר לעבוד. צריך תמיד לראות את הצד הטוב. הנה לפני שבועיים התחלתי עם המונית, כבר נכנס קצת כסף. קחי את המספר, רושמת ?"

מי יתנני עוף

הוצאתי את מכשיר הטלפון הנייד והכנסתי את המספר שנתן, ובמקום שם כתבתי "
DIRA
ככה אדע במה מדובר.
"כמה אתה רוצה בכלל ?" שאלתי.
-"עד עכשיו שלמו שם 400 דולר כולל מים, חשמל וארנונה. רק טלפון את צריכה לשים. הכל עלי. לא אין אמבטיה, יש תוש. אז מה ? לא טוב ? "
-"תזכור לפנות פה ימינה, אחרי חג' כחיל, הא ?" אני שמה לב שהנקניק המתפתל התקדם קצת, וכך גם המונה, כבר 12 ש"ח, בדרך כלל במחיר הזה אני מגיעה עד שם. התנועה היום זה משהו משהו.
-"נו בטח, אני יודע איפה זה מנדס פרנס…אל תדאגי, למתנ"ס ? את לוקחת את הילד ?" או, עוד אחד שיודע הכל.
-"כן כן, אתה תחכה דקה ואני אקח אותו ותחזיר אותנו. זה כבר יעלה לי הטיול הזה…" לא פחות משלושים שקל. יכולתי לקנות בזה משהו.
-"הייתי צריך שנה הבאה להתחיל התמחות, ואז הכל נחרב. איפה אוניברסיטה עכשיו, אני מתחיל מהתחלה. במה את עובדת ?"
-"אני לא עובדת. "
-"טוב, מה המקצוע שלך, את ניראית לי….מורה ? לא…אמנית….פיסול משהו ?" לא רע, אינטואיציה יש לו, כמו לכל הנהגים. הם רואים עשרות אנשים ביום וכבר לומדים לזהות פרצופים.
-"הייתי באמת מורה, מורה למשפטים דוקא"  שיקרתי קצת -"…עכשיו אני אומנית. לא פיסול. שירה. אני רוצה לצלם קצת, פיסול כבר מאוחר מידי בשבילי, אבל אולי צילום פעם, אם יהיה לי כסף…." אופס, צריך להזהר מהאינטימיות הזו עם נהגי מוניות.
-"אם את רוצה פיסול, תעשי פיסול, הכסף יבוא. אל תחשבי על זה. משפטים ? ואללה זה מה שלמדתי, כמעט סיימתי. אני עוד אחזור לזה, תראי. אני עכשיו כמו עץ שכרתו אותו, צריך להוציא ענפים מחדש מהגזע. והם יצאו, אל תדאגי אני כבר מרגיש את זה. התחלתי עם המונית, בסדר זה לא מה שאני רוצה, אבל היום אמר לי העורך דין שמייצג אותי על הקרקע פה, יש חדשות טובות, אז לפחות להשכיר אני יכול את מה שבניתי. זה הבית שאני אומר לך. עכשיו, עכשיו חזרתי ממנו בתל אביב. זה הענפים, עדיין רכים, ירוקים, ויהיה בסדר, צריך זמן לעץ לחיות מחדש."  אממ….עץ חדש…
-"טוב זה פה, תעצור אני הולכת להביא את הילד. חכה. " הגשם הפסיק, והילדים בדיוק פרצו החוצה מבין הדלתות הרחבות של אולם ההתעמלות, נרגשים מן השיעור.
-"תבואי, תבואי מתי שבא לך." אתה יודע מה, חשבתי בלבי, אולי אבוא.