Monthly Archives: אוקטובר 2008

ההולכים למות מצדיעים לך, בייניש

ave, Caesar, morituri te salutant

 

[קודם כל תודה לכל מי שתרם באמצעות פיפל אצלי בבלוג, ואנא שלחו לחבריכם התומכים בעיתונות חופשית] 

 

השחיתות העירונית  –

היום קבוע לי דיון אחרי הצהריים אצל כבוד השופט דלוגין בבית משפט השלום בתל אביב, בהתנגדות שהגשתי להוצאה לפועל באחד התיקים שסיפרתי עליהם כאן.

דרוש עו"ד

במאמר מקדים, דרוש מתנדב, עורכ.ת דין, לסייע לי להגיש ניירת, שכן אני מתגוררת אי שם בפריפריה הצפונית, ומתניידת בתחבורה ציבורית. כל עזרה, אפילו טכנית, תתקבל באהבה, שתזכו למצוות.

 

למי שאינו זוכר, או שלא קרא בעבר, בסביבות חודש ינואר השנה, עפו עלי באותו שבוע ארבעה תיקי גבייה תמוהים, בבת אחת, כולם ללא התרעה קודמת, ובמעמד צד אחד (!) עיקולים, ביקורים בבית, ומה לא. לאחר ההלם הראשוני התברר שכל התיקים מנוהלים למעשה על ידי משרד חקירות אחד. כידוע, משרדי חקירות זה גם שם נרדף ל…אתם יודעים, נו, פשע מאורגן, לפעמים.

 

רק לאחרונה נידמה לי שאיתרתי את מקור הבעיה, כאשר גיליתי את משרד "ליאור שפירא" גביה, שהוא לא אחר מאשר בנו ושותפו של אחד יגאל שפירא, שהוא לא אחר מאשר שותפו וחברו הטוב של אחד, ראובן גרוס. נגד גרוס לא רק כתבתי כאן אלא הגשתי גם הליכים במשטרה, לא רק עכשיו אלא גם בעבר.

 

וכך נפרשה לפני "השיטה", שאינה כל כך מסובכת. מאחר שנגד גרוס יש כבר כתב אישום לא סימפטי, וגם יגאל שפירא לא יצא נקי מהפירסומים (אם כי, כידוע אנשי "מוסד" בעלי קשרים במפלגה הסוציאל דמוקרטית פטורים בדרך כלל מעונשה של המשטרה ומטרדים כאלה), הם מעדיפים להטריד תחת חסות החוק. ומה יותר קל מאשר לשלוף "חוב" (היה או לא היה ?) של מאה וחמישים ש"ח משנת 2006, נאמר, ולעשות ממנו מטעמים, וכל הזמן לשכוח לבצע מסירות, ולקחת משרדי "חקירות" להטרדה ועוד ועוד ? אין קל מזה. וכך יש לנו "עולם שלישי" למהדרין, כמו שהם למדו לעשות בסיירה לאונה וקונגו.

 

בית המשפט –

בתי המשפט משחקים אותה "ראש קטן", מה קטן, סיכה, ולפתע מתמקדים בצורה יסודית ופעלתנית בגזרה הפרושה לפניהם, כאילו אין הקשר ואין מציאות. השופט, שודאי מעדיף להתקדם ולא להתעמת עם ראיסים בעלי ניסיון מאפריקה בהינדוס מערכות חוק ומשפט, לובש את רטיית שלושת הקופים. יתר על כן, פתאום אין עומס על בתי המשפט, ומעשה פלא, משרד שפירא הוא שקובע את התאריכים, ואת סדרי הדין, כאילו המזכירה של השופט מקבלת מהם שכר, ולא מקופת המדינה. ואולי זה בעצם כך, מי יודע. שום דבר לא יפתיע אותי.

 

במקום לנהל דיון מול בית משפט עצמאי ונייטרלי, מקבל האזרח הקטן (מול המאפיה) את התחושה הברורה מלכתחילה, ומהיום הראשון שבו מתחילים "הניסים" הקטנים, את הרושם הרצוי. אתה ג/וק, השופט בכיס שלנו, וכדאי שתפסיק לקוות אפילו למראית עין של דיון ענייני.

 

לבד מול ארגוני פשע מסיירה לאונה

 

הבוקר אני מתעוררת, הבן שלי חולה בסטרפטוקוקוס, כך שרוב הסיכויים שלא אוכל לבוא לדיון המרטיט הזה, שמעניין אותי עכשיו רק ברמה אנתרופולוגית, מעניין אותי לצפות בשופט ובמערך ההיררכיות שנפרש בבית המשפט, מי קובע ומי הפקיד, אף שהדברים כבר ברורים.

 

אני מרגישה שזהו דיון חשוב מידי, במיוחד שבועיים לפני הבחירות בתל אביב, מכדי שאדחה אותו מי יודע למתי.

אבל קודם כל הבריאות, אז כניראה שכל זה יידחה לשובע הבא.

 

בכל מקרה, אני תוהה מה חושבת גברת בייניש על השירות שהיא נותרת לאזרחים, ועד כמה היא מיתממת כאשר היא זועקת על הביקורת וההתקפות על בית המשפט. האם היא באמת לא יודעת שהיא עומדת בראש מערכת שאינה שונה מזו של קונגו, ולפיכך מקבלת את היחס הראוי לה ? או שמא היא מבקשת שאנשים כמוני גם לא יקטרו כאשר השופטים שלה "עובדים" עבור הפשע המאורגן ? מבחינתה, וכך התרגלה הגברת בייניש, עלינו לא רק למות מהשחיתות של המערכת שלה, אלא גם להצדיע בדרך החוצה…."ההולכים למות אוהבים אותך אוויטה בייניש"…או משהו כזה.

 

אולי מערכת המשפט לבדה לא יכולה ולא אמורה להתמודד עם פשיעה מאורגנת, אבל בישראל בתי המשפט הם הסניף היעיל, האמין והזול, של השחיתות השלטונית. ואילו "משפחות הפשע" מהוות רק גורם תחרותי עסקי, ולכן כניראה נחרץ גורלן.

 

גוד מורנינג קונגו………..

 

 

אמנות אקספרימנטלית – סקיצות פסיכוסקסואליות

ואלס עם סיירת מטכ"ל

סמל היחידה

 

מאמר פרי עטו של ארי שביט, וכמה פרשנויות אחרות, הובילו אותי להרהר בארכיטיפ שמייצגת ציפי לבני האשה הבלונדינית מהמוסד, אל מול "יוצאי סיירת מטכ"ל"   (ביבי וברק). אודה על האמת, אני לא הצטרפתי למתקפת ההתלהבות של התקשורת ערב הפריימריז, ועכשיו יש לי הסבר מלומד יותר. קודם כל, הגישה שלי נבעה מהבטן, איזה שהיא תחושה שלבני היא חלק מהמשחק המאצואיסטי=צבאי, ולא אלטרנטיבה לו.

 

שרטוטים של מציאות ישראלית,  סיירת מטכ"ל

 

סיירת מטכ"ל, הביטוי, מעלה בי זכרון חי ובועט ממפגשי הממושכים עם נחום לב (ז"ל). נחום היה אל"מ במילואים שהגיע לדרגה של סגן מפקד סיירת מטכ"ל, ומאחר שלא היה מועמד לפיקוד, פרש לחיים אזרחיים. בתקופה מסויימת הוא השתלב קצת ב"נערי ברק" בתקופה שברק היה ראש ממשלה, הקים לו "זולה" באילת, התעסק בספורט ושקע בכתיבת ספר על אופנוענות. קיץ 2000, בחיי, היה שייך לנחום לב.

 

נחום לב הגיע אלי במסגרת איזו שליחות שהוטלה עליו או שנטל על עצמו, לבדוק את בעיית הניצול המיני והאחר של נשים במערכות בטחון. די מהר הפך ממתעניין לחוקר תובעני, ונפגש איתי מידי שבוע, לפחות פעם אחת, לפגישות שארכו חמש או שש ושבע שעות, רובן בדירתי. הכרתי כבר את רעש האופנוע הענק שלו, לעיתים חיכיתי לו למטה, ופעם הוא לקח אותי "לסיבוב" על המפלצת, אך ביקשתי לרדת מהר, משום שפחדתי.

 

בשבילי נחום הוא הארכיטיפ של סיירת מטכ"ל ויותר מכך של העומד בראש העדר הזכרי, בהבניית הזכריות הישראלית. הוא היה ענק ומוצק, נאה בדרכו המאצואית, בעל פני תינוק חרף ארבעים שנותיו, חף מרגשות. הוא ניסה להוביל מהלך של מו"מ ופיצוי עבורי, אך נידמה לי שבסופו של דבר אפילו לקח לעצמו כספים שקיבל לעניין זה, כמה עשרות אלפים אם לא יותר, וסמוך לאחר מכן מת, זקוף ונוקשה על האופנוע. זה היה ממש יום או יומיים לאחר שנפגשתי איתו (זו היתה הפעם האחרונה) בבית ציוני אמריקה, לקפה ופגשתי אדם קצר רוח ונרגן, שאיים אלי באופן סטרילי ונטול רגשות. נקלענו לויכוח כלשהו, והוא הסביר שיש לו סמכויות לנטרל גם אזרח חף מפשע, ישראלי, כנגד "תועלות מצטברות". חלקתי על כך, ומכאן החל הויכוח.

 

אף שהוא היה החוקר רב הסמכויות ואני השבוי חסר האונים המפרפר בין ידיו המסוקסות, הצלחתי לתחקר גם אותו, בדברים שעניינו אותי. ומה שעניין אותי, כיצד בחור כזה תלפיותי אינו נשוי בגילו, ואינו רוצה משפחה. בעוד שהוא רשם את השיחות שלנו בקפידה וביסודיות במחברת שנשא איתו תמיד, אני אצרתי את ההתרשמויות בזכרוני. הוא סיפר על ילדות של יתמות מאם, וחיים עם אם חורגת קרירה ואב מרוחק ותובעני. סיפר איך "חזר בשאלה" ואיך הוא נהנה מן החופש לנסוע באופנוע. מבחינה רוחנית, אמר, הוא חווה חוויות מיסטיות מדהימות עם פטריות הזיה בדרום אמריקה, והוא מחובר "לרב מימדיות" ולמה שמעבר לחושים. אני התרשמתי שהוא כלוא ב"מוח האנליטי" ובפוזה האוטיסטית ומחכה לגאולה שכניראה לא הגיעה. מחכה לאמא שתחזור ותחבק אותו, אבל אמא לא באה והוא גם לא היה נותן לה לפצות אותו.

 

הוא סיפר על ההתנקשות באבו גי'הד אחד, איזה מחבל מתוניס, התרשמתי שהוא נתון בפוסט טראומה קשה, אך הפך אותה למשהו רציונאלי, עוד שכבה של בוץ ואבן. ההזמנה היחידה שהוא נתן לי, במשתמע, היתה להצטרף להרפתקאה בנוסח המטריקס, עם מיסטיקה של לוחמים, תקושרים ומסעות מעבר לזמן, לא היתה שם אהבה ולא נחמה, אלא ננוטכנולוגיה, פולחן כיתתי כלשהו שהחליף רגש, מוסר וחייים.

 

אני חושבת שהוא רצה מאד שאהיה ציפי לבני. אבל אני עדיין לא ויתרתי על חלום האהבה.

 

 

Cover Story

cover story. by Victor Ostrovsky

 

הבלונדינית מהמוסד

ציפי לבני, כך אומרים, שירתה במוסד בגיל צעיר מאד לכמה שנים. מקורות זרים אומרים ששירתה בצרפת בעיקר, והיתה מעין "כוח עזר" בחוליית התנקשות במחבל כלשהו ביוון. הזמן הוא השנים שלפני ואחרי מלחמת לבנון, אבו נידל למשל, ועוד נגיע אליו. אני תוהה מה יכולה בחורה עדינה בת עשרים לתרום ל"מוסד" הישר אחרי שירות צבאי, ואני נזכרת בנחום לב, ובצרכים האזוטריים שלהם בבלונדינית מעלה באוב, באנרגיה מינית של קדשה ומעלה באוב גם יחד. הצורך שלהם בקמע, בלוחמת שהם יכולים למשוך בחוטיה ובתנאי שלא תזכיר את הפצע של חסר במגע אם. נזכרתי שהם רוצים כל כך חיבוק ולכן, כמו ילד שכבר "עבר את שעת האכילה או השינה" מתחיל לצעוק ולבעוט ולנסות להרוס את החיבוק שהוא כמה אליו. וחסר לה, לקמע, שתעמיד את ההישגים שלהם בצל.

 

ציפי לבני היא ארכיטיפ השבוי בידי הזכרי החולה והחסר. היא "הבלונדינית מהמוסד", זו שמופיעה על עטיפת ספרו של פיטר הונאם, ועל ציוריו הכואבים והמיוסרים של אוסטרובסקי. הבלונדינית שמפתה, ש"פותחת בקלפים", שיודעת גם לירות באקדח, ויש לה ציצי מסיליקון והלב גם כן. כך רוצים אותה. מסתערבת, כמו שאהוד ברק מרגיש הכי טוב בתור רוצח-מחסל בלבוש אשה בלונדינית. בעיה של מיניות.

 

הם לא תמיד משלמים, שם בסיירת מטכ"ל, לבלונדינית המתכלה בגיל 25, ולכל היותר "מקדמים" אותה בקריירה שהחליטו עבורה, אם "מבקרת ספרות" בעיתון יוקרתי או עורכת דין, או פוליטיקאית, לעתים אפילו נשיאה של בתי משפט עליונים. בכל אלה היא צריכה להישאר הבלונדינית שלהם, הפקידה שמתחזה למשהו אחר, אך חוזרת לייעודה בשעת פקודה. וחסר לה שלא. ובעיקר היא צריכה להישאר מסורסת, כמוהם.

טורסו מהסיירת

 

אבו נידאל, אבו ג'יהד וובן לאדן

 

לערבי יש תפקיד בסאגה הפסיכוסקסואלית הזו. כך אנחנו קוראים שאבו נידאל היה למעשה מרגל וסוכן של הסי.איי.איי (ושל כווית ושל מצרים וכן, גם של המוסד בעת הצורך). זה לא אמור להפתיע, שכן בעל הבית האמריקאי, ומשרתו מן הסיירת המטכלית, לא אוהבים הפתעות. הוא צריך את הבלונדינית בשליטה וגם את "המחבל" הוא יוצר בעצמו, וקובע את סאת פיגועיו, וכמה ישנאו אותו הציבור, ומתי לחסל אותו ואיך. אבו נידאל הוא לפיכך אביו הרוחני של בן לאדן. ואבו גיהד קיבל תפקיד לא נוח, של מפגן התנקשות בתוניס, כדי שיישאר מתח אמיתי.

 

בשנת 1982 חיפש אריק שרון עילה ציבורית לפלוש ללבנון ולפגוש שם את חבריו הפלנגיסטים, אלה שאיתם אכל במסעדות יוקרה באירופה ומי יודע מה עוד עשו. אלכסנדר הייג ושרון שחקו את המשחק עם אבו נידאל, שלמה ארגוב שיחק את תפקידו עד הסוף, והיתה פלישה. השאר – הסטוריה. אני נזכרת תמיד בואלס הזה, עם אבו נידאל, ובנשף המסיכות המדמם, והנה אפילו אירוע אקטואלי לוקח חזרה ללונדון 1982 (מייקל פישר, הקשוח  המטכלי המתפוצץ התורן, עלה לארץ מבריטניה באותה שנה, מי יודע למה), וירה בבלונדינית ההיא, מהמוסד, בארכיטיפ שהכזיב, ופריז כמובן ואחרי כן בלגיה והולנד, מסע בעקבות ציפי לבני ואבו נידאל, ומסיבות פדופיליה בברוז' ובפלנדריה רבתי.

 

הערבי מת. עשה את שלו. אחרי שקיבל עליו את תפקיד ה"שד", אבל שדים כידוע לא מתים הם רק עוברים התמרה ליישות אחרת. נחום לב מת על האופנוע בתאונה חזיתית, שמעתי את אבו גיהד צוחק באותו יום. וציפי לבני כמעט ראש ממשלה, אבו נידאל אוחז את בטנו במרומים. ובן לאדן, מתוחכם יותר מקודמיו, החליט לכתוב את הספר בעצמו, ולקחת את התמלוגים מהוליווד. יש לו קשרים, אחרי הכל, הדובר שלו יהודי מלוס אנגלס.

 

 

מציצים באנגלית

 

Voyerism

 

אז מה יש לנו כאן ? ילדים אנליטיים עם בעיה של גבריות, מתמודדים כמו שהם יודעים עם הבלונדינית מהמוסד, וכל האבו איבן נידאל גיהד האלה מתים ויוצאים מן הקבר, מתים ויוצאים מן הקבר וחוזר חלילה.

 

  אני לא הולכת להצביע לתיאטרון המסורסים, ולאורגיות החיילים בבחירות.  מאחורי התיאטרון הזה עומדים סקסולוגיים עם מבטא אמריקאי, מפעילים את הבובות, ואותי זה כבר משעמם,  הסאדו מאזו הזה. הם, הסקסולוגים האמריקאים, משלשלים את הכסף לכיסם.

 

sexual asylum

 

רק לא ציפי לבני. עדיף לברוח אל בין זרועותיו של הסקסולוג האמריקאי המתבונן, או להתמסר לאבו נידאל בנויאבה, הרחק מכל זה' לחפש מקלט מדיני סקסואלי מכל הקברט הדנג'ני הזה. בינתיים, בינתיים, עד שהאיש מהסיירת יתפייס עם אמא שהשאירה אותו בלינה המשותפת, וייבשה ביצות כשהיא חולמת על אהובים שנותרו בארצות רחוקות. עד שהם יחזרו אלינו מתיאטרון המציצנות והשירלולים עם אבו נידאל והסקסולוג האמריקאי, בינתיים, פשוט, לא נצביע בבחירות.

 

 

יותר מידי עבודה

 

 

לאחר חופשה נחוצה ונעימה, אני מגלה שפיתחתי "מוסר עבודה" או יש לאמר "מוסר עבדים" בקשר לפרשנות אקטואליה מסוג מסויים. עם שובי לשגרה, מצטברים ענייני חדשות שונים המבקשים לכאורה פרשנות קנונייתית כלשהי, ומיני מיתות משונות.

 

אני עושה "פאס" על התשוקה הקלה הזו, וממשיכה הלאה.

וידויה של חובבת קונספירציות…

 

האתר דיסידנט וויס מפרסם רשימה נחמדה על "ציד המכשפות" והסטיגמטיזציה של כותבים המשוייכים לזרם "הקונספירציה". לאחרונה, מתחיל הענף לזכות להתעניינות אקדמית וגם תקשורתית, כאשר מתברר ש …מה לעשות, קנוניות קורות. מתוך נסיון רב שנים שצברתי בישראל, אני יודעת שבעוד חמש שנים תהיה לפתע הצפה של "בעלי קונספירציה", אם באקדמיה ואם בעיתונות וברשת, אבל לא לפני שהממסד יתן אור ירוק ויפרוש שטיח אדום, לגרסא המקומית המסורסת. עייפתי קצת מה"דריל", ולכן אני פורשת בשיא (השפל). 

אובמה

 

ניראה כי סביב אובמה מתפתחת מעין "תרבות קאלט" משנית, המייחסת לו תכונות של "מושיע" או "מואר רוחנית" או שליחם של כוחות טמירים. אם מעורבת "יד נעלמה" בקריירה של אובמה הרי היא אותה יד שהביאה גם את משפחת בוש למרכז הכוח. עם כל התקווה שמעורר אובמה, ובמידת מה בצדק, אסור לשכוח שפוליטיקאים נסמכים יותר מכל אחד אחר על מבני כוח קיימים, ולכן אינם יכולים להתעלות מעליהם. פולטיקאים שניסו להוביל מהלכים החורגים מרצונות האליטות, סיימו את הקריירה באופן חד ולא נעים (התנקשות או סקנדל).  מייחסים לשימון פרס את האמירה שבתור ראש ממשלה הוא לא יכול היה להחליט על שום דבר (!), למעט יציאה למלחמה או מבצע צבאי. במקרה הזה כדאי להאזין לו, ברגע של כנות קלילה.

 

קצת לינקים רלוונטיים

 

פרוייקט הנצחה חדש באוסטרליה עוסק ב"מורשת מנגלה" ברפואה המודרנית. המרכז הוקם על ידי בן של ניצולת "בלוק 10" המפורסם. מנגלה היה בודאי מאושר וגאה לגלות שהרפואה הישראלית מיישמת הלכה למעשה את משנתו, פה בארץ הקודש ממש, על יהודים אמיתיים, בדיוק כמו בבלוק 10.

 

ובאתו ענין, ביל גייסט מממן מחקר חדש שיהפוך יתושים לזריקות מעופפות לצורך חיסון אוכלוסיות נגד התקפות טרור ביולוגי.

 

עוד מאמר חשוב בהמשך לדיון הציבורי באמריקה על שיתוף הפעולה של הפסיכולוגים עם מלאכת העינויים של הצבא וסוכנויות הביון.

שולחן בעיצוב אבו גראייב

 

מדענים מחקו זכרון ספציפי אצל עכברים. בקרוב אצלנו.

 

דרפ"א הופכת פרפרי עש לסייבורג….זה כבר קורה עכשיו.

 

 

אובמאניה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ועוד מדרפ"א, "פרוייקט גנדלף", פיתוחים של איתוראן אנושי, מכשירים לזיהוי מרחוק של "טרוריסטים", עיקוב ואתור אלקטרוני בטכנולוגית RF (כמו "ברקוד). אני מכניסה את זה לפסקה של מורשת מנגלה, כיון שניסויים בתחום זה, על בני אדם, נערכים (גם בישראל) כבר עשור לפחות, עבור תאגידים אמריקאים.

 

משטרת ישראל

 

ראוי להקדיש פוסט שלם ומעמיק למתרחש לאחרונה במשטרת ישראל, בעיקר לנוכח מרחץ הדמים בהוד השרון, במשפחה המהווה לב ליבה ועמוד התווך של המשטרה. משטרת ישראל, כמו מערכת המשפט הישראלית, היוו ציר חשוב (לא מרכזי) בהתפתחות הפשיעה המאורגנת והשחיתות השלטונית בישראל. כל מאמץ לערוך שינוי יסודי במערך הפשיעה כולל גם קורבנות וזעזועים בתוך המערכות הללו.  מדובר כבר בדור שני אם לא שלישי להשחתה עמוקה ושיתופי פעולה, שטחים אפורים, ושטחים שחרחרים.

הנה אנחנו קוראים בתדהמה על בקשה שהוגשה לאחרונה על ידי ראובן גרוס, ראש ארגון פשע ונאשם בכתב אישום חמור, לעכב ההליכים נגדו מטעמי בריאות. למיטב ידיעתי זו בקשה חסרת תקדים וגם חסרת עיגון משפטי מוכר, אך קשריו של הנאשם עם בכירי המערכות כולל משטרה (אריה עמית למשל ויש אחרים) אינם בבחינת סוד. יש להניח שגם במסדרונות מערכת המשפט יש לנאשם וחבריו "סניפים" הסרים למרותם, בין מאימה ובין משותפות.

שיתופי פעולה ארוכי שנים ועניפים, מן הסוג שמייצר ארגון כמו גרוס ושות' ("החברים של חולדאי" ?) מולידים ממש פלנטות אנושיות, או תת חברות ותת תרבויות ארגוניות. לפלנטות האלה יש כבר "דור שני" אם לא שלישי, של צאצאים וממשיכים, שחלקם נולדים כבר לתוך מערכות של מחוייבויות סותרות ומורכבות.

המשטרה אינה חריג, וגם מערכת השפיטה בתוך הסיפור הזה. מאחר שפשיעה היא בבחינת סוג חיברות, סוג של תרבות עסקית ואישית בישראל, הפירוק שלה אינו טכני וסטרילי (אכיפה ואישום) אלא שינוי פנימי עמוק שכרוך בפיצוצים וטרגדיות, קשיים וסיבוכים.

אני לא צופה מהפכות מהירות בתחום הזה, אם בכלל, מאחר שכאמור מדובר בתופעה עמוקה הקשורה גם לתיפקוד של מדינת ישראל בהקשר הגלובלי. ואולם, גם פעילות חלקית ומקומית, כמו המאבק עליו הכריז דיכטר נגד הפשיעה האלימה המאורגנת, והמאמצים הכנים של דודי כהן, מתחילים להראות תוצאות בשטח.

למרבה הצער, מערכת המשפט וגם הגופים המקצועיים המשפטיים (כמו הלשכה של עורכי הדין) לא הרימו את הכפפה ואינם מצטרפים לתהליך השינוי המבורך. כל זה מראה כי המלאכה בתחום מערכת המשפט טרם החלה, והיא תהיה קשה וכואבת, באם תתבצע בכלל. שנים של שחיתות והזחנה הובילו למינויים מפוקפקים בכס השפיטה, לפרקטיקות מפוקפקות של עורכי דין שהפכו מצליחנים ו"מקובלים" גם ברמה המקצועית, ולזיקות בעייתיות בין עורכי דין לבין מערכי פשיעה ושחיתות שלטונית.

 

 

בחירה ובחירות

 

בחירות

 

רוח הבחירות מרחפת בכל מקום, החל מוושינגטון ועד לאחרון היישובים הנידחים בישראל, ועתה גם לכנסת. הזדמן לי לפקוד את עיירת הפיתוח המרוחקת, מצפה רמון, ואספתי מקצת התרשמויות אקראיות משיחות מזדמנות בגינת השעשועים, בבית הקפה ובבתי מכרים.

 

מצפה רמון

 

מצפה רמון נתונה בשליטתו של אחד סמי שושן, מזה שנים, ולאחרונה באמצעות רעייתו, לאחר שנאלץ לפרוש עקב ניגוד עניינים. שושן קיבל תפקידים וכיבודים בין היתר משום שרעייתו, ובהווה ראש עירית מצפה רמון, היא אחותו של אחד עמיר פרץ, למי שזוכר (לשעבר יו"ר ההסתדרות, שר הבטחון בממשלת אולמרט וגרוטאה פוליטית בעקבות מלחמת לבנון 2 ועניינים אחרים).

 

תושבים מלחששים בשקט, מחפשים מאחורי הקיר אם מישהו מאזין, ורק אז מגלים שהם נתונים ב"שלטון הפחד", כך הם מכנים את האוירה היוצאת מבית העיריה ומשתררת על עיר הקטנה והמנומנמת. הם קצת מופתעים לשמוע שאין בזה כל חדש, גם בתל אביב שלטון חמולות, והנה עדות אישית וחיה מהח"מ שנאלצה לעקור משם עד יעבור זעם, חולדאי ומלכי חניונים למייניהם. ובכל זאת הם מסבירים שאצלם זה בטוח יותר גרוע, כי מצפה רמון קטנה ורחוקה, ואין גבול לרודנות והשחיתות. "חמולות מרוקאיות" מתלוננים התושבים, אחד בעל עסק קטן, האחרות מובטלות חד הוריות. מנגד, הבחירה אינה טובה במיוחד. נציג של "הדתיים", אוכלוסיה שנואה במיוחד כאן, המתנהגת באדנות, לאחר שרכשה הרגלים מגונים בשטחים. הדתיים המסתובבים פה הם מהסוג המתנחל, אשכנזים ברובם, כפה סרוגה, שבעי רצון מעצמם באופן כללי. עם זאת, ניראה שתושבים רבים יצביעו ל"דתיים" האלה, משנאת השחיתות ואפס המעש הציבורי של חמולת ששון-פרץ.

 

הסוג השלישי שנמצא פה הוא אנשי השנטי, קבוצות קטנות של "זרוקים", אמנים, שחיפשו את המדבר, דוגמא בולטת היא "אדמה" והפרוייקט של ניר בן גל וליאת דרור הרקדנים ידועי השם שתקעו יתד במצפה והעלו אותה על המפה הבינלאומית. מסביב למצפה, אתרי תיירות רוחניים, בעקבות מסורת שהביאה לשם רחל בת אדם, הגיורת הגרמניה שגילתה את אלוהים במדבר היפה. בין אנשי השנטי אפשר גם למצוא חד הוריות (בעיקר) שברחו מתל אביב בעקבות המחירים, ומצאו זולה, ולומדות "קבלה".

 

בשיכונים העלובים מוצאים את "זכאי משרד השיכון", כאן אפשר לקבל במהירות ובקלות דירת "עמידר", ורבים מתפתים אך מתייאשים לאחר כמה חודשים בבידוד המוחלט וחוזרים למרכז. אחת ששרדה יותר משנה מספרת על הקשיים. היא עברה מראשון לציון, חד הורית, בעקבות "עמידר", אך טוענת שפשוט אין עם מי לדבר, זוהי ארץ גזירה עבורה והיא חולמת לעזוב במהרה, לאחר שתצליח אולי לשכנע את עמידר למצוא לה משהו קרוב יותר למרכז. ניסתה בבאר שבע, אבל שם השכונות גרועות ואלימות יותר, וצפונה משם רשימת ההמתנה ארוכה מידי.

 

בעל עסק אחר מספר שאינו יכול להיכנס למצפה רמון, הוצא נגדו צו הרחקה בעקבות סכסוך עם משפחת ראש העיריה, משהו נפתל ועסיסי המזכיר את פרשת מוניקה לוינסקי. מי היה מאמין שמצפה רמון מפיקה כאלה סיפורים עסיסיים ? ואולי דוקא שם, מחמת השעמום גוברים היצרים, הליבידו, והתקוות ל"מכת נדל"ן" גדולה.

 

טבריה

 

בטבריה, הסמוכה למגורי עכשיו, מתנהלת מערכה בעצלתיים. למי שבא מבחוץ נידמה שיש לפחות עשרים רשימות ומועמדים שונים, אבל כולם ניראים אותו דבר על הכרזות. הבטחה כלשהי, כולנו, יחדיו, לעבר העתיד, שגשוג ובטחון, כמובן בגרפיקה כחול לבן. תמונה מצועצעת, ושום דבר לא נחרט בזכרון יותר מדקה, כולל השם. ראש העיריה הנוכחי, זוהר עובד, מסובך בחקירות שחיתות וגם בקשרים עם משפחת אלפרון, אבל יתכן שזה לא יפריע לו להיבחר. כרזה אחת מושכת את עיני, מדובר באשה, עורכת דין כלשהי, אשר מגוונת במקצת את השממה. לא ניראה שהבחירות האלה ישנו את מהלכה האובדני של העיר הזו, אשר כמו המדינה כולה קיבלה לידיה גן עדן (הנוף, הכנרת, המשאב התיירותי הטבעי של צליינים נוצרים ועוד), והפכה לגיהנום. הגיהנום הזה, כמו רבים אחרים בישראל, לובש כיפה ומתפלל בדבקות לטקסטים שאינו מבין את פשרם.

 

לפני שנה בערך עבדתי קצת בעיתון המקומי של משפחת זוהר עובד, עיתון שהוקם בעיקר כתחרות לעיתון המבוסס יותר של ידיד לשעבר שהפך למבקר. בניו של עובד, צעירים בשנות העשרים המוקדמות ניהלו את העתיון ביחד עם עסקים אחרים של המשפחה. התשלום שהציעו היה מעליב בכל קנה מידה, וגם בו הם לא עמדו, כך שלבסוף עזבתי את הקריירה של עיתונאי מקומי, למרבה הצער. העיתון ויתר לבסוף על כל תוכן, והפך למעין פרסומון עם פרופגנדה בוטה לטובת בעל הבית, בתפקידו כראש עיריה, וקצת פרשנות תורנית משמימה ולא מקורית במיוחד.

 

זהו הסיפור של טבריה באופן כללי, חסכון במאה ש"ח יגרור ויתור על תרבות או כל משאב אחר שיכול להוציא את העיר הזו מן הייאוש והשממון. בטבריה אין אפילו בית קולנוע שלא לדבר על משאבי תרבות אחרים. היא יכולה להציע פלאפל, ותושביה מרי נפש וקשים, באופן שמבריח אפילו את התייר האדוק ביותר שבא לנשק את אדמת הקודש ולצפות בימת הגליל העתיקה.

 

כנסת

 

הסצנריו הצפוי עומד להתרחש, וככל הניראה נזכה לתקופת בחירות בחודשים הקרובים. בראשות "קדימה" תעמוד ציפי לבני, שאינה משתלטת כל כך על צאן מרעיתה הסורר והמושחת (כמו במקרה ה"גמלאים", ספיח שחיתות של חמולת שרון-אולמרט). בראשות העבודה יעמוד אהוד ברק, הזוכה לתמיכה ולרוח כבית מהדוד סם כך ניראה, ובליכוד – דארת ויידר, הלא הוא נתניהו הנורא. לי ניראה שהרפובליקנים שריינו לעצמם לפחות את נתניהו, כפיצוי על אבדן השליטה בבית הלבן (הצפויה כניראה), כך שישו יכול להתנחם באחיזה כלשהי בארץ הקודש. יש להניח שש"ס תגדיל את כוחה לנוכח הקריסה הכלכלית העומדת בפתח, ולפחות בקרב חד הוריות במצפה רמון, ש"ס היא בבחינת המשיח כמעט, מקווים שיחזירו קצת לחם לשולחן וישחררו את חגורת החנק מהצואר.

 

גורלו של נתניהו ייחרץ לדעתי בוושינגטון, ובמקרה שאובמה יעלה, הסיכוי שלו הולך וקטן לתפקד כראש ממשלה, גם אם יזכה לרוב בבחירות. אפשר לחזות אולי ממשלה של קדימה, עבודה ש"ס אחרי הבחירות, כאשר ש"ס תוכל לקבל מעמד בכיר יותר שלדעתה הולם את כוחה הפוטנציאלי. זוהי תחזית, אולי מוטעית לגמרי, אבל ניראית סבירה. משתנה בלתי ידוע הוא "ישראל ביתנו", ואפשר רק לקוות שהיא תספוג מפלה למרות הרוחות הרעות המנשבות במדינה לאחרונה בתחום המדיני.

 

באופן אישי אין בדעתי להצביע גם בבחירות האלה אינני רואה כל הבדל ברמה האישית בין כל תוצאה אפשרית, והצבעה לש"ס הגם שהיא רציונאלית מבחינתי במידה מסויימת, לא מתקבלת על דעתי מסיבות אחרות. היו לי תקוות מסוימות שאהוד ברק יתעשת, מאחר שיש לו פוטנציאל כלשהו, מבין כל המנהיגים, לקבל מימד מנהיגותי, אבל בינתיים הוא לא מוכיח שלתקווה הזו יש יסוד למעט משאלות לב. הטענה שלי, נגד כל המלעיזים נגדו (ובצדק גמור) היא אחת ויחידה. מבין כל הדמויות הקיימות, ברק הוא היחידי המייצג בפוטנציה את תושבי ישראל כפי שהיא. קדימה לדעתי היא ממזר מפלצתי של ארגוני פשיעה מבית שרון ומשרתת אגנדה לא ברורה שכמעט אפשר לזהות אותה עם תאגידים גלובליים מפוקפקים המצדדים בדרוויניזם חברתי ותו לא.

 

נתניהו בעיני הוא שלוח מדעת או שלא מדעת של פלג דתי הזוי נוצרי ויונק מהם את תמיכתו ולמרבה הצער גם את משנתו (הוא אמנם הלביש אותה על משהו פסאודו יהודי, אבל ההכלאה ניראית מאולצת, כמו מקדונלד על גפילטא פיש). ישראל ביתנו זה מפלטם של מיואשים, אך יש לי חשד שהיא מייצגת כלכלית גופים ואנשים ממזרח אירופה שאנחנו אפילו לא יודעים מיהם ומה רצונם. ש"ס זה ש"ס, המפא"י של הענים, המזרחים והדוסים, היא מזכירה לי את העבודה בהחמצה שלה את ייעודה, אבל היא כוח אותנטי ומשמעותי שלא יעוף עם כל רוח.

 

הערה אחרת, אולי

 

קראתי שבזמן חופשתי פורסם בידיעות אחרונות ראיון נרחב עם מירב מיכאלי, על ההקשר המשפחתי שלה, כנכדה של ישראל קסטנר. לא מצאתי את הראיון אך קראתי פרשנויות ותגובות עליו במקומות שונים. קסטנר מרכז את הארכיטיפ של השואה במובנים שונים, ולכן דמותו לעולם תישאר שנויה במחלוקת. אך זה בעיני אינו העיקר בסיפור הזה. העיקר שאינו זוכה כמעט לדיון ציבורי, הוא העול המשפחתי שרבים ורבות מאיתנו נושאים על גבינו, משא הורים וסבים (וסבתות כמובן), מתקופה היסטורית קשה ומזוהמת. בין אם זה משא של שואה, ובין אם משא של תקומה (המעשים שהיו כרוכים ביישוב הארץ והקמת המדינה), משא של סודות בטחוניים ופוליטיים, משא של פשיעה, משא של מחלוקות פוליטיות מדממות (מחתרות, סזון, קומוניסטים, התפלגויות במפא"י וכולי). רבים, ובעיקר רבות מאיתנו, מגלים רק בגיל די מאוחר שמעבר להחלטות שלנו, על חיינו, אנחנו נידונים לספוג, מי לרע ומי ליותר רע, את היחס החברתי, הדטרמניסטי, הנובע ממעשי קודמנו. מעשים שלא יכולנו לבחור או להשפיע עליהם כלל.

 

בכיתה שלי למד נכד אחר של קסטנר, ועד גיל עשרים לפחות לא ידעתי על כך, וגם אם היו אומרים לי אני לא חושבת שמשמעות הדבר היתה מתגלה לי. אך אני זוכרת בצורה ברורה את היחס המעורפל של המורים, את האמירות החידתיות, את הרמיזות מהורים אחרים ("הוא לא יהודי", שעכשיו אני יכולה להבין את פשרן), ועוד. גם אני נפגעתי בעקיפין מ"הסוד" הזה, כיון שכל מרקם היחסים בחבורה שלנו היה מורעל, לא רק מן הסוד הזה, אלא מרבים אחרים. לילד אחר קראו משום מה "המרגל" ורק אחרי שנים התברר לי שזה משום מעמדם של הוריו, שהיו מדענים יוצאי ברית המועצות. הורים רבים עסקו בעבודות חשאיות ושנויות במחלוקת, והרעילות עברה בצינורות לא מודעים ליחסים בין הילדים, אשר "שחקו את התסריטים" בצורה תמימה ואוטומטית, אכזרית מאד.

 

למה אני כותבת על כך ? נידמה לי שיש אפשרות, אולי בבחירות האלה להחליט על מתיחת קו, קו מחילה כללית, אישית וציבורית, והתחלה מחדש. אמריקה מנסה לעשות משהו כזה, בתחומים הרלונטיים אליה, אולי שמץ מזה יעבור גם לכאן.

 

 

 

War and Peace

Hello again from Sinai

 

In the tradition of Succot, I traveled to Egypt to experience the true spirit of Exodus. Our patriarchs and matriarchs went down to Egypt to break the famine

 

Maybe later I will find out how to write Hebrew from here, meanwhile

Chag Sameach

 

All the best, from Sinai, the fish, the blue water and the red mountains.

 

 

צ'חצ'ח שמאלני רדיקלי

 

 אל תעיזו להיכנס ל TAGGED

 

לפני כמה שבועות, ידיד שלי שלח בטעות הזמנה למעין קהילה וירטואלית (חברתית) בשם "טגד" TAGGED. הוירוס הזה נכנס בלי הזמנה לתוך תיבת הדואר ושולף את כל הכתובת ושולח נדנודים איומים לכל העולם, עד שמצליחים לנטרל את התופעה (לא לפני סכסוך עולמי עם כל הנפגעים הצודקים והפרנודיאים שלא מבינים מה תקף את תיבת הדאר שלהם).

 

לקח לי כשבוע ימים להבין את התוכנה הזו ולנטרל את המפגע, אבל בינתיים לחצתי שם על כל מיני כפתורים, ולפתח תיבתי נחת איזה הולסט, נורווגי חתיך שמחפש סקס וירטואלי, כמו כל שאר המסתובבים שם.

 

הסכמי אוסלו

 

שוחחתי איתו קצת, רק בגלל השרירים הבלונדינים, והסקרנות, וכך הפכנו לידידי מסנג'ר, גם לאחר שהצלחתי לנטוש את האתר הקהילתי הלא חברתי לתמיד. הולסט המשיך להתעקש בחביבות גולמנית על סקס וירטואלי, אני סירבתי בעדינות ותקיפות, ונפתחה בינינו שיחה.

 

מסתבר שהוא נהג משאית, גרוש, עם שלוש בנות, בן חמישים בערך. בכל משפט שלישי הוא חייב להכניס איזה אמירה בוטה על מין, משהו נוראי ("יש לי גדול", "אני אוהב מאחורה גם" וכולי), בקיצור …הסטראוטיפ של נהג משאית מטבריה, אבל בנורווגית.

 

בין לבין, הצלחתי לחלץ ממנו עוד כמה דברים חוץ מתנוחות, ומתברר שהצ'חצ'חים הנורווגים הם שמאלנים רדיקלים. הולסט שונא אמריקאים, הוא סוציאליסט יוניוניסט מושבע, פמיניסט אמיתי מבחינת זכויות האשה (לא כל כך באופן שבו הוא מדבר), היה נשוי עשרים וחמש שנה בנאמנות, אשתו עזבה אותו עבור גבר אחר, והם גרים די קרוב, וביחסים טובים. לאחרונה הבעל החדש של אשתו עשה לה בעיות אז הוא עזר לה לסלק אותו. הוא לא מצליח להבין או לסלוח לגברים אלימים.

נשים לדעתו זכאיות לשוויון מלא, הוא לא מבין את היחס פה במזרח התיכון לנשים כאל "עבדים", ומקומם אותו. מתנגד חריף לאלימות נגד נשים, וגם ישוש להפליא מכותיו באחד שמכה נשים. (אחרי הכל, נהג משאית). חושב שהבעיה של ישראל זה מעורבות אמריקאית אימפריאליסטית ומאחל לנו שהשנה ה"ינקים יצאו מהאזור". מאמין "שיש משהו שם ביקום" ובזה מסתכמת הדתיות שלו. מאמין בזכויות בעלי חיים אבל לא בהגזמה. (אוכל לוויתנים ושפנים).

מרגע לרגע התבלבלתי. הנה, נהג משאית צ'חצ'ח המבטא דעות בסיסיות שבארץ מזוהות עם "מכון ון ליר" ומעמד גבוה ולפחות דוקטורט. שאלתי אותו אם הוא חריג, הוא אמר שממש לא, כולם פה שונאים אמריקאים, שונאים קפיטליזם, שונאים מלחמה וגזענות, לא ממש דתיים (לא הולכים לכנסיה), ובעד סוציאליזם עד הסוף, ובעיקר בעיקר בעד שוויון מוחלט לנשים, כלכלי, חברתי, מיני ובכל מובן אחר.

שאלתי למה הוא חייב להגיד כל הזמן פיפי זין זין, הוא אמר שזה מקובל במיליה שלו, ולא מעליב, להיפך נשים מתחילות איתו יותר באגרסיביות. בעיקר הנפקניות מדנמרק 🙂 אשר רכשו מוניטין של נשים משוחררות היוצאות החוצה לשחר לסקס לא מחייב בדיוק כמו גברים אם לא יותר.

הוא אומר שהחיים שלו ושל סביבתו טובים. אין לחץ כלכלי כי יש סיוע מסיבי למי שצריך, העבודה מובטחת בהסכמים, הוא לא עובד מאד קשה כי יש הסכמים של האיגוד להגן על נהגי משאיות מפני ניצול מופרז, כך שמובטח להם הרבה ימי חופש . העניין העיקרי של האנשים שם הוא בתחביבים שלהם, בספורט שלג וקרח, ובדיג. מורידים הרבה מוסיקה באינטרנט, ונהנים.

 

הוא רואה ברחוב בעיר פה ושם פליטים פלשתינאים, עירקים וגם ישראלים. מתלונן קצת שמרמים את הסיסטם, אבל מסכים לממן את זה ממיסיו, כי זה לא טוב לחיות במלחמה, הוא יודע. והוא מקווה בשבילי שלא אמות שם, סתם.. לסיום הוא בכל זאת שואל "את בטוחה שאת לא רוצה לשלוח לי תמונה בעירום ?", בטוח, לא. אז אין בעיה.

 

לשם האיזון, נצרות לעם

 

 

בפוסט הקודם יצא שעסקתי קצת במתאסלמים חדשים, חלקם יהודים, ובאספקטים האזוטריים יותר של הזיקה הבינדתית, ונושא הגיור הפוליטי (בעקבות הכוזרים ויורם אטינגר).

 

 

 

לשם האיזון, קצת ג'ננה נוצרית, המגיעה אלינו הישר מאמריקה, אפרופו שרה פיילין. תחקירנים זריזים כבר מחפשים ומוצאים כל שביב של אזכור בעברה, ומפרקים לחתיכות קטנות כל פיסת אינפורמציה. תגלית עסיסית, יחסית, מגיעה השבוע מהכנסיה. מסתבר ששרה פיילין החביבה, כבר מגיל 20 בערך שייכת לקבוצה אוונגליסטית הזויה, המנהלת "מלחמות רוחניות" או יותר נכון עוסקת ב"קרבות באמצעות הרוח", הגרסא הנוצרית ל"פולסא דנורא" שלנו. כמובן, באנגלית זה פחות נלעג ונורא, אבל אם תתאמצו לקרוא את התכנים, תתחילו לנטות חן וחסד, ובעיקר סלחנות, לפולסאים שלנו.

 

הקבוצה הפולחנית של שרה, שייכת בגדול לזרם יותר משמעותי תחת מנהיג אוונגליסטי נודע בשם פיטר ווגנר,

Over the last decade, a new theory and practice of spiritual warfare has taken hold around the world. This teaching proposes the existence of a newly discovered class of demons, 'territorial spirits', whose function is to rule over specific jurisdictions of different sizes. Along with this theory has come a new practice of spiritual warfare: ruling demons are named, their territories identified and they are then bound or cursed. Evangelism and mission are ten said to proceed raplidly with dramatic results.

Chuck Lowe examines the full range of biblical intertestamental, historical and empirical evidence cited in promotion of this new teaching. Lowe affirms that we need to be involved in spiritual warfare and proposes a more biblically legitimate and effective model.

 

פולסא דנורא למתחילים, טיהור אתני

שייסד תנועה בינלאומית, וטבע כמה מונחים תיאולוגים חדשים שהתקבלו. כמה דוגמאות ימחישו מה התשתית הרוחנית של "היידה שרה" שלהם. כך, סבור ווגנר שישנם שדים טריטוריאלים, והוא עוסק הרבה בקשר שבין ישויות כאלה ובין היכולת לנצח אותם באמצעות תפילה ואקסטזה, ובכך לנצח את הטריטוריה ואנשיה. למעשה, זוהי אחת ההתמחויות והעיסוקים התכופים של אותה קבוצה, התמקדות בטריטוריות של "כופרים", מיגור השדים שלהם, וצפייה בהליך פלאי של "הגירה" או "הקאה" של האוכלוסיה הכופרת לטובת מאמינים שיתפסו את מקומם על האדמה המטוהרת.

 

מנהיגתה אזור אלסקה של התנועה של ווגנר, אחת מארי גלזר, מכירה את שרהלה כבר מצעירותה, וכבר אז דיברה מתוכה רוח הקודש והורתה לה ללכת לפוליטיקה. שם, בין חבריה לפולסא דנורא, נמשחה שרה לשליחותה הקדושה. מארי גלזר מתמחה בגילוי וחיסול מכשפות. היא מתחברת לרוח הקודש, ומגלה מכשפות (כמו, אישה שמונתה לטפל בענייני הדת של מערכת הכליאה באלסקה), וממש עושה להן פולסא דנורא בכינוסיה ביום ראשון, ויש לה קבלות. מכשפה כזו, שכניראה לא נתנה לאוונגליסטים להשתלט על בתי הכלא ולהפיץ שם תעמולה , לקתה בצרות צרורות, וממש נאלצה לברוח למדינה אחרת לא לפני שחלתה ממש.

 

בכלל, כדאי מאד לעיין קצת בתיאולוגיה האוונגליסטית ולגלות את הזיקות הרוחניות לזרמים יהודים בעלי נטיות דומות. חשוב גם להבין שמדובר באנשים שיש להם ניסיון מעשי ב"פולסאות קולקטיביות" וטיהורים אתניים של "כופרים". רבים מהם התחילו את הקריירה במיסיון בדרום אמריקה (כן, יש כזה עד היום), ועכשיו הם נושאים פניהם למזרח התיכון…דיבוק אמיתי, עם הרבה כסף ומיומנויות…

 

תוספת מאוחרת מאותו ":אב רוחני" של פיילין, פיטר ווגנר, יסביר לכם לאן נעלם הכסף שלכם…

 

Global Harvest
C. Peter Wagner

We are looking forward to our final “Opening the Gate” Conference this year. On November 13-15, we will be gathering in Phoenix to Open the Gate of Supply and Understand the War over Wealth Transfer!

After opening the gate of “Revelation” in Ohio, the gate of “Heaven on Earth” in Seattle (and sending a team to the North gate in Alaska), and the gate of “Change to the Nations” in Dearborn, we believe it is time to focus on the “Gate of Supply”!

The war over the transfer of wealth is one of the most crucial of the coming days. To have unprecedented Kingdom influence throughout the world, we must have the necessary supply lines opened that favor God’s Kingdom people. To have access to those supply lines, we must first take possession and then become a wise steward that will multiply resources.

We must recognize the war over wealth includes the harvest of people and souls! With that (eternal) goal in mind, we are calling the Body of Christ together to declare an opening of the gates of supply! Our speakers include Peter Wagner (convener), Chuck Pierce, Dutch Sheets, Pat Francis, and Lance Wallnau. Knowing that in addition to being quickened, you may need new strength to contend and go through the gates, we will have personal ministry. So come with a mind and heart to:

Understand wealth strategies as we connect Earth with Heaven!
Release strategies of increase!
Learn how to contend with Mammon over supply and distribution!
Understand the war over the transfer of wealth from the tight grip of the enemy on the world’s economy into the hands of God’s Kingdom army!
Understand how a Kingdom economy differs from a world economy!
Discern how acquiring wealth and God’s covenant timing are related!
Better understand the curses associated with poor stewardship!
Receive a new strength to keep praying and prophesying for wealth transfer!
Understand the wealth and power wars that are occurring in the earth as NATIONS realign!
Understanding boundaries is key! There is and will continue to be a great war over boundaries. Individuals, people groups and entire nations are vying for authority through expansion of their boundaries. What we must realize is that the greatest impetus behind this is not a need for more land – it is the want of greater supply. This is how dominion wars began ages ago, and how they will continue to rage in the coming days.

Pastor Greg Brown and Skyway Church will be helping us host this gathering held in Goodyear, Arizona. We will begin on Thursday morning at 8 AM, meet all day Thursday and Friday, and conclude on Saturday by noon. If you register by October 27, the cost is $50/person or $75/married couple.

 

בבטן הלווייתן

יוה"כ

 

ראשית, צום קל וגמר חתימה וכתיבה טובה לכל מי שמאמין בזה, וגם לשאר.

 

בשבילנו, החוטאים והאוכלים ביום כיפור, מדובר בכל מקרה בעינוי הגוף והנפש, כך שזה לא באמת משנה, כולם סובלים. למזלנו, האינטרנט עדיין לא מושבת ביום כיפור, ויש גם כמה תחנות טלויזיה זרות. מעבר לכך, די עונש.

 

 בשבילכם, חנות קטנה ששווה את זה

 

 

“Everyone is a microcosm…”

Olam Qatan Books & Music

54 Emek Refaim, Jerusalem

(behind Café Hillel)

Store hours: 10 -2 & 4 -7

Phone: (02) 563 -7507

info@olamqatan.com

www.olamqatan.com

כנסת או חנות ספרים רוחניים.

כדי להמשיך להתקיים, אינני מבקש ממכם תרומות (למרות שכל תרומה תתקבל בברכה), כל שאני מבקש ממכם הוא לקנות מאיתנו בצורה סדירה: כל שבוע, כל חודש או כל עונה. לפי הצורך …והכיס. אל תתייחסו לקנייה בעולם קטן רק כאל פינוק; זהו בעצם שירות שאתם מספקים, ובכך שאתם מספקים אותו אתם מאפשרים לנו להמשיך ולספק את שירותינו לכל קהילת המחפשים בירושלים ובארץ כולה 

 

כאשר גרתי בעוונותי בירושלים, היה מקום אחד שפקדתי, ואף פעם לא הכזיב. חנות קטנה ונהדרת, בשם "עולם קטן" אי שם בעמק רפאים, בתוך קומת קרקע של בית די ישן. בעל החנות, יהודי אמריקאי — ילד טוב – שהתאסלם ועלה לארץ (יעקוב אבן יוסוף) , והפך לסופי מדופלם, אדם מיוחד ובעל סבלנות וסובלנות רוחנית יוצא מן הכלל. בחנות אפשר למצוא תמיד את מה שמכונה cutting edge בלע"ז, כלומר המילה האחרונה בתחום הרוחניות, וברמה. יעקוב גם דואג "לדחוף" תרגומים לעברית של יצירות חשובות, והוא "מנוע" חיפוש, ומקשר בין אנשים לחיפושים שלהם. קיבלתי לאחרונה את האימייל הזה מהחנות, אני מקצרת את מה שלא רלוונטי, ועוברת ישר לשורה התחתונה – החנות בסכנת סגירה, ואינה מבקשת צדקה ולחם נדבות, אלא מזכירה לכולנו שכדאי לנו לתחזק תחנות שירות שאנחנו אוהבים ורוצים.

 

כוזרים בעל כורחם

 

הנושא הכוזרי עולה מידי פעם בתקשורת, וגווע שוב לכמה שנים. זהו נושא מעניין מאד שהפיק כבר מחקרים וספרים, וגם סרטים. בכלליות, מדובר על מה שלמדנו בתיכון, "ספר הכוזרי" המפורסם, העימות בין חכמי הדת, על ליבו של מלך הכוזרים, וניצחון הדיאלקטיקה היהודית. (יהודה הלוי). לפי המסורת שלמדנו, בעקבות הנוק אאוט היהודי, החליט מלך כזריה להתגייר מייד ולגייר את כל ממלכתו, וכך היה.

 

לפני כעשור הוזמנתי ( נידמה לי על ידי לשכת עורכי הדין) לצפות בהקרנה פרטית של הסרט שהפיק אהוד יערי על הכוזרים, ויצאתי משם ה-מו-מה. הנה כי כן, ההיסטוריה קורמת עור וגידים, וכל הסיפור הפך ממשי מאד. אהוד יערי בעצמו נראה לי לפתע כוזרי להפליא, והוא גם הביא איתו מעין "גאווה כוזרית", על כך שמאז חורבן הבית השני, זו בעצם ההצלחה הצבאית היחידה והמרשימה של יהודים, וקישר את זה איכשהו למיליטריזם הציוני. הסרט הפיל לי חמשה אסימונים בבת אחת. אה…

לאחרונה עלה הנושא שוב הפעם בהקשר של המאבק המזרחי נגד האפליה האשכנזית. והיתה תקופה אחרת שיאסר עראפת קידם את העניין באתרים בחו"ל, בקשר לסכסוך על פלשתין. בתחושה, ואין לי שום ידיעה בנושא, העובדה שנערך שם גיור המוני (שאסור לפי ההלכה), של עם שלם, אכן הכניסה את הכוזריות בדלת האחורית לתרבות היהודית, אולי בצורה מוגזמת, כלומר, ללא הדילול הטבעי המתרחש בתהליך יסודי ופרטני של גיור רגיל.

הםרשה הזו צריכה לעורר שוב את הדיון על גיורים מסיביים וקולקטיביים. כאשר מדובר בגיור קולקטיבי במצב שבו ישנה ישות יהודית ריבונית, זה עוד איכשהו נסבל (והיה בעבר, למעשה שבטים נכבשו ונטמעו בממלכה היהודית בעבר), אבל במצב של גלות זה באמת בעייתי. האיסור ההלכתי הוא לפיכך הגיוני, וגם במצב הנוכחי, אין למהר להנפיק גיורים אגביים מטעמים פוליטיים.

למה נזכרתי בזה ? השבוע התראיין מישהו אצל לונדון וקירשנבאום, יורם אטינגר, הוא היה פעם ציר ישראל בוושינגטון ועכשיו מרכז קבוצת מחקר על "הבעיה הדמוגרפית". טענת הקבוצה שלו, בראשותו, שאין בעיה דמוגרפית, ושהחרדות בתחום זה מופרזות, בעיקר ביחס לשיעור הגידול באוכלוסיה הערבית (לעומת היהודית), וגם מספר הערבים בשטחים, שהוא לדעתם קטן ממה שנהוג לצטט. הסתבר רק בסוף הדיון, שהפער בין העמדה של אותו ארגון לבין העמדה המקובלת (וההיסטרית) נובע ממניפולציה בנתונים. ישנם כחצי מיליון לא יהודים (רוסים) בישראל, שהם בעצם נוצרים (או חסרי דת אבל בטח לא יהודים). המחקר החדש "מספח" אותם דה פקטו למניין היהודים (כי הם לא ערבים), ומתבסס על שילובם במגזר היהודי וגיוסם לצבא. מייד נזכרתי בכוזרים, ותהיתי אם חישובים לטווח קצר, וניסיון להטות דעת קהל (במקרה הזה לטובת הסדר מדיני), לוקחים בחשבון אינטרסים לטווח קצת יותר ארוך, ומה המשמעות של "הכנסה אנ בלוק" של קולקטיב בעל זהות מובהקת ותרבות משלו, לתוך הקולקטיב היהודי. בעיני, לא חכם בכלל, והניסיון הכוזרי ותוצאותיו המאוחרות יעידו.

 

נוהגים לתת כדוגמא את המנהג המוסלמי שהיה רווח לחטוף אוכלוסיות שלמות כדי להשתמש בהם בתור צבא שכיר, ולאסלם אותן במהירות, דרך ה"רגליים" והשירות הצבאי (צ'רקסים למשל). אך אין הנדון דומה לראיה, לא מבחינת הכמויות האנושיות, ולא מבחינת ההרכב הפנימי החברתי. אבל גם אם ניקח את הדוגמא המוסלמית, הרי במשך כמאתיים וחמישים שנה השתלטו ה"חטופים המאוסלמים" (הממלוכים) על האימפריה המוסלמית, הרגו אתמ מלכיה ושעבדו את משעבדיהם. זהו מחיר לא קטן להנאות הסיפוח והמגלומניה, ומבחינה תרבותית יתכן שהשתלטות כזו, בקטן,  אירעה ומתרחשת בצורה מסויימת גם בישראל.

 

חרב גדעון השליימזל

 

הפוסט הזה מקבל אופי דתי או בעצם בינדתי, אז אני מסיימת בהרהור על "מחפש דרך" אחר, דובר אל קעידא אדם יחיא גדהאן, או בעצם אדם פרלמן, כן, אונזרע למחצה. מדובר בילד טוב לוס אנגלס, סבו מצד אביו ממשפחה יהודית שורשית (רופא וממייסדי הליגה נגד השמצה ADL), וסבתו פעילה בקהילה הנוצרית. אביו של אדם בחר עם רעייתו לחיות כנוצרים, והזוג שינה את שמם לגדהאן, ולמעשה ל"גדעון" (מן התנ"ך לפי כתיב שנשמע להם יותר אותנטי). הזוג חיו בחווה מבודדת בקליפורניה, באורח חיים "אלטרנטיווי פרוגרסיבי", וגידלו את אדם הקטן בעיקר בחווה ב"חינוך ביתי". בגיל ההתבגרות אדם הראה נטיות חיפוש רוחני, ולבסוף בחר באסלאם, התערבב איכשהו בחוגים היותר מיליטנטיים והגיע לאל קעידא. ממשפחה של רופא אשכנזי יהודי מבוסס בלוס אנגלס, הישר למערות של אוסמה באפגניסטן.

 

השבוע הוא מוציא קלטת תוכחה נוספת, המפריכה את השמועות כי נהרג.

 

כוזרי אפגני מזרחי כזה, ממש לא פשוט.

Adam Yahiye Gadahn

 

 

עוד חודש

 

עוד חודש ל 11:11

 

כפי שכתבתי פה (ובפורומים טוקבקיסטיים אחרים) בעבר, אני משנת 1990 לא משתתפת בבחירות בישראל, בהכרה מודעת ובכוונת מכוון. לא ניערתי חוצני מפעילות ומהשתתפות בעשייה בישראל, ציבורית, פוליטית, קהילתית. להיפך. החרם היה ספציפי מאד לעניין הבחירות, לאחר שהצבעתי פעם אחת בלבד קודם לכן (למפ"מ, עם דורון נשר, כן זה היה מזמן). די לאט הבנתי שהעניין מכור, או בלע"ז rigged, בדיוק כמו משחק כדורגל מכור, או כל מופע והפקה גדולים שהתוצאות בהם נקבעו מראש, ולפיכך ההשתתפות היא מעין הסכמה בדיעבד לתרמית גדולה. לא תודה.

 

ההחלטה התבצרה והתחזקה אחרי שנתיים שלוש באמריקה, מתקופת מלחמת המפרץ הרשונה ועד שנה לאחר בחירת רבין לראש ממשלה. ראיתי את המאפליה, את המקם שבו נחתכות ההחלטות בחדרי חדרים, ואיך משם יוצאות הססמאות הריקות, הספינים, שטיפת המוח, כדי שהעדר יממש את ההחלטה. זה לא תהליך "בחירות", זה קומבינה. אז בסדר, סבבה, קומבינות גם הולך, אבל אין סיבה שאני אצא מהבית בשביל זה.

 

מאחר שהבחירות המוניציפאליות בישראל, בערים הגדולות בלבד (ושם גרתי), קשורות לאותן מערכות גדולות, החלתי את החרם גם עליהן. וביתר שאת.

 

למה לשבור חרם מוצלח של 18 שנה, לטובת הבחירות בתל אביב השנה ?

 

 

עם השנים, הצטרפו למפלגה שלי, "הספקנים העצלים", רבים בציבור הישראלי, עד שבבחירות האחרונות אם אינני טועה הפכנו למפלגה הגדולה ביותר. בקרב הבלתי מצביעים המתמידים מוצאים בדרך כלל אנשים בגיל 30-50, בעלי משפחות, הכנסה ממוצעת ומעלה, השכלה גבוהה מן הממוצע. כלומר, אנשים שיש להם מה לעשות בחיים חוץ מאשר להתעסק בהפקות ענק של תיאטרון זול.

 

את דב חנין אני מכירה מזמן, בערך מן התקופה האחרונה שעדיין הצבעתי, כאמור למפ"מ. אני יודעת שהאיש הוא סוס עבודה, יעיל ונבון, מגובש אבל גמיש, ופוליטיקאי מוכשר. דוקא הרקע המשפחתי והאידיאולוגי מכשיר אותו לתפקיד של ניהול עיר, רוחב מבט וזיקות תרבותיות מגוונות. החוויה של גדילה בתנועה מובדלת, מותקפת בעיקר, היא דוקא חשובה מאד, מחשלת, מבשילה אישיות חזקה שאינה תלויה בחיבה ובאישור מאחרים. התנסות כזו גם מקנה פרספקטיבה על קלות הדעת של  אופנות זמניות. אם הייתי צריכה לבחור במישהו לייצג אותי לטווח ארוך, מישהו שלא מתנדנד בכל רוח קלה, ולא מתפתה לדרך הקלה, הייתי בוחרת מישהו "עם קבלות", כזה..

 

מול דב חנין ניצב מועמד שמגלם ממש את הבורסה הקורסת. אדם חסר עמוד שדרה רעיוני, אדם שתמיד הולך אחרי העדר ועל כך הוא מבסס את כוחו, אדם שאי אפשר לסמוך עליו שיוציא את המוץ מהתבן ויראה תהליכים לטווח ארוך.בקיצור,  כוכבן פרסומות שעשה מסלול שמישהו אחר כתב בשבילו. חיל האויר, בלורית וחיוך ריקני, ניהול תיכון כדי להראות "שהוא איכפתניק" (זה כתוב בדפ"א), קשרי פשיעה, הון שלטון, ומפלס תרבותי של תוכנית ריאליטי. המסלול הזה של זחיחות רדודה, בועתיות, הביא לנו את לבנון 2, ועכשיו את "תל אביב 100", ועוד היד נטויה. ה"רוח הצעירה" של רשימת חולדאי היא יעל דיין. וזה מספיק להבין את הראש המפאיניקי שלו, ושל תומכיו.

 

השבוע יצא לי לצפות בסרט הילדים וולE, על תושבי כדור הארץ, הכלואים בספינת חלל, ולא יכולים לחזור כי רובוטים השתלטו על הספינה ועל המידע, ולא מספרים להם שאפשר כבר לחזור לארץ. את  המצב מצילים שני רובוטים (גיבורי הסרט), הנעזרים בחבורה של "משוגעים" (רובוטים מקולקלים), כי רק הם לא נתונים לשטיפת המוח ממסכים דיגיטליים האומרים להם מה לאכול, מה לחשוב, איזה צבע הוא יפה, ועוד. את עצמי אני רואה במניין "המקולקלים" האלה, ומקווה לפחות לשכנע כמה אחרים, שכדאי לצרף את הקול הפעם לתנועה רחבה יותר. שהפעם, כניראה, לא מדובר בתעמולת הרובוטים.

 

יש רק להרוויח

 

אז הסיבה לשבור חרם מוצלח היא כזו – במקרה של הצבעה לדב חנין, אפשר רק להרוויח. אני לא מדברת לאנשים שהצביעו לחולדאי, אלא לאלה שלא הצביעו בבחירות הקודמות וגם לא לאלה שלפניהן, מחמת החסכון בארגיה, ומעין מחאה בורגנית קטנה, פרטית, נגד הבחירות המכורות מראש.

 

ההפחדות שמדובר באדם צעיר, חסר ניסיון (תודה לאל, חסר ניסיון בקומבינות שחולדאי גדל עליהן), או חסר אחריות הן משחק פסיכולוגי שקוף שעברנו עכשיו עם ציפי לבני. דב חנין הוא אדם, שאם לקח על עצמו תפקיד, יבצע אותו על הצד הטוב ביותר, ואם יהיה חסר לו מידע, הוא ישאל. אפילו את רון חולדאי הוא ישאל. זאת, בניגוד למצב ההפוך, כאשר העדר השועט של הזחוחים מוביל אותנו לתהום, עם מבט זגוגי ושבע רצון מעצמו ולא עוצר באדום. ראינו את זה בלבנון 2, ונמשיך לראות אותם שועטים לקטסטרופות גם בהמשך. להם יש ניסיון בכשלונות, והם לא מהססים להפגין אותו, ולא מתייעצים עם אף אחד.

 

ציוני עאלק

 

המוקש האחרון, אחרי שהקמנו את העצלים החכמים מכורסתם (נו מה ? להקדיש שעה וחצי, לא סיפור גדול, ואפשר לפצות את עצמכם בקפה טוב לפני ואחרי, וממילא הילדים יסתובבו בבית כי חצי מבתי הספר יהיו מאוכלסים בקלפיות), הוא "עוכר ישראל". זה הקלף האחרון של החולדאים למיניהם. הזדמן לי לספוג את הכינוי הזה די והותר כדי להבין שהוא מכסה על אינטרסים כלכליים אישיים וצרים בלבד. לדוב חנין היו יותר הזדמנויות מלכל אחד אחר לשבת בפוזיציה משובחת באקדמיה בכל מדינה בעולם, כולל במחוז הנפש של חולדאי ושות (אמריקה), ולזכות בכל הכבוד והיקר. משנתו, אפילו בקנה מידה אמריקאי, אינה בלתי מוערכת, ואינה בשוליים בכל קנה מידה. באירופה, הוא ממוקם אי שם במרכז מבחינה פוליטית. התיוג השלילי לקומוניזם נבע מהשיוך לסוביטים, ואלה, מה לעשות נעלמו כבר מהמפה די מזמן. אפשר להרגע. המלחמה הקרה הסתיימה –

חרף היכולת לממש את "אי הציונות" הלכה למעשה וללכת מפה,  חנין נשאר פה, הוא לא נסע אלא להיפך, הלך לכנסת לא רק זה, אלא נלחם בשוחות על איכות החיים שלנו, ועל השאריות של זכויות אדם ואזרח, שאנשים כמו חולדאי בלעו, לא מתוך עקרון, אלא מתוך עדריות וחשיבה לטווח קצרצר, לשאת חן בעיני אספסוף או פטרונים עסקיים.

 

אפילו ירושלים, בירת ישראל, יצאה מזה

 

ירושלים התבגרה לפני תל אביב, ובחרה בראש עיר לא ציוני, למעשה השייך למחנה אנטי ציוני. זה המחנה שמדביק פשקווילים ומכנה אנשים שמעידים במשטרה או במס הכנסה הישראלי בשם "מויסר". זה המחנה שנלחם בפועל בסמכות של הציונות ומוסדותיה, ולא ראיתי שבטחונם של תושבי ירושלים נגרע, או שנגרע משהו מן "הסמליות", כפי שאומרים לנו. אמנם העיר מנוהלת זוועה אבל אולי זה יותר הירושה של אולמרט מאשר כישורי הניהול של החרדים. בינתיים, הנהייה אחרי זחוחים מן הסוג של אולמרט וחולדאי היא הסיכון הקיומי היותר גדול לתושבי ישראל. כל שכן, במישור המוניציפאלי שנכבש מזמן על ידי העולם התחתון.

 

תשאלו כל נהג מונית, ובעל מכולת והוא יגיד לכם מעומק הלב, שהוא קץ, קץ ממש, בגנבים האלה שחירבו הכל והמשיכו לתבוע מן הציבור "ציונות" מן הסוג הישן, כלומר, ציות עיוור ואמון באנשים שאינם ראויים לו.

 

מכל סיבה שהיא, עדיף שתל אביב תנוהל על ידי מי שתושביה הספציפים, הקיימים, הם קהילת היחס שלו, ולא קהילה מדומיינת של משקיעים זרים, או תושבים בפוטנציה, שחולדאי מבקש להיטיב עמם.

 

אז נו יאללה, לסמן על הלוח את התאריך 11:11 וללכת…

 

קומו, ביום הבחירות, בלי עניינים ובלי עצלנות, נערו את שרירי הבחירות שלכם, ושימו פתק. תנו הזדמנות למשהו אחר, ואחרי כן, תוכלו לחזור בהנאה לכורסא, ולהמשיך לא להצביע.

 

מזכיר לי בדיחה ישנה ושחוקה על הפרסי שהתפלל לאלוהים "תן לי כסף, תן לי לזכות בלוטו…אלוהים בבקשה", אחרי תחינות וניג'וסים אמר לו אלוהים "נו טוב, קיבלתי את תפילתך, אבל איך אוכל להיענות לתפילתך אם לא רכשת אפילו כרטיס ?". אז תרכשו כרטיס. זה הכל.

 

העיקר הבריאות, בסמס כמובן

 

 

דאגה אחת נחסכה ממני, והיא בנושא קריסת הבורסה והבנקים וכל המהומה הזו. למי שאין כסף בימים אלה, אין סיבה להתרגש יותר מידי, כי כמו שיודעים פה בפריפריה "מהריצפה לא נופלים".

 

ה"בייל אאוט" BAILOUT

 

ובכל זאת, מתוך סקרנות גרידא, אני עוקבת אחרי החדשות מוולסטריט, וכמו רבים אחרים מתפלאה לגלות שבקרב הדמוקרטים יש יותר תומכים לתוכנית ההצלה של בוש, מאשר במפלגתו שלו. אמנם, זה מתיישב לכאורה עם הקו האידיאולוגי של שתי המפלגות, אך מטיל צל, מה צל, ענן שחור, על העיסקה הזו כולה. בסופו של דבר, יתכן שמדובר פשוט בחלוקה נוספת של העוגה ל"מקורבים", דקה לפני שמר בוש מפנה את הבית הלבן. התיקונים שנכפו על תוכנית בוש, מבתי הנבחרים, יש לשער נוגעים למעשר ולאתנן המתבקש למקורבים אחרים, היקרים לליבם של המחוקקים.

 

בתחושה, אין למהר להספיד את האימפריה וגם לא את השיטה הכלכלית הנהוגה שם, חרף הרצון לחזות בקריסת הבוזזים העשירים. כך גם אינני מתרשמת במיוחד מהכתבות התמוהות על "קשיים" של טייקונים כמו לבייב ותשובה. בינתיים, שום דבר לא השתנה חוץ מאשר מספרים על הצגים. הקשיים של שני אלה התחילו לפני הנפילות בבורסה ויתכן שקשורים לבעיות אחרות.

 

איחולי שנה טובה בסמס

 

בחדשות ערוץ 10 היום, גינה שמואל רוזנר את כל השולחים ברכות לחגים באמצעות סמס. הסמקתי קלות, עלי להודות, כיון שהשנה זה בדיוק מה שעשיתי. למעט טלפון אחד, כל שאר הברכות העברתי במדיה החדשה והלא מחייבת הזו, ונזכרתי בערגה בימים ששלחנו שנות טובות עם אבקות זהב ויונים ורודות, עם בולים ומעטפות אמיתיים, ולמהדרין היו שנות טובות עם כל מיני חלונות נפתחים ו 3D. אחרי כן זה עבר לטלפון, ומשם לאימייל (לרבות עידן הכרטיסים המקוונים, שחלקם אפילו שרים ומזמרים), ועכשיו…סמס. מעניין מה תלד הטכנולוגיה של העתיד, מה כבר יותר מהיר, זול, קצר, ומנוכר ?