טנגו עיגולים משפטיים

חד גדיא או הסוחט מסוחט פטור

בחיי שלפני כמה ימים רציתי לכתוב משהו קצת על ויינשטיין, כלומר, יותר בגדר תהיה נבואית כמה זמן ייקח עד שענן של חשד יעלה ויטפס מעל ויינשטיין גם כן. אחרי הכל, מדוע ייפקד מקומו ? היום בבוקר תהיתי אם פרשת גלנט תוליד את העננה, ובמקרה כך יצא, אם כי לא סביר שיש קשר בין שני הדיווחים (השימוע של גלנט וה"עננה האתית" על ויינשטיין). חשבתי על זה לאחר שקראתי על הפניה של משטרת ישראל לבקש רשות לחקור את השופט דנציגר בקשר לשירות המשפטי שהעניק לחשוד לחיאני. עוד זה בא וזה הולך, ותלונה אתית הוגשה גם כנגד עו"ד פלדמן, בלי או עם קשר לקצב או אולי למחול דוקא, או סתם.

טנגו עיגולים, הביטוי שמיוחס כמדומני לאחד ממשפחת שרון, שבמידה רבה אחראית גם להשלטת הנוהל הזה בכל שדרות הממשל.

הקרן החדשה מודיעה שהיא בעצם אף פעם לא היתה ארגון שמאל

עוד משהו שחשבתי לכתוב (בחיאת) זה שבקרוב הקרן החדשה לישראל תצהיר שמעולם לא היתה ארגון שמאל, וגם מעולם לא ביקרו ראשיה בכלל בארצות הברית והם לא יודעים איפה זה. בינתיים הקרן זרקה את תפוח האדמה הלוהט אמיר מחול, והתכחשה שאי פעם דרך במשרדיה,כפי שאני אף פעם לא עבדתי שם, וכפי ששמאי ליבוביץ לא מוכר להם, ומעולם לא היה מוכר (מיהו ? תזכירו לי ? אה האסיר מאזקבאן). כך נהגו בשמאל תמיד, מוחקים פרק ומחליפים את הדפים בקלסרים, ואומרים במצח נחושה "לא מכירים". אך קומץ הסמולנים ממשיך לתמוך בקרן הזו, כיון שהוא עדיין מקבל ממנה כסף, בתנאי שיסכים בלבביות להחליף את הדפים בקלסר ולהנהן "מי זה אמיר מחול ? אה ההוא שהורשע בזה…נו…לא זוכר…מי זה באמת ? מהפלאפל שליד השעון ?" מי שלא מסכים להחליף דף בלבביות מקבל פתק עם שגיאת כתיב בשמו, למען ייזהר, כי קל מאד לאחר מכן בכלל למחוק את השם. זכור לי מישיבה עם מנהל הקרן אבי ערמוני ("לא יכול להיות, הוא חבר שלי", ציטוט של אליעזר יערי, המנהל שהחליף אותו), שלפתע, אחרי היכרות די אינטנסיבית כתב לי פתק-מזכר וכתב את שמי עם עין במקום אלף, ומשם קצרה הדרך להחלפת הדף, שעד היום לא מוצאים.

ליבי לאמיר מחול, אבל באיזה שהוא שלב, צריך אדם הגון לסרב לסגנון הזה, אחרת שלא יבוא בטענות כשזה קורה לו.

האחרון שטרק לי אימייל בגסות היה ריצרד סילברסטיין, המגונן על הקרן החדשה לישראל, שמא גם הוא מקבל כמה גרושים כדי להחליף דפים.  משום מה, בלהט הביקורת על "מערכת המשפט הישראלית"  , שנוהגים לשלוף במקרים כאלה בקלות, שוכחים את ערבי הקוקטייל העונתיים של הקרן עם צמרת המשפט. מה קשור ?

זה לא יכול להיות – "הוא חבר שלי".

תסמונת ירושלים

כאשר גרתי ועבדתי בירושלים התוודעתי לתופעה מקומית המכונה "תסמונת ירושלים" ומוכרת בקרב קהילת המטפלים שאיתה עבדתי רבות. בירושלים לוקים מידי פעם אנשים בנפשם, בעיקר מבקרים ותיירים בעלי רגישות דתית, ב"התגלויות" למיניהם הקשורות לעומס הקדושה של העיר שאלוהים איווה לו למושב. רבים פרסמו על כך מאמרים, והנושא זכה גם לאזכורים פופולארים משעשעים. והנה בימים אלה ניראה שהוירוס תקף באלימות. יש המתנבאים בביאת המשיח בעקבות הרשעת הנשיא לשעבר קצב, ורואים בכך תחילתו של מהלך גאולה כלל עולמי, שראשיתו בתוניס ומצרים וסופו מי ישורנו.  העניין יכול היה לשעשע לולא נתפסו לו אנשים הנחשבים כברי סמכא בצד התרבותי. למרבה הצער הרשעת קצב מעמידה באור מגוחך יותר את מערכת המשפט והמוסר והתקשורת הישראלית, לנוכח ההשתקות הברוטליות של מקרים חמורים בהרבה, בכל אמת מידה וגם באותו "תחום צהוב".  הקשר היחיד שאני יכולה למצוא בין ישראל לנפילת משטר בן עלי ומוברק הוא הפוך לחלוטין להזיות הללו, כיון שבשני המקרים המפגינים טעונים בתיעוב לישראל וגם תוהים על הקשרים והזיקות המשחיתות בין העריץ השנוא לבין המשטר בישראל. אבל זה כאמור לא מפריע לתסמונת ירושלים לפרוץ במלוא עוזה, בתקווה שאולי יפסיק שטף הגילויים הלא נעימים מחצרות סדום הישראלית. למרבה הצער, אסתכן בנבואת שוטים, שמאחרי הטפח העסיסי של פרשת קצב שוכנים שופי תשעים ותשעה טפחים נוספים של "סודות" (גלויים, כמובן, ליודעי חן) מגעילים ומבחילים הרבה יותר. כך שגם אמונה ודבקות, נישוקי מזוזות, והפצת אמונות גאולה מרגשות, לא יבלמו את מה שמחכה.  אך נוגע ללב הרצון להכניס הראש עמוק לאדמה ולקוות לטוב.

המאבק לחירות ולכבוד, מצרים

הביקור האחרון שלי בסיני

לפני שנתיים בערך כתבתי כאן פוסטון על ביקורי בסיני, אחרי שנים רבות שבהן לא נסעתי לשם. כרגיל, סיני מפשירה את הלב הקפוא, ומחזירה אהבות ישנות לחיים. השינוי העיקרי שראיתי היה המצרים, קודם היו בדואים.  המצרים הממו אותי, מדברים בלי סוף, פולשנים מאד למרחב הפרטי, ומאד מאד אינטליגנטים, משכילים, דוברי אנגלית, קוראים ויודעים מה קורה.  אחרי כמה ימים התיידדנו כבר קצת עם עובדי המלון, וכך שמעתי מהם כמה קשה לחיות בלי חירות. למשל, לצאת לחו"ל צריך אישור, ובדרך כלל מי שחפץ שקט נפשי לא מעז אפילו לבקש, כי זה כרוך בחקירות של משטרת הבטחון. על כל אזרח שלושה שוטרים, וכל מלצר הזהיר אותי שחברו הוא "מחבראת".  בעיניהם, מצבנו היה נפלא יחסית, והתקשיתי להסביר להם שההבדלים הם חיצוניים, כמו שאמרה לי פעם ערביה מירדן, אצלכם יש עטיפה של צלופן יפה על העריצות. נכון.

נזכרתי אז בחויה מכוננת, הייתי ילדה ממש קטנה כאשר אבי חזר ממלחמת 73, אחרי תקופה די ארוכה בה נעדר, הוא שרת בסיני, וחזר עמוס חוויות כמו ילד נרגש, וגם קצת "שלל מצרי" (בעיקר מחוגות תוצרת רוסיה, זה מה שאני זוכרת). אך הדבר שהרשים אותו ביותר היה מבנה הצבא המצרי, שבו קצינים בכירים הם כמו אדונים של החיילים הרגילים, כלומר, מדובר במשרתים של ממש, ובפערים כלכליים וחברתיים עצומים. לדעתו זה היה נורא ואיום, וגם גרם לתבוסתם. לעומתם, כך חשב אז, אצלנו יש "שוויון בצבא". כבר אז אבי היה שטוף מוח ועיוור למציאות סביבו, שהיתה כאמור מאד מצרית במהותה (בצבא בעיקר), אך עטופה בצלופן. בינתיים נשר הצלופן הסדוק והמהוה, והותיר טירות בעמיקם, ומבצרים באקירוב, והליכות דומות מאד לאלה של הקצין המצרי כלפי נתיניו, המצחצחים את נעליו, מביאים לו אוכל, וכורעים ברך משל היה פרעה והם עבדיו הנרצעים. בכירים מיחידות מובחרות בישראל הרשו לעצמם לאנוס נשים בלי סוף, בתמרונים שונים ומשונים או באלימות, לגזול נכסי ציבור ונכסי אנשים, לנצל ולהעסיק שפוטים וסנג'רים תוך שהם מנכסים את התוצאות והתפוקות לעצמם. זרע אדונים מן הסוג המצרי, כפי שאבי הסביר לי בזכרונותיו מהמלחמה.  רק לאחרונה נתקלתי שוב בדורסנות והאלימות של קבוצות "יוצאי משהו" המשתלטות על נכסי עמידר בגבעת עדה, מתוך יהירות וזדון, תאוות בצע ואלימות כלפי האזרחים "הקטנים" בדיוק באופן שבו הקצין המצרי מתייחס לטוראי מן הדלתא בנילוס.

כאילו היינו, אנחנו האזרחים הרגילים, אבק אדם.

נלך ברגל לאל קודס ונאכל אתכם

עוד שיחות היו לי גם עם המלצר החוזר בתשובה של המלון, בחור נחמד ורהוט, ומנומס מאד, שהצהיר שהוא "ראה את האמת" והחל להתקרב לדת. לדעתו ישראל עומדת על כנה רק בגלל הפצצה ההיא , אבל אנחנו לא מבינים שאם יחליטו שלוש מאות מיליון ערבים פשוט ללכת ברגל לישראל, הם יאכלו אותנו. מאז בכל פעם שנפגשנו הייתי מושיטה לו את הזרוע שלי, ואומרת "נו, יאללה, תן ביס", והוא היה צוחק. וכך סיימנו אנחנו לפחות את מלחמתו על המקומות הקדושים, אני מייד ויתרתי על ירושלים…זה היה עוד בזמן שעיקלו לי את החשבון על דו"ח חניה שהתיישן, אז יאללה  מי צריך, שיקחו המוסלמים אולי ישליטו שם יותר צדק.

סברי , המלצר החילוני שחלם לצאת למערב , גיחך על עמיתו האדוק, ואמר לי בצחוק, נו מה אפשר לעשות עם האנשים האלה ? הוא בטוח מוחבראת. אלה מסכנים, חיים בפנטזיה, אבל הם מפסידים בסוף, הכל, כמו בעירק. העיקר מתלהבים. עזבי, אמר, אני רוצה לחיות טוב, תעזרי לי לצאת מפה, לא איכפת לי אפילו לישראל.

בזזינסקי משנה חזית

ממה שהבנתי פה ושם מקריאה ברשת, החגיגה של העריצים הערבים נגמרה כאשר נבחר אובמה, ומכאן שגם התהליך מול ישראל ישתנה לאו דוקא בדרך שאנחנו רגילים לה (לחץ, לובי, פשרה, דחיה). ככל הנראה אין זה באינטרס האמריקאי יותר להחזיק בהסדרים הקודמים, הכוונה לתיחזוק שליט בובה המשרת את "המערב" ועושק את עמו חופשי ומחזיק אותו קצר. ההסדר הזה כניארה גם לא מקובל על בזזינסקי בכל הקשור לישראל, אם כי עריצנו לא מוכנים לוותר במהרה, וודאי שאינם רוצים לראות את כללי המשחק החדשים ששוללים מהם את כל הצלופן הנעים והמרשרש הזה. אין זה מחייב בדרך כלל עימות ישיר, אלא ייבוש ביצות התמיכה הסמויה במושחתים ובמעשים מגונים בחשיכה.  פרשנים אחרים רואים בזה שידור חוזר של "הפתעת אוקטובר" באיראן, תחת הנשיא קרטר, ומעין הוכחה לכך שאובמה הולך לדרדר את המצב במזרח התיכון, ולהוביל למהפכה מוסלמית קיצונית כמו באיראן.  את הפרשנות הזו ינדבו לכם בדרך אנשים שהיו שמחים לראות בישראל מהפכה כמו של האחים המוסלמים או חומייני (יהודים כמובן). לכן, דוקא מבחינתם זו צריכה להיות בשורה ותקווה, שימים יבואו, וחולשתו של אובמה תפיל  את משטר השמאל החילוני של משתפי הפעולה והבוגדים, גם בישראל, ותאפשר הקמת בית שלישי עם רבנים נושאי אקדחים וטליתות.

אז זה טוב או רע ? _ליהודים ? לערבים ? לבני האדם ? נחכה וניראה. לפחות יש תקווה.

משנתו של בזזינסקי, ערך כהונת אובמה, בניו יורק טיימס

It follows that the monumental task facing the new president is to regain U.S. global legitimacy by spearheading a collective effort for a more inclusive system of global management. Four strategically pregnant words define the essence of the needed response: unify, enlarge, engage and pacify.

וידיעה מחדשות החונטה

העכבר הפטריצי הראשון רוצה לברוח מהספינה הטובעת – סא"ל הרפז "רוצה להגר".

מה לא טוב בארץ ? וחוץ מזה, צריך לבדוק אם הוא יודע מה הוא יודע, כמו שעושים במקרה של הפלבאים.

————

שירות לציבור – מאחר שבשעות הראשונות לאירועי מצרים לא ניתן היה למצוא שום דיווח ישראלי סביר, גיליתי את אתר האינטרנט המצויין הזה שממלא את הפונקציה החשובה של עדכון ידיעות חוץ בזמן אמת, מומלץ ומצויין

תוספת נוספת – פוסט חשוב מאד בקשר לתקשורת אינטרנט, כאשר השלטון מנתק אתכם מהרשת – . העולם מתגייס לתת שירותי DIALUP חינם לתושבי מצרים.

ולינק לאל ג'זירה לייב פיד באנגלית, שיהיה

עדכון קל, תוספת של דף מתוך פמפלט של המפגינים,

הפעם באמת מושלם, עוד מאפינס

שואה ותקומה, יום חול בסוף החודש

לאחר שהיה נידמה לי שהגעתי למאפינס המושלמים (לי), ואף שיתפתי בתהליך. עליתי לגמרי במקרה, על המושלם האמיתי. במקרה, אמרתי, כי כמו כל דבר טוב, הדרך היתה נפתלת, והתחילה מאילוצי מוצרים.

השבוע באחד הימים הגשומים יותר,  הגעתי לשעת משבר של ממש. הבית היה מטונף ומבולגן (יותר מהרגיל), החתולים כוס אימם פתחו את הארון במרפסת וקרעו-שפכו את כל השקית של עשרים קילו מזון חתולים יבש, ופיזרו יפה יפה בכל פינה אפשרית, הדכאון חגג, ולא ניראה מוצא. בנוסף לכל זה, צלצל איזה מכר, בבחינת מטרד מנהלתי שאי אפשר היה לסרב לו מסיבוות שלא אפרט,  שהוא רוצה לבוא   דוקא היום . לפני שהספקתי לשקר,  הוא קבע שיגיע בחמש. לא היה מנוס מניקוי חירום (למנוע פדיחות), וגם לארגן משהו "לכיבוד". אה, בנוסף לאסון האקולוגי, גיליתי גם "שנגמר לי החודש" כשבוע לפני הסיום הקלנדרי, ונותרתי עם שבעים ש"ח טבין ותקילין שאמורים להספיק עד הראשון לחודש, לאוכל, דלק , סיגריות ומקרי חירום. לא משהו מעודד. זה השלב שאוכלים מה שיש במקרר ומחסלים מוצרים שקיימים בארון.

אחרי ניקוי החירום,  התחלתי לחפש מה יש במטבח. קמח כמובן, קופסת שימורים של רסק תפוחי עץ, מייד חשבתי על מאפינס, ויצאתי למסע שהפיק סיבות לחיות לעוד כמה חודשים לפחות.

המוצרים והמתכון המנצח  AND THE WINNER IS

כוס ורבע קמח מלא

כוס ורבע קווקר (שיבולת שועל)

כפית אבקת אפיה

חצי כפית סודה לשתיה

רבע כפית מלח

חצי כפית קינמון

1 כוס רסק תפוחי עץ

1/2 כוס יוגורט

חצי כוס סוכר חום

2 כפות שמן (או מרגרינה בטמפרטורת חדר)

1 ביצה טרופה

1/2 כוס אוכמניות קפואות

1/2 כוס שבבי שוקולד לבן

מחממים תנור ל 200 מעלות צלזיוס. משמנים שתי תבניות שקעים (12 בסה"כ). בקערה מערבבים קודם את היבשים, ואחרי כן יוצקים את הרטובים, מערבבים היטב היטב בכף, עד שהכל אחיד ומעורבב. ממלאים את השקעים, מכניסים לתנור לעשרים דקות (או בערך, עד שיוצא קיסם יבש), מוציאים לצנן ומכניסים לקופסת איכסון ומתענגים.

לגבי התוספות – אוכמניות ושבבי שוקולד, זה היה האילתור שלי לפי מה שהיה במצאי. אפשר לשים כל מה שרוצים ומתאים, תמרים, צימוקים, אגוזים, גרעיני חמניות….

גארניש

הודות לשרון (בטוקבק למטה), תוספת חשובה ומפרגנת – בעיקר אם מגישים את המאפינס לילדים, אבל לא רק. אני נוהגת לפזר על המאפינס (לפני האפיה, אחרי שהם כבר בשקעים), תעררבת של חצי סוכר חום חצי קוקוס, מערבבים בספל ומפזרים את השלג הזה על כל מאפין כך שכמעט מכוסה. זה מעניק לו בסוף מין ציפוי מוקשה ומתוק ש"סוגר" את המאפין כמו שצריך וגם כמובן טעים.

 

מצוד אחרי מתכון של עוגת חרובים , יענו שוקולד בריא….

הפרוייקט הבא שעוד לא התחלתי, הוא כאמור הפקת עוגת "כאילו שוקולד" מאבקת חרובים וכל הבריא הזה. אני בשלב קדם איסוף מתכונים, השלמה עם הגורל (חרובים ? מה עשיתי ?), קריאה כללית, וטעימות באירועים שונים. אשמח לטיפים…

ערוץ 2 מגלה…

לא התאפקתי והעליתי את ערוץ 2 שידור חי באינטרנט כדי לשמוע  את חדשות סדום להיום, ממשרדו של מבקר המדינה. כרגיל הרבה רעש ומעט תוכן, אך ניכר שהשדרים נדהמים לגלות שאנשי ציבור מצליחים (כך בלשונם) לשוות לעצמם תדמית מהוגנת וישרה, על מנת להשיג לעצמם יתרונות בהליכים מנהליים ושיפוטיים. איזו תגלית מדהימה, רק בשביל זה היה שווה לפתוח טלויזיה.

ברלוסקוני;

דיווח טרי מאנגליה על החקירה אודות מסיבות החשק של ברלוסקוני חושף משהו דומה לחצר המלכות
The wire taps paint an unedifying picture of parents encouraging their daughters to seduce the prime minister in return for money. The father of one woman says: “You’ve had one girl then another get ahead of you … wake up!” The brother of another told her that Mr Berlusconi “could solve a lot of our problems, for mum, you and me

החינוך של 8200

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על הבלוג "ארץ האמורי" ועל העובדה שכרגיל בשמאל הכי רדיקלי ההיררכיה נקבעת על פי הדרגה הצהלית, כך שאין טעם לנדוד כל כך רחוק למחוזות המחאה, אפשר פשוט להתפקד לצבא או להתחתן עם טייס.  זה היה בעקבות וידוי של גל כץ שהוא בעצם "יוצא 8200" כמו הרבה מכביכול א-סמולנים שהבליחו בשמי האינטרנט  החתרני.  בטוקבק (שאולי צונזר כי כתבתי שם שמות של אצולת מהשבה"ט ונפוטיזמיותיה), אמרתי לו שמדובר במשטר קאסטות בטחוני ופירטתי את הניתוח שעליו עמלתי שנים, וחלקו פרסמתי בבלוג זה. היום אני רואה שגל כץ שמח על הניתוח הסוציולוגי, והשתמש בו בפוסט נוסף בנוגע ל 8200. נידמה לי שהניכוס האגבי הזה מלמד יותר מכל מה האתיקה של האצולה שמקדם לנו צה"ל. ניכוס, שוביניזם, ורשלנות אינטלקטואלית. זה אולי הולך טוב ביזמנות ההייטק, אבל פחות טוב בהסטוריה של הרעיונות ובהנהגה חברתית. לבלוג המתיימר לאתחל את השמאל הפוסט ציוני,  ניראה שבמקום "עוולות הכיבוש" נאלץ עכשיו להיאנס תחת "עוולות האפליה נגד פרענקים בחמ"ן ובהייטק". לא ממש מבטיח ולא ממש מרענן. אותה בלארוסיה בשינוי אדרת קלה.

קומי חיילת התנדבי לשורות הצבא העברי

באותו עניין של השמאל הרדיקלי הבלארוסי, אימייל צנוח לתא הדואר שלי מעוזרו של ח"כ דב חנין. באימייל פניה כביכול אישית _(בסגנון של מכתב עוקץ ניגרי) המבקש ממני כמנהלת בלוג, להתגייס לקמפיין החשוב של חנין בנוגע למשהו, אולי גזענות לא זוכרת. התלבטתי כיצד להגיב, בסוף כתבתי שאפשר לפנות אלי בטלפון. עדיין לא צלצלו. בדרך כלל חד"ש מנדבת נשים כאשר צריך קמפיין, אבל משלמת ליחצנים גברים כאשר יש לה תקציב. אני אומרת ככה, אם כבר בלארוסיה אז עדיף כמו ליברמן שנותן למעודדות והחשפניות מקום משלהן בכנסת. אצל האינטלקטואלים מהשמאל הרדיקלי, מבקשים מהחשפנית להתנדב, כי בבלארוס באופן מסורת -י חשוב להקפיד שרק הסרסור הוא זה שמרוויח (ובמקרים חריגים גם המאדאם). לדעתי מי שהתקדם קצת מהגטו בבלארוס הוא דוקא ליברמן.

הטוקבקים (לסעיף למעלה ) ity אומר/ת: 7 בנובמבר 2010 בשעה 20:40 | להגיב הי גל, לשאלתך כן אני מתנגדת למכתב הטייסים, אומץ לסרב, וכל שאר היש גבולים לקצינים בדימוס. זה לא יתרון, אגב, אלא קואופטציה מרצון. אין ערך לסרבנות שבעצם ההבניה שלה מרוממת את המבנה שנגדו היא מוחה, כלומר של היררכיה צבאית. אם אתה נותן ל"כוח" להכתיב לך את מבנה " האנטי כוח" הספציפי, אז הוא ניצח מראש. זה אגב מה שקרה לשמאל האמריקאי, וקורה גם כאן. (לדעתי, זה התחיל כבר עם זה שהציונות נתנה לנאצים להכתיב את ההיררכיה של הקורבנות, אלה דברים לא פשוטים, כיון שזה טבע אנושי). ברור שלטייס הסרבן ולטייס הלא סרבן יש חזית סולידריות רחבה ועמוקה הרבה יותר מגדר המחלוקת, ולכן זה פשוט מין בלוף כזה, של אופוזיציה מזוייפת או יזומה. היום, למעשה, יחידה לא יכולה להחשב לממש עילית אם אין לה כמה "סרבנים" בארכיון, שמעניקים לה נופך אצילי ומעמיק, בסגנון יחידות העלית של הצבא הגרמני או הבריטי של פעם. לכן, הסרבן הקצין ששומר על הטריטוריה שלו (_כמו כאן בבלוג) הוא נכס צבאי, ולכן הוא מקבל גם מסלול מקוצר באזרחות בתמיכת הצבא, משרות באקדמיה, ב"מחאה המאורגנת" ובאמנות ואפילו במוסיקת הרוק המחאתית. בקיצור THE GAME IS RIGGED כמו שאומרים אצלכם… אגב נקודת הביקורת שלי אינה פמיניסטית בעניין זה, אבל אפשר גם מנקודה זו, וגם מהשיח המזרחי לתקוף את הפוזיציה הזו. אבל אני לא באה משם לביקורת הזו, אלא אפשר לאמר מביקורת מעמדית של מי שמסרב לקבל את גזירת הגורל של ההיררכיה הצבאית שהוא קיבל בירושה. (קיבלה במקרה זה), כלומר נגד משטר הקאסטות הצהלי. וזה שצונזר –

1. אומר/ת: התגובה שלך ממתינה לאישור 7 בנובמבר 2010 בשעה 21:05 | להגיבאוסיף רק שהיציאה הסופית שלי מהמגרש הלגיטימי היתה כאשר העליתי במילייה שלי (אני הייתי "קצין סרבן" גם כן, בקאדר של הקרן החדשה לישראל, שם זה לא קצינים אלא צאצאים של עובדים בכירים ביצוא הנשק ומשרד הבטחון) את התהיה שמא הבדלי הדרגות בין אבא שלי לאמא של אייל גרוס חרצו את גורלי לקבל משרה זוטרה יותר משלו באותו ענף. זו היתה תהייה חצי צינית חצי רצינית, כיון שברור שיש הסללה התואמת את מעמד המוצא הצבאית (בעיני משהבט זה אותו דבר כמו צהל), אז כל העסק ניראה לי די מעליב ופרשתי מהמסלול, כי אם מה שקובע זה הדרגה של אבא שלי בשמרד הבטחון אז למה לא לקחת את הכסף ישירות בלי לשחק אותה "פעילת זכויות אדם וסרבנית שטחים" ? כמובן זה נגמר רע מאד, עצם הרעיון להעלות את השאלה בקול רם. או ישי מנוחין על התקן של הצנחן הסרבן, וכולי וכולי. אני חושבת שקשה לצאת מהמטריקס הזה, למעט בהתנערות מכל המבנה, וזה אומר ויתור מוחלט על כל עמדת כוח מערכתית. שהיא מכוח המערכת הצבאית או "נגדה" במובן המאורגן והמוסלל שההיררכיה בו קבועה מראש. לי לא בא על זה, אבל אני תומכת בזכותך המלאה לשחק את המשחק וגם להצדיק אותו על ידי הצבעה על צביעותם של בכירים יותר באותו שוק, ככה מתקדמים  )). אני באמת כבר לא בעמדה של גינוי של אף אחד בשום בחירה, אבל בהחלט אין לי איזו הערכה עמוקה ומיוחדת לטייסים סרבנים, לפי אותו עקרון. כולנו מתנסים לשרוד ולהתפרנס איכשהו ולמצע בין מה שרצינו שיהיה ובין המציאות וכולי וכולי וכולי…
   • גל כץ אומר/ת: 8 בנובמבר 2010 בשעה 01:33 | להגיבאיריס, מבלי להתייחס לאנשים שאת מזכירה — שאת חלקם אני מכיר ומעריך — וגם לא לדינמיקה בקרן החדשה (שאין לי מושג לגביה), הניתוח שלך בהחלט מקובל עליי. ההבדל בינינו הוא במסקנות שאנחנו מסיקים ממנו.  אני לא יכול לקבל את התמונה של אותו מבנה הירארכי ומנגד הימנעות מכל מגע איתו. לדעתי זה פשוט לא אפקטיבי לחלוטין מבחינה פוליטית. אני חושב שנכון יותר לשחק עם המערכת ולנצל אותה לטובתנו כשאנחנו יכולים. הדגש כמובן הוא על "לשחק" מבלי לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות ומבלי להזדהות עם המסכות שאנחנו לובשים.
     • irity אומר/ת: 8 בנובמבר 2010 בשעה 14:41 | להגיבהבעיה היא שאני לא יכולה לדעת אם "האנחנו"} הזה שאתה מייצר כאן הוא אמין, לא מטעמים נדושים של אי שקיפות במערכי מודיעין אלא אולי גם אתה לא יודע איפה ה"אנחנו" שלך שוכב, במיוחד ברגעים של מתח ניגודי בין השייכויות והזהויות שלך, שבעיני בלתי מתיישבות, ובעיניך כן. אגב, היו על זה דיונים מרתקים לפני שנה שנתיים בשמאל האמריקאי בקשר ליחס שיש לתת לכל מיני סוכני מודיעין שלפתע "גילו את האור" והצטרפו לשמאל, ולארגוני זכויות אדם. המסקנה שאני הסקתי מהדיונים, וגם רבים מהמשתתפים, זה שעם כל האמפתיה, אין לקבל פורשי יחידות קומנדו עילית לשורות השמאל גם אם הם טוענים שהתפכחו. הנימוקים, שם.  מעבר לכך, פרקטית, אני לא חושבת שיחסי הכוח מאפשרים לך, או לי, "לשחק" עם המערכת והמסיכות, יותר מסתבר שזה יהיה ההפך והמערכת תשחק איתך. ופה תן לי לשלוף את הדרגות שלי, במובן של ותק בחיים, ולהגיד לך שאי אפשר לשבת על הנמר…אולי בסרטים מצויירים זה אפשרי. צריך לבחור. שוב, ממרום גילי אני גם הפכתי סלחנית לבחירות שאנשים עושים, במיוחד צעירים, אבל גם לא צעירים, אני רק פחות סובלנות נהייתי לצביעות, לא במובן שאני מבקרת אותה, אלא שהיא מתישה ומשמעממת אותי. הנושא של הקרן החדשה וה"היחידה שלי" באו רק כדי לתת לך טפיחה על השכם בבחינת, "הייתי שם" אני יצאתי באמצע הסרט, ממש בשיאו, אבל זו לא המלצה או התנשאות. להיפך, זה סוג של נכות שלי כנראה, לא יושבות עלי טוב מסיכות. לבסוף, שתהיה הבהרה, חשובה מבחינתי, אין לי חוסר הערכה לנפשות שהוזכרו, נידמה לי שזה פועל בכיוון ההפוך, לצערי מצדם אלי. אני רק הצעתי דיון פתוח, קצת כמו שקורה כאן היום, בשאלות האלה, והבנתי שנפלתי על טאבו, אולי ממש טוטם חמוש. אז סחטיין, אבל אני בספק אם יחול שינוי גם חרף הוידוי שיצא כאן ממך, בלי שהתכוונת במודע (אך נייחס לך, לטובה, את הכוונה הלא מודעת לשפוך את האפונים).
       • מתן אומר/ת: 8 בנובמבר 2010 בשעה 19:34 | להגיבממה שאת אומרת אני מניח שאת מבינה ש"לצאת באמצע הסרט" זו לא רק "סוג של נכות" אלא גם פריבילגיה; כמו שאת אומרת, לא כולם יכולים פשוט "לא להשלים עם צביעות"…
         • irity אומר/ת: 8 בנובמבר 2010 בשעה 21:01 | להגיבמתן, לא ניסיתי לפתוח דיון בהצדקות לכאו או לכאן. אני חושבת שלצאת באמצע הסרט של הסללה לתהילה זו לא פריווילגיה, אולי אתה מתכוון למשהו אחר. הזכות להיות עני ושולי מתחלקת לכווולללם בשווה, ואתה גם מוזמן להצטרף אם אתה מאד רוצה.  לא הכל זה פריווילגיות. יש גם. אני הייתי שמחה יותר להמשיך במסלול, אבל בלי השליטה של צהל, ומה שאמרתי שזה כניראה לא אפשרי, בין היתר בגלל אנשים כמוך המהווים מקל ושוט בתוך המיליה, אך פועלים לחיזוק המערכת הממסדית צהלית וכוחה.
         • מתן אומר/ת: 8 בנובמבר 2010 בשעה 21:36 | להגיבאירית – לא התייחסתי להצדקות. רק רציתי להדגיש נקודה שנדמה לי שנגעת בה, אבל היה לי חשוב להפנות אליה את האצבע: להפוך את השולחן על המערכת וללכת זו אפשרות ששמורה לאלה שיכולים להסתדר בלעדיה, כלכלית וגם רגשית, נפשית, תרבותית וכו'. לא כולם כאלה חזקים. מעבר לזה, אני לא חושב שיש באמת מקום כזה, "בחוץ". כולנו עושים את הפשרות שלנו, תמיד, בכל מקום. אם אנחנו מסכימים, ונדמה לי שכן, שמערכת הדיכוי והשליטה היא מערכת חובקת כל, אז לאן שלא נלך נמצא אותה, או שהיא תבוא איתנו, או איך שלא נשתמש במטאפורה הזאת. לכן, הפתרון שגל מדבר עליו, של להתנגד מבפנים, הוא בעצם היחיד האפשרי. אז אני מסכים איתך שצריך לפתוח את הדברים, ולנסות להיות כמה שיותר גלויים ומודעים לגביהם, וצריך גם להתווכח על מה יותר יעיל ועל קווים אדומים וכו', ומן הסתם גם לא להסכים בחלק גדול מהמקרים ואפילו לשנוא אחד את השני על הבחירות שלנו, אבל אני חושב שביקורת מהסוג של "אתם בוחרים להישאר בפנים ולכן אתם חלק מהדיכוי ומחזקים את הממסד" היא פשוט לא רלוונטית. זו לא השאלה או "בפנים" או "בחוץ", אלא של "כמה בפנים" ו"באיזה אופן".
           • irity אומר/ת: 16 בנובמבר 2010 בשעה 09:03 |להגיבמתן ראיתי רק עכשיו. תודה שחזרת בך. זה נשמע כזה קול, כולם יכולים לבחור וכולנו חברים. זה לא בדיוק כף, אבל מאחר שגל כץ מצנזר אותי, אני לא אכתוב על זה כאן. כמובן, אם יש בחירות של בחוץ ובפנים שהן מבוססות על תרמית כלפי הציבור, או תדמית כוזבת של כמה אתה בעצם בפנים (וכמה בחוץ) אז מאד חשוב לכולם שאף אחד לא ילך החוצה להשתין על ההסדר ולספר. כל מה שאמרתי הוא שלי לפחות לא משלמים כדי לזמר את שבחי ההסדר ועמודי התווך שלו. אבל כאמור, מרחב ההתבטאות הציבורית בנושא זה מאד מצומצם….. וגם זה חלק מההסדר ) אז תהנו פה בלי ההצקות שלי, והנה הבאתי לכם את הדודים והדודות מהועדות המסדרות, אז תגידו תודה ותהנו. אחלה בלוג, אקרא בשתיקה.
2. דני אומר/ת: 7

עוגיות; תקשורים;וירוסים

עוגיות

האובססיה לחודש זה היא עוגיות פשוטות וקלות להכנה, לא מאד "בריאותיות" (יש סוכר שמן וכולי) נאכלות במהירות, וכיפיות. אפשר לשתף את הילדים בהכנה.

חומרים – 2 ביצים, כוס שמן , כף וניל, כוס סוכר חום, כוס קמח מלא, 3/4 כוס קמח רגיל, חצי כוס שיבולת שועל, כוס שבבי שוקולד, 1 כפית אבקת אפיה, רבע כפית מלח, חצי כוס אגוזים (או קוקוס). מערבבים, עושים עיגולים גדולים על מגש עם נייר אפיה, עשר דקות ב 200 מעלות. לתת לזה להתקרר במגש הרבה זמן, ואז להעביר לקופסא (רוב ההתקשות נעשית אחרי תום האפיה). יאמי.

תקשורים

אפשר היה לחשוב שהמשיח הגיע לפי כמות ,המתקשרים והמתקשרות סביב. כולם "רואים" במשהו, וכולם "יודעים" בחוש, ובעיקר כולם נדחפים לתחת של השני/ה. בעצם זה יותר מזכיר את התיאורים במקרא של הימים הרעים בעם כאשר לכל אחד היתה "במה" ומקטרים לאיזה כוח אפל. זה כולל כמובן את הדתיים, שתחת הכיפה עושים בדרך כלל אותו דבר.

ובאמת זה מחזיר אותי לבסיסיות של המקרא במובן של "למה להמציא את הגלגל" כיון שאין חדש תחת השמש. אני מסבירה לבן שלי, המושפע מאד מהארי פוטר וכל התקשורים שמוכרים לילדים, שקוסמים חזקים כבר היו מזמן, כמו פרעה שיכול היה להפוך מקל לנחש וההיפך. גם  משה ידע לעשות טריקים אבל זוכרים אותו בכל העולם לא בגלל זה, אלא בגלל שהוא משך מלמעלה את החוק, הדבר היבש הזה שכולם אוהבים לשנוא. ובאמת, הבעיה בשיבה אל הפגאניות היא שוב האנרכיה ו"הון שלטון אלילים", וכל הדאלים גבר הזה. בכל זאת, כולם טובים, וכולם נבונים וכולם משוחים על ידי האל הרי בצלם אלוהים נבראנו. אין מנוס אלא להזכיר את העובדה שכדי שיהיה סדר בין בעלי זרוע, וגם התקשורים האלה זה סוג של כוח, צריך לקבוע עקרונות אובייקטיביים שאפשר לאכוף אותם בצורה אנונימית ואוניברסלית.  אבל לך תתווכח עם הארי פוטר…

גם המתנקש מאריזונה ניראה שסבל מעודף תקשורים, וגם בחצר שלו מצאו מקדש מעט. עיון בכתביו ובתחומי העניין שלו מגלה שהוא כניראה קורבן של אלכוהול בלווית "תקשורים" וכל מיני רעיונות הבל מתחום הניו אייג שהיום מציפים את הציבור.

וירוסים

אחד הרעיונות שעלו משלל ההזיות של המתקש מאריזונה היה נושא השפה, ואיך הדקדוק והתחביר מהונדסים לצורך שליטה. רעיונות דומים על השפה כוירוס הופיעו אצל לורי אנדררסון וגם בסרט החדש למדי פונטיפול. ובאמת כאשר חושבים על זה, השפה היום עוברת שינויים, כמעט נאמר היא נתלשת ממקומה הטבעי, ואנשים מעדיפים לחזור לעולם הייצוגים (סמלים, חלומות, תמונות), ולכן גם פורחות המתקשרות והקוראות בקפה. השפה יוצאת מהלוגוס, מהמוח העליון, ממה שמכונה ה"רציונליות", אבל בעידן שבו אנחנו מותקפים מכל עבר בתמונות המבקשות לעקוף את ההגיון (שיווק, פרסומת, מסר סבלימינאלי, תעמולה), יש מי שמבקש לרסק את האמון שלנו במילים. במסגרת שיעורי ההארי פוטר שלי אני מזכירה לעצמי, ובכלל, שכוחה של היהדות במילה, הן המדוברת והן הכתובה, ובלבד שהמילה מחוברת לאמת. במובן הזה ראש ממשלתנו וחבר המשווקים שהמליכו עלינו הם באמת מלחמת פסיכולוגית נגד ההגיון, שקרנים פתולוגים שהופכים את המילים לנשק גרעיני. ברוב המקרים בישראל עדיף לא להקשיב למה שאומרים אנשים לידך, זה בדרך כלל שיווק סמוי או שקר, או מניפולציה.  מצד שני יש להגן על הלא מודע מפני הטבעה של "תמונות" המשפיעות על המוטיבציה באורח סמוי. בקיצור, ימים קשים, והמתנקש מאריזונה, הוא במובן מסויים ייצוג של כולנו. בעיקר החיוך המטופש.

החזרה לעולם הייצוגים הישירים מופיע בתרבות גם בסרטים כמו INCEPTION, שבהם נערך המאבק בין אנשים בתוך חלום, כלומר התקשורת עוברת את הקליפה של הגולגולת וגם את הקורטקס.  התרופה לימים אלה של שקר ולחשים במקום מילים והגיון היא להתעקש לדבר בשפה נקיה, צמודה לאמת הפשוטה, ובכך לצמצם את מרווח האפשרויות העקלקלות.

חיסונים-חיסולים

קראתי פה ושם על שערוריית המחקר המזוייף בנוגע לחיסונים ואוטיזם. אכן מדאיג, ולא פחות מזה מדאיג איך מתנהלים מחקרים בימינו וחוסר האמינות של כל הענף. מכל מקום, ההתנגדות לחיסונים היתה לפני ותשרוד אחרי המחקר שלו (המבסס חשש) וההפרכה שלו (התגלית שזה זיוף). יש להניח שהויכוח ימשיך, המצדדים יצדדו והמתנגדים יתנגדו ונמשיך לעקוב. אני מסרבני החיסון, אך לא באופן גורף ובטח לא מטיף. לדעתי זה עניין הנתון באמת וממש להחלטה מודעת, ומיודעת. אני מתנגדת למגמה הקוראת לחייב בחוק את החיסונים לילדים, ומנגד אני לא מצדדת בזריעת היסטריה נגד חיסונים. כל אחד צריך לשקול בינו לבינו את היתרונות ואת הנזקים או החששות וגם את עורח חייו ! ומיקומו במרחב הדמוגרפי.

וחיסולים, באותו עניין כמעט, אל מנאר רשת התקשורת הערבית מדווחת על ממצאים באיזו חקירה באנגליה על מותו של הראיס עראפת המאשרת את החשד שהוא חוסל בהרעלה מתוחכמת. השאלה בעניין זה מעלה נושא רחב, והוא השימוש ההתקפי ברפואה ובמחקר רפואי. אלה נושאים שלא מרבים להתייחס אליהם. הפוסט הראשון שלי בבלוג זה נכתב בשבוע שבו מת עראפת, ומאז גם מי שהיה אחראי לכך, כניראה, אריק שרון, סבל מרפואה התקפית כזו או אחרת.

משהו מהחיים

עמיתה שלי העוסקת בהעלאת מודעות לנפגעי התעללות סדיסטית בילדות (SRA/MC-MK) ציינה בפני השבוע משהו שנגע לליבי מאד, אני מתרגמת לקוראים –

"אני רוצה להגיע ליום שבו מספר הפעמים שאעשה סקס מרצון יעלה על מספר הפעמים שנאנסתי", מטרה ראויה, ואיחולים לשנה החדשה לכל מי שזה מדבר אליו.

לכסף יש ריח; שריפה 2

ועדת החקירה
התלבטתי אם להוסיף משהו בנושא זה, שכבר נדון בכל מקום והכל נאמר עליו. אין לי מה להוסיף למעט שהייתי בטח חותמת על עצומה (אם היתה) להתנגד להליך חקירה כזה.

ובכל זאת, נושא המימון בכל היבטיו עולה וחוזר בחודשים האחרונים בעימותים שבין הכאילו שמאל לכאילו ימין בישראל (ובעולם היהודי, למשל בעניין ג'ייסטריט מול אייפאק וכולי). נושא הכסף בשמאל הוא בכלל אישו לוהט, כיון שהתברר שהשמאל זקוק לכסף, כיון שהימין קנה את התקשורת, למשל, ואילו כסף תמיד משמעותו שילוב ידיים עם טייקונים ואוליגרכים. מקור כספם של אלה הוא תמיד מפוקפק. יוצא שהמימון משמאל יכול להתבצע רק בדרך של השתלטות על המדינה ומיסוי (והלאמה), וזה אומר שאי אפשר לעולם לצאת מהאופוזיציה אם נקלעו לשם. ואכן כך זה ניראה. השמאל באופוזיציה פשוט נמחק.

ולכן, יש לנו דיונים מעניינים על כשרותו של טייקון זה לעומת מישנהו, ומה ההבדל בין סוחר זונות, מתפעל קזינואים, וסוחר נשק, דרגות של טומאה או אולי כשרות. והאם גרועים מהם התורמים שמאוננים על הארמגדון ושיבתו של ישו לציון. באמת קשה, ובימים אלה, כמו בחזון יוחנן, רק מי שקעקע את עצמו בסימן השטן, יכול לאכול בנחת. אז יאללה לעמוד בתור לקעקועים.

כסף סעודי, סוכנות ביון מרכזית ופוטין
הסבטקסט סביב חקירות המימון לשמאל הוא מעניין. ראשית ישנה המערכה של קציני צה"ל נגד מי שמשתנקר עליהם בחוץ. היה ברור שמדובר במערכה קשה, והפגיעה המשמעותית ביותר היא בכיס, ולצהל יש הרבה יותר מה להציע מאשר לאגודה למען אווזי הבר. כסף ערבי נשמע רע, אבל לא כאשר מוכרים נשק לאותן מדינות, מה שישראל עושה ומחמשת אותן יפה יפה. כך שאנחנו מבינים כבר שיש פה קובץ ספינים שחבל על הזמן.

הנקודה המעניינת שעלתה לאחרונה היא הנושא של קרן פורד וסוכנות הביון המרכזית. אכן, הקרן החדשה לישראל, שהיא צינור הכסף העיקרי ל"שמאל" (עאלק) שילבה ידיים עם קרן פורד הנחשבת כזרוע של סוכנות הביון המרכזית, ואין על כך הרבה מחלוקת, יש המשייכים אותה למחלקת המדינה, אבל זה לא משנה. הכוונה שהיא משולבת באינטרסים ממלכתיים אמריקאיים, ולא פחות מזה אינטרסים של אסטרטגיה לוחמתית גלובלית. תפקידה של קרן פורד, בכלליות, זה לייצר "אופוזיציה ישראבלוף" כדי לשתק תנועות מחאה עממיות המאיימות על יציבות השלטון, במידה והאינטרס האמריקאי לשמר את ההיררכיה הקיימת. במקום מחאה יש לנו "קתדרות לחארטה" ושכבה קטנה ומתוגמלת של "פעילים" להשתקת המחאה, שברוב המקרים אולי מזדהים עם תפקידם ולא רואים את משמעותו הרחבה, בעיקר שהם מרופדים בכסף ובחנופה מוסרנית.
ככה באמת נראה השמאל בישראל, מאז שמכר עצמו לממסד האמריקאי, כאילו משם תבוא "המחאה". אלא שהאמריקאים לא מביאים מהפכות עממיות אלא דואגים לעצמם.

השותף הסעודי שהועלה על ידי ליברמן אינו סותר אלא משתלב עם אותה מגמה, שכן סעודיה היא בת ברית בכירה של הממשלה האמריקאי במזרח התיכון. השמות הרוסים שאנחנו שומעים בכל פרשת החקירה הזו מלמדים יותר על מאבק (שגרתי בציון) בין שלוחי פריץ אלף (פוטין) ובין שלוחי פריץ ב (אמריקה), וכרגיל היהודים הורגים זה את זה לא באוהלה של תורה אלא בשליחותם של פריצים, כפי שהיה תמיד. לכן, המחאה העממית של ליברמן מסריחה באותו אופן שמסריחים מתנגדיו שעברו אמריקאניזציה. כרגיל, מקרה ישראלי טיפוסי שאין במי לתמוך, ואולי זה המסר. שב בבית ושתוק. בין פוטין לסי.איי.איי, אני מעדיפה את האחרון, אבל לא ברור מדוע צריך להישאר בעולם מקוטב מבלי לרגע אחד לחשוב על האינטרס הישראלי פרופר. כניראה שבסופו של דבר כולם פה מונעים על ידי כסף, ובחוץ תמיד יש יותר. אני מציינת בהקשר זה דו"ח שיצא הקיץ בקנדה ומעורר שם סערה זוטא. ראש המשרד לשירותי בטחון פנים ומודיעין מתריע שקנדה נתונה לריגול והשפעה של סוכני חוץ המשתלטים על פוליטיקאים, הוא מרמז להתערבות על ידי אימפריות אזוריות (אמריקה ? ומציין גם את סין, ו"מדינות מן המזרח התיכון" יש להניח איראן וישראל). חבל שהם לא ראו את ליברמן או את ביבי וברק, בובותיהם הנאמנות של המעצמות שבוחשות כאן. אבל בארץ זה לא נחשב ריגול אלא פטריוטיזם.

מחשבות אסורות; עת לכל חפץ

1 גזענות

השבוע הוזמנתי להרצאה מאד מעניינת על סיור בהודו, סביב הנושא של בתי ספר יסודיים. לא הייתי בהודו, ויש לי משיכה לנסוע המלווה גם בחשש ודחיה, אז בינתיים אני מסתפקת בסרטים והרצאות המספרים על ביקורים של אחרים. בסרט הזה למרבה המזל לא היו קבצנים בקרנות רחוב, אלא דוגמא לחיים צנועים אמנם אך משולבים אקולוגית בסביבה, ולא ניראים נואשים. כניראה שבאיזורים האלה רואים את הודו כמו שהיינו רוצים שתישאר, בתולית, תמימה, סביבתנית , חסכונית ומעוררת השראה. בין לבין נזכרתי שפעם היתה לי חברה בלוס אנגלס, ישראלית שהיתה מתרמילאיות הודו הראשונות, אחרי כן עזבה את ישראל והפכה לאמריקאית. היא לקחה אותי למסעדה הודית בלוס אנגלס, אסלית צמחונית משובחת, וסיפרה בשבח התרבות הוודית כפי שהיא זוכרת אותה. לאחר שקינחנו על ממתק סולת, נאנחה ואמרה "חבל שהערבים לא כמו ההודים. הם תמיד כל כך כועסים.".  זה העלה בי חיוך, כי אנחנו רגילים לשמוע ייחולים לשכנים שוויצריים למשל, אבל אף אחד עוד לא אמר "חבל שאנחנו לא מוקפים הודים", ואולי זו דוקא מחשבה מקורית ומעניינת. כאשר צפיתי בסרט השבוע, עם הילדים הצחקנים, שמשחקים בחול עם אבנים, ולא זורקים אותם על העוברים ושבים, נזכרתי באמירה הזו, ונזפתי בעצמי מייד, הרי בימים אלה אסור אפילו לחשוב מחשבות גזעניות.

2. התנגדות לא אלימה

הנושא הזה של הודים מול חגורות נפץ כבר טבוע בזכרון העולמי, עם גהנדי שהפך לדוגמא שאנחנו מציבים מול….הפלשתינים כמובן (אף אחד לא מסתכל בראי בדרך כלל). באמת מאד נוח לעמוד מול אויב ואף שכן סתם, או מתחרה או ידיד, שהוא "מתנגד לא אלים" לכל היותר, ובשאר הזמן מחייך ומסתפק במועט. למעשה הרבה אנשים יחבבו אותך במיוחד אם פשוט תהיה מלאך נטול גוף וצרכים ותנפנפי בכנפיים זהובות , להביא להם מתנות בחג. הודית שהכרתי בסן פרנסיסקו שנאה את הכניעות של בני עמה, וגם את נהיית המערב אחרי ה"נירוונה" והיוגה, שבעיניה סיממו את המעמדות הנמוכים שנגזלו על ידי נסיכים ואצילים. אבל באמת השאלה היא אם יש לך את הרובה מאחורי ,ההתנגדות הלא אלימה, או שאין לך. אף אחד לא דורש מאימפריות לנקוט באי אלימות, את זה מפנים לחלש, ובאמת גם זה מתוך תבונה בלבד,  לא ראוי לחלש להיכנס לעימות אלים שבו יפסיד ממילא גם את חייו וגם את המטרה. החזק ממילא לא צריך לתקוף, כך שעצה זו טובה בכלל.

וכך נותרתי עם ההרהורים בעד ונגד האלימות, בעד ונגד התמימות והכניעות, ועם השאלה מה היה קורה לו ישראל היתה מוקפת הודים…

3. נקמה קרה ולא כל כך עריבה או פיגועי התאבדות (לעומת מורשת גהנדי)

לאחר שצפיתי בסרט "הלוחם של הדרך", פשפשתי קצת יותר לעומק המניעים שלי בשנים האחרונות ובושתי לגלות שכמו הנינג'ה הסיני הזה לא כבשתי את יצרי ובמקום לפרוש מדרך הלוחמה, או לנקוט התנגדות בלתי אלימה (כמוצע להודים), השחתתי די הרבה זמן לנהל קרב, בודד לגמרי, נגד המוסד, לא סתם, אלא נגד יחידת הרצח המהוללת שלו .

בסיפוק כלשהו רשמתי לי ניצחון שרק אני מודעת לו, ואולי מישהו גם בצד השני, כאשר המהלך שהתחלתי לפני עשור בערך הושלם בפיאסקו אדיר ובינלאומי של אותה יחידה סדיסטית.

לא איכפת לי איך יפרשו את האירועים אחרים, ולא איכפת לי אם מדובר בפנטזיה בסגנון "הבלש המזמר" ביני לביני", הרגתי את הבריון וגם את הקורבן הפנימי שלי, ואני יכולה להמשיך הלאה. האם זה מומלץ ? אולי לא…אבל אולי אני לא הודית ובגלל זה נולדתי בפלשתינה-א"י, הארץ שבה נקמה היא חוק.

אפרופו קורבנות, קראתי מסמך קורע לב (זהירות למי שכואב לו), של בחור צעיר, מבריק, שהתאבד בימים אלה, באוניברסיטה היוקרתית שבה למד תכנות מחשבים. מכתבו מנוסח כל כך יפה, שהוא הפך ללהיט באינטרנט, אם אפשר לקרוא לזה כך. מסתבר שהבחור נאנס ועבר התעללות מינית קשה במשפחתו, (הנכבדת מאד), ומתאר בכשרון רב, ובצורה די דומה לז'אן אמרי לדעתי (במעבר לאשמה וכפרה), את מה שעושה התעללות לנפש, ואיך אינה מותירה ברירה אלא התאבדות כמוצא מההטבעה של חוסר אונים מוחלט. זכורה התשובה המלומדת והיפה של פרימו לוי, בעד החיים, אך כולנו יודעים שגם הוא בסוף קפץ אל מותו באופן יזום, כך שהדברים אינם פשוטים.

בעיני זה דומה למלחמת נקמה שיוצא אזרח נגד המוסד למשל, מסע נקמה שסופו אבדן חיים ידוע מראש, אך הוא מוחק את חוסר האונים המקורי, ומחזיר כבוד אדם סגולי, וזה אולי מניע הישרדותי חזק וגבוה יותר מאשר יצר הקיום הפיזי. לדעתי ישנה דרך שלישית והיא שוחרת חיים, וזה באמת לנהל את מסעות ההרג בדמיון, ולהיוולד מחדש לתוך פרספקטיבה שונה מזו שכופה המתעלל. כפי שכתב אמרי בחיבורו, הסדיסט, בין אם זה האנס הפדופיל, חוקר הגסטפו או איש יחידת קיסריה, מבקש במעשהו להשמיד את העולם שהוא שונא במלוא עוזו, זוהי מהות הסדיזם, ולא חשוב מה התירוצים של המבצע. מכאן שכנגד זה אפשר להעמיד רק בחירה חד משמעית באהבת החיים. ולכן, נקמה במקרה זה הכרוכה באבדן חיים היא תשובה חלקית (אם כי במצב שבו אין אפשרות לבצע את זה סימבולית, זה אולי פתרון הכרחי כפי שכתב אמרי). בסופו של דבר, גם אם אני רושמת לי ניצחון לא יאומן, הרי אבדן החיים (שלי במקרה זה, הזמן והאפשרויות לגדל פוטנציאלים נוספים) לא היה שווה את זה, וכניראה שזה שיעור שלמדתי בדרך של אידיוטים (דרך הרגליים).

חבל באמת שאין לאדם שכנים הודים כאשר הוא צריך אותם…

4. גברים מתוסכלים ומשעממים

לאחרונה עשיתי כמה ניסיונות לחזור לשוק "התעסוקה" הישראלי, המשול יותר לגו'נגל. כבר בהתחלה היו סימנים מדאיגים. שיחות העבודה המקדימות נוהלו עם חבורה של "מנהלים", תמיד זה מנהלים, כולם גברים בגיל העמידה שהימים הטובים מאחוריהם (מבחינתם זה השירות הצבאי בטח או שני ביקורים בבתי זונות בהולנד). במקום לדבר עסקים פצחו החביירים בבדיחות על השאלה הנצחית על בחורות סקסיות, חולצות צמודות, "זקנות אני נותן לך", וכיוצא בזה, מפגנים ברמה של קופים, שנועדו בדרך כלל לבסס שליטה בחדר ולהוריד את מחיר התשלום שאגבה. כאשר מחיתי על כך, נמסר לי ש"אין לך חוש הומור".  כך המשיכו העניינים להדרדר, באימיילים שאמורים להיות עניינים קיבלתי תשובות כמו "כמובן שהתמורה שאני רוצה זה מעשים מיניים ביזאריים" וכולי וכולי, חוש ההומור שלי נמתח עד קצהו כאשר כך התנהלו כל שאר הענינים,  ולא הצלחתי בשום פנים ואופן לבסס תקשורת עניינית מקצועית, כמובן שכתוצאה מכך גם לא היה שום ערך מקצועי לעבודה שלי, והם סרבו לקבל מרות במקום שהיתה דרושה מקצועית. לבסוף החלטתי שדי לי בזה, ופרשתי, לא לפני מאבק מכוער על התשלום שהיה מגיע, ושגם לגביו כניראה נדרשתי "לחוש הומור" במקום כסף.

ניסיתי באמת להתאים עצמי, כיון שזו האוירה המקצועית בישראל באופן כללי (יש איים יותר טובים, אבל לא הרבה), עד שחוש בריא של התנגדות לא אלימה אך תאוות חיים הזכיר לי שאין סיבה להתאים עצמך למשהו ירוד כל כך. לאחר שהכל הסתיים אמרתי גם בצורה ברורה ותקיפה, שפשוט אין לי חשק לעבוד עם גברים מתוסכלים. לא מדובר באנשים רעים אבל כולם מסרבים לגדול. את אקורד הסיום ליוו פרשת אינס ופרשת קצב, שנתנו לי רוח גבית. המסקנות שצריכה ישראלית להסיק אינן איך לתבוע את המתוסכלים אלא איך לא להיכנס למגע בכלל עם מושב ליצים, ויהי מה. ככל הניראה אם נכנסת למושב ליצים, יש משהו בתוכך שפתוח לתדר הירוד הזה, או תאוות כוח ונקמה להשתלט על הכוח הזה ולהסב לצידך. מובן, במלחמה כמו במלחמה, אין מנצחים וגבורה היא רק כיבוש היצר.
5. סוף הדף היומי

וכך כאשר אני מהרהרת מחשבות אסורות, אני מבינה למה העולם זקוק להודים מצד אחד, ולערבים כועסים מצד שני. בחיים צריך להשתמש לפעמים בשיטות גהנדי , בעיקר כאשר אפשר להחלץ ממגע אלים באמצעות התנתקות. אך כאשר נכנסת כבר לצרה (כיבוש שטחים, עבודה אצל קצב, זוגיות עם חולה רוח מצוי), אין לנסות ולהבין או להתאים עצמך, או ל"שמור על חוש הומור", במקרה זה יש להשתמש בשיטה הערבית הכועסת, כדי להרחיק את האנשים שכבר הכנסת לקודש לקודשים ואשר לא היו צריכים להיות משם מלכתחילה. כמובן, מאסטרים אמיתיים לא צריכים אפילו את חגורת הנפץ, הם עושים את השינוי בתוכם, והעשב השוטה כבר מתייבש מעצמו נעלם.

ובסוף מביאים את השוויצרי כדי לנסח את הסכם הפיצויים.

וכך, עדיף שכנים מכל הסוגים, ערבים, הודים וגם שווצרים, עת לכל חפץ.

 

 

איזה מין לוחם

לוחם של הדרך, סרט 2010

(מלא ספוילרים)

את הכותרת נתתי  לזכר תרגומי הכותרות של סרטים בישראל, נושא שראוh לדוקטורט לדעתי בתחום התרבות והביקורת. הדמיון המצומצם של משווקי הסרטים נוהג לחזור על עצמו ולהשתמש במשחקי מילים מביכים שדווקא אווילותם היא שורש גדלותם.

כך היו לנו סדרת סרטי  "איזה מין עוזרת" וכולי, כאשר ה"מין"הוא בכפל משמעות כמובן. ועוד פנינים שחובבי נוסטלגיה קולנועית מתרפקים עליהם. מכל מקום, הסרט בו צפיתי השבוע מפיק מרגלית מאותו סוג חביב. THE WARRIOR"S WAY , אמור היה להיתרגם לדרך הלוחם, אבל רצה משווק הסרטים להביא לנו שי לשנה החדשה, ולרמוז שהסרט לא רק עוסק בדרכו של הלוחם אלא גם בלוחם היוצא לדרכים. אך יתכן שהמתרגם הקולנועי הסגיר גם את ההטיות התרבותיות של עארסלנד, כיון שהלוחם בדרך, הוא גם הלוחמת, שאינה מטיילת בדרכים. הכותרת מבקשת להציג את הסרט באופן שימשוך את קהל "ברוס לי איש הזעם", וזה בעצמו דוגמא למה שהסרט מבקש להראות, בביקורתיות -על הערצת תרבות ההרג לשמו.

סרטי הסברה אמריקאים

רק לעת זיקנה הבנתי שתעשיית הסרטים האמריקאית מנהלת דיאלוג עם הפוליטיקה המיידית ועם אתגרי המלחמה של האימפריה על מעמדה בעולם. חבל שלא הסבירו פעם,  הייתי מתלהבת פחות, אם כי יש יופי בתמימות והכניסה המוחלטת לעולם הלחשים של הקולנוע, ללא כל הגנה על הלא -מודע. כמובן, כמו כל התמסרות והתמכרות, יש לזה מחיר, ובדרך כלל גבוה מאד.

קולנוע הוא אמצעי השאה אדיר, בנוסף להיותו מדיום אמנותי מרתק ושובה לב. מאחר שעולם דימויים ויזואליים המוקרן הישר לגזע המוח בלי צנזורה וסלקציה , המסרים נשלטים במקומות המשלבים רגש וחשיבה, ויש להם עוצמה רבה יותר מאשר כל מדיום אחר דרכו רוצים להעביר "מסר". במידת מה זו טקטיקה שפלה ונכלולית אבל לגיטימית, שכן היא דורשת באמת תחכום והתעלות, כמו שיר טוב, כמו יצירה תנ"כית, ועל כך מגיע לה הנצחון על הלבבות וההתנחלות בתודעה של התרבות המצליחה להפיק את התוצר המשובח ביותר. זו לפחות תחרות או מלחמה הוגנת, של "הטוב בינינו ינצח".

ארצות הברית מתעסקת כבר זמן עם "האיום הצהוב", עם סין בעיקר, הענק המנומנם שנכנס לשוק הכלכלי ולפוליטיקה הגלובלית. ראשית ניצבת התרבות הסינית זרה וסתומה לעין המערבית, ואותה מבקשים עכשיו גם להכיר, וגם "לכבוש", בשלב ראשון לכבוש אותה מבחינת היכולת להבין ולהתבונן בה, ולא ההיפך. מי שהוא בעל היכולת לפרש את האחר, הוא אשר יקבע את הכללים והמשמעות של המציאות.

כך, בנוסף לגל הדי גדול של לומדי סינית באקדמיה, אנחנו נחשפים לתרגומים של ספר התמורות הסיני בתפוצה פופולארית למיליוני קוראים, וכמובן לאמנויות הלחימה הסיניות שכבשו את העולם ועיקר את הדמיון של הנוער הנוהר לחוגי טאי צי, צי קונג, ומה לא. תחום אחר שדרכו נפגשות התרבויות הוא הרפואה הסינית, מי היום לא משתמש במונח צ'י, ומכיר את האלמנטים (כולל בסדרות הילדים הרבות), עיקרי תורות הלחימה וההשקפה הסינית. הסרט הזה, אם כן, נכנס לאותה קטיגוריה של "מפגשים עם האויב לעתיד", ומזכיר את גל הסרטים על יפאן המסורתית, בתקופה שהיא היתה על הכוונת.

האמריקאים, והמערב בכלל, אחוזים התפעלות והשתאות לנוכח מסדרי הלוחמים הסינים, השליטה המופלאה בגוף, היחס לטבע , הפילוסופיה בכלל ששונה מאד מהמערב ככל שמשהו יכול להיות שונה. הוליזם במקום דיפרנציאליות, מניעה במקום התקפה, ריחוק במקום כיבוש וניכוס, כבוד לחיים לצד אכזריות קרה ובלתי אישית או אמוציונאלית. וכיוצב.

בסרט- הגיבור הסיני, האולטימטיבי, איש החרבות הטוב ביותר בסין ובעולם כולו, מעין "סופר מן" ללא כוחות על למעט אימונים וכוח רצון, מגיע למערב הפרוע, כור ההיתוך של אתוס הלוחמה האמריקאית. הסיבה לכך היא שפרחו בו ניצנים "אמריקאים" כבר בסין, שם הוא מחליט למרוד במסורת ובמסטר שלו, שהוא גם הבוס שלו וראש החמולה, ומסרב לטבוח תינוקת פעוטה, כפי שהיה עליו לעשות כדי להשמיד לחלוטין את האויב שנגדו נלחמים (חמולה אחרת).

הניצן האמריקאי הוא, בקוים גסים, אינדיווידואליות וסנטימנטליות. כך הוא נוחת במערב הפרוע, חמוש בחרב"החליל העצוב" שלו (כינוי זה ניתן לה בגלל צליל המוות שנופח מגרונו השחוט של קורבנו, כמו חליל עצוב), ונוחת באיזו עיירת רפאים הרוסה למחצה בשם הסמלי לוד (סמלי לנו, כישראלים, שגם לוד שלנו ניראית כך). כמו בלוד שליד רמלה, גם לוד הזו סובלת מפלישות עונתיות של כנופיית פרע בעלת סמלי שלטון, המבקשת להרוס את המקום, וגם לאנוס כמה בחורות. הסיני נרתם לחיי הפליטים הללו, מקים מכבסה (כדרכם של המהגרים הסינים) ורוקם קשרי אהבה עם אשה שאיבדה את כל משפחתה ותינוקה בפלישה של הבריון האכזר המקומי. וכך, כמו בסרט אמריקאי, העניינים מתחלקים ל- טובים (המתיישבים שהם מן מקבץ של דמויות מסרטי פליני, מפלצות, ליצנים, שיכורים ), הרעים – הבריון שקשור כמובן לצבא ולמשטרה איכשהו, וה"אחד", איזה שהוא גיבור שמציל את הנערה. בסצינת השיא, שבה תוקפים הבריונים האמריקאים את המתיישבים, מגיעים גם הסינים, חבורת נינג'ות מעופפים כאלה, וכולם נלחמים בכולם, הסוף די טוב, הנערה מתנקמת באנס הרוצח והורגת אותו בדו קרב מרשים (ספוילר די צפוי). הסיני גיבור העל מנצח את הנינג'ות ומתעמת בהצלחה עם המסטר שלו. כאשר הוא נלחם בו, מגיעים הזכרונות שמסבירים לנו, הצופים המערביים, את "מלחמת הציוויליזציות". המסטר משנן לילד הקטן "אתה רוצח. המלחמה נמצאת בלב. עליך להרוג כל מה שאתה אוהב כדי להיות מתנקש טוב", וכחלק מהאימון הוא דורש מהילד הקטן לשחוט את כלבו החמוד. אך כאמור, הגיבור המגלה את האמריקאיות שלו, מתנגד לזה, ובמקום להרוג את התינוקת או את הילד (או את הרגש הפנימי) הוא הורג את המסטר.

הסרט מקסים. הצילום משובח וקשה לתאר אותו בלי לצפות, הכל באמת מושלם ושווה צפיה ואפילו שתיים. המסר ?  יש פה כבר שדרוג מההסברה הרגילה לפיה הם רעים והאמריקאים טובים. הבריון האמריקאי הוא דמות ארכיטיפית די מוצלחת לדמון, לשד, המערבי. הוא תאב בצע, אכזרי לחלוטין, וכוחו נובע איכשהו מהשלטון המרכזי (מאפיונר מושחת ואלים, יכול היה להתאים לכל אחד מחברי הממשלה שלנו וגנרליה). אין זו הפעם הראשונה בסרטים המאוחרים שאת הדמון המערבי מכריעה אישה, אולי אפילו הקורבן שלו הישיר (מוטיב דומה ושונה כמובן בנערה עם קעקוע דרקון), בעבר היה זה תפקידו של קלינט איסטווד או שוורצנגר לייצג את הנערה הפגועה ולבוא חשבון עם הדמון. עכשיו, בעידננו, הקורבנות פועלים בעצמם, האשה, השחור (גם פה יש ייצוג חיובי לשחורים, הגמד טוב הלב שבעצם מנהל את העיירה של הנידחים) הם הלוחמים לא פחות מ"הלוחם" הרשמי מסין. אך מול הדמון הסיני צריך לעמוד הגבר שנכנס להיררכיה שהיא כולה גברית, אך הוא מציל את הנשי, בכך שהוא מסרב להרוג את הנסיכה ממשפחת האויב, ומביא אותה לאמריקה, ולחוף מבטחים.  ואכן, המערב עדיין עומד במקום אחר בתחום שוויון המינים, מול כל "הציוויליזציות" של העולם הישן.

ממשקים חדשים וזכרונות ישנים

ממשקים חדשים

קודם כל אני מתנצלת על פוסט סרק שהוצב אתמול, לגמרי בטעות. קודם כל לחצתי על פירסום במקום שמור טיוטא. אחרי כן, בלי לדעת שהפוסט פורסם החלטתי למחוק את הטיוטא כי כתבתי אחרת. רק אחרי כמה שעות ראיתי שעלה פוסט ריק. העניין נובע ממאותגרות טכנית חסרת תקנה, בלווית ממשק חדש שהוא לא סלחני לטעויות כאלה (בניגוד לקודם שהעלים גם את ההפניה). אשתדל לשים יותר לב, ואני מתנצלת.

זכרונות ישנים

הפוסט עסק בזכרונות די ישנים שלי מתקופה שבה גרתי בלוס אנגלס ממש בתוך השכונה של הפזורה האיראנית-יהודית, וחלק מהם היו לקוחות שלי בתחום התרגום המשפטי והאישורים הנוטריונים. הסיבה שנזכרתי בתקופה הזו, כפולה ומכופלת. אזכיר רק בקצרה. ראשית, ההייפ הבלוגוספרי סביב הגנרל האיראני עסכרי, מעלה באוב כמה מראשי הקהילה האיראנית-יהודית בעלי השמות המוזרים שחלקם מוכרים לי מאז. אך מעבר לכך, היה פוסט יפה ב"ארץ האמורי" (האתר שאני מכנה ביני לביני אתר קבוצת התמיכה לסייענים המודעים לעצמם, שזה כולנו), שעוסק בידיעת שפות (במקרה ההוא ערבית) והקשר התרבותי בין תרגום לבין הקולוניאליזם הישראלי בשטחים (ידיעת ערבית צבאית לעומת ידיעת ערבית ידידותית). מישהו הגיב שם ושאל אם גם הכותבת היא במניין ה"מתרגמים ובוכים", הכוונה לאלה שנאלצים בסופו של דבר איכשהו לתרגם עבור כוחות הכיבוש, או לפחות לעצום עין לגבי האפשרות שכישורי השלום שלהם מגוייסים לטובת שולי המלחמה. נו, רק לתרגם, זה לא כמו להוריד טון על בית משפחה בעזה.

לנוכח מה שאנחנו יודעים היום על האופן שבו הממסד הצבאי הישראלי "משיג" דרכונים וזהויות בארצות ידידותיות, חשבתי שחלק מן התרגומים שעשיתי יתכן שזה היה השימוש שלהם. מדובר היה במסמכי בי דין רבני (כתובות, גיטין וכיוצב) שהוגשו למשרדי ההגירה, ונידמה לי שכמה דברים ניראו לי גם אז מוזרים, ואולי היו אלה כתובות שהודפסו ממש בשכונה שם, על ידי מומחים לדבר, או שאולי – וזה הגיוני יותר -נשלפו מעזבונו של איזה פרסי שמת מזמן ולא ירגיש בחסרונם.

יוסי שריד מסביר איך הוא ואהוד ברק עבדו על כולם

הנקודה שחשבתי עליה היתה, עד כמה קשה יהיה להסביר אי פעם לעולם, וגם לציבור בישראל, את עומק הנכלוליות של הממסד הישראלי. צחקתי כאשר האמריקאים הודיעו לפתע שאהוד ברק נוכל המוכר לוקשים, והנה מיהר יוסי שריד, להצטרף למקהלה. מילא שברק ושריד עבדו על האמריקאים כאילו הם "עוסקים בעשיית שלום" (חה חה חה), אבל למרבה הצער הם הצליחו פה ושם לעבוד גם על כמה ישראלים, ולא הגרועים שבהם, ובעיקר להוציא מהם עבודה בזיל הזול, כמו שקל להוציא מאנשים השמחים לתת כתף למטרה חשובה ומשותפת, ולצחוק כל הדרך אל הבנק. אני תוהה אם מישהו יצליח פעם בסרט או בספר להסביר את היומיום של הנוכלות וההפוך על הפוך במדינת ישראל. עולה על כל דמיון זה כבר קלישאה.

עכשיו, כאשר מזמיני הלוקש (וושינגטון) הפסיקו את הפרוייקט, נותר רק לבחון מי לקח את הקופה, ואיך להוציא ממנו את הרכוש של "המנודבים". כל הפרשה מזכירה קצת את משה קצב, אשר בסופו של יום תלה את עצמו מאחר שסירב לשלם מעט ממה שהיה עליו לשלם לאותה א, ואחרות, שאת חייהן הרס. ניראה שבמובן זה היה משה קצב הסמל הלאומי המתאים וההולם של ישראל. קומבינה והונאה, והקפדה גם בנסיבות הכי קשות, לעשוק עד הסוף את מי שאפשר.