Monthly Archives: פברואר 2006

תרגום ונאמנות

 

 מסמך סודי ביותר, גם אם נפל – ואכן נפל – לידי הפלסטינאים בגלל רשלנות או משגה של גורם צבאי ישראלי, מחייב אזרח שאינו רוצה לסייע לאויב להתנהגות אחרת מאשר תרגומו של המסמך לאויב. כך, גם אם מצויים במקום יודעי עברית שיכלו לתרגם בצורה זו או אחרת את החומר, אך הם אנשים שעברית אינה שפת אמם ולא בהכרח מבינים הם כל מונח ודקות לשונית במסמך עברי. אכן, בצדק נטען על ידי בא כוח המשיבה כי אינה אשת מודיעין; אך שפת אמה עברית והיא שירתה בצה"ל, ולוא בתפקיד זוטר, והיא מעורה בישראל. אבל גם אם נניח כי יתרונה היחסי של המשיבה על ידידיה בהקשר דנא היה מועט – דבר השנוי במחלוקת – עצם התרגום מצביע על גלישה מן המתחם ההומניטרי של עיסוק במחשבים אל הסיוע לכאורה לאויב;

 

מתוך ההחלטה בערר לבית המשפט העליון, טלי פחימה

הרבה כבר נכתב על פרשה זו, ובאמת אין מה להוסיף על הטיעונים המוסריים והפוליטיים משני צידי המתרס. אני רוצה להתמקד באספקט זנוח יחסית בפרשה זו, והוא האישום ב"תרגום", שהוא לדעתי יוצא דופן. כמי שעסקה בתרגום לאורך שנים, וממשיכה להתעניין מאד בתרגום ובשפה, נראה לי חשוב לעסוק לרגע במשמעותה של "ידיעת השפה העברית", כפי שפורשה על ידי בית המשפט, בהבחנה מידיעת עברית כ"שפה שניה" על ידי מי שאינו יליד הארץ, כלומר זר (ובמקרה זה, לפי התביעה, צר).
 
לפני כשנתיים הגשתי עבודת גמר במסגרת קורס אקדמי באנתרופולוגיה, על השפה העברית בהקשר הלאומי, המיליטריסטי שלה, בעיצוב הזהות הישראלית. טענתי שם שמעבר לשימושים הרגילים של שפה, העברית משמשת גם "כשפת סוד מקודדת" בעלת משמעות צבאית, מעין צופן המשמש הגנה טבעית מפני "חדירה" ומפני "מודיעין זר". טענה זו נכתבה כמובן זמן רב לפני פרשת פחימה. את התחושה הזו שאבתי מהתנסות אישית כמתרגמת משפטית בקליפורניה, לאחר שהוסמכתי כדין על ידי בתי המשפט של לוס אנג'לס.

בשיחה עם חברים, בעיקר ישראלים יורדים, הסכימו כולם שאכן קשה מאד ללכוד ישראלים עבריינים ולמצות איתם את הדין, ועיקר הקושי נעוץ בשפה, והיעדר אנשים שיבינו עברית מדוברת, אם לא גדלו בישראל. הקודים המיוחדים, האינואנדוז המיוחדים, הסלנג, כל אלה לא ניתנים לרכישה באקדמיה לשפות. ציינו גם, שקשה מאד למצוא ישראלי שיחצה את הקווים האלה ויסגיר את חבריו למדינה, גם אם הם פושעים, חבלנים או חלאת אדם. כמובן, אותה תכונה מופלאה גם משרתת מטרות צבאיות כאשר קשה למצוא ישראלי שיספק את התרגום הדרוש, הלא מילולי. גם אם יזדהה לחלוטין עם מטרות המזמין, יחשוש הישראלי לחייו וגם יחוש שהוא מפר טאבו קדום, פנימי עמוק שהוטבע בו ומהווה חלק מאישיותו.
 
חלפו שנים מאז, ונדבך נוסף לתובנה שלי. האינטימיות והאקסלוסיביות של העברית, כמו שהיא משרתת עבריינים וחיילים ומרגלים, גם מקלה על קבוצות השליטות בישראל למשטר חשיבה, אידיאולוגיה, וכמובן למדר מידע. הצנזורה האפקטיבית ביותר הנה מניעת תרגום של ספר או מאמר, בלי לנקוט שום אמצעי גלוי של צנזורה שיחשוף את הנושא ויעורר דוקא סקרנות, או ביקורת על ההחלטה. תכונה זו אופיינית ל"כתות" ולתרבות של "כתות מסוכנות" בהן קיימת אותה דביקות ושפה מקודדת פנימית, ויצירת חיץ נוקשה בין הפנים לחוץ, בין "הלנו אתה" או "לצרינו". העברית, במובן זה יוצרת או מחזקת מבנה זהות נוקשה של שחור לבן, "הם ואנחנו" וכל אותן הפרדות האופייניות לכת מסתגרת או לשבט נבדל. בנוסף לכך, ובעקבות זאת, העברית משמשת קונדוקטור, מוליך, למידע המיועד לשימוש "פנימי" בלבד, שמוגן הרמטית מפני השפעה ובחינה, שלא לאמר דיאלוג עם "החוץ". נוצר גטו נפשי, לשוני ואנושי, שעלול להדרדר לתופעה של "כת" או למעין שיח סכיזופרני, בו האסוציאציות הן פרטיות לחלוטין, ומאבדות קשר עם המציאות.
 
במאמר שלי הוספתי מטאפורה מדגימה, והיא השימוש ב Glossolalia
כלומר המנהג הנוצרי דתי של מאמינים מסויימים, בעת ההתכנסות, לדבר בלשון זרה, ייחודית, כאשר הם "מקבלים מסר" או "תקשור" אלוהי. בלשון עממית נקראת המסורת הפולחנית הזו   speaking in toungues

כאשר המתפלל מדבר בשפה פרטית שהוא מבין את משמעותה ואת תכניה וכך הוא מקבל את הדיבור מאלוהים.
השתמשתי בביטוי זה להסביר מאפיין מסויים של העברית, כגלוסולליה קולקטיבית, כלומר כאשר קבוצת מאמינים שלמה מקבלת את המסר בשפה פרטית שהיא כביכול הדרך שבה מעביר אלוהים את המסר לשליח, ובמקרה זה לשליחיו. זה סמל שמתקשר לי יפה ל"עם הסגולה" ול"אור לגויים", כלומר מעין יחידה שלמה של מתקשרים כאלה, מתפללים אחוזי השראה נבואית, המקבלים בלשון ייחודית ופרטית, את המסר מן האלוהים, ואז מוטל עליהם ל"תרגמו" במילים אך גם במעשים לקהל הרחב, ה"גויים".  אם מותחים את הדימוי הזה עוד מעט (ואני מניחה שכבר בשלב הזה מתפלצים שניים או שלושה בלשנים שמישהו הלשין להם) אפשר להגיע למעין חלוקה פנימית של שני אזורים נפרדים בתודעה המדברים בשפה שונה. העברית "עובדת" על ערוץ יותר פרימאלי ואירציונאלי, ושפה "העולם" עובדת על ערוצים יותר MUNDANE והגיוניים.

 

מכאן המשכתי וטענתי שכאשר נעשה שימוש אחר, לא "קדוש או רוחני" בכלי/ערוץ הזה, יש חשש לתופעות כמו כת או שטיפת מוח, או גם שימוש בשפה כ"קוד צבאי". כל אלה יוצאים או מאפשרים ארגון זהות וארגון פנימי פרובלמטי מאד. לבסוף, הגעתי למסקנה שלכן היה עדיף הארגון הקודם שבו העברית נותרת באמת בתפקוד הרוחני שלה כ"שפת קודש" ואילו כל ענייני החיים, אפילו החשובים ביותר, מתנהלים בשפה אחרת, ובעיקר מוצלח מאד הארגון של פזורה וגולה, שבו יש ריבוי שפות חולין, והחוט המקשר ברובד הזהות וגם ברובד התקשורת הוא בתחום הרוחני הפנימי בעיקר. ודאי ששימוש בכלי תקשורת כזה לצרכים מאפיונריים, כלומר כקוד צופן למבצעי סמים וגם מבצעי צבא, אינו הולם.
 
פרשת פחימה החזירה אותי למסמך הזה שהגשתי, ובעצם אוששה אותו בצורה מדהימה. פסק הדין, בפרט של בית המשפט העליון בערר, נותן מעין "תוקף משפטי ועונשי" למי שמפר את הקוד הלא כתוב של דוברי העברית הילידית. הטענה המועלה נגד פחימה היא הפרת "טאבו" של לשון הקודש השמורה לקהילה הנאמנה בלבד. פסק הדין מאשר את האבחנה שהעברית הילידית מעבר לתפקודיה הרגילים היא "סמן זהות והשתיכות" בעל מאפיינים מיליטריסטיים במובהק, תוך יצירת השוואה לא מודעת בין "הסוד הרוחני הפנימי" ובין "סוד צבאי", בין "נאמנות דתית" ובין "נאמנות צבאית".
 
רבי נחמן מברסלב אמר שתרגום משפות זרות לעברית הוא עבודה של העלאת ניצוצות קדושה מעולם החולין, ולמעשה עד לגאולה הסופית, פוזרו ניצוצות קדושה בשפות הזרות ולכן ישראל פזורים בגולה. תפקידם להעלות את הניצוצות ולתרגם אותם לעברית, להחזירם למקומם. זהו בעצם הצד השני של המטבע המוכרת יותר "אור לגויים" כלומר תפקיד העברית, או היהודי, לקבל "קדושה מתומצתת" מאלוהים במישרין, ולתרגם ולהפיץ את ה"אור" לדוברי השפה הזרה, כלומר אלה שעומדים בדרגה שניה, מרוחקת יותר ממקור ההתגלות. במטריצה הציונית הכיתתית, מנוצלים מבני העומק הללו לצרכים צבאיים, שקיבלו מעמד של קדושה. בהקשר מעוות זה, יכול עצם מעשה התרגום להוות בגידה, כיון שהוא פוגע בהרמטיות של הצופן, שמאפשר לשמור על החיץ הקשיח בין "אנחנו" ובין "הם". הסודות הרוחניים של העם הוחלפו ב"סודות" הרבה פחות נעלים. מכל מקום, מי שאינו דתי ואינו ציוני-חייל צריך אולי להציע, גם לעצמו, הסתכלות חדשה על המבנה הלשוני-תרבותי שהוא ירש.
 

ההכנה

פגישת עבודה, אוגוסט 

 

-חברים תשבו, תשבו, עוד חמש דקות, יש פה כוסות ותה צמחים, תכינו, וגם עוגיות….אנחנו מתחילים עוד מעט…" – רחש של מלמולים ושיחות נפסק לדקה קלה, אנשים חיפשו את כסאותיהם, חטטו בתיקים, נפרדו לשלום בסלולרי "טוב, רינה, אני מוכרח לסיים, אנחנו מתחילים…ביי…נדבר אחרי כן"…חלק מהרו למזוג לעצמם תה מן המיחם שעמד על שולחן צדדי.

-"יופי, כולם כאן…אנחנו ממשיכים את הפגישה משבוע שעבר, תזכרו אנחנו מדברים על "תקשורת לא אלימה", וניתוח מצבים בפינוי, יש לנו היום פרופילים חדשים של כמה משפחות, הודות לתחקירנים שלנו, הגיע לכאן הקצין המקשר, אמנון…סליחה, ארנון…והוא יסביר את המידע החדש…אה..שרון, שרון, באמת, תמשיכו את השיחות אחרי כן…יאללה, יום קצר…בוא נתחיל"…

—בחדר היו מכונסים כתריסר פסיכולוגים, הצוות הנבחר והסודי שהורכב בקפדנות לנהל את ההדרכה לקראת הפינוי. היו שם פסיכולוגים מן המשטרה שהתמחו בניהול מו"מ עם אנשים שמחזיקים בבני ערובה או מאיימים בפיגועים; מומחים לתקשורת לא אלימה; מומחים להערכות מסוכנות, ולאחרונה צורפו שני מומחים מתחום הגמילה מסמים. זאת לאחר שהתגלו סימפטומים דומים מאד אצל המפונים למכורים לסמים. התיזה היתה מבוססת על התפיסה האמריקאנית הרווחת שמדברת על "התמכרות לדת" כחלק משלל ההתמכרויות המוכרות בתוכניות שנים עשר הצעדים. היום היה תורם להציג את התרומה שלהם למבצע הגדול. הם ידברו על ההתמכרות כבעיית אישיות ולא בעיית סם, ועל שלבי ההתמודדות של נגמל. "חיים ומוות בידי הלשון" היתה כותרת אחת המצגות, שהראתה תוצאות של מחקרים במניעת התאבדות באמצעות דיאלוג והתערבות קצרת מועד.

בשבוע הקודם התחוללה סערה קטנה בחדר ההרצאות בבית ציוני אמריקה, שם התכנסה הנבחרת שלוש פעמים בשבוע בבוקר. המהומה התעוררה במהלך הרצאת אורח של פסיכולוג אמריקאי, פרופסור לטראומה מבוסטון שהסביר את הקשר בין הגוף לנפש, בין המוח לאירועים, ובין כימיה למחשבות. במהלך ההרצאה המרתקת, העלה הפרופסור הצעה להשתמש בסדטיבים, חומרי הרגעה קלים, שיוחדרו למים במהלך הפינוי, ובעצם כמה ימים לפני כן. דובר על חומר שאינו מותיר נזקים או תופעות לוואי, ואינו גורם לחולשה כללית (על מנת שלא לעורר חשד של הרעלה בקרב המתנחלים). הוא הציע תרכובת הורמונלית מסויימת, והסביר את מהלך ההשפעה שלה על נפש האדם הנסער, והמכור לדת.

עד כה התנהלו רוב הישיבות על מי מנוחות. השימוש בנשק, כולל בחיצי הרדמה המקובלים בספארי, לא עורר התנפלות או סערה מיוחדת. רוב הפסיכולוגים בחדר, וגם הפסיכולוגיות, היו בעלי ניסיון צבאי עשיר, ואלימות מאורגנת לא הפחידה אותם או הרתיעה אותם. אך ההצעה הזו קוממה את אחד המשתתפים, חובש כיפה, אולי אפילו שחורה, אך קטנה, שהשתמש לצורך כך בדימויים מתחום השואה. הפרופסור האורח, אמריקאי יהודי, לא התרגש מן האיתגור, והשיב לו עניינית, תוך עקיפת המוקש. (תרגום חופשי).

-"אתה טוען שההורמונים האלה הופכים את האדם לפתוח יותר לזרים, סומך יותר….האם נערכו ניסויים רשמיים בתחום הזה ? בעיקר בסיטואציות המוניות? " שאל הדתי עם הכיפה הקטנה באנגלית בעלת מבטא גרמני כבד.

-"יש לנו מספיק נתונים על החומרים האלה, למרות שהניסויים לא נערכו או פורסמו בכתבי עת מדעיים, מטבע הדברים זה נערך במסגרות דומות לזו." הפרופסור היה מאד דק ומעודן וסמך על האינטליגנציה של המאזינים.

-"הורמונים יכולים לפגוע בנשים הרות, בילדים עם הפרעות, האם יש מספיק נתונים על שימוש מסיבי כאשר אין למעשה נתונים לגבי כל אחד מן האנשים, התרופות שהוא לוקח, הרגישויות…?" המשיך הדתי להתעקש. חלק מן המשתתפים החלו לזוע על הכסאות באי נוחות, נשמעו חריקות בחדר, אך אף אחד לא התערב.

-"אני חושב שעניתי לך." ענה הפרופסור בקוצר רוח, מסתכל בשעונו בעצבנות. ההרצאה התקרבה לסיומה וכולם היו רעבים.

-"אומר לך את האמת, לא נוח לי עם זה. אני בן לניצול שואה…" לא ברור מה התכוון לאמר בהמשך המשפט, כי דברים נקטעו לפתע …על ידי משתתף אחר.

-"או דני עשה לי טובה, עוד מעט תקום לי כאן עם טלאי כתום…היה לנו מספיק מזה…" זה היה פסיכולוג במדים, סגן אלוף מחיל המודיעין. השניים הכירו מכינוסים אחרים ולא שררה ביניהם אהדה גדולה. ככלל, דני היה הדתי היחידי בחדר, ולמרות שדעותיו השמאלניות היו ידועות, עדיין הסתכלו עליו השאר כעל "גיס חמישי" במובנים מסויימים.

-"זו הערה גסה, ואני מציעה שתחזור בך מייד. כולנו רעבים…" התערבה האחראית על הצוות, אשה מבוגרת בעלת שער כסוף, נמוכה וממושקפת. היא היתה הבכירה מכולם, נשלחה ממשרד הבטחון, מאגף מהימנות של הממונה על הבטחון. היו לה חמישים שנה ניסיון בחקירות הכי סבוכות, בהפעלות מסובכות, בהדרכה של אנשי המקצוע הראשונים בשירותי הבטחון ובצבא, והיא היתה בעצמה אם שכולה של טייס שהתרסק בתאונת אימונים.

בתוך כמה דקות הפכה הישיבה השקטה והמקצועית של אנשים שאמורים להכשיר חיילים להתנהג בתרבותיות ובתחכום, לג'ונגל אנושי, צעקות, צרחות, בכי, וטריקות דלת…זו היתה נקודת השבירה של הצוות, והיום היתה הישיבה הראשונה אחרי המשבר. האחראית החליטה לשבור את הרצף של ההרצאה השנויה במחלוקת ולהביא את האחראי לאיסוף המודיעיני, כלומר, האיש שריכז את החומר על כל משפחה ומשפחה והכין את התיקים. הוא אמור היה להרצות על מתודולוגיה וסטטיסטיקה, נושאים "יבשים" שישכיחו מן הקבוצה את סערת הרוחות משבוע שעבר. למרות שאף אחד לא ציין זאת, כולם שמו לב שהויכוח הנורא התרחש בדיוק יומיים לפני תשעה באב.

שירי ילדים

 
לַדּוֹד משה
 
לַדּוֹד משה שֶׁלִּי מאמריקה

 
רק ערבייה תיתן לי את פרס הנובל
לשלום
בעוד אתם תמשיכו לסקול אותי
בתור

הָיְתָה חָוָּה
לְגִדּוּל זוֹנוֹת
בְּיִשְׂרָאֵל
וְגַם בסנטו דומינגו
 
לַדּוֹד מָשָׁה שֶׁלִּי מאמריקה
הָיָה גַּם חֶשְׁבּוֹן הוֹצָאוֹת
מאייפק
וּמַפְעִיל ניסתר
מהסי. אִי. אִיֵּי
 
אייה אייה אוֹ
 
11.
 
אני יושבת בלילה,

 
 
10.
 
האמת עברה אל השוליים קיבלה
נוק-אאוט
אומרים היא פמיניסטית קיצונית
מופרעת
אובססיבית
מביאים הוכחות פסיכיאטריות
שהשתגעה לחלוטין
או ששתלו לה את הזיכרונות
השקריים
שתרגיש טוב לפחות יש את מי להאשים
או תמיד הייתה לה הפרעת למידה
נוירולוגית גנטית
תיקח כדור
ותהיה בן אדם

והרחם שלי –
דרך הקוס –
מתפללת לגשם
אבל לידי רק משפכים עצורים
ישוע
הומו
נשוי
נרקומן מתנזר
ובנק הזרע לא מסכים לתת לי
משיכה
כי החזירו לי את כרטיס האשראי
קרוע
 
9.
 
בטורונטו הסבתי מבט מבני
לדקה אחת
באו הסי.אי.איי עם מושבניק אחד
מישראל
ורוקח מניגריה
דחפו לבן שלי עוגיה עם כספית
עכשיו חצי מהנפש שלו
אכולה
 
 
7.
 
הבן שלי ואני גדלים
בכלוב של קופים
בחוות הניסוי
אנחנו לא למכירה
אלא לטיפוח
של בעל הבית
 
לבן שלי ולי
אות קין
סימן שבו נעשה
הניסוי על המוח
 
בתוך הפה מסתירים
עכשיו את המספר
                 על היד
 
                 הבן שלי אמר היום
                 אמא הפצע עבר מהפה
                 לעין השלישית

 

קולאז' – כל הזכויות שמורות למחברת, יפו 2004

נרקומנים אנונימיים

 

אָמַרְתִּי לְאִמָּא הִיטְלֵר

עוֹשֶׂה עלינוּ נִסּוּיִם חָפְשִׁי

הִזְמִינָה פְּסִיכִיאָטֵר
כִּמְעַט לָקְחוּ אוֹתִי בַּנַּיֶּדֶת לאברבנאל
וְאִמָּא הָיְתָה בֶּטַח לוֹקַחַת אֶת הנֵכוּת
וּמַפְקִידָה לה בְּבַנְק הַפּוֹעֲלִים
(אוצר החייל, במקרה דנן)
וּמְרַחֶמֶת עַל עָצְמָה
כְּמוֹ שֶׁאוֹהֶבֶת

כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה כְּבָר עִם בָּנוֹת כְּאלה
מוֹכֶרֶת כּלי(ונ)וֹת
 
כֻּלָּם צִקְצְקו, דּומָה לְיוֹנָה זו -ֹ
הָלְכָה עִם הַחַיִּים גֶּשֶׁר אֶחָד רָחוֹק מדי

עַל מעבורות
וְגֶרְמָנִים –
נוֹסַעַת בְּטִיּוּל סוֹדי שָׁרַק הִיא,
וְהַמּוֹסָד מַכִּירִים ;
גִּבּוֹרִים אלמוניים שֶׁל הֲביוב הַקּוֹלֶקְטִיבִי –
הֲרֵי מישהו צָרִיךְ לפְתֹחַ אֶת הַג'וֹרָה
 
אָמַרְתִּי לְאִמָּא תַּזְמִינִי אִינסטלטור 
  
בְּסָךְ הַכֹּל רָצִיתִי לָדַעַת מַה קָּרָה אָז עִם ישו
וְאַחֲרֵי כֵּן באושוויץ
וְאַחֲרֵי כֵּן נאס"א ובוש.

עַכְשָׁו אֲנִי מכורה לְזֶה
צָרִיךְ תָּכְנִית גְּמִילָה –
נרקומנים אנונימיים אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה
 
 
הזכויות שמורות למחברת, יפו 9.2004

שלום, אפשר לדבר עם גברת מנדלבאום ?

בשעה תשע וחצי בדיוק צלצל הטלפון. צג הזיהוי הראה "חסום", ועורר מייד את הדילמה המוכרת, לענות או לא, ומי זה יכול להיות. החלטתי להיות אופטימית, ולהמר על שיחה חיובית.

-"הלו ? בוקר טוב." אימצתי קול חיובי ועליז במיוחד.

מ"ח לפי שעה

 (מתיו ברני)

-"בוקר טוב, אני מחפשת את איריס…א….א..מנדלבום…" גמגמה האשה מעבר לקו והעצימה את המיסתורין.

-"לא מנדלבום, אבל לא חשוב, כן זו היא, אני, איריס. איך אפשר לעזור לך ? " הרצון הטוב קצת התנדף לנוכח הטעות, אך המשכתי לפמפם ססמאות חיוביות לעצמי. "חייך והעולם יחייך אליך..".

-" אה, יופי, מצאתי אותך. מדברת שולה, ממחלקת זהויות במשרד לרישום אוכלוסין." שוב היא כניראה מתבלבלת…איזה מחלקה ?

-"מאיפה ? זהויות ? הכל בסדר אצלי בתעודת זהות. מי את בבקשה ?" התחלתי לאבד סבלנות.

-"מחלקת זהויות, כן, שמעת נכון, זה משרד סודי. זה לא מתיחה, אני באמת שולה, ממחלקת זהויות…את יכולה לקחת מספר טלפון ולחזור אלי אם את לא מאמינה."…או, ממש הרפתקאה, בעוד שאני התלבטתי האם זה שוב בזק רוצים תשלום על הקו המנותק, או אולי ממפעל הפיס, הודעה על זכיה.

-"אנחנו צריכים להנפיק לך זהות חדשה, כפי שהבטחנו לך, או הבטיחו לך, עברו השנתיים בהקפאה, כלומר,את כבר מסווגת מחיקה, אבל מבחינתך זה הקפאה, ועכשיו אנחנו צריכים להנפיק לך זהות חדשה. איריס, את איתי ?" הרגשתי קצת מטושטשת, שמא מדובר בחלום שמתחזה למציאות והנה עוד רגע קל יצלצל השעון ויעיר אותי.

-" שולה, אני איתך כל הזמן. פשוט, עם כל הכבוד לך, זה נשמע לי כמו מתיחה מטופשת, אין לי זמן, אז אני סוגרת. או קיי ? אלא אם כן את רוצה להגיד לי משהו שיישמע הגיוני. אולי שאת עובדת הפקה בתוכנית מתיחות חדשה." התחלתי להתעצבן, וכל ססמאות החשיבה החיובית זרמו בחזרה למוח הממוכן שממנו נפלטו כניראה.

-"לא, לא איריס, זה לא מתיחה, ואני לא מפיקה. הבנו שאת לא מרוצה מהזהות שהונפקה לך על ידי המדינה, ומכל מקום, זמנה פקע, אז צריך להנפיק לך זהות חדשה. מה את רוצה להיות ? כלומר מי ? "…לפתע נפל לי האסימון, בבת אחת. התיישבתי על הכסא כדי שפיק הברכיים לא יוביל אותי אל הרצפה הקרה.

"אה…אה…זה אתם ? אה…חכי רגע, את יודעת מה, תתקשרי עוד חמש דקות, אני צריכה לעשות לי קפה ולחשוב על כל זה רגע, ובכלל נשרף לי משהו על האש. אז ביי." סגרתי את הטלפון בלי להמתין לתשובתה.

לרגע חשתי כאילו אני מתעלפת, שפע המחשבות הציף אותי, ובאוזני החל להשמע הצפצוף החד, שמבשר על קצר בין הראש לגוף. אוקיי, לנשום, לספור, לנשום עמוק…זה קורה. הנה זה קורה. חשבתי כבר שזו היתה הזיה, לפני שנתיים בדיוק, כאשר התיישב מולי עורך הדין הכרסתן, ודיבר באנגלית רהוטה, מתכתית. "לא אגיד לך בדיוק מי שלח אותי, אבל בוא נגיד שזה מבחינתך אלוהים. אל תנסי לשאול, כי לא תקבלי תשובות.

את השליחות קיבלתי מעו"ד אליבי, מישראל, שאת שמו ודאי שמעת, וזה צריך להספיק לך על מנת להבין שזה בא מגבוה מאד. " השיחה התנהלה בגינה קטנה בליבה של סן פרנסיסקו, ליד בריכה מלאכותית לא גדולה. יונים התעופפו בכל עבר, מידי פעם נחתו על המשטח הלבן, חיפשו גרגרים ונסקו שוב אל על. 

פעמיים X בבקשה

 . למי שהתענייין בפוסט על התוכנה PROMIS (הסוס הטרויאני המקורי, מאמריקה), היום מתפרסם מאמר מעניין באתר החדשות FREE CANADA PRESS ובו סקירה כללית על התוכנה, בשם PROMISGATE. כלומר, שערוריית ההונאה הפוליטית הגדולה של עשרים השנים האחרונות. מעמדה של ישראל בקשר לתוכנה הזו שקול למעמדה הפוליטי בעולם הרחב, הלא וירטואלי.

 תקראו –

המטריקס

ישראל כשדרוג חלקי של תוכנה אמריקאית גנובה.  

 

Another Watergate?

Promisgate: World's longest spy scandal still glossed over