|
מסמך סודי ביותר, גם אם נפל – ואכן נפל – לידי הפלסטינאים בגלל רשלנות או משגה של גורם צבאי ישראלי, מחייב אזרח שאינו רוצה לסייע לאויב להתנהגות אחרת מאשר תרגומו של המסמך לאויב. כך, גם אם מצויים במקום יודעי עברית שיכלו לתרגם בצורה זו או אחרת את החומר, אך הם אנשים שעברית אינה שפת אמם ולא בהכרח מבינים הם כל מונח ודקות לשונית במסמך עברי. אכן, בצדק נטען על ידי בא כוח המשיבה כי אינה אשת מודיעין; אך שפת אמה עברית והיא שירתה בצה"ל, ולוא בתפקיד זוטר, והיא מעורה בישראל. אבל גם אם נניח כי יתרונה היחסי של המשיבה על ידידיה בהקשר דנא היה מועט – דבר השנוי במחלוקת – עצם התרגום מצביע על גלישה מן המתחם ההומניטרי של עיסוק במחשבים אל הסיוע לכאורה לאויב;
מתוך ההחלטה בערר לבית המשפט העליון, טלי פחימה |
הרבה כבר נכתב על פרשה זו, ובאמת אין מה להוסיף על הטיעונים המוסריים והפוליטיים משני צידי המתרס. אני רוצה להתמקד באספקט זנוח יחסית בפרשה זו, והוא האישום ב"תרגום", שהוא לדעתי יוצא דופן. כמי שעסקה בתרגום לאורך שנים, וממשיכה להתעניין מאד בתרגום ובשפה, נראה לי חשוב לעסוק לרגע במשמעותה של "ידיעת השפה העברית", כפי שפורשה על ידי בית המשפט, בהבחנה מידיעת עברית כ"שפה שניה" על ידי מי שאינו יליד הארץ, כלומר זר (ובמקרה זה, לפי התביעה, צר).
לפני כשנתיים הגשתי עבודת גמר במסגרת קורס אקדמי באנתרופולוגיה, על השפה העברית בהקשר הלאומי, המיליטריסטי שלה, בעיצוב הזהות הישראלית. טענתי שם שמעבר לשימושים הרגילים של שפה, העברית משמשת גם "כשפת סוד מקודדת" בעלת משמעות צבאית, מעין צופן המשמש הגנה טבעית מפני "חדירה" ומפני "מודיעין זר". טענה זו נכתבה כמובן זמן רב לפני פרשת פחימה. את התחושה הזו שאבתי מהתנסות אישית כמתרגמת משפטית בקליפורניה, לאחר שהוסמכתי כדין על ידי בתי המשפט של לוס אנג'לס.
בשיחה עם חברים, בעיקר ישראלים יורדים, הסכימו כולם שאכן קשה מאד ללכוד ישראלים עבריינים ולמצות איתם את הדין, ועיקר הקושי נעוץ בשפה, והיעדר אנשים שיבינו עברית מדוברת, אם לא גדלו בישראל. הקודים המיוחדים, האינואנדוז המיוחדים, הסלנג, כל אלה לא ניתנים לרכישה באקדמיה לשפות. ציינו גם, שקשה מאד למצוא ישראלי שיחצה את הקווים האלה ויסגיר את חבריו למדינה, גם אם הם פושעים, חבלנים או חלאת אדם. כמובן, אותה תכונה מופלאה גם משרתת מטרות צבאיות כאשר קשה למצוא ישראלי שיספק את התרגום הדרוש, הלא מילולי. גם אם יזדהה לחלוטין עם מטרות המזמין, יחשוש הישראלי לחייו וגם יחוש שהוא מפר טאבו קדום, פנימי עמוק שהוטבע בו ומהווה חלק מאישיותו.
חלפו שנים מאז, ונדבך נוסף לתובנה שלי. האינטימיות והאקסלוסיביות של העברית, כמו שהיא משרתת עבריינים וחיילים ומרגלים, גם מקלה על קבוצות השליטות בישראל למשטר חשיבה, אידיאולוגיה, וכמובן למדר מידע. הצנזורה האפקטיבית ביותר הנה מניעת תרגום של ספר או מאמר, בלי לנקוט שום אמצעי גלוי של צנזורה שיחשוף את הנושא ויעורר דוקא סקרנות, או ביקורת על ההחלטה. תכונה זו אופיינית ל"כתות" ולתרבות של "כתות מסוכנות" בהן קיימת אותה דביקות ושפה מקודדת פנימית, ויצירת חיץ נוקשה בין הפנים לחוץ, בין "הלנו אתה" או "לצרינו". העברית, במובן זה יוצרת או מחזקת מבנה זהות נוקשה של שחור לבן, "הם ואנחנו" וכל אותן הפרדות האופייניות לכת מסתגרת או לשבט נבדל. בנוסף לכך, ובעקבות זאת, העברית משמשת קונדוקטור, מוליך, למידע המיועד לשימוש "פנימי" בלבד, שמוגן הרמטית מפני השפעה ובחינה, שלא לאמר דיאלוג עם "החוץ". נוצר גטו נפשי, לשוני ואנושי, שעלול להדרדר לתופעה של "כת" או למעין שיח סכיזופרני, בו האסוציאציות הן פרטיות לחלוטין, ומאבדות קשר עם המציאות.
במאמר שלי הוספתי מטאפורה מדגימה, והיא השימוש ב Glossolalia
כלומר המנהג הנוצרי דתי של מאמינים מסויימים, בעת ההתכנסות, לדבר בלשון זרה, ייחודית, כאשר הם "מקבלים מסר" או "תקשור" אלוהי. בלשון עממית נקראת המסורת הפולחנית הזו speaking in toungues
כאשר המתפלל מדבר בשפה פרטית שהוא מבין את משמעותה ואת תכניה וכך הוא מקבל את הדיבור מאלוהים.
השתמשתי בביטוי זה להסביר מאפיין מסויים של העברית, כגלוסולליה קולקטיבית, כלומר כאשר קבוצת מאמינים שלמה מקבלת את המסר בשפה פרטית שהיא כביכול הדרך שבה מעביר אלוהים את המסר לשליח, ובמקרה זה לשליחיו. זה סמל שמתקשר לי יפה ל"עם הסגולה" ול"אור לגויים", כלומר מעין יחידה שלמה של מתקשרים כאלה, מתפללים אחוזי השראה נבואית, המקבלים בלשון ייחודית ופרטית, את המסר מן האלוהים, ואז מוטל עליהם ל"תרגמו" במילים אך גם במעשים לקהל הרחב, ה"גויים". אם מותחים את הדימוי הזה עוד מעט (ואני מניחה שכבר בשלב הזה מתפלצים שניים או שלושה בלשנים שמישהו הלשין להם) אפשר להגיע למעין חלוקה פנימית של שני אזורים נפרדים בתודעה המדברים בשפה שונה. העברית "עובדת" על ערוץ יותר פרימאלי ואירציונאלי, ושפה "העולם" עובדת על ערוצים יותר MUNDANE והגיוניים.
מכאן המשכתי וטענתי שכאשר נעשה שימוש אחר, לא "קדוש או רוחני" בכלי/ערוץ הזה, יש חשש לתופעות כמו כת או שטיפת מוח, או גם שימוש בשפה כ"קוד צבאי". כל אלה יוצאים או מאפשרים ארגון זהות וארגון פנימי פרובלמטי מאד. לבסוף, הגעתי למסקנה שלכן היה עדיף הארגון הקודם שבו העברית נותרת באמת בתפקוד הרוחני שלה כ"שפת קודש" ואילו כל ענייני החיים, אפילו החשובים ביותר, מתנהלים בשפה אחרת, ובעיקר מוצלח מאד הארגון של פזורה וגולה, שבו יש ריבוי שפות חולין, והחוט המקשר ברובד הזהות וגם ברובד התקשורת הוא בתחום הרוחני הפנימי בעיקר. ודאי ששימוש בכלי תקשורת כזה לצרכים מאפיונריים, כלומר כקוד צופן למבצעי סמים וגם מבצעי צבא, אינו הולם.
פרשת פחימה החזירה אותי למסמך הזה שהגשתי, ובעצם אוששה אותו בצורה מדהימה. פסק הדין, בפרט של בית המשפט העליון בערר, נותן מעין "תוקף משפטי ועונשי" למי שמפר את הקוד הלא כתוב של דוברי העברית הילידית. הטענה המועלה נגד פחימה היא הפרת "טאבו" של לשון הקודש השמורה לקהילה הנאמנה בלבד. פסק הדין מאשר את האבחנה שהעברית הילידית מעבר לתפקודיה הרגילים היא "סמן זהות והשתיכות" בעל מאפיינים מיליטריסטיים במובהק, תוך יצירת השוואה לא מודעת בין "הסוד הרוחני הפנימי" ובין "סוד צבאי", בין "נאמנות דתית" ובין "נאמנות צבאית".
רבי נחמן מברסלב אמר שתרגום משפות זרות לעברית הוא עבודה של העלאת ניצוצות קדושה מעולם החולין, ולמעשה עד לגאולה הסופית, פוזרו ניצוצות קדושה בשפות הזרות ולכן ישראל פזורים בגולה. תפקידם להעלות את הניצוצות ולתרגם אותם לעברית, להחזירם למקומם. זהו בעצם הצד השני של המטבע המוכרת יותר "אור לגויים" כלומר תפקיד העברית, או היהודי, לקבל "קדושה מתומצתת" מאלוהים במישרין, ולתרגם ולהפיץ את ה"אור" לדוברי השפה הזרה, כלומר אלה שעומדים בדרגה שניה, מרוחקת יותר ממקור ההתגלות. במטריצה הציונית הכיתתית, מנוצלים מבני העומק הללו לצרכים צבאיים, שקיבלו מעמד של קדושה. בהקשר מעוות זה, יכול עצם מעשה התרגום להוות בגידה, כיון שהוא פוגע בהרמטיות של הצופן, שמאפשר לשמור על החיץ הקשיח בין "אנחנו" ובין "הם". הסודות הרוחניים של העם הוחלפו ב"סודות" הרבה פחות נעלים. מכל מקום, מי שאינו דתי ואינו ציוני-חייל צריך אולי להציע, גם לעצמו, הסתכלות חדשה על המבנה הלשוני-תרבותי שהוא ירש.
Splinters - שבבים 