לפני כמה שנים התפרסמה ספק אגדה ספק שמועה מבוססת ברשת האינטרנט העולמית כאילו ארצות הברית תפסה כתריסר ישראלים בפעילות ריגול ושלחה אותם עם בעיטה בתחת לישראל. הפרשה מכונה "הסטודנטים הישראלים לאמנות". אינני יודעת אם זה נכון או לא, או מה קרה שם, אך בהחלט לאחרונה נתקלתי בתופעה חדשה, או אולי לא, של מסבירים מטעם, המוסווים כאמנים, סרבנים, ומבקרים חברתיים. כך למשל, אם מגלגלים את הקונספירציה הלאה, עולה השאלה על הפרשה האחרונה בקשר לבמאי שמיר, "מחסומים" שהתבקש לא להגיע לפסטיבל באדינבורו. לכאורה, החלטה מוזרה המפלילה את המעלים אותה, במעין אנטישמיות. הנה, במאי שמאלני, ביקורתי, אנטי הכיבוש, גם הוא לא טוב להם ?
אלא מה, עיון קל בראיונות איתו, מעלה אכן כמה תמיהות. הבמאי מודה שמשרד החוץ מעודד את הפצת הסרט שלו בכל העולם. הוא גם מפנה לשימוש שעושה צה"ל בסרט, ביחידות ההדרכה לחיילים הנשלחים למחסומים. האם מדובר ב"קומבינה" ?
התהיה מתגברת כאשר שומעים מקצת מן הטרוניות של מערכת ההסברה הישראלית על "האירופאים הצבועים", ועל כך ש"בהם צריך לטפל אחרת". למעשה שמעתי את האימרה הזו, המסכמת כניראה את העמדה הישראלית הרשמית, מאחד המשתתפות הקבועות וטוקבקיסטית פעילה בשם איריס חפץ, המתגוררת בברלין ולומדת…פסיכולוגיה…
אין זה מן הנמנע שמשרד החוץ, החליט להתחכם למבקריו, ולשלוח ביוזמתו "אמנים ביקורתיים" בשפע, אך לא ביקורתיים מידי, כאשר הססמא תהיה "לא לכיבוש", דבר שממילא ממשלת ישראל מעוניינת לסיים בתהליך חד צדדי שנקרא "התכנסות". קורבן קטן, שמם הטוב של חיילי הסדיר האומללים, שנשלחים למחסומים, בשביל מערך ההסברה הלאומי והיהודי הגלובאלי. העמדה הזו, מתבטאת גם לאחרונה במאמרים המעודדים סובלנות כלפי "סופרים ומשוררים" המתנגדים למלחמה, כאשר הרציונאלה היא ש"צריך להראות שאנחנו חברה פלורליסטית, דמוקרטית, אך מאוחדת חרף זאת". לשם כך, נוצר מעין תהליך אינדוקטרינציה מזורז ל"סרבן הלאומי" (על משל ה"מרגיע הלאומי" ושאר הפונקציות "הלאומיות"). ואכן, מבין שכבת הביקורת החברתית, והאמנים, בולטת איזו בינוניות לאחרונה, של ביקורת לפי משנת משרד החוץ. קצת מחאה על בילעין, רצוי שיהיה ממוקד עם חיילים מרושעים שכבר השתפשפו בקאסט, כדי שתהיה זו עדיין "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
זה קצת מזכיר לי את ההופעות של הבולשוי הרוסי, כאשר השחקנים הציגו מעין פסאדה לאומית של מדינה תרבותית, המטפחת אמנים באשר הם. למעשה, מאחורי הקלעים, סגרו השחקנים דילים עם האמריקאים כדי לערוק, מי שהצליח, זאת אומרת. אך הישראלים לא עורקים כך, למה להם, מי שנענה לצו שמונה התרבותי זוכה בכל העולמות. גם מלכות שמיים וגם מנעמי העולם הזה נפתחים בפניו. אולם בסופו של דבר, יתכן שגם הם עורקים, אך בהסכמה.
לכאורה, עסקה משתלמת, פעם זה היה קורה במערך המילואים של קצין החינוך, כאשר משתמטים פוטנציאליים נפדו מגורל אכזר של התנכלות ויציאה אל שולי המחנה, באמצעות הזמנה להרצות במסגרת המילואים, יכלו אפילו להרצות על הזכות לסרב, העיקר שיהיה "במסגרת", כי כך נהוג בציון.
אם זה נכון, ואכן "הסטודנטים הישראלים לאמנות" הם עובדה קיימת, אולי לא כמרגלים אלא כמסבירים דור שלישי, הרי זה יכול גם להסביר את הפריחה הלא מוסברת, והזמנית כניראה, של תקציבי תרבות ובעיקר קולנוע דוקומנטרי ישראלי (סדנאות בילעין). אני לא לגמרי נגד, כי לפעמים משלא לשמה בא לשמה, ואת ההפוך על הפוך יכול האמן המגוייס לעשות גם לכיוון השני, במחתרת.
סבוך העניין יותר בקשר להזניה שאירעה למקצוע הפסיכולוגיה בישראל, על כך נכתב כבר במקומות אחרים, כאשר גם הדיסציפלינה הזו, שמהותה היא יחסי אמון בין אישיים, התגייסה למערך הבטחון, השלום, המלחמה או כל המילים האלה שמובילות למקום אחד. הנדסה חברתית, והינדוס דעת הקהל, האישית או הכללית. כך התרבו המומחים לדחק, וסטרס, וטרור, וארגונים, ושחיקה, והתאבדות, אך אנשים נורמלים אנחנו לא ממש מוצאים פה.
מה שגרוע בחשיבה הזו, שהיא אגב התמצית של הציוניות, זה השחיקה הנוספת במערך הקהילה ויחסי האמון הנחוצים כל כך בין חברי קהילה כלשהי, כדי לשרוד. השבוע התפרסמה ידיעה מעניינת על תיקים שנפתחו ברומניה, של הסקוריטטה, וחשפו מניפולציות שנעשו על ילדי תיכון וחטיבת ביניים, על מנת שיתחילו כבר אז את קריירת הריגול וההלשנה ההדדית. כאשר קראתי את זה, תהיתי ביני לביני, כיצד לא מיהרו הישראלים להדביק את היצירתיות של המתחרים מרומניה. או שאולי דוקא הרומנים הם החקיינים העלובים…
החשיבה שמאחורי ה"תחבולות" האלה יוצאת מהנחה תרבותית שהכל הוא מניפולציה והכל ניתן לרדוקציה, וכל העולם במה. את היצירתיות אפשר לחקות או לייצר מלאכותית, ואם היא כבר קיימת אפשר לנכס אותה בכוח לאחרים "מבפנים", בקיצור, צריך להיות גמיש ולא עובד אלילים. או "אמנות שממנות" העיקר הפלאפל. זה גם מאפשר ניידות חברתית על בסיס שונה ותנאי פתיחה שאינם תלויי מעמד חברתי (שהעניק גישה לחינוך). השאלה היא תמיד של מידה, כפי שהראה הניסיון של המשטר הסובייטי. האם הגענו, (במיוחד במלחמה הזו שבה עיקר התחמושת היא פסיכולוגית ותקשורתית), כבר לנקודה המפורסמת של "הוצאתי לי שתי עיניים כדי להוציא לו אחת" ? ימים יגידו.
Splinters - שבבים 