על זה לא צוחקים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

http://www.theonion.com/content/node/44701

 

 

קורט וונגוט

 

מאמר פנינתי בגארדיאן,קורט וונגוט –

וונגוט מספר שנשאל פעם על ידי מפיק תוכנית ריאליטי אם יש לו רעיון למשהו מפחיד באמת –

תשובתו היתה – "סטודנטים בינוניים בוגרי ייל".

 

הוא ממשיך ומאפיין את המנהיגות הנוכחית של ארצות הברית –

 

George W Bush has gathered around him upper-crust C-students who know no history or geography, plus not-so-closeted white supremacists, aka Christians, and plus, most frighteningly, psychopathic personalities, or PPs, the medical term for smart, personable people who have no consciences. To say somebody is a PP is to make a perfectly respectable diagnosis, like saying he or she has appendicitis or athlete's foot. The classic medical text on PPs is The Mask of Sanity by Dr Hervey Cleckley, a clinical professor of psychiatry at the Medical College of Georgia, published in 1941. Read it! Some people are born deaf, some are born blind or whatever, and this book is about congenitally defective human beings of a sort that is making this whole country and many other parts of the planet go completely haywire nowadays. These were people born without consciences, and suddenly they are taking charge of everything. PPs are presentable, they know full well the suffering their actions may cause others, but they do not care. They cannot care because they are nuts. They have a screw loose! And what syndrome better describes so many executives at Enron and WorldCom and on and on, who have enriched themselves while ruining their employees and investors and country and who still feel as pure as the driven snow, no matter what anybody may say to or about them? And they are waging a war that is making billionaires out of millionaires, and trillionaires out of billionaires, and they own television, and they bankroll George Bush, and not because he's against gay marriage. So many of these heartless PPs now hold big jobs in our federal government, as though they were leaders instead of sick. They have taken charge. They have taken charge of communications and the schools, so we might as well be Poland under occupation.

 

 

המבשר, איור של וונגוט

 

 

Our president is a Christian? So was Adolf Hitler. What can be said to our young people, now that psychopathic personalities, which is to say persons without consciences, without senses of pity or shame, have taken all the money in the treasuries of our government and corporations, and made it all their own? הנשיא שלנו הוא נוצרי ? גם אדולף היטלר היה נוצרי. מה אפשר להגיד לצעירים שלנו, עתה כאשר הפסיכופטים, כלומר, האנשים הללו נטולי המצפון, נטולי כל חוש של רחמים או בושה, לקחו את כל הכסף באוצרי הממשלה והתאגידים שלנו, והפכו אותו לשלהם ?

 

 

קונפטי, קורט וונגוט

 

 

הבגידה הגדולה ביותר בארצות הברית היא לטעון שאמריקאים אינם אהובים בכל מקום ובלי קשר למעשיהם באותו מקום

מוצרים ואוכל

 

האוכל הוא מזונו של האדם

 

מידי פעם אני מעדכנת על מסעות בחנויות המכולת, ומפגש עם מוצרים חדשים. השבוע, בסימן שוקולד למריחה וחמאת בטנים. יש לי התנגדות רגשית לממרח השוקולד "השחר", המהווה טריגר לתיבת פנדורה של טראומות ילדות. זה ופילה דג קפוא. החנויות מציעות שפע ומבחר גדול של ממרחים, ואני מדווחת מאמצע הדרך של חיפוש המוצר המושלם. נוטלה מככבת כ"הכי טוב", שוקולד עם אגוזי לוז, המארז הקטן עולה בסביבות 10 ש"ח.

בלי חשבון

לאחרונה הופיע מספר מוצרים חדשים, מחו"ל, חברת "ליקי" (גרמניה) ועוד מותגים זרים שלא ניסיתי. המוצר המנצח, מבחינתי הוא פרלינוטה מבלגיה, בשני צבעים (חום ולבן) עם אגוזי לוז. הוא טעים יותר מהשאר ואפילו זול יותר. במדף הישראלי ניתן למצוא גם את מותג ה"פרה" המוצלח בדרך כלל, אך שייך לאותו סעיף (טריגרים ויזואלים לימי הצנע ושאר ענייני ילדות קשה).

להורים טובים יותר ממני, מזמן השוק מוצרים טבעיים דמויי שוקולד. המוצר המוכר בחנויות הוא ממרח תמרים בטעם שוקולד, טעים מאד וממש לא יקר (בערך 14 ש"ח) ולמשקיעים, יש ממרח חרובים בטעם שוקולד בחנויות למוצרי טבע, קצת יותר יקר אבל גם יותר קל למריחה, ונטול כל חומר מזיק ותעשייתי.

לדעתי הצנועה, אין שום רע בצריכת שוקולד, אבל שני הממרחים הטבעים טעימים מאד. ממרח התמרים לא משכע את הילדים (כתחליף שוקולד), אבל טעים בפני עצמו.

אגוזי סקיפי

חמאת בטנים, אחרי כמה ניסיונות לבגוד בסקיפי הנצחי, חזרתי בזנב מקופל. אין עליהם, ובעיני הממרח הקלסי פשוט מעולה בשילוב המרקם והטעם. למרבה הצער, המחיר הוא בהתאם – 21 ש"ח למארז הקטן.

כבר זמן מה אני מתכננת לכתוב על הצנע הבלתי רשמי שלא תועד דיו, בשנות השישים והשבעים. מדובר על תקופה שבה היה מספיק מזון אבל לא היה אוכל.

המשיח כבר כאן

למבינים בנצרות מוכר הסיפור על ישו שהזין את מאמיניו הרבים בחוף הכנרת, והשתמש בככר לחם אחת, בסגנון פח השמן הנצחי של אלישע וחנוכה. נס דומה מתרחש בימים אלה ביפו, והוא נוצר – איך לא – למחרת התהלוכה

הדרשה על הגשר

המקסימה של חג המולד האורתודוכסי. המאפיה על רחוב יפת, ממש מול המכס, מנסה מוצר חדש ומוכרת שקיות של טוסטים קטנים, פרוסות עגולות שנאפו בתנור (נראה כמו לחמניה ארוכה פרוסה לפרוסות בעבי סנטימטר). שקית גדולה, המספיקה לשבוע – ששה ש"ח. הטעם – גן עדן.  זה, עם שני הממרחים לעיל – התגלות דתית ממש, ופיצוי כלשהו לשנים של ילדות עשוקה.

 

 

 

 

גיוון נוסף לצ'יפס

השקעה קטנה מניבה צ'יפס עם קצת יותר בריאות לילדים. באמצע טיגון הצ'יפס בשמן לא עמוק (כשהצבע כבר שחמחם), מגררים עגבניה קטנה (לרסק) ושופכים לתוך הקלחת הרותחת (נזהרים קצת מהתגובה של השמן לנוזל וזזים אחורה). מוסיפים תבלינים, אפשר גם שום כתוש ופלפל שחור שלם. הופכים כה וכה עד שהנוזלים נעלמים והרסקעגבניה מצטמצמת לממרח שחום צרוב קצת. הציפסים מקבלים גוון ג'ינגי' וטעם טוב. מוציאים רק את הצ'יפס לצלחת. לאחר שהמחבת מתקררת אפשר לנגב את קרקעיתה (להזהר מגרגרי הפלפל) עם לחם, פיתה וכולי.

 

 

 

תגמור מהצלחת אוכל לא זורקים

סרוקים ומוקלדים מן העיתונות

ביקורות ספרים שפרסמתי בעיתונות המודפסת, מועברים לאתר לאט לאט.

מעריב – מדור ספרות וספרים, בעריכתה של תלמה אדמון. (1995-2001 )
 

פריצת דרך בתודעה האנושית

 

תיאודור זלדין, היסטוריה אינטימית של האנושות

מודן-מביוס, 482 עמודים

ספר שנוגע לא נודע בכל הנושאים ה"כבדים" על סדר יומה של האנושות (שוויון, חירות, מלחמה, יחסי המינים, והתפתחות הדתות, כלכלה) באמצעות הקדמות סיפוריות המובאות מפי נשים. לכאורה, גימיק מעניין, ובעצם זהו ניסיון לגשר בין קבצי המידע המעלים אבק באוניברסיטאות ובין החים. במקום ספר היסטוריה שגרתי אנחנו מקבלים אסופה של סיפורים קצרים, רומנים מעוטרים באסמכתאות הציטטין מראשית ימי האנושות ועד היום. הספר מרחף בקלילות בין נשים צרפתיות המבטאות מצוקות עולמיות ברהיטות מדהימה, שהופכת גם טרגדיה לתמונה אסתטית. בבחירתו בנשים מבקש זלדין להביא את התביעה הפמיניסטית לחשיפת הקול והמבט הנשי, הוא ער למרכזיותה של המהפכה הפמיניסטית ומוצא לה שורשים באנקדוטות שונות בהסטוריה.
הנושאים מרתקים באמת – "איך אלה שלא רוצים לתת פקודות וגם לא לקבל אותן, יכולים להפוך למתווכים", או " איך גברים ונשים למדו בהדרגה לנהל שיחות מעניינות", וכדוגמא לניתוח של זלדין, אבחר בסוגיה אחת בפרק העוסק ב"מתווכים". המציגות את הנושא הן תרז, מלצרית אינטלקטואלית שחולמת להקים מחלקה בעיריה להכרות בין זרים, ופרנסין – מהנדסת ומנהלת בכירה בתעשיית הנפט. באמצעותן חושף זלדין את האלטרנטיבה המתגבשת (בעיקר באמצעות נשים) למבנה ההיררכי של החברה. אנשים רבים מפתחים כישורי שידוך, מעין "סחר רוחני" המציב אותם בעמדה נוחה ועצמאית, לא מפקד ולא נשלט. משתי הדמויות הממשיות האלה, צולל זלדין להיסטוריה של המסחר, ומעמדם החברתי של סוחרים בעבר, באירופה וביפן, הוא מוכיח כי רק בעת החדשה זכו הסוחרים וה"מתווכים" בכלל ליוקרה כלשהי, ואילו בעבר, למרות עושרם ותפקידם החשוב, נחשבו נחותים. המהפך במעמד הסוחר חל במקביל לגילוי ה"קטליזטור" (זרז) בכימיה, אותו חומר שלישי המפגיש שני חומרים זרים. בצורה כזו, מראה זלדין כי פריצות דרך בתודעה האנושית מתרחשות תמיד בכמה מישורים בו זמנית.
הקריאה בספר אמנם קלה, בגלל הלשון הסיפורית והשזירה האסוציאטיבית של החומרים ההסטוריים, אך מומלץ לאכול אותו לאט ובמנות קטנות. כל משפט בספר יכול להיות נושא לספר בפני עצמו ("למרוד בהשקפה שההכנסה חייבת לבוא לפני האינטימיות, הוא מעשה מהפכני באמת", או "נדיבות לב היא ביטוי לחירות"). העמסת יתר מובילה לתחושה של שובע והחמצה.
בסך הכל הספר נותן תמונה מפורטת ומדוייקת של ההווה מנקודת מבט מערבית, ודוחף את הקורא בעדינות לעבר ערכים הנראים רצויים למחבר. ברוח הזמן, נזהר זלדין מ"אידיאולוגיות", אך בסופו של דבר הוא מאשש בהתלהבות "ערכים גדולים" כמו שוויון, מיגור העוני, שלום, פתיחות, ואף ערכים "דתיים" כמו אהבה, נדיבות ואומץ לב.
החלקים המעניינים במונולוגים של גיבורות הספר הם אלה המתארים משאלות לב בתחום הזוגיות ותגליות חדשות בדבר הבדלי המינים והדומה ביניהם. כך למשל, קובעת פטרישיה בכעס ש"גברים מצפים מאשה שתאמין למה שהםא אומרים רק מפני שהם גברים", ופלורנס מהרהרת ש"גברים רבים מידי מעוכבים בכבלי ההרגשה שאינם יכולים להחזיר את חובם לאם שהקריבה את עצמה למענם." זלדין מיטיב להראות כיצד השתמשו בטבע בהמחשה והצדקה לערכים תרבותיים בצורה סלקטיבית, בתחום של יחסי המינים.
לפי מיטב האופנה הבין תרבותית, מביא זלדין ציטוטים בעיקר ממקורות אקזוטיים, כמו ראשוני המוסלמים (בעיקר הסופים, שהדגישו את המקור האוניברסלי של כל הדתות והאמונות), חכמי המזרח הרחוק והקרוב, וגם מקורות קלאסיים. בקרב תרבויות אחרות אנחנו מוצאים תובנות מעניינות באמת. לאינדיאנים המוהאבים יש מה ללמד אותנו בקשר לחינוך ילדים. אין אצלם מילה ל"עונש", והם מאמינים ש"התנהגות לא נאותה, כמו גם מזג, היא פרי כוחות על טבעיים שאינם בשליטתו של הפרט"; ילדים בעלי הפגעות התנהגות מוכרים כשמאנים, "כוהני רוחות לעדתי, שמסוגלים לתקשר עם הבלתי נראה."
נדמה שאנחנו מגיעים היום, במיוחד עם חקר הגנטיקה, למסקנה דומה בקשר לדטרמיניזם של המזג. הספר עמוס במידע מרתק מסוג זה, המאיר את המוגבלות של כל תרבות כשהיא לעצמה. אלה מבנינו שפתחו אלרגיה לתקינות פוליטית, או לסרטים צרפתיים, עלולים לסבול קצת בזמן הקריאה. לכל השאר מזומנת חוויה מגרה מבחינה חושית ואינטלקטואלית זהו מעין "ספר זכרון" חגיגי לקראת גמר המילניום.

(פורסם, תאריך לא ידוע).

המחברת היתה קורבן להתעללות

JENNIFER FREYD, BETRAYAL TRAUMA, HARVARD UNIVERSITY PRESS, 232 PP

 

אפשר לנבא בבטחה שספר זה, התיאוריה שהוא מציע, יהווה אבן דרך מרכזית בחקר נפש האדם בעשור הקרוב. כמו הספר המפורסם   COURAGE TO HEAL שהביא עימו תנועה רחבת מימדי של ניצולי התעללות מיני, וכמו "טראומה והחלמה" שגרר מהפכה בטיפול הפסיכולוגי בנפגעי טראומה מממושכת (התעללות ועינויים), כך יוצר ספר זה מונחי חדשים ומדוייקים להבנת קבוצה של תופעות חברתיות ופסיכולוגיות רווחות ומציקות. ישנם ספרים, והם אינם רבים, אשר קריאתם שוות ערך לטיפול נפשי מוצלח, והאמת הפנימית שלהם חודרת מלב אל לב. ספר זה בהחלט נמנה עמם. פריד משלבת נסיון, כנות ואומץ, עם יכולת מקצועית רבה. לפני הסקירה לגופו של הספר, ראויה לפיכך, הקדמה המשלימה את הרקע לכתיבתו.

ג'ניפר פריד, פסיכולוגית שסבלה מהתעללות מינית בילדותה,

הבינה כי בגידת הוריה גרמה לפגיעה הגדולה ביותר.

מבוגרים שנפגעו כמוה בילדותם הצטרפו למאבקה הציבורי.

בלב הסערה הציבורית, המתחוללת סביב תופעת ההתעללות בילדים, הוקם בארצות הברית גוף הנקרא
FALSE MEMORY SYNDROME FOUNDATION אשר מרכז את המאבק כנגד השימוש בזיכרון המודחק בהליכים משפטיים ובתרפיה. קרן זו נוסדה על ידי הוריה של פריד, לאחר שזו העלתה שורה של טענות קשות נגדם. הוריה של פריד החלו את מלחמתם במשלוח מכתבים למעבידיה ולחבריה, ולעיתונות, ולבסוף הפכו את עניינם למערכה ציבורית. פריד, פרופסורית לפסיכולוגיה, עודנה מתגוננת מפני רדיפתם.
במשך השנים נוצרה לצידה קבוצה המונה בעיקר קורבנות של התעללות מינית בילדות, המשיבה מלחמה שערה. היתה לי זכות להכיר אחד מהם באופן אישי, ולהתרשם מעוצמת המאבק ומן האומץ הנדרש כדי לעמוד בו. רוס צ'איט, פרופסור למדע המדינה ומשפט באוניברסיטת בראון היוקרתית, חשף לפני כמה שנים פרשת התעללות מינית על ידי מדריך במחנה קיץ שאליו נסע מידי שנה כילד. הזכרונות הציפו אותו כאשר הגיע לגיל 36, בשיא הקריירה ובאמצע חייו, והם לא נתנו לו מנוח. הוא פתח במתקפה משפטית, והצליח לאתר את המבצע, להשיג ממנו הודאה מוקלטת ואף לקבל פסק דין לפיצויים כנגד הגוף שהעסיק אותו. סיפורו מובא בפירוט אצל פריד, כהמחשה להכחשה החברתית של פשעים מחרידים. מעמדו החברתי הבלתי מעורער של צ'איט, יכולתו להתבטא בצורה רהוטה והשכלתו המשפטית הפכו אותו לדובר מובהק של קורבנות התעללות ובגידה בילדות.
גם סילביה פרייזר, הסופרת הקנדית ומחברת הספר המזעזע "בית אבי" (ראה מסגרת) מעורבת בפעילותם. כמו רבים אחרים שנקלעו למצב דומה, מעיד צ'איט, שספרים ומאמרים מסוג זה הצילו אותו מבידוד, אשמה וייאוש. ועל כן הוא מסייע להפיץ את הספר בישראל. ומן האישי אל הכללי.

במהלך מאבקה בנסיונות ההשתקה והדה לגיטימציה מצד הוריה, זכתה פריד לתובנה מופלאה ומפתיעה. מבין כל

לא היה קתרזיס סילביה פרייזר, בית אבי, ספריית זהות, עם עבודה וירחון נעמ"ת, 1987, 250 עמודים. סילביה פרייזר היתה סופרת ועיתונאית קנדית מצליחה, שניהלה חיים רגילים לכאורה עד שמשבר חריף ובלתי צפוי גרם לה לעזוב את בעלה ואת עבודתה, ולצלול למסע מצמרר לתוך ילדותה. מבעד לשברי הזכרונות נחשפה לאט ובמקוטע מסכת אפילה של גילוי עריות מצד אביה. הזכרון לא הופיע כהתגלות שלמה ופתאומית, אלא נחשף כתגלית ארכיאולוגית מפוזרת וקבורה במעמקי הנשיה. הפסאדה של "משפחה מהוגנת" התנפצה לרסיסים ביחד עם חייה בהווה, והסוד הנורא נחשף תוך כדי גלישה מסוכנת למערכות יחסים כפייתיות. השחזור אמנם איפשר לפרייזר להתבונן לראשונה בטרגדיה כאדם בוגר, אך הוא מוביל לתהום ולאבדניות. הספר, כמו חייה של פרייזר, אינו נחתם בדרמה קתרטית בבית המשפט או בתקשורת (אלוי מפני שהיא גדלה בקנדה ולא בארצות הברית). וגם השחזור אינו נגמר בתרועות נצחון. פרייזר משלימה עם חיים בצל זכרון מקוטע שלא יאוחה לעולם, אך מוצאת גם ערך פודה לעברה. בעט סופרים קסומה היא מסבירה כיצד רכשה בתמורה לסבל שעברה, ענווה ותובנה רוחנית מעמיקה של מסתרי החיים, במקום גאווה ושכלתנות רדודה.

הפציעות שנפצעה על ידי הריה, הקשה ביותר לעיכול היתה הבגידה, המעילה באמון. הבגידה מנעה ממנה את האינטרגציה של העבר עם הנזק הרגשי. בשיחות ובטיפולים עם ניצולי התעללות היא שבה והבחינה במילה "בגידה", כאשר במקרים רבים, הדמות הנאהבת, הנערצת, המגוננת ביותר בחייו של הנפגע, אותה דמות שהופנמה כמודל לחיקוי ולנחמה, התגלתה כאויב עצמו. האדם הקרוב ביותר, שהיה צריך לגונן על הנפגע, הוא שהביא בעצמו את הרע לפתחו. הבגידה יכולה היתה להיות התעללות מינית נפשעת כמו אצל צ'איט ופרייזר, או כל פגיעה אחרת בנפש או בגוף על ידי מי שחב חובת אמון כלפי הקורבן. הפרת האמון גררה אצל כל הנפגעים מעין "שכחה" של העובדות בבסיס הבגידה.

אמון, טוענת פריד ומגלה לנו עובדה חדשה, הוא צורך בסיסי וקיומי אצל בני אדם. כפי שאדם זקוק למזון ומחסה, כך הוא זקוק לבטחון הרגשי הנובע מקיום יחסי אמון. חובת האמון והיקפה נובעות ממוסדות אנושים וחברתיים מוכרים. הפרת האמון, או שלילת הזכות לסביבה שבה אפשר לבטוח בזולת הקרוב, מהווה פגיעה קיומית קשה ביותר. המעילה באמון בסיסי שבין אדם לאדם, על ידי גרימת נזק במקום שהנפגע אינו אמור לצפות לו, הוא "בגידה" שאינה פחותה מאימת המעשה המזיק בעצמו (לו היה מבוצע על ידי זר למשל) ואף גרועה ממנו. החידוש שמביאה פריד הוא שהטראומה אינה נובעת בהכרח מן המעשה עצמו (כפי שנטען בדרך כלל בפרסומים ובמחקרים המדעיים), אלא הקונטקסט הרגשי והחברתי שבו הוא מתרחש. זהו גם ההסבר לשכחה ולהדחקה הנפוצות כל כך אצל נפגעי טראומות מסוימות, ולא בכולן.

פריד מביאה כמה דוגמאות מוחשיות. כך למשל, אירוע של "כמעט תאונה" בטיסה מסחרית, המוכחש במזיד על ידי צוות האויר האמון על בטחון הנוסע, "מודחק" על ידי הנוסע הנתקל ב"קונפליקט" קוגניטיבי. הצורך בתחושת הבטחון מסייע להכחשה עד כדי התעלמות ממראה עיניים ומשמע אוזניים, או מקרה שכיח יותר, בגידה של בעל בנסיבות של תלות רגשי וכלכלית המעצימה את תחושת חובת האמון (הקיימת ממילא במוסד הנישואין), מודחקת לחלוטין על ידי האשה הנבגדת אם הפנמתה תגרור חורבן אישי וכלכלי. ככל שמרכיב ההשרדות נוכח יותרבקשר וביחסי האמון עם המבצע כך , כך גדלה טראומת הבגידה, וכך גדל "התמריץ" הביולוגי להדחיק את האירוע. הקונפליקט יוצא משדה הבחירה הפסיכולוגי ונכנס למונחים של השרדות ביולוגית המחייבת תחושת אמון. את המנגנון הזה תומכת פריד בנתונים "קשים" משדה המחקר הביולוגי ווהקוגניטיבי. היא גם מוכיחה שטראומה רגשית זהה לחלוטין לטראומה פיסית מבחינת התגובות של המוח.

גאונותה של התיזה תמונה בכך שהיא מעניקה הסבר למגוון רחב יותר של תופעות, קושרת אותן לשדות מחקר שונים, ובעיקר – היא עוקפת את הדיון העקר בשאלת תקפותו של הזכרון המודחק. סביר להניח שניסיונה המר של פריד במישור המשפחתי, אילץ אותה לעקוף את הרלטיביזם והסובייקטיביות של הזכרון האנושי, ולהעמיק עוד חקור ללב התופעה המתעתעת.
פריד, ביחד עם רוס צ'איט, מעלים טענה מעניינת בקשר ל"זכרון המודחק". לטענתם, אין לראות בהדחקה "שכחה" של הארוע, אלא חוסר יכולת להבין, להפנים ולקלוט את ההתעללות במונחים בוגרים, ולהגיב כמצופה. כך, האשה הנבגדת אשר תעמוד לבסוף מול האמת המרה, תתפלא כיצד הצליחה להתעלם מהעובדות שהיו בפניה. וגם הילד הנבגד ישמר בתוכו את כל העובדות של הבגידה וההתעללות, אך מנגנון השרדות ומוגבלות התפתחותית הנובעות מגילו ימנעו ממנו תובנה, תפיסה מלאה והפנמה מילולית של משמעות העובדות. יתר על כן, יש תימוכין לסברה שהעובדת המרכיבות את הטראומה משתמרות בזכרון טוב יותר מאשר עובדות אחרות. ברגע שמתאפשרת הכלה רגשית וקוגניטיבית בוגרת של הבגידה, נשלפות העובדות בדיוק מושלם, כמו סרט שלא נעשה בו שימוש.
פריד מקדישה פרק רחב לביקורת על מערכת בריאות הנפש הבוגדת אף היא באמון הפציינט, בהפגנת אדישות והתעלמות מן האמת. בכך היא מצטרפת לפרופסור ג'ודית הרמן התולה את הבעיה בחוסר אומץ טיפולי. יש לקרוא ביקורת זו בקונטקסט רחב יותר. הרע, הבגידה ההתעללות מתאפשרים תמיד בחסות שתיקה או שיתוף פעולה עדין מצד הצופה הנייטרלי, כביכול. קורבנות של התעללות ובגידה (בין מצד המשפחה ובין מצד השלטון) מעידים באופן עקבי, שתחושת הכעס המתמידה והקשה ביותר היא כלפי "אלה שיכולים היו לעזור ולא עשו מאום.". אמנם אפשר לייחס עדות זו לקוש להכיל את הכעס על המבצע עצמו, אך אין בהסבר זה כדי לפטור כל אחד בחברה מאשמת הבגידה בזולת הנמצא במצוקה וזקוק לעזרתו.

פורסם ב"מעריב", מדור ספרות וספרים (אלטרנטיבה) 6.6.97

 

 

לך, כנוס את כל היהודים

מגילת אסתר

 

"והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה…ותכתוב אסתר המלכה…ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר."

 

ההכרעה שלי הצטמצמה בין פרימו לוי לבין…אסתר המלכה. חיפשתי מישהו שיתמצת את החוויה של עולם נעדר השגחה, "הסתר אסתיר פני", אשר חויינו במאה הסוגרת את האלף, הפור נפל על מגילת אסתר. בעיקר משום שחשוב היה לי לבחור באשה. רבים וטובים קישרו את מגילת אסתר עם השואה. שכן בשני המקרים מדובר בגזירת שמד טוטאלית שאין לה תקדים. חשיבותה של מגילה קטנה זו באה לידי ביטוי במדרשי התלמוד, הייחסים לה מעמד של "מתן תורה" משל עצמה, שקול להר סיני. הנקודה הפמיניסטית חזקה מכדי שאפשר יהיה לבטלה. ובסופו של דבר, בניגוד לשואה, היא מסתיימת בהפי אנד, כמעט כמו בסרט אמריקאני.

 

אני מבקשת לקחת איתי את מגילה אסתר כתמצית הלקח של האנושות עד כאן, וכיצירה הטומנת בחבה את הסוד והזרע של ,קץ הימים" המתרגשים עלינו כעת. מגילת אסתר מתחשת בעולם של גלות וקדרות , עולם הנתון לשלטון גחמות של עריצים ומטורפים מן הסוג המוכר לנו גם עכשיו. חומרת המצב מתוארת באופן סמלי במעמדן האומלל של הנשים. הגאולה טמונה ביכולתן של נשים להבקיע חרך במסך החשכה, עד שהאור הגדול יפרוץ.

 

זוגיות של ושתי ואחשורוש היא כמעט מודרנית: מצד אחד, תביעה נשית ברורה לעוצמה, הבאה לידי ביטוי בהתנהגותה של ושתי, ומנגד – ניצול לרעה ברוטלי של כוח, מצד הגבר.  סכסוף זה מסתיים בטרגדיה ובאסון לנשים באשר הן. המאבק נכשל, וכל ההישגים יורדים לטמיון. על רקע זה מתחילה "הבעיה היהודית" והמשוואה "אישה-יהודי"
צצה ועולה מאליה. החמרת ההגמוניה הזכרית, הבאה לידי ביטוי באלימות, שתלטנות ותאוות בשרים שאינה יודעת שובעה, מגיעה לשיא ביחסים שבין המן לבין מרדכי, והיהודים בכלל. באותה עת נשחק מעמד המלכה במשפחתה, והיא הופכת למעשה לשפחת מין נרצעת. אסתר.

מכאן נפרשת לפנינו תבנית מופלאה להעצמת הכוח הנשי, אשר בתנאים מסויימים, רק הוא מסוגל לברוא את הזהב מהבוץ, להפוך את האסון לששון. השילוב של מיניות בוטה, רגישות לאנרגיות נסיות, התמודדות נכונה ומדוייקת מבחינה פוליטית מול הקצנה של שליטה גברית כל אלה הם ממרכיבי המתכון שממנו אנו ניזונים כיום. קצרה היריעה מלפרוש את שלל הפירושים האפשריים למגילת אסתר: גאולת הקול הנשי בבריאה והרלוונטיות לעידן העומד בפתח.

אפשר רק לציין כמה נקודות מוכרות פחות. מדרשים אזוטריים מתייחסים אל אסתר כגילגול של חוה ויעל. מדובר ברבדים העמוקים ביותר של המיניות הנשית, והצורך שלה להשתחרר משליטת הסיטרא אחרא, שהוא תמיד הגבר השטני. האויב האלים. מדרשים אלה טוענים, כי אסתר קיימה קשר מיני סודי עם המן, כפי שעשתה יעל עם ססרא. ושתיהן מלמדות כיצד לעשות את המעבר החד מהשעבוד לצרכים המיניים – המבטאים יניקה אנרגטית על ידי הזכריות המקולקלת, אל העצמה וגאולה פוליטית ואישית.

שחרורה של המיניות הנשית מהשעבוד הוא גם המפתח לגאולה הכללית, לתיקון העולם. ולכן באה אסתר לתקן את הנפילה של חוה אמנו, אשר נשבתה בקסמי הנחש. העוצמה הטמונה במיניות הנשית היא גה גדולה עד שמי ששולט בה שולט למעשה בעולם. המעמד הפסיבי של האשה, המטולטלת בין כוחות הרשע והטוב הגבריים, מותמר לכדי אוטונומיה. האשה היא הנקראת להכריע בהתרחשות, כאשר היא מסוגלת לבחור ולהיות הבעלים היחיד על גופה ומיניותה.

המגילה מדברת בעיקר אלינו, בני הדור שאחרי השואה: העיסוק האובססיבי במעמד האשה, ביחסי המין בכפיה, בשימוש בגוף האשה לפורנוגרפיה (הפקודה לושתי לבוא ולהתערטל כדי לענג את הגברים במשתה) כל זה, לעומת השלב שבו האשה שולטת בעצמה במיניות שלה. אין מדובר רק במאבק הומניסטי לשוויון, אלא בשינוי סדרי העולם. בעוד יעל נאלצת להרוג את המאהב השטני, אסתר טומנת לו מלכודות וחושפת את פרצופו האמיתי בפני המלך, אלוהים, לפי המשל. הנחש אשר פיתה את חוה מתחיל למצוא את עצמו בקשיים מול האשה, שאינה מוכנה יותר ליפול בקסמיו, כסומא באפילה.

גאולה המיניות הנשית אינה רק רכישת הבעלות על הגוף, התשוקה ומושאה, אלא פענוח סוד האיזון שבין החומר לרוח והיכולת להבין את גבולות הבעלות של נשמה אחת על גוף אחד; של יחידה רוחנית על טריטוריה אחת; של אנושות אחת על עולם אחד, מגילת אסתר מדברת גם על גבולות האדמה, בין אדם לאדם ובין אומה לאומה. עד עכשיו ממשיכים בני אדם להרוג, לאנוס ולכבוש את מה שאינו שלהם, מתוך אשליה שאפשר לכפות בעלות על גופו ורוחו של אחר באמצעות חדירה, חיסול, או שעבוד, מגילת אסתר מלמדת את החוכמה כיצד לא ליפוול קורבן, אל לתבוע מחדש את הזכות לחיות ולבחור, ולסובב את האלימות בחזרה לבעליה. אני לוקחת את מגילת אסתר כרמז רב חסד מן העבר כיצד לתקן מצב מעין זה.

 

"כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום. ויגידו למרדכי את דברי אסתר, ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר, אל תדמי בנפשך למלט בית המלך מכל היהודים.כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. ותאמר אסתר להשיב אל מדרכי. לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום. גם אני ונערתי אצום כן והכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי. ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צוותה עליו אסתר." (מגילת אסתר, פרק ד' 11-17 ) מעריב, מוסף ספרות וספרים ערב יום הכיפורים 19-9-1999

 

 

 

 

בחזרה אל החפצים

דינה ראלט, תרצה סמית-קיטל, פנג-שוי – אמנות המיקום, בבל 125 עמ'

אלטרנטיבה

בהקדמה לתרגום הנפלא של הלמוט וילהלם לספר התמורות הסיני

The I Ching, Wilhelm/Baynes, Princeton University Press(

כותב יונג על התגלית של חכמת המזרח בעיני איש התרבות המערבית.

הוא מבחין בשני עקרונות החורגים מהחשיבה המערבית, ואשר הקדימו אותו במיוחד : עקרון הסינכרוניות, כלומר, "המקריות" של התרחשות אירועים בעת ובעונה אחת, כאשר התזמון הוא בעל משמעות מיוחדת, והצורך בידיעה עצמית בדרך של התבוננות.

יונג מספר בשבחי הספר העתיק ומביא מעדות קונפוציוס על השימוש שעשה באורקל זה. קונפוציוס העיד כי נבואות הספר אף פעם לא הכזיבו אותו בדיוקן, למעט תשובה אחת שלא התאימה לשאלה. תשובה זו היתה ההקסגרמה (השישיה) מספר 22, המדברת על חן, יופי ואסתטיקה. יונג אינו מתאפק, ומעיר כי קונפוציוס התחרה רק בסוקרטס בהגיוניות ובפדגוגיות, וברצינות מופרזת לחיים. הוא מעיר בארסיות, כי בהתחשב בעובדה שקונפציוס היה יכול להיעזר במעט חינניות ויפי, יתכן אחרי הכל, שגם במקרה יחיד זה, צדק ספר תמורות הסיני.

ענינו של ספר זה הוא מקומם של החן, האסתטיקה והיופי בחיינו. פנג שוי מנסה להעניק את היכולת לחדש את הקשר שאבד לנו,בני התרבות המערבית, עם הסביבה שלנו, עם חפצים, עם צבע וצורה, ועם הטבע הסובב אותנו. כראוי לתוכנו, מעוצב הספר בעטיפה מרהיבה, מלווה באיורים חינניים, הפרקים הראשונים מביאים בצורה בהירה את הבסיס ההסטורי רעיוני של הפילוסופיה הסינית, ואת הנקודות שבהן נפרדה ממנה החשיבה המערבית. בעוד שהמערב הסתער על המדע, שבבסיסו חשיבה מופשטת, אוניברסלית, וסיבתית, פיתח המזרח את ההתבוננות, את המערכתיות ואת הפרטיקולריות. כיום, לטענת המחברות, מתגלות נקודות חיבור והשקה מעניינות, עם התפתחות תיאוריות הכאוס, הפרקטלים, וכיוצא באלה מחידושי הפיסיקה המודרנית. גם הפוסט מודרניזם מגלה קווי דמיון לבסיס הפילוסופיה הסינית.

לאחר שקנינו מושגי יסוד, תוך השוואתם למונחים המוכרים לנו מן המערב, מוליך אותנו הספר אל החשיבה הסינית גופא. מי שהתוודע כבר לחשיבה זו באמצעות ספר התמורות הסיני, אומנויות לחימה למיניהן, או תורות טיפול ורפואה סינית יוכל לרענן תא ידיעתו. ולמי שזו הפעם הראשונה, מוצע כן מבוא רהוט וברור שמפאשר התקדמות בספר עצמו, המעורר סקרנות להעמיק ולחקור.

בהערות השוליים מובאים אמרות סיניות, שירים, איורים ודוגמאות. המחברות מביאות את הגירסא המערבית של הפילוסופיה הסינית, כפי שהתפתחה בעשורים האחרונים בארה"ב, והמותאמת לחשיבה שלנו. הפנג שוי מתבסס על התובנה שסביבת האדם, יחסו לחפצים ולביתו, משקפים את עולמו הפנימי. כפי שהרפואה הסינית מבקשת להסתכל על האדם בשלמותו, ולא כאילו היה קובץ סימפטומים או איברים, כך מבקש הפנג שואי להתייחס לסביבה האנושית. ביחד עם בני האדם, כאל יחידה חיה ומתפתחת בצורה אינטראקטיבית. אך הסינים אינם מסתפקים בכך. במשך אלפי שנים, הם פיתחו מדע שלם של מיפוי, סמלים ושפה, המפענח את קשרי הגומלין בין האדם לסביבה. הפנג שוי, הוא קורפוס העקרונות שנבע ממיפוי קפדני זה של המרחב הפיסי והוא כולל קטיגוריות של כיוונים, אזורים משבצות, שכל אחד מהם מסמל תכונה או "אשור, בחייו של בן אדם (כגון : ילדי, משפחה, בריאות, מונטין, זוגיות, כסף) מפה זו, שהמפתח שלה מתואר בספר, כוללת גם צבעים האופייניים לכל אזור, צורות וחומרים. תוך שימוש במפה זו אפשר ללמוד מן הסביבה על אופיים וחייהם של האנשים החיים בתוכה. כמו כן, אפשר ליזום תכנון חכם יותר של סביבה, באופן שיתרום להגברת האיזון הפנימי וההרמוניה של המשתמשים. באמצעות הספר יכול כל קורא לנסות בעצמו וללמוד על יחס הגומלין בינו לבין ביתו וסביבתו הקרובה.

שיטת התבוננות זו היא חדשה למי שגדל בתרבות מערבית, והיא "עוקפת" את האינטלקט ואת מסך העשן של המילים והפיסכולוגיה. כמו התגלית של פרויד על כוחו של החלום בחשיפת האמת הפנימית, כך גם הפנג שוי מוכיח שהסמל חזק מן המילה. כאשר ניסיתי את שיטת אבחון הזו על ביתי שלי, גיליתי שאזור ה"ידע וההתבוננות" מדגש מידי לעומת אזורי המשפחה והזוגיות. התגלית הפשוטה הזו דילגה בקלות מעל למסכי הרציונליזציה שבנתיי לעצמי. במהלך ה"תיקון" של הבית, על פי העקרונות שבספר, התחיל דיאלוג מאגי כמעט ביני לבין הבית והחפצים המצויים בו,ש לימד אותי על עצמי הרבה יותר מכל ספר או תרפיה.

בפגנ שוי אי אפשר "לתחמן" ולפעמים נדרשים אמצעים רדיקליים, כמו איסחון הספריה כולה בעלית הגג, והחלפתה בפרחים רעננים וורודים ותמונות של זוגות מתנשקים לאור השמש השוקעת. למדתי, שהרצון האמתי שלנו מסתתר לעתים מהשכל, אך פרוש על הקיר. כל זה, אם רק נלמד להתונן ולקרוא את הסימנים שאנחנו שולחים לעצמנו באמצעות הסביבה.

המדרש אומר שהסינים הם צאצאיו של אברהם אבינו, מפילגשו האחרונה קטורה _אשר אומרים שהיא בעצם הגר). המקרא אומר, שלפני שאברהם שילח את ילדיו אחינו אל המזרח, הוא נתן להם מתנות. מתנות אלה הן חכמת הפילוסופיה הסינית. ואכן, נידמה שמאז שילח אברה את אחינו החורגים למחצה לסין, גלו איתם גם החינניות והאסתטקיה מחיינו. הספר שלפנינו מחזיר אלינו את שמחת היופי ורעננות החן. הפנג שוי יכול להעניק לנו מחדש את היכולת שאבדה לשוחח עם עצמו ועולמונו ביתר אהבה וקלילות.

 

מעריב, ספרות וספרים, 4-9-1998

 

 

 

אלטרנטיבה/אירית יער

 

הזונה היא גם אמנית

Reading, writing, and Rewriting the Prostitute Body, Shannon Bell, Indiant University Press, 1994 230 pp

באחרונה רבו הקולות הקוראים לרפורמה בפיקוח החברתי על מוסד הזנות. חוקים חדשים בדבר לגיטימציה של הזנות, הסדרת שירותי הבריאות, הגנה על הזונה מפני עושק וסרסורים ועוד, מוצעים חדשים לבקרים. התנוע הפמיניסטית עסוקה בויכוח על הפתרונות הרצויים, אך לצד לימוד ההסטוריה וההוה של מוסד הזנות על נזגרותיו השונות, במסגרת הפעילות הפמיניסטית בעולם המערבי, יש לבחון את התגובה הפוסט-מודרנית.

כצפוי, מזמנת לנו הפרשנות הפוסט-מודרנית הפתעות וזעזועים מכוונים היטב. בזו אחר זו נושרות שכבות של מוסכמות חברתיות בתהליך של "דה מיסטיפיקציה" והפיכת משמעויות, ומתגלה ליבה המטוהר של הזונה. כוחה ופארה של הזונה נחשפים מתוך דפי ההסטוריה המושתקים והמצונזרים : הזונה הנביאה, הזונה הכוהנת, האשה העצמאית והפילוסופית, חוקרת את ההתנהגות המינית מתוך תשוקה וריחוק גם יחד. כל אלה הן נשים המתחבאות מתחת לצביעות של החברה המודרנית. אין זה ספר פשוט, והוא שייך לז'אנר הנפקד כמעט מן השיח הפמיניסטי בישראל, אולי גם בשל מורכבותו. שורשיו נעוצים בתרבות האירופית הקלאסית, והוא אינו מסתפק ב"מהפכת השוויון" של המאה ה- 18 בארצות הברית ובצרפת.

כוח מכתיב פרשנות חברתית, ומכאן שיחסי כוחות מכתיבים במידה רבה את "תורת המיניות". היה זה פוקו אשר טען שהשיח הנוצרי טען את המיניות בכוחניות, כאשר הוא כופה עליה את חוויית הוידוי והחקירה, אשר הולידה מניה וביה את הבושה והאשמה. כך, מעניק השיח השליט (הפאלוצנטרי) משמעויות למיניות ולזנות בדרך שלילית. שנון בל טוענת ומוכיחה כי גם השיח הגינוצנטרי (הנשי) המתנגד מעניק משמעות שלילית לזהות של הזונה. בכך, מהווה השיח של "הזונה" התנגדות כפולה ומכופלת, ומכאן העניין שבו, כמו גם דיכויו והשתקתו.

הזונה היא גם אמנית, או אף מיצג בפני עצמו, המבטא מרי בזהות הכפויה עליו בידי השיח השליט למיניו. שנון בל מאתרת את שרידי קולה של הזונה הקדושה ( הקדשה) זו שהיתה מורת הארוס, מורה רוחנית ווקרת הסקג כמכשכיר להעברת ידע אנושי. לשם כך היא ערת מחקר ארכיולוגי בכתבי אפלטון ובקלאסיה היונית, מם היא מעלה באוב את הזונותה משמשות ככוהנות הגוף והחומר במובנם הנעלה, בימים שהמיניות היתה פדגוגיה. בכך מביאה שנון בל את המחלוקת הפמיניסטית לשורשיה. לטענתה, השיח הנשי מקבל את התיוג של האשה כ"רחם" כאובייקט רביה בעיקר. אך האזור המדוכא והמאיים הוא דוקא ה"קליטוריס הפילוופי", והוא המציב אתגר של ממש הן לשיח הנשי והן לשיח הגברי. הזונה משחזרת את המונולוג הדרמטי של הקליטוריס. המספר על העונג הפיסי ככלי וכמוליך לעונג הרוחני. אלו רק מקצת הרעיונות החדשניים בספר, העורך סקירה הסטורית של התפתחות המשמעות החברתית והפוליטית של מיניות האשה לאורך הדורות, ומביא מדבריהן של נציגות ארגוני זונות מן העולם הרחב.

לסיום, דוקא השפה העברית משמרת את הקשר הסודי ששנון בל וחברותיה טורחות כה קשה להוכיח. הרי האקט המיני מכונה במקורות בשמות כמו "ידע", "בעל" ו"פקד" וכולם מרמזים על, המקור המשותף למין, אינפורמציה, כוח ואמת

סטטיסטיקה זנותית

Women working : Prostitution Now, Eileen Mcleod, Croom Helm, 177pp 1982

מחקר יחודי וראשוני בתחום הזנות, בהוצאה כמעט מחתרתית, כל מה שרצית לדעת על זנות _במקרה זה באנגליה – ולא ידעת את מי לשאול. המחברת עושה עבור הקורא את העבודה "השחרוה" של איסוף נתונים וסטטיסטיקה יבשה כמו מספר הזונות יחסית למספר אוכלוסין, מספר הלקוחות לזונה, פעילות מועדפת של לקוחות, פילוח אוכלוסיות הזונות והלקוחות, נתונים סוציו אקונומיים, מחירים, רווח לעומת שכר ממוצע במשק, ועוד.

המחברת נוקטת עמדה אמפתית, מרוחקת ואנושית כלפי כל המעורבים ב"עסקת הזנות" אך עיניה נשואות לקידום נושאים חברתיים שונים על סדר יומן של הזונות, ובעיקר שיפור התנאים הבריאותיים וההגנה מפני אלימות וניצול. בין הנתונים והתאורים שזורים קטעי שיחות אמיתיות, וידויים של זונות, שיחות עם לקוחות, ובסך הכל מתקבלת תמונה מלאה של עולם קשה זה. כמה נתונים מעניינים, לדוגמא: רוב הלקוחות נשואים וזקוקים למפלט מהציפיות והלחצים של חיי הנישואין, ולכן מחפשים פנטסיה של "בית" ו"אקסלוסיביות" נתון זה עומד בסתירה, לכאורה לדימוי הגברי. נתון מעניין נוסף נוגע לזונות : בניגוד לסברה המקובלת רוב הזונות נמצאו במדרג אינטליגנציה גבוה יותר מהממוצע בסביבתן. בבחירתן בזנות הן נמלטות מגורל אכזרי יותר המצפה להן, נישואין גרועים ואלימות ואבטלה.

פילגש סינית

Concubines and Bondservants, Maria Jaschok, Zed Books, 156 pp, 1986

עוד מחקר סביב נושא הזנות, הפעם זו הזנות הממוסדת והמסורתית בתרבות הסינית. בעוד שהספר הקודם חוקר את תופעת הזנות באמצעות איסוף נתונים רבים, מחקר זה מתבצע בצורה הפוכה. המחברת מתמקדת במשפחה אחת בלבד, וחוקרת את תולדותיה במשך כמאה שנה. דרך הדינמיקה המשפחתית הנפרשת בפניה היא יורדת לעומק תופעת "שפחות המין" בתרבות הסינית. נקודת המבט, גם כאן, היא אמפתית ולא שיפוטית. מן התעוד הסטרילי והנאמן למקור, עולה מציאות אכזרית מאין כמוה. הפילגש הסינית, המוי-ג'ה, קיומה על פי ערכי הקונפוציוניזם הוא מוסד חברתי מוגן ומוכר במגדרת המשפחה הפוליגמית הסינית.

גיבורת המחקר נולדה למשפחה כפרית אשר ירדה מנכסיה, וכמשפחות רבות אחרות נאלצה למכור את בנותיה לסוחרי פילגשים. כך נמכרת מוט קסיו לי לבית חינוך לפלגשים, המנוהל על ידי אשה הרוכשת מעמד חברתי וכלכלי עקב קשריה עם משפחות המעמד העליון שלהן היא מספקת את הבנות. המכירה נעשית לאחר "חינוך" קפדני והחיים במוסד מזכירים במשהו סצינות מ"ילדה יפה", כאשר פסגת החינוך היא הקניית כישורים מיניים ומזג צייתני להפליא.

המנהלת עושה את רווחיה ממכירת הילדות שבגרו לאדונים החפצים בפילגשים, בעיקר לקשישים. כמו במכירת חפץ או בעל-חיים, מוצגת המועמדת לקונה, הוא בודק את שיניה, את הליכותיה, ואת ריחה. הנערות עושות ככל יכולתן לרצות את הקונה ואת בעלת הבית ונענשות על כל כשלון. לאחר המכירה, עוברת הנערה למשפחת האדון. במקרה המתואר, הנחשב ליוצא דופן, מצליחה הפילגש לרכוש השפעה ניכרת על האדון, למגינת ליבה של האשה הראשונה מן מעמד העליון. זו האחרונה, נישאת בשידוך בין משפחות, הנעשה בדרך כלל בגיל צעיר מאד. הדרמה בבית המשפחה דומה לטלנובלה רוויית תכיים ומאבקי כוח.

מעמד הפילגש הוא נמוך מאד, וכך גם מעמד ילדיה, לעומת המשפחה הפורמלית, ותלוי לחלוטין בשביעות רצונו של האדון משירותי המין המוענקים לו. שיאו הטראגי של הסיפור הוא במסירותה יוצאת הדופן של הפילגש למשפחת המקור שלה, זו שבגדה בה ומכרה אותה בכסף. עצוב באותה מידה הוא עיוורונה של בת הפילגש, גם כבוגרת , לאינטרסים האמיתיים של אביה, האדון הקשיש והחמדן, ונסיונותיה להגן עליו ולצייר את דמותו בקוים חמים ואוהבים.

 מעריב, ספרות וספרים, 25-7-1997

 

 

 

אלטרנטיבה/אירית יער

התכחשות מוחלטת לעולם הזה

 

The Allure of Gnosticism, Robert A. Segal, Open Court, 228 pp.

 

"גנוסיס" הוא כינוי למגוון תורות וקבוצות שצמחו לצד היהדות והנצרות מתקופת בית שני, וכפרו בהן. על פי הגנוסיס נברא העולם על ידי אלוהות נמוכת דרג ומרושעת, שעצם לידתה הינו טעות או רשלנות מצד האלוהים הטוב, המרוחק, הטרנסצנדנטי. חוקי העולם, הטבע והמוסר האנושי הם בבחינת רע מוחלט חסר תקווה, והגאולה היחידה טמונה בידיעה – גנוסיס – של אמת זו. האדם, לפי הגנוסיס, כולל בתוכו ניצוץ מן האלוהות הטובה, אך הוא נסתר ממנו, כמו האלוהים הטוב בעצמו ביחס לעולם. מטרות הגנוסיס היא התחברות עם הניצוץ האלוקי על ידי התכחשות מוחלטת לעולם הזה. זאת, על ידי נזירות פרישות קיצוניות, ולחילופין. התמכרות מכוונת לכל האיסורים. שמו הרע של הגנוסיס נובע מן הדרך השניה, שכללה אורגיות מיניות של כל איסורי העריות, רצח ולדות וילדים, הקרבת קורבנות, אכילת בשר אדם, כישופים ועוד.

 

הפסיכואנליטיקאי יונג היה מעורב בצורה אינטנסיבית בהחאיית הגנוסיס ובחקירתו, הוא ביקש לגאול את המיתוסים העתיקים ולהפיצם בציבור, משום שלדעתו הם הולמים את הלך הרוח המודרני, החילוני, האקזיסטנציאליסטי המנוכר, רשימות ראשונות באסופת מאמרים יונגיאנית זו, דנות בנושא הניכור הגנוסטי של האדם מ"צילו", כמו ניכור האלוהים מבריאתו (שהיא השלכה שלו). מטרת הגנוסיס, כמו התרפיה היונגיאנית, היא להעלות את הניצוץ האלוהי ולהחזירו למקורו האלוהי. כלומר, להעלות את הלא מודע אל המודע, תוך יצירת אינטגרציה גבוהה יותר.

מוריי סטיין מחיל אחד מהמיתוסים הגנוסטיים על מצבנו. לדידו, האל הרע, בנו של האל הטוב, מבטא את האגו המערבי, ההורס ובולע כל מה ששונה ממנו, ומאוהב בטכנולוגיה המפארת את כוחו. ה"אגו" המערבי מתעלם מהקולקטיב, מהלא מודע ומיוצרו – האל שהוא "אבא-אמא" גם יחד. שחרור וגאולתו של האגו הילדותי וההרסני טמונים ב"עצמי" שהוא המקור האלוהי של האדם ואכן, בעקבות יונג, קובע גם סטיין, שכל נוירוזה היא בבסיסה בעיה דתית. ג'ון זינגר מביאה את המיתוסים הנוגעים לפן הנשי, מקבילת ה"שכינה". אלה מספרים על ירידת הנשמה לזנות, התאלמנותה, גלותה והתחברותה מחדש לעצמי הנשי ולאלוהי. המיתוסים עצמם מרגשים ויפים

חיסון מפני הרשע   The Gnostics, Jacques Lacarriere, City Lights Books, 136 p.   לקרייר מביא גנוסיס ניהיליסטי, המתבונן ללא רחמים בצדדים האפלים של הקיום האנושי. "החומר הוא פרי מעשה נבלה בתוך רחם האין", מצטט לקרייר, והעולם הוא גלות, כלא ועונש, אליהם מושלך האדם, כפי שהגוף הוא כלאה של הנשמה. האתוס הגנוסטי גורם חיים של התנגדות, חיים בניגוד לסדרי החיים ואמביוולנטיות תמידית. אלוהים מכונה "הוא שאיננו". ולנטינוס, מכוהני הגנוסיס באלכסנדריה, טוען שזמן וחומר חוצצים בין הניצוץ האלוקי ומקורו, ועל כן, כל סדר חברתי יוצר בהכרח ניכור וריחוק. הפרות של חוקי החברה – שבגינן התפרסמו הגנוסטים – אינן אלא דרך להתחסן מפני הרשע על ידי מיצויו המלא. לקרייר מוקסם מן הגנוסיס כדקונסטרוקציה, כהקשבה למה שלא נאמר, וכמהפכנות חברתית נועזת, עם גוון של דקדנס.

. חלקם מוכרים לנו בגרסאות אחרות מנבואות התוכחה מ"שיר השירים".

רשימות אחרות מדגישות אף הן את תרומתו של השיח הגנוסטי לחקר הנשי, האינטואיציה, החוכמה הנשית, חוכמת הגוף וסוד המיניות, לעומת עליונות הדיבור והמלה בדתות הרשמיות. במובן זה, הגנוסיס תומך במגמות נשיות ופמינסטיות התחום הרוחניות והדת. סופיה דמות החכמה הנשית, צמחה בגנוסיס, כאמו של האל-הבורא. מריה מגדלנה – זו שהנצרות הרשמית הפכה לזונה – מקבלת מימדים אחרים, "רוח הקודש" היא נקבה, על פי הגנוסיס, כמו ישו בגילגוליו המאוחרים.

בנוסף להיותו "נשי", הגנוסיס הוא אוניברסלי. הוא עוסק בחוייה הדתית – זו של ניכור רוחני וגאולה, באמצעות אינטגרציה מחודשת. לכן הוא משותף חוצה גבולות, לאומים, ואף זמנים.רשימה אחת מספרת על הקשר האינטלקטואלי וההסטורי בין הגנוסיס לבין הבודהיזם. כמו הגנוסיס, מטיף הבודהיזם לפרישות מעולם האשליה נעדר ההשגחה, ולגאולה מתוך ידיעה. באשר ליהדות, הגנוסיס תוקף את מסורת בריאת העולם התנכית ומציב מולה אחרת : האל שלנו, בורא העולם, דוקא הוא הבן הסורר וההרסני של האל הטוב וסופיה (האם החכמה).

 

רעיונות אלה חזרו, בין היתר, בתנועה השבתאית, אך מונחים רבים נשמרו גם ביהדות ובקבלה, כגון נפילת הניצוצות אל החומר וגאלותם. רשימתו של הנס יונאס ממפה את הקשרים בין גנוסיס לבין ניהיליזם. המושגים מזכירים גם חסידות וענפי קבלה מסויימים המבוססים על השלילה, על שלילת הקיים, ועל מציאותו של אלוהים דוקא בתוך האין. מאמרים אחרים מנתחים את חיי הדת הפרדוקסליים של קפקא כגנוסטיקן יהודי, ואת ט.ס.אליוט ויונג, כגנוסטיקנים גם הם. מאמר האחרון מספר על אגודות חדשות, בארצות הברית כמובן, המנסות להחיות את הגנוסיס כדת מאורגנת.

פורסם במעריב ספרות וספרים. 23-5-97

 

 

גם נגד אהבת החיים היהודית

 

מדור – קיצוניים

 

ראובן פז, תהאבדות וג'יהאד באסלאם הרדיקלי הפלשתיני – הפן הרעיוני, מרכז משה דיין

49 עמודים

 

תופעת הטרוריסטים המתאבדים מקרב התנועות האסלאמיות הפכה לסיוט עקשני במערב ובישראל. בחוברת זו מנסה המחבר להנהיר את התופעה באמצעות הרקע התרבותי דתי שלה. המפגעים המתאבדים באים מקרב קבוצות מיליטנטיות קיצוניות, הפועלות גם במסגרת המאבק הפלשתינאי נגדנו, תנועות אלה מבקשות להפוך את המאבק הלאומי נגד ישראל והמאבק התרבותי נגד המערב לסוגיה דתית רוחנית. ואולם מדובר בשעבוד של רגשות דתיים ליעדים פוליטיים, על רקע מצוקה אמיתית ויאוש של "המדוכאים עלי אדמות".

 

במטרה לחקור את השורשים הרעיוניים לתופעה זו, מפשפש המחבר במקורות האסלאם, כדי למצוא בהם עוגן למעשים הנוראים. ואולם, מן המובאות הרבות עולה, כי אין הבדל ממשי הן ההלכה המוסלמית לבין זו שלנו בכל הקשור להרג ומוות תוך מאבק מזויין. כמו אצלנו, כך באסלאם, כולל הקוד הדתי נורמות והוראות לכל תחומי החיים, ביניהם גם דיני מלחמה. החלקים המעניינים הם דוקא אלה המתארים את העילות ל"מלחמת הקודש" נגד המערב וישראל. המערב נתפס כגורם נצלן, תמנון בעל זרועות כלכליות ורוחניות אמתניות, ובין השיטין כלולה גם ביקורת רלוונטית. ואכן, האסלם ממלא תפקיד חברתי חשוב בקרב השחורים בארצות הברית, ובאפריקה על רקע אפליה ונחשלות,. ישראל, שבחרה לזהות את עצמה עם תרבות המערב באופן מובהק ובלעדי, נתפסת איפוא כאיום כפול, ברמה הגלובלית וברמה המקומית.

 

מבט אל הטקסטים המקוריים המצוטטים בספר, מגלה קשת של דימויים הדדיים השלכות והשלכות נגד בין הצדדים לסכסוך. זהו טקסט מרתק, שיש בו אלמנטים מיתיים וארכיטיפיים מעניינים מאד. מדובר בשאלות העמוקות ביותר, כמו הדיכוטומיות טוב/רע, אמת/שקר, חיים /מוות. כאשר האסלאם והיהדות הציונית משני צידי המתרס. פירוש דומה, והפוך כמראה, מצוי בכתבי היד המפצים על ידי תנועות קיצוניות יהודיות. שיח קמאי זה פועל על מישור או/או בלבד, כמו המקום הצר שעל הר הבית, אשר אינו מסוגל להכיל את ההפכים, הניגודים והעימותים המתנקזים אליו מדתות שונות. כך, למשל, מצוטט אחד המנהיגים קיצוניים של האסלאם, כשהוא מגנה את "אהבת החיים בכל מחיר" של היהודים, שכנגדה יש להפעיל את מנגנון ההתאבדות הנורא. כמעין לוחמה רוחנית פסיכולוגית. יש מקום לבחון הצהרה זו בהשוואה לשימוש במונח "מוזלמן" (המוסלמי, בז'רגון השואה), בשיח היהודי על השרדות.

קריאת החוברת מעלה בהכרח מועקה כבדה ותחשה של חוסר אונים. ניראה כי שכנינו עלולים להלכד בפסיכוזה של לאומנות אטוויסטית  "הם ואנחנו" – לשם יצירת המשמעות והתכלית לסבל הכרוך בהשרדות קבוצתית. במקום חזון המבוסס על כוח אמתי ובטחון עצמי, המאפשרים סובלנות ושיתוף, אנו עדים לצמיחה פראית של "טריומפאליזם", הגורר לתוכו את שני הצדדים. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהצורך – הקיים גם בקרבנו – לבטא ולזכך את התכנים שמצויים בסיס הרעיונות הללו, על מנת שהם לא יפרצו החוצה, כ acting out  ובצורה אלימה.

 

ואולם המחבר אינו קורא לבדיקה מעמיקה של תכנים, אלא מציע דרך טקטית להתמודד עם התופעה, מאחר שתנועות אלה מתקוממות גם נגד המשטרים בארצות ערב, המגרב ומרכז אסיה, רק עימות ביניהן ובין המשטרים הממוסדים בארצות מוצאם, יעודד התגייסות פנימית של כוחות מתונים. בעצם, הוא מסיק, שכל ניסיון מצד ישראל להתמודד עם הצדדים הרעיוניים של תופעה זה יפעל כבומרנג המחמיר את המצב.

 

18-12-1998 ספרות וספרים מעריב

 

אלטרנטיבה

 

חירות ושוויון לא מובנים מאליהם

 

כירסום בלכידות הקבוצתית

 

אי ציות ודמוקרטיה, עורך יהושע ויינשטיין, מרכז שלם, 252 עמ'

 

מרכז שלם הוא מפעל חדש מבית היוצר של הימין הישראלי, הנתון להשפעות חזקות מ"הימין החדש" בארצות הברית. בעולם הרחב הגיעה החשיבה הרדיקלית הימנית לשיא השפעתה לפני כעשור, ואלינו היא מגיעה בפיגור הרגיל, לאחר שבארצות מוצאה עברה תמורה, ונטמעה בחשיבה המדינית הכללית. למרות זאת יש לברך על כל מפעל ויצירה המעלים את רף הדיון המדיני-חברתי בישראל מעל לרמת תחרות בין מועדוני ספורט ותיקים. הרשימות ב"תכלת" (בטאון מרכז שלם) גם אם אפשר למצוא בהן מגמתיות מסויימת, הן מנומקות מעניינות, כך גם הספר שלפננו, אשר באופן מפתיע ומרענן עוסק ב"אי ציות אזרחי", נושא שנוכס עד כה לשמאל באופן בלעדי.

 

הרשימה הראשונה מאת יורם חזוני, היא מסה מלומדת מאד על שורשיו היהודיים של מוסד אי הציות האזרחי. המחבר עוקב אחר לידתו במקרא, הבשלתו במוסד הנביאות, יצואו דרך הנצרות לאירופה ועד לשיאו בארצות הברית. אי ציות אזרחי הוא מימוש המצפון האישי ועקרונות צדק שמקורם מחוץ למערכת המשפט, תוך הפרה של חוק או צו מדינה העומדים בסתירה לאותם עקרונות ובמטרה להביא לביטול החוק או הצו.

על מנת להוכיח את המקור היהודי של "אי הציות", מביא חזוני פרשנות חד צדדית למסורת הפוליטית יהודית לדורותיה. הוא מתעלם מאלפיים השנה האחרונות, שבהן הפכה המנהיגות הרבנית לממסד סמכותני וטוטליטרי. מאז ירמיהו וישעיהו, אי אפשר להצביע על מורשת של ביקורת פוליטית חופשית, ומדינת ישראל היא בוודאי בבחינת לעג לרש לנוכח העבר המפואר שמציג חזוני. מכל מקום, הדימוי הרענן והפראי של היהדות לפי חזוני, קושר ומעגן את המסורת המפוארת של אי ציות אזרחי לשורשנו היהודיים, ובכך נעשית מלאכה חשובה, שנפקדה עד כה מן השיח בתחום זה. כל מקור, ובעיקר מקור אותנטי ופנימי כמו המסורת והדת היהודית, כשר וטוב לכירסום בלכידות הקבוצתית המיליטריסטית, שמצויה בבסיסה של החברה הישראלית כישות מדינית חדשה.

הרשימות המתורגמות הן מקסימות, והבאתן לקורא הישראלי בתרגום משובח לעברית היא מעשה מבורך. גאנדי, מרטין לותר קינג, תורו וטולסטוי נשמעים רלוונטיים מתמיד, וקולותיהם האמיצים מפיחים רוח חיים בכל מי שכמעט נואש מהמצב בארץ. הרשימה של המשפטן-פילוסוף רולס, הופכת את הסוגיה לנוסחה בהירה ונטולת פאתוס, ומעוררת נקודות פרקטיות למחשבה. מבחינתו אין מדובר בהיענות לקריאה עלומה של "האל", או לצווי מיסטי המצוי מחוץ להשגה התבונית וההסכמית. צדק הוא סכום של כמה כללים טכניים כמעט, הלוקחים בחשבון את האפשרות שכל אחד מאיתנו עלול להמצא במצב שבו חוקי החברה יפגעו בו. הגינות, יעילות והסכמה רצונית, שוויונית ומודעות, מחליפות את השפה השירית של הנביאים.

מאמריהם של שלמה אבינרי, חיים כהן ואליקים העצני, מחזירים אותנו למציאות הישראלית. חיים כהן מתנח את הסוגיה במשפט הישראלי, ועומד על הקשיים בהגדרת הערכים מן "המשפט הטבעי" אשר יכשירו – רטרואקטיבית כמבן – את אי הציות. לבסוף הוא מציע לנסחם בהסגמה בינלאומית ולעגנם במסמכים משפטיים בעלי תוקף. אליקים העצני מבקש להחיל את "אי הציות האזרחי" על ההתנגדות להחזרת שטחי ארץ ישראל. ואולם מעבר לכותרת, אין כל קשר בין שני הנושאים. בעיקר נופלת ההשוואה לאור העובדה, שציבור המתנחלים שואף לחזק מנגנון הכפיה של מדינת הלאום, ולא להיפך. ואולם, יש מקום לכלול מאמר זה באסופה, משום שהוא מעלה את השאלה של המקור והתוקף של חוקים וערכים בישראל, ומעמדם של מקורות שונים זה מול זה. אין ספק, כי התביעה להכיר במקור ה"יהודי" לצד המקור הפוזיטיביסטי של החוק, היא שאלת יסוד מרכזית במחלוקת על הזהות המדינית של הקולקטיב היהודי בישראל.

 

חלוקה שווה של הידע

 

תמר אלאור, בפסח הבא – נשים ואוריינות בציונות הדתית עם עובד 342 עמ'

 

גם ספר זה עוסק בתביעה לחירות ושויון, והכוונה היא לתביעה להשוואת מעמד האשה לזה של הגבר בדת היהודית. המחברת עורכת מחקר מקיף על התופעה החדשה של המדרשות לבנות, והלימוד העיוני של נשים בקרב הציונות הדתית. המדובר בשבירה וכירסום של השליטה הפטריארכלית במקורות הידע והמידע, המקנה לגברים גישה בלעדית ומקפחת לבסיסי כוח,,. כאשר קראתי את הספר הפכו דבריהם של מרטין לותר קינג,, גאנדי ורולס על "אי ציות" לאי צדק, תקפים ורלוונטיים במיוחד.

לפני כעשר שנים הוחל בהקמת בתי מדרש לנשים, אשר חלקם שמו להם למטרה לפתח אוריינות נשית בתחומים שהיו שמורים עד כה לשכבה השלטת של הגברים (גמרא, למשל). בכך, סומנה פריצת המבנה הקיים של "ידע-מגדר-כוח", ביהדות הדתית. ספר זה הוא סיכום מחקר אנתרופולוגי מדעי על המתרחש בבתי מדרש אלה. במהלך המחקר שנוהל גם ב"בר אילן" התרחש רצח יצק רבין, המכונה כאן "רצח על רקע כבוד המשפחה". המחברת, השייכת לציבור החילוני ליבראלי, נזהרת שלא לחטוא בהתנשאות כלפי מושאי מחקרה, ולהמנע מ"הדרה" של קבוצה זו מן ה"בית" – תהליך שהתרחש ערב הסכמי אוסלו לפי כלי הניתוח האנתרופולוגיים.

הממצאים בספר מרתקים, כמו גם ההצצה אל עולמן של הנשים הדתיות באמצעות ראיונות ותאורים מפורטים. אלה מתגלות כמודעות לצורך בשינוי ונחושות להשיגו. בתי המדרש לנשים מהווים מוקד לשינויים נוספים בחברה הדתית, כמו שילובן של אמנות ויצירתיות בלימודי הדת. מדובר, אם כן, בתהליך מהפכני עצום, אשר אי אפשר לעצרו ואין לחזות את סופו. הספר דן גם בשאלות מהותיות כמו מעמד האמהות בזהות הנשית היהודית. לעומת הלמדנות המגדירה את הזהות הגברית. הממסד הדתי וההלכה מבוססים על הוצאת האשה ממעגל השליטה על חייה ועיצוב פני החברה. מטרה זו מושגת בראש ובראשונה על ידי מניעת הגישה של נשים לטקסטים ולידע מכונן, כלומר על ידי "חינוך לבורות". אין להתפלא, שעיקר המאבק המפמיניסטי כנגד הממסד הדתי מנוהל ומובל על ידי נשים חילוניות, שאינן רואות עצמן מחוייבות להלכה. ואולם, הפמיניזם, כתנועת שחרור ושויון, מוצא את דרכו לליבו של הממסד הדתי באמצעות הנשים הדתיות. על מנת שהפמיניזם ישלים את תפקידו, עליו להגיע עד להיכל הפנימי ביותר : שינוי דפוסי האמונה ופניו של האל.

צדק, כפי שמוכיחה ההסטוריה של "אי הציות אזרחי" אינו דבר שאפשר לבלום לנצח באמצעי כפיה ואיום. סופו שהוא מנצח, מתקן את העולם, ומה שנותר לדיון הוא האמצעים, המחיר והזמן. הקיבוץ הדתי מוביל במגמה זו, ואינו מסתיר את מטרתו לפתח אוריינות נשים ביקרתית ויצירת תמורה של ממש בתכנים הנלמדים. יש לקוות, שבכך הוא יטול שוב את מושכות המנהיגות ביצירת גשר בין הדת לצרכי החברה והשעה.

 

אשפוז הוא כליאה

 

עיתון "כפייה" גליון מספר 3, עורך : חגי אביאל, בהוצאת עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית

 

תביעה נואשת לחירות ולשוויון עולה מבין דפיו של עיתון צעיר זה. "כפיה" הוא בטאון מהפכני באמת, המוצא על ידי קבוצה בעלת מסר רדיקלי, הנאבקת על זכויותיהם וכבודם של חולי נפש בישראל. העיתון שואב מהוגים כמו פוקו ונוגע בשורשים של האלימות החברתית המופעלת כנגד מי שמפגין עצמאות, חופש וביקורת. החברה הישראלית לוקה במנטליות עדר והיא תוקפת באכזריות כל חריגה ממנה. "כפיה" אינו סובלני כלפי התהליכים שהובילו להתנהגות זו (צרכי ההשרדות של ישראל) אלא נוקט קו ביקורתי כלפי השוביניזם הבטחוניסטי, האלימות הממוסדת, ואף כלפי העלית הליברלית-הומניסטית.

העיתון מחזיק כעשרה עמודים, ויש בו מקבץ ידיעות מן התקשורת בנושאים הקשורים לאשפוזים כפויים ולטיפולים פסיכיאטריים. במרכז הגליון  כתבות תחקיר חושפניות בסגנון "העולם זה", ומידע מעשי לאנשים המתגוננים מפני הליכים כפויים. עמדת המוצא של העיתון היא תביעה קיצונית לחופש מכל כפיה, והוא אינו מוכן להתפשר עם מדיניות "טיפולית". המפקיעה את האוטונומיה וזכות ההגדרה העצמית מן הפרט. במילון המונחים של "כפיה", האשפוז הוא כליאה, ויש לבחון אותו לאור המשפט הפלילי והחוקתי, כאילו מדובר במעצר מנהלי. "כפיה" ראוי לקריאה גם על ידי אנשים שאינם מעורבים בתחום בריאות הנפש, שכן מחלת נפש אינה אלא אחרות, החושפת מחאה וביקורת על מבני המשמעות של החברה.

 

ספרות וספרים, מעריב 11-12-1998

נפלו בשבי

אבנים יקרות שנופלות בחרירי רשתות ההצלה

לתרגם לעברית

 

כאשר עבדתי באוניברסיטה העברית, בשנה האחרונה לפרוייקט הסיוע המשפטי למוכי גורל התחלתי להציץ לתוך האפלולית של סוג התעללות לא מאד שכיח ובכלל לא מוכר. למעט בעלי מקצוע, מעטים האנשים ששמעו על SRA או MC, ובעברית כמדומני "התעללות סדיסטית טקסית" ו"שבי רוחני ופסיכולוגי". חוג רחב יותר שמע אולי על נפגעי כתות מסוכנות, ועל שטיפת מוח. כתבתי בבלוג הזה לא מעט על הנושא, תוך נטילת סיכון מסויים לעסוק בנושא שברובו מוכחש הוא מודחק לשוליים.

לפני שנה בערך שמעתי ממישהו שמתעניין בתחום –  על פתיחת פורום או אתר ל MIND CONTROL – במסגרת אתר גדול יותר המעניק שירות לנפגעי אלימות, אלימות מינית וכיוצב'. ואכן מספר שבועות לאחר מכן, מישהו שלח לי לינק לפורום ולמעין דף מידע שנפתח בנושא. נידמה לי שהכנסתי את זה ללינקים שלי פה, וגם כתבתי מילה או שתיים בנושא. בינתיים, לאחרונה, קפצתי ללינק והצטערתי לראות שהפורום (שרק הוקם בעצם) כבר נעלם וירד מן המסך. נותר דף מידע לא רע, ברובו תרגומים של מאמרים זרים.

אין זה מפתיע, לדעתי, שכן הנושא סבוך מאד, וגם בעולם הרחב מתקשים להחזיק לוחות שיחה מבלי שחודרים לשם אלמנטים עוינים או שהנפגעים בעצמם יוצרם טריגרים זה לזו מטבע הדברים. עם זאת, ולמרות זאת, כמה אתרים הגיעו להישגים ובעיקר להמשכיות והתמקצעות, כמו גם ל"סניפים" במקומות נוספים בעולם הוירטואלי והאמיתי. גם האו"מ החל לטפל בהיבטים מסויימים של הבעיה, לקיים דיונים, לנסח הגדרות חדשות, ולהזמין ארגונים ופרטים, בעלי מקצוע ונפגעים, להעיד, לדון, לייעץ. לפחות מקרה אחד פורסם, שבו נפגעת (מגרמניה) קיבלה מעמד פליט באוסטרליה על רקע התעללות כזו, ואי יכולת (או רצון) מטעם רשויות החוק המקומיות להגן עליה.

—–

ולאלה שאינם מכירים את כל המונחים האלה, תקציר – SRA – ראשי תיבות של SADISTIC RITUAL ABUSE או SATANIC – מונח סל המציין התעללות שיטתית, טקסית (כלומר, בעלת מימד דתי, מיסטי, אזוטרי, פולחני בעיקר, וכיתתי) הכוללת בדרך כלל – התעללות מינית בילדים, התעללות פיזית סדיסטית בילדים ובוגרים שאינה מקרית אלא מתוכננת ושיטתית במסגרת קבוצתית כלשהי, ומיועדת באופן כלשהו ליצור שינוי אישיות אצל הנפגע כדי לשרת מטרות של המתעלל או של הקבוצה.

MC – ראשי תיבות של MIND CONTROL תורגם לעברית באותו אתר שנסגר כ"שבי רוחני ופסיכולוגי". המונח מתאר בדרך כלל מתודה אחת במסגרת של ה SRA ובעיקרה היא ניסיון להגיע לשליטה מוחלטת ברצייה, במעשים ובמחשבות של הנפגע, בשיטות שונות, הכוללות בדרך כלל חלק מן האמצעים הבאים- סימום בלתי רצוני, היפנוזה, עינויים, הטרדה מאיימת, אמצעים רפואיים או טכנולוגיים. בילדים – שימוש בחישמול, וחשיפה למראות סדיסטיים כמו התעללות בבעלי חיים האהובים על הילד, והתעללות מינית סדיסטית. מיינד קונטרול יכול להתקיים במסגרות לא פולחניות, בעיקר מוכר בניסויים שבוצעו במסגרות ממשלתיות בטחוניות בארצות הברית בזמן המלחמה הקרה ומוכרים בשם הפרוייקט MKULTRA.

נפגעי כתות מסוכנות – קשת שלימה של בעיות פסיכולוגיות, חברתיות, אישיות ורוחניות הנובעות מהצטרפות לכתות בעלות מימד שליטה גבוה, כלומר כתות שיש בהן בדרך כלל (לא תמיד) פולחן אישיות סביב אישיות מרכזית, תובענות גדולה מן המשתתפים לנתק את עצמם מן המציאות הקודמת שלהם, הפצת אמונות "שחור לבן" ותביעת נאמנות גבוהה מאד, נוהג של "וידויים", הלשנות, היררכיה ומניפולציה של קירוב/הרחקה מן המרכז והאישיות המרכזית, נישול כלכלי, רגשי, אינטלקטואלי. ניצולי כתות כאלה סובלים מקשת רחבה של קשיי הסתגלות בחזרה לחיים עצמאיים.

NON LETHAL WEAPONS – חלק מסויים מן הדיווחים כוללים גם שימוש באמצעים טכנולוגיים שניתן באופן כללי לכנות אותם כלי נשק לא קטלניים, כפי הסיווג המקובל אצל היצרנים. מדובר, לפי עדויות, באמצעים טכנולוגיים שמיועדים לניטרול המטרה (אדם או קבוצה) באמצעות סימום כלשהו המשפיע על מרכז קבלת ההחלטות (החל מטשטוש קל ועד למצב דמוי פסיכוזה או הרדמה מלאה), הטרדה אקוסטית (רעש מסוגים שונים), וכיוצב' מרעין בישין שנמצאים בשלבים שונים של פיתוח ממשי.

——-

 מטרות האו"מ וארגונים בינלאומיים

 

קושי מרכזי בטיפול בבעיות האלה ובנפגעים נובע מן המציאות שבה רוב הקבוצות שעוסקות בהתעללות מסוג זה עונות בדרך כלל גם על הגדרה של ארגון פשע, במובן זה שיש להן קשרים טובים עם רשויות חוק מקומיות, רשויות רווחה, ובעלי הון המעניקים להן הגנה מפני חשיפה והעמדה לדין; רובם ארגונים רב לאומיים המסוגלים לפעול בו זמנית בכמה מדינות. קושי אחר נובע ממצבים בהם ההתעללות קשורה גם לפתולוגיות משפחתיות, אם זה בין בני זוג, הורים ילדים או אחים. בגלל רמת הסודיות המאפיינת את הפעילות הזו, בעיקר כאשר מעורבת התעללות בילדים ב"רשת" המפיקה גם רווחים כלכליים, די בכך שבקבוצה מעורב בדרך כלשהי בכיר פוליטי או אישיות מרשויות החוק או הצבא, כדי שהקבוצה כולה תזכה למעין "חסינות", על מנת שהמידע המפליל על האישיות הבכירה לא יחשף.

האו"מ מבקש להעלות את רף הדרישה מממשלות להתערב בפעילות כזו, על ידי הצבת המשפט הבינלאומי כסטנדרט שמדינות ייאלצו לקבל על עצמן בהגנה על זכויות האדם.

ישראל

אין לדעת מה המצב בישראל, כיון שכאמור לא ידוע לי ארגון או התארגנות כלשהי המרכזים מידע או מזמינים נפגעים (כולל אנשים המתוייגים במערכת בריאות הנפש כפרנואידים) להתלונן. ההצטרפות המאוחרת והפתטית של ישראל להתארגנויות בינלאומיות למניעת סחר בנשים ובילדים עשויה לקדם איסוף חומר גם בנושאים האלה, וכך גם מרכזים למניעת אלימות במשפחה ואלימות מינית. אך בהיעדר פונקציה חברתית ייחודית, קשה להניח שהמידע קיים בצורה מאורגנת. העיסוק האחרון בכתות, למיטב ידיעתי, היה ועדה בראשותה של ח"כ לשעבר תעסה-גלזר, אך היא עסקה בעיקר במניעת מיסיונריות, והעמידה בעדיפות את האינטרס הדתי-יהודי על פני שאלות של זכויות אדם. יש להניח שהועדה לא קיבלה עדויות על התעללויות במסגרת כתות יהודיות למשל.

 

—
מה רציתי לאמר, בעצם, מי שרוצה לקיים שיחה בנושא, בכל צורה שהיא, מוזמן לשלוח אימייל באייקון לעיל, אולי נחשוב על פתיחת פורום כזה, ולקשר אותו לאחד הלוחות בחו"ל שעוסקים בנושא. למתעניינים,ועידה בינלאומית בנושא זה, תתקיים כבכל שנה בעוד כמה חודשים, בארצות הברית, בחסות S.M.A.R.T