
האחיינית של מיידוף
מיידוף מסתבר הוא הפצצה העמוקה של העונה, האיש ש"מחק" הון בכמות שאני לא יכולה אפילו לכתוב אותה, תקציב של מדינות שלמות, בלהבת אש מהירה. אין מה לאמר "יהודי חם", על פי כל קנה מידה. כתבתי בעבר פוסט על אחינו האוליגרכים הפילנתרופים האמריקאים "המכרז של המדינה", ובו תיאור המיידופים, אלה שהתעדנו מספיק כדי לרמות את עצמם להאמין שהם משהו אחר.
הפרשה הזו עוד תידון ותסופר ותחקר מזוויות שונות ומשונות, וכל המוסיף גורע. הנקודה שתפסה את שימת ליבי היא בשולי הפרשה, האחיינית של מיידוף, אחת שיינה (SHANA), שנישאה לפני שנים ספורות לעורך דין מן הרשות לני"ע, זו במקרה אותה רשות שהיתה אמורה לחקור את התלונות. שיינה, מסתבר, עבדה שם בעצמה, אבל במחלקה אחרת ואילו בעלה, אריק סוונסון, עבד במחלקת החקירות עצמה.
כמובן, טוענים הטוענים, שנישואים אלה מצביעים (לאחור) על שיקולים זרים בסגירת התיק נגדו, וההאשמות דומות לאלה שצצות בארץ מידי פעם בקשר ל"כנופיית שלטון החוק" והחמולות. אבל גם על זה לא רציתי לכתוב, אלא על תסמונת "ענבל גבריאלי", שרואיינה לא מזמן בערוץ 10, ושפכה את מררתה על העולם כולו. מסתבר שישנו כניראה איזה נוהל "שיטה" במשפחות…איך נאמר, משפחות פשע ? נו טוב, משפחות בעלות יוזמה, לשלוח את הבנות הנחמדות ביותר שלהם לייצג את המשפחה, לא תמיד ביודעין, בגופים חשובים ו"נקיים". הילדה המוכשרת, שדוחפים אותה לתוך הקריירה, מוחנפת מאד ובטוחה שקנתה את הישגיה בזכות עצמה. כך גם הנישואין שאליהם היא נקלעת, לא בצורה בוטה, לא בשידוך ממש ומוהר ונדוניה, כפי שהיה מקובל בעבר, אלא במניפולציות, שיטת פעולה מוצלחת יותר, המשיגה אותה מטרה ואף יותר מזה, המשודכת לא יכולה לבוא בטענות לאף אחד. היא בחרה והיא החליטה.
המתומרנת – פרק ב'
בשלב כלשהו המתומרנת מתעוררת, אם משום הדיסוננס ההולך ומתרחב בין מה שהיא תופסת במציאות ובין הפידבק מהסביבה (שמתייחסת אליה משום מה לא ממש ברצינות או בתור "סלולרי מהלך" של אבא שלה) , או בעקבות משבר במשפחה, או משום שאחרי כמה שנים הבעל שהתחתן בעצם עם אבא שלה, מתחיל לבגוד עם אשה אחרת, לא בהכרח מוצלחת יותר ממנה 🙂
בשלב הזה המצב לא תמיד סימפטי, תלוי עד כמה קורי העכביש כבר אוחזים בה, ומה מתירה החברה מסביב, ובעיקר "המשפחה" לעשות. מאחר שהשלב הזה כתוב בתסריט המקורי, בדרך כלל הם כבר הכינו את המלכודות בדרך ואת ה"פתרונות" לתסכול של "הילדה". גם אם היא בת חמישים, זה לא משנה. האופציות אינן נחמדות, והחברה לא מסייעת, בלשון המעטה.
עבור שיינה (המדומיינת, איני מכירה אותה בכלל ואולי זה לגמרי לא נכון לגביה), תהיה זו שנה קשה שבה היא תצטרך לשאול את עצמה אם בחרה לעבוד ברשות ני"ע בעצם, ואם היא חיה את החיים שלה או את הצרכים השילוחיים של ה"עייסק" (שבינתיים קרס ברעש). ענבל גבריאלי, מסתבר, עושה את הניסיונות שלה לעמוד על רגליה שלה, אבל כלל לא בטוח שיש לה סיכוי. גם משרד עורכי הדין של "האחיות" ישרת את "המשפחה" בסופו של דבר, אבל לפחות היחסים יהיו ברורים ונכונים יותר, התשלום יהיה נקי, ולא מניפולטיבי. (שירותי כיבוס ועריכת דין תמורת שכ"ט גבוה, שבו עושות העורכות דין מה שהן רוצות). זוהי אופציה נחמדה אם כי חלקית למדי. אחרות מסתפקות בגירושין ומציאת בן זוג יותר אותנטי המבטא יחס אמיתי לעצמן ולא ל"משפחה", כל אחת עם הפתרון שלה. אם היא מצליחה.
פרשת האוניברסיטה
כל המחשבות הקונצנטריות האלה הובילו לחשוב על הדיון המרתק בפרשת "ההטרדות במחלקה לסוציולוגיה", שם נחשף נוהל דומה, אם כי פחות משפחתי, לקיים קידומים על יסוד..איך לאמר, רשת של מחוייבויות רומנטיות ומיניות עם המרצים. אורטל בן דיין יצאה גדולה כאשר תיארה את הקונפליקט שנוצר בדימוי העצמי, כאשר המוטרדת הנסחפת (הצעירה המאוהבת) עולה אל על בסולם המקצועי ובטוחה שזה בזכות מעלותיה, אך נחשפת למבטים לא נעימים של הקולגות, היודעים ומכירים את "השטיק". כך מתחיל הדיסוננס, שמזכיר קצת את זה של "בת המאפיונר המכובד" (אלה עיקר הפרנסים שעם הסגולה מפיק, אנשים העוסקים בפשע אבל מקבלים תדמית וחנופה מהציבור כאילו היו לפחות משה רבנו), הדיסוננס בין האישה המבודדת בתוך מערכת כוח שהיא לא מבינה, ובין הסביבה שמבינה גם מבינה ומוציאה את הכעס…עליה כמובן (כי אפשר, ועל הבכיר אי אפשר ולא כדאי).
אחרי ההתפכחות בא הכעס, ואחריו פקפוק בכל, בכישורים, בבחירות, במקצוע, ביכולת. השרדניות מבין אלה שחוו זאת, ממשיכות הלאה, ואיכשהו מנתבות את האירוע למצב של "כוח", כוח שהפעם נובע מפכחון קר. על חורבות האגו והלב, בונה השורדת דימוי חדש, תוך כדי התחשבנות מוצלחת (אם אפשר) עם המערכת המעוותת הזו שבאופן מודע מנצלת תמימות וערפילים של גיל צעיר, בציניות רבה, כולל בתוך המשפחה ובתוך ה"שבט" כדי לקדם אינטרסים. חשוב להבין שההיענות של "בת הטוחן" לצרכי ה"עייסק" שלא, נעשית כמעט ללא צורך בהפעלת כפייה בוטה, ראשית פועל הרצון לרצות, שהוא טבעי והשרדותי, ושנית, מערכת של מניפולציות, "מקל וגזר" מעודנת יותר, משיגה תוצאות רצויות, כך שבסופו של דבר ה"ילדה" מתנדבת לעשות את מה שהיחידה הפטריארכלית רוצה ממנה. עבדות.
פמיניזם יהודי (או ישראלי-ציוני) -אוקסימורון ?
הפרישה שלי ההולכת ומתעצמת מהפעילות הפמיניסטית הישראלית נבעה בין היתר מכך שהוא לא עוסק בדברים האלה, שהם יותר ייחודיים לחברה הישראלית, אלא בבעיות של נשים בתרבויות אחרות ומתאים את הפתרונות לתיאוריות שהוא שואל ממדינות אחרות. הפתרונות האלה, ולא בכדי, לא פועלים פה, כי הרקע שונה מאד, ונמצא עדיין מתחת לתודעה. בעיני, במקרים רבים הן – פעילות פמיניסטיות – בעצמן השיינה והענבל גבריאליות של אבא, במשימת כיבוס כלשהי, כלומר נשלחות להציג מצג שוא על החברה או על הסיטואציה שהן נמצאות בה. זו אחת הסיבות שהמסר לא עובר, ושמתעורר כל כך הרבה כעס גם מצד נשים אחרות, כפי שקרה בפרשת החוג לסוציולוגיה. הפמיניסטית הישראלית המוכחשת בטוחה שהיא עושה מה שהיא אומרת, אבל איכשהו יוצא שהיא מחפה בעצם על השיטה ומסייעת לשמר אותה, ואף מקדמת באופן פעיל את המרוויחים והמפעילים (פטריארכים ציניים), בצורה די מתומרנת ומתוחכמת.
כפי שמיידוף שולח את מיידעלה להיות נציגת המשפחה ב"שלטון החוק" היפה, כדי לאפשר לו להמשיך את החגיגות (השתולה משמשת גם איום סמוי, גם "גשר וצינור" לדילים והיכרויות אישיות, וגם מודיע בחינם, לעיתים בתמימות מרובה), כך ניראה לפעמים שהפמיניסטיות, או חלקן, נשלחו לייצג את הממסד שבו הן עובדות (או פועלות) בדיוק כדי לאפשר את המשך החגיגות בשקט והרחק מזרקורי הביקורת הנשכנית יותר שעלולה לקלקל את התדמית. לעיתים גם משתמשים בעיוורון החלקי הזה כדי לנטרל יריבים שלפתע "נתפסים עם המכנסיים למטה" למרות שכולם יודעים את מעלליהם עשרות שנים.
אפילוג
שחרור מעבדות ושעבוד הוא תהליך ארוך, קשה וכואב, ויש הרבה נפילות בדרך ומלכודות. השלב הראשון, וההכרחי, הוא להכיר בכך במלוא עומק המשמעות, ובלי טיוחים והנחות, להכיר גם בתועלת השולית שמחזיקה את המבנה (מצד העבד), וגם את עוצמת האלימות הממסדית המופעלת כדי לשמר את המבנה. אין לזלזל אף פעם במבנים המושתתים על עבדות, כיון שהם יודעים טוב שהם יקרסו ברגע שהעבדים ילכו או ידרשו שכר הוגן. לכן, מבחינה זו מדובר במלחמה לחיים ולמות, מלחמה שלא לוקחים בה שבויים, והיא חוצה נאמנויות אחרות כמו הורות, משפחה ואהבה זוגית. לא מדובר במבנה שממנו מרוויחים כביכול "הגברים" בעלמא, אלא השבט כולו, א במקרים רבים יותר החמולה, המחלקה האקדמית, היחידה הכלכלית, ביחס לסביבה שלו. ניצול עבדים מאפשר יתרון יחסי אדיר בתחרות על משאבים, ויש חברות שלמות שכל קיומן מותנה בעבדות, אחרת הן יקרסו לחלוטין כלכלית ותרבותית. האמת היא שמבנים המבוססים על "פירמידה", כלומר ניצול אינסטרומנטלי של בני אדם, מועמדים לקריסה בכל מקרה, השאלה איך ומתי ובאיזה מחיר.