Monthly Archives: דצמבר 2008

ביקור בשטח, נצרת

 

 

נר שמיני

 

לאור הפוגה בגשמים ובקור החלטתי לכתת רגלי לעיר המחוז (נצרת) לצורך קניות חנוכה שנידחו, מתנות, גרביים וכל מה שאי אפשר למצוא בטבריה השוממה. רצה הגורל, או משהו אחר, והאובוטוס שבו נסעתי – היוצא בארבע וחצי מטבריה (431) נקלע להפגנה סוערת ומהומות בכפר קנא (כנא ?) בואך נצרת, ממש ביציאה מצומת בית רימון. האוטובוס נאלץ לחזור על עקבותיו ולנסוע בנתיב עוקף (צומת המוביל) לנצרת בפקק מזדחל. את הנתיב השני. ממול, חסמו והוא שימש לעשרות ניידות, משאיות מפחידות שנושאות טרקטורים גדולים של צה"ל ואמבולנסים. מבט מן החלון הראה גוש אנושי ענק, אלפים כניראה, צועד מכפר קנא למטה, ונתקל ב"כוחותנו". האזור היה חשוך. האוטובוס המשיך בדרכו, אנשים מיעטו לדבר, כאילו אסור להזכיר את האירועים. פחד.

 

חששתי שהעיתוי לנסיעה היה אומלל, בסך הכל רציתי ללכת לקניון הכי קרוב למקום מגורי, בחופשה, ולא תכננתי להיקלע לאזור עימותים. היה משהו סוריאליסטי באירועים, שהזכיר לי סרטים מדרום אפריקה, את קיר הזכוכית הענק שחוצה בין מציאות אחת, ובין "מהומות שחורות" המתרחשות בצד, די קרוב, אבל "שקופות" לחלוטין.

 

בקניון היתה "נוכחות מוגברת" של כוחות בטחון, והצלחתי לקנות כל מה שרציתי וגם לבקר בשוק של יום ראשון, שהוא חגיגה של שוק לאוהבי הזאנר. בהמתנה לאוטובוס בחזרה, נקלעתי לשיחה עם שלושה תושבי כפר קנא, שניים מהם היו בהפגנה,וסיפרו שהיה גז והיו מכות. השלישי, המבוגר מביניהם השתיק אותם ואמר "לא היה כלום היום בכפר קנא. אני מדבר בטלפון עם הבית כל רבע שעה, לא היה כלום". ניכר שהוא חושש להיתפס כמעורב במשהו. הצעירים לא השתתקו. אחד שאל אותי במישרין "מה דעתך על מה שעושים בעזה ? מאתיים שבעים הרוגים ?" . אמרתי לו "אני נגד. אבל זה כבר מאוחר קצת לא ? ב 82 לפני שנולדת, היה הניסיון האחרון של יהודים להשפיע על הצבא והממשלה, באו מאות אלפים, אנשים חזקים יחסית, והממשלה השתינה עלינו, ואריק שרון מאז רק השמין ואכל את כולנו. מאז חבל על הזמן. " הוא צחק ואמר "כן, נולדתי ב 1990, זה אחרי זה.". הסתכלתי עליו, בחור צעיר, ואמרתי לו "תדאגו שיהיו יהודים בהפגנה וטלויזיה, זה הכל מה שאני יכולה להגיד לך, אל תישארו לבד.". המבוגר התקרב שוב, הציע לי סיגריה, ואמר "האוטובוס מאחר, אולי תישארי לישון בכפר קנא ?" סירבתי בתודה, רק זה חסר לי , הגיע בדיוק האוטובוס שלי, ונסעתי הביתה.

 

בטלויזיה, ברדיו ובאינטרנט אין איזכור של האירוע.

 

 הייתי שולחת לכם צילומים. אבל הסלולרי שלי בקושי שולח סמס, והמצלמה האחרונה שהיתה לי (פילם כמובן), הלכה פייפן.

 

 

 

בעדה אשקלון

 

 

עזה לאן ?

 

לא יודעת אם צה"ל הצליח או יצליח לייאש את החמאס הוא בטוח הצליח לייאש אותי, ולהתיש את תושבי ישראל עד כדי כך שהאפתיה חוגגת, ולא משום תחושת בטחון מדהימה של מישהו, כולל המתלהמים, שאנחנו בידיים אמינות.

 

יותר מלהערים על החמאס, הערים צה"ל גם על תושבי ישראל, שעסוקים בתהליך בחירות חשוב, ובאמת זה לא הזמן להיכנס למבצעים שמדברים עליהם שנתיים לפחות ויכולים היו לחכות להנהגה מוסכמת. חשוב לזכור ולהזכיר שאולמרט הועף על רקע מבצע לבנון, שהתחיל באותה צורה. שיש לו כמה כתבי אישום בקנה על גניבת סוכריות מילדים נכים. מתן וילנאי שמטכס את הפלופ הנוכחי כמה חודשים, במבטו השקט והמסוקס שמחפה על כלום כמובן, אמור להיעלם מהנוף הפוליטי אחרי הבחירות (לפי הצפוי למפלגת העבודה, תיק הבטחון לא ילך אליה).

בקיצור, כנופיה של חדלי אישים שהציבור כבר הקיא אותם בכל ג'סטה אפשרית, מנסה להציל את עצמה על הגב של שדרות. שלא לדבר על הפלשתינאים, ומה שהם עוברים ועוד יעברו כדי שהביזה מהציבור הישראלי תימשך ללא הפרעה. אחרי הכל מדובר על שוד גדול, פרשת מיידוף נותנת מושג על המימדים של שווקי הון, תיקי פנסיות של מגזרים שלמים, משכנתאות מזוייפות של היאחזויות והתנחלויות או קניוני רפאים. מיליארדי דולרים זה עייסק רציני, וצריך הרבה זיקוקי דינור ודם כדי להסיח את שימת הלב. אבל כל אלה שעכשיו בולסים סופגניות כדי להרגיע את החרדה, לא יקומו לגורל כלכלי טוב יותר אחרי ש"החמאס ירד על הברכיים" ואפילו אם החמאס ייעלם לפתע במטה קסם.

 

מה הלאה ?

 

פה בצפון "החדשות" העקריות הן באזים של מטוסים והליקופטרים, כניראה סיורי הרתעה בלבנון, ומחסומים מתוגברים נגד "מחאה צפויה של ערביי הצפון", מה שמעורר אצלי חשש שהצמד וילנאי ("אני הגון כי אני שותק") וברק, ינסה לגנוב קצת דיכוי בגליל, ככה ליישר קו עם אוקטובר 2000, ולקבוע עובדות חדשות בשטח. חלק ממושבי הצפון הציבו שמירה בכניסה נגד "פלישה של ערבים" (???) וכולי וכולי, צלילים לא נעימים של אפרטהייד זוחל.  אי אפשר לדעת מה יעשו פה, אנחנו תמיד קמים בבוקר עם "הפתעה ערמומית" של מישהו על משהו.

 

הישרדות (2)

 

כותרות הפרומו של היום, ממש תקל תקל מנה ופרסין …"אין אוכל, אין מים, אין חברים"…..

 

 

המלצות

 

 

אם אתם גרים באזור רחובות

 

מורה מעולה ליוגה, מבריאה את הגוף והנפש (חמסה חמסה) מצויינת במזכרת בתיה (פרוור ליד העיר רחובות), תמר בלמס. חפשו, שווה.

 

סרט שואה נחמד

 

אתמול נפלתי אחרי הצהריים על סרט שריתק אותי למסך חרף הרצון העז לישון. "ללא גורל" ההונגרי, הופק ב 2005 ומבוסס על ספרו של זוכה פרס נובל לספרות , היהודי ההונגרי אימרי קרטש  . זהו כבר סרט שואה הונגרי שלישי שאני צופה בו לאחרונה, החל מהאומץ של אמי, ואחד נוסף – מזוית לא יהודית _יומן למען ילדי – המספר על השנים שלאחר "השחרור", תחת המגף הסובייטי, ועכשיו הפנינה הקטנה הזו. השואה מזוית עמוקה יותר, אופיינית לראיה המיוחדת של יהודי הונגריה שלא עלו לארץ אלא קשרו גורלם במולדתם המקורית. ככלל, סרטי השואה המופקים לאחרונה ללא הזוית הציונית הקלושה מחזירים את התקווה שישנה התאוששות והתחדשות של יצירה יהודית וחכמה הממשיכה מסורת אבות. בעוד ישראל מפיקה את "הישרדות" (בזיון קולוסאלי לאינטליגנציה של העם היהודי לדורותיו), יהודי הגולה, בעיקר לא אלה מאמריקה, מחזירים עטרה ליושנה וגם…באורח פלא, את האמונה, התקווה "להיות עם חופשי" וכל המלל של ההמנון שבישראל הפך לקש מתלעלע ופתטי.

ב"אומץ של אמי" ראינו התמודדות יפה עם אלמנט הבחירה וההשגחה מנקודת מבט של אשה יהודיה בעיצומה של הדרמה בבודפשט 1944, וכאן ממש פרק המשך, התייחסות לשואה בצורה מורכבת וחכמה מזוית הראיה של נער בן 14. הנער החכם הזה, הניצב בהנגדה ל"זקני השבט" שלא מבינים כלום ונותנים עצות גרועות לצאן, מראה להם שיש חופש ויש בחירה בכל רגע נתון, ואיך להפיק את המירב מהצלילה אל החשיכה. ללא התחנפות אלי ויזלית, הילד משיב להונגרי הראשון שפוגש אותו אחרי השואה, "איך אתה מרגיש עכשיו שנותרת בחיים ואתה חוזר הביתה, לעירך ולמשפחה ?", עיניו של ההונגרי השואל מסמנות את התשובה הרצוייה, אך הילד משיב ללא היסוס "שינאה".

 

תערוכת הליצנים, לוחמי המחתרת FREAKSHOW ?

 

חשבתי השבוע כמה אירונית ההסטוריה, ואיך אמריקה מציגה לראווה קבל עם ועולם את נבחרת הליצנים של לוחמי חירות ישראל במתכונת המאולפת בקרקס. לבני, נתניהו, רם עימנואל, כל הפטריוטים המתלהמים של "קום המדינה", נראים כמו משתתפים במשחק הישרדות 3 בהפקת רשת כבלים זולה באמריקה. ילדי היהודים "הגאים" שברכיהם לא יתכופפו לעולם (אלא אם כן יחליקו באמבטיה), מדכאים ביד רמה את "המחתרות" הגאות דהתא, את הפייגלינים או מי שזה לא יהיה, החוזרים כתוכים על ססמאות בית"ר המקורית. עד שלא יעמידו יהודי על מקומו, כך שימכור את האמא שלו בשביל כסף, לא יהיו מרוצים. והצליחו בגדול. דבר דומה אפשר היה לחוש במקצת בקמפיין של חנין, הקומוניסט הרוסופיל לשעבר, עם סטיקרים באנגלית ((!?) ו "יס וי קאן", בשבח המנצחים ! כל זה מזכיר לי את הטרגדיה שעוברת גם על הפלשתינים, על נסרין ("ערבי טוב" בביקיני וצרכנות ג'נרית) לעומת ילדי עזה ה"קיצוניים", וכל הלוחמה הפסיכולוגית התרבותית הזו…המסר לערבים הוא ברור, תלמדו מלבני, ומנתניהו, תהיו הגיוניים, תפסיקו להתעקש על הזהות הערבושית הזו ועל הדת המפגרת שלכם, תצטרפו אלינו, תהיו יפים, עם SUV וניתוחים פלסטיים, תצבעו בלונד קארה, אנשים ללא משפחה, ללא עבר, וללא ערכים, בואו אלינו לפונזי הגדול !

 

בקיצור, אין מה לאמר, צדק החכם באדם. אין חדש תחת השמש…ההצגה חייבת להימשך !

 

 

 

 

בת הטוחן

 

האחיינית של מיידוף

 

 מיידוף מסתבר הוא הפצצה העמוקה של העונה, האיש ש"מחק" הון בכמות שאני לא יכולה אפילו לכתוב אותה, תקציב של מדינות שלמות, בלהבת אש מהירה. אין מה לאמר "יהודי חם", על פי כל קנה מידה. כתבתי בעבר פוסט על אחינו האוליגרכים הפילנתרופים האמריקאים "המכרז של המדינה", ובו תיאור המיידופים, אלה שהתעדנו מספיק כדי לרמות את עצמם להאמין שהם משהו אחר.

 

הפרשה הזו עוד תידון ותסופר ותחקר מזוויות שונות ומשונות, וכל המוסיף גורע. הנקודה שתפסה את שימת ליבי היא בשולי הפרשה, האחיינית של מיידוף, אחת שיינה (SHANA), שנישאה לפני שנים ספורות לעורך דין מן הרשות לני"ע, זו במקרה אותה רשות שהיתה אמורה לחקור את התלונות. שיינה, מסתבר, עבדה שם בעצמה, אבל במחלקה אחרת ואילו בעלה, אריק סוונסון, עבד במחלקת החקירות עצמה.

כמובן, טוענים הטוענים, שנישואים אלה מצביעים (לאחור) על שיקולים זרים בסגירת התיק נגדו, וההאשמות דומות לאלה שצצות בארץ מידי פעם בקשר ל"כנופיית שלטון החוק" והחמולות. אבל גם על זה לא רציתי לכתוב, אלא על תסמונת "ענבל גבריאלי", שרואיינה לא מזמן בערוץ 10, ושפכה את מררתה על העולם כולו. מסתבר שישנו כניראה איזה נוהל "שיטה" במשפחות…איך נאמר, משפחות פשע ? נו טוב, משפחות בעלות יוזמה, לשלוח את הבנות הנחמדות ביותר שלהם לייצג את המשפחה, לא תמיד ביודעין, בגופים חשובים ו"נקיים". הילדה המוכשרת, שדוחפים אותה לתוך הקריירה, מוחנפת מאד ובטוחה שקנתה את הישגיה בזכות עצמה. כך גם הנישואין שאליהם היא נקלעת, לא בצורה בוטה, לא בשידוך ממש ומוהר ונדוניה, כפי שהיה מקובל בעבר, אלא במניפולציות, שיטת פעולה מוצלחת יותר, המשיגה אותה מטרה ואף יותר מזה, המשודכת לא יכולה לבוא בטענות לאף אחד. היא בחרה והיא החליטה.

 

המתומרנת – פרק ב'

 

בשלב כלשהו המתומרנת מתעוררת, אם משום הדיסוננס ההולך ומתרחב בין מה שהיא תופסת במציאות ובין הפידבק מהסביבה (שמתייחסת אליה משום מה לא ממש ברצינות או בתור "סלולרי מהלך" של אבא שלה) , או בעקבות משבר במשפחה, או משום שאחרי כמה שנים הבעל שהתחתן בעצם עם אבא שלה, מתחיל לבגוד עם אשה אחרת, לא בהכרח מוצלחת יותר ממנה 🙂

בשלב הזה המצב לא תמיד סימפטי, תלוי עד כמה קורי העכביש כבר אוחזים בה, ומה מתירה החברה מסביב, ובעיקר "המשפחה" לעשות. מאחר שהשלב הזה כתוב בתסריט המקורי, בדרך כלל הם כבר הכינו את המלכודות בדרך ואת ה"פתרונות" לתסכול של "הילדה". גם אם היא בת חמישים, זה לא משנה. האופציות אינן נחמדות, והחברה לא מסייעת, בלשון המעטה.

עבור שיינה (המדומיינת, איני מכירה אותה בכלל ואולי זה לגמרי לא נכון לגביה), תהיה זו שנה קשה שבה היא תצטרך לשאול את עצמה אם בחרה לעבוד ברשות ני"ע בעצם, ואם היא חיה את החיים שלה או את הצרכים השילוחיים של ה"עייסק" (שבינתיים קרס ברעש). ענבל גבריאלי, מסתבר, עושה את הניסיונות שלה לעמוד על רגליה שלה, אבל כלל לא בטוח שיש לה סיכוי. גם משרד עורכי הדין של "האחיות" ישרת את "המשפחה" בסופו של דבר, אבל לפחות היחסים יהיו ברורים ונכונים יותר, התשלום יהיה נקי, ולא מניפולטיבי. (שירותי כיבוס ועריכת דין תמורת שכ"ט גבוה, שבו עושות העורכות דין מה שהן רוצות). זוהי אופציה נחמדה אם כי חלקית למדי. אחרות מסתפקות בגירושין ומציאת בן זוג יותר אותנטי המבטא יחס אמיתי לעצמן ולא ל"משפחה", כל אחת עם הפתרון שלה. אם היא מצליחה.

 

פרשת האוניברסיטה

 

כל המחשבות הקונצנטריות האלה הובילו לחשוב על הדיון המרתק בפרשת "ההטרדות במחלקה לסוציולוגיה", שם נחשף נוהל דומה, אם כי פחות משפחתי, לקיים קידומים על יסוד..איך לאמר, רשת של מחוייבויות רומנטיות ומיניות עם המרצים. אורטל בן דיין יצאה גדולה כאשר תיארה את הקונפליקט שנוצר בדימוי העצמי, כאשר המוטרדת הנסחפת (הצעירה המאוהבת) עולה אל על בסולם המקצועי ובטוחה שזה בזכות מעלותיה, אך נחשפת למבטים לא נעימים של הקולגות, היודעים ומכירים את "השטיק". כך מתחיל הדיסוננס, שמזכיר קצת את זה של "בת המאפיונר המכובד" (אלה עיקר הפרנסים שעם הסגולה מפיק, אנשים העוסקים בפשע אבל מקבלים תדמית וחנופה מהציבור כאילו היו לפחות משה רבנו), הדיסוננס בין האישה המבודדת בתוך מערכת כוח שהיא לא מבינה, ובין הסביבה שמבינה גם מבינה ומוציאה את הכעס…עליה כמובן (כי אפשר, ועל הבכיר אי אפשר ולא כדאי).

אחרי ההתפכחות בא הכעס, ואחריו פקפוק בכל, בכישורים, בבחירות, במקצוע, ביכולת. השרדניות מבין אלה שחוו זאת, ממשיכות הלאה, ואיכשהו מנתבות את האירוע למצב של "כוח", כוח שהפעם נובע מפכחון קר. על חורבות האגו והלב, בונה השורדת דימוי חדש, תוך כדי התחשבנות מוצלחת (אם אפשר) עם המערכת המעוותת הזו שבאופן מודע מנצלת תמימות וערפילים של גיל צעיר, בציניות רבה, כולל בתוך המשפחה ובתוך ה"שבט" כדי לקדם אינטרסים. חשוב להבין שההיענות של "בת הטוחן" לצרכי ה"עייסק" שלא, נעשית כמעט ללא צורך בהפעלת כפייה בוטה, ראשית פועל הרצון לרצות, שהוא טבעי והשרדותי, ושנית, מערכת של מניפולציות, "מקל וגזר" מעודנת יותר, משיגה תוצאות רצויות, כך שבסופו של דבר ה"ילדה" מתנדבת לעשות את מה שהיחידה הפטריארכלית רוצה ממנה. עבדות.

 

פמיניזם יהודי (או ישראלי-ציוני) -אוקסימורון ?

 

הפרישה שלי ההולכת ומתעצמת מהפעילות הפמיניסטית הישראלית נבעה בין היתר מכך שהוא לא עוסק בדברים האלה, שהם יותר ייחודיים לחברה הישראלית, אלא בבעיות של נשים בתרבויות אחרות ומתאים את הפתרונות לתיאוריות שהוא שואל ממדינות אחרות. הפתרונות האלה, ולא בכדי, לא פועלים פה, כי הרקע שונה מאד, ונמצא עדיין מתחת לתודעה. בעיני, במקרים רבים הן  – פעילות פמיניסטיות – בעצמן השיינה והענבל גבריאליות של אבא, במשימת כיבוס כלשהי, כלומר נשלחות להציג מצג שוא על החברה או על הסיטואציה שהן נמצאות בה. זו אחת הסיבות שהמסר לא עובר, ושמתעורר כל כך הרבה כעס גם מצד נשים אחרות, כפי שקרה בפרשת החוג לסוציולוגיה. הפמיניסטית הישראלית המוכחשת בטוחה שהיא עושה מה שהיא אומרת, אבל איכשהו יוצא שהיא מחפה בעצם על השיטה ומסייעת לשמר אותה, ואף מקדמת באופן פעיל את המרוויחים והמפעילים (פטריארכים ציניים), בצורה די מתומרנת ומתוחכמת.

כפי שמיידוף שולח את מיידעלה להיות נציגת המשפחה ב"שלטון החוק" היפה, כדי לאפשר לו להמשיך את החגיגות (השתולה משמשת גם איום סמוי, גם "גשר וצינור" לדילים והיכרויות אישיות, וגם מודיע בחינם, לעיתים בתמימות מרובה), כך ניראה לפעמים שהפמיניסטיות, או חלקן, נשלחו לייצג את הממסד שבו הן עובדות (או פועלות) בדיוק כדי לאפשר את המשך החגיגות בשקט והרחק מזרקורי הביקורת הנשכנית יותר שעלולה לקלקל את התדמית. לעיתים גם משתמשים בעיוורון החלקי הזה כדי לנטרל יריבים שלפתע "נתפסים עם המכנסיים למטה" למרות שכולם יודעים את מעלליהם עשרות שנים. 

 

אפילוג

 

שחרור מעבדות ושעבוד הוא תהליך ארוך, קשה וכואב, ויש הרבה נפילות בדרך ומלכודות. השלב הראשון, וההכרחי, הוא להכיר בכך במלוא עומק המשמעות, ובלי טיוחים והנחות, להכיר גם בתועלת השולית שמחזיקה את המבנה (מצד העבד), וגם את עוצמת האלימות הממסדית המופעלת כדי לשמר את המבנה. אין לזלזל אף פעם במבנים המושתתים על עבדות, כיון שהם יודעים טוב שהם יקרסו ברגע שהעבדים ילכו או ידרשו שכר הוגן. לכן, מבחינה זו מדובר במלחמה לחיים ולמות, מלחמה שלא לוקחים בה שבויים, והיא חוצה נאמנויות אחרות כמו הורות, משפחה ואהבה זוגית. לא מדובר במבנה שממנו מרוויחים כביכול "הגברים" בעלמא, אלא השבט כולו, א במקרים רבים יותר החמולה, המחלקה האקדמית, היחידה הכלכלית,  ביחס לסביבה שלו. ניצול עבדים מאפשר יתרון יחסי אדיר בתחרות על משאבים, ויש חברות שלמות שכל קיומן מותנה בעבדות, אחרת הן יקרסו לחלוטין כלכלית ותרבותית. האמת היא שמבנים המבוססים על "פירמידה", כלומר ניצול אינסטרומנטלי של בני אדם, מועמדים לקריסה בכל מקרה, השאלה איך ומתי ובאיזה מחיר. 

ערן בן ימיני – פוליטיקה אחרת ? או נימנום ?

 

 

 

בבלוג של שוקי התלוננתי קלות שלא מבינים מה זו המפלגה הירוקה-מימד לעומת שאר הגופים הירוקים, ובכלל מיהם, ולמה להתייחס אליהם. כמו כן, התלוננתי שלא קיבלתי תשובות מהדובר שלהם. תוך שלוש שניות וחצי נחת אימייל בתיבתי מערן בן ימיני יו"ר התנועה, עם נכונות ונגישות מלאה להשיב לכל תהיה. העברתי לו כחמש עשרה שאלות מעצבנות וקטנוניות, והצעתי לו להשיב עליהן ברצף וזו התשובה.

 

זו תשובה לא רעה אם היה מדובר בראיון רדיו או טלויזיה, אבל קצת אוורירית מידי לתרבות הבלוגרים, ולספקנים הרובצים לפתח הבלוג הזה במיוחד. לא קיבלתי תשובות רכילאיות (מי אתה ומאיפה אתה נוחת עלינו), לא קיבלתי תשובה לעקיצה על "העולה החדש" מספר 2 ברשימה אשר עיברת את שמו ושם משפחתו בניגוד גמור לטרנד ובכלל מאיפה הוא מגיע אלינו (מאיזה שטעטל ז"א),  לא קיבלתי תשובה ישירה לשאלות על ניסוים בחיילי צה"ל ופרשת הקישון; והרגשתי שהנושא החברתי לא מחודד בתשובה (עידוד עסקים קטנים…זה לא בדיוק מה שחסר כרגע בכלכלה הישראלית, לעומת למשל הגדלת קצבאות ילדים).

 

התגובה שלי היא –  שהתגובה שלו מזכירה קצת דוברות של עמותה חוץ פרלמנטרית ולא תשובה פוליטית, ערב בחירות, לטוב ולרע. השאלה אם המסר שאתם מקבלים פה למטה יכול להוציא אתכם לקלפי ביום פקודה ? כל אחת יכולה להחליט בעצמה.

 

איריס שלום

 

התנועה הירוקה היא מפלגה סביבתית – חברתית במודל של מפלגות ירוקות רבות בעולם המציגה תפיסת עולם רחבה ומאמינה כי אין אפשרות להפריד בין המשבר הסביבתי למשבר החברתי.

המפלגה התל אביבית שאת מדברת עליה היא מפלגת הירוקים המציגה תפיסה ירוקה אחרת "נטראלית" המתמקדת אך ורק בזיהום ומיחזור.

האנשים שהקימו את התנועה הירוקה הם פעילים ומנהיגים סביבתיים וחברתיים אשר הקימו והובילו ארגונים חוץ ממשלתיים (אני זכיתי להיות ממקימי מגמה ירוקה, פרופ' אלון טל הקים את אדם טבע ודין ומכון הערבה ללימודי איכות סביבה (בו לומדים יהודים וערבים מהמזרח התיכון), איריס האן הייתה המתכננת הראשית של החברה להגנת הטבע והיא נציגת הארגונים הירוקים במועצה הארצית לתכנון ובנייה, ד"ר חוסיים טרבייה הקים וניהל את איגוד ערים לאכות סביבה בית נטופה בסכנין שהוא אחד מאיגודי הערים הגדולים בישראל, יעל כהן פארן היא מנכ"ל הפורום הישראלי לאנרגיה, שלומית לי היא פעילה פמיניסטית באחותי…. ועוד…)

התנועה הירוקה היא המפלגה היחידה שתמכה בעיר לכולנו מכיוון שיש זיהוי בין תפיסות העולם של עיר לכולנו לבין אילו של התנועה הירוקה. אנשי עיר לכולנו הצליח לתרגם את החזון הארצי לשנו למצע עירוני מרתק ומעשי. מספר 5 בעיר לכולנו הוא ד"ר נח עפרון שהוא למעשה נציג התנועה הירוקה בעיר לכולנו.

לירוק בעיננו יש משמעויות רבות, ישנה הגדרה על דרך השלילה שהיא התנגדות לדיכוי וניצול, ניצול הנובע מיחסי כוחות ומתרבות כוחנית המצדיקה ומאפשרת לנצל את החלש ממך, בין אם זה עניים ממך, עמים חלשים ממך, נשים, משאבי טבע, ילדים, בעלי חיים….. זוהי הגדרה לא רעה אולם אנו מקפידים גם להגדיר את התפיסה הירוקה בצורה חיובית ויש לה מספר מרכיבים:

  1. תכנון ארוך טווח – הקיום שלנו איננו צריך לבוא על חשבון הדורות הבאים.
  2. ערבות הדדית – במערכות אקולוגיות כל הפרטים תלויים אחד בשני, כך גם מערכות חברתיות. קהילתיות היא הכלי הטוב ביותר להתגבר על המשבר הסביבתי והמשבר החברתי.
  3. מעורבות ושיתוף הציבור בקבלת ההחלטות – הדמוקרטיה היצוגית חשובה אבל איננה מספיקה, הרבה מאוד עוולות נעשות במחשכים, מערכות של שיתוף ומעורבות הציבור בקבלת ההחלטות (יש מודלים רבים בתחומי החינוך, התכנון והבנייה, בריאות ועוד) תציף ותשקיף את הנושאים לציבור הרחב.
  4. נחלת הכלל – ההגדרה לנחלת הכלל היא כל מה ששיך לכולם ולא שייך לאף אחד. כמו: חופים, ימים, מגוון מינים, אינטרנט, שפות, מוזיקת וסיפורי עם… את נחלת הכלל אין להפריט ויש לנהלה כנכס משותף שלא שייך לאף אחד.
  5. שוויון – לא צריך להסביר, אני חושב שזה ברור שפערים חברתיים פוגעים במערכות אקולוגיות ובמרקם החברתי.

 

בתנועה הירוקה חברים פעילים שעובדים כתך אל כתף מזה 10-15 שנים, ביחד הצליחו לגבש תפיסת עולם משותפת, עמדות חברתיות, סביבתיות, מדיניות, תרבותיות חדשות ומרעננות (לדעתי), כך שלמעשה התנועה הירוקה היא מפלגה חדשה-ותיקה.

אין חשש שיקרה לתנועה הירוקה את שקרה לגמלאים (שם התקבצו קבוצת אנשים שלושה חודשים לפני הבחירות שאין בינם שום הקשר אידאולוגי).

 

התפיסה הירוקה איננה אסקפיזם מהנושאים הבוערים בישראל, התפיסה הירוקה נותנת מענה אחר לכל אחד מהנושאים (מדיניים, כלכליים וחברתיים).

היריעה קצרה מלפרט אבל אני בטוח שהעקרונות שציינתי מסמנות את הכיוון.

 

אנחנו כמחוקקים נפעל בעיקר בתחומים שמביאים לידי ביטוי את הקשר הסביבתי חברתי כמו: קידום תחבורה ציבורית ומערכות הסעה המוניות אחרות (שילוב וסינכרון המערכות, כירטוס אחיד, מרכז מידע אחד, תיקצוב…), עידוד וייצור מקומות עבודה בתחומי ה Clean-tech, עידוד עסקים קטנים, בריאות הציבור ורפואה מונעת (תחום מאוד חשוב לסביבתנים, תחום שהוא בתת תיקצוב כ 2% מתקציב משרד הבריאות).

 

פעלנו במשך שנים רבות בארגונים חוץ פרלמנטרים ואף היו לנו הישגים רבים, אולם התמונה הכוללת נראית פחות ופחות טוב. היא נראית פחות טוב בגלל שהפוליטיקה הישראלית אטומה ומנוכרת לציבור הרחב (לאנשים רבים היא לא רלוונטית), על כן יש חשיבות רבה בהקמת התנועה הירוקה אשר תיצר את הגשר עליו יפסעו פעילים לשינוי חברתי אשר יחוללו את השינוי מתוך הזירה הפוליטית ולא כמעודדים מבחוץ כפי שהיה עד היום.

 

אנו מרגישים שהחיבור עם מימד נכון מכמה סיבות:

ראשית לרב מיכאל מלכיאור רקורד חברתי וסביבתי מצויין הן בחקיקה, הן כיו"ר השדולה החברתית – סביבתית (ביחד עם דב חנין) והן בשר ועשייה עם ארגונים חברתיים וסביבתיים.

שנית כשישבנו לדבר על תפיסות העולם מצאנו זהות מדהימה והיה מרתק לגלות איך הגענו למסקנות זהות כאשר כל אחד מהצדדים הגיע ממקור שונה (רובינו בתנועה הירוקה חילונים).

שלישית, האלמנט הרוחני מייצר עומק חשוב מאוד לתפיסות העולם החברתיות והסביבתיות אשר נוטות לעיתים רבות להיות מטריאליסטיות.

וישנן עוד סיבות רבות, לא אלא אותך בהן…

 

לכולנו בתנועה הירוקה היסטוריה ארוכה של התמודדות עם בעלי הון שניצלו את כוחם כדי לבנות בחופים, לזהם מהמפעלים שלהם ועוד, ויש מקרים רבים שיכלנו להם, אנחנו גאים בכך וכך גם נמשיך.

 

לנושא הגרעין לא התייחסנו כמפלגה ואני יכול לתת לך את התייחסותי האישית.

יש לחלק את נושא הגרעין לשני חלקים: גרעין למטרות שלום וגרעין למטרות מלחמה. גרעין למטרות שלום (ייצור חשמל) ישנן בעיות רבות ומי שחושב שזהו הפיתרון הטוב ביותר לפליטות גזי החממה אני מציע לו לבחון את העלויות האנרגטיות שבכריית החמרים הרדיואקטיביים וטיהורן, וכומובן שישנה בעיה גדולה עם הפסולת הרדיו אקטיבית.

גרעין למטרת מלחמה, פה אני חושב שעל כולנו להיות מודאגים ולא רק בגלל אירן. אני מאוד מודאג מהטיפול בנושא הגרעין בישראל, מהיכרותי עם הרשויות בישראל יש זלזול בכל הקשור בבטיחות וטיפול בחומרים מסוכנים ואני יכול לתת דוגמאות רבות. חוסר השקיפות בנושא והסודיות יכול להביא מחדלים רבים והסרט שחיים ריבלין עשה בערוץ 2 צריך להדליק נורות אדומות לכולנו.

 

 

אני עצמי גדלתי בבית חם ואוהב, הורים לארבעה ילדים (ממש אין תלונות)  שנתנו לנו המון במובן הרגשי והאינטלקטואלי. הייתה תודעה פוליטית אולם היא הייתה משנית לעמדות עקרוניות יותר רגישות לאחרים ואהבת אנשים.

 

המימון של התנועה הירוקה בא מדמי חבר ותרומות קטנות (עד 2,000 ₪ למשק בית בשנת בחירות) והלוואות בזמן קמפיין הבחירות.

 

אני מקווה שעניתי לך על חלק מהשאלות

 

ערן בן ימיני

יו"ר התנועה הירוקה

 
 
יום רביעי 7/1/08 כנס השקת קמפיין הבחירות של התנועה הירוקה – מימד
אנא הצטרפו לדף התנועה הירוקה בפייסבוק
http://www.facebook.com/home.php#/pages/Green-Movement-/37942532300
 
 
 

 

 

הבלוגוספירה בפוליטיקה

 

השבוע הזכירו לי את הראיון המיתולוגי שערכתי במקרה לחלוטין עם דודי גולדמן, מידיעות אחרונות (הנה, לינק), השורה התחתונה של גולדמן היתה שהבלוגוספירה זה שוליים זניחים ועלובים, ובטח ובטח לא רלוונטיים לתעמולת בחירות. כמו שאמר את זה בזחיחות ובטחון מלא, ככה התברר שהבלוגוספירה נטלה חלק משמעותי בקמפיין של אובמה, איזה איש אחד שולי, שנבחר לועד הכיתה ביהופיץ. (בהזדמנות אחרת, דיון בשאלה איך זה אנשים שנכשלים קולוסאלית בכל ניבוי וניתוח מקצועי ממשיכים להחזיק במשרות ונחשבים למומחים, כולל גם בפוליטיקה. ואילו מי שהוכיח יכולת ניתוח וראייה וגם יכולת לעמוד בלחץ של טרנדים, לא ממריא. זה אולי יסביר את המערכת הפוליטית והבחירות המתקרבות). אגב חשוב לי לציין שהמפגש עם גולדמן היה גם הוא ערב בחירות, כאשר כתבתי פוסט קטלני וחושפני על רפי איתן, וגולדמן נזעק להגן עליו (ידיעות אחרונות הם האחראים העיקריים לתופעת "הגמלאים") ולסתום לי את הפה. מאחר שיידיעות אחרונות גדול עלי, מחקתי לצערי את הפוסט על איתן. מצד שני, אם הציבור לא מגן על מי שמעדכן אותו בפרטים חשובים, אין סיבה שאני אצא לשוחות לבד. אז קיבלנו את "הגמלאים" או "הסופרנוס" בעצם.

 

היכולת של הבלוגוספירה מצויה בשחרור ממגבלות ברורות (בעלי הון, בוס, עורך) ביכולת ליצור קבוצות פעילות בלי רקע קודם או היכרות או אפילו סמיכות גיאוגרפית, ביכולת ללכלך ולנטוע ספקות, להגיב במהירות, ובעיקר לא לקחת יותר מידי אחריות על מה שנאמר. ראיתי ונכחתי (וירטוראלית, אבל צמוד) בפעולה אישית וקרובה כמה בלוגים עתירי השפעה בצפון אמריקה, מן השוליים הרדיקלו-הזויים ביותר, עושים עבודה שלא תאומן כדי לקדם את אובמה, למרות שרובם חושבים שגם הוא נאצי פשיסט, כי זה סוג אנשים שלא ממש אוהב פוליטיקאים או מערכות כוח), וראיתי את השיטות והדיאלוג או ההתכתבות בין בלוגים עמיתית ובין בלוגים מתנגדים, ובעיקר את היתרון של תחקירנות זמינה, מחוייבת, חושפנית בזמן אמת. פולטיקה היא דבר מלוכלך מטיבו ומטבעו, והאינטרנט מאפשר זירת משחק נוספת המרחיבה את המשתתפים ונותנת צאנס גם לאנשים שאין להם רשת טלויזיה פרטית או הוצאה לאור, להשפיע מאד על המערכות. אובמה שמגיע בעצמו מרקע של פעיל קהילתי, יודע להשתמש ולגייס כוחות בקהילה מבלי ליצור הפרדה, אלא להיפך לקדם את המטרה המשותפת, ורוחו השפיעה על הפעילות באינטרנט. אבל בכל בלוג זה ניתן גם מקום של כבוד לספקנים הכרוניים, אלה שרואים בכל התפתחות "קונספירציה" של הממסד לנטרל את המחאה ולשדוד את ההמונים (מה שבדרך כלל נכון מה לעשות). כך מצאנו פוליטיקה קהילתית נכונה ואפקטיבית מאד באינטרנט, תענוג של ממש. אגב היה היזון חוזר מעניין מאד בין הבלוגים המופרעים כביכול ובין העיתונות הרגילה.

 

לפני כמה שנים הוקם אתר "עבודה שחורה" עם חלום יפה להיות מעין דמוקרטיק אנדרגראונד, אבל הוא שיחק יפה מידי, אז מפלגת העבודה פשוט הטביעה אותו בהתעלמות חביבה, או לא חביבה. הבלוג-אתר-לוח שיחה האמריקאי הוא הדבר הכי לא דומה לכפפות קטיפה, (וגם עליו יש ביקורת משמאל עוד יותר שהוא "שומר סף"…ואלה הבלוגים שאני מכירה יותר טוב), יש שם בעיקר חשיפת מידע פנים, ותחקירנות נושכת מאד, והאנונימיות מאפשרת זאת.

 

שמץ מהיכולת הזו בא לביטוי בקמפיין של "עיר לכולנו" אם כי הפוטנציאל לדעתי לא מוצה, בעיקר משום קוצר הזמן. נקווה לראות יותר עניין בעתיד.

 

 

לרסק

 

 

שוקי גלילי מריץ קמפיין-זוטא הקורא להיבדלות ממפלגת העבודה, תחת הלוגו "עבודה חד ספרתית". אני מצטרפת לקריאתו, אם כי לא באותו להט. מעולם לא הצבעתי עבודה (יודע חמור אבוס בעליו), לא בזמן שמר"צ הריצה את ברק, ולא בזמן שהבלוגים הריצו את פרץ, ואני שמחה שעמדתי בלחצים וביריקות ממש, מכל מי שחשבתי שיש לו שכל.

 

לעומת זה, הייתי רוצה להוסיף משאלת ריסוק קלה נוספת, לגבי מר"צ, שלה כן הצבעתי ובין פעיליה כן הייתי, למעשה במפ"מ (כור המחצב של חיים אורון כמדומני) בשנת 1988 וסביבה. זו הפעם הראשונה והאחרונה שהצבעתי בבחירות בישראל (עד לבחירות לתל אביב השנה).

קשה לבצע השוואות ותחרות מי יותר התאכזב, פעילי עמיר פרץ דהתא או פעילי מר"צ לדורותיהם, בשני המקרים התרחשה בגידה מאד דומה, כלומר, פריטה על שאיפות נאצלות מאד, לעומת ניצול ציני של התמיכה כדי לבצע בדיוק ההיפך מהמוצהר, ומטעמים של שחיתות אישית.

 

החל  מדדי (אם תספרי מה קרה בתיק וענונו תגיעי לחולון, שש אמות מתחת לאדמה) צוקר, יוסי (אני אני אני) שריד, יוסי (עירק תמורת כסא) ביילין, וכל שאר אנשי השטח, כולל מה לעשות זהבה גלאון, אני לא מתפעלת ממנה כמו שהיא היתה רוצה לחשוב, וכמוני עוד פמיניסטיות מושבעות. ההחלשות שלה במר"צ נובעת בדיוק מכך שהיא המירה את הקונקרטי והאמיץ ב"הצעות חוק" מפליגות שאף אחד לא יאכוף ממילא. הבגידה של המנהיגות הפמיניסטית בציבור הנשים, תוך התנשאות וחיפוי על הפטריארכיה תמורת קידום, גובה מחיר עצום. מר"צ יכולה להתנחם אולי בציבור הלהט"ב שאכן זכה לנציגות רצינית אצלה.

עמוס עוז והקמפיין של משפחת ברעם (בוא ננקום באהוד ברק) לא מלמד שמר"צ השתנתה, וגם "הרכש החדש" ניצן הורוביץ שעד היום לא שמעתי עליו (יסלחו לי צרכני התקשורת), לא עושה רושם של שינוי, אלא התבצרות עוד יותר אליטיסטית ומנותקת. לא ניכר שום בדק בית. אגב, עבדתי תחת מטרייתו הרחבה של גו'מס בנושא הבדואים בנגב ושוד הקרקעות שלהם, ואני מסכמת את השנים הרבות והמתישות של פעילות, באכזבה עמוקה. מדובר ב"שמיכה" לממסד, והזדמנות לתת הטבות לכמה אקדמאים, והתוצאה היא הרבה פחות ממה שעשה השופט גולדברג החודש, שאינו חשוד בשמאלניות כלשהי והוא גם לא גייס מיליוני דולרים למען "הבדואים" בקרב יהודי אמריקה המפוקפקים. אותה ביקורת אני חשה כלפי הממסדים של מר"צ (מערכת המשפט, ארגוני צדקה כמו הקרן החדשה לישראל, ועמותות "נאורות" מפה עד הודעה חדשה).

 

כמו העבודה, שממנה נולדה מר"צ, הבעיה אינה הכוונות, ה"ערכים" , והמצע אלא התרבות הפוליטית שהם מצמיחות, תקצר היריעה מלפרט, אבל היא – תרבות שקרים, זילזול בבוחר, קומבינות אפלות ושחיתות אישית – הובילה למעשה למצב שבכנסת הבאה נהיה עם כששים חברי ליכוד בפועל (ולא חשוב איך קוראים לזה, קדימה או משהו אחר), ומימינם עוד כעשרים מובהקים (ליברמן והבית הלאומי).

המרכז-שמאל-ערבים יהווה מיעוט בלתי רלונטי.  וזה כאשר אמריקה עוברת למשטר דמוקרטי עם נשיא פרוגרסיבי.

 

קדימה-ליכוד

מה עם קדימה ? לקרוא לקדימה שמאל, זה כבר מעשה מגונה בהיסטוריה ובלוגיקה, שאינני מסוגלת להתגמש לקראתו. לבני, מופז ודיכטר זה סניף של הליכוד.אפשר אולי להצביע אסטרטגית לליבני, כדי לבלום את ביבי, ולקבל לפחות ייצוג נשים סביר בשנה הקרובה, אבל אני לא מן המצביעים האסטרטגיים.

חרף הכשלון האדיר הזה של גוש עבודה-מר"צ שהיה לו הכל, לא נעשה שינוי ולא בדק בית באופן שבו הם מתנהלים בבית פנימה, ומכאן, גם כלפי הציבור.

 

אז למי כן ? האמת, ניראה לי שהשנה לא אחרוג מן החרם, ואין בדעתי להצביע. רגע החסד שאירע בבחירות לתל אביב לא יחזור בבחירות לכנסת. יתכן שצימצום מספר המצביעים יהיה דרסטי מספיק כדי לשמוט את הלגיטימיות מתחת למערכת הפוליטית הישראלית. או שלא.

 

הקטנות

 

חיפשתי לי איזה אופציה סבירה במפלגות הקטנות, ולצערי לא מצאתי. חד"ש מאבדת אותי בעקבות אי ייצוג נשים, ועל הסף. דע"מ ניראה לי כמו ניסוי של האיחוד האירופי באמנות פלסטית, התנועה הירוקה מבלבלת אותי מרוב ירוקת וריבוי גופים המזהים עצמם בשם הזה, המפלגה החדשה אם היא הולכת יחד עם מימד (מלכיאור) מאבדת אותי בגלל עמי איילון (לא יקום ולא יהיה), בקיצור, לא ממריא. אבל הכל פתוח, נישאר קשובים למסרים ולחידושים, אולי משהו ישתנה.

מתקנים אותי שעמי איילון עזב את מימד תודה לאל. אז בהחלט כן, אפשר לשקול את מימד-ירוקים אם יפיצו עוד קצת מידע עליהם, מי ומה ולמה.

אין ברירה, חוזרים לתיקיית מחלה

לרגל הבחירות

 

לרגל הבחירות מתגברות גם הבחילות, פה ושם. פוסט קטן הומאז' לסדרה "המחלה". מתנהל פה איזה ויכוחון קטן בין קמיר (פעם מר"צ) ובין גולדבלט (עכשיו ליברמן), המסמל איזה טרנד לא נעים. המדובר בצימצום כפוי של מרחב השיח הציבורי, הנובע ממשבר הפוליטיקה הישראלית (עליה מקוננים כוללללם, אפילו ארי שביט).

הסיבה שהויכוח או השיחה לא ממריאה וסוחפת את הציבור העייף, נובעת מדלותו הכפויה כאמור, וגילוח ה"קולות" שיכולים לתרום מימדים נוספים.

סייבר סנייפר, וחיות אחרות

 

השבוע התקיים דיון בפורום צפון אמריקאי אחד בנוגע לפרשה שהפרה את שלוות הפורום לפני שנה בערך. באותה תקופה אירעה התאבדות כפולה טראגית של שני אמנים מצליחים באמריקה (תרזה דנקן וג'רמי בלייק) . ואחד המשתתפים החל לחקור את מותם, וטען לבסוף שמדובר במשחק שחלקו מחשב וחלקו ריאליטי, הנקרא ARG

(משחקי מציאות חלופית). במהלך התחקיר, החלו חילופי האשמות בתוך הפורום, ולבסוף פרש התחקירן הראשי וטען שמטרידים אותו ומנסים לחסל אותו נפשית, כדי שלא יגיע לחקר האמת. בינתיים, השבוע אנחנו מתבשרים שהוליווד "עלתה" על הסיפור, ובקרוב – שובר הקופות.

שני המתאבדים, קודם למותם הטרגי כאמור (היא בבליעת כדורים והוא בטביעה) טענו שהם מוטרדים על ידי הכנסיה הסיינטולוגיה שעליה כתבו ביקורת, ולאחר מכן הצטרפו לקבוצה בניו יורק בראשות כומר שמאלני, מוראלס, שהיה פעיל בתנועה לבירור האמת בקשר לאסון 9-11. בקיצור, יש פה חומר לתריסר אנציקלופדיות קונספירציה.

מה שנותר, בכל אופן, אם לא מדובר במתיחה מתוחכמת, הוא שני אמנים באמת מצליחים ומעניינים (היא בתחום הקולנוע והוא בתחום האמנות הפלסטית) שחייהם נקטעו באיבם.

 

במהלך הויכוח התגלו יכולות מעניינות של כמה משתתפים לנהל "מלחמה פסיכולוגית" נגד משתתפים אחרים, עד כדי "רצח אופי" וירטואלי, או "התאבדות" וירטואלית. כעת יש חשש שגם התחקירן, עיתונאי מטנסי, נאלץ "לרדת למחתרת" מאימת מתקיפי הסייבר.

 

לוחמי הטרור יוצאים לשוק הפרטי- זהירות !

 

זהו סוג של לוחמת עתיד, כדאי לשים אליה לב. מגיב אחר, שהותקף באותה צורה ופרש מן הפורום, פירסם השבוע לינק לכתבה מאד מעניינת, אני מביאה את הלינק מ"סלון"  מציעה מאד לקרוא, כהדגמה לאופן שבו מחלחלות שיטות לוחמה לחיים האזרחיים. בכתבה מ 2001 מסופר על עיתונאית וסופרת לא מפורסמת במיוחד שכתבה מאמר ביקורתי על קירקס אמריקאי ותיק, ועל בעליו וגם על מצב בעלי החיים והעובדים שם. לא ידעה העיתונאית עם מי יש לה עסק, ואותו בעלים, משפחת פלד העשירה והמקושרת שכרה לשם התמודדות איתה, בכיר מאד בסי.איי.איי שהודח על רקע של אי סדרים והתנהגות בלתי הולמת. מדובר לא פחות מאשר מספר 3 בארגון , האיש שהיה אחראי על כל המבצעים הבינלאומיים. אותו אדם, כעת בתפקיד אזרחי ובתשלום, "התלבש" עליה והפך את חייה לגיהנום מבלי שיש לה מושג קלוש מאיפה מגיעה הצרה.

בפעילותו הוא לא רק האזין ופרץ לפרטיות שלה בכל צורה אפשרית אלא פגע בחיי הנישואים שלה, הרס את הקריירה שלה, ובאותה הזדמנות פגע גם בפעילי הארגונים למען בעלי חיים שהתגייסו לפעול בנושא של הקירקס. המידע עלה לגמרי במקרה בסכסוך כספי שבין השותף של פלד , כדי לבסס טענה להוצאות שלא שולמו וכולי. אותו בכיר סי.איי.איי שטח בתצהיר מפורט (שמעולם לא הגיע בדרך המלך לידי העיתונאית, אלא באיחור ועקב הדלפה) את הפעילות המרושעת, האלימה והבלתי חוקית שניהל נגדה, כולל "הסללת" העבודה העיתונאית שלה לכתיבת ספר לא חשוב, באמצעות פיתויים והדחות. כל זה כדי למנוע ממנה פעילות נוספת בעניין הקרקס.

 

מסכם העיתונאי בעצב שגם לאחר שיצאו הדברים לאור והוגשו תלונות ותביעות נגד המרגל בדימוס, נמנעה המשטרה לאכוף את החוק נגדו. אחרי הכל, סחבקיות באה לפני הכל, וגם באמריקה יש אחווה של לוחמים.

 

למה אני מספרת את כל זה ? זה קורה גם כאן, והרבה יותר. הרבה אנשים ש"נתקלים במזל רע" או שכל דבר בחייהם עובר חבלה, ונידמה להם שמישהו יודע מראש מה יעשו, נמצאים תחת  הכוונת של "משרדי חקירה" מן הסוג הזה, או עורכי דין בעלי עבר בטחוני, ואנשים נוספים שיש להם טכנולוגיה, אמצעים וקשרים, לחסל אדם, כאילו היה "יעד טרור" מסוכן. המשטרה במקרים האלה "נותנת כבוד" לגיבורי האומה האלה, ומושכת ידה. אחרי הכל, מה איכפת להם, לא מדובר בהם אישית….

 

העיתונאית הנפגעת בעצמה סירבה לשוחח עם העיתונאי של "סלון" ונימקה זאת "נכוויתי פעם, נזהרת…" וזהו המצב העגום בדרך כלל, היחשפות לסוג כזה של פשיעה גורם לניכור וחוסר אמון בחברה כולה, תופעה שהופכת כל אדם לחשוף יותר.

 

 

 

 

 

 

ביום שבו ….

 

 

לפני כמה ימים עשיתי מעשה והלכתי לצפות בסרט, ממש בבית קולנוע ("ביטוח לאומי": מאיפה יש לך כסף לסרט ?), ולא בבית בקלטות. חוויית הקולנוע וההתנתקות המוחלטת מהסביבה שווה בהחלט הוצאה של כמה עשרות שקלים, לא בתכיפות גדולה.

באזור הגליל התחתון המזרחי ועמק הירדן, כולל טבריה, יש בית קולנוע אחד שהוא גם "בית תרבות", ומציג סרט אחד או שניים ביום בלבד, ולא בכל יום. כניראה תושבי האזור אינם ראוים ליותר מזה 🙂

הסרט שנבחר לאותו יום היה שובר הקופות והמותחן מד"ב "ביום שבו העולם עצר מלכת…" עם קיאנו ריבס הנפלא. הסרט כצפוי אינו חורג מהנוסחא ההוליוודית הבדוקה של או טו טו הולך העולם, וההצלה ברגע האחרון עם איזה תיקון לב או עולם מתבקש. הנוסחאות מלמדות יותר מכל על הלכי רוח באימפריה שמעבר לים, ויש להם לעיתים כוח מנבא מבחינה פוליטית.

הפעם, הכליון הצפוי מגיע מאינטליגנציה גבוהה יותר, חייזרית, המחליטה שהזיהום של הכדור, בידי בני אנוש, הגיע לרמה המסכנת אותו, ולכן, מתקבלת החלטה להשמיד את הגזע האנושי (אשר יושמד ממילא עקב הזיהום).

את המין האנושי מייצגת כמובן אמריקה, וממשלתה, המנסה להתמודד עם החייזרים בכלי המוכר לה, אלימות. אך הפעם נתקלת הממשלה בישות חזקה ממנה. ולכן, את תפקיד הצלת העולם מקבלת אשה קטנה, הנוקטת בעמדה הפוכה, הידברות, ושינוי (נטישת האלימות לטובת אהבה או משהו כזה). האשה היא מדענית צעירה, המגדלת ילד שחור כמובן, יתום, שאביו המנוח היה בעלה (בנישואיו השניים לאחר שהתאלמן מאמו של הילדון).  ובקיצור, במונחים שלנו "חד הורית". אז יש לנו פה ברית שכבר מוכרת מן הסרטים לאחרונה, בין הנשים ובין ה"שחורים", כנגד האלימות והיהירות של הזכר הלבן.  ברגע האחרון מצטרף לזוג המציל גבר לבן, בכל זאת, מדען, מתימטיקאי חובב באך, המציג את הצד היפה של האנושות. ביחד, השלישיה הזו, גורמת לחייזרים לשנות את ההחלטה הגורלית, ולתת לאנושות הזדמנות חוזרת. המוטו של הסרט, השינוי מגיע בדקה התשעים, תמיד, ולפני המוות. הילד הקטן, והיתום, המסמל את הגבריות "החדשה", לומד שיעור מאימו החורגת, ונוטש את הבטחון המדומה שמקנה לו מורשת אביו המנוח, שהיה חייל. דמות נשית נוספת, היא שרת ההגנה האמריקאית (קאתי בייטס הנהדרת), המגלמת את ערכי הפטריארכיה, מעבירה לבסוף את שרביט ההחלטה למדענית הצעירה, ומרשה לה "לנסות" את הדרך, הפוליטיקה האחרת. בסרט נפקד מקומו של זכר אלפא, ולא במקרה. ישנו הזקן המדען המגלם את ערכי העל של התרבות הגוועת, וילד מבולבל שחולק על אימו. קיאנו ריבס, החייזר, נוטל את מקומו של הבעל המנוח, שהיה כאמור איש צבא, ומוביל אל העתיד, אך הוא נזקק לעזרתה של המדענית, בטיפול בגוף שהוקצה לו, לשם תפקוד בכדור הארץ.

 

בתור חד הורית המגדלת שווארצע חייעה קטן, שאביו עסוק ב"חזרה בתשובה" או משהו כזה, כלומר יתום בפועל מאביו, הייתי אמורה לצאת מעודדת. הנה הצייטגייסט לטובתנו. ואולם, ביציאה מן האולם החשוך, בלב עמק הירדן, נתקלתי במציאות. ביחד עם עוד נשים, לא צעירות, המתנו שעות בתחנת הטרמפיאדה להגיע הביתה. ביום שישי, בשעה תשע בערב, אין בעמק הירדן תחבורה ציבורית. טבריה עסוקה ב"חזרה בתשובה" (לאן ?), והרבה נשים נטולות רכב, מופקרות לחסדיהם של בעלי הרכב. ככלל, זו תופעה שגרתית כאן, למצוא נשים, לאחרונה חלקתי טרמפ עם דוקטורית, מרצה מממכללת עמק הירדן, בת קיבוץ מקומית, שמצבן הכלכלי לא מאפשר החזקת רכב.

 

אז יש לנו עאלק אשה (ציפי לבני שעיקר הקרדיט שלה נובע מאביה, למרבה הצער, ולא מיתרונותיה האישיים) בראשות מפלגת השלטון, ושפרה שניצחה ב"אח הגדול", אבל לא הרבה יותר.

 

אני יוצאת מן הסרט מהורהרת קצת, וכבר לאחר כמה ימים הוא נשכח ומתפוגג, כמו עשן.

 

 

איזה יופי

יש בלוג

תרום לי MAKE A DONATION

                                            crazy

                                                   

                                  נהנית מבית המשוגעים,

                                                                 אנא תרום להמשך השירות

                                                                                            make a  donation to keep the service