Monthly Archives: אוגוסט 2009

מבט אחר

 

 

האורגזמות המזוייפות

 

פרשת ניב גורדון מעלה אצלי מחשבות אחרות קצת, דברי כפירה ב"ספינים" המקובלים שמעתירים עלינו חדשות לבקרים. למעשה, האוניברסיטה צריכה להודות לו על שהפיח מעט סומק חיים מחודש בלחייה, ונתן לה הזדמנות לפרוט על מיתרים ישנים שהחלידו, ולנער כמה גרושים מהתורמים שספגו מכה כלכלית (המשבר האמריקאי והמיידופים למיניהו). למעשה, האוניברסיטה תשמח להסב את הדיון לפסים האלה, במקום להרהר נוגות במצב הכלכלי שהולך לבוא לידי ביטוי, ויהיה פחות הרואי ומעניין.

 

לא נפסיק לשיר

 

כל הספין היזום מזכיר לי את השעמום הנופל עלי למשמע הצרחות היזומות אצל דן מרגלית ב"מועצת החכמים", הורידים הנפוחים והמאדימים אצל המשתתפים שמתרגזים כביכול בפעם האלף מאיזה פלוץ עבש של העמיתים לשולחן, וכולם שבעים ומרוצים מעצמם וממצבם המשובח, בין הזחוחים תומכי "הכיבוש" (TM) ובין המתנגדים שמתפרנסים מכך בכבוד וזוכים לשני העולמות, ירושלים של מעלה ומטה, משכורת נאה, פרנסה מעניינת וגם מלכות שמיים של צדיקים. אכן סידור מרשים, והוא ההולוגרמה של "יהודית ודמוקרטית" בפעולה ממש, דנים בקואן האינסופי הזה "דמוקרטיה יהודית" ובינתיים המצלצלין זורמים, היהודים העשירים משלמים, והניגרים קונים מטוסים רוסים מקולקלים העיקר שיש פרנוסה. על הנישה הזו מצוי גם גורדון אם ירצה או לא, ומידי פעם מנערים אותו מרבצו כדי שיעשה את תפקידו כראוי וכיאה, והמקהלה צווחת, מי "בוגד" ומי "צדיק ורע לו", והעיקר שלא צריך להתמודד עם האישום של אולמרט והקריסה של לבייב, והניהול החובבני של בן גוריון, הנפוטיזם הבוטה, והשחיתות כולל ההטרדות המיניות, ובקיצור, הדולצ'ה ויטה. התקווה היחידה היא שמתי שהוא כבר לא יימצא קהל שישתף פעולה עם זה, גם הפראיירים בסוף מתעייפים, ואין כבר מי שיחליף אותם ביציע הסטטיסטים.

מזל שיש נסצילום: גדי קבלוראללה

 

 

 

קודם לקחו לי את כרטיס האשראי

 

פרשה מתגלגלת, אולי ברווז שבכ"י שגם הוא נועד לצרכי הגדלת התקציב (ככה זה, צריך לשווק כל דבר היום) או למחות את חרפת המטכל, על ניסיון התנקשות באשכנזי על ידי ערבי ישראלי ש"גויייס על ידי החזבאללה". זה עורר אצלי מחשבות שמא "כשבאו לקחת את כרטיס האשראי, אף אחד לא אמר כלום. אחרי כן באו לקחת את האקדוח מתנה שקיבלתי ושוב אף אחד לא אמר מילה, כאשר באו לקחת אותי…" וכולי, אולי שיר בלוז של גבי אשכנזי המסכן.  תמוה שהגילוי נעשה על ידי יחידה האמונה על מלחמה בפשע המאורגן, או שמא גילו את התגלית המוזרה שפשע מאורגן זה לא סבבה ומדליק ואף רומנטי ?

 

אסוציאציה אחרת באה מן הסרט המזוויע בשממונו של ערוץ 10 על "דודו טופז" (עוד TM ?), ביום שבת. טופז מסתבר היה עמוס במחשבות מוזרות מאד על פיגוע התאבדות שהוא יבצע בנסראללה אם יתגלה סרטן בגופו, או מצד שני, שיעבוד לטובת האיראנים כי אין לו תוכנית בידור פופולארית. אדם תוהה מניין מגיע אדם למחשבות מעניינות כאלה, ואולי הבחור החשוד מטירה בסך הכל היה ממורמר שלא קיבל איזה עבודה שמגיע לו או משהו כזה, והחליט, כמו טופז "להתנקם במפיקים". האמת, שסגנון החשיבה הזה מאפיין במידת מה את הישראלים, שלכולם יש סיבות טובות גם להתאבד על נסראללה וגם לעזור לאיראן, בעת ובעונה אחת או מה שיבוא קודם. המשוואה הזו מסבירה לא רע מהו הצייטגייסט, או רוח העדר ומהי משדרת ליחיד, והפסיכוזה שנובעת ממנה. אין סיכוי שזה ייגמר, כיון שהרבה אנשים עושים המון כסף מזה, כאמור בפסקה הראשונה.

 

 

 

 

קצינת תרבות

 

 

כמה דברים שראיתי ואשמח להמליץ עליהם.

 

ראשית, בפרץ טירוף חמסינאי ישבתי אתמול בין 1.30 בלילה עד הבוקר ! לצפות בשלוש שעות מדהימות של "אפוקליפסה עכשיו" בערוץ הסרטים. זו לא צפיה ראשונה וגם לא שניה, אבל זוהי הגרסא המלאה, שבדרך כלל לא משדרים אותה בטלויזיה ובקולנוע (כולל הקטעים הארוכים באחוזה הצרפתית בקמבודיה, והסצינה הקשה עם "נערות הפלייבוי" במסוק, ועוד קטעים שלא ראיתי קודם. למרות השנים שחלפו הסרט נשאר יצירת מופת הראויה לכל הזמנים. להיפך, ככל שחולף הזמן, ההקשר ההסטורי רלוונטי יותר מכמה כיוונים מעניינים. משודר היום שוב, בשעה קצת יותר סבירה (11), כדאי !

 

ערוץ 10 פודה את הזבל שהוא מלעיט אותנו כל השבוע בסרטים לא רעים בימי שישי, השבוע סרט מקסים ממש עם השחקן המצויין ניקולס קייג' (שקצת עשה לעצמו אינפלציה), "אנשי המזימות". פושע נוירוטי נחלץ מחיי הפשע והאומללות הנפשית כאשר הוא נעקץ על ידי שותפו בצורה מפתיעה ומדהימה. סרט קצת פדגוגי במסקנות שלו, אבל איכשהו בצורה שמעוררת הזדהות ותקווה לשינוי. בהחלט ראוי !

 

סדרה מצויינת, גם כן בערוץ 10 בשעה לא סבירה, "מחשבות רצחניות", סדרה אנגלית מהסוג המשובח הרגיל, עם בלשית שהיא אם חד הורית, המתמודדת עם הדרישות מתפקידה ודרישות האמהות. בניגוד לסדרות האמריקאיות, הבריטים מצליחים להביא "אנשים נורמליים" מהיישוב, ולא בובות פלסטיק, ולא על חשבון המתח.

 

טלויזיה – אני במגמת חזרה לערוץ 1 הממלכתי, ונהנית בכל פעם לגלות את התוכניות המצויינות, תחקירים מעמיקים כמו ב"גלובוס" ו"רואים עולם", סדרי תעודה ודיונים אינטליגנטיים. טוב לא תמיד, ראיון נוראי עם איזה פסיכולוגית מחיפה (איריס משהו) אצל מהדורת הלילה של ויצטום, המנסה להסביר את מה שקרה לטופז במונחים הלעוסים של הפרעה נרקיסיסטית. אולי היא חביבה, אבל בהחלט לא מתאימה לטלויזיה. אלה הנפילות של ערוץ 1 שנתנו פתח לערוצים המסחריים. יש תחושה לפעמים שהחנונים מירושלים שהתנחלו ברוממה, מביאים את החברות הייקיות של האמא שלהם לכל ראיון, ומטילים עלינו שממון מוחלט. נושא כל כך צהוב, בטוח אפשר למצוא מישהו יותר רהוט, דינאמי ומעניין מהאשה הזו.

 

ביום שבת, אני צופה בדרך כלל ב"גלובוס" המצויינת שהוקדשה הפעם להומואים אשכנזים עם משקפיים עגולות שהופיעו על תקן מרטין לותר קינג. בין לבין, צפינו בכמה סרטים וכתבות מחו"ל על נישואי לסביות בטכס יהודי דתי, ודברים אחרים מעניינים. מועצת החכמים משקפת את ישראל נפלא, חבורה צרחנית ונפוחה שמדברת בינה לבין עצמה, וממחזרת את עצמה לדעת. מרגלית מדבר על טופז (לא שיא האתיקה), על יעלון (מה כבר לא נאמר ?), ועל הכתבה השוודית. משעמם, ולכן אין תמה שמתוכנית לתוכנית רמת הדיון יורדת לקללות וניאוצים, דחקות בין המשתתפים לבין עצמם שרק הם מבינים, ובעיקר טפיחות הדדיות על השכם, בבחינת "נכון שאני יפה ?" אבל בלי החן של אורי זוהר. הקציר של הפעם – בית בושת, טיפש, אנטישמי, ועוד כמה התגססויות מסוג זה. מפחיד ממש.

 

על הרקע הזה במיוחד, אך גם בלי הרקע הנורא, בולטת רמת דיון גבוהה ונעימה של דב אלבוים ומרואיניו המופלאים (מאיפה הוא מצליח לגרד מוצלחים כאלה לכל תוכנית ? באמת…) על פרשת השבוע. הפעם על פרשת שופטים, עם פרופסור מבר אילן. תמיד דברי טעם, תמיד זוית שלא חשבת עליה, תמיד רהוט ועמוק במידה נכונה לחצי שעה בטלויזיה. לדעתי, זו התוכנית שצריכה לקבל את השם היומרני "מועצת החכמים", לגבי התוכנית של מרגלית, נו לא ארד לרמה שלהם בחיפוש שם הולם…

 

ומשהו שהוא ההיפך מהמלצות..

 

עוד מנפלאות ערוץ 10 שהחמצנו את הסרתו מהאויר למרבה הצער בגלל קומבינות של בעליו. הפרומואים האיומים של השרדות 3, ממש ניסיון נואש לתפוס את הילדים, חלשי הדעת, הנכים והמדדים אחר המחנה, וכל אלה שאין להם חיים מסיבות אחרות, לגרור אותם למסע ארוך וגוזל זמן, כמו פושר של סמים קשים. עוד נפילה אופיינית לאחרונה, התוכנית על אליאור חן, כגובה הפרומואים כן נומך הכלום ששודר שם, הבטחות לחידושים שאין מאחרויהם כלום, היעדר דיון רציני, היעדר כל תחקיר של ממש על האדם עצמו, בקיצור זבל מרוכז. כך גם אמנון לוי בעונה החדשה, גורנישט עטוף בצלופן. כך ניראה ערוץ 10 אחרי הקרב עם נתניהו, די דומה לנתניהו בעצם, אומרים שעליך להיזהר לא להפוך לבן דמותו של האויב שלך.

 

 

סמלים

גנבי נשמות

 

רשימה עונתית מתכלה על אלימות, הורדתי אחרי שניראתה לי כבר פחות אקטואלית, למעט אולי השיר המעולה של גוני קש, על הילד ששמו סו. מבט אחר, קליל יותר, על אלימות, בעיקר הקטע שהוא מתאר את הקטטה עם אבא שלו והאמת זה די משעשע.

 

 וחשבתי איך לפעמים אפשר להבחין בדפוסי עבירה בדיאלוג בין אנשים, למשל אפילו בטוקבקים או בפוסטים, ומייד סמוך לאחר מכן, העבירה הופכת ממטאפורה למציאות, מישהו, בשרני יותר, הולך ומדגים את הפעולה. למשל רצחנות, למשל גניבה, גניבת דעת, רצח אשה הרה וגניבת העוברים, סחר באיברים, הכל מצוי בדיאלוגים סמליים שאפשר לראות אותם לפעמים בולטים כמו "הכתובת היתה על הקיר של פייסבוק" אם רק קוראים את הסימנים.

 

היום אני חושבת לעצמי, האם טרול יכול לקבל את פרס הספרות, של ספיר או ראש הממשלה ? כן, יתכן שזה מה שקורה עכשיו, הטרול ניזון מהרגשות השליליים שהוא יוצר, ואם חסר לו אקשן הוא כבר ילביש על מישהו את ה"איפכא מסתברא" שעליו הוא רוצה לצעוק ולהשליך את עצמו, כאילו מישהו ביקש את המידע בכלל. טרוליזם הוא אופי, בעל דפוסים ומפיריים, ערפדיים. ומייד אחרי כן מישהו כבר ילך וישדוד את פרי בטנה של הרה, למשל, בתור המחשת הסמל.

 

ויש רציחות כל הזמן, בעיקר ישנו רוצח סדרתי, בעל חוש לחידות וחידודי מילים, פיצוח קודים עתיקים, והוא אורב לנשים באשר הן, והוא ירצח, והוא רוצח, מי שאפשר, ומזדמנת. ואם הוא כותב אצלי טוקבק כאילו פתחתי את דלת המכונית שלי והכנסתי אותו לשם, ועכשיו צריך לברוח והוא ייכנס למקום אחר, וירצח. לא לפתוח את הדלת של המכונית, זה האתגר. ויש המקריבי אדם, בעיקר ילדים, שלוקחים רק איברים, הלב, העיניים, הביטוי של התמימות, וקוברים באדמה כדי להבטיח לעצמם שגשוג, ויש את זה קודם לכן בטוקבקים ובכתובים, בדיאלוג המנכס בין הציניים לבין התמימים, בין מחוללי הרעיונות והרגש ובין הזוללים אותם לתיאבון כתנין, ממש לפני שזה קורה בחוץ, המחשבה יוצרת את המציאות או ממש מבשרת עליו.

 

הניכוס למשל, הוא דפוס עברייני נפשי חדש ישן, לנכס פרי של אחר, בעולם הפיזי גניבת ילדים, או גניבת נשמות, כדי להולידן בגוף של אחר, או גניבת ביציות. וצריך להזכיר לפחות את מצוות שילוח הקן, שכן אפילו בעלי חיים מקבלים יותר זכויות בימים אלה.

 

לקחת אחריות על המחשבות.

 

המאמר בשוודיה, או הלוואי שזה היה נכון…

 

סערה קלה בעקבות מאמר בעיתון די נידח בשוודיה המאשים את צה"ל בגזל איברים מפלשתינים הרוגים. כניראה שזה נכון, במידת מה. הויכוחים שלי בדרך כלל עם גילויים כאלה, שונים במקצת מהמקובל. להערכתי רוב רובן של העבירות של צה"ל, ובכלל, בתחום סחר האיברים, גניבת תינוקות, הקרנת ילדים בחומר מיינן, ועוד זוועות גדולות, נעשות בישראל על יהודים, וממש "מלח ופלפל הארץ", ואין צורך להיזקק ליבוא זר כולל לא ערבים, בפרט שיש ערך מוסף בכך שהקורבנות והסחורה "יהודית". השנאות הקטנות בין יוצאי המחתרות בוערות באש הרבה יותר גדולה מאשר השינאה לערבים, זה רק בתור דוגמא, והרצחנות מופנית בדרך כלל לחוג המעגל הראשון, ורק בסוף, השאריות, הולכות לערבים. זו דעתי בקשר לרוב העלילות האלה, וכך למשל כדאי לעיין בדיונים המרובים שהיו בקשר לשאלה מדוע צה"ל לא מסובך במקרי אונס בשטחים של הערביות. שלל ההסברים נע בין "גזענות" (כך טען המרצה המטריד מהחוג לסוציולוגיה) ובין ההסבר שלי – העוינות מופנית פנימה, הערביה אינה מושא לשינאה מספקת כדי לאנוס, ומעבר לכך הפחד מנקמה

. התוקפנות הישראלית היא מן הסוג הפרדטורי, של הפדופיל, שתופס ילדים, או של "הונאות זקנים" וחסרי ישע, הפשע צריך להיות קל וחסר סיכונים, ותמיד כדאי להפנות פנימה.

 

טענתי את הטענה הזו הרבה פעמים, גם בפורומים בחו"ל, ומאחד מהם גורשתי ממש, בטיענה שאני מחפה על ישראל, ועושה "הסברה" בכך שאני טוענת שעיקר הפשעים מופנים פנימה. והנה, אחרי פרסום פרשת הרשת מניו גרזי, עם סחר האיברים, כתבו לי מכתבי פיוס והתנצלות. עיקר הפשיעה הישראלית היא "פשע במשפחה", שהוא דפוס מסויים, ובעיני גרוע יותר מאחרים. הבעיה היא גם שפשעים בתוך המשפחה לא נחקרים, וכך גם בישראל, העולם אינו מעוניין להציל את היהודים מעצמם, נוח ככה. ובמשפחה עצמה נוטים לעצום עין ולתת לדברים להמשיך, העיקר לא לכבס בחוץ.

 

פילגש בגבעה

 

 

הברית בין הבתרים

 

הגופות השונות הצצות ממימי נהרות, ופחי זבל, בתורות לחלקים ולרגליים צפות, שולחות לאסוציאציות מקראיות, מן הזמן שבו ביתור גוויות היה סוג של טוקבק.

 

רגליים כרותות נמצאו בשנתיים האחרונות בחופי קנדה, והיוו נושא לאינספור השערות, חלקן ביזאריות ביותר, וללא כל שמץ של פריצת דרך משטרתית. אנשים שאף אחד לא חסר אותם, ואדם תוהה כיצד מותם עובר ללא סימן, ורק במקרה האדמה פולטת את הפשע, כמו בסיפור על הבל, שדמיו זעקו מן האדמה.

 

בשנתיים האחרונות קיבלתי, כמו רבים, אינספור טלפונים מעצבנים של סקרים, "פיקוד העורף" (זה אף פעם לא היה באמת הם), וכל מיני סיפורי מעשיות של שיווק חטטני, קופות חולים, כרטיסי אשראי, ותמיד הקול הזה של בחור או בחורה צעירים, דחפנים, יוזמים, חסרי עכבות אך אדיבים בצורה מסויימת.

פעם היינו עונים ללא היסוס, עם החינוך מהצופים וההרגלים של דור קודם, היום ברור שמדובר בטורפים כלשהם, אך יש בודאי אנשים שעונים להם, ומפרטים, ואולי אפילו מתרגזים "אבל אין פה עוד אנשים, למה אני צריכה כל כך הרבה ערוצים/ביטוחים/מסיכות גז ?" וחושפים את חולשתם במקום הלא נכון. במקרים האלה, קל למבתרי גופות למצוא אנשים שאין להם מי שיחפש אותם, ובטח לא ישמור עליהם. אפילו לא כלב ("יש בעל חיים ? יש לנו מסיכה לחתולים ו/או ערוץ לכלבים וכולי וכולי) שינבח כאשר מגיעים הטורפים האנושיים.

 

למה צריך לבתר אנשים ?

בימים עברו, כאמור, היה תהליך הביתור סוג של טקס חברתי, פוליטי, כמו החלקים של האשה ההיא, ששמה לא ידוע, שנשלחו בדואר רשום ומהיר, מזומן בזמן, לכל שבטי ישראל. כל אחד קיבל חתיכה. המאפיה שולחת לפעמים איזה אף או אוזן כדי לקבל את הכופר במהירות, או לאיים. ויש אנשים חולים יותר, המקריבים בני אדם, והם לאו דוקא משולי החברה.

 

 

שיכורים

שבועיים לפני כן, הגעתי בפעם הראשונה בחיי לתל ברוך, לחוף שעכשיו הפך לזירת פשע. היתה מסיבת חוף נעימה וצפיפות של שישי אחרי הצהריים סמוך לשכונות היוקרה. עשרים וחמשה ש"ח גובה העיריה על כניסה למתחם המכוער והמפוצץ בבני אדם. במכונית שלי יושב שכן שרצה טרמפ מהגליל, והוא מבושם מביקור בבאר בתל אביב, מתחיל להתפרע ולצעוק על השומר בכניסה "חרא, אנחנו לא משלמים, לא משלמים, חרא, אני אזיין אותך יא הומו", אומר השכן, שלפני השתיה היה נראה שפוי ומחונך. הוא מתחיל לקלל ולנבל את פיו, למרבה המזל, הילדים שאיתי יושבים מאחור ולא שומעים כלום. אני חושבת לעצמי מה עושה האלכוהול לאנשים, בעיקר לגברים נמרצים הזקוקים לפורקן.

חבורה של שיכורים ואולי מסוממים גם כן רוצחת איש, סתם כך, גם אצלם יצאה כניראה החיה מהארון, זאת שאני שמעתי מן השכן השיכור במכונית, בתל ברוך. אם אינני טועה, או אם זכרוני לא בוגד בי, שכרות מהווה הגנה יעילה בפלילים, בנסיבות מסויימות. בצעירותי לא היה הנוהג הזה נפוץ, כמעט לא שתינו אולי קצת בירה, האיסור היהודי עוד השפיע על התרבות, ועכשיו הוא נעלם ובעיית השיכורים מגיעה גם לכאן, כפי שהיא בעולם הרחב.

 

לאכול את הכובע, או משהו

פרשת החייל בלשכת הרמטכ"ל משעשעת במקצת, ומזכירה לי את ג'קי סרוב, ששמו עולה היום גם בכתבה על "איכילוב" (תוכנית "המקור", על המוכנות לשפעת החזירים). מנהל איכילוב סבור שמדובר בתאונה משפטית, שאין מקום להרשיע בחומרה מי שפעל תחת איומים של עבריינים. שורש הלענה מחלחל מלמעלה הישר לש.ג., שגם הוא נתון, ואף יותר, ללחץ של עבריינים, אולי חייב כמה אלפי שקלים, והעבודה בסופרמרקט לא מכסה את הריביות המזנקות. החייל "משלים ציוד", העיקר לא לחטוף מכות, או יותר מזה, מנושיו האלימים. אבל שורת הסניגורים לא תעמוד לו עכשיו בצרתו, הגם שהגיון ההגנה מחמת צורך תקף שבעתיים כאשר מדובר בצעיר שאינו יודע מימינו ומשמאלו, ולא ברופא בכיר, עשיר ומקושר שיש לו כל האמצעים להגן על עצמו, גם מן העולם התחתון.

אז יגידו שאין מה להשוות, והרופא רק נתן טיפול והעלים מס וקיבל שוחד (עבירות "עם כבוד", של אדם עם "אינטליגנציה רגשית גבוהה" ש"יודע להיות חבר"), ואילו החייל הצעיר פעל בצורה גסה יותר. לדעתי, ההבדל צריך לפעול לרעת הרופא, ולא להיפך. אך הצדק קיים בספרים בלבד, ולבחור הצעיר הזה צפוי זובור משמעותי, על שחשף את ערוות החברה הישראלית והשפיל מאצו חשוב וסמלי וייצוגי. בסך הכל הוא העמיד מראה, צלולה וזכה, מול פני החברה והרמטכ"ל, ועל כך ייענש במלוא חומר הדין.

 

למה הגלילאים שונאים את התל אביבים

אחרי שנתיים בגליל אני סופסוף יכולה להבין מדוע המקומיים פה אכולי שינאה תהומית ליושבי הבועה בתל אביב, מעבר לטראומה של מלחמת לבנון השניה, שהותירה את הגליל מנותק ומבודד מהמרכז. אלה שתי מציאויות אחרות, כמו היום בטיפול ברצח בזה בטיילת. הגלילאים שמחים (לאיד ?) שהתל אביבים "יבינו" עם מי יש עייסק, והתל אביבים ימשיכו לכתוב בהעוקץ ובגדה השמאלית, שמשטרת ישראל מתנהגת לא יפה למיעוטים. ולמה ? כי פה בגליל בעלי הבית, והכוח, הם הערבים, ושום שוטר, יהא גזען כאשר יהא, אינו מעז להיכנס לכפר ערבי, או להתעמת עם חלק מבני הכנופיות הגדולות, בעיקר אלה שיש להם גם "גנרלים" שלהם. פה מדברים מפחד וחולשה, ובתל אביב מתוך מציאות שבה אין כמעט ערבים מסביב, למעט כמה מסכנים בתחנה המרכזית.

ובאמת, אני מציצה באתר השמאל, המעולה, העוקץ ומגלה כתבת דעה של העורך, המעבירה שבט ביקורת חריף על כל המבקשים להביא לנו איזה "ג'וליאני" חזק במשטרה. העורך כותב מתוך עמדת ישיבה ניו יורקית ממש, ומוכיח שזה לא טוב ולא נכון. אך האם אנחנו חיים שם ? והאם תחת העונשים האמריקאים ? או בתי הכלא המחזיקים כמעט עשירית מן האוכלוסיה, ברובה שחורים, במאסרים של עשרות שנים ? לא. הרקע שונה לחלוטין, ובדואי אם אתה חי פה בצפון, אתה מודע לכך שהפשע משתלם, כולל אם אתה ערבי, אף אחד לא ממש מתייחס למשטרת ישראל, ובטח לא לשופטים.

צריך להיות תלוש לחלוטין מהמציאות הישראלית (וברי מזל אלה שיכולים לעשות זאת) כדי להשוות את המצב לניו יורק. יש מקום בישראל להחמיר לפחות פי עשרה את העונשים, ולהתחיל לאכוף את החוק. גם אז, אין חשש שנגיע אפילו קרוב למצב האמריקאי, שכן שופטי ישראל אינם רחמנים אלא פחדנים, והמשטרה נגועה בפשע כל כך לעומק, שלכל עבריין יש שני בני דודים במשטרה שמסדרים לו כבר את הדברים. רק בישראל יכולים העיתונים הבכירים ביותר לעסוק במשך שבועות ברופא אחד שלקח שוחד מעבריין, ולדוג עבורו דוקטרינות הגנה מפולפלות. באמריקה, גם בלי ג'וליאני, אנשים כאלה נכנסים מהר בפנים, ומנשקים לשלום את רשיון הרפואה שלהם, ואין פוצה פה ומצפצף. משטרת ישראל היתה למשיסה ולבז בעיני הציבור ולא בכדי. וגם במגזר המיעוטים המדוכאים לא מתרגשים ממנה, אז בחיאת…

 

 

 

 

כתבה חשובה

 

אתר הארץ מביא דיווח קצר על עלילות דן כהן, ואגב כך משרטט פרופיל חלקי של ארגוני הפשע החזקים בישראל, המגיעים עד לצמרת השלטונית והמשפטית. זוהי אחת הפרשות החמורות בישראל, אשר מפרפרת בין נסיונות השתקה לבין פריצה החוצה במלוא החומרה. בינתיים, נפרשת המציאות לפרוסות דקות, וקשה לקבל תמונה מלאה על "הפירמידה" של ארגון הפשע הזה. דן כהן הוא שותף וחבר של ראובן גרוס, מפרשת החניונים, אשר הלך לעולמו החודש, והוא גם "המחותן" של השופט ברק ושותף של הבן של ברק (וזמיר) במשרד עורכי דין משגשג המייצג את שמנא וסלתא. אך שמו יצא למרחוק להבאיש בפרשת סימנס וחברת החשמל, כאשר כהן קיבל שוחד עתק כדי לקדם את ההצעה של סימנס לספק טורבינות גז, את זה עשה כדירקטור בחברה. מוטיב המכרזים הוא החוט המקשר בין הנפשות הפועלות.

 

נציג סימנס ישראל, "המשחד" להלן, מוצג אמנם במשיכות מכחול רחמניות, אך הוא בעצם עובד מדינה בכיר לשעבר, במערך הרגיש של המכון הביולוגי (שגם הוא מככב לאחרונה בהקשר של שחיתות מבעיתה ממש של מנהלו שפרמן, בשתי פרשות).

 

הכתבה מתארת לא רע את עלייתו של "הילד הגאון" מתל אביב, לצמרת הכלכלה והמשפט, הפוליטיקה והבטחון בישראל, הכל בזכות היותו "מבריק" (תכונה נערצת על הפזורה האשכנזית, בעיקר אם מדובר ביכולת טריוויה בתחום המוסיקה הקלאסית, כמו איתור ביצועים נדירים של איזה אריה נידחת, שהיטלר אהב לשמוע באמבטיה), והיותו כניראה רקוב מהיסוד, מיסוגן מסוכן, ופסיכופט (אדם שמתקין עכבר עם צורה של שדיים על מחשבו האישי, לדוגמא). בישראל של היום הוא נחשב בעל ":אינטליגנציה רגשית" גבוהה, או כמו שאמרו על אולמרט "יודע להיות חבר", כלומר מפזר טובין למי שעוזר לו, בעיקר על חשבון הציבור.

 

הכתבה נותנת תמונה קצרה וחלקית לחונטה, כנופיה אשכנזית שהיא ארגון פשע לכל דבר ועניין, בעל תחכום בינלאומי, חברות קש בעלות מבנה מורכב, וקשרים בכל מקום. הסיבה היחידה שהכנופיה הזו ספגה מכה כלשהי, אינה משום התעוררות החוק בישראל, שכן דן כהן הוא החוק בישראל, אלא משום שסימנס דחקה החוצה את המתחרה השני במכרז, ג'נרל אלקטריק, ולאמריקאים כידוע יש את הצעצועים הכי טובים בעיר (בתחום של האזנה ועיקוב). לא ארך הזמן, וחקירה אמריקאית העמידה לדין את סימנס העולמית על עבירות שוחד, ביניהן בישראל, וקנסה אותה בסכום נאה, שנכנס לקופה האמריקאית, ע"ח הרמאויות במכרזים.

 

דן כהן יושב בפרו, עם אשכנזים אחרים שהוא מכיר, ואשר "לא שואלים שאלות" וממשיך להאזין לאריות של פוצ'יני ולנהל בחוצפה מו"מ עם הציבור הישראלי במקום לבוא ולהיחקר ולהיענש. יש לו כניראה די הרבה שפנים בכובע, כפי שעולה מן הכתבה, כגון האמרירה "והיו עוד אנשים שקיבלו שוחד", אלה מסוג הדברים שעיתונאים אוהבים, ואולי הם אפילו יתחלקו עם כהן בדמי השתיקה, כמקובל בתקשורת הישראלית.

 

יש אומרים שאסור לדבר סרה באהרון ברק, ויתכן באמת שכל הטינופת האנושית הזו לא נדבקה לגלימתו כהוא זה, אך אני מסופקת אם אפילו סופרמן יכול לעשות זאת, ומכל מקום עצם אי ההתנערות הפומבית והמובהקת מארגון הפשע הזה שנקשר אליו בקשרי חיתון (לא אשמתו, לכאורה), מהווה תמיכה ורוח גבית ניכרת לנפשות הפועלות.

משטרת ישראל, כמדומני, כבר אספה מספיק חומר על ארגון הפשע הזה וסניפיו, אך היא "יושבת על הביצים" מזה שנים, למעשה מ 2004, ומחכה שהפריץ והכלבים ימותו ושהציבור ישכח או משהו. למזלנו הרשויות האמריקאיות פחות סניליות, ולכן יש סיכוי שקן הצפעים המסוכן הזה יתייבש והחוק ייאכף על המיוחסים הפולנים, כמו על "משפחות הפשע" עם שמות כמו בוזגלו ואברג'ל.

 

כרגע מה שחיסן את הכנופיה הזו היו ההשתקות המסיביות בתחום עבירות הגוף, אחרי הכל הציבור רואה בעבירות שוחד ומס "עבירות שבצידן כבוד" כמו שהתבטא הגאון בעצמו, דן כהן, שופט מחוזי לשעבר ומתמחה של זוסמן.

 

כל הגועל נפש הזה מתומצת ומצונזר קשות ב"הארץ" היום, אך כאמור נותן הרחה או הצצה למטבח האפל של הצמרת הישראלית, כאמור הדג מסריח ממש מהראש. העובדה שמדובר בגרמנים, ובגז, והמשתמע מכך, לא נשמטה מן הכתבה, אך אין מפתחים אותה, והסיבה ברורה אם לוקחים בחשבון מיהם בעלי העיתון בעצמם.

 

 

רופאים; תקשורת; רצח

 

 

רופאים

 

נרי לבנה ב"הארץ", מדווחת היום על העימות שפרץ בין הסתדרות הרופאים הישראלית (הר"י) וראשה – יורם בלשר, ובין עמותה לזכויות אדם בשם רל"א (רופאים למען זכויות אדם), וזאת בקשר לתפקידם של רופאים ישראלים בעסקי העינויים.

הסיפור אינו חדש. כבר לפני למעלה מעשור פורסם הסיפור עם ד"ר רוחמה מרתון, פסיכיאטרית כמדומני, ותלונתה נגד עמית, בקשר לעינויים. התלונה היתה עניינית, אך סופה היה שמרתון הותקפה על ידי אגודת הרופאים ונידמה לי שנאלצה למשוך את התלונה על העמית.

העובדה שהעימות פרץ עכשיו מלמדת על רגישות הנושא עבור הרופאים הישראלים, ובכלל – על השילוב שנוצר, בעיקר תחת "דוקטרינת בוש", בין רפואה (ופסיכולוגיה למרבה הצער) ובין ביזנס העינויים. אני אומרת ביזנס, כיון שחקירות הממשל הנוכחי מעלות שורה של תאגידים תמוהים, בבעלות אנשי מקצוע מתחום הבריאות, שהעניקו שירותי "ייעוץ" לרשויות החקירה הבטחוניות, והתעשרו עד מאד, אגב כך. בנוסף לכך כבר שנתיים מתנהלת סערה רצינית באיגודים המקצועיים האמריקאים (בעיקר ה APA), סביב המעורבות של חברים במלאכת העינויים המפוקפקת שנחשפה בגואנטנמו ביי ומקומות ספק חוקיים אחרים שניהל הסי.איי.איי ורשויות בטחון נוספות. הנשיא אובמה הביע דעתו בצורה נחרצת שהפרקטיקות לא היו חוקיות ולא חוקתיות, והוא פועל בכל דרך אפשרית למצות את הדין עם המעורבים.

במהלך הדיונים הציבוריים הרועשים, שם, עולה מידי פעם שמה של ישראל כמי שהיתה שלובה במערך העצום של "שירותי החקירה" שניהל בוש ביד רמה. בהתחשב בגודלה של ישראל, יש להניח שמספר הרופאים רב, ומהווה נתח מסויים ובעל השפעה בפוליטיקה של האיגודים המקצועיים. שלא לדבר על אינטרסים קולגיאליים מחו"ל, כספים, ומניות. זאת, בנוסף לחסינות שמבטיח הממסד הישראלי לבעלי מקצוע המענים בשירותיו, אחרת לא יישארו לו מתנדבים למלאכה הבזויה.

אינני חסידה נלהבת, ובטח לא עיוורת, של עמותות מסוגה של רל"א, אשר נידמה שהן מתחילות לפעול באגרסיביות רק כאשר יש מאחור רוח גבית חזקה מהבית הלבן או גופים כאלה, ולא דקה קודם לכן. שאלת הרופאים הסורחים, שהם מרובים בישראל עד מאד, תגיע לדיון כאשר הפעילות מוושינגטון תעלה הילוך, ולא קשה לחשוף את הדברים בצורה עקיפה, כמו שנעשה ברומניה עם הביציות, או עם שפרמן ומניותיו האמריקאיות-קנדיות. כאשר סר חינם בעיני הבוסים, יודעים האחרונים להבאיש את משרתיהם בלי לחשוף את פניהם שלהם. בלשר מצוי בבעיה, כמובן, שכן המחוייבות שלו הראשונה היא להגן על הקונסטיטואנסי שלו, כלומר הרופאים, שבסך הכל "ביצעו פקודות", ומהצד עשו קצת סטיפות. ראינו כבר את ג'קי סרוב מתפתל על הפחדים שהניעו אותו, ויתכן שרופאים יגידו שהלחץ מרשויות שונות ומשונות הוא קצת יותר משמעותי מאבוטבול. אין לדעת. יתכן גם שעם שינוי הרוח מוושינגטון, יתנערו רשויות הבטחון הישראליות מהרופאים ששירתו אותם, בפרט אם אלה בינתיים "הופרטו" ועשו קצת כסף על הטכנולוגיה.

נותר הציבור הישראלי, החבוט והמטופש. הציבור לא ממש מפנים את הנזקים שנגרמים לו כתוצאה מהפנים הכפולות של רופאיו, שכן הוא בטוח, כרגיל, שהרופא המענה או הפסיכולוג המתעלל, שומר את ציפרניו ל"ערבים רעים" בלבד, או "מחבלים", אך הדברים אינם כך, אדם כמו צלמו אינם ניתנים לחלוקה. השחתה של בני אדם עובדת בכל המישורים וזולגת לכל מקום, והופכת את הרופא או המטפל, שאמור להיות סלע ומבטח, לאדם מסוכן מאד לסביבתו, בפרט לפציינטים שלו. כדאי לקרוא את העבודה המונומטלית של ליפטון (הנאשם בעצמו בהפרות אתיות) על הרופאים הנאצים, ואת הניתוח הפסיכולוגי המעמיק של הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהפיכתם למוציאים להורג. וזאת, מבלי להשוות את הסיטואציות, אך בן אדם נותר אדם ולא חשוב מה ההקשר הרחב של פעילותו האלימה.

 

תקשורת

 

מילה קטנה על האייטם הקודם. למעט המאמר של ליבנה, שהוא לא תחקירי אלא דעתני, לא ניצפתה בתקשורת הישראלית כל עבודת תחקיר, ולו המינימאלית על העינויים, הרופאים, הפסיכולוגים בישראל, ואפילו בקושי ציטוט של הכתבות הרבות מחו"ל. אתרהעוקץ מביא באותיות קטנות בצד (מדור "מצאנו בתקשורת") לינק לכתבה ענקית של הניו יורק טיימז, העוסקת בשני פסיכולוגים מחיל האויר שהקימו עסק רווחי וענקי לייעוץ בעינויים ועכשיו נמצאים בחקירה פלילית על הפרת זכויות אדם. מדוע לא נעשה שום תחקיר בישראל ? אה…הון, שלטון, תקשורת…אז הנה טיפ, אחד מהבכירים בעובדי מלמ"ב, מחזיק מניות בשני בתי חולים פסיכיאטריים. הפרטים במערכת.

 

לא צפיתי בראיון עם שרי אריסון, כיון שהוא הריח מיח"צ שנקנו בכסף טוב, השאלה למי ואיך היא המעניינת יותר, כלומר מה השחלופים שעברו ידיים כדי שהוא יצא לפועל. יום לפני כן קיבלתי הוכחה נוספת שאין טעם לצפות יותר בערוץ 10. במשך שבוע טוחנים במוח על התוכנית ש"חושפת את קרבי השניצל הקפוא", מוצר הנוגע לכל בית בישראל, בפרט אם יש בו ילדים. התוכנית הגיעה, הכנתי קפה והתיישבתי מלוא קשב מול המקלט. במשך שעה נאלצתי לצפות בגבבים מגובבים על נושאים אחרים ולא מעניינים (בעל אולם חתונות שברח עם קצת צ'קים, וראיון מביך עם בוזי הרצוג ורעייתו), ובסוף,ממש ממש בסוף התוכנית הארוכה והמשמימה, קיבלנו שלוש דקות *על השעון* בקשר לשניצלים הקפואים. במקום תחקיר, קיבלנו שואו מביך שבו מכין העיתונאי שניצל מן החומרים שכתובים על האריזה (באמת די דוחה למראה) ומציע לקהל. זה לא היה מזעזע, לא היה ברור מה הם החומרים ומה יש בדברים אחרים שנמכרים לנו, והנה אפילו הקהל באולפן לא "אכל" את הלוקש, והסכים לאכול (באמת) את השניצל שבושל באולפן ואמור היה לעורר דחיה.

פעם אחרונה שאני נופלת במלכודת העלובה הזו, ולא עוד.

 

רצח

 

קראתי קצת באיחור על הרצח הביזארי של העונה, הרצח של "נועה הקטנה" השולח הומאז מבחיל ל"רוז הקטנה", הביטוי שנקבה התקשורת ועוררה בזה קבס, כיון שתארי החיבה המוגזמים באו על חשבון דיווח מקצועי ולא לצידו. בזמן הרצח של "רוז הקטנה", כתבתי אז על חלום שהיה לי, ובו אני פוגשת חמשה חלזונות חסרי קונכיה (חשופית) על ריצפת הסלון. אינני יודעת מה לעשות אתם, ולבסוף אני שמה אותם באקווריום ושמחה לגלות שהם אמפיביים ומרגישים בבית.

 

זמן קצר לאחר מכן באה שורת הילדים, שכמו חשופיות אלה, נזרקו למים אך כניראה שהם אינם אמפיביים למרבה הצער. נזכרתי בזה, כיון שכתבה צהבהבת במעריב, על "נועה הקטנה" שלנו, מספרת כיצד הניחה הילדה את החלזונות על בטנה החשופה, והניחה להם לזחול עליה. כך מספרת, כניראה, אימה.

גולדרינג וגרושתו נוגעים בהרבה נימים ארכיטיפיות, הבחור "מלח הארץ" מבצרה (המקום ממנו הגיע גיסי שמזכיר לי קצת את אסף. המושב המנומנם :"סובל" לאחרונה מעלייה מטאורית של ערך הנדל"ן, דבר שיכול בעצמו לגרום להשפעות עמוקות על תושביו, שלא במודע או בגלוי), עם העבר המרשים במודיעין ובממר"מ, העידית של העילית הציונית-מיליטריסטית. הוא נישא למזרחית, שגם היא, כמו בסרט טורקי רע, "חוזרת לשורשים" והופכת לברסלבית. תחת המונח ברסלב מסתתרות לעיתים כתות די הזויות (לעיתים לא, תלוי באיזו קבוצה או "רב" מדובר). האב, כך אומר "מעריב" התנער מעברו הצבאי-טכני והלך ללמוד קונדיטוריה דוקא, ויש האומרים שחתם על עצומות נגד הצבא והכיבוש, לך תדע למה…

מצפיה לא מחייבת בטלויזיה, פה ושם, אני מקבלת רושם לא ברור על משפחות המוצא, גם הוריה של האם וגם הוריו של האב-רוצח נראים קרים באופן יוצא דופן, אנשים מעוכבים מאד, ומחושבים.

אין לצפות לסיקור נורמאלי בתקשורת, והטוקבקים רומזים שכל משפחה שכרה יחצ"נ והנה, מורשת הדמים לא פייסה את הניצים, והקורבן היה לשוא, כך ניראה, מה שמוכיח שהיו דברים גם קודם אשר הובילו למערבולת הדמים. באף אחד מהמקרים האלה, של ילדים רכים שנרצחו על ידי הורים נורמטיבים, לא קיבלנו הסבר מניח את הדעת כיצד קורה שאנשים כאלה הורגים את הילדים בטכס למעשה, שנועד כביכול לחסוך מהקורבן סבל גרוע ממות.

צפיה בילדים, בימים טרופים אלה מגלה את השברים העמוקים בחברה הישראלית, מפי עוללים, גם ואולי בעיקר אם הם לא בחיים.

 

 

הקרקעית שבמרומי הר יונה

 

סיפור אמיתי

 

לפני כמה חודשים דיווחתי על ניתוק ממושך מהרשת, וכך עשיתי, כשלושה חודשים לא הייתי מחוברת לרשת, חסכתי כמאה ש"ח לחודש, ונפטרתי לזמן מה מנוכחותו של "האח הגדול" ורודנותו. אך לדבר אחד לא יכולתי להסכים, חיים בלי "סוליטייר". האמת היא, שמשחק זה מותקן בתוכנה הבסיסית של חלונות, אך ברוב זעם על ההתמכרות למחשב, מחקתי את האופציה ונותרתי רק עם "שולה המוקשים" הנוראי, ששברתי בו שיאים חדשים.

 

יום אחד, לא יכולתי יותר. בביקור בנצרת עילית (מה יש לעשות שם ?) בקופת חולים, התגבר עלי יצרי. בתחנת דלק שאלתי את המתדלק אם יש איזה "קפה אינטרנט" בעיר. הוא גירד בפדחתו, ואז חייך חיוך מנצחים. כן, הוא נזכר, יש מקום כזה באזור התעשייה, אם אסע אחורה, ואחצה חמש ככרות עגולות, ואז שמאלה ליד מקדונלדס, וימינה ושוב שמאלה, יש שם קפה אינטרנט. המרחק לשם הוא כחמשה קילומטר, צ'יק צ'ק.

 

לא יאומן, מצאתי עצמי שועטת ברחוב אינסופי בנצרת עילית, אלוהים יודע איפה, ומגיעה לאזור תעשייה נידח ואפור, שנקודת האור היחידה בו היא מקדולנדס. אך לא אדם כמוני יתייאש, עצרתי שוב בתחנת דלק, ושאלתי לפי התיאור של המתדלק הקודם. אף אחד לא ידע במה מדובר. כמעט הרמתי ידיים, ודמעות החלו לזלוג מעיני בלי שליטה. פתאום, מאחורי התחנה הבהיקו אורות הבטחה. זולה של מהמרים, עם שלט צהוב ומואר של הטוטו או הלוטו. "הם בטח יודעים" מלמלתי לעצמי והחזקתי את עצמי חזק. נכנסתי לזולה, החדר היה חשוך, למרות שהשעה היתה אחת עשרה בבוקר. האויר היה דחוס בעשן וריחות בירה וקפה. בחור צעיר ניהל את המקום, ואורחיו היו קומץ אנשים לא צעירים, נואשים למראה, שנדבקו למכונות המזל, מן הסוג שמוצג בתחנות הימורים.

שאלתי את הבחור אם הוא מכיר את המקום המדובר, "קפה אינטרנט, אתה יודע, מקום שאפשר לגלוש בכסף" הסברתי בפעם השלישית. "מה את צריכה ? סתם לגלוש ?" שאל הצעיר. "כן, כן, אימייל וזה." הייתי קצרת רוח. "אז יש לי כאן מחשב ואינטרנט, חינם. שבי.". ואכן, בקרן המאורה התייצב לו מחשב מפואר, עם אדן ומקום להניח את הקפה והמאפרה. התיישבתי שם, וכמו אחרון המהמרים, פתחת את האתר האהוב עלי עם "סוליטייר", והשעות נקפו, הרמתי ראשי רק כאשר התחלפה משמרת, והצעיר עזב. את מקומו תפסה אישה מבוגרת ונרגנת, שהעיפה אותי, לאחר שהבינה שאין כסף במה שאני עושה.

הרגשתי את מכת האור והשמש כאשר יצאתי מן המאורה. התבוננתי סביב אל המקום הזה, אזור תעשייה אפור ונידח, והבנתי לראשונה את הביטוי ROCK BOTTOM, למרות שנצרת עילית מתנשאת אל על בהרים.

 

עכשיו, אחרי שהסתיימה תקופת היובש שלי מהאינטרנט, ועוד שדרגתי ל 1.5  (לא יודעת מה היחידות ? קילומטר ? ג'יגה ? מגה ?), אני מרגישה ממש כמו שרי אריסון. יש לי ספיידר סוליטייר משלי, ומפעם לפעם אני עושה קצת "שולה מוקשים" לזכר הימים הקשים.

 

מצפונאים בע"מ

אתמול בלילה הזדמן לי במקרה לחלוטין "ליפול" על סרט תעודה בערוץ 1, ששודר בשעה לא הגיונית ממש אחרי חצות. הסרט היה תיעוד (דוקודרמה עאלק) של מאבק הסרבנות של חמשה בחורים צעירים לפני כמה שנים, ופרשת העמדתם לדין. קודם כל מילה על ערוץ 1. בימים אלה, כאשר ביצות הפנטזיות מתייבשות, מתחיל גם ערוץ 1 להחזיר עטרה ליושנה. סר הטעם והחן מערוצי הרמאות המסחריים, ולמדנו כבר לאן הם יכולים להדרדר. בערוץ 1 הישן והפשוט שפע תוכניות איכותיות, ההגשה אינטליגנטית ושפויה, ונעים לראות שמישהו שמר על הגחלת בכל השנים הרעות האלה של גורג בוש ו"השרדות" לעולם השלישי. כך למשל החדשות, טלי מורנו בערוץ 10 מחקה את הסגנון הזחוח-אדיש של עמיתיה, וניראה שעוד מעט תפרוץ בצחוק תל אביבי למקרא החדשות על הרוגי צונאמי או שפעת. כך גם שאר מגישי הערוצים המסחריים סיגלו לעצמם סגנון א-לה רומי העתיקה בשידור ישיר מהסצינה של קליגולה. גועל נפש, ובידיעה שאלה מתקיימים בסופו של דבר מהתקציב הציבורי, אך מתנאים בהיותם "שוק פרטי".

ומכאן לסרט. (נערי הסיפון, אורי ברבש).  ראשית, חשוב שיש סרטים כאלה, כיון שסרבנות מצפון היא מסוג הדברים שלכל אחד יש עליהם דעה נחרצת ואלימה אפילו, מבלי לדעת עובדה אחת יצוקה ויכיחה (כולל הח"מ, במניינם). הסרט מאפשר לראות במה בדיוק מדובר, ולגבש דעה מבוססת. אך מכאן מתחילה הנפילה. מבחינה של איכות המוצר, מדובר בסרט גמר של מגמת קולנוע בתיכון מקיף בנתניה, במקרה הטוב. השחזור מיותר, פומפוזי ועילג, ואין בו כל טעם וסיבה, כיון שהדמויות עדיין בחיים תודה לאל, ואף זמינות לראיון ולצילום בשטח, כפי שאכן קורה. ניכר שהבמאי או היוצר מזדהה לחלוטין עם מושאי הסרט ובכך עושה שירות דוב למוצר הסופי, הניראה כמו סרטון הסברה מהסוג הישן והרע של הסוביטים.הדמויות הן פלקט חסר עומק ומימדים, שלא לדבר על היעדר הומור לחלוטין בכל הסרט, למרות שיש שם פוטנציאל אדיר לסאטירה מרומזת. חנין, שהוא עורך הדין של הסרבנים הוא אדם כריזמטי מספיק ואין צורך לעשות עליו פראפרזות. השחזור הזכיר לי מאד דוקודרמות של משפטים ישנים, כמו אייכמן או קסטנר, אך אין מדובר במקרה כזה, אלא בחבורה צעירה, חיה, ססגונית, בועטת ולא טרגית הגם שהפסידו במשפט ונשלחו לשנה (מיותרת ורעה) בכלא צבאי. זהו סיפור אופטימי וצעיר, שהופך בידי ברבש לקציצה ישנה מימי מלחמת העולם השניה. הייתי אומרת שהסרט סובל מאשכנזיות מדבקת, כמו הדמויות כולן (הסרבנים, המשפטנים הכל לבן ונקי), שלקוחות מעולם אחר, ואפילו התיאורים החיים של עוולות הכיבוש נותרים וירטואלים, ולוקים באותו ריחוק מדוד, כמו המוסיקה שמלווה את הצילומים, ניגוני הגיטרה מימי המלכה אליזבט.

 

אף מילה על גייז, סקיצות מהפריפריה

 

 

בבריכה בקיבוץ "אלומות"

 

שבת, חם. איש כבן חמשים וחמש יושב מול ארבעה צעירים כבני עשרים.

"אין כסף בחוץ, מה יש בחוץ ?" הוא שואל בצעקה

"בסדר, אבל הוא צריך להחליט בעצמו. מה "הוא" חושב ? אולי הוא שונא את הצבא ?"

-"שאלתי אותו, שאלתי. הוא אומר "אבא, זה פרווה. אני לא שונא לא אוהב. קם בבוקר , הולך".

-"פרווה, פרווה. שאלת את עצמך איך הוא הגיע לפרווה הזה. אני בחיים לא הייתי נשאר בקבע, בחיים לא."

-"כן, אבל מה יש בחוץ ? מה יש בחוץ ? מה אתה מעדיף, שינצלו אותך וישלמו משהו, או שינצלו ולא ישלמו כלום ?" שואל המבוגר, אשר מסתבר שהוא מדבר על בנו העומד לפני שחרור וצריך להחליט על קבע, והוא מתייעץ עם חבריו הצעירים.

"ככה לפחות יביא את הארבע, בשבילו זה הרבה. עד עכשיו קיבל שבע מאות ש"ח, דמי כיס, פתאום זה ייראה לו הרבה, ירגיש טוב." מנסה האב לשכנע את החברים.

"מה זה ארבע ? שכר מינימום, תחשוב, תוציא את המחשבון, הנה אני מראה לך, כמה עובדים ? מאתיים ארבעים שעות בחודש, תכפיל בשכר מינימום, 20.68 ש"ח, הנה, מה אמרתי לך ? מה אמרתי ? ארבע."

-"אבל מה אתה מדבר ? אתה עובד עשרים וארבע שעות…"

"אני ?" צועק צעיר נחמד ולוגם בירה קרה. "אני עצמאי, אני בחיים לא הייתי עובד בשביל עשרים ש"ח שעה."

"יאללה מה אתה מדבר, אתה סירקת את אשתי כמעט מת, שהיית חולה באמצע הלילה…אתה עובד כל שעה, יבוא לך קליינט גם ביום כיפור בלילה, אתה זוחל."

"בסדר, בסדר, אבל אני בשביל עשרים ש"ח שעה לא עובד."

"תראה את שאול, זה הבעל של רינה…תראה, וילה שתי מכוניות חדשות…הוא בקבע.."

-"בסדר, בסדר, הוא שמונה עשרה שנה שם, בטח מביא עשרים. מה אתה משווה. הבן שלך יחתימו אותו חמש שנים, יקבל שכר מינימום והחוצה. זה לא מה שהיה פעם. לא משאירים."

-"טוב לפחות יתאקלם חמש שנים, יעבוד. יותר טוב מכלום. הנה אמרו לאחיין שלי, יוסי, סע לאמריקה, אחרי הצבא, יש כסף ברחובות, בחבילות. ובאמת בא לשם, ירד מהמטוס, חבילה של זהב על הכביש, אמר לאשתו "עזבי, את זו לא לוקחים, יש עוד". כולם צוחקים.

-"אז מה אתה מדבר ?, זה לא צבא, זה משמר הגבול, הוא יכול להיכנס לכחולה. "

"אבל אתה לוחץ עליו. תגיד לו, אם אתה רוצה טוב, אם לא, אז לא. יש הבדל, אתה לוחץ עליו."

-"תגיד כמה מקבלים בשטחים ? "

-"אם אתה עושה שטחים, חמש וחצי, אחרת ארבע, ויש אפילו שלוש שמונה מאות .."

"איך שלוש שמונה מאות יא מפגר ? זה מתחת לחוק, מה המשטרה עוברת על החוק ?"

"אנא ערף, הורדות וזה."

"אין הורדות על ארבע.."

"יש הורדות, מאה חמישים ביטוח לאומי, עוד כמה גרושים פה ושם…אני אומר לך ראיתי תלוש, שלוש שמונה מאות."

האבא נבוך, פונה אלי, היושבת בצד. "את יכולה להצטרף. מה את אומרת, שישאר בקבע או יצא החוצה ?"

-"אני ? הקשבתי דוקא. בעיני ארבע זה ניצול. מצד שני, מה יש בחוץ ?"

 

משפחה בפריפריה

"יוסי יצא מהכלא, שמעת. "

-"כן הוא נראה טוב דוקא, התספורת, ירד קצת במשקל גם."

"את חושבת שיקבלו אותו שוב לעבודה ?"

"לאיזה ? להיות נהג ? לא ניראה לי."

"מה עם אשתו והילדים ?,

"מה אני יודעת, הם לא מדברים. אני לא מבינה איך היא לוקחת אותו חזרה, ירביץ לה עוד פעם, תכניס אותו שוב, ככה זה ימשיך. זה לא מפסיק."

"אבל איך היא תסדר לבד ? חמשה ילדים קטנים ?"

"מה איך תסתדר, אבא שלה מסודר, יש לו בסטה, מה היא ברחוב ?"

"אני יודעת ? לא יודעת."

-"דוקא אשה טובה, מטפלת יפה בילדים. ניראית בסדר."

-"אולי הוא לא סובל אותה ?"

אז מה הוא נשאר איתה ? את יודעת אבא שלו היה כזה, היה מחרע את האמא, עד הסוף. כולם ידעו. בסוף מתה צעירה, שבר אותה. כניראה זה אותו דבר."

-"נו אז יש תיקון, זה לא כמו פעם.הוא ישב"

-"הוא אומר שהיא לא מבשלת."

,"יש בזה משהו. אין אצלה חיר בבית, פיתות קרות כזה. לי ניראה היא עשתה ילדים כדי להישאר בסרט, לא לחשוב."

"ככה זה אנשים מתחתנים , הכל בסדר, יש בית יש פרנסה, כולם בריאים, ואז הורסים אחד לשני."

"כן."

 

 

בגינת השעשועים

 

,"עברנו לפה עכשיו, בנינו בית, אני מתגעגעת לטבריה, לעיר, אפילו לרעש. גרנו מעל המלונות, ליד בית ספר. לא מרוצה."

-"כן, זה די משעמם."

-"בעלי ואני יצאנו לפנסיה, אבל דוקא עכשיו אני צריכה אנשים, אז אני מתנדבת, נעמת, פוריה בית חולים, את יודעת, אני מעסיקה את עצמי."

-"והילדים ?"

-"כולם גרים במודיעין. לא רוצה לגור לשם, כן כולם אומרים לי. לא בא לי להיות בייביסיטר כל היום. יש לי החיים שלי."

-"והבית ? יפה לפחות ?"

"לא מרוצה. עשו לי חלונות אמריקאים, שקוע מטר בקיר, אני צריכה כיסא בשביל לפתוח. מי צריך את זה ? ותריסים חשמליים כל הבית, אבל אנחנו דתיים, אז בשבת אני או מתבשלת או בבית סוהר. את יודעת כמה עולה להפוך למנואלה ? ארבע אלף… מעצבן…"

"דתיים ?" פה ? יש לכם בית כנסת בכלל ?"

"יש, אבל באמת רק בשבת. אנחנו פה לא הרבה, אז בעלי נוסע לבית הכנסת ביישוב הסמוך."

"כן, פה כולם חילונים, ויש קהילה די גדולה של דתיים, אבל נוצרים.."

"כן, זה לא נעים. דתיים נוצרים."

אמא מתקרבת. "את מדברת על הנוצרים ?"

"לא אמרתי כלום, רק ציינו שיש."

"כן, תהיה פה מלחמה."

"מלחמה ? "

"כן, כבר יש. אנחנו לא מסתדרים. יש להם תוכניות וכונות, לא ניתן להם."

"במלחמה נפגעים שני הצדדים, לא ?"

"כן. טוב, זה עדיף על הברסלבים, כמו אלה שהשתלטו על יבנאל. פה רק צריך להיזהר על הילדים. שלא ישכנעו אותם. לפחות הם לא צועקים שעבס."

שלישי מגיע.

"מה מפריע לך ? אפשר ללמוד מהם אנגלית…"

"לא מפריע עכשיו, אבל יפריע. בכלל מה הם עושים כאן ?"

"חבר מביא חבר. כמו עם הרבנים. אחד בא, מביא את כולם. שמעתי שהם התחילו לקנות פה אדמות, לא רק לשכור."

"מי ? הברסלבים  מיבנאל ?"

"לא, הנוצרים מפה."

-"הם מחפשים אנשים חלשים, במצוקה, ומציעים להם…יש להם המון כסף."

-"נו ובמה זה שונה מש"ס. והמעונות."

"כן, אפילו חברים שלי מאד מבוססים שיש להם פה וילה ששה וחדרים ועוד המון אדמות בכפר תבור, שולחים את הקטנים למעון של ש"ס, גם אנחנו שלחנו. היינו מאד מרוצים. "

"מה איכפת לי, אם הילד קטן הוא לא מבין דת וכל זה, הם מצויינים וזה חינם, זה העיקר. את יודעת כמה עולה מעון פה בקיבוצים ? ארבע אלף, מינימום."

-"כן, היום הכל למכירה. אז מה איכפת לי להגיד שאני מאמין בישו , זה אותו דבר. אם יש כסף או משהו שאתה צריך."

"כן, הכל השתנה."

"תגיד, למה האנשים פה חמים על הקיבוצים ?"

"מה חמים, לא סובלים אותם. הם מחזיקים את האדמות ואת כולם, ועוד מקטרים."

"מה מחזיקים, הם פושטים רגל…ואתם שולחים בכל זאת לבית הספר שלהם…אז מה הסיפור ?"

"מה הסיפור ? אגיד לך, הם החזיקו פה את האנשים עבדים, היו צריכים עבדים, אנשים פה לא הרימו ראש עשרות שנים. נכון זה השתנה, אנשים היום עצמאיים, יש כסף, אבל לא שוכחים. חוץ מזה אל תרחמי, לא פושטים רגל ולא בטיח, הלואי עלינו. כל האדמות אצלם. אני, עבד של המשכנתא בשביל חצי דונם, אלה נולדים עם זה. יש להם. אבל הם אנשים טובים. אני מכיר יותר עכשיו, זה היה פעם. הם היו צריכים עובדים, זה היה עבודות יזומות כמעט, אין מה לעשות. אבל יש משקעים. לא שוכחים."

 

נקודות למחשבה שניה

 

הרצח בנחמני

 

בפוסט קודם העליתי כמה הרהורי כפירה על הפוליטיקה של הקהילה ההומולסבית, וחטפתי כל מיני תגובות מוזרות. נכון, בעידנא דריתחא אין זה הזמן לבוא בביקורת שיטתית, אלא זה הזמן לגנות את הרצח ולתמוך בקורבנות ובכל מי שהרגיש מזועזע או נפחד.

 

ראש הממשלה, המומחה העולמי לטרור, הגיע לזירה והגדיר אותה במסגרת מומחיותו. מכאן אפשר להסיק שהרצח הזה אולי קשור לאיזה פנחס מטעם עצמו, שהרגיש מחוייב לטהר את מחנה השם או משהו הזוי ונתעב כזה. אני גם לא חושבת שיש סכנה בהסתה מסתברת נגד הדתיים, כיון שאני לא רואה בעיני רוחי יחידת מחסלים להט"בית יוצאת לפרוע בחרדים. הדברים הם תמיד לכיוון אחד, ואי אפשר לגזור גזירות שוות.

 

כל מה שניסיתי לאמר, אולי בחוסר טעם טוב (לרגל העיתוי) זה שהנושא של הדת והגייז הוא עמוק ורחב מכדי לנהל אותו בקרב יחצני שטחי. סקר שנערך סמוך לאירוע הראה שלמעלה ממחצית האוכלוסיה בישראל סבורה שהגייז "סוטים", והבולטים בהם זה דתיים, ערבים ורוסים. כלומר, המיעוטים שבדרך כלל אנחנו ממהרים לעמוד על משמר זכויותיהם, לא מתלהבים מזכויות הגייז כל ועיקר. נידמה לי שהדברים הללו לא נשקלים לעומק בדרך כלל, בדיונים על פעילות "חברתית", והסיבות לכך שהיא לא ממריאה, ולא יוצרת קואליציות. ישנם גם הבדלים משמעותיים ועמוקים בין הנצרות, מצד אחד ובין היהדות והאסלאם, מן הצד השני, בקשר לחשיבות המיניות בדת. האקטיויזם המיובא לכאן, בעיקר מהמערב, התפתח על מצע תרבותי שונה מאד מזה שאנחנו משחקים בו. ישנם גם הבדלים משמעותיים מאד בין המצע התרבותי של הנצרות המזרחית והפרובוסלאבית ובין הפרוטסנטים, בכל הקשור ליחס למיניות. ומכאן היחס לגייז בישראל, במיינסטרים אינו דומה לזה שמוכר בארצות הברית או אירופה, כולל בקרב הקהילה המאד דתיות בהתאמה.

 

הדת היהודית אינה "אשמה" בהסתה נגד ההומואים, העניין חוצה לפחות את שלוש הדתות הגדולות ואין לי מושג מה עמדת השינטו, אבל אני מניחה שדי זהה. הרצח מזעזע, אסור שיקרו דברים כאלה, בודאי אם מדובר על רצח אידיאולוגי-דתי. נקווה שהרוצחים יתפסו במהרה כדי שאפשר יהיה לרפא את הפצעים והקרעים. לכותבי האימיילים אלי, אני מקווה שלא פגעתי באף אחד, וכאמור, העיתוי לא היה מוצלח.

 

הפוליטיקה של השמאל

את העניין הזה אדחה להזדמנות אחרת.

 

 

קונספירציות תרבותיות

מעת לעת, כאשר מישהו לא מסכים איתי הוא דוחף לי את התיוג של "קונספירציה" באופן המיועד להקטין, להוציא לשוליים, להשתיק. אני תוהה לעיתים עד כמה מנותקת הבועה האינטרנטית והתקשורתית מהציבור הישראלי, ועד כמה מזיקה העבודה שיש שליטה של מעטים כל כך על "צינור" האישוש התרבותי. רוב הציבור הישראלי, מכל המיעוטים והדתות, מחזיק באמונות משיחיות, או קונספירטיביות (המאבק ב"רוע" כזה או אחר המסתתר מתחת לכל אבן) ודי להקשיב לבלוגר הלוהט עובדיה יוסף כדי להבין שפרשנות אימננטית, ואפוקליפטית של המציאות היא לחם חוקם של מיליונים בישראל (ובעולם). ככלל, כל המחזיק באמונה דתית מוכרת מאמץ בזה אמונות שהיו זוכות פה לתיוג מפלצתי, כמקובל. ויש אחרים, שאת האמונות המוזרות שלהם שומרים למפגשים אינטימיים עם המכשפה, הגורו, הרנטגן, המתקשר שלהם, ובתקשורת משדרים משהו שונה לחלוטין. לגבי הסוג האחר, הנחזה כ..איך נקרא לזה, חילוני רציונאלי, ומחזיק בעמדות הומניסטיות, שפינוזיות, או סתם שטחיות, אם עורכים ניתוח עומק של עמדותיהם, אפשר להגיע לסתירות עוד יותר עמוקות ונוירוטיות מאשר אלה הממוסדות (דתות, כתות, ואמונות אחרות).

אני לא מתרגשת כבר מהתיוג הזה, ולא ממי שמשתמשים בזה כדי להקטין, המדד היחידי הוא הרייטינג והשאר לא מעניין אותי.

ברובד ה"קונספירציה התרבותית", אפשר לנתח ניתוחים מעניינים את ההתנגשות בין חלקי ה"זכרי" הבאה לידי ביטוי בדיכוטומיה "חרדי-גיי", בעיקר אני אומרת בצד הזכרי, כיון שהספקטרום הנשי סובלני יותר ל"סטיות", ומכל מקום אין טאבו תרבותי בלסביזם, אפילו בדת. עולה לי רק דימוי גראפי-ויזואלי, מתוך חלום. בחלום לכודים גבר ואשה בתוך קניון עמוק וצחיח. הגבר הוא חרדי מצומק ומנוון כדבעי, לבוש באותה תלבשות שחורה כבדה,ומגבעת, צעיר. לידו אשה, בעלת מראה חילוני, יפה, וראשה כרות ונמצא הרחק ממנה, והיא מהדסת כתרנגולת שחוטה. האברך אינו מסוגל לעזור לה. לפתע מגיעים חבורה של שלושה גייז, שריריים, בריאי גוף ומראה, עורם משוח ממש בשמן, והם לבושים בגופיות צמודות. הם מבחינים במצוקה, וניגשים למלאכת ההצלה. הם מורידים חבל סנפלינג, ומחלצים את הזוג. ראשה של האשה מחובר לגופה.

המלך מת, יחי המלך החדש

 

מהדורת החדשות נפתחת באופן דרמטי ב"הדלפה יזומה" של מזכר, פרי עטו של דיפלומט ישראלי בכיר באמריקה, המבקר קשות את המדיניות של ממשלת נתניהו, אשר משיקולים פוליטים צרים, מקריבה את יחסי המעצמה עם ישראל. ממשלת נתניהו טוענת, בתגובה, שהדיפלומט מנסה להפעיל לחצים לא לגיטימיים כדי לקדם את האגנדה שלו, ומסכן בכך את מעמדה של הממשלה, ואת ישראל.

 

נתניהו וחבריו, המייצגים נתח לא מבוטל, אפשר לאמר מגזר, ישראלי שניזון ותפח והתנפח ממש, מהקשרים עם גופים ומפלגות סקטוריאליים בארצות הברית, לא אוהב לראות את זה קורה לו, הפעם, מהצד השני. אך בהבדל גדול, אוכלי הפירורים של הימין האמריקאי לא הדליפו מסמכים ביקורתיים ככל שיהיו אלא מכרו, טבין ותקילין, בני אדם (ישראלים, יהודים, בחבילות) כדי לסייע לשולחיהם האמריקאים. רצוי להתעדכן, לא מדובר דוקא בימין הישראלי, אלא כאמור במגזר שאפשר להגדירו באופן תמוה כ"אוכלי הפירורים של הרפובליקנים הניצים במיוחד". ומדובר, איך לא, גם בעצמות השדרה של "העבודה" ובחלק ניכר ממר"צ, ולא על פי מפתח כלשהו, למעט מפתח הכסף. זו גם הסיבה שבשקוע השמש על השולחים, התברר שהשלוחים, בישראל, עשויים מקשה אחת, גם אם קוראים להם בכל מיני שמות, ימין, שמאל סוציאליסטים או מה שלא יהיה הססמא שבחרו. אין זה כלל עניין אידיאולוגי אלא משהו דומה יותר לכנופיית פשע.

 

אפשר להגיד הרבה דברים, גם רעים, על ממשל אובמה, אכזבות שהיו צפויות מראש כמובן, אבל הוא יפעל ופועל בצורה יסודית, גם אם לא תמיד מהירה, לביעור השורשים העמוקים של מרכזי הכוח הכלכליים והפוליטיים של הממשל הקודם, שהוא הצאצא המפגר והמפחיד של ממשל רייגן, ובעיקר "על הכוונת" נמצאת "משפחת בוש", אשר כמו משפחת פשע, שלחה זרועות תמנוניות לכל חלקה טובה, והותירה חורבן, דמעות ויזע. הבסיס האלקטורלי של משפחת בוש הסתמך על הימין הנוצרי, על קבוצות שודכאו בעבר, וגם על היהודים. כשחלק מהקרעים נפרמים, רואים את הנימים המקשרות, סחר בילדים לצרכי מין (סעודיה, ישראל, אפריקה), סחר בסמים, הלבנת הון, והיהלום שבכתר, סחר בנשק נפט ופרמצבטיקה. מעטים הם הנשיאים, או משפחות הנשיאות האמריקאיות שיש להן אתרים כמו BUSHBODYCOUNT.COM המונה את ערימות הגויות שהותירה כנופיה זו, עיתונאים, חושפי שחיתויות ו"הפרעות" אחרות כמו אנשים שידעו יותר מידי. אם מנסים לדלות שיטה או אידיאולוגיה במורסה הזו שצמחה בימין האמריקאים, אפשר להצביע על כמה מאפיינים במריחות צבע גסות. ניאו ליברליזם קפיטליסטי ברוטאלי, מיליטריזם קיצוני, ויש גם דברים טובים שאותם לא אמנה כרגע כי לא זה המקום. גלעין עמוק בחבורה הזו הוא התימה הנאצית והאנטישמית, שלא מרבים לדבר עליה ועברה פה הלבנה מרשימה. כך למשל בזמן הבחירות, קשה היה להשחיל מילת ביקורת על שרה פיילין, למרות שהוא שייכת בעליל לקבוצות אנטישמיות מקרב הימין הדתי, קבוצות מיסיון הקוראות בפועל להחזיר את כל היהודים לישראל, כחזון יוחנן, על מנת שכווולללם יוכלו לבכות מצער כאשר ישו ירד מהשמיים, ואילו שרה פיילין וחבריה יזכו לתהילת עולם ב RAPTURE המפורסם.

 

אחד מכיסי המורסה הזו התקיים בישראל, ולכן צצות לפתע פרשיות גם משנות השמונים (קדיש בן עמי, אירנגייט וכולי), כי את השותפות המיוחדת צריך להתחיל לבחון כבר אז. נתניהו הפך לגפרור האחרון בחבילה הזו, ולכן הוא זכה גם לתמיכת שימון פרס ומפלגת העבודה התייצבה לצידו, וגם כנופיות שלמות המיוחסות למר"צ לא בדיוק עמדו בדרכו. נושאים מדיניים הופכים את הויכוחים לכביכול פוליטיים (התנחלויות) אך המאבק הוא על טריטוריות אחרות, טריטוריה במובן המופשט יותר, כמו הבעלות של ארגון פשע על "רחוב", מבחינת הזכות לקחת פרוטקשן.

 

אחד מסלעי המחלוקת הם המערך הגרעיני בישראל, אשר יותר מתפקידו הבטחוני הפך למגדיר חברתי וכלכלי ולחלק ממבנים גלובלים רחבים יותר שמגלגלים ימבה כסף וכוח. המערכות האלה נמצאות עכשיו בשידוד, והצדדים מציירים את קוי החזית והקוים האדומים.

 

את מידת הנזק לאוכלי החינם של משפחת בוש אפשר כבר להתחיל לראות, בעיקר בהתייבשות חלק מהביצות הכלכליות שלהם, ופגיעות נוספות. נתניהו ימשיך לעשות מה ששילמו לו לעשות, וזה לשרת את המערך השוקע הזה, ויהי מה.