הרהור משפטי על אחריות שילוחית

פרשת ההלדפה ומסמכי מלמן

קראתי את התוכן של הודעות הדוא"ל מיוסי מלמן לתאגיד STRATFOR, אשר הודלפו לאחרונה באתר ויקיליקס. מן ההודעות עולה כי מלמן יודע שפעולות מסויימות של "המוסד" מתבצעות בדרך של "קבלנות משנה", כלומר לא על ידי עובדי מדינה במשרה קבועה. מלמן נקב במספר פעילויות שלידיעתו בוצעו על ידי קבלנים ואף הוסיף שזוהי פרקטיקה מקובלת.

אדם המבצע תפקיד לשעה עבור המדינה הוא סייען, בז'רגון המקצועי, ונושא זה מעלה הרהור בנוגע לצדדים המשפטיים של העסקה כזו, בכל הנוגע לאחריות שילוחית לנזקים שנגרמים על ידי הסייען לצדדים שלישיים. על המדינה מוטלות חובות שונות ומגוונות, וגם על עובדיה (תחת התקשי"ר, ופיקוח נציבות שירות המדינה), ואילו "הקבלן" בעיקר כזה שעוסק בפעילות אלימה (חיסולים, זיופים, הונאות, שוחד , סחר בנשים וכיוצב) פועל בחלל משפטי ריק, אך מקבל סמכויות ממלכתיות, ולעיתים ההסכמים איתו לוקים בבעיות רבות (חסינויות מפני אישומים פליליים למשל), שיש להן השלכות על זכויות של אזרחים צד שלישי.

שאלה של איזון ומידה

הנוחות המבצעית, נניח, מחייבת הגמשה מירבית של החוק והכללים, אך ניהול מדינה מחייב גם איזון הצרכים החריגים (חיסולים וכיוצב) עם שלטון החוק, ניהול תקין, בטחון אישי של האזרח, וכיוצב. המפתח הוא איזון ומידה ביצירת החריגים, כך שאינם שופכים את המים המלוכלכים עם התינוק, כמו שאומרים. פרשת מבחוח, שאליה מתייחסים מכתבי מלמן, לימדה ששיקול הדעת בקשר לאיזונים הנדרשים, אינו קיים יותר. צרכים מבצעיים אינם החריג, אלא הם התירוץ לקיים הסדרים שבבסיסם הם כלכליים ועברייניים. דוגמא לכך היתה פרשת ראובן גרוס והחניונים, והשאלה האם השירותים שהוענקו למדינה (סחר בנשים בעיקר) מצדיקים את הנזק העמוק שנגרם במקרה זה לעיר תל אביב ולתשתיות שלה, מתמנון של פשיעה במכרזים עירוניים לאורך שנים רבות, הפגיעה באזרחים שלא היה להם סעד (עקב מערך חסינויות מורכב), והשתרשות נורמות פסולות שכיום קשה, אם לא בלתי אפשרי כלל, לעקור אותן.

קבלנות המשנה של העיתונאי

פרשת מלמן מעלה שאלות נוספות, מכיוון דומה, מאחר שלא ברור מכלל המידע המתפרסם כמה אדונים שירת מלמן ומי מהם העיקרי. אנשי STRATFOR ראו בו סייען של "המוסד" השתול למעשה בעיתונות כדי לקדם סוג של ספינים ודיסאינפורמציה וגם כדי לדוג מידע עבור הסוכנות הממלכתית החשאית. הבלוג "תיקון עולם" ואחרים ברשת הבינלאומית תוהים אם למעשה החומר שהודלף מרמז שמלמן היה "סייען" בשכר של אותה סוכנות STRATFOR, אשר ממכתביה עולה כי מלמן הוא "מודיע קבוע" שלהם. זוהי סוכנות פרטית, ואם היא מקורבת למדינה כלשהי הרי זה לממשל הזר של ארצות הברית, שכן בעלי הסוכנות הוא איש צבא לשעבר בארצות הברית. גם כן, נוצרת שאלה של אחריות שילוחית, אם וככל שאכן מדובר בסייען, לשעה או קבוע, של "המוסד". הנפגע לכאורה הוא עיתון הארץ, אבל למעשה זה קוראיו, אנחנו, שמוחזקים כבני ערובה, כאשר את הנישה של עיתונאי חוקר ועירני תופס למעשה קבלן של מערכת ממשלתית, בתוך עיתון שאמור לפקח על המערכת הממשלתית. מידע זה , אם מיישמים אותו למשל על פרשת בלאו-קם, מעורר אפשרויות לא נוחות, ומדאיגות, של ניצול לרעה. הנפגעים במקרה זה הם אנשים תמימים ההולכים שולל, ועלולים למצוא עצמם בבית סוהר לשנים ארוכות, מבלי לדעת שנפלו בידי מקצוענים מתחום שונה לחלוטין, ולא למען "חופש הביטוי" וערכים נעלים. המדינה במקרה זה היא משענת קנה רצוץ, שכן רבים מקרב מערכת המשפט גם הם משרתם של כמה אדונים, קבלנים ממש או סתם פחדנים המחפים על הסדרים מסוג זה כדי לשמור על כסאותיהם.