סרטי ילדים ועוד

 

 

אינדיאנה גונס וגולגולת הקריסטל

 

קצת מאוחר בזמן, הזדמנתי לסרט הזה, לפי דרישת קהל הדור הצעיר. שוב אינדיאנה המוכר, הפעם כבר הרבה אחרי גיל 50, אבל עדיין מלבב. זה סרט ש"עובר" גם לצופים המבוגרים שמכירים אותו מ"התיבה האבודה" כאשר יצא לאקרנים ולא רק ממשחקי וידאו ולגו. הריסון פורד עם שיבה שזרקה בשערו, מגלם אותה דמות מוכרת ואהודה, הפעם במלחמה הקרה, בשנות החמישים, מול הרעים הקלאסיים (הסובייטים). לסרט מתגנב גם המוטיב הפופולארי של "חייזרים" כמובן, וסביבו נעה העלילה. סימני ההיכר הרגילים, עקרבים, נחשים וג'וקים במערות טחובות ומלאות גופות מרקיבות, כולם שם בגדול מלא ובדולבי.

 

הפעם, הרשע מגולם על ידי כוסית אוקראינית, מהסוג שאנחנו רגילים לראות כאן בשפע, חלק בתור נאשמות ברצח פולחני כזה או אחר, העובדת בשירות הסובייטים לחפש את גולגולת הקריסטל וחייזרים מרוזוול, כדי להשתלט על המחשבות של בני המערב "הטובים". לולא הכרתי כמה אוקראיניות כאלה, גם במשפחה (יהודים או לא, המוצא האתני גובר), הייתי חושבת שמדובר בסיפורי מעשיות לילדים…

 

בכל מקרה, סוף טוב הכל טוב, עם "טויסט" אופטימי במיוחד. אידיאנה לא רק מוצא את הגולגולת, נלחם ומצליח נגד האףבי איי (בתקופת מקקארתי, המזכירה מאד את ימינו אלה פה, כולל האוקראינים והמולדבים שאצלנו הם הם הממשלה עצמה, ובידיהם פצצות האטום), אלא גם מתאחד עם אהובתו היחידה, ה"אקסית המיתולוגית" מצעירותו. אז מתברר לנו שאידיאנה הבריז לה, וברח שבוע לפני החתונה, ולא ידע שיש לו….ילד. הבן של אינדיאנה דומה לו, אבל גרסא עדכנית של "DUDE", אמיץ, יפיוף, חצוף, אבל "נושר" ממערכת החינוך…כלומר, פרופסור הוא כבר לא יהיה….

 

נידמה שהחתונה המאוחרת בין הקשישים שמצאו זה את זו, סופסוף, היא היא החלק הבדיוני היחיד בסרט.

 

קונגפו פנדה

שנתיים אחרי הזמן, צופה ביצירה המדוברת הזו, ונהנית מאד (מי לא ? כל מי שסובל מעודף משקל מרגיש שהסרט נעשה בשבילו, כולל המעשנים, הנרפסים, והחולמים מול הטלויזיה). דוב פנדה שנולד לבית עני, בסין או יפאן, לאב שהוא מנהל דוכן נודלס, וחולם להיות לוחם קונגפו. בדרך לא דרך, הוא מגיע ללב זירת העניינים, לתוך "ארמון הג'ייד", מעין דוג'ו מסורתי, שבו מאמנים ומכשירים לוחמי קונגפו אמיצים ברוח סרטי הקונגפו המוכרים לכולנו. הדב השמן מוכרז כיורשו של "לוחם הדרקון" ונכנס לתפקיד, בדרך משעשעת ונחמדה, ואף נגמל מאכילת היתר בדרך לתהילה. הסרט רצוף בפנינים מן המסורת המזרחית, באופן שילדים יכולים להבין, וגם אני נשביתי בקסמו של המאסטר הזקן, אוגווי (דמותו של צב מזדקן וחכם) שפולט קלישאות בודהיסטיות לרוב, אבל איכשהו מצליח לשכנע שהן "תופסות". סרט מצויין, לסוגו המלמד בעיקר את החכמה הנכונה והחשובה, שאין "סודות" ואין "מרכיב סודי" שנותן למישהו כוחות על, הכל נמצא בפנים, במי שאתה, לטוב ולרע. זה התלבש אצלי טוב להסביר לעצמי למה יש לי אלרגיה מכל האנשים סביבי שלומדים קבלה וסודות מטופשים אחרים, ועוד מנסים לשכנע שזה טוב.

 

חנהלה ושמלת השבת (הצגת ילדים)

גם את זה נאלצתי לעבור, מבחר ההצגות פה בגליל המזרחי אינו רב, וכל מה שמגיע – אוכלים בתיאבון. סיפור קלאסי שגם אני גדלתי עליו ואהבתי אותו, הופך למחזמר מודרני, עם אושיק לוי ועוד כמה שמות חדשים יותר שלא אומרים לי כלום.. חביב בלבד, לא ממריא, אבל הילדים נהנים מדחקות פשוטות ומהחגיגיות כמובן. יותר מידי שירים דתיים, עד שבסוף הכל ניראה לי כמו "טיש" של חב"ד בפונה, אחרי כמה באנגים.

 

חנהלה הוא סיפור טוב מאד, למעשה, שיכול היה להפוך ל"אגדת עם" מוצלחת מאד ומקומית שורשית. אבל מה יש לדבר, כולם מעדיפים לרעות בשדות זרים, ואת המקומי מפקירים ומשליכים לפח, או שמים עליו כיפה, שזה אותו דבר כמו לזרוק לפח.

 

אגדה שמגדה (או שם דומה)

סרט אנימציה יפה, הפקה גרמנית (באנגלית), שעושה רויזיה קטנה ל"שלגיה" ומעביר אותה לזמננו פחות או יותר, אף שהתפאורה נותרת ימי ביניימית. איכות אמנותית מעולה של האנימציה, הילדים אולי לא מעריכים את זה מספיק, ועיבוד ככה ככה, לפיו שלגיה היתומה הופכת לפריחה מצויה, עסוקה כל היום בבגדים וחברות מטופשות (זהבה, כיפה אדומה, והרועה הטובה), ובאירועי פתיחה של מועדונים, במקום לעזור לאביה למלוך, ולסייע לעניי הממלכה. המלכה הרעה אמנם נותנת לה תפוח מורעל, אבל הוא אינו מרדים אותה, אלא משחרר את לשונה, וגורם לה להשמיץ ולריב עם כל חבריה, ולפגוע בשמה הטוב, עד שעליה לברוח ליער. שם, היא פוגשת את הגמדים שעושים לה סדנא של "ארגוני סיוע וצדקה", היא לומדת לתת לאחרים, ולכן, הנסיך (שקודם נגעל מהסנוביות שלה ועזב אותה) בא לחפש אותה ומחזיר אותה לארמון, שם שניהם נלחמים ברשעית, ומסבירים לה שיופי זה לא רק דבר חיצוני, אלא גם טוב הלב והנתינה. נו שוין….

 

 

ביקור חוזר

 

 

הכותרים – הגנן המסור, איש מבוקש מאד

 

סיימתי בנשימה עצורה את שני הספרים החדשים למדי של גון לה קארה, ובמקרה (או לא ) יוצרים מבנה המשכי מסויים בתימות המרכזיות, בעיקר סביב דמות מפתח, ארכיטיפאלית, מיתית כמעט, של עורכת דין צעירה, העוסקת בזכויות אדם וב"תיקון החברה", ונתקלת בצד האפל של הממסדים הגדולים. הגנן המסור הפך גם לסרט שובר קופות (לא צפיתי בינתיים), כך שעלילתו ודאי מוכרת יותר לקהל הרחב. בבסיסו, עוסק הספר בטרגדיה של אפריקה, המהווה מעין "פח אשפה" וחצר אחורית לתאגידי הפארמה הגדולים, המנצלים את השחיתות והחולשה, וביחד עם מבנים פוליטיים קולוניאליים, משתמשים באפריקה לבצע ניסויים לא אתיים ואף קטלניים בבני אדם, לשווק תרופות ישנות שפג תוקפן, ולמשוך בחוטים של הפוליטיקה הבינלאומית והמסחר הגדול.

 

לתוך המציאות הזו פורצת עורכת דין אנגליה (מעורבת, למחצה איטלקיה), הנישאת לדמות הקבועה בספרי לה קארה, הבריטי העייף, המקפל בתוכו את כל הטוב של בריטניה, את נשמתה, אם אפשר לאמר, והוא מנסה לעשות את הדבר הנכון, הגם שללא ההרואיות המתפרצת והקיטשית של הגיבור האמריקאי (שהוא בדרך כלל צעיר, נמרץ, ואימפולסיבי). כאן מדובר בדיפלומט אפור, שקידומו תקוע, בוגר איטון, ממשפחה ותיקה וטובה, שמתאהב בצעירה, ונותן לרוח הפראית והאמיצה שלה, להוביל אותו…למותו (ספוילר, מצטערת). במהלך ניסיון להתערב בשחיתות הכלכלית באפריקה, מנסים בני הזוג הללו, להניע את גלגלי הממסד הבריטי "לעשות את הדבר הנכון". הפעולה הזו לא צולחת לחלוטין, אם כי גם לא נכשלת לחלוטין, אך היא לא מספיק נמרצת כדי להציל את הזוג מגורלם המר של "חושפי שחיתויות" בעולמנו הנוכחי. עם זאת, לה קארה פודה את ארצו בכך שהוא מתאר בקצרה את המשך הסיפור, ואת העובדה שמישהו, איזה חבר פרלמנט מהספסלים האחוריים, מפיח חיים בשערוריה, והבדיקה נמשכת, לקראת שיפורים כלשהם במדיניות הבריטית.

 

ארצות הברית, כבר כאן, מופיעה כגורם שליט וחזק, המצוי ברקע למצב הנוראי באפריקה, ואשר מדיניות החוץ שלה, בעצם, מהווה כיסוי וראש חץ לעוולות הפארמה בעולם השלישי. יש גם איזכור לישראל, הפעם לא בצד הטוב, אלא כספקית של :"גורילות" (שומרי ראש) לטייקונים מפוקפקים ואוליגרכים. הישראלי מתואר בקצרה כקוף שרירני המכור לפורנוגרפיה, וחי בצללים ביחד עם כלבי השמירה באחוזות המפוארות באפריקה.

 

הנושא של פמיניזם מופיע בצורות שונות. לה קארה מביא מפי גופי הדיפולמטיה את ההערכה המקובלת (גם בעולם האמיתי) שהעתיד של אפריקה טמון בהעברת השליטה לנשים, כי הגברים באופן כללי מועלים בתפקידם, מכורים למלחמה חסרת תוחלת ושחר, הימורים, זנות וסמים והורסים את עצמם ואת סביבתם. אך בתבונתו הוא גם מרמז שאותה מסקנה נכונה בחברה המערבית, והנשים הן המובילות את העתיד, מול ממסד פטריארכלי הרסני ולא מוכשר במיוחד. אפשר להשוות, עם הרבה הסתייגויות מתבקשות, לרם אורן למשל, שהעניק מעמד כלשהו למאבק המינים בספר "הרמטכל", אך מתוך נאמנותו לפטריארכיה השבטית ישראלית, הוא חורץ את גורל המורדת הקטנה, בת הרמטכל שפועלת למען השלום, להינשא לבסוף עם מתנחל ולחזור לחיק השבט בתור עקרת הבית אם הבנים, הסרה למרות הממסד הצבאי-שבטי. בסך הכל הניסיון של אורן כושל, והנשים בספרו נותרות זונות, שפחות מין, מוטרדות מינית, אמהות מסורות, ורעיות/פילגשות. ומכאן גם ההבדל (אחד מהם, כמובן) בין אורן, שהוא סופר מותחני טיסה, ובין לה קארה ההולך ותופס מעמד קאנוני בספרות ובתרבות העולמית.

 

איש מבוקש מאד

 

התימה של עורכת דין צעירה, שואפת צדק ותתיקון עולם, חוזרת ומתפתחת ברומאן האחרון הזה, שתורגם לאחרונה לעברית. כאן נכנס לה קארה לעימות חזיתי עם האמריקאים, ובעקבות כך מעמדו בארצות הברית הפך בעייתי גם במוסף הספרים של הניו יורק טיימז. ברומנים הראשונים, היו הבריטים, והעולם ה"חופשי" כולו, באופן כללי מאוחדים נגד הקומוניזם הסטליניסטי שמעבר למסך הברזל. אך מאז עברו מים בירדן, כמו שאומרים, ואצל לה קארה ניתן לאמר שהאמריקאים תופסים את מקום "ציר הרשע" של מסך הברזל, לפחות במידה מסוימת, וזמנית אולי. ברומאן הזה מתוארת "המלחמה נגד הטרור" (שיש המייחסים את הלוגו שלה לחוש המסחרי והיחצני של נתניהו וחבריו). לה קארה אוחז בקרני השור, ומתאר את ה EXTGRAORDINARY RENDITION, הנוהל הפסול והמגונה שאישר ממשל בוש, ולפיו ארצות הברית חוטפת את מי שבא לה, מוסלמים בעיקר, מכל העולם, תוך התעלמות מהריבונות, החוק ומושג בסיסי של זכויות אדם.

גיבור הספר, שנושא את השם העוצמתי עיסא (ישו, בערבית), הוא היבריד (כמו רבים מגיבוריו לאחרונה), של קולונל רוסי מושחת וצ'צ'נית חטופה ואנוסה למעשה. (שנרצחה על ידי בני משפחה ל"כבוד המשפחה"). זהותו הקרועה מעדיפה להזדהות עם האם, והוא רואה עצמו כצצני מסור, המתעב את אביו האונס והכובש. מכאן מתגלגלת העלילה עד להתערבות האמריקאים ורמיסת חייו של עיסא, שעונה וסבל בידי הרוסים, הטורקים, ומי לא, רק מתוקף מוצאו.

הגיבורה הממשיכה את עבודתה של טסה, מהגנן המסור, היא עורכת דין גרמניה, גם היא מבית טוב וממוסד, שהופכת למתקנת עולם. כמובן, גם כאן נתקלת הצעירה המוכשרת והנלהבת במציאות הקשה, אך לפחות אינה מתה הפעם, אלא נופלת בזרועותיו, (שוב) של הבריטי הנצחי, זה שנושא את הלפיד שלה קארה אוהב לדברר. הבריטי כמו שהוא צריך היה להיות, במקרה זה בן 60, בנקאי שגר בגרמניה, ומגלה בגיל מאוחר שהוא החמיץ את חייו האמיתיים תמורת בטחון ומסורת. אך גם פה הצמד של "הטובים" מצליח חלקית מאד מאד, לעמוד מול הציניות והשחיתות של האמריקאים, במקרה זה, המנהלים את העולם ביהירות, בורות ואלימות וכמובן גזענות וחשדנות בערבים.  ישו-עיסא נרמס ונטחן בידי הקמפיין הרהבתני, האמריקאי שלאחר 9-11, ומתוקף החולשה של גרמניה ואנגליה לעמוד מול הפטרון האמריקאי החזק מהם. לה קארה שם בפי מנהלת תחנת הסיאייאיי האמריקאית בברלין את הביטוי "פודל" כדי לתאר את היחס לשירות החשאי של בריטניה, המשרת את אדונו מחוסר ברירה.

 

יש להניח שלה קארה מרוצה, אולי, מבחירתו של אובמה ושינוי המדיניות בארצות הברית,  ב"הגנן המסור" ישנו תינוק אפריקאי, מקניה כמובן, שיונק משדיה המלאים של טסה, עורכת הדין האנגליה גיבורת הספר השוכבת לצד אימו במחלה. האם גוועת מן הניסויים הלא אתיים שנעשו בה על ידי תאגיד פארמה תאב בצע. לילד הקטן הזה, קורא לה קארה בשם "ברקה" (ברכה, מאותו שורש של שמו של אובמה).

 

בריטניה יכולה להשתבח ב"קול לאומי" כזה, המצליח להעביר ביקורת, דוקא מתוך נאמנות ל"רוח העם" כפי שהוא היה רוצה לראות אותו, ולא כפי שהמציאות לעיתים כופה.

אקטיביזם ?

אקטיביזם ?

עיתון הארץ, הגיעה עת חילופי גברי

הנושא של יצחק לאור מתגלה כחלק מקמפיין רחב ואחר נגד עיתון הארץ, יתכן אפילו יריית פתיחה במאבק על משרות יוקרתיות, שקצרה הרוח מלהמתין להתפנות המשמרת הקודמת. כמקובל לעיתים, כאשר נחלש הכלב בראש העדר, מתחיל אי שקט בקרב המשמרת הצעירה יותר, שממנה יגיע היורש. קרבות בין היורשים, ולבסוף מבחן האומץ, זה שיתקוף ראשון את השליט המזדקן, יקבל נקודות זכות רבות ועשוי לזכות בירושה הנאה, מתוקף המנהיגות והנחשוניות. מאחורי יצחק לאור, עומד במלוא (אי) הדרו, בני ציפר, שמזה זמן מעצבן אנשים מכיוונים שונים ומשונים. בני ציפר מעורר אצלי השתאות בדרך כלל, ונידמה כחבר באיזה מסדר מאסוני מעופש, שמתעלק על בתולות צחות, או משהו כזה .   .הנה מוטיב הערפדים, איכשהו נכנס, והיה זה שכננו המפוקפק אלי אשד שזרק אותו לביצה, בבחינת הודאה גנובה וחטופה, בדמות הנערצת עליו. ערפד במסורת העממית הוא דמות מיסוגנית להחריד, הניזונה ממש מדם נשים צעירות וברות, ואילו אבירי התרבות העברית, בעידן המלחמה הנצחית, הם אכן ערפדים, דה לה שמעטה כמובן, אך מוודאים ששום דבר חי וצומח ויוצר לא ילבלב באדמת הטרשים של המולדת הלוחמת. מכל מקום, התופעה רחבה ועמוקה יותר מאשר מעשיו המיניים של לאור, מאחר שמדובר בשכבה ממאירה של קניבלים, וגם לא מוכשרים במיוחד כפי שהם רואים עצמם (בהיעדר פידבק המשוחרר מפניות ואימה) והכוחות המחזיקים אותם על "ברז" התרבות אינם משוחרי התרבות, ודי בזה להסביר. משול הדבר למוכתארים מושחתים ששלטון כובש _ועוין, ממנה על הציבור הנכבש, כדי שינגסו בבני קהילתם ויוודאו ששום דבר טוב ומשוחרר וחזק לא יוצא משם, לאיים על הכובש.

עיתון הארץ אינו יותר רע או יותר טוב במובן זה, ממתחריו, אך הציפיות ממנו תמיד הופכות את הדיון בו לדחוף ומרתק יותר, לכאורה מתקדם, לכאורה הניחוח של הניו יורק טיימז והגארדיאן, ה"REAL THING מן העולם הגדול שבו לא גנרלים קובעים אילו תמונות יתלו במוזיאון או מה השירים שיכתבו. אך חשוב לדעת שאין חריגים, מדובר בנוף כללי שאין מנוס מאשר לשנותו, ולא להתמקד בשאלה של הצבועים המתחזים להיות "משהו אחר" שיכול לשרוד באותה קרקע צחיחה ונמוכת מצח. ברור שהצבועים חיוניים לתחזוק המערכות, כיון שהיוצא מן הכלל מכחיש את הכלל, ומטיל איזה צל אשם על מי שאינו מסוגל לשמור על חירותו במצב של דיכוי., "הנה", יגיד לו מצפונו הרע של הקורא הנבוך," ראה את שמערל הזה, שבועט ואומר את אשר על ליבו, ואינו חושש, רק אתה פחדן קטן" וכולי וכולי, ואין צורך כבר בקלגסים, שמערל הרי הוא מכה את עצמו ומעריץ מייד את הבני ציפרים או היצחק לאורים, ומוסיף ומחזק את "השיטה" , וזה הרי תפקידו. להיות סטטיסט נטול רצון.

 

האקטיביזם המקרבן

 

האקטיביזם שבו נתקלנו ברשת לא מזמן בקשר ליצחק לאור עורר אצלי דאגה, בסופו של דבר, לאחר שנעמה כרמי ניסחה את המוטו של המאבק כחיפוש אחר מישהו שצריך להישרף כדי שלה יהיה מספיק אור. זה הזכיר לי יותר מידי את החיפוש אחר הקורבן לבניית מגש הכסף, ואיכשהו לאחרונה המגש הזה הוא תמיד מישהו אחר, ומנהיגות כיום היא הוכחת היכולת ללכוד ואם צריך, לפתוח במרמה, ממש איזה אדם כסוף כזה, אשר ישמש מגש ויסתפק בשכר מצווה בעולם הבא.

מייד חלמתי בעיני רוחי איך הגברות האקטיביסטיות יושבות באיזה "מטבח" של ציפי אה..גולדה…ומחפשות בקדחתניות אחרי נשרפת, כי צריך לקדם את החקיקה, וכידוע, כל דבר היום מקדמים עם יחצנים, ויעידו אייל ארד ואדלר, שהתיישבו אחר כבוד בכס האלוהות הפנוי. הנה, ודאי יחפשו איזה "מוחלשת" אני חושבת בליבי כמעט בקול רם, אתיופית ? או איזה דתיה מרובת ילדים ועניה מהפריפריה, נו לא את עצמן ישרפו למען האור הגדול והחדש בציון, אזי באותו אופן שצדים ילדים לפנימיות צריך עכשיו לצוד את הילדים שיישרפו כדי שלא יהיו פנימיות, אלא שהכסף ילך למישהו, אלוהים יודע מי. אקטיביזם כזה ודאי שאינו לרוחי, וגם כל מרקם החשיבה המתלווה לו

ובאמת, הגיע תורו של ציפר ללכת, ואנשים מסוגו גם כאשר שיניהם קהו, לא הולכים בשקט, כפי שראש העדר חייב להינגף בקרב הירושה, לא משום שאין בדעתו ללכת, אלא שהוא ה"גביע" בקרב שבין היורשים הרבים על כסאו. אני מקווה, כמובן, שאת מקומו תתפוס אשה, יהיה זה אך צודק שזה יהיה מהלך הדברים, גם בהתחשב במסורת העמוקה והארוכה של העיתון לשמש עלה תאנה די שקוף, לערוות התרבות המקומית. רק צריך ללהק איזה אפריקני (תואם אובמה) ואשה (תואמת הילארי) ולהחליף את התמיכה בביבי לתמיכה בציפי, כדי לעבור גם את "מתקפת השלום" הנוכחית שמגיעה מעבר לים. בו בזמן, כפי שיודע העיתון לעשות, משכבר הימים..

חשוב.

ביקורת מעניינת\ מדוע אין נרניה יהודית ?

　

　

בו בזמן שאני הוגה הגיגים אלה, נופלת לידי ביקורת ספרים מעניינת, ומתקפת, ג'ואיש רוויו אוף בוקס Why there is no Jewish Narnia, Michael Weingard,, הפעם על הגריל הספרות הישראלית בכלל, וזו שעוסקת בפנטזיה תיאולוגית בפרט. המבקר חולף במהירות ובבוז לא מוסתר, היתי אומרת, על שלל סיפורי "הפנטזיה" של התרבות העברית, בראשם הגר ינאי. בד בבד הוא סוקר ביתר אהדה שני ספרים עיוניים המקבצים את המקורות האגדיים היהודים, בתקווה לחדש ימים כקדם ולמצוא את רבי הארי פוטר היהודי, אולי בקרב התנאים או האמוראים. המבקר, מלומד שעיסוקו הוראת היהדות באמריקה, סבור שהמרק המקומי רדוד ודלוח, ובעיקר אדולסנטי, ואינו מציע שום דבר מעניין לקורא, בתחום הפנטזיה. חלק מזה הוא מייחס ליהדות עצמה, שהתרחקה לדעתו מהפאגאניזם מספיק כדי לא למצוא שם שום דבר מעניין, אפילו בתחום הדמיון היוצר. סיבה שניה, לדעתו, נעוצה באיבה ההסטורית של הזכרון היהודי כלפי ימי הביניים (האבירים, שבזכרון היהודי מזוהים עם מסעי הצלב ואולי אינקוויזיציה), שגם הם מהווים מקור תרבותי חשוב לספרות הפנזטיה. בעיניו, היהדות קרובה יותר מהותית לספרות המדע הבדיוני, ושם גם יש לה ייצוג פרסונאלי, בדמותם של כמה יוצרים חשובים, כמו אסימוב. הטיעון מעניין אך לא מפותח דיו, ופוסח לדעת הח"מ על החשוב יותר, וזה המיסוגניה הטבועה ביהדות במתכונתה הישראלית במיוחד, שמרחיקה אותה מן המיסטיקה הטבעית והאלילית משהו, שקשורה יותר עם רוחניות נשית ומאגית (כישוף במובן המסורתי של הביטוי כלומר הפעלת כוחות טבע). לגבי ישראל הוא מחמיץ לחלוטין את סוד הרדידות, שהוא בטעות מייחס רק לספרות הפנטזיה. הסיבה לכך פרוזאית יותר, וקשורה לפוליטיקה של הלאגר, מפסקה ראשונה. כדי לפרסם בישראל אפילו ספר שירים או פמפלט צריך אדם לרצוח כמה תריסרי ילדים, בעזה או בכלל, או לשתות דם ילדים משדי אימו (או אביו הגנרל). השדה כולו נשלט בפרוטקציה הקשורה למנגנון הכוח האמיתי והיחידי בישראל, והוא הצבא והמלחמה, ולא רק שהוא מצמיח פירות באושים מאד, מתוקף עובדה זו (גנרלים, למעט ספורים וחריגים, אינם מהווים תרומה חיובית לשדה השירה והתרבות), אלא שהוא מוודא בקפדנות צבאית ממש שרק בני ציפרים ודומיהם יסננו וישלטו בשוק האמירה היצירתית, ואלה כבר עושים את העבודה בהתנדבות ומצמיתים, מעשה ערפד יסודי ממש, כל צמיחה של דמיון והשראה. כמובן, בהינתן העובדה שערפדים כמו גם גנרלים שותים דם ילדים ובתולות כדי להתחזק ערב קרב, הסיכוי שתצמח ספרות פנטזיה כמו הארי פוטר (תארו לכם, אם חד הורית עניה שהעזה לכתוב) היא נמוכה יותר מהסיכוי שהשמש לא תזרח מחר. לכל היותר, החד הורית המחטטת בפחים, יכולה לקוות להישרף בקמפיין של איזה חנה בית הלחמי כדי להלחם בשר הרצוג, וכדי שלנעמה כרמי יהיה אור במקרר. בכך נתרמת המערכת בחיזוקה, וחזק חזק ונתחזק במלחמה נגד אויבנו או משהו כזה. לזה הוסף שאת מעט הדמיון היוצר שנשאר בישראל הצחיחה מגייס המוסד,כדי לייצר רוצחים טניסאים, כפי שתאר בכשרון רב אוסטרובסקי, והרי לך מתכון לאדולסנטיות אסונית.

זה מזכיר לי שיחה עם חברה (זו שסיפרה לי על הרופאה מהפוסט "הדוקטורית") ובו היא מתארת איך התפכחה לרסיסים יום אחד כאשר הבינה את השקר המובנה במיתוס שעליו גידלו אותנו, כאילו כל הזמן קמים עלינו לכלותנו, ותחת אותה היפנוזה גנבו את הכסף, ממש מעשה הירשזון, אשר בחסות דמעות התנין על אושוויץ, הכניס את הכסף שלכם למזוודות שלו, כדי שלבן שלו המהמר בקזינו, נאבעך, יהיה אור במקרר או משהו כזה. כי מישהו צריך להישרף…

בקיצור, סיכמנו שתינו בחילופי שינונים, שהאימרה נכונה למעט השמטה חשובה אחת, שבכל דור ודור אנחנו קמים עלינו לכלותנו…וד"ל. מכל מקום, מי צריך ספרות פנטסטית כאשר לנו יש פנטסיה כל יום, די להביט בנתניהו ורעייתו, כדי להבין ששום סופר מוכשר ושום דמיון ספרותי לא יכול היה להעלות במוחו קוסם ומכשפה כל כך רעים, ורבי עוצמה. אבל על כך, על ביבי ודור הנחשים שהוא גידל , כולל מכשפים מקומיים המתחזים ל"רבנים" ודמויות רוחניות, ראוי לכתוב פוסט נפרד.

　

והערה לעניין אתיקה של התבטאות ברשת, בעיקר מול נשים

זנב כלשהו מעידן לנדו, מאלץ אותי לדקדק בקטנות, ולשחזר עניינים מן הבלוגים פה ברשימות. בפוסט "הדוקטורית" ציינתי ומניתי את לנדו במניין המטילים טרור מילולי, בעיקר על נשים. כותב לנדו בטוקבק לרשימה זו כי הוא הקפיד לשמור "מרחק בריא" ממני, מבלי לנמק מתי ולמה החליט זאת. אני יכולה לשחזר את חילופי האימיילים, בינינו, שהובילו להחלטה משותפת שלא להתייחס זה לזו ולהיפך. אני לא בטוחה שלנדו יוצא טוב שם. מכל מקום, באמת כחצי שנה שרר שקט תעשייתי מבורך, עד שלפני זמן קצר נדהמתי למצוא את עצמי מככבת בפוסט לעגני המתחפש לסאטירה נוקבת. אין זו "שמירה על מרחק בריא" אלא זבלנות אלימה כפי שעשה בעבר. לא הגבתי בחומרה למעשיו, מתוך שעמום וחסכון באנרגיה. 

 

ומשרד הרווחה…

בינתיים היו כמה פרשיות מעניינות, ביניהן הפרשיה האחרונה מהכותרות, האונס הקבוצתי התורן, שחשף את משרד הרווחה כשותף וסרסר לדבר עבירה. תופעה דומה היתה באונס בבסיס חיל האויר, שוב נערה מטופלת כדבעי, מטופלת כל כך, שהטיפול הוא הוא שאיפשר את האונס הקבוצתי. במקרה של נבטים היו גם פסיכולוגים והפסיכיאטרים למכביר, ואילו כאן, כניראה רק עו"סיות שלא ידעו ולא הבינו, לדבריהן, אך קצת קשה להאמין שכך הדבר. משרד הרווחה הוא אחד הגורמים הישירים להתגברות האלימות הממוסדת בחברה הישראלית, והוא שותף מלא בביצועה. העובדים הסוציאלים מאיימים על הנזקקים לשירותיהם, ומבהירים כבר במגעים הראשונים שלהם עם המטופלים שהם לא שם בשביל לעזור אלא בשביל "לחפש אותם" ולחפש עילות לדפוק אותם באמצעות שפע הכלים המשפטיים העוצמתיים שהוענקו להם. חשוב לזכור, עד כמה שלא פופולארי לאמר זאת, שהרבה מהבעיות נוצרו מהחקיקה המופרזת ביוזמת ארגוני נשים וילדים, חקיקה שאומצה במהירות והועתקה ממדינות אחרות ללא התאמה לביורוקרטיה הישראלית ולהיעדר הגנות חוקתיות על זכות האדם בישראל ( כלומר, אין מנגנוני שיפוט והגנה יעילים וזמינים לאזרח מול השלטיון). גם חקיקות אלה נעטפו עבורנו בצלופנים יחצניים של רצון טוב, של "מקרי בוחן" מתוקשרים שבהם נשרפו קצת אנשים כדי שלאחרים יהיה אור, ובעיקר כדי שלעובדי העמותות הללו יהיו משכורות ומשרות באקדמיה עם שמות יפים. החקיקה והפסיקה הראוותניים האלה, מזכירים לי תמיד את המבצעים של ביבי ׁכמו האחרון שבהם, בדובאי, מתחיל בקול ענות גבורה ונגמר בבכי. כתבתי ביקורת בעבר על פסק הדין המוזר של בייניש על "הכאת ילדים" שבו היא מרחה עשרות עמודים להסביר שאסור לתת פליק לילד, ובעיקר התנגחה עמוקות עם החכמה העממית הדתית של "חוסך שבטו" וכל הג'ז הזה. אלא מה ? כל התשפוכת הזו נפלה על הראש של חד הורית מוחלשת ועניה, ו"מטופלת" על ידי הרווחה, שחטפה קריזה על הילדים וזרקה עליהם נעל. ובאותו זמן, רוצחים, אנסים, סוחרי נשים וילדים, מתעללים סדרתיים, קיבלו צביטה קלה מבית המשפט ושוחררו על תנאי. כמובן, את האם הנוראה שעליה הלבישה בייניש את "האור", ייצג עורך דין מהסניגוריה הציבורית והיא חטפה עונש קשה. אף אחד לא עידכן את הצופים בטלנובלה מה קרה לילדים כאשר אמא שלהם ישבה בכלא. מישהו צריך להישרף….

השאלה אינה מה כתוב בחוק או בפסק הדין, אלא מי מיישם. ואם מדובר בעו"סיות הקיימות במשרד הרווחה, אזי עדיף שיהיו בידיהם כמה שפחות אמצעים חוקיים לפעול נגד אזרחים, גם אם זה מכוסה במלל צדקני של "טובת הילד" או "מניעת אלימות" וכמובן הבאז וורד המועדף "זכויות נשים" והגנה על בטחון האישה מעבירות מין. המציאות מלמדת שמשרד הרווחה משתמש לרעה בכל סמכויותיו, וכאשר לפניו מקרי אלימות קשים ובוטים, הוא מצטרף למתעללים ומסייע להם להשתיק את הקורבן ולהמשיך את הפשע. חשוב לזכור גם את מקרה "רוז הקטנה", שוב משפחה מוכרת לרשויות, ושוב השתקה מסיבית של פשיעה, וטאטוא מתחת לשטיח. הדפוס הזה של פחד ורעדה מהאביוזרים החזקים באמת, שפגיעתם מרה, לעומת פרץ צדקנות כאשר מדובר בנאשם חלש שהוא בעצמו קורבן, מאפיין את הקהילה הפעילה, הן חברתית והן משפטית, למרבה הצער. הפחד הוא השליט. במקרים של אוירה כזו, ברור שנערה במצוקה מן הסוג המתואר, מבינה בחוש שמולה נ מצאת אשה, עו"סית במקרה זה, הנשטלת על ידי אותו עקרון הפחד, ואין שום סיכוי שהיא תעשה החלטה עקרונית לעמוד לימין החלש מול חבורה שעלולה להזיק גם לה (היום כל אחד דואג למשרתו ולבטחונו האישי בכל מחיר). כך הופכת העו"סית למעין חצי אויב נוסף שמולו צריכה הנערה המותשת לעמוד ולא להסגיר את מצבה, פן יבולע לה ממקום (משרד הרווחה המיטיב) שנתפס כאף מאיים יותר מחבורת אנסים אלימים, צא ולמד מה כלי המשחית שמחזיקה העו"סית בידיה אשר כה מפחידים את הנערה. באמצעות העו"סית מתרגלת הנערה דיסוציאציה מובנית, כאשר העוסית דורשת ממנה בעצם להסוות את המציאות, וללמוד טכניקות יצירתיות להלבשת פרשנות הפוכה למציאות בלתי נסבלת. וכך האויב נקרא "אהוב", והבחורה כותבת ביומנה שעליה להמשיך לחייך, אולי מעין הדהוד מצמרר לססמאות שמחלקת לה העו"סית, שכל מטרתה לסיים את יום העבודה ולחזור ברכב המשובח לבית היפה והנקי שלה, ולספר לכולם כמה היא טובה ועוזרת "לחלשים". הרי לשם כך שלחו אותה לאוניברסיטה, זה וגם לתפוס חתן, אולי רופא או עורך דין. חסר לה לחשוף חבורת אנסים ממשפחות חזקות, עוד עלולים לקחת לה את הפריבילגיות. ביינה לבינה היא ודאי החליטה שהנערה הזו "מוצר מתכלה" וכל תפקידה הוא לשמש סטטיסט בהצגה הפרטית שלה כעוסית שעוזרת לחלשים, כמו האזרחים שתפקידם רק לשמש "זהויות" לחבורות הרוצחים של ביבי, הנוסעות בעולם כולו – במחלקה ראשונה כמובן – וזורעות הרס ומות. הדג לומד מהראש איך להתייחס למי שנתון באחריותו וטיפולו, ואם כך מתייחסים למעלה לאזרח הקטן, מה להלין על האזוב בעיריית תל אביב שלא סופר את "המטופלים" שלו אלא בתור סטטיסטיקה לתקציבים ?

יש לי חשש שדפוס זה של "אקטיביזם" חברתי ממשיך להתקיים גם עכשיו, כל פעם מתלבשים על נושא אחר, אך העקרון נשאר זהה, והוא העקרון של קורבנות אדם, והתפיסה שמוכרחים לזרוק את זה שליד לתנור הגז, כדי להרוויח משהו. אי אפשר למכור חירות בשיטות של לאגר, ומה שיוצא לא שווה כלום כפי שמוכיחים המקרים האחרונים וכל "פרץ העשיה" של משרד הרווחה, באדיבות החוקים "הנאורים" שמכרו לנו אנשים שחייבים לדחוף מישהו אחר לאש כדי להדליק להם מדורה. יתכן בכלל ש"פעולה בגדול" אינה נכונה בימים אלה, ועדיף במקום זה להיות איש במקום שאין בני אדם, ולהגיב בקטן לסביבה הקרובה.

מקרה זה, ויש לקוות שהאונס לא יזום למטרה זו, כניראה משמש דלק יחצני במאבק סמכויות בין המשטרה לבין הרווחה בנושא הלוהט "מי יחקור קטינים", כאשר בעבר תוקן החוק והעביר לידי פקידי סעד/חוקרי נוער את הסמכות לחקור קטינים, ועתה מתברר שפינפונים וחינחונים לבני נוער שמסוגלים כבר לאונס קבוצתי אינו הדבר הנאור ביותר, וגם משרד הרווחה לא בטוח בעמדתו ומזגזג, וכניראה יעביר בסוף את הסמכות למשטרה, כפי שצריך היה להיעשות מראש. גם בנושא קורבנות, היתה כוונה טובה לכאורה לאפשר חקירה "מקצועית" של ילדים או מאותגרי תקשורת למיניהם לידי אנשים טיפוליים (עו"סים וכיוצב), אך כאמור זה לא משנה מה היחידה המנהלית שמטפלת, ברגע שמדובר בביורוקרטיות מושחתות, לא הטכניקה היא הבעיה אלא הרצון הציבורי והפוליטי למגר פשיעה. בעבר לימדתי בבית הספר לעובדים סוציאליים את חוקרי הנוער בנושא של קורבנות עבירות מין, והבעיות של טראומה ודיסוציאציה כפי שהן באות לידי ביטוי בהעדה וחקירה. אך מולי ניצבו אנשים שאינם מוכשרים לגילוי עבירות, ולכן הכשרה טיפולית אינה מספיקה. המשטרה צריכה להכשיר חוקרים, שיש להם כבר מיומנויות בחקירת עבירות, לחקור גם אוכלוסיות שנוטות להדחיק, או שיש לגביהן הגבלות חוקיות (כמו נוער) או מנטאליות. בעיקר אין למשטרה היום כוח מקצועי המסוגל לגבות עדות מקורבנות עבירות מין בילדות, ובעלי התמחות בדיסוציאציה וזכרון. התוצאה היא שיש בישראל פשיעה מוגנת, כל העבירות נגד קטינים למעשה מאפשרות פשע מושלם. עד שהנפגע מספיק בשל להעיד בצורה קוהרנטית, יש התיישנות ובא סוף לסיפור. בנוסף לכך משרד הרווחה היום מוסמך לפי חוק העונשין לבלום חקירות כביכול תחת סעיף :טובת הקטין וכך אין כל קושי "להשיג" פטור מעבירה, על הגב של הקטין הנפגע. למיטב ידיעתי הנוהל עדיין קיים ואין עליו פיקוח ציבורי. (שוב, לטובת הקטין כמובן). במקרה אחר לאחרונה גילינו שבית המשפט העליון מנע הסגרה של פדופיל מוכח (לאמריקה) כי "יש התיישנות". בית המשפט העליון סימן בכך את האינטרס הארגוני למנוע אכיפה בעבירות האלה.

עניין הזכרון המושהה מזכיר לי את הדיונים שהיו פה לאחרונה אגב הפוסטים של ענת גור. מצער להיווכח שישראל נמצאת שנות דור מאחורי הקידמה, הן התרבותית, המשפטית והמדעית, וכל הנושא עדיין בחיתוליו, וסובל מהפוליטיקה הנמוכה ביותר שבנמצא. האלימות מצד הלובי המצדד בעבירות נגד ילדים (בטענה שהם לא זוכרים כלום במילא) חונקת את הויכוח הרציני יותר סביב שאלות הזכרון, ההדחקה, וגם האפשרות לשתול

screen memories

במטרה לטשטש עקבות או לחתור תחת אמינות הקורבן או העד. הויכוח הישראלי, המהווה הד קלוש ושטחי לזירה העולמית המרתקת בתחום זה, עדיין מצוי בשלב של קטטת נעורים בין הבנים לבנות או משהו כזה, או בין "כן זוכרים" ל"לא זוכרים", והבעיה היא שאותה רמת דיון קיימת כיום גם בבתי המשפט. לשמחתי כבר איני עוסקת בנושא הזה, ונחסכת ממני עגמת הנפש המתמידה של אלה המנסים לקדם את המודעות לתחום. לא אשפוך מים קרים על הפעילות, אך צריך לזכור שהמשרדים שמולם עובדים אינם מכוונים ארגונית לייצר סדר ובטחון אלא כפופים לאג'נדות אחרות ופחות מיטיבות, ולכן מדוב רבמלאכה די סיזיפית. בספרו של ליאונרדו שאשא, אחד מגיבוריו מסביר את המנטליות בסיציליה. לאחר שמישהו נרצח וגופתו נקברת עמוק בבטון של פיגום, קם הכומר ואומר שמספיק לחשוב על הנרצח (בעיקר כאשר מתנהלת חקירה) אלא צריך לחשוב על החיים. על האנשים החיים ? שואל אותו גיבור ספרותי, הכוונה כניראה שעכשיו צריך לדאוג לרוצחים.(שלא ייתפסו).זו הכוונה.

　

　

אז בינתיים, בין הצורר מהממשלה, הצורר הקם לכלותנו, ובין האקטיביזם הקטלני שמתפרץ סביבנו, אני פורשת קצת לעשות לביתי, כי גם זה חשוב.