בתחילת הבלוג היה לי מדור כזה "פתיתים", אחרי כן הפסקתי ובסוף גם הפסקתי לכתוב (אחרי כן ראיתי שבהארץ האמורי עשו מדור "נתזים" וקראו לו SPLINTERS, נו טוב, ניכוסים קטנים לעומת השאר, שנותנים הרגשה שאת סנדויץ שמידי פעם מוציאים מהתיק ולוקחים ממנו ביס).
איכשהו כאשר יש מרווח גדול בין פוסטים, מצטברים הרבה דברים קטנים.
1. הרגשתי כמעט כפיה (דתית) להתייחס להייפ סביב "נאום רות קלדרון", שהיה למשהו ויראלי ממש, גם בלי שטורחים לצפות בנאום עצמו, ביו טיוב. הרגשתי צורך להביא את הזוית הפסימית :), שכל כך חסרה ברשת מאז שעזבתי אותה (ואת ישראל). הרגע קיבלתי אישוש לזוית הפסימית ממחקר מדעי, (באדיבות פייסבוק של ד"ד דינה ראלט), המוכיח שפסימיות -ולא תקווה – היא המאריכה חיים. הנה, אמרתי לכם. אמנם, זה לא חיים, אבל העיקר האורך.
אז חשבתי על המהלכים ההדרגתיים לייצר בישראל מנהיגות נשית היצוקה בדמות הערכים האמריקאים (למעשה, של המפלגה הדמוקרטית והיהודים הליברלים), היה לנו לאחרונה את ציפי לבני, שהופיעה בבחירות הקודמות על תקן "אשה נורמלית ובלונדינית", אבל התברר שהיא פשוט חלולה, ובעצם אולי כדאי לוותר עליה בכלל, לאחר שמתברר שהיא בעצם פקידה מגישת קפה לבחורנו המסכלים והמתנקשים. והנה, היא באמת "חזרה הביתה", אבל לא לפני שהתישה אותנו ובזבזה ארבע שנים יקרות של כולם. עכשיו יש "רות קלדרון", שדרוג מה, בהחלט, קודם כל, היא לא היתה ב"מוסד" (אולי כן, אבל לא באופן רשמי וגלוי המהווה חלק מהכרטיס שלה), היא לא בלונדינית, יש לה תואר מתקדם, והיא יודעת לדבר בתלמודית די טוב. נשות אמריקע כבר גילו את "החסר לי משהו" די מזמן והפיקו ספרים נחמדים, אני כתבתי בעבר הרחוק על המחזור שחיברה מרשה פאלק, ויש עוד הרבה נשים שהקימו מחלקה בכרוניקה של פלפולי יהדות, הכניסו קצת אקולוגיה ואמא אדמה, הכניסו את הנשים הנעלמות (העיסוק בדינה בכמה ספרים מלםני עשרים שנה), קוממו את אסתר, ורוממו את "הנשי" במרומי שמיים מכון שבתו של בורא(ת) עולם. למרבה הצער, לדעתי, לא נותרו הרבה עקבות ורישומים עמוקים למעורבות הזו, ולכן אני תוהה לגבי קלדרון גם כן. זה ניראה טוב, השאלה אם היא מבינה שהיריבים האמיתיים שלה נמצאים במפלגה שלה ולא במאה שערים, פוליטיקה זה משחק עם כללים מסויימים, ואת שולה אלוני ניטרל יוסי שריד ולא איזה רב חרדי. מכל מקום, התופעה היא קצת ניינטיז, ומגיעה באיחור מסויים, ביחד עם "רבניות", רבנים הומואים, ועוד כאלה. אז ניראה מה יקרה במעשה , ביום יום של הכנסת, וכמה זמן תשרוד קלדרון במשחק.
2. האפיפיור התפטר ברעש גדול, וכהונתו כולה תיזכר בצל פרשיות המין של הכנסיה, החל מהפדופיליה המאורגנת וכיסויה, ועד לאורגיות סקס עם הומואים עצבנים מאיטליה שהראו לאפיפיור מאיפה משתין הדג.
3. לא אתייחס כרגע לפרשת זיגייר, בצד המובן מאליו שלה. מה שעניין אותי זה הזוית המשפחתית-קהילתית של הפרשה, שחושף פרקטיקות בעייתיות מאד ביחסי "המשפחה היהודית" (יותר נכון הציונית). זוהי תיבת פנדורה גדולה שראוי להתעכב עליה, הרבה מעבר למה שנחשף בנוגע למשטר הישראלי העריץ. רבים תהו, במהלך הדיווחים, על העובדה שהמשפחה שיתפה פעולה למעשה עם ההתעללות בבן, ולא יצאה למאבק, למרות שיש לה הכלים לכאורה (כסף ומעמד). משפחות מהסוג הזה, שכל מעמדן תלוי לחלוטין בממסד, ומי יודע לאיזה צורך הגיעו בכלל לאוסטרליה ומה אפשר לספר על מעשיהם, ימהרו להיפטר מהבעייה ולא חשוב כמה ילדים מתים בדרך, העיקר לשמור על הסטטוס. למעשה הם משכפלים את ההתנהלות של מדינת ישראל, שממהרת להשמיד את מי שבעיניה אחראי ל"בושה". בשני המקרים, יש היפוך ערכים מוחלט, כאשר החזק והאחראי ל"בושה" תוקף את החלש ממנו. זהו דפוס של פעולה מתוך חוסר אונים ואימה, אך הוא מעניק תחושת עוצמה ושליטה מדומים. למעשה, מבחינה ביולוגית, מדובר בדפוס התנהלות של בעלי חיים בתנאי שבי, או אז תוקפים ההורים את הגורים, ואילו בתנאי חופש, ההורים יצאו להגנת העולל. ישאל השואל מדוע ציונים גאים וזחוחים מתנהגים כמו בשבי, זה כבר חורג מתחום הפוסט וגם הידע שלי. האמת שהתירוצים כבר לא מעניינים, זה אולי עניין לארכיאולוגים.
Splinters - שבבים 