Monthly Archives: אוגוסט 2011

בשולי הפסיקה, פכים קטנים ?

ה WINNER

עניין קטן לכאורה העולה אגב "פרשת דנציגר" (שעניינה עירית בת ים וראשה לחיאני), מעלה אולי שאלה גדולה, הנוגעת גם ל"מחאה" הגדולה של הציבור.

לפי דיווחי ערוץ 10 היום, הגיש אחד, יזם נדלן בשם מיר, תלונה למשטרה נגד השופט דנציגר. האזרח מיר התדיין מול מנהל מקרקעי ישראל והגיע לשופט דנציגר שפסק נגדו ולטובת המנהל. מיר התרשם שפסק הדין נגוע באינטרס אישי, מאחר שדנציגר, כאזרח ובעל קרקעות (בשיתוף עם לחיאני, אם אינני טועה) מנהל ערעור גדול נגד ממ"י. חש מיר, בצדק או לא, שהקייס שלו "נמכר" למינהל בתמורה לקייס של איש העסקים דנציגר. הפרשה לא הובאה לידיעת הצדדים לפני הדיון, וגם לא לאחריו. אך כשנודע למי מה שנודע, הוא הגיש תלונה לנשיאה בייניש, והיא דחתה אותה ואת טענת ניגוד העניינים. כרגע הובא הדבר למשפט הציבור (ערוץ 10) והמשטרה.

העניין המשפטי, לטעמי, דחוק מעט. לכל שופט יש עניינים עם רשויות מדינה, תאגידים וספקי שירותים. אחת משתיים, או שכולם חייבים לחשוף הכל, (לדעתי היה רצוי מאד, אבל כרגע לא קיים) או שסומכים על השופטים שהם לא עושים "חנות מכולת" מהעבודה.

אודה שגם אני חשתי כמו האזרח מיר, כאשר התדיינתי בתביעה קטנה נגד קופת חולים מאוחדת. תהיתי ביני לביני שמא השופט מבוטח שם, ועדיף לו "להיות נחמד", אולי הוא בדיוק מבקש עבור בני משפחתו איזה "מערוף" ? החיים בארץ הם כאלה, כל אחד צריך משהו, ומשום מה רק הנישאים מעם מקבלים. אני מניחה שהסיבה לכך היא רשת לא פורמאלית של טובות הדדיות בלתי רשמיות ולא כתובות. כמובן, שפקיד מנהל יתייחס אחרת לבקשה של אזרח שהוא עורך דין עשיר ושופט, מאשר על איזה מיר קטן ולא מוכר שלא לדבר על איזה בוזלגו או אלדבאומית. גם דיון נגד בנק, (אין כל כך הרבה) תמיד מעורר שאלה איפה מנהל השופט את חשבון הבנק שלו, וממי הוא ביקש לאחרונה הלוואה נוחה במיוחד עבור הדירה של הבת של שלו. וכך הלאה.

איך זה קשור למחאה ? כתבו כבר לפני על חוסר המיקוד של המחאה הזו, אך למעשה היא דומה בדיוק ל"תחושה הזו" שיש לאזרח מיר, שהמשחק מכור, גם אם לא בוצעה קנוניה פורמאלית נגדו. נידמה לי ש"חזון המחאה" שקיבלתי היום לדוא"ל מאיזה קבוצת חשיבה, באמת הולך ומשקף בדיוק את העניין הזה, ולא רשימת מכולת להטבות מסויימות. התחושה הזו, המבוססת על ניסיון חיים, שמכרו את הזכויות שלך, והן עלו למעלה כמו סיפולוקס, לכיס של איזה "מקורב" לצלחת, אם זה פוליטיקאי או שופט או מנהל בנק.

אז יכול להיות שאין בפרשת דנציגר השניה כל בשר משפטי (אם אין ראיות) אך היא מבטאה היטב את הבעיה ב"שיטה". גם דנציגר הוא במידת מה ארכיטיפ (ועל כך אולי הוא ישלם, יתכן שכלל אינו מושחת והמיקוד בו מחפה על אחרים, שהם באמת מושחתים), ארכיטיפ של שכבה שלמה שהתחילה יפה וטוב, עם אידיאלים ומרץ, הצלחה וכשרון, ושקעה ביוון תאוות בצע בלתי מרוסנת. כמובן, הפיתויים נמצאים שם, ויש קושי, לדעתי, לעמוד בהם, אבל לציבור בהחלט כן נמאס מהתופעה הזו, ומהקניבליזם הכללי, שבו כל אחד "מסדר לעצמו" יתרון על חשבון הזולת. האמון הבסיסי ביותר, הנחוץ לקיומה של חברה אנושית, התמוסס והתחלף ברצון רע, זממים, ואלימות יצרית הישרדותית. היום כל אזרח דואג לתחת של עצמו, ואנשים ממעטים לשתף עם אחרים מה קורה להם פן ינצל מישהו את המידע "להשיג לעצמו" על חשבונך. אם אינך רוצה להיות גנב וקניבל, כדאי שתתחיל להתכונן למעבר לעולם האמת (או למימד אחר).

מרתא בת בייתוס

אפרופו כלכלה וחברה, וימים אלה, קראתי שוב את הסיפור של מרתא בת בייתוס, העשירה והסלב של שנות שלהי הבית השני. האלמנה העשירה מאד, נישאה לאיזה WINNER משובב נפש, וקנתה עבורו את משרת הכהן הגדול (די דומה למשרה של שופט בעליון, או רב ראשי נגיד) בכסף שוחד ששילמה למי שצריך וממנה. האגדה על החורבן מספרת בקצרה מאד את סופה של מארתה בזמן המצור, ואיך לא הצליחה לשרוד כיון שהיתה מוקפת באומרי הן מבוהלים (המשרת שלא הצליח להשיג לה לחם מרוב פחד ממנה), ואז השליכה את כספה וזהבה ברחוב לפני שמתה, מאחר שלא היה מה לקנות בו. בסופו של דבר מתה כיון שדרכה על מוקש נעל (קקי של כלב או משהו כזה), ונגעלה מידי.

עיון בתיאורים של ההקשר החברתי והכלכלי של מארתה הזו, בהחלט מזכיר את הימים האלה.

בשולי האקטואליה

1.

עונת אמצע החמסין מוציאה לי את החשק לכתוב, ולעשות משהו תובעני. על מה שאני מצליחה לעשות בתקופה הזו הוא לרבוץ במזגן, ולצפות בטלויזיה בכל מיני סדרות אינסופיות. לכבוד אוגוסט עשיתי מנוי ל"הוט" ערוצים לחודש ימים, פינוק מושחת למי שאין לו טלויזיה ביתר ימות השנה. בינתיים אני מתרכזת בשפע ה CSI, והאוס (אוי איך היה צפוי שהוא וקאדי יהפכו לזוג). אפשר גם לפתוח במלחמה, מצידי, עכשיו אוכל לצפות בחדשות בשידור ישיר. אבל אחרי סוף החודש, זהו, חוזרים לאפרוריות של החיים ללא מרקע. בנוסף לחמסין הבלתי אפשרי, שכל שנה הוא נידמה הכי גרוע שיש, גם ימי תשעה באב נופלים ממש בקצה הכוחות לסבול את רשעותן של הבריות בכלל ובפרט. אני מציינת לי תמיד על הלוח השנה את תשעת הימים האלה, שעד החורבן, בתור אזהרה מיוחדת נגד התרגזויות מסוג "שינאת חינם", ובדרך כלל לא ממש מצליחה.

כבר הבוקר , היתקלות מסוג "קמצא ובר קמצא", בקייטנה. כאשר עמדתי לצאת, העירה לי אמא אחת, מהסוג שניבנה על מציאת פגמים באחרים, שזה לא טוב שאני נותנת לבן שלי "מיץ ממותק". בדרך כלל אני לא מגיבה (ומנין היא יודעת שזה מיץ ממותק מסחרי ? אולי סחטתי פטל טרי או דומדמניות אורגאניות ?), אך ה"תשעה באב לופ" תפס גם אותי, ואמרתי לה שמוטב שתעסוק בבן שלה, ותרד לי מהתחת. משהו כזה, מנומס. האשה מיהרה לתקוף חזרה "כן, אבל ילדים אחרים רואים את זה, זו השפעה לא טובה". כאן, נפתח סכר פי ואינני יודעת מה אמרתי, אלא שראיתי אותה מלבינה, ואת האחרים לידה מתאבנים (כניראה דיברתי קצת לא יפה…). כאשר יצאתי מהמתחם פגשתי מכרה, מביאה את הבן שלה גם כן, ובידה…לא עלינו, בקבוק עם נוזל אדמדם חשוד כתרעלה. "פטל ?" שאלתי, והיא אמרה "כן". סיפרתי לה שיש אינקויזיציה בכניסה לקייטנה, והיא חייכה בהשלמה ואמרה שהיא רגילה לזה, ואכן מעצבן. נזכרתי בבית ב"קמצא ובר קמצא"…באמת מין "לופ" כזה שקשה להפסיק אותו ולהעלות אותו כיתה. רק בבית, על כוס…פטל קר (!) מצאתי שפע תגובות רוחניות ועילאיות שיכולתי להפיק, תגובות מתוחכמות שהיו מעמידות אותה במקום, וגם נאמרות בנחת ובשובה, כמו כדור מתגלגל בבאולינג שרק בסופו המתפתל, הוא עושה STRIKE.

2.

במסגרת ה"אוי ויי" מה קרה למדינה הזו בעשור שניים אחרונים, נזכרתי שמשרד דניצגר -קלגסבלד, היה חדש וצעיר לפני עשרים שנה כאשר ייצגתי כל מיני מסכנים, ואף תרם ייעוץ ועבודה לשנור שלי, בחביבות ובלי רשמיות. היום בודאי לא הייתי מצליחה לעבור את סוללת המזכירות לשני הבעלים המיוחסים, אשר השמינו, ובעטו בכמה דליים, וביניהם הבקיעו גם כמה גולים עצמיים. סגירת מעגל נוספת, מבחינתי. כתבתי פה לפני כמה שנים על קלגסבלד, שהיה גם מרצה שלי בראשית דרכי באוניברסיטה, ואיך נסגר המעגל.

3.
כתות וכיתות וכל זה. הנושא של ה"כתות" או "כיתתיות" ממשיך לעלות מידי פעם, בעיקר לאחר "חשיפות" דרמטיות של כיסי רקבון בחברה הישראלית. עכשיו זה המשפחה הפוליגמית המורחבת של איזה "חסיד ברסלב" שביצע "התעללות פולחנית" בנשותיו וילדיו, בחסות הסמכות הרוחנית שנטל לעצמו. לצד זה, הדיון המתמשך בחקיקה ובאמצעים הדרושים לפעולה בנושאים האלה. גם במקרה הזה התברר שמשטרת ישראל היא החבר הטוב ביותר של ארגוני פשע מהסוג הזה, גם כאשר עוצרים מישהו, משחררים ומפקירים את חסרי הישע לגורלם. כתבתי פה די הרבה על כתות, ועל כך שהמבנה מצוי בלב הממסד הישראלי וההוויה העדרית, ועל כן הוא מכוסה היטב במסך של הכחשות מסוגננות וסבוכות. כמובן, כאשר במקרה לחלוטין נחשף אחד מהתאים האלה (וזה תמיד חרף התנגדותה של המשטרה לחקור ולבצע עבודתה), כל מחנה בציבור נעמד ושולח אצבע מאשימה, אם זה "חרדים" ואם זה "חילונים" וכיוצב. למעשה הבעיה היא תמיד אותה בעיה וזה היעדר אכיפת חוק בעבירות ידועות, כאשר מבנה "הכת" מציב אולי אתגרון נוסף, והוא תסמונת הסטוקהולם של רבים מהקורבנות, שממשיכים להגן על המבצע ואינם מעידים אמת בשלב הראשון. אך המשטרה שמחה להיתלות בבעיה זו כדי לחמוק מעבודתה. עבירות מין חמורות, עבדות וסחר בבני אדם הן עבירות מסוג פשע חמור, שאינן תלויות בקיומה של תלונה ספציפית מקורבן, אלא די במידע מודיעיני כלשהו כדי לחייב את המשטרה לפתוח בחקירה, ואפילו אם הקורבנות מגינים על המבצע, בעיקר אם מדובר בילדים ונשים, יש הוראות ספציפיות לגבי זה בספרי החוקים.

במקרים האלה אין לסמוך על משטרת ישראל, ולכן ספק אם יעזרו שינויי חקיקה מרהיבים, ראינו כבר מה קרה לכל החקיקה המפוארת בענייני "זכויות הילד", אפשר לנגב עם זה, כמו שאומרים, אבל שכבה מסוימת של עסקני נאורות התעשרו יפה מהקמפיינים.

אין כל חדש בפדופיליה, אונס ילדים, גילוי עריות, ופוליגמיה. העבירות קיימות מאז התנ"ך בערך, וכל מה שנותר זה לבדוק (מה שנעשה עכשיו, כך כתוב, על ידי מבקר המדינה) זה את התפקוד של המשטרה בישראל. כשנזכרים, עם זאת, מיהם השוטרים, רובם שייכים בעצמם לכל מיני כתות כאלה, וארגונים מפוקפקים, אוחז רפיון יד כל אדם שפוי, ולכן אין לצפות גם לתמורות מדהימות לאחר סיום דו"ח המבקר.

בנושא של כתות ו MIND CONTROL יש אמנם התלהבות צהובה משיטות ההשתלטות, אך כדאי לזכור שגם בזה "אין חדש תחת השמש".

3.
החוק הוא לא סקסי, זה ברור, לעניין כתות המובילות להתעללות פולחנית, כדאי לזכור זאת. המהות של ההתגלות של משה בהר סיני היתה מאד "יבשה" ומשמימה, קובץ חוקים מעצבנים ובלי שום כיף. במהותו של המעשה הכיתתי הפסול (כלאמר כתות מסוכנות) תמיד מצוי ניסיון להחליף את החוק בהקלות שונות הנובעות מהתפתחות אישית. בסופו של דבר זה סוג של "כל דאלים גבר", ולא חשוב איך צובעים את זה. מדובר על היתרים לפשוע, ולייצר קורבנות כשרים.

כמובן, התביעה היהודית היא בלתי אפשרית, כמעט, ולמעשה הרבה מהאנשים שכל היום צועקים "יהדות" הם הראשונים לייצר לעצמם היתרי פשיעה כאלה ואחרים מתוך קריאה מעוותת ותועלתנית של סדרי העדיפויות. אך ההתגלות של משה היא די ברורה, למרות שנבנו עליה תילי תילים.

אבל מי יבוא לשיעורים וסדנאות על "עשרת הדברות" (זה לא סוג של טנטרה, מסתבר), הרי אי אפשר לשווק את הדבר המיובש הזה שיש בו רק לא ולא, אסור ואסור.


לקראת סיום מצאתי משהו שמבטא היטב את התחושות של רבים בארץ. ראיון עם ווטסון, חבר פרלמנט בריטי צעיר יחסית, שסייע בחשיפת פרשת מורדוק, מתפלא כמה נאיבי הוא היה פעם, לפני שהבין את מבנה השחיתות שלתוכו נכנס בעצם כאשר היה פוליטיקאי צעיר וסבר בטעות שדברים מתנהלים כפי שהם נראים. בקנה תגליות נוספות – פריצה לדוא"ל, ועיקוב באצעות איכון סלולרי, כל זה בפרשת מורדוק ואחרים. ובארץ ? מי שיתלונן במשטרה על הטרדה באמצעות פריצה לדוא"ל ואיכון או טכנולוגית RF, ימצא את הפסיכיאטר המחוזי על סף דלתו. כי כאמור, המשטרה היא הידידה הטובה ביותר של מבני הפשע הגדולים בישראל. תפקידה, בכוח, הוא לנטרל סופית את ההתנגדות והתלונות של קורבנות ולאבטח את ארגוני הפשע.