המלצות לסופ"ש

 

 

אמנות לעם

 

ביהודה מרגוזה, תערוכת יחיד מאד כיפית של גילית פישר, ציירת, רושמת, בוגרת "בצלאל". לפני מספר חודשים פתח את הגלריה החדשה והצעירה הזו (תחת השם "אין חומר") ביהודה מרגוזה 36 – האמן יואב הירש. הגלריה ממוקמת בערך מול "גלידה ויקטורי" וקפה יאפה, בחירבה ישנה, שני חללים גדולים, ושני חדרונים לצפיה בוידאו ארט. התחושה היא של בית ישן ומתקלף, אך התקרה הגבוהה והמרחב, וכמובן המיקום, הופכים את העליבות להרפתקאה. בר משקאות קטן ניצב באחד מחדרי התצוגה. למיטב ידיעתי זו התערוכה האחרונה במקום, שעומד לעבור שיפוץ על ידי בעל הבית, ובטח יהפוך למסעדה או מרפאה של רופא שיניים, בגלל עליית הביקושים באזור זה של יפו.

 

לתערוכה עצמה – גילית פישר מציגה פנים שונות של נשים, נשיות, ובני בריתן (בעלי חיים מבוייתים ואף "חד קרן" קסום במקרה אחד). מעורר הנאה, מחשבה, ובסך הכל משיב רוח ומומלץ להספיק ליום האחרון, שבת.

 

מזון לעם

לפני או אחרי המזון הרוחני לעיל, כדאי לפקוד בית אוכל חדש ברחוב יפת קצת אחרי "השעון" ומול אבולעפיה ההסטורי. המקום נקרא COW והוא מעין בר-פאסט פוד, עם עיצוב אורבאני מינימליסטי, ואוכל טעים ולא יקר בהגשה מתוחכמת. המקום נפתח בחודש האחרון על ידי בעליה של מזללת הסנדויצ'ים-נקניקיות המעולה, באותו מקום, קרוב יותר לשעון. שרון דבש, המעיד על עצמו שיש לו מתיקות והצלחה של דבש בכל דבר, ואת העוצמה של שרון (הבולדוזר), הלך צעד אחד גבוה יותר, והתרחב. מאחר שאני לקוחה קבועה שלו בסנדויצ'ים, ידעתי שכדאי לבקר במקום החדש, ואתמול עשיתי זאת.

רצועות חזה עוף סצ'ואן ללקק את האצבעות, מנה נדיבה ומתובלת בגאונות, על מצע חסה ואם רוצים גם בצל מטוגן, וירקות, לצד לחמניה. מחיר נוח במיוחד (יתכן שזה כך לתקופה הראשונה, כך שכדאי לרוץ)  22 ש"ח. ולקטנצ'יק, המבורגר 100 גר בלחמניה על צלחת עם ירקות (15 ש"ח). שווה פלוס פלוס !!

מנות אחרות – המבורגרים יותר גדולים, עוף טריאקי, סלט אנטרקוט, קבב שני סוגים, ציפס או טבעות בצל, נאצ'וס, סלטים משולבים עם בשר שני סוגים, ו"עסקיות" שניראות משתלמות מאד באזור השלושים ושמונה ש"ח.

 

 

לשתוק ולהיות יפה

חופשה

הבלוג יוצא לחופשה ללא הגדרת זמן. בינתיים, בימים האחרונים נוכחתי שהרייטינג לא יורד גם בלי פוסטים, אז אולי באמת עדיף להיות יפה ולשתוק.

 

חברת הביטוח הראל

ההודעה על מעצרו של סמנכ"ל חברת הראל עוררה אצלי זעם ישן, על התרמית והגניבה באור יום שביצעה בי חברת האם (ביטוח הראל), באי תשלום של כיסוי ביטוח רפואי לנוסעים. כתבתי על זה כאן, ועל הסיוע לדבר עבירה שקיבלה חברה נוכלת זו מהשופט מיכאל תמיר (או ההיפך) ועורכת דין מירב של קופ"ח מאוחדת המשווקת את דבר התרמית וניזונה ממנו. עשרים אלף ש"ח ירדו לטמיון, הוצאות טיפולים רפואיים לתינוק בחו"ל. חד וחלק, ללא תירוצים, פשוט גניבה לאור יום ובחסות החוק. לא מפתיע שהדג מסריח לכל אורכו ומן הראש, ובמקרה תפסו אחד, כניראה משום שלא העביר את האחוזים לשותפיו לפשע, ולא משום סיבה אחרת. עונשו, אם יהיה בכלל, לא מחמם אותי ואת אלפי הלקוחות הגזולים של "הראל".

 

פנינים לסיום -(מיורש העצר).

מה זה מצפון ?

הילד עונה בלי היסוס – משהו שאומר מה לעשות כל הזמן, ואף אחד לא מקשיב לו.

 

איפה אתה רוצה לגור ?

חושב קצת ואומר- ביפו נון. נון סופית. זה שם, רחוק, ליד ים הפלפל, לא ים המלח.

 

איפה נמצא הלב ?

צוחק – לב ? לב יש רק לבנות.

 

 

 

טבח באימפריה

 

אי אפשר להתעלם ממותם של 32 בני אדם חפים מפשע באחד מפרוורי בירת ארצות הברית, בקמפוס של הטכניון של וירג'יניה. הרוצח הוא שוב אחד מאותם "זאבים בודדים", כלומר, סיפור מפוקפק של "אין אשמים". ממה שנחשף עד כה, זה ניראה כמו שליח מנצ'ורי שיצא משליטה של חדר הבקרה. הסימנים של התעללות מינית בילדות, אבא עם עיסוקים אפלוליים (אב חורג), וקשרים לוושינגטון שבה כולם "מפעילים" את כולם. מזכיר את הצלף מלפני שנה או שנתיים, ואת סדרת האירועים התמוהים במוסדות חינוך, החל מקולומביין ועד הלום. מאחר שאני כבר או טו טו בחופשתי, אפסח על נתח עסיסי זה של קונספירציה פוטנציאלית. וושינגטון מתנהגת כמו הלב השחור של אימפריה שנפלה בידיים לא טובות. בעצם די דומה למה שקורה כאן.

 

 

סיוטים

 

 

הבוקר התעוררתי בבעתה מסיוט מלחמה.

 

בחלום, האוכלוסיה מפונה למעין קיבוצים או בתי הארחה חד קומתיים, איש איש עם פינתו ומזוודתו. אני יוצאת לחצר, ולפתע רואה בשמיים מטס שלם של מטוסי קרב אימתניים העומדים לשלח טילים או פצצות או משהו קטלני ישר עלינו. סוף הדרך כזה.

אני חוזרת לחדר העמוס, ומגלה שהשכן לידי גנב את הרדיו שלי, רדיו נייד קטן, והוא אף מכחיש זאת בעזות מצח.

"יש לי אותו רדיו, זה שלי" הוא אומר, ואני חשה גועל גדול.

אני לוקחת מעיל, ורצה החוצה, מחליטה שיש לי סיכוי יותר טוב לשרוד בשטח פתוח, כיון ששם בודאי יפציצו פחות, וחוץ מזה לא יפלו עלי קירות וחלקי בטון. ליבי פועל בחוזקה, ואני נוטשת את האנושיות שלי, מחליטה לא להגיד לאחרים מה שראיתי, כיון שאז כולם ירוצו ויאטו את מנוסתי, לא איכפת לי מאף אחד בעולם.

אני מתחילה לברוח, ואז מגיע רעש סילוני כזה, של פצצות החורשות את האויר במהירות ומצווחות….

 

 

התעוררתי.

 

———

רעש הטילים מתחלף בחריקת משאית הזבל, והשעה מוקדמת.

 

 

כל מה שרצית לדעת על השב"כ …

לפורר אותם מבפנים

 

זה רק עניין של זמן שהשבכיסטים יתחילו לרוץ לתקשורת להתוודת על פשעיהם, כדי לקבל חנינות ולעשות עסקאות של עד מדינה. אפשר להריח את הסנוניות הראשונות באויר, כבר כמה חודשים. למעשה, הטרנד – כמו כל דבר טוב – התחיל בטוקבקים, בראשותו של ארתור דנט, הדמות המיתולוגית של "צלף" מטריד קשה, הכותב כבר כמה זמן על גורלו המר. זו אמנם דמות וירטואלית, אך היא מבשרת את העתיד,

והםם….מפפפפחחחדדדדיםםם….

 

עידן האינטרנט קרע סופית את מסך התעתועים והדימויים שהיה לארגון זה, ומה שנותר זה אבן החכמים גדעון עזרא, ושיירת טוקבקיסטים עלגים, המנסים ליישם את מה שלמדו בשיעור על לוחמת סייבר פסיכולוגית, קורס שחומרי הלימוד בו קצת מיושנים, שאריות מאמריקה, ותרגומים מהשטאזי שקיבלו בזול.

 

הפרופיל הממוצע של איש השב"כ, טיפש, מתלהם, עילג, ואלים ומאד מפחד מנשים נחשפת במערומיה לאור המציאות הלא נעימה, וכך מסכם הערבי שגר לידי ביפו את תולדות השב"כ -"מה הם רוצים מבחורות יהודיות מסכנות, אני לא מבין, למה הם נטפלים לבחורות יהודיות מסכנות זה הרי לא מחבלים". כך גם חושב נסראללה וכך גם יודע אחמדנגאד וכל ראשי החמאס, שאיש השב"כ הוא סדיסט קטן ולא חכם שמעתיק חומר אמריקאי עם שגיאות ופולט ססמאות דביליות בעיקר כדי לשכנע את עצמו.

 

מדובר בכושר של איש מכירות בינוני של שואבי אבק קירבי, חלק מההכשרה ומהרזומה של רבים ממגוייסי השב"כ. והבכירים שבהם, אנשי מכירות בסלקום, ואלללדי.

במבחן התוצאה, קיבלנו טילים על הראש במשך חודש, וחבורה של גברים מיוחמים צועקים "נסראללה עדיין מחייך אבל לא הרבה זמן." שנה זה הרבה זמן ? ומה נעשה באותה שנה ? קיבלנו שידרוג של לוחמת הסייבר נגד נשים מסכנות, טפיחה על השכם של השב"כ לעצמו, וחשיפת האיי קיו המביך של דיכטר ( השד הלבן) והתאום שלו דיסקין. והם מפחידים בערך כמו הימלר, כלומר, סדיסטים קטנים שכוחם בניהול מחנות ריכוז של אנשים חסרי מגן, וכמובן ליקוק תחת רטוב לפוליטיקאים ויותר מכל, למפעיל האמריקאי, שאליו נושאים עין.

 

השב"כ כבר מזמן עובד בשביל קליקה קטנה במפלגה הרפובליקאית המתמחה בהפעלת נייטיבז, כמו אל קעידא, וכמו השב"כ. מלטפים להם על הראש – עם הקרחת המפחידה אמאלה – והם אוכלים לך מהיד ומספקים שפחות מין למכביר לפריץ התאוותן.

 

————————————————————————————————————

 

מדינת כל אזרחיה

 

כמו כל התארגנות פשיסטית ונפשעת, גם השב"כ יהיה זה שיכרות את הענף עליו הוא יושב. מטבעם של קבוצות כאלה שהן אינן יודעות גבולות, ולבסוף חושפות את המניעים הפנימיים שלהן, ויוצרות קואליציה נרחבת לחיסולן. בדרך כלל, מתלווים לכך פיצולים פנימיים ומאבקי כוח רצחניים בין ראשי החונטה לבין עצמם. על כך אמר הדלאי למה שאין לדאוג ממשטרי פשע, שכן דרכם, מדרך הטבע, למצות את עצמם. בארץ התהליך הזה רק מתחיל, כאשר משמאל ומימין, ערבים ויהודים, מבינים שהשב"כ ניצל את הסכסוכים הפנימיים כדי לרכוש לעצמו כוח בתור ארגון סקטוריאלי, אליטיסטי, המשרת את המשכיותו ואת רווחת בכיריו, באופן אישי.

ה"שד" התורן הוא עזמי בשארה, מטרה המלמדת על השאפתניות הגוברת של הארגון הפועל בשיטת הסלאמי ליצירת דה סנסיטיזציה של החושים הציבוריים, לעוולות והתנכלות. כל הזמן מעלים את האש, ומגבירים לאט את הברוטאליות, תוך הכלת המחאה קצרת המועד.

בשארה אמור לרכז סביבו את השנאה היצרית ל"ערבים", ואת השינאה הימנית ל"שמאלנים" ואת השינאה של החונטות המתפרנסות מן הצבא, לשלום. דיסקין חשף את נייר העבודה של השב"כ הרואה בעצם הדיון התיאורטי על "מדינת כל אזרחיה" משום חתירה נגד סדרי עולם, ו"אופיה היהודי" של המדינה. בקוטב השני, הוא יאמר שחזון המתנחלים הוא חתירה תחת היסוד הדמוקרטי של המדינה וכך הלאה, מה שנותר לנו להגן עליו הוא השטח המשיק שבין שני המעגלים הללו שכידוע אינם נפגשים (הדמוקרטית והיהודית), כלומר, מה שחוקי הוא לתמוך באבסורד. זהו המילכוד 22 שמחזיק את השב"כ מעל המים.

לא ברור אם חשיפת המסמכים של דיסקין היתה מכוונת או תוצאה של רצון פרוידיאני להסגיר את עצמו, כפי שנהוג לאמר לגבי פושעים. יתכן שזהו בלון ניסוי ציבורי, לראות אם נאכל את מזון הציפורים הזה או לא, ואיך מגיב העולם.

עכשיו, נצטרך לשתות את דברי החכמה, מעיין החכמה, של דיסקין, מהי זהות יהודית לאומית, לעומת, למשל התיאוקרטיה החומייניסטית של איראן, שעליה יצא קצפו, ובמה היא "דמוקרטית" יותר. נידמה לי שלא ניזכה לתשובה, כי זה לא כתוב במניואלז של שואבי אבק קירבי שמהם מקריא דיסקין.

ישנו נאום קטן ונחמד של מלקולם X לפני הרצחו, לקהל שחורים נלהב. שם הוא שואל, "מה היה השם שלכם לפני שהלבן לקח אותו ? איך הוא לקח אותו ? איך הוא לקח את הזכרון של השם שלכם ואת ההסטוריה שלכם ? ולמה ? ואיך נהייתם מה שאתם היום ? ואיך נהייתם מטומטמים כל כך כמו שאתם היום ? איך הלבן עשה את זה?" לא נותר אלא לשאול את עצמנו, למשמע דיסקין, איך ומי הפך אותנו למטומטמים כפי שהננו היום, ומי לקח לנו את הזכרון, וההיסטוריה, והמשיל עלינו את דיסקין ?

 

 

 

 

פכים קטנים, סרט, וספר

 

 

הדלי עם הספונג'ה מחכה, וזו הזדמנות טובה להתעמק בפוסט מיותר, כניראה, כדי לחמוק מן העבודה הנחוצה.

 

1. קוראת כרגע אסופה קצת מוזרה של מאמרים אקדמיים על העידן החדש בישראל, בעריכת עידו תבורי. טרם סיימתי, אך כללית אני מוצאת את הנושא ראוי מאד לבחינה שיטתית מן הסוג הזה. המבוא עוסק בניסיונות להגיע כיום להגדרה מוסכמת של "העידן החדש", ואילו תופעות הוא מקיף, ומה המשותף להן בעצם. מאמר אחד, על הצד "היהודי", פחות ממספק, ויש בו יותר הטפה מאשר חקירה. העידן החדש נתפס כהולם את ההתחדשות הנחוצה בזהות היהודית של הישראלי המצוי, אך הטענות הן אינטואיביות ולא מדעיות. המאמר מתייחס  למירצה אליאדה מבלי לסייג את החוקר הזה כפשיסט ועוכר ישראל מקצועי. למעשה, זוהי אילוסטרציה לא רעה להשפעות של העידן החדש גם על האקדמיה, ועל הבורות שהופכת למוצר נחשק, בבחינת "שחרור" מכבלי הידע והעבר.

המאמר של העורך, עידו תבורי, עוסק בתנועת הריינבו, והוא מקצועי ומעניין כאחד. לא הכרתי את התנועה הזו, ובאמצעות הניתוח שלו אפשר לקבל תמונה מקיפה, פנימית וגם חיצונית, על התנועה הזו, וגם על יחסי הגומלין עם החברה המרכזית. המאמר מכניס לשימוש כמה מונחים יסודיים בחקר תנועות שוליים, והוא בהחלט ראוי. בינתיים זה מה שהספקתי.

 

מירצ'ה אילאדה תורגם לעברית, מסתבר, בשנת 2000 עם אחרית דבר של משה אידל. לא ראיתי את הספר כך שאינני יודעת מה כתב אידל. אילאדה הופך רלוונטי לאחרונה עם ה"שיבה מחדש" של רומני אחר, סבסטיאן הסופר והמחזאי שקורות חייו על פי יומנו הועלו לאחרונה על בימות ברודווי, וגם בשנה שעבר מחזה שלו הועלה בארץ על ידי ניקו ניתאי. סבסטיאן נרדף ברומניה על ידי האינטלקטואלים שבגדו והצטרפו למפלגות הפשיסטיות, בהנהגתו הרוחנית של יונסקו. מירצה אילאדה היה חבר באותה קבוצה פשיסטית, בזמן מלחמת העולם השניה, ולאחר מכן היגר לארצות הברית והפך ל"כהן" האקדמי של העידן החדש, בדומה ליוסף קמפבל שעסק במיתוסים. האלמנטים הפשיסטים בעידן החדש אינם ספורדיים או מקריים, אך בארץ אין דנים בהם.

2. התהלוכה האורתודוכסית ביפו

בין לבין הספקנו לקפוץ לגשר פה לראות את הצופים של התנועה הנוצרית אורתודוכסית נותנים את המפגן השנתי של הפסחא. השנה קצת מינורי, תלבושת אחידה, חמת חלילים סקוטיים, ותופים. נחמד, מרשים אבל לא ססגוני כמו שנה שעברה. לידינו עומדים שלושה אוקראינים עם פרצוף של פורעים אנטישמיים, ושואלים מה זה. למשמע תשובתי הם נדהמים שיש תהלוכת פסחא בישראל. הם דוקא קתולים, אבל מהאגף הפולני שהוא קרוב קצת לכנסיה המזרחית מבחינת תאריכי החגים. אני אומרת להם "עד שהצלחנו לברוח מאוקראינה אתם באים לרדוף אחרינו ?", צחוק של אי נוחות קלה, והם ממשיכים הלאה.

 

3. סרט  

 

סרט תעודי מרגש וחזק מאד על המאבק של השחורים באמריקה לשוויון והעצמה, עם דגש על מה שנחשף לאחר מכן כתוכנית הFBI ללחום בהם, COINTELPRO . המרואיינים רהוטים מאד בהסברים על צורתו של המאבק וסיבותיו, וחושפים את הנכלולים של הממסד בריסוק התנועה ובעיקר "הפנתרים השחורים". משפט אחד מסכם את השערוריה הזו, בצורה חזקה ביותר. הFBI התייחס אל השחורים בכלים שיושמו קודם לכן על אויביה של אמריקה, מרגלים וקומוניסטים. הרעיון שמדובר באזרחים אמריקאים המבקשים להסיר מגבלות גזעניות לא חילחל למוחם של ראשי הממסד באותה עת. מזכיר את הדיסקין ומלחמתו באזרחי ישראל, ערבים כיהודים, אשר מפעילים בסך הכל את זכותם הדמוקרטית לעצב את מדינתם.

 

 

 

עוד אני מדברת על אלוהים ופתאום…

 

מצחיק איך החיים שוזרים תמונות כמו בסרט חתוך במיומנות ביד במאי ועורך גאוני. בליל הסדר כתבתי על "יש אלוהים" והוא איתי, ומכאן התגלגלו אירועים יפואיים הולמים. לקחתי את בני ורק בעשר וחצי הצלחנו לאסוף את עצמנו ולתפוס מונית למסעדה שעליה זממתי, מסעדה ערבית ביפו. המקום כבר התחיל להתרוקן, אם כי ניכר שהמה תנועה מוקדם יותר, שולחנות שצורפו זה לזה ויצרו מעין "סדר" מאולתר ועליהם שאריות מזון, סיגריות ויין נותרו שוממים וממתינים למלצרים העייפים לפנותם. השולחן נעמס בצלוחיות קטנות של סלטים, הקולקציה הדי שגרתית של מסעדות מזרחיות למעט סלט גזר מפתיע, מתוק דוקא, שבלט בייחודיותו, לבנה סבירה, החומוס טחינה חצילים ומיני המטבוחות שאינני מבחינה ביניהן. הזמנו בשרים, והיה נחמד וטעים. בעלת המסעדה התיישבה איתנו ופטפטה על השינויים שעוברת יפו, ובכלל איך החיים פה "כבר לא מה שהיה", הכוונה בעולם כולו, או ישראל או אולי אצלה בלבד. אחרי חצות סיימנו עם קפה מתוק וקצר, והתכוננו לצעידה באויר הקר הביתה. חיטטתי בתיק להוציא את כרטיס האשראי ולחטוף את ה"שטוזה" של המחיר, ולהפתעתי סימנה לי בעלת הבית בתנועת יד מהירה להכניס את הכרטיס בחזרה "עלי, ה"סדר" הזה עלי, שיהיה לך חג שמח. ותזכרי, אלוהים לא שוכח אף אחד, גם כאשר זה נידמה לך. הוא לא שוכח." חייכתי, טפחתי על שכמה בתודה, ויצאנו לטיול הלילי. בגלידה "ויקטורי" המתה התנועה מתל אביב, מכוניות נעצרו ומשפחות קנו גלידות, וגם אני.

למחרת, יצאתי עם הכלבים לסיור התשה, ועצרתי בגינה. הכלבים מצאו חברים והתחילו להתפרע ביחד, ואני פטפטתי עם משפחה שנעצרה שם לשחק כדורגל. נקלענו לשיחה מוזרה על יפו, על השינויים, ועל המיליונרים הלא נחמדים שמציפים אותה. אי אפשר שלא לשים לב לשינוי החד שמתרחש במתחם השוק וליד הבית שלי באזור "הגשר" (רחוב יפת פינה יהודה מרגוזה). אך העזובה והלכלוך במתחם הציבורי רק החמירה. המיליונרים מגדרים לעצמם את בתי הפאר, וחרף התוספות של בינייני יוקרה לא נוסף ולו גן ציבורי אחד. רק המדרכות עמוסות יותר בכלי רכב המחפשים חניה תחת כל עץ רענן, ומספר הכלבים עלה אקספוננציאלית, מה שהוסיף להצטברות הזבל ברחובות גם ערימות של גללים לחים ומצחינים. אני עוברת קודם בסמטאות העיר העתיקה, וסוחר עתיקות דתי ממוצא איראני צועק לעברי "ישראל נהייתה מדינת כלבים", להדגים את שנאתו לכלבים ולמדינה גם יחד. הוא חי פה עשרות שנים אך מתעקש לדבר אנגלית ופרסית, ולכעוס על הישראלים מבוקר עד ערב. "אלה לא יהודים, הישראלים, זה כלבים, ועכשיו יש מדינה של כלבים."

האשה סיפרה לי לפתע שנזכרה היום באמא שלה, הטוענת שאחד מילדיה נחטף על ידי הממשלה בשנות החמישים, ומחתה דמעה. "את תימניה ?" שאלתי. "לא, עירקית, אבל היו גם כמה עירקים. היינו באותה ועדה שחקרה, אבל הרוב באמת תימנים." היא סיפרה לי בקצרה את הסיפור, וניסיתי לנחם אותה שאולי בסך הכל חטפו את הגופה ולא ילד חי, והיא ניסתה להיאחז בזה. "יכול להיות. כן, היו גם סיפורים על מכירה של גופות, שלחו לחו"ל, אולי אמריקה. הייתי ברדיו לפני שנה, סיפרתי, אולי מישהו שמע איפה האח שלי. אפילו במשרד הפנים הוא עוד רשום כחי." היא ניראית כבת חמישים לפחות, אך כאשר היא מדברת על זה, יורד עליה עצב מצמית וכבד המושך את עור פניה למטה.

"זה לא אומר שהוא חי. גם אחותי רשומה כאילו היא חיה במשרד הפנים והיא מתה לפני שלושים שנה." אני מספרת לה על אחותי שמתה בניתוח באמריקה. "אבל אולי בעצם גם אותה מכרו" אני אומרת בקול מתכתי, ומתחילה לחשוב שגם זה אפשרי. כל מה שיגידו לי, או יספרו, אני כבר לא פוסלת.

"הם היו רעים אז. כאילו "חלוצים" איזה "חלוצים", אנשים רעים…" היא אומרת ומתחילה לחייך שוב. "אולי הם פשוט סבלו, אז הם רצו שגם אחרים יסבלו כמותם", אמרתי וחיפשתי נקודת מחילה. "זה לא רק נגדכם. הם גם הונו את ניצולי שואה, ואת המשפחות שלהם, גנבו כספים של נרצחי שואה. גירשו ערבים, תראי את יפו, מסכנים הערבים פה, עדיין רואים את הבתים, נזכרים בעיר שהיתה שלהם, ולפתע נהרסה. לא שוכחים דברים כאלה, את רואה, הנה את אפילו זוכרת את הכאב של אמא שלך, שכבר לא בחיים.". שתינו שוקעות בקיטורים ומוציאות חטיפים מהתיק. הילדים משחקים בגינה, צורחים מהנאה למראה מריבות הכלבים והרעש מחריש אזניים, נביחות, יללות כלבים, צרחות שמחה והתרגשות של ילדים, אחד הכלבים חוטף את הכדורגל ורץ איתו בסיבובים ושובל ילדים נמתח אחריו….

"כן, באמת מסכנים הערבים, לא חשבתי על זה ככה, אני גדלתי פה, ופחדתי מהשינאה שלהם. את צודקת, לא שוכחים דברים כאלה, וזה עובר גם לילדים…"…

 

—

בערב אני יורדת שוב לפיפי לילה טוב עם הכנופיה של הנובחים, ונתקלקת בבולדוג צרפתי, הכלבים הקטנים האלה עם פרצוף של עטלף. "זכר או נקבה ?" אני שואלת כמו לוחם שזורק ססמא אוטומטית. כל בעל כלבים רגיל למשפט הראשון הזה, כדי להיערך למפגש בין הכלבים. "ווט ?" אה, לא מבין עברית. כך מתפתחת שיחה, מסתבר שהוא שוודי בכלל, שהגיע לא מזמן לאזור, כניראה ברח מאימת החוק בשוודיה, וניצל את חוק השבות המקנה לו זכויות כאן. שוודי חתיך מושלם, ויקינג בלונדיני ועוד יהודי. אנחנו שוקעים בשיחות כלבים רגילות, והוא מרגיע אותי שהכלבה שלו לא תוקפת לעולם. הכלבים מרחרחים זה את זה בעיגול, ראש לתחת, ובני אדם עושים זאת בדרך אחרת, ריקודי מילים. הוא מספר לי קצת על עצמו, ועל אמונתו החזקה באלוהים, הוא ממש רואה ומרגיש אותו בכל מקום, אפילו ברגעים אלה כאשר אנחנו משוחחים. אני תוהה אם עדיף כך מאשר סמים. הוא שואל אם אני מתפללת, ואני מסבירה לו שאני יהודיה. יהודים לא מתפללים. כן, יש לי איזה דיאלוג עם משהו שם, אני מצביעה למעלה, אבל לא תפילה מאורגנת. מצחיק אותי שאני פולטת בלי לחשוב ש"יהודים לא מתפללים", כאילו התעייפנו כבר, וגם התפילות המאורגנות, לפי הסידור, זה משהו שאומרים רק כדי לשמור על מסורת וסדר טוב.

הוא מסביר לי שלפי התוכנית של אלוהים הוא לא יכול להתערב ולעזור אם לא מתפללים, אז תתפללי, אחרת הוא מסתכל ולא יכול לעשות שום דבר. אני רוצה להגיד לו שכאשר זה בא מחתיך כמוהו, אני מוכנה לנסות להתפלל קצת פה ושם, אם הוא מבטיח לעמוד קרוב ולהסביר לי דרך העיניים היפות האלה, איפה בדיוק נמצא אלוהים.

הכלבים מתחילים להשתולל ולרדוף אחרי חתול, ואני נפרדת מהנווד החתיך, ועולה הביתה.

 

 

 

יש אלוהים

 

ליל הסדר מתחיל "בכל בית ישראל", אני עדיין בבית לפני המחשב, מחכה למים שיתחממו בדוד, כדי להתקלח לפני שיוצאים לשחוט ארוחה במסעדה. מסתבר שאני לא לבד, ו"המוני בית ישראל" כולל גם את המושמטים ממשפחותיהם וסתם עצלנים הגודשים את בתי האוכל והמרזח של תל אביב רבתי.

אין זה אומר שרוח החג לא שורה עלי. היום אני מרגישה את הנוכחות של "אבותי", ancestors, במלוא כובד משקלם. נידמה לי שאני יכולה לחוש גם את השאיפה הקולקטיבית שלהם להחיות ולממש באמצעות קהילה רציפה, סט די מוגדר של ערכים. החיים אינם אלא ניסיון להחיות סט של ערכים אישיים שאדם מחליט שדי בהם להעניק משמעות לחייו, ואם יוכל, אז גם להנחיל אותם לצאצאיו בתור ירושה רוחנית.

נידמה לי שאני שומעת אותם מהלכים ומדברים בכובד ראש במקדש הוירטואלי, מתווכחים, נלחמים לפעמים, אוכלים, ובסך הכל בוחנים אם הצרור שיצרו, של ערכים, עובר הלאה בגדול. לא לכולם, לא באותה צורה, אבל איכשהו, שהעגלה תמשיך להתגלגל בלי לאבד את הגלעין המהותי שלה.

מבלי להיכנס למדרשים מפלגים, אני יכולה היום לחוש את בסיס הערכים הללו, ולהגיד שבסך הכל הם הצליחו לא רע, בהתחשב בפרק הזמן, בצוק העיתים, וביתר התנאים שאין עליהם שליטה. אני גם מרגישה את אי הנחת, יתר על כן, המרמור, על המצב הנוכחי של היורשים והירושה, אי נחת, בפרט מהמצב בישראל. עם זאת, המבט הרחב הזה מאפשר לראות גם את ישראל כאפיזודה (לא מוצלחת) בשרשרת הזמן והמסורת.

יש גם התחלות שוא, המסתיימות מהר, ויש טעויות, ויש משיחים כאלה ואחרים, ויש תקופות של שחיתות עמוקה, ועבודת אלילים, אבל צריך לבחון את זה כפי שבוחנים אורגניזם חי, על מחלותיו, נשירת שיער, קשקשות, מורסות, סרטנים פה ושם, איברים סורחים, עבירות וחטאים, התמכרויות, ובסך הכל, ממשיך לחיות.

זהו פסח חשוב מבחינתי, כאשר אני מרגישה את הגשר הזה אל העבר הקולקטיבי, ומקבלת ממנו כוח לדעת שאני בדרך הנכונה, לא להסס, לא לגמגם ולא להתנצל. אני גם מתביישת על הזמן שבזבזתי בספיקות עצמיים. יש אלוהים, והוא איתי.

חג שמח, ועכשיו לסטייקים

 

פרעה שולת

 

 

לא הרבה נותר מחג הפסח המסורתי, לפחות מסביבי אפשר למצוא מעט מאד חגיגיות והרבה יצירתיות בהתחמקות מהעול הכרוך בשימור מנהג הארוחה האשכנזית מרובת המנות והמריבות. הפיליפיני השכונתי מספר לי בחיוך שהמעבידים שלו כבר לא עושים פסח, טוב הם צעירים הוא מסביר לי, דרכו של עולם שהצעירים בועטים במסורת. בינתיים הוא מקטר על מוסד הנישואין הקתולי הנהוג בארצו, שאינו מאפשר גירושין, ומחיל את הדין הפלילי על ניאופים. בעיני זה משעשע,(כתב אישום – החשוד עשה עיניים לשכנה שלו וצפוי לשלושה חודשי מאסר ומלקות) אבל הוא לא חושב ככה.

 

עברתי כבר את הניסיונות הפתטיים "לחדש" את מוסד הסדר. הייתי בליל סדר א-לה "ויפאסנה" בחיי, ליל סדר שנוהל בשתיקה מוחלטת כתרגיל רוחני בקבוצה להתחדשות היהדות ברוח ניו אייג'; הייתי כבר בסדר עם בדואים בסיני ששחזרו את מעמד מתן תורה והסבירו לי שהם בעצם יהודים שנשארו בסיני בגלל חטא העגל; הייתי כבר בליל סדר של ניו אייג' יהודי עם הרב גפני חודש לפני שהוא ברח מכאן מאימת החוק ושובל נפגעות של עבירות מין; באמת, צריך להודות על האמת, החג הזה איבד מטעמו כאשר ליהודים שהקימו מדינה יש "מצרים" משלהם, והרבה מאד פרעונים מושחתים שמעמידים את פרעה המקורי באור מגוחך. מהו פרעה לעומת ביבי נתניהו ? ומהן הפירמידות לעומת תוכנית ויסקונסין ? דיסנילנד לעניים. ובעצם מה עושים כאשר "סיר הבשר" נמצא כאן, ולאן יוצאים ממנו ? ואולי כל הסאגה הלאומית אינה אלא משל אישי על הפסקת עישון ?

 

ואכן, לאחרונה רבים הפסיכו-יהודו-בודהיסטים הקוראים את המסורת במשקפיים של קואצ'ינג. יציאת מצרים היא עכשיו מיתוס מסייע לפילאטיס, הפסקת עישון וגמילה מטארוט, או החלטה סופנית להפסיק לצאת עם ההוא שמסרב להתחייב ל"מערכת יחסים". מבחינה קולינארית, שבוע מצות זה בלתי אפשרי, והשנה אני אפילו לא קונה חבילה אחת סמלית, כי נמאס לי מהעצירות, ועם אלוהים הסליחה.

—-

פסח השנה בשבילי הוא עוד טריגר, או עוגן ספרותי לבחון לאורו את הפרקטיקות של סוחרי אדם לשעבד אנשים ולייצר להם מיתוסים שיעניקו משמעות ועומק רוחני לשעבוד. מצרים מככבת בסימבוליקה של כתות פולחניות אלימות ואפלות, המתפעלות דוקא מפרעה ומכשפיו ולא ממשה, הנתפס כמי ש"גנב" את הטריקים ועירבב אותם עם צדק חברתי מעצבן, בדמותן של עשרת הדיברות. מבחינה מסויימת, מדינת ישראל קרובה יותר להיות יורשת של מצרים הפרעונית מאשר האוטופיה שחרת משה בזכרון האומות, מדינה ש"זוכרת" מהו שעבוד ונמנעת ממנו.

 

we found the enemy. and it is us.