מפתיע שמידי פעם קורה משהו נכון, כמו הפסקת הכהונה הנצחית של נציב שירות המדינה שמואל הולנדר, אחרי לא פחות מ 14 שנה באותו תפקיד – שאמור לשמש דוגמא לפקידים אחרים.
הולנדר ייזכר כמי שמיסד את העבדות בישראל והפך אותה לחלק ממדיניות העסקה של הממשלה, אשר הקרינה על המשק כולו אמות מידה של נגיסה בעובדים וניצול חסר רסן.
בצד הגלוי, היו "הסכמי עובדי קבלן" שהמדינה בעצמה אימצה, והגדלת הפער בין עובדים זוטרים לבין פקידים מסוגו של הולנדר. ככל שהלכה ופחתה ה"קביעות" של העובד הקטן, הפכה משרתו של הנציב לנצחית, מרובת פנסיות, וחסרת אחריות ציבורית. וכך גם השכר, ככל שזה הלך ונעלם מן העובד בתחתית הפירמידה, הלכו המשכורות של קומץ הפקידים מסוגו של הולנדר ותפחו. בד בבד, בימי כהונתו הפכו יחידות שלמות בשירות הציבורי ל"חמולות" של משפחות, שלא לאמר משפחות פשע פן ייעלבו. חמולות שונות "התנחלו" בתוך רשות מסויימת והפכו אותה לנכס משפחתי. רעה חולה נוספת היתה הזיופים המסיביים של תעודות והסמכות, לא רק מכה של זיופים נטו, אלא גם מכונות הנפקה של תארים מפוקפקים, החל מהתארים המיובאים מכל מיני מכללות בלטביה, ועד להסדרים משונים ושונים, כמו סמיכה לרבנות בשיטת סרט נע, לכל מי שהיה צריך העלאה בדירוג השכר. והיו הפנסיות הכפולות וכל מיני אמצאות גאוניות לשאיבת הקופה הציבורית, בבחינת שמור לי ואשמור לך. השירות הציבורי הפך למעשה למכולת פרטית שעליה מתחרות כנופיות המחלקות שלל, וכל קשר בין דרישות התפקיד לממלאו היה מקרי או הפוך בכלל.
יחד עם זאת, ובתור כשלון מוחלט, דרש לעצמו הולנדר משרה לכל החיים, ויש לנו כמה דוגמאות נוספות לאחרונה, כמו ראש המוסד, ואחרים קטנים יותר הלומדים מארזי הלבנון הללו, איך להיצמד לדדי הקופה הציבורית בלא בושה.
גם מעמד האשה בנציבות ספג מכה אחר מכה בימיו של הולנדר, פרשת קצב ודומות לה שנקברו, חשפו נוהל מטריד שלפיו משמשת הנציבות מעין סרסור או בורדל שדרכו מועברות נסחרות, הנחזות למזכירות ופקידות, לידיהם של בכירים, הסבורים שחלק מתנאי המשרה כולל גם מסג ארוטי בשעות העבודה ועל חשבון הקופה הציבורית. הנושא של תעסוקה ציבורית ביחד עם ניצול מיני בוטה, נחשף במקצת בפרשת קצב. כתבתי על זה פה ושם תחת המושג שמצאתי "שפחה ממלכתית".
המעסיק הממשלתי אינו רק מעסיק גדול מאד, אלא גם מעסיק שמקרין על יחסי העבודה במשק כולו, כולל במגזר הפרטי. כאשר בעלי הון ובעלי עסקים פרטיים רואים שהמדינה בעצמה מרשה לעצמה לבצע "העסקה פוגענית" בריש גלי, אין שום מחסום בפניהם לאמץ את השיטות. כמו כן, עניין זה קשור גם להדרדרות בשלטון החוק ובכבוד לחוק בישראל, שכן האזרח הקטן מבין שאם לשריף בעצמו יש זכות לגנוב ולעשוק, אין כל ערך לעבודתו ודרישתו מאחרים לציית לחוק. כאשר מתדיין למשל רואה את מעמד הקלדניות בבית המשפט, הוא מבין שנקלע לרפובליקת בננות, וזה יחסו גם לשופט ולשאר העושים במלאכה. כך גם כתבתי פעם, במלוא הצניעות, שהטפות מוסר של ארגוני שמאל וזכויות, מן הסוג של הקרן החדשה לישראל, או להבדיל עיתון הארץ, מאבדות משקל סגולי במהירות, כאשר הציבור שומע כיצד הם מתיחסים לעובדים שלהם. כי אם הציבור מבין משהו, זה בחזירות, והוא יודע גם לזהות אותה. כל ארגון, כולל המדינה, נימדד בסופו של דבר בהתנהלות במקומות החשוכים, שבו הכפיפים שקופים. ברגע שיש עבדים ויש אדונים, שום דבר אחר, וכל עטיפה יפה, לא מחזיקים מים לזמן ארוך. ולכן נאמר "צדקה מתחילה בבית" או "עניי עירך קודמים".
עובדי הציבור, שהם שלוחים שלנו המקבלים שכר מכיסנו, הפכו את היוצרות, והשתלטו על הצלחת כאשר הם רחוקים מאד ממושג של שירות לציבור, אלא רואים את הציבור כפרה חולבת וכמטרד. נקווה שאחריו יגיע אדם ראוי יותר לתפקיד חשוב זה, חילופין שיבטאו את נקיעת נפשו של הציבור מהמסר ששלח הולנדר כאילו המדינה זה חנות מכולת של אבא שלו והוא יגדע את ידו של מי שחושב אחרת…או משהו כזה.
Splinters - שבבים 