Monthly Archives: אוקטובר 2010

נציבות העבדות

מפתיע שמידי פעם קורה משהו נכון, כמו הפסקת הכהונה הנצחית של נציב שירות המדינה שמואל הולנדר, אחרי לא פחות מ 14 שנה באותו תפקיד – שאמור לשמש דוגמא לפקידים אחרים.

הולנדר ייזכר כמי שמיסד את העבדות בישראל והפך אותה לחלק ממדיניות העסקה של הממשלה, אשר הקרינה על המשק כולו אמות מידה של נגיסה בעובדים וניצול חסר רסן.

בצד הגלוי, היו "הסכמי עובדי קבלן" שהמדינה בעצמה אימצה, והגדלת הפער בין עובדים זוטרים לבין פקידים מסוגו של הולנדר. ככל שהלכה ופחתה ה"קביעות" של העובד הקטן, הפכה משרתו של הנציב לנצחית, מרובת פנסיות, וחסרת אחריות ציבורית. וכך גם השכר, ככל שזה הלך ונעלם מן העובד בתחתית הפירמידה, הלכו המשכורות של קומץ הפקידים מסוגו של הולנדר ותפחו. בד בבד, בימי כהונתו הפכו יחידות שלמות בשירות הציבורי ל"חמולות" של משפחות, שלא לאמר משפחות פשע פן ייעלבו. חמולות שונות "התנחלו" בתוך רשות מסויימת והפכו אותה לנכס משפחתי. רעה חולה נוספת היתה הזיופים המסיביים של תעודות והסמכות, לא רק מכה של זיופים נטו, אלא גם מכונות הנפקה של תארים מפוקפקים, החל מהתארים המיובאים מכל מיני מכללות בלטביה, ועד להסדרים משונים ושונים, כמו סמיכה לרבנות בשיטת סרט נע, לכל מי שהיה צריך העלאה בדירוג השכר. והיו הפנסיות הכפולות וכל מיני אמצאות גאוניות לשאיבת הקופה הציבורית, בבחינת שמור לי ואשמור לך. השירות הציבורי הפך למעשה למכולת פרטית שעליה מתחרות כנופיות המחלקות שלל, וכל קשר בין דרישות התפקיד לממלאו היה מקרי או הפוך בכלל.

יחד עם זאת, ובתור כשלון מוחלט, דרש לעצמו הולנדר משרה לכל החיים, ויש לנו כמה דוגמאות נוספות לאחרונה, כמו ראש המוסד, ואחרים קטנים יותר הלומדים מארזי הלבנון הללו, איך להיצמד לדדי הקופה הציבורית בלא בושה.

גם מעמד האשה בנציבות ספג מכה אחר מכה בימיו של הולנדר, פרשת קצב ודומות לה שנקברו, חשפו נוהל מטריד שלפיו משמשת הנציבות מעין סרסור או בורדל שדרכו מועברות נסחרות, הנחזות למזכירות ופקידות, לידיהם של בכירים, הסבורים שחלק מתנאי המשרה כולל גם מסג ארוטי בשעות העבודה ועל חשבון הקופה הציבורית. הנושא של תעסוקה ציבורית ביחד עם ניצול מיני בוטה, נחשף במקצת בפרשת קצב. כתבתי על זה פה ושם תחת המושג שמצאתי "שפחה ממלכתית".

המעסיק הממשלתי אינו רק מעסיק גדול מאד, אלא גם מעסיק שמקרין על יחסי העבודה במשק כולו, כולל במגזר הפרטי. כאשר בעלי הון ובעלי עסקים פרטיים רואים שהמדינה בעצמה מרשה לעצמה לבצע "העסקה פוגענית" בריש גלי, אין שום מחסום בפניהם לאמץ את השיטות. כמו כן, עניין זה קשור גם להדרדרות בשלטון החוק ובכבוד לחוק בישראל, שכן האזרח הקטן מבין שאם לשריף בעצמו יש זכות לגנוב ולעשוק, אין כל ערך לעבודתו ודרישתו מאחרים לציית לחוק. כאשר מתדיין למשל רואה את מעמד הקלדניות בבית המשפט, הוא מבין שנקלע לרפובליקת בננות, וזה יחסו גם לשופט ולשאר העושים במלאכה. כך גם כתבתי פעם, במלוא הצניעות, שהטפות מוסר של ארגוני שמאל וזכויות, מן הסוג של הקרן החדשה לישראל, או להבדיל עיתון הארץ, מאבדות משקל סגולי במהירות, כאשר הציבור שומע כיצד הם מתיחסים לעובדים שלהם. כי אם הציבור מבין משהו, זה בחזירות, והוא יודע גם לזהות אותה. כל ארגון, כולל המדינה, נימדד בסופו של דבר בהתנהלות במקומות החשוכים, שבו הכפיפים שקופים. ברגע שיש עבדים ויש אדונים, שום דבר אחר, וכל עטיפה יפה, לא מחזיקים מים לזמן ארוך. ולכן נאמר "צדקה מתחילה בבית" או "עניי עירך קודמים".

עובדי הציבור, שהם שלוחים שלנו המקבלים שכר מכיסנו, הפכו את היוצרות, והשתלטו על הצלחת כאשר הם רחוקים מאד ממושג של שירות לציבור, אלא רואים את הציבור כפרה חולבת וכמטרד. נקווה שאחריו יגיע אדם ראוי יותר לתפקיד חשוב זה, חילופין שיבטאו את נקיעת נפשו של הציבור מהמסר ששלח הולנדר כאילו המדינה זה חנות מכולת של אבא שלו והוא יגדע את ידו של מי שחושב אחרת…או משהו כזה.

מתכון; מים ; קפה

מאפינס מושלמים, זה אני

זהו, נידמה לי שהיום הגעתי לשלמות בענף מאפינס מסוים שניסיתי כמה שבועות, ואני מוכנה לחלוק את המתכון, אם כי "אצלי זה יותר טעים" כמובן בגלל הרגש והטאץ.

התחלתי את המסע אל המאפינס מטעמי עצלות, כיון שלדעתי זו ארוחת הבוקר המושלמת לילדים, שאינה דורשת התפצקרות, כלים, חיתוכים והכנות. שלפתי מהאבק את התבנית המחוררת שקניתי פעם ולא השתמשתי בה, ויאללה.

לא אלאה בטעויות ובניסויי השוא השונים, ישר לתכלס, המושלם –

חומרים –
רבע כוס שמן
רבע כוס סירופ שוקולד (או, לילדים בריאים וחכמים, סירופ מייפל)
2 בננות
שקית אבקת אפיה
כוס ורבע קמח מחיטה מלאה
מלח
הל
קנמון
אגוזים (או תמרים או מה שבא לכם).
קוקוס, סוכר חום

לעבודה –
מחממים תנור אפייה למאתיים צלזיוס
משמנים תבנית ששה חורים
בקערה מערבבים שמן וסירופ שוקולד ושתי בננות מעוכות. מוסיפים ומערבבים לתוך זה כוס ורבע קמח מחיטה מלאה, שקית א. אפייה, חצי כפית מלח, חצי כפית קנמון, חצי כפית הל, ושתי כפות אגוזי מלך כתושים (או 2-3 תמרים כתושים). מערבבים טוב טוב ואחיד. שופכים לשש הקעריות.
בכוס מכינים ציפוי משתי כפות סוכר חום ושתי כפות קוקוס מגורר, מפזרים מעל התערובת. עשרים שלושים דקות בתנור.

בעקרון הפטנט הוא נפלא, ואפשר לשחק עם החומרים, ניסיתי למשל עם גרגרי פטל (קונים קפואים, אצל הרוסים, או אוכמניות), את אלה עדיף לעשות עם קמח לבן ועם ביצה, טעים אבל פחות בריא לדעתי. אפשר גם לגרר גזר במקום בננה וכולי, לעשות ארוחת בוקר שלמה בתוך המאפין.

דילמת המים
רשימה בהעוקץ הזכירה לי את דילמת המים הנצחית. כאשר גרתי ביפו, כמו שכולם שם יודעים, נזקקתי למים מבוקבקים כדי להמנע מעוגמת הנפש של שתיית בוץ חום ומטונף ומסריח היוצא מהברז. אלא שאחרי שנה בערך התחלתי להרגיש שהמים ה"מינרליים" לא עושים לי טוב, וחזרתי לברז עם כל מיני פילטרים שעולים כסף ולא שווים הרבה. ובאמת, זמן קצר לאחר מכן התגלו כל מיני ליקויים במים המינרליים, בעיקר העובדה שהפלסטיק עומד בשמש ומוציא כל מיני ג'יפות תעשייתיות. מעבר לכך, מי שמאמין לחברות הישראליות שהן שואבות ממעיינות צלולים וזכים שירים יד. עם זאת, החוויה של מי הברז ביפו היתה קשה ומציקה ובסוף עברתי לצפון הרחוק, ושם מי הברז טעימים וטובים (במקום שבו גרתי שואבים מבארות מקומיות די נקיות ומשתינים לכינרת כדי שהתל אביבים ישתו).

לאחרונה כאשר חזרתי למרכז, יחסית, הבעיה חזרה. למרות שמנוי וגמור איתי שמי הבקבוק המינרליים לפחות תוצרת ישראל ובתוך פלסטיק, מסוכנים לבריאות לעומת מי הברז בישראל, הרי החוויה של כוס מים חומים ומקציפים, שמותירה סימני חול בכלי המטבח לא מאפשרת אלא להיזקק שוב לבקבוקים, שהם גם מגעילים, גם יקרים וגם…כבדים לאללה.

אני מניחה שעיקר הבעיה נעוץ באיכות הצנרת דוקא ולא המים עצמם, אבל זה לא משנה, גם חלודה וטינופת בוץ אינם נעימים לצריכה, הגם שיותר בריאים משיירי פלסטיק מחומם. מה עושים ? מקטרים.

טיפ רטרו

אני שותה די הרבה קפה, ועד היום השתמשתי במחממים החשמליים, שהם נוחים ומהירים. אך בגלל הסעיף הקודם, המים במרכז הארץ, הקומקום החשמלי הפך למלכודת ג'יפה, בקרקעית שלו הצטברו כל מיני יצורים וזיהומים, והרגשתי שכבר לא נעים לשתות קפה ככה. התלבשתי על ניקיון הקומקום בשיטה הישנה, עם חומץ, ומרוב יסודיות, נוצר חור בקומקום שהתקלקל. בין לבין התחלתי להרתיח את המים בפינגאן קטן מצופה טפלון (הסוג הפשוט, 25 ש"ח), והחלטתי לא לרכוש שוב קומקום חשמלי. התברר לי שנכון יותר, מכל מיני בחינות, להרתיח את המים על האש, אני לא יודעת אם הקפה טעים יותר, אבל חשוב גם תהליך ההכנה, שחזר להיות מודע יותר, איטי יותר, טיקסי יותר, כראוי למשקה המלכים.

אז אני אמנם שותה "אינסטנט קופי", כלומר "נס" גבישים רגיל, אבל לפחות עכשיו אני מתפנה לחשוב על ההכנה כדת וכדין. מומלץ !. (ככה גם מתפנה מקום על השיש שמתמלא בגדגטים דבילים).

קצת גרפיקה

תולדות האמנות בקיצור

עטיפת הספר דוקטור סוס ביידיש

עיצוב מחשב רטרו, מזכיר לי קצת את רשימות החדש

שיכרות

הייטק; עורכי דין; חארטה

הייטק

האמת, עד השינוי הסופי והנוכחי ב"דף הבית" לא הצצתי אפילו בבלוג שלי בוורדפרס. עכשיו כבר ממש אין ברירה, אז העפתי מבט ב"ממשק" ואני ממש מתפעלת מהיי טקיות של דף העריכה לעומת הממשק הקודם (שאני עדיין מעדיפה, מה לעשות…). פעם אמרו על מערכת המשפט הישראלית שככל שהיכלי הארמונות שנבנו עבור השופטים הפכו מפוארים יותר כך נעלם התוכן…אני מקווה שזה לא חל גם על הבלוגוספירה, אם כי יש להניח שאין יוצאים מן הכלל, זה מין חוק כלים שלובים של תוכן=צורה, כאשר המינון המדוייק לעולם לא נמצא…

עורכי דין
אפרופו מערכת המשפט, קיבלתי בניוזלטר של האגודה לזכויות האזרח לינק למאמר מאת פרופסור גד ברזילי שעובד באיזו אוניברסיטה אמריקאית, מאמר=מחקר שלו על קהיליית עורכי הדין הישראלית. המאמר מעניין בכל מקרה, לדעתי הוא לוקה מאד בחסר באינפורמציה פנימית, אבל גם כך הנתונים מדברים בעד עצמם וטוב שמישהו טרח ואסף אותם (סטטיסטיקות על מספר עורכי הדין לאורך השנים, השוואות לחו"ל, פילוח תחומי עיסוק וכולי). המחקר מתחיל כמשהו כללי מאד, ולדעתי מרתק ממש, אך לבסוף מתמקד למעשה בתפקוד של עורכי הדין של ארגון "עדאלה" בתחום זכויות האזרח-אדם, ושימוש בשיח הליבראלי וכיוצב.
ההתמקדות לאחרונה בעדאלה ובמגזר הערבי של פעילי זכויות אדם מדאיגה קצת, אם קוראים אותה במשולב עם התוכניות של ליברמן. ניראה שהקהילה הפרוגרסיבית אמריקאית _יהודית _ולא יהודית, תעדיף להתמקד בהגנה כביכול על זכויות המיעוט הערבי, למעשה כדי לזנוח את הפעילות הישראלית-יהודית שמתנגדת לשיח הציוני ההגמוני. אבל אם בסופו של יום מבחינה פיזית הערבים פשוט לא יהיו איתנו, אז מה שיוותר הוא משטר אימים עריץ של יהודים כלפי יהודים, משטר שיכפה באלימות נראטיב לאומי יחיד. אין מדובר בתמימות, אלא בשיתוף פעולה מודע עם מגמות האיון של המשטר ביחס לשיח חולק יהודי, בתוך ישראל (מחוץ לישראל כולם לכאורה חופשיים להגיד מה שהם רוצים, אבל האמת היא שפעילים ישראלים=יהודים בחו"ל נתקלים גם כן בחומת דיכוי והשתקה, כך שזה לא פשוט). גד ברזילי לא בודק כלל מדוע מעטים כל כך הם עורכי הדין היהודים שעוסקים בהגנה על זכויות אדם בישראל, אלא מספק הסברים משלו התלושים לחלוטין מהמציאות. עורכי דין וגם לא עורכי דין שמבטאים השגה על הדוקטרינה השלטת נאלצים כך או אחרת (יש מקלות ויש גזרים, מכל מקום אי אפשר להתנגד להם) לנטוש את העשייה, בעיקר בזירה המשפטית שהיא מיוחסת וחזקה יחסית לזירות אחרות (שירה, הפגנות, מפלגות). אלה שנותרים בתור עלי תאנה, הם אנשים שהממסד מסמיך אותם בפועל או במשתמע לשחק איזה תפקיד בתיאטרון הדמוקטיה היחידה וכולי, ועבודתם לא משכנעת.

ככלל , תופעה רגילה בישראל היא העדפה של מחקר מופשט מאשר חקירה עובדתית, וכבר כתבתי על כך רבות. בשמאל יש חשש עצום מדיון בעובדות לא נוחות, קל יותר להמציא כל מיני הסברים בגרוש ולכתוב מאמרים יפים, אסתטית, אבל תלושים ולא מועילים, מעשית.

חארטה
איכשהו הייתי כניראה מהאחרונים לדעת עובדה ביוגרפית סתמית על הסופר הלאומי דוד גרוסמן, וזה בקשר לשירותו הצבאי ביחידת האופל 8200. זה איכשהו איכזב אותי, איכזב אותי שהופתעתי, ושוב חשבתי שמישהו התקדם בזכות כשרונו ולא בזכות "היחידה". נכון להיום, לא מכירה אפילו אדם אחד בתחום האמנות בישראל (על סוגיה) שאינו חב את נסיקתו להקשר הצבאי. אין זה אומר שכולם נטולי כשרון בהכרח, סטטיסטית גם בין יוצאי יחידות וצבאות יש בעלי כשרון כמובן, אבל זה בהחלט מסנן פנימה רק אנשים בעלי זוית ראיה מאד מסויימת על החיים ועל ישראל בפרט. חארטה, אמרנו ?

ההקשר הצבאי אינו דוקא שירות ב8200 או טייס, זה יכול להיות בת=רעיה=בן זוג של..או אפילו קורבן של, נאמר,נפגעת טרור או אפילו מוטרדת של גנרל. בכל מקרה, בין אם חלל צהל או קצין, היכולת להגיע לציבור הרחב עוברת דרך הבקו"מ

איך אני מתייחסת ליוזמת ההתחדשות

לא, לא מדובר בהתחדשות האתר ברשימות, אם כי גם זה טעון התייחסות מושכלת. המדובר בזמירות הנשמעות בעקיפין ובמישרין מכל עבר על מעין "התחלה מחדש", דף נקי ומקורי, של חזון הרצל.

זה התחיל עם "אם תרצו", אשר מעבר לתכנים שכל אחד יכול לחלוק או להסכים להם, השתמשו בלוגו של הרצל, כאילו הם באים לאמר ששכחנו את החזון, ועלינו לשוב ולהתגייס, עם עצל ונרפה, להגשים את חלומנו, להיות עם חופשי בארצו וכולי וכולי העניין מוכר לכולם.

מחרים מחזיקים אחריהם רבים שמשווקים איך שהוא אותו רעיון, וממלאים אותו בתכנים משלהם, כל אחד וחזונו, ונידמה שההפקה נוחתת, כרגיל מלמעלה למרבה הצער, ואינה מהווה התגייסות מלמטה. בכך כניראה לא יהיה חידוש, וכל יוזמות המהפכה, יגיעו תמיד ממועצת חכמי הפטריארכיה היהודית, שהשתתפותם במועצה אינה דמוקרטית אלא יש לשער קשורה גם למפלס המזומנים שלהם.

אני מתייחסת לזה כאל עוד קומבינה, אבל כדרכן של "חזיונות" כאלה, יש בהם גם תועלת כלשהי למזדנב הקטן והעצמאי (והעצבני), כאשר הוא בא במגע עם הממסד האכזר והנוגס. אם קודם באמת התביישנו לתבוע זכויות בשם היותנו צאצאי החלוצים, הרי עכשיו קיבלנו אור ירוק, ואני כבר מיישמת, ובמכתב האחרון שלי לאיזו רשות מושחתת מהרפובליקה של אם תרצו, כבר הזכרתי את סב סבי שבנה את זכרון יעקב והכיצד יעלה על הדעת וכולי וכולי, הכל בענייני ארנונה או משהו כזה.

אני אשתכנע שיש שינוי רק כאשר יוזמות כאלה יפסיקו לנחות ממועצת המנהלים שאיכשהו לאחרונה אבי שביט נידמה כדוברה, או משהו כזה, ותודה רבה, אני יוצאת מהמשחק הזה. ארי שביט מעלה אצלי מחשבות אחרות ודי נוגות, בהיזכרי שהרצל בעצמו, היה…כמדומני, עיתונאי, והמחשבה שיש איזה דמיון בין השניים מחזקת את הרושם שלי שהפרוייקט כולו ראוי להיבחן בזהירות רבה…

עוגן נוסף
סיבה נוספת לתביעה המגיעה מאבותנו מלמעלה לתפוס עצמנו בידיים, לצאת מהניהיליזם שתקף אותנו וההתבוססות בנדלן וטלויזיה, ולצאת לייבש ביצות, היא…מיסטר ליברמן עם חזון הנאמנות והטרנספר שלו. ליברמן לא המציא את זה, הוא פשוט קורא קריאה פונדמנטליסטית רוסית את הטקסטים, או בוא נאמר הוא מעין "מפרש קראי" של הטקסט הציוני, כתוב לאום יהודי, אז מה עושים פה ערבושים בכלל ? (עם ריש מולדבית כמובן ותנועה של זין עליכם). והוא, לשיטתו צודק כמובן, ובסדרי הגודל של תנועות האוכלוסין ומהירות חילופי האידיאלוגיה והזהויות הלאומיות בברית המועצות, כל הסיפור הישראלי הוא בדיחה, וליברמן לא הולך שבי אחרי טקסטים ארוכים ופוסט קולוניאלים, וגם זה בסדר, לשיטתו, אם רוצים להצטרף.

אז הדלק ההתגייסותי החדש דרוש כניראה למנהיגנו כדי לחמר בצאן הנירפית, והתועה, ומתוך היכרות עמוקה ורבת שנים עם מנהיגינו, הם ידאגו שזה יקרה, אם תרצו או אם לא תרצו 🙂 קצת PEP TALK, קצת פצצות, וכולם עומדים לדום ושרים התקווה.

בעיני המבחן היחיד אם שווה בכלל להתייחס לבילבולי המוח האלה הנשגבים עאלק זה אם ניראה שיפור, ולו אינפייניטיסמלי , ביחס של הנוגסים למעלה כלפי החיילים, כלומר, אלה שעבורם כביכול הזה הרצל את חזונו הלח. בינתיים, כל עוד ביבי בקיסריה ואנחנו מלקטים בפחים זבל להנאתו ולהנאת הגזלנים שעושים לביתם ועושים מביתי ביתם, אותי לפחות זה לא מבלבל אפילו. עוד רעש לבן.

סיבה שלישית

סיבה ריאלית מסויימת, הדוחקת במנהיגנו בימים אלה, היא הלחץ (ההולך ונעלם והופך לפארסה) מהממשל האמריקאי להתקדם במו"מ עם אחינו הפלשתינאים. ביבי צריך להראות התקדמות, ונחתה עליו רוח הקודש של ארי שביט למצוא את המקל בגלגלים, בדמות הדרישה להכרה במדינה יהודית, דבר המקשה פסיכולוגית על אחינו שמייחסים יותר מידי חשיבות למילים ולססמאות, כיון שאצלם הרצל זה מזון יומיומי של מנהיגיהם המושחתים, שכך מותירים את הצאן עיוור ועני. אני משערת שזה שיעור מעניין לשכנינו לראות את עצמם במראה הישראלית ההולכת ודומה להם אבל בהפוכה. מכל מקום, הצליח ביבי בספין להזיז את הדיון משאלות קטנוניות של קרקע וגבולות, לשאלות הרות גורל על מהות הלאום במדע המדינה המודרני, והפילוסופיה המדינית כולה, כולל ויכוח דת עתיקים שלעולם לא ייפתרו.
וכך, נגזר עלינו, כמו על הפלשתינאים לקשקש ולבלבל את המוח עם אידיאלים ריקים, במקום לאכול, ולצפות בחכמי הדור שלנו, היושבים בארמונות פאר מג'דה דרך קהיר וקיסריה, אוכלים טוב מול הטלויזיה ומבקשים שנהנה בהנאתם, כיון שהם "מייצגים אותנו" ואת הזין הלאומי. אם היהודים הצליחו להגיע כל כך נמוך ברמת הטמטום המדיני, סימן שהמשיח באמת קרוב, ובזה ננוחם.

כמה נחמד דף הבית

סופסוף. אמנם שינו לי פה את השם, אבל העיקר הבריאות.