Monthly Archives: ינואר 2005

למה אני ?

היום קיבלתי לתיבת הדואר שלי אימייל אישי מטורקיה, עם קישור להודעה חשובה.

 

נכון, קראתי בעיתון שעומדת להיחתם עסקת נשק במיליוני דולרים בין טורקיה לישראל, אבל האם חייבים למרוח אותנו גם בפרופגנדה ? ולמה דוקא אני מקבלת דואר מטורקיה על הבוקר ?

 

אז לכותב הטורקי, כל בני האדם זה בסדר, כולל לא דתיים, שונאי דת, אגנוסטים, עכו"ם ומכשפות. ו…אפשר לסבול גם דתיים, בין אם הם נוצרים, מוסלמים או יהודים.

מה שמעלה לי זכרון של שיחה בין אמהות ביפו, על הצורך להיערך לרישום הילדים לבית הספר בעוד שנה או שנתיים. הדיון באפשרויות הקיימות במערכת החינוך הישראלי המפואר הצטמצם לבסוף לשאלה :

האם את מעדיפה חינוך דתי פלורליסטי וקוסמופוליטי ? או חילוני ציוני וקרתני ?

 

 

יאללה תעשו את העסקאות שלכם ואל תשלחו לנו SPAM

 

 

cut the bull

פתיתי שלג נמסים…

פתיתים שלא התגבשו לכלל מחשבה מסודרת

הגיע אליך דואר

  •  אני מודה בחולשה איומה….כן, אני קוראת את מדור האסטרולוגיה המטופש בעיתונים ואפילו נכנסת מידי פעם לאתרי עכו"מ כדי לקבל חוות דעת שניה. השוואה של התחזיות הישראליות לאלה מחו"ל מוליכה לתהיות בינתרבותיות רציניות. מצבי כוכבים מסויימים המתפרשים אצלינו תמיד כ"הרי אסון" עם סופרלטיבים קטסטרופליים המרמזים למגה פיגוע, מתפרשים שם כ"השמיים הם הגבול, יום לנקיטת צעדים נועזים". הנה, אפילו מנהג מגונה כזה יכול להביא תועלת הגותית.
     
  •  אני מתה מסקרנות לדעת כמה "כניסות" יש לאנשים אחרים פה ברשימות ואפילו החלקתי ושאלתי מישהי באימייל פרטי, והיא לא ענתה עד היום. שמי איריס ואני מכורה/אשמה במשהו…
  • אני עדיין לא יודעת למה יוצאים לי תמיד שני גדלי אותיות בטקסטים ולא מצליחה לתקן את זה. אני גם טועה כל הזמן ושוכחת לשמור פוסטים, או מפרסמת טיוטות אישיות לחלוטין, במקום מה שרציתי לפרסם.
     
  • האם מישהו שם לב שהרבה ילדים נחטפו תוך ניצול אסון הצונאמי ? חיי אדם הופכים למצרך זול עובר לסוחר.
     
  • קרימינאלים מסדר הגודל של ג'.וו. בוש :

אלוהים אמר לי לשנוא אותך

1. נבחרים לתפקיד ראש ממשלה בישראל
2. עומדים לדין בהאג.
3. נרצחים/מוצאים להורג בארצות הברית. 

  • הכי חסר לנו פה? שיר גדול, שיר גדול באמת – כלומר, פזמון – שירומם את הרוח ויפיח תקווה רב-תרבותית, לכולם.
     
  • היום שבת שירה. בלוח השנה העברי יש מחזוריות של מועדים, יש גם "שבת פרה", שבת הגדול, שבת זכור…ויש גם ציון מועדים פרטיים כמו – שבת כלה, וכל מיני שבתות של "לפני משהו". יצא לי היום "שבת משת"פ" צריך להוסיף ללוח, להאי עידנא עד יעבור זעם. בקרוב רשימה על הנושא….המשת"פ כסמל הדור.

חורף ביפו

גשם זלעפות הופך את רחובות יפו לנהרות שוצפים, למי יש חשק לצאת ביום כזה ? מזכיר לי את מדור הבישולים הזנוח שלי, שהבטיח להוציא מידי פעם רשימה רכה, אמהית וביתית, בעיקר המלצות ואוכל לפעוטים. הצלחתי לדלות מחידושי החודש שלי, גיוון חביב ל"קציצות" המסורתיות.  בספר שכבר הזכרתי, בישולים לפסח, יש מתכון מקסים לקציצות טונה. ניסיתי אותו, והילד אוהב, אחרי הכל כמה זמן אפשר לאכול רצוף את מאמא עוף ? עם כל הכבוד….
 
קציצות טונה

מערבבים בקערה שתי קופסאות שימורי טונה מסוננות היטב, 2 ביצים , רבע כוס קמח מצה, בצל לבן קצוץ דק, פטרוזיליה מלח וכולי. מערבבים במיקסר (אני משתמשת בארוך הזה, מקל פלאים של בראון) ויוצרים קציצות, ומטגנים בשמן. הספר ממליץ על רוטב חמוץ, שעשוי מעגבניה מרוסקת, כוס מים ומיץ משני לימונים עם סוכר וכף אבקת מרק, הכל בסיר קטן לחמם קצת ולערבב ולהוסיף לזה את הקציצות המטוגנות. אפשר גם רוטב אחר, הרגיל עם רסק העגבניות או בלי רוטב בכלל, סתם קטשופ.
 
אני לא יודעת איך אצלכם, אבל הבעיה המרכזית שלי היא לשמור על גיוון סביר, בלי להתאמץ יותר מידי. את החביתה המסורתית של ארוחת ערב, החלפתי לאחרונה באומלט ביצה טרופה בלווית פרוסת גבנ"צ ופרוסת פסטרמה קצוצות. לחלופין, אפשר להוסיף קטשופ לעיסת האומלט, פרמזן או נקניקיה שלמה מטוגנת.  ניסיון להחליף את הפירה/צ'יפס בניוקי מוכן, לא עלה יפה.
 
מעשה בסייעת
 
לפני חודש (16 דצמבר, יולי חרומצ'נקו) התפלאתי, וגם שמחתי, לקרוא כתבה בעמוד הראשון של "הארץ" על סכסוך הורים עם גן בתל אביב על רקע סירוב הסייעת להחליף חיתולים לילדים בני ארבע. שקלתי להכריז על זה כ"נס חנוכה" לשנה זו, כיון שלא לעיתים תכופות מעלה עיתון חשוב לעמוד הראשון נושאים חשובים באמת. בדרך כלל, מסתפקים בידיעות הלעוסות על מגעים, שיחות אינסופיות, והסחות דעת מנופחות היוצאות ממשרדי הממשלה החזקים יותר, חוץ, בטחון וכדומה. היום חזר על עצמו ה"נס", אם כי בעמוד פחות מרכזי, כאשר העיתון מדווח על תלונה למשטרה על סייעת שכלאה ילד בן ארבע בחדר חשוך, כאמצעי משמעת. אני חייבת להודות שיש לי עניין אישי בנושא, אף כי לא בקשר לאותו גן. שני גנים שסקרתי עבור בני ניראו לי סבירים למעט ההתרשמות שהסייעות, בשני המקרים "חותכות סמכות" של הגננת, ומשרות אוירה לא נעימה בגן. מבירור שטחי, נודע לי שבדרך כלל הגננות מתחלפות כל שנתיים שלוש, ואילו הסייעת נשארת בגן "שלה".

 

כמו כן, נודע לי שמבחינה חוקית אין לגננת כל סמכות על הסייעת, והן שייכות למנגנון אחר. הסייעות הן עובדות עירית תל אביב, מה שמכונה "מאפיה" בלשון העם, והגננות כפופות מקצועית למשרד החינוך. כמובן, גם נושא החיתולים עלה, ולבסוף החזרתי את בני ל"חינוך הביתי" עד שאמצא פתרון משביע רצון. אינני יודעת מה קרה בגן שעליו הוגשה תלונה, אבל אני בטוחה שמקרה זה מחדד את אי שביעות רצון ההורים, באופן כללי, ממצב הסייעות בגנים העירוניים בתל אביב. משרת סייעת אינה "צ'ופר" שמחלקים למקורבים לצלחת. ואם כן, בידי הגננת צריכים להיות אמצעים לנהל את הגן כפי הבנתה וחינוכה המקצועי. אם מחליטים שהסייעת היא גורם עצמאי, אזי יש להטיל קריטריונים קפדניים לבחירתה ולהתנהגותה בגן. כל זה הזכיר לי את הימים בהם עבדתי בפרוייקט משותף לאוניברסיטה מסויימת ומשרד ממשלתי מסויים (לאחרונה כיכב המשרד בפרשיות רצח והתאבדות). בשל מבנה העסקה ופוליטיקה של וועדים ומפלגות, קיבלו הפקידות, הטלפנים, האמרכלים, כוח "וטו" על כל החלטה מקצועית. הדרג המקצועי למד עם השנים לחיות במצב בלתי סביר זה, ולהזהר מן העובדים המנהליים כאילו היו "גיס חמישי". כיום, במבט ארוך לאחור, אני יודעת שכאשר זה מתרחש במשרד ממשלתי זה לא נורא, אבל בגן ילדים ? זה באמת מקום חשוב, וצריך להלחם על ניהולו התקין בכל האמצעים הקיימים. 
 
 המלצות לימי חורף
 
אין לי המלצות לימי חורף, ובאמת זו בעיה לא פשוטה, כיצד להעסיק ילד כאשר בחוץ יורד גשם, אין לנו מכונית, ועדיין לא רכשנו הרבה חברים. ביליתי כמה פעמים ב"דיזנגוף סנטר" , באזור המשחקים עם הפיל האימתני, ובסמוך למקדונלד'ס הנצחי. לא רע, אבל ממצה את עצמו די מהר, ואני תמיד בחרדה מסויימת מפיגוע במקומות כאלה. הלכנו להצגה ב"מרכז מנדל" ביפו, בלי להזכיר שמות (כדי שבכל זאת ימשיכו להפיק הצגות לילדים), היה "בסדר" לא יותר. שילמתי 35 ש"ח לכל אחד (המחיר הוא 45 ש"ח אבל המוכרת נענתה לתחנוני כאם חד הורית, ועשתה "הנחה". באולם גיליתי שיותר מחצי הנוכחים בקהל לא שילמו בכלל, כל אחד מכיר איזה פקיד בעיריית תל אביב ש"סידר לו"

חדר הילדים במוזיאון תל אביב, קירקס

כרטיס). תגברתי את מערך ה"חוגים" במתנ"ס מפעמיים בשבוע לארבע פעמים, כך שלפחות אחר הצהריים יש מה לעשות תחת קורת גג, ואחרי החוג הילדים מתכנסים וממשיכים לרוץ ולהשתולל. ביפו, חרף הקיטורים, יש מערך מתנ"סים מפואר, מסובסד וטפו טפו נגד עין הרע, לא רע בכלל. עשיתי מנוי מוזל למוזיאון תל אביב (תושבי תל אביב משלמים 100 ש"ח לשנה וילדים מתחת גיל 7 חינם), ולקחתי את בני לבילוי בוקר. גיליתי חדר לא גדול המוקדש לילדים, והפעם הנושא הוא "קירקס". יש קצת מתקנים חביבים, וכמובן בחדר הסמוך אפשר לצייר ולעשות מלאכות יד שונות אם הילד רוצה. אפשר היה לצפות לקצת יותר השקעה בילדים מצד המוזיאון, אבל גם זה שורף איזה שעה שעתיים. טיילנו קצת בקומות התצוגה, אבל בני התעקש לגעת ולחוש את המוצגים, ולאחר שחטף נזיפה מהשומרת, פרץ בבכי ורצה לחזור הביתה. התערוכה של הלה לול לין, אף שפורסם שתיפתח באותו יום, נדחתה.
 
 

גיוס חובה

 
 מקבץ לא מחייב. מלחמה

 
בארצות הברית, מודיע העיתון היום, נעשה צעד קטן למזער את הפער בין היכולת לענות ובין היכולת להוכיח את זה. משרד המשפטים הרחיב את הגדרת העינויים לכלול גם מעשים שאינם בהכרח כרוכים בכאב פיזי מוחשי. למה הכוונה ? ליכולת הטכנולוגית והפסיכולוגית לגרום לאדם סבל לא ישוער מבלי לגעת בגופו. העוסקים במלאכה של שיקום מעונים יודעים זה מכבר כי שום מענה המכבד את עצמו לא יחשמל עציר או נחקר, ילקה את רגליו בשוטים ועקרבים, ובקיצור, אף אחד לא אידיוט מספיק להותיר את טביעות האצבעות שלו על הגוף החי. ולמה לעשות כך כאשר לרשותו אמצעים מתוחכמים יותר שלא ניתן לעולם להוכיח את קיומם ?

 

כל זה מזכיר לי את המלחמה הרעה ההיא, הזו, אחת מהן, שמתרחשת עדיין בעירק

במדינת הגמדים

 הַמִּלְחָמָה הָרָעָה הַהִיא
 
כְּשֶׁהָיִיתִי בְּהֵרָיוֹן בָּאָה יְחִידָה שְׁלֵמָה
שֶׁל סַיֶּרֶת מַטְכָּ"ל אֵלי
הַבַּיְתָה
סָחֲבוּ אוֹתִי
לְמָטוֹס גָּדוֹל
הֶרְקּוֶּלס
 
בַּחֹדֶשׁ שְׁבִיעִי
הִתְחַנַּנְתִּי עַל חַיַי
לֹא וִתְּרוּ
צָרִיךְ שָׂדוֹת נֵפְט לְבוּשׁ
זֶה בִּטָּחוֹן לְאֻמִּי
וּמַה עוֹד כִּבְשָׁה אֶחָד בָּעֵדֶר
 
דָּחֲפוּ אוֹתִי
מֵעַל בַּצְרָה
עַל בִּיצוּרִים שֶׁל חַיָּלִים מְבֻלְבָּלִים
רוֹאִים פִּתְאֹם אִשָּׁה שְמְנָה
פָּרָה בּוֹעֶטֶת בָּרַגְלַיִם
נוֹחֵתֵת עִם מַצְנֵחַ
מִתְגַלְגֶלֶת עַל
מִדְרוֹן צָחִיחַ
 
נִגַּשׁ אֵלִי חַיָּל עִירָאקִי
רַךְ עַיִן
וְהִגִּישׁ לִי מַיִם
 

 

 

כאשר אני נוכחת שהתחלתי להשחית עצמי בהתענגות צדקנית, אני מעלה לי מחשבה מסויימת, הפועלת גם כתרופה. זו מחשבה בדיונית מדיטציונית שאני משמיעה לעצמי כדי להפחית את רמת ה attachment בדם.

קשה לי להסביר את זה, אז הנה שיר, וכל מילה זה אמת צרופה. 
 
קן אדצ'י

קן אדצ'י היה גיבור לאומי
בין היפאנים בקנדה
שמחה על קיפוח
קהילתו
בזמן מלחמת העולם
השניה קן אדצ'י כתב וכתב

This dinosaur-shaped home security robot is controlled via a third generation mobile phone –

קרנף מצוי כחול לבן

קיבל פרסים

והתאבד
 
00
 
קן אדצ'י היה אחד המודלים
הראשונים ממרילנד
של דיסידנט מתוכנת
ובעל מנגנון השמדה עצמית
 
קן אדצ'י התוכנה
פתח עכשיו אתר אינטרנט
אמריקאי לסיפורי קונספירציה
מסמרי שער
ביניהם ייצור רובוטים אנושיים
מתוכנתים לקידום
השאיפות האימפריאליות של
ארצו
 
קן אדצ'י הפך שם דבר
במרתפי הסי.אי.איי
להצלחה מסחררת
במערכה להשמדת העולם החופשי
 
התעוררתי היום בבוקר עם סיוט
חדש
שאולי אני מפס הייצור של
קן אדצ'י גם
 
  
(*) יש לזכור את השיר ריצ'רד קורי, כאשר קוראים, רק מבחינת המקצב. 
  

טייס חתיך

מה שהיטלר עשה לנו….

 בחדר אורחים בבית ישן במושב במרכז הארץ, מכונסים סביב התנור ומשוחחים: אשה, בשנות הארבעים, אמא לילד הנמצא בחדר ומפזר צעצועים בכל מקום. בעל הבית, בשנות השלושים לחייו  החולק את הבית עם בן זוגו, ואורח מזדמן שעבר "לתדלק" בדרך מהעבודה הביתה, גם הוא בשנות השלושים לחייו. על השולחן מונח ספרו של אהוד בן עזר על פנחס שדה.
 
היא: אני לא מתפעלת מפנחס שדה, נכון…הוא מוכשר…הייתי בהופעה שלו אז….
 
הוא: וואו, בהופעה עם אהוד בנאי ? ראיתי את ההקלטה בוידאו, חד פעמי….
 
היא: כן, לא זוכרת איך היתה לי אז האינטואיציה הנכונה ללכת להופעה הזו, היא באמת היתה חוויה מיוחדת, כולם בכו. הוא ניראה די רע, מזיע ורועד…
 
הוא: (מצטט את השיר על הציפור) יפה הא ? כן הוא נפטר איזה שבועיים אחרי כן….
 
היא: כן, ואהוד בנאי היה מדהים, וגם הזמרת ההיא….נו…
 
הוא: יהודית טמיר…כן, גדולה.
 
היא: אבל הפסקתי לקרוא אותו מזמן, אחרי שנודע על ההתאבדויות האלה..הוא היה מזיק לנשים כזה…מתעלל כניראה.
 
( הילד מפזר בינתיים אוסף של בובות פורצלן קטנות המקשטות את המדפים, ומתבונן בחיוך זדוני בכלב – אחד מחמשה הגרים בבית – שמלקק בתאווה את המרק, במקומו. )
 
הוא: כן, הסיפור של חבצלת. טוב, הוא הלך עם הדברים עד הסוף, כמו הרבה אמנים, אגואיסט….בגלל זה להפסיק לקרוא בו ? מוגזם לא ?
 
בן זוגו חולף במהירות ליד החדר בדרכו למטבח, שולח מבט מתרעם ורב משמעות על הבלגן שעושה ילד בסלון. חתול שמן יוצא מתחת לספה ורץ להתחכך ברגלו של בן הזוג הנעלם שוב לחדר השינה
.
היא: עלי זה השפיע ככה, אני לא אוהבת מתעללים בנשים. זוכרת שפעם הרמב"ם נידמה לי כתב שאם אתה לא בטוח שמישהו באמת חכם ו"גדול", על פי כתביו, תבחן את חייו האישיים. אם הוא מנובל, אז גם תורתו נגועה. לא בטוחה שזה הרמב"ם אבל אהבתי את זה.
 
גברי (בחור נוסף שנוכח בחדר, עד כה שתק ומשך שאיפות עמוקות מן הג'וינט בידיו) : זה באמת משנה לך ? מה זה משנה מה הוא עשה, אין טוב ורע, זה כמו אלוהים, אין טוב ורע.
 
היא: לי זה משנה, ואני לא מכניסה אלי הביתה את כל העולם. גם את וודי אלן הפסקתי לראות ולקנות מאז שנודע לי מה שעשה עם הבת של אשתו.
 
(הילד מפזר עכשיו את קופסת הצבעים שנתן לו בעל הבית, ויורה אותם אחד אחד על הכלב הגדול, שסיים בינתיים ללקק את צלחת המרק, וצולע בשלוש רגליים – אחת קטועה מסתבר – לפינת הרביצה שלו).
 
גברי: וודי אלן ? זה מדליק מה שהוא עשה. אחלה.
 
היא: מדליק ? זה מחליא אותי.
 
גברי: מה זה צריך להפריע לך ?
 
היא: אני אשה, וכמובן הזדהיתי עם אשתו ומה שהוא עשה בלתי נסלח. מגעיל בעיני. שוב, אתה חופשי לחשוב מה שאתה רוצה, ולא הצעתי להוציא את סרטיו מחוץ לחוק. אני, אישית, ירד לי ממנו.
 
השיחה זורמת לכיוון אמנים אחרים שהיו ידועים בניצול נשים, פיקסו, ולבסוף הרבי מברסלב.
 
היא: כן, גם ברסלב היה פסיכי בעיני. כלומר, אני אוהבת את השגעון שלו ומה שכתב, היה יצירתי, אבל למה צריך בשביל זה להשאיר גופות ? של נשים וילדים ? איכס.
 
הוא : כן, קראתי שהוא התייחס לאשתו רע.
 
גברי: את פסיכית לגמרי, תדעי לך שאפילו היטלר הוא על הכיפק. יותר מזה, הוא השאיר רושם, שינה את "הזמן" בצורה שמשפיעה עד עכשיו. אדם גדול. הוא תופעה פיזיקאלית חשובה.
 
(בינתיים גובר שעמומו של הפעוט, והוא מנסה בכל תוקף למשוך שימת לב על ידי ניתוץ והשלכת חפצים לעבר הכלבים. לבסוף, לאחר שלא משיג מבוקשו צועד לעבר השירותים).
 
היא: אני פסיכית ? היטלר ? אתה יודע מה, אני מעדיפה שלא ייכנס אלי הביתה היטלר ואני גם לא מתלהבת ממנו. סתם טמבל ואפשר היה למנוע את זה. אל תתבלבל, זה שמשהו רע קורה, לא אומר שהוא "על הכיפק" ושצריך לשנות הכל מבפנים, כדי להתאים את עצמך לזה. עזוב את היטלר בכלל, הוא סתם טמבל. זה כמו אריק שרון….
 
גברי: אריק שרון ? מה יש לך נגדו ? הוא גם לא טוב ?
 
היא: (מודאגת מהתנכלות פוליטית ומחשבת מילותיה בזהירות) זה לא שיש לי הצעה אחרת למישהו שייקח את מקומו, כלומר מישהו ריאלי…אבל כן, גם אצלו הכל זה כוח, ומה שלא נפתר בכוח ייפתר בעוד כוח. הרבה מנהיגים הם ככה.
 
גברי: כן, הנה היטלר הלך בכוח, הרגיש שאלוהים איתו, לשנות את העולם, להזיז עניינים בגדול. להרוס.
(מפנה מבטו לעבר בעל הבית, ומדבר אליו בלבד). אגב, אתה יודע שהיטלר היה לו יחס מאד מיוחד לבעלי חיים, הוא מאד אהב אותם, כלבים במיוחד, אבל גם חתולים וסוסים.
 
היא: כן, להרוס להרוס, ובסוף באמת גם הכל נהרס. ממש גיבור. טוב, לפחות נהיה מפורסם, אמא שלו יכולה להגיד שכולם יודעים מי זה בנה, גם כן הישג. למה ללכת רחוק, יש לך את בוש שהוא לדעתי גילגול היטלר, אותו ראש.
 
( מן החדר הסמוך נשמע רעש גדול ואחריו בום כאשר הילד מושך מן הקיר פסל כבד של ראש סוס. כולם מתעלמים מן הרעש).
 
הוא:  את באמת חושבת שהיטלר התגלגל בבוש ?
 
היא: לא יודעת אם גילגול שלם, אבל חתיכות מהיטלר יש אצלו. הוא גם כן טיפש, ויש לו בראש כל מיני חזיונות דתיים משוגעים ורצון "לשנות בגדול".
 
הוא: כן…אבל גם א
ני חשבתי שהיטלר זה בסדר, כלומר, מהמקום שאלוהים מסתכל, שלא חשוב טוב ורע, הכל בסדר. לא יודע, בזמן האחרון אני מרגיש מבולבל, מצד אחד אני לא מאמין בהשגחה פרטית של אלוהים או בכלל, ומצד שני אני מאמין ב"תיקון". זו סתירה, לא ?  .
 
היא: אתם נדפקתם לגמרי מההיטלר הזה…הדור הצעיר דוקא… מה האובססיה הזו איתו, סתם בהמה, ואין פה שום עניין מיסטי ו"שינוי בזמן", הוא פשוט רכב על איזה גל, ואפשר גם היה לעצור את זה, עם כדור בראש בזמן, כמו שאפשר היום לעצור את בוש באותה צורה. פשוט אף אחד לא עושה, כי אנשים קנויים ומשועבדים כבר, אז הרכבת נוסעת. אין פה שום הכרח. אתם נדפקתם מהסיפור הזה…וואו, חבל.
 
גברי:  את לא מבינה כלום.
 
היא: ניראה לי ששניכם עישנתם משהו שאני לא….(כולם צוחקים קצת).טוב, בסוף תצטרכו להפסיק עם זה.
 
הוא: אה…רציתי לשאול אותך, מה יש לך נגד סמים כל כך ?
 
היא: הסי.איי.איי דוחף את זה כדי להפוך את כולנו לרובוטים ודבילים, וזו סיבה טובה לא לעשות את זה.
 
הוא: אבל חשיש ? מריחואנה ? שטויות..היה לפני הסי.איי.איי.
 
גברי שואף שוב מן הג'וינט ועוצם עיניים.
 
היא: כן, זה היה פה תמיד, הערבים הרי גידלו חשיש, זה ידוע. כן, אז אפשר לאמר שזה אפילו טוב, חקלאות אורגאנית, עבודה מקומית, ואפילו מביא שלום, כולם מעושנים יחד…
 
( הילד חוזר מן השירותים במכנסיים ונעליים רטובים…ומייבב "אמא…נשפך לי…")
 
גברי: טוב, יאללה, אני צריך לנסוע הביתה, ביי לכם
היא : אתה שונא נשים ?
 
הוא: לא, מה פתאום. אמא שלי פשוט שונאת הומואים, ואבא שלי מסובך עם אלוהים.
 
היא: אה…כי לאחרונה היתה לי התנסות לא נעימה עם ידיד, שהוא גם כן הומו, ועכשיו גם מתברר שהוא ממש מיסוגן, שונא נשים אמיתי. חשבתי אולי כל ההומואים ככה.
 
הוא: יש כאלה שהם שונאי נשים, ויש שלא, כמו בסטרייטים אני מניח.
 
היא: טוב, סתם, סליחה על החיטוט, אני עייפה. פשוט קראתי איזה סיפור בדיוני על ניסויים בבני אדם, שהופכים אותם להומואים בכוונה, משהו מפחיד למדי, לחסל את המין האנושי או גזעים מסויימים.
 
(מלבישה את הילד במכנסיים יבשים, ומתכוננת ליציאה).

לאחר פירסום הסיפורון, הגיעה ידיעה בעיתון על כך שהצבא האמריקאי ניסה לפתח פצצה שהופכת את החיילים להומואים….

 
הוא: אין דבר כזה, תרגעי.
 
היא: טוב, אני צריכה כבר לנסוע מזמן; ביי
 
 

 
2. 
 פִּיצוּץ
 
 בְּגִיל שֵׁשׁ אָנְסוּ אוֹתִי לִרְסִיסִים
לְכָל אֶחָד קָרְאוּ שֵׁם וְצִיְּרוּ פַּרְצוּף
אֶחָד הָיָה בַּיְשָׁן
 פּוֹרֵחַ מְאֻחָר כָּכָה אוֹמְרִים
אִישִׁיּוּת רֵזֶרְוָה לְמִבְצָעִים מְיֻחָדִים
בְּעִקָּר נָהַג מֻוכשר
בּוֹרֵחַ
וּמְקַבֵּל הוֹרָאוֹת בַּטֵּלֵפוֹן
מִזּוֹנָה פְּצֻולַת לָשׁוֹן
 
 בְּאַרְכִיּוֹן שֶׁל הַשַּׁבַּ"כּ הוּא הָיָה רָשֻׁם
סוֹכֵן רָדֻּום
בְּתוֹךְ הקוס שֶׁלִּי כְּמוֹ קַרְצִיָּה קְטַנָּה
יָשָׁן שָּׂם מְכוּרבַּל בֵּין יַבָּלוֹת
הַהֵרְפֶּס הַיְּשָׁנוֹת
 
 פִּתְאֹם צַו 8 בְּאֶמְצַע הַחַיִּים
טֵלֵפוֹן לוֹחֵשׁ בַּלַּיְלָה הִיפְּנוֹזָה
סַמִים בְּכַף הרֶגֶל
יוֹסִי הַגִּבּוֹר קוֹפֵץ מְהַקֻּוס
שׁוֹתֶה תֶּרֶד, גָּדֵל לִמְמַדֵּי עֲנָק
מוֹתֵחַ שְׁרִיר
וּנִכְנָס לָרֶכֶב
לֹא אוֹמֵר מְכוֹנִית אֹמֶר רֶכֶב
וּרְכָבִים
קוֹנֶה מַפָּה
וְחוצֵה אֵיזו יַבָּשָׁה
לֹא חָשׁוּב הַבְּרִיאוֹת
וְלֹא הַיְּלָדִים
הָעִקָּר
 לְבַצַּע אֶת הַמְּשִׁימָה
שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נוֹצָר
בָּאֹנֶס בָּאַמְבַּטְיָה
לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה
וּמַשֶּׁהוּ
 
 מֵאָז שֶׁשָּׁלְפוּ אֶת יוֹסִי הַגִּבּוֹר
לָקַח שְׁלִיטָה עַל הַהֶגֶה
הָפַךְ אוֹתִי לְגֶבֶר
בַּטֵּלֵפוֹן אוֹמְרִים לִי "אַתָּה" 

יוֹסִי הַמְנֻופַּח לְגֹדֶל טִבְעִי
לֹא רוֹצָה לַחֲזֹר וְלַהֲפֹךְ לְקרְצִּיָה
קְטַנָּה עַל דֹּפֶן רִירִיתְ
שֶׁל אִשָּׁה שַׁבְרִירִיתְ
לָקַח תַּ'עִנְיָינִים בַּיָּדַיִם
לְגְמוֹר חָת שְׁתַּיִם
חֲרַקִירי !
זֶה מַה שֶּׁאִישׁ כְּמוֹתוֹ מֵבִין
כָּכָה בָּרְאוּ אוֹתוֹ
בַּמַּעְבָּדָה הַוִירְטּוּאַלִית
אָסוּר לִפֹּל
בַּשְבִי
לִבְכוֹת לִזְכֹּר
לְבַקֵּשׁ חַיִּים
לֶאֱהֹב
 
 מְעַנְיֵן מִי עוֹד מִתְחַבֵּא בְּקִפּוּלִים יְשָׁנִים
מֵאָז הָאוֹנֵס בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים ?
 
 יוֹסִי חוֹלֶה מְאֹד
אֲנִי קוֹרֵאת לַהוֹמּוֹאִים
לְרַפֵּא אוֹתוֹ
וְהֵם בָּאִים וְקוֹרְאִים
לַדְּבָרִים בְּמִלִּים
וּמַצְבִּיעִים
עַל הָרְגָשׁוֹת
וְיוֹסִי מִּתְיָירֵא שֶׁאוּלַי
יְיעָלֵם מֵרֹב בּוּשָׁה
אוּלַי הוּא הוֹמוֹ בִּכְלָל
מִתְחַבֵּא בְּתוֹךְ קוּס שֶׁל אִשָּׁה
שֶׁהִיא בְּעֶצֶם
מַחְסָן רֵיק
לִרְסִיסִים מְצֻיָּרִים
מְצַיְּצִים שֶׁנּוֹצְרוּ
בָּאֹנֶס אֶחָד בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים.
 
 יוֹסִי שׁוֹתֵק עַכְשָׁו לֹא נָתְנוּ לוֹ
לְבַצֵע אֶת הַמְּשִׁימָה עַד הַסּוֹף
כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב לְסַנֵּן
בַּקְּשִׁיחוּת גֶּרְמָנִית כְּזוֹ
 
 וְיַלְדָּה קְטַנָּה לוֹחֶשֶׁת בַּחֹשֶׁךְ
אֲבָל אֲנִי עוֹד חָדָשָׁה
אֶל מוּל זַיִן גָּדוֹל מִדֵּי
כְּמוֹ מִזְרָקָה מוֹצִיא חָלָב
צָהֹב מַסְרִיחַ
אֹמֵר בְּסֵדֶר
אָז מֵאֲחוֹרָה
 
הזכויות שמורות למחברת, יפו 9.2004

 3.
במקום אחר, בערך באותו זמן, כיבה גבר כסוף שיער את מנורת הקריאה שעל שולחן העבודה שלו. הוא הרים את המשקפיים מעיניו הלאות, ושפשף את פניו באגרופים קפוצים, מנסה להעיר את עצמו, למצוא שוב את קצה החוט שאבד לו. מכשיר הטלפון דמם כל הערב, שתיקה רועמת המסכמת את הכל, כל התסבוכת אליה נפל בחודש האחרון, ללא מוצא ניראה לעין.  בניגוד למנהגו מימים ימימה – עוד כשהיה סטודנט במעונות של אוניברסיטת קולומביה היוקרתית, לעשות אמבטיה חמה וריחנית לפני השינה – נשכב בחליפה הקמוטה על הספה. לאחר שדחף ברגלו את ערימת הספרים והמסמכים שהיו מונחים עליה, ובלי לטרוח להניח סדין וכרית, משך עליו שמיכה מאובקת ונרדם.
 
 

מחשבות על אהבה

 

 

א. זיכוי מסעיף אהבה
 
"אז מה תאריך הלידה שלְךָ ?" – שאלה עורכת הדין המשוררת בסקרנות רעבתנית.

– "שִשה באוגוסט" – מלמל עורך הדין המוסיקאי בתיעוב כלפי העיסוק באסטרולוגיה.

– "סִיקְס" ? שאלה באנגלית

– "סֵקְס" , ענה לה בתקיפות.

– "סיקס ?" שאלה שוב בקוצר רוח, מחשבת במוחה את מפת הכוכבים לאותו יום.

–  "לא! אמרתי סקס", התרעם. 
 
 בקורס המבוא למשפט הפלילי מלמדים שעל מנת להרשיע בעבירה יש להוכיח שלושה רכיבים מרכזיים. מעשה פלילי (אקטוס ריאוס), מחשבה פלילית (מנס ריאה) וסימולטניות של שני הרכיבים. בהיקש, אהבה היא אותו דבר – הרי אפשר להחזיק את התפוח ביד, ולשמוט אותו בהעדר שימת לב, חוסר מחשבה, פלילית או אחרת. סרטים של "מעשה" נאגרים בספריה פנימית ומחכים לשעת כושר להצטרף אל המחשבה. וכמובן, יש הפנטזיות, המחשבות שלעולם לא עולות כדי מעשה. בהעדר סימולטניות, לא ניתן להרשיע בסעיף אהבה. 
 

ב. אהבה ישראלית
 

1980
 

"אני בהריון, ואמא שלי אומרת שאני צעירה מידי, לוקחת אותי להפלה ואני לא רוצה." יבבה לתוך השפופרת בשיחה מתל אביב לסיני. 

– "יש לנו מבצע סודי, מפציצים את …" אמר בתקיפות והיסה את שורת החיילים שהתקבצה מאחורי המכשיר היחיד בבסיס במוצאי שבת.

1990

– "אני רוצה ילד" לחשה לאוזנו והורידה את משקפי הראייה שלו לאט, מתעכבת על הידיות מאחורי האוזן.

– "יש לנו מסיק זיתים בועד לבניית בתים הרוסים בשטחים" כתב אימייל באנגלית לנועם חומסקי והחזיר בעצבנות את המשקפיים, דוחף אותה מעליו.

2000

– "נולד לך ילד, יא דפקט, אולי תבוא לבקר ?" צעקה לתוך הסלולרי.

– "קיבלתי את כתב התביעה של עורכת הדין השרלילה שלך – ותשכחי ממזונות", אמר וחזר לחדר הרועש, אפוף בעשן מתקתק וסמיך.
 

 
בפגישה עם סופרת די בינונית בעלת לשון ארסית והערכה עצמית גבוהה, היא אומרת לי "נידמה לי שלא ידעת אהבה" כאילו בכך ניצחה בתחרות. הזכרתי את קפקא והשבתי בצער שבכל עשר שנים שולח המלאך סולם, לפעמים אנחנו עסוקים במשהו אחר.

ג. התנתקות והתנבאות

 ככה זה בינתיים עם אלוהים, האדמה וכל העניין של ישראל.

 כמו שאמר ראש הממשלה בלא שימת לב – יש עניין של היעדר שלום, בין היאללה לבין הביי.
 
 
 

"זהירות טריגר"

הגדרה עצמית של סוגה חדשה  או לפחות סגנון

דוגמאות ואילוסטרציות בעמודים הבאים

הפרת זכויות אדם לשונית
 
לפני שנתיים בערך הגשתי עבודה סמינריונית, במסגרת לימודי המשך בחוג לאנתרופולוגיה תרבותית בחו"ל – על השפה העברית, מנקודת מבט של פוסט קולוניאליזם. הרשימה שיצאה תחת עטי היתה מוזרה, אך הנחתי לה להיות היא, ולצאת לדרכה. במקום מבט אקדמי, השתרבבו זכרונות ילדות, שיעורי חינוך ותנ"כ, דלות המילים, הפלישה של האנגלית האמריקנית לאוצר המילים, הקללות בערבית וביידיש, ההתעללות המוסדית המאורגנת בנפש.
 
מה שבסוף יצא מכל הנייר הסבוך הזה הוא כמה אמיתות פשוטות. הכפייה לדבר ולכתוב עברית, בשנות השישים, היתה הפרה ברוטאלית של זכויות האדם. ההצמחה של העברית מלמעלה למטה כחלק מהפרוייקט הציוני, הפיקה תוצאות גרועות מבחינה לשונית, תרבותית ורוחנית. ההתנפלות על השפה, באותו אופן שהציונות התנפלה על האדמה, מעשה אונס ולא מעשה אהבה, תוך גירוש והריגה של ה"יריב" (הזכרי), לא הועילה לשפה. ההתחברות המהירה והבלתי מבוקרת ללשון המקרא, שהיתה עד כה רדומה ומכוסה בשפת לע"ז, העירה שדים אטאוויסטיים, שבטיים, ויצריים שמתבטאים בכיוונים המשיחיים פשיסטיים ומושחתים שאליהם חותרת הציונות. 
 
אימפריאליזם לְשׁוֹנִי
 
החשיפה לאמריקניזציה, בשלב הקריטי בהתפתחות השַׂפָתָּרְבּוּת – קרי סוף שנות השבעים ואילך, יצרה מבוך ומעצור לשוני תרבותי נוסף שאינו מוסיף בריאות, על החולי הקיים. לבסוף, לא ניתן להיות נערה מתבגרת במשפחה יהודית מופרעת, בלי שפה מפותחת במיוחד המאפשרת ביטוי שוטף של המצוקה וניסוחה.
 
חזרתי לארץ, יותר נכון, אוּזָקְתִי למטוס "אל על" עמוס תרבות מעודנת וכמה שומרי ראש מֵּרוּבָּטִּים, הישר לזרועותיה של העברית. בום, מכה בראש. אלוהים, קבלה, ציטטות מחז"ל, טנקים, אילמות ועוד אלימות. ובכל זאת, חזרה לאהובה זנוחה, השפה שלי. סגרתי את עצמי מפני נזקי הטלויזיה, העיתונות היומית, ושפת הרחוב.
הסתגרתי בבית כמה חודשים, קראתי אינטרנטית, בלוגית, ויוצרים צעירים שהשפה הפכה אצלם קלילה יותר ונעימה. סגרתי עצמי מפני נאומי פוליטיקאים ומריבות עם פקידים. הפסדתי כסף, כדי לשמור על השפיות הלשונית.
 
מתוך המצוקה באה גם רווחה כלשהי, כאשר גיליתי את אוצרות הביטוי הויזואלי. למה להשחית מילים? תמונה אחת, במקום הנכון, שווה באמת אלף מילים, ובעברית – אלפיים. אני לומדת.
  
רֵזִיסְטַּנְס

ז'אנר אחד תפס את עיני ולבי במיוחד, זה הסגנון של ליצני הסייבר, מומחי הבלוגים, אלה שבהכרח חייבים להיות  מתחת לגיל 30 כדי לחשוב ככה. המשפטים שלהם זה דוגמא לאמנות הריחוק הזהיר והמשעשע. הכל אילוסטרציה, והשפה מדלגת כלוחמת אַייקִידוֹ מפני כל אמירה שיש בסופה סימן קריאה. הבוז לפתוס, לאמת, לאמונה. יחי הריחוק הזהיר, והלא יהיר. כאשר אני שוקעת שוב בדכאון מצמית, אני נכנסת לאחד הבלוגים או האתרים של אותן כנופיות מזהירות, וצוחקת עד שכואבת לי הבטן. בדיחות שואה זה הפייבוריט. לנו היה אסור. הבדיחה היחידה שאני זוכרת מגיל 12 על השואה היתה לא מצחיקה בכלל, זה הלך ככה – "צְוַואִי יוּדֵן, דְרַיי סַבּוֹנֵן" (שני יהודים שווה שלושה סבונים). הבדיחה הופרחה תמיד ליד ילדים של ניצולי שואה, ושמעתי אותה מקרוב משפחה של "קאפו" גם הוא ניצול שעלה לארץ. אכן, זה לא היה מצחיק בכלל.

 

ז'אנר נוסף שצד את תשומת ליבי כמשהו חדש וראוי להגדרה הוא סגנון הפורומים של "קבוצות התמיכה" למיניהן. פּוֹסְטִים בקבוצות תמיכה תפסו צורת כתיבה משלהם, מעין קוד די מתוחכם שמטרתו לאפשר ניקוז רגשות אַסֵּפְּטִי, בטוח, בסביבה עויינת. הכותב/ת מגניב את רגשותיו העוצמתיים, שִמְחה, עצב תהומי, ייאוש אובדני, תוקפנות אלימה – מָּשָל היה סוחב בגניבה שָׁחְטָה מבָּאנְג במרתף, במהלך מסיבת יומולדת של ילדים בני ארבע. רוב משתתפי הפורום מכירים זה את זה, חרף שמות הכינוי המוזרים (אנונימית – הכי פופולארי, קרן אור, מלאכית, מחבקת, מנשקת, פרח, איילת השחר, השמש הפציעה, הרוסה, שבורה, ועוד כינויים רכים, מלֻווים באיקון של ורד, מלאך או תינוק). ההודעות מלוות בנישוקים, חיבוקים רטובים, פרחים, ובונבונים וורודים. כאשר משייטים זמן מה בפורום כזה, מגלים שמאחורי המלאכיות, מפזרות האור ופתיתי הפסטל, עומדות אַמָזונות ומֵדֵיאות לוחמות נינג'ה.
 
החומרים בפורומים האלה מדהימים, הן מבחינת אנליזת תרבות והן מבחינה לשונית. זו כבר עברית אחרת ממה שאני הכרתי, עברית שכבר נפתח בה קצת חלל, מקום, לסובלימציה, אירוניה, כפל משמעות ודקויות. ביני לביני, העברית בפורומים אלה היא "מחתרת הַרְגָשות". בתוך הסוגה הזו, יש תת סוגה, שאני בחרתי לקרוא לה "זהירות טְּרִיגֵר". זהו קוד מקובל בפורומי תמיכה, שמזהיר בכותרת הפוסט, שהחומר הכלול בהודעה עלול לפעול כחומר נפץ דליק במיוחד. מאחר שכל המשתתפים קשורים זה לזה בעבותות של טראומה, הרי כל פְלֵשבֶּק עלול להוביל לאפידמיה של זכרונות קשים, דכאונות והצפות.
 
הישרדות
 
מכל הסוגות המרעננות האלה בחרתי ליצור לי עברית חדשה ומתקנת. השפה שלי היא תרכובת על בסיס הרחב של השפה הדלה ה"ציונית" (משנות השישים). זהו הבסיס הרע והרעוע שעליו שתולה שכבה של אמריקנית קלוקלת ושתלטנית, ועכשיו יוצא היִיחוּר. לייחור הזה אני קוראת "זהירות טריגר". ולקשי תפיסה אסביר למה :
 הכותרת כוללת עברית ואנגלית במינון הנכון בדיוק. העברית מזהירה והאנגלית מרגישה.
ה"טריגר" נוגע לרובד המוכחש במציאות הישראלית, זו השִלְיָיה שלי מתחתיות היאור, בעיקר התנינים.
הסגנון הוא מודרני, גלובלי, רווי צער וכאב שהכותב יודע שאין מקום להכילו כי היקום והעולם אדישים. כל מה שנותר זה לרמוז לְמָּעֳמָקים, מִלֵּב שבור אחד למשנהו.
 
הסוגה שלי שואבת ממסורת יהודית ארוכה של "הָפוּך על הפוך", מסורת של דיכוי עמוק, חיצוני אך בעיקר פנימי, מעין צנזורה שרק מי שבקיא ברזי אותה תקופה והוויה רגיש לקיומה ולטביעות אצבעותיה בטקסט. בעבר כתבו – וד"ל, "והמבין יבין", וכל כיוצא באלה קודים של פורום תמיכה. הסוגה של "זהירות טריגר" מצטרפת למסורת זו במובהק ובצורה ישירה. נפגעי הטראומה מדברים בקודים של אָנוּסים, גם מפני התודעה שלהם עצמם, העלולה להתפוצץ מן הכאב, וגם מעומס הסודות, המשפחתיים והחברתיים, שבתוכם הם חייבים לשרוד. זהירות טריגר מקפל בחובו כמה אמירות בבת אחת. זהירות מן הכאב והזכרון, זהירות מן החשיפה, זהירות מן ההכחשה, ו…תזכרות שאנחנו עדיין לא חופשיים לדבר. 
 
 התנגדות לדיכוי

השירים שפרסמתי באתר עד כה בהחלט נכנסים לסוגה זו, ומייצגים אותה. קטיגוריה נכבדה בסוגה היא "שירי השב"כ" למיניהם המבקשים לספר על הווייה שבתוך הוויה, שאינה נדונה בגלוי, והיא יוצרת עולם דימויים שלם בחברה הישראלית. השב"כ הוא גם "הארגון המאיים", ה"כת המסוכנת" וכל תצורת אנרגיה חברתית המושכת לכיוון היצרים האפלים של האדם. בקצה הסקלה הזו נמצא האב טיפוס של "כת השטן", היטלר והדימויים הנאציים. כמובן, ברובד המציאותי השב"כ הוא גם ארגון חברתי ופוליטי בעל נוכחות עצומה בישראל שטרם זכה לעיבוד לשוני ותרבותי הולם . ישראל הרי טרם החליטה אם היא הולכת לכיוון של סטליניזם, פשיזם או רפובליקת בננות סתם. ויש עולם צללים עמוק יותר המזוהה עם ארגונים אחרים, פצצות אטום ומלמ"בים למיניהם (וירוסים קטלניים, קרינות וגזזת). על אלה נהוג לקרוא בעיתונות היומית, אבל בהכרח הם נוכחים במבנה הנפשי וב"לא מודע הקולקטיבי", כמייצגים תופעה רחבה ואף עמוקה יותר.

הפרוזה בסוגה זו היא אינפורמטיבית אך מרומזת,  ואינה נרתעת מדימויים קיצוניים, אך במימון זהיר וניו יורקי, שלא להראות "כבד" מידי. בתוך הדיווח כלולה כבר תובנה וחוכמה עתיקה שהזדהות חזקה מידי עם ערכים (כולל אמת וצדק) נופלת מייד למלכודת של השטן (או של השב"כ, תלוי בהקשר). האנליזה, ההארה של החושך, הרזולוציה, חייבת להיעשות בזהירות ובאופן שייאפשר לכותב=המִּתְוָודֵה=הַמְדָוֵוח לחזור בו מן האמירה, החשיפה או הביקורת לעבר החיק החמים של הבִּדָּיוֹן. הבדיון יכול להיות אסתטי או מדעי, כלומר ממש מדע בדיוני. כך מגן על עצמו הכותב מפני התנכלות, ניצול, תביעה, או אשפוז כפוי. 
 זוהי הסוגה שלי.
 
  [X=nextPage=X]

 

סכנת האשפוז הכפוי

החרב של ה"אשפוז הכפוי" המאיימת על הסוגה ויוצרת אותה בעצם. "זהירות טריגר" היא סוגת מחתרת שנולדה מן הצורך לבטא אמת, רגשות התרעה, מבלי להיות כפוף לאשפוז כפוי, בפועל או בסמלי. האשפוז הכפוי הוא קריסה של הפוליטי אל ה"מדיקלי" וה"קליני".. זהירות טריגר היא לפיכך גם תנועה פוליטית עוצמתית ביותר, מהפכנית, החותרת תחת מבני הכוח, ההתעללות והניצול של החברה. מבחינה זו היא סוגה פוסט קולוניאלית לעילא. נפגע הטראומה מהלך תדיר בין הכחשה עצמית (טביעה ורקבון) ובין התרסה מסוכנת שתוביל להתנכלות והסגר מבחוץ. שכן, טריגר עלול להביא לאבדון, ומצד שני בסביבה הנכונה הוא המפתח לריפוי ולהעצמה.
 
הארון היהודי

לבסוף, הסוגה קושרת עצמה גם לשפת הסימבוליקה העשירה של ה"זוהר" וטקסטים קבליים אחרים. טקסטים אלה, במובן מסויים הם הדוגמא הראשונה ל"זהירות טריגר", מה זה טריגר, האמא של הטריגרים. הסוגה היא השלב של היציאה מארון הספרים היהודי, הא הא. הסיבה שאני מכניסה את הארון היהודי בפיסקה המוקדשת לאשפוז הכפוי היא לאו דוקא תוצאה של טעות בעריכה. 

הערה על ג'נדר

הסוגה "זהירות טריגר" נולדת מתוך שאלות של זהות מינית. כסוגה שגדלה במימי קבוצות התמיכה, ודאי שהיא מושפעת מאד מתרבות נפגעי ההתעללות המינית, ומכאן אלה שהזהות שלהם לא ברורה, כולל ההומולסבים, הטרנסג'נדרים והמוגדרים על פי הנזק (ניזוקי מין). מתוך חיפוש סולידריות רחבה עד כמה שניתן, סברתי שניתן לנתק את הסוגה מן הג'נדר. אבל בחידוד הסגנון, התברר שלא היא. סוגתי, "זהירות טריגר" נכנסת למסורת הפמיניסטית, ואולי אפילו מצדיעה קצת ל"כתיבה הנשית" (בצער מסויים), שכן סגנון ההתנגדות של נשים שונה מזה של גברים, ולמה ? כי גם בתוך ממלכת הטריגרים, יש היררכיה. השפה של גברים, בתוך הז'אנר הזה, תהיה משוחררת יותר בסופו של דבר מן הדיכוי הפנימי. למה ? וזה קשה לי להגיד, כי גבר שאבא שלו אנס אותו בין עסקה בבורסה וחישמול עציר במרתפי השב"כ (במילואים), ואמא שלו אשפזה אותו בגלל זה (כי היא רצתה להמשיך ולנסוע במרצדס וללכת לשוקי זיקרי) והוא נהיה הומו לעשרים שנה, ואחר כך גילה שהוא סטרייט, ימצא בת זוג כּוּסִית בת 25 שגם תעריץ אותו על זה. במקרה ההפוך ? נו, מילא. 

  
 [X=nextPage=X]
 
אי המחוייבות היא חלק מן הלקח ההסטורי שהפנימה הסוגה החדשה. הסוגה יודעת שהזדהות חזקה מידי עם ערך, אמת, צדק או כל דבר חיובי אחר עלולה לחשוף את האדם לניצול, התנכלות או חיסול. לכן, בכל משפט המתאר מצב מקומם, יכלל "סעיף מילוט" המאפשר לראות את הדברים מנקודת המבט של התליין, או כאירוע מגוחך ומבדר. דוגמא לשימוש כזה נמצאת בתיאור הבא :"צעקתי על השוטרים הגזענים האלה איך זה שאתם עוצרים אותו רק בגלל שהוא ערבי, ועורכים עליו חיפוש בלי כפפות  ? אחרי זה בטח תבואו לגעת בי עם הלכלכוך שלו."  שכן, לוחמי צדק חסרי ריחוק הולם יפלו מהר לתוך איזו קנוניה אפלה שלתוכה ילוהקו דוקא משום התכונה החיובית שלהם. המסר במשפט המצוטט לעיל הוא :אני שונא גזענות אבל לא תתפסו אותי בהקלטה.

[X=nextPage=X]
 


דוגמא לשימוש לא רע בסוגה, מארצות הברית. תוספת לפוסטר יכולה להיות משהו אקטואלי כמו: טורקיה, איראן, ועכשיו אינדונזיה…אמממ…. האם זה גאיה או אולי ג'ורג'?
[X=nextPage=X]

חלק מתסריט מד"ב

הנסיוב האנושי אלישע הוסיף וסיפר על ניסויים המבוצעים במחלקות הסגורות של גואנטנמו, בהם הופכים בני אדם ל"אורקל (ORACLE )" על ידי גרימת דיסוציאציות חמורות (בדרך כלל באמצעות אונס אכזרי במיוחד). הקורבן אז מחובר למכשירי "ניבוי" שחלקם מבוססים על טכניקות עתיקות (איי צ'ינג, טארות, או מחשבים קוראי מחשבות וחלומות) והופכים אותו למעין "גשש" על חושי בשירות היחידה הצבאית. מבחינה רוחנית, הקורבן משועבד לחלוטין לרצון הקבוצה, והופך לעבד, או ל"דיסק עזר" המעבד הסתברויות לתוצאות כלשהן.

מחפשים מתחת לפנס