Monthly Archives: יוני 2006

לסיכום המהומה האחרונה…

הבוז, לעולם שתקן הוא

 

 

"איני רוצה כלל לבוא וללמד כאן זכות על עצמי; זה ימים רבים שחדלתי ממנהג קל וחסר ערך זה של אדם מחוסר ניסיון; רצוני לאמר בפשטות, וזאת למען האחרים ולא למעני, הואיל ואני איני נתון עוד לפגעי החברה. כי זמן דרוש לו לאדם שירגיל עצמו עם המין האנושי כפי שנתעצב מידי הבצע והעמדת הפנים והיוהרה והפחד. פליאתו של צעיר עול ימים למראה חברה כל כך מלאכותית וכל כך מעושה, יותר משהיא מעידה על לב רשע, מעידה היא על לב טבעי ברגשו. מכל מקום, חברה זו אינה צריכה לחשוש מפניו : שהרי כובדה רב כל כך עלינו והשפעתה הנסתרת כל כך חזקה. שבמהרה היא צרה דמותנו לפי הדפוס הכללי. ואז אין אנו תמהים עוד אלא על פליאתנו הראשונה. וטוב לנו בצורה חדשה שלבשנו. כשם שאחרי הכל, סופנו לנשום לרווחה באולם של תיאטרון גדוש ומלא קהל, שעם כניסתנו כבדה בו נשימתנו. "

 

בנג'מין קונסטאן, אדולף

כותבת מוחקת

 

 

פוסטים נעלמים ובאים – לעיתים אני טועה עדיין בקטיגוריה של "פורסם" או "אנדקס" ויש דברים שעולים לפני זמנם ואני שמה לב רק אחרי כמה שעות, או כאשר נידמה לי שפרסמתי, ולאכזבתי כאשר אני נכנסת אחרי יום לראות מי קרה וכמה, מתברר שזה נותר ב"טיוטא". ככה זה עם דיסלקציית מחשבים סופנית.

במקרים אחרים, הנוהל אצלי – פוסט רגיל, אקטואלי, אורך חיי המדף שלו יממה או שתיים. מיעוטם נותרים בארכיון, ומיעוט עוד יותר קטן נותר מאונדקס. ולכן, אין צורך בפרשנות קונספירטיבית לסופו של פוסט מסויים. זה לא בגלל התגובה ההיא או הזו. (למעט שני חריגים בכל התקופה שהיו אכן בתגובה לתגובה).

ללמדך, זה בלוג, ולא התנ"ך.

ועם המתבלבלים ולא עולבים – הסליחה. אני מבטיחה שפעם, כשיהיה לי כסף, ת/היה לי גם עוזר/ת מנהלית לענייני פרסום באינטרנט וענינים נוספים. בינתים, זה המצב.

משהו טעים, עם מעט סיכון סביבתי

 

פסוליה במקום פרוזק

 

נכנסתי לדיאטת בריאות, לא אפרט כרגע את מרכיביה, אך היא מדהימה, אם מישהו מחפש עצות בעניין מזון, בריאות, מצב רוח…נא לפנות באימייל, אני עכשיו בתוך המהלך של איסופי חומר, ניסיונות, והצלחות. מוכנה לשתף.בכל מקרה, אני מנסה כל מיני מתכונים כדי להוציא משממונם מזונות שדרושים לי ביניהם הרבה קטניות. וכך, הגעתי למתכון נחמד מאד הן בתור תבשיל/תוספת חמה והן בתור סלט קר, איך שרוצים. מדובר בשעועית הלבנה המוכרת. (מכאן הסיכון הסביבתי).

 

אז יאללה למעשה –

לילה לפני משרים בסיר מים גדול כוס שעועית לבנה. אחרי 24 שעות שוטפים ומסננים, ממלאים מים טריים בסיר ומרתיחים. שופכים את השעועית ומבשלים כך שעתיים.

מטגנים במחבת עם חמאה וקצת שמן זית, בצל לבן חתוך דק מאד, פלפל ירוק כנ"ל, וגזר למיטיבי לכת (לא חייבים). כאשר משחים קלות מסירים מהאש ושופכים לתוך תבנית פיירקס בגודל של כ 20 על 30.

מעל זה שופכים את השעועית המבושלת. על הכל שופכים את הרוטב הבא –

קופסא קטנה רסק עגבניות

חצי כוס קטשופ

שתי כפות חומץ

שתי כפות סוכר חום

כף מלח

רבע כוס מולסה או דבש או דבש תמרים

חרדל קצת

(מי שאוהב חריף יוסיף טבסקו)

ועוד כוס ממי הבישול של השעועית

מערבבים ושופכים על הכל. לא מכסים, מכניסים לתנור לשעה וחצי חום בינוני גבוה. אממממ…טעים מאד, גם קר, כאמור ובתור סלט קיצי אחר.

 

עצה לבעלי הפרעות אכילה ומלנכוליה

 

מי שתוקף אותה או אותו היצר לעשות שביתות רעב, בין בתור מחאה, או כדרך להיפטר ממשקל עודף, יש לי הצעה אחרת, שקיבלתי מחכם הודי בקליפורניה. את התענית הזו רצוי מאד להחליף באחרת, הרבה יותר מועילה אך לא פשוטה – "תענית דיבור". כלומר, להיכנס לשתיקה של יומיים שלושה, ולהעביר מסרים חיוניים בכתב.

ל"תענית הדיבור" יש מסורת יהודית עתיקה, בקרב קהילת יוצאי כורדיסטן הנודעים ביכולת קולינרית טובה. כניראה יש קשר בין הדברים. ומן ההמלצות למעשה.

שעת מחנך

 

ערכתי גוגל קצר על "תענית דיבור" ומצאתי שהאופנה כבר התגלתה, ובצפת כבר מנהיגים תעניות שתיקה קבועות. במקום אחר מצאתי שתענית דיבור אחת שקולה ל 65,000 תעניות אוכל (האם זה נמדד במעבדה ? חבל שלא מדובר על קלוריות ). אני לא בעניני יידישקייט, אבל כסקרנית לתרבות אני מוצאת בזה חיזוק לקשר שבין דיאטה לדיבורים. קודם כל, מבחינה ביולוגית מדובר באותו אבר, הפה, ולכן אפשר לשחק קצת עם האלמנטים האלה. את תענית השתיקה גיליתי לראשונה כאשר גרתי ב"נחלאות" בחלק שנקרא "הזכרונות" (אוי, כמה רלונטי למצבי הקיומי), ושייך לכורדים. מידי פעם היתה יד נעלמה מדביקה הודעות בסגנון הדתי עם גרפיקה גרועה וקיטשית וקצת שגיעות כתיב, הקוראות לציבור לכבד את התענית. לא ראיתי שם שמנים מידי או רזים מידי, והיחס שלהם למזון ואכילה היה חביב עלי.

מפגש שני היה לי בהר מדונה, אשרם הינדי בקליפורניה, בראשות גורו ותיק מאד המכונה כמו כולם באבאגי'. ייחודו של גורו זה היה בשתיקה שגזר על עצמו לפני כמעט עשרים שנה. הוא מתכתב קצת עם עוזריו ועם הציבור שבא להיוועץ בו. את זה הוא עושה על לוח קטן, כמו שילדים נושאים בגן, עם כמה גירים. כותב ומוחק.

התלמידים במקום התנסו בתעניות קצרות בהדרכתו, וספרו בשבחיה. גם הם ניראו די טוב מבחינת מזון ובריאות.

 בעולם המערבי הפסיכולוגיסטי נוהגים לראות בתענית דיבור סוג של נוירוזה, ויש לזה אפילו שם מזרה אימה "מוטיזם היסטרי". אמת נכון, לעיתים שתיקה שלא במקומה וללא הקשר תרבותי נכון היא תסמין מדאיג (כך למשל, שימוש לא מושכל בסמי הזיה, כמו אסקטזי או אל.אס.די, עלול לגרום למוטיזם היסטרי), ולכן, מומלץ להתמיד בפסוליה במקום בתרופות, סמים, או דיבורים שלא יובילו לשום דבר טוב.

 

egging

  1. Urge on; cause to act
    "They other children egged the boy on, but he did not want to throw the stone through the window"
    prod, incite, egg on

 

יש ביטוי באנגלית שנקרא egging ובעברית הייתי מתרגמת אותו אולי כ"לחמם", "לשלהב" מישהו, בדרך כלל עם קונוטציה

של מעשה שלילי, כלומר להסית…המובן השני של הביטוי

הוא כלשונו, להשליך ביצים. פיזית.

 

ישנו מצב, בעיקר ברשת, ובבלוגוספירה, שבו נוצרת דינמיקה

של אגינג שעלולה להסתיים בבכי. נניח שבלוגר מסויים

מסתער על איזה נושא שנוי במחלוקת, אולי ביקורתי (ומוצדק),

אולי בעניין אישי סבוך ודאוב, פעולה שדורשת אומץ מסויים.  הבלוגר או האדם מתחיל להשליך ביצים על איזה

בריון שכולם היו רוצים לראות אותו כבר פעם מרוח בביצה טריה, איש איש מסיבותיו שלו.

וכך, למען הפגת השעמום, ולעיתים סתם מתוך פורקן תסכולים, מתחילה דינמיקה

של מגיבים המעודדת את משליך הביצים להמשיך. גם אם זה לא ממש יועיל למשליך הביצים בטווח הארוך. זהו אגינג. ובעברית "ז'וז'ו חנוק אותו".

 

רציתי סתם להסב שימת לב שאגינג הוא לעתים מעשה חסר אחריות. רצוי להגיב למעשיו של אדם לפי אותה אמת מידה של עצה שאנו משיאים לעצמנו. אחרת זה בעצם מן סוג של מופע גלדיאטור וירטואלי. זה מזכיר לי חוויות מצעירותי, כאשר הסתערתי קדימה על מבצרי העוול, בשירות ארגוני מחאה למיניהם, רק כדי לגלות, מאוחר מידי, שאני נמצאת לבדי באמצע שדה המוקשים, והמעודדים כבר מזמן ברחו…ומתבוננים במשקפות על המחזה.

 

 

אייכמן שוב ?

וביערת הרע מקרבך…

פרשת אייכמן מסרבת להיקבר, כך ממשיך היום עיתון הארץ בכותרת הראשית (שאפו לשיקולי עריכה) ומספר על מסמכי הס.איי.איי שנחשפו אתמול במסגרת הדה-קלסיפיקציה לפי חוק מיוחד בנוגע לנאצים ולפשעי מלחמה ביפן.
לפני כמה חודשים פורסם באותה מסגרת שהסי.איי.איי גייס לשורותיו וייבא לארצות הברית חמשה מעוזריו הבכירים של אייכמן, והנה היום, לא מפתיע לגלות, שהדברים סבוכים ועמוקים יותר. מקום המצאו של אייכמן היה ידוע לממשלת ארצות הברית ולממשלת אדנאואר משנת 1952. אייכמן זכה ל"איתרוג" עקב מידע שהיה לו לכאורה על הנס גלובקה, נאצי אחר, ששירת את האינטרסים האמריקאים והגרמנים במלחמה הקרה.

פון בראון, אילוץ קיומי או פשיטת רגל לאומית

עיינתי במהירות בחלק מן הרשימות המתפרסמות באתר הארכיב, וניראה שעוד הרבה שערוריות ממתינות בפתח.
אין להניח שממשלת ישראל לא ידעה על החיפוי הזה, וסביר גם שלפני תפיסתו של אייכמן ובודאי בזמן החטיפה ולאחריה. יש לקוות שהדילים המסריחים הקשורים לפרשה זו, מן הצד הישראלי, ייחשפו גם הם, אם לא מרצון המערכת הישראלית המסואבת, אזי מכורח החשיפה בארצות הברית.
רבים בעולם תמהים על השתיקה הארוכה והמוחלטת מן הצד הישראלי והיהודי בקשר למעורבותה המוכחת מזה זמן של ארצות הברית בייבוא מסיבי של מדענים, מרגלים וביורוקרטים נאציים בכירים, תוך שילובם המלא בארגוני בטחון אמריקאים וכמובן גרמניים ("קבוצת גהלן"). לא רק שתיקה, אלא שותפות במעשה הטיוח, כך מטיחים בלוגרים אמריקאים נגד ישראל וארגונים יהודים, כמו הליגה נגד השמצה, שאף העניקה חסינות מלאה לפרסקוט בוש, סבו של הנשיא, אף שהיו לועסקים עם המשטר הנאצי במישור הכלכלי והפיננסי. מדיניות תמוהה זו מצד הממסד היהודי והישראלי מעוררת גל של תהיות בעלות גוון אנטישמי, כאילו היהודים הם אלה התומכים, מממנים, ואף מקדמים אג'נדה נאצית. ואכן, קשה להגן על העמדה הזו בטענה השחוקה של "פרגמטיות קיומית" של המדינה היהודית הקטנה. הטיעון הפרגמטי מיצה עצמו פחות או יותר בהצדקת היחסים המיוחדים עם משטר האפרטהייד (כולל בותה שתמך בנאצים במפורש), אך כיום לנוכח עוצמתה של ישראל, הטיעון הזה נשמע מלאכותי ומופרך לחלוטין.
הציבור האמריקאי מודאג מזה זמן מן ההשפעות שהיו לשיתוף הפעולה המסיבי בין ארגוני בטחון אמריקאי ובין גורמים נאצים בכירים. אך בישראל אין שואלים כלל מה טיב שיתוף הפעולה של ארגונים ישראלים עם אותם נאצים לאורך השנים. ישראל, לא רק שלא "הפכה שולחן" בנושא, אלא פתחה את שעריה בפני ארגוני בטחון אלה, ופיתחה מערכת של "יחסים מיוחדים" הן עם הסי.איי.איי והן עם נאס"א וארגונים נוספים שאירחו בצמרתם פושעים נאציים. כמובן, גם לאחר ובזמן משפט אייכמן לא זכה הציבור הישראלי לדעת את האמת, אשר באותו זמן ודאי נודעה לשירותי הבטחון הישראלים, בקשר להנס גלובקה.
לדברים האלה השלכה על טיבו ומהותו של היחס הרשמי כלפי ניצולי שואה;  פרשת קסטנר; ועוד. אין להוציא מכלל אפשרות ששירותי הבטחון הישראליים אף נטלו חלק פעיל יותר בעסקאות עם הנאצים, כחלק ממערך "המלחמה הקרה" לכאורה. הבעיה עם נאצים בדרך כלל היא שהאידיאולוגיה שלהם אינה מוגבלת למטרות פרגמטיות טקטיות, והעניין שלהם ביהודים הוא בעל שורשים מטאפיזיים עמוקים.

צאן ללא רועה

המשך השתיקה הישראלית, אשר חובקת משום מה גם את המגזר הפרטי, האינטלקטואלי והאמנותי, מעורר חשש שיש גורמים בעלי עוצמה בישראל המעוניינים להשתיק לחלוטין את החקירה בכיון הזה, מאחר שיש להם – ככל הניראה – הרבה מה להסתיר. בעוד שיתוף פעולה כלשהו בין ארצות הברית לבין נאצים, (ובודאי בין "גרמניה האחרת" לגרמניה הלא אחרת) הוא נסבל, גם אם מגונה ונורא, הרי האפשרות שישראל היתה קשורה במישרין לפעילות כזו, היא בלתי נסבלת וטעונה חקירה. כך למשל, כבר עתה ניתן לשאול, כיצד שיתפה ממשלת ישראל פעולה עם ארגון כמו נאס"א – ללא כל סייג ותוך פתיחת כל השערים והתרפסות מוחלטת – בזמן שאחד מראשיו היה נאצי מוכר וידוע, מקרב אותו קאדר של מגוייסים. יש מקום לשאול גם את מקבלי ההחלטות, האם סברו שהאינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית נגד ברית המועצות אכן הצדיקו הכפפת מדיניות הבטחון של ישראל לנאצים שמעולם לא שינו את תפיסת עולמם; ואם כן, מי קיבל את ההחלטות והאם נחשפו מחיריהן האמיתיים לציבור. כמו כן, יש לשאול מה עומק שיתוף הפעולה בין ארגונים מן הסוג הזה ובין הממסד הישראלי, והאם מדובר שוב בהנהגה כושלת ומושחתת שנפלה בפח המסורתי של bait and switch וניסתה לצאת מזה על ידי שקיעה עמוקה יותר בבוץ השחיתות המוסרית ?