צריך להגיד משהו ?

 

 

לפני יום רביעי הגדול

 

מעניינת מאד, לדעתי, התייחסות הציבור ל"דו"ח וינוגרד" כאל חג ומועד חדש המצטרף ללוח השנה היהודי הנצחי. בטרם התרחש האירוע, כבר מתכננים את התגובות והמשמעויות, כניראה שהמקורבים כבר יודעים מה כתוב שם.

 

מבחינה פסיכולוגית (בגרוש) העיסוק הזה מחליף את ההתחברות המלאה למה שקרה כאן בשנה שעברה, וגם למה שמתרחש עכשיו בעזה, ממש קרוב, אך כמה רחוק, מן הלב והתודעה.

 

מבחינתי האישית, המלחמה בקיץ שעבר היתה מעין "קו פרשת דרכים", התנתקות רגשית מלאה מהממסד הישראלי, על כל שלוחותיו, בעיקר התנסות מסויימת עם ביטוח לאומי, במהלך המלחמה, שבעקבותיה התברר לי סופית שהיקום, באמצעות כבוד מדינת ישראל, אדיש, אם לא עוין לשאלת קיומי-חיי מעיקרם. זו תובנה מעיקה, צוננת ומפקחת, וטוב מאוחר מאשר אף פעם לא.

 

סופסוף נפל אצלי האסימון, שכל אחד, פה, דואג לעצמו, וזהו משחק הישרדות שאין בו מקום לחלשי דעת, חלשי לב, ורכי רגש. כך גם גמלה ההחלטה לצאת מהמרכז, למקום שבו יכולת השליטה שלי בבטחוני האישי גדולה יותר, ופחות תלויה בממסד. יקרה הגרוע ביותר, תמיד אפשר ללקט פרי הדר ולחלוב פרות בעצמך, בסביבה כפרית. אפשר גם לנטות אוהל בחצר, אם השהיה בתוך מבנה אינה בטוחה.

 

ההתפכחות היתה כרוכה גם מפרידה רגשית לא פשוטה מהרעיון של "לשנות מבפנים" או להצטרף למלל כזה או אחר, המבטיח "שינוי תמורה וסבבה", תמורת ראשו של פלוני אלמוני, אולמרט, ביבי, ברק או לא חשוב מי. כולו בוצע בצע, ווינוגרד לא יותר טוב מאולמרט. וההיפך.

 

מלחמת הקיץ גם שחררה אותי ממועקה ממושכת ורבת שנים בקשר ל"אחריותי לפלשתינאים", או "שאלת הפריוויליגיות" כפי שהיא מופיע בשיח הרדיקלי לכאורה (!). הצורך לבקר את הממשלה בעניין זה, או לצעוק זעקות חמלה, התפוגג, כאשר הבנתי שאני לא מנהלת את העולם, ולמעשה מצבי ביחס אליהם אינו שונה, אם כי גם לא זהה, לטוב ולרע, תלוי איך מסתכלים. והנה, פוליטיקת השלום הישראלית אינה אמינה יותר מזו של מחרחרי המלחמה, גם בעניין זה יפה לאמר כולו בוצע בצע. איכשהו, יוסי ביילין והמנטור שלו ש.פרס ניראים לי לא פחות "מסוכנים" מאשר הימנים. גם הם יקברו אנשים חיים, ויאכלו ילדים, כדי לקדם את "השלום", שמבחינתם הוא קידום אינטרסים כלכליים מעמדיים של האמידים, מבין היהודים והערבים באזור. מחאת הקצינים גם היא לא מעוררת אצלי השראה, כך שניתן לסכם את המצב כתקוע לכל הכיוונים. באופן כללי, המצב של פוקר בן גוריון בציבוריות, כלומר הנסיונות לשלוט בתוצאות, להנדס, להצריח, לאגף ולמנוע את נתניהו כזה או אחר, מלמדים שהמערכת נמצאת בסחרור לא רלוונטי.

 

 בקיצור, יתכן שהגעתי לשלב הניו אייג', כלומר, התנערות מהצדדים הפוליטיים של החיים והתמקדות במדיטציה בסגנון קוהלת, או ויפאסנה, גם זה לא חשוב. או – שהפתרונות הפוליטיים לא נמצאים כרגע "על המפה" באופן המאפשר בחירה מושכלת, כולל גם ב"בברירת מחדל" כלשהי.

 

 

 

לא כולם יאהבו אותך

 

 

ובינתיים

 

נעים לחיות בלי הבלוג המתעדכן. עשיתי אפילו שלושה ימים בלי אינטרנט, ונשארתי בחיים, אפילו חיים טובים יותר.

 

התובנה של החודש, שלא כולם יאהבו אותך, ורוב הביקורת – זו שאני נוהגת לספוג ואף להפנים – נובעת מן האגו ("אני יותר מגיע לי"). ככה נשרו שלושה טון קומפלקסים. קריאה ברוח זו של טוקבקים בבלוג, או "ויכוחים" מדומים בתחום הפוליטיקה, חוסכת הרבה שנים. לא כולם יאהבו, וזה בסדר, לא צריך להתייחס לתכנים בכלל, אלא למוטיבציה. ו…לשמור על מה ששלך.

 

במשקפיים כאלה, מגלים שהדרכים לקחת הן רבות ומגוונות, בדיוק כמו בעולם הטבע. וה"תיזה" היא סוג של קישוט קרב, או פיתיון.

 

 

 

 

משל צפוף על מדינה קטנה

Lord Of War

 

הבוקר צפיתי סופסוף בסרט המדובר הזה, (שתורגם בעברית ל"שר המלחמה" ומחמיץ את העוקץ) והוא הצליח לרתק אותי.

 

ניקולס קייג' במשחק מעולה (ברגיל), מגלם מהגר אוקראיני שגדל ב"אודסה הקטנה" בברוקלין, ומחליט לצאת מהגורל העלוב שנגזר עליו בשכונה האלימה והענייה, באמצעות העיסוק האופנתי בסחר בנשק. אך מהר מאד מתברר שהסרט אינו בדיוק "אחד על אחד" אלא מהווה בעצם חומר מיתי, או מעין "אגדת עם" מודרנית שמקפלת בתוכה ארכיטיפים רבים, ותופסת את הטרגדיה של המצב הבינלאומי.

 

יורי, אב הטיפוס של סוחר הנשק חסר העכבות, מגלם גם ארכיטיפ מקומי, היהודי-רוסי מאפיונר שהתרגלנו לראות אצלנו באחרונה, כמו גאידמק. במקרה של יורי, המוצא היהודי הוא מפוקפק קצת, והחל כהתחזות לצורך הגירה, אך הסתיים במעין גיור מרצון של אב המשפחה לתוך היהדות. זהו פרופיל לא רע של יהדות אשכנז, כולל האמריקאים ממוצא יהודי-רוסי, גם על פי המטריצה המזרחית שהתעוררה לחיים לאחרונה ורואה באשכנזים מעין תערובת לא ברורה של גרים נוצרים (סובוטניקים, כוזרים, וסתם כדאיניקים).

 

יורי הוא שובה לב ונוראי באותה מידה, ובסופו של דבר ההרסנות פוגעת בו, כאשר אשתו (שהוא "כובש" כאילו היתה יעד מסחרי או מוצב) ובנו עוזבים אותו; הוא מביא במו ידיו למותו של אחיו הרגיש; ועל כן, בסופו של דבר הוריו מתכחשים לו. אך זה רק משביח את מקצועיותו ומחוייבותו למקצוע, להיותו סוחר נשק מושלם. מידי פעם הוא ניצל מן החוק, כאשר שיקולים פוליטיים מכתיבים זאת, אך הוא יודע שגם החסינות שמוקנית לו בנסיבות אלה (משום שהוא במקרים רבים מוכר נשק עבור ממשלת ארצות הברית שאינה מעוניינת לזהות עצמה כמוכרת, או שהוא קשור לגורמים שיכולים לסייע למודיעין האמריקאי) היא זמנית. במועד אחר, הוא יכול להיות מוקרב כ"שעיר לעזאזל" על מזבח הפוליטיקה הגדולה.

 

יורי מנצל את נפילת ברית המועצות לקנות בזול את הציוד הסובייטי, ולמכור באפריקה. לאחר מכן הוא הופך לידיד קרוב וסוחר נאמן של שליט ליבריה העריץ המטורף, ומוכר גם למיליציות בסיירה לאונה.

 

מול יורי מציב הבמאי את האיש הטוב לכאורה, השריף מסרטי המערבונים הקלסיים. זהו סוכן אינטרפול ואף.בי.איי המנהל מצוד אחרי מפרי אמברגו. אך העולם כבר השתנה מאז קלינט איסטווד, ובנאום הסיום של הסרט, מסיר יורי את הלוט שהורדנו על עינינו מרצון. הוא מסביר לסוכן המשטרתי שהוא, יורי, לא יבלה אפילו דקה בכלא, גם אם יש עליו ראיות מספיקות למאסר עולם. זאת, משום שבשלב זה משתלם לנשיא ארצות הברית להמשיך להשתמש ביורי, וגם לכסות מידע שיסגיר עסקאות חשאיות של ארצות הברית, שנעשות בניגוד למדיניותה המוצהרת. וכאן, אומר יורי, את האמת הטרגית של דורנו – הנשיא בוש, הוא אומר, הוא סוחר הנשק הגדול ביותר בעולם, ואחריו, צרפת, אנגליה, רוסיה וסין כולן חברות מועצת הבטחון אשר אמורה לפקח על סכסוכים ולכפות שלום. החוק, ה"אמברגו", שאותם אוכף האף.בי.איי, נכתב על ידי אותם גורמים שעיקר פרנסתם מן המלחמה, כך שברור שהוא נכתב "בחצי פה" ולא נאכף בכלל.

 

דוקא הסוחר העצמאי, כמו יורי, הוא הפחות נורא מכולם, אך הוא סופג את ההשלכות, את האיבה הציבורית, על הסחר והמדיניות הרשמיים. במידת מה, זה גם מצבם של היהודים בהקשר הזה, וגם מעמדה של ישראל כולה בתוך משחק הדמים הכפול של המעצמות. הסרט נפתח באיזכורה של ישראל (כיצרנית העוזי), וכישראלית אני גם מזהה את ההקשר הישראלי בכל תיאורי הסחר בסרט. כך, נפילת ברית המועצות יצרה את האוליגרכים היהודים שהיו להם קשרים עם האנשים הנכונים שיכלו למכור להם נכסים ממשלתיים וצבאיים ולהעבירם למערב או לסחור בהם באפריקה. המכירות בסיירה ליאונה, ובכלל המעורבות של ישראל בסחר באפריקה, מוכרת לכל מי שקורא עיתון. במידת מה יורי הוא הדובר של ישראל והביליונרים היהודים שחרשו את הדרך לשדרוג ישראל בסחר הנשק העולמי. במידה מסויימת, גורלו של יורי הפרטי דומה לגורל של המתווכים העצמאיים (ישראל) בזירה של ה"גדולים". גזר הדין הוא הימצאות בגיהנום, אבדן "הבית", אבדן המשפחה, הילדים העתיד, והתמכרות לתפקיד שכולם שמחים שיש מי שמוכן למלא אותו. תפקיד זה הוא מסוכן ולא מבטיח שום קביעות, שכן שינוי קל בנסיבות פוליטיות יביא להשלכת הסוחר (ויהא עשיר ומוצלח כשיהיה) אל מלתעות ההמונים.

 

העובדה שישראל כולה הפכה ל"יורי" כזה מבשרת טרגדיה דומה, וגם את נאום הסיום האפולוגטי, שבו אומר לבסוף סוכן האף.בי.איי ליורי "הייתי שולח אותך לעזאזל, אבל ניראה לי שאתה כבר שם (in hell)".

משבר חמור

 

 

השעה כבר תשע ורבע בבוקר, והטוקבקים באתר הארץ עדיין לא עולים. (ובנוסף לכך נגמר החלב לקפה אצלי).

 

חמור. חמור ביותר.