Monthly Archives: יולי 2005

דברים מקסימים ומומלצים !

 

פתיתי חדשות טובות…והמלצות לקיץ החם

  1. חדשות מעולות לילדים בישראל –

חברת RC2/LEARNING CURVE החליטה סופסוף להגיע לישראל עם מוצרים מדהימים לילדים. בינתיים, יגיעו סנוניות ראשונות מסדרת תומס וחבריו, הנפלאה. (קישור לאתר הבית) . זוהי סדרה של רכבות ופסים וכל הכרוך בזה, עשויים מעץ טבעי משובח ומברזל יצוק. אמנם יקר, אך שווה כל דולר. הרכבות נשארות שלמות שנים ארוכות, וגם רמת המשחק משתנה וגדלה עם הילד. החברה משתבחת ב"אחריות לכל החיים" ועומדת בזה. בינתיים, הודיעה דוברת החברה שיגיעו רק הרכבות הזולות יותר (take along) ואם תהיה היענות יגיעו כל האייטמים. שפחתכם יש לה חלק בפריצת הדרך, לאחר כמה חודשים של "נידנוד" מתמיד לחברה שתשלח קצת שמחה לילדי ישראל.

  1. מוצר מעולה בחינם – מעבד תמלילים

שמחה לדווח שלא צריך להיות תלויים בוורד המעצבן, ואפשר להוריד בחינם מן הרשת תוכנה שקולה, ואפילו יותר נוחה לדעתי, בשם OpenOffice.Org יש גירסא עברית מצויינת. הבעיה היחידה היא שלפעמים משתמשי וורד לא יכולים להמיר בקלות את המסמך, אם הוא מגיע כאטצ'מנט במכתב. אך ככל שיותר משתמשים יורידו את התוכנה, שגם לא לוקחת הרבה מקום בדיסק, הבעיה תיפתר.

  1. הופעה מעולה – משכיבה מצחוק וגם ברמה

במשך השנה האחרונה אני שרויה בדכאון עמוק, לרגל מצב אישי על הפנים הקשור למצב הפשיזם הכללי בישראל. האמת, אני לא זוכרת שאפילו חייכתי במשך כל אותה שנה שלא לאמר התגלגלתי מצחוק עמוק ובריא, כמו פעם. ובזמן הכי פחות צפוי זה קרה. חברים התעקשו שאבוא לאיזה אירוע החוגג הוצאה של גליון בכתב עת. האמת, ממש לא רציתי, אבל הם קצת העיקו בהתעקשות, ולא היה לי תירוץ לסרב. האירוע התרחש שני מטר מהבית שלי, אפשר להביא ילדים נו…אז הגעתי. הערב היה למעשה הופעה של תיאטרון ניסויי סטירי קברטי בשם "ותו לא". לקח לי עשרים דקות להיכנס לראש שלהם, ומאותו רגע לא הפסקתי לגעות מצחוק, ביחד עם הצופים האחרים. בוטה, ארסי, מבחיל, מגעיל, בדיוק מה שצריך בימינו. חשיפה מלאה של ה"חברה הישראלית".

  1. מתכון קליל לקיץ

זה לא שהמתכונים שלי מי יודע מה, זה פשוט הצורך שלי לשתף בהם. אז הנה, סלט גזר אחר.

פורסים דק עשר עשרים פרוסות של סלמי חריף, ומטגנים יפה בשתי כפות שמן זית. מורידים ומנגבים מהשומן. ממיסים כף וחצי חמאה בסיר, ומוסיפים אליו 6 גזרים שנחתכו לגפרורים או במגררת, 4 בצלים ירוקים קצוצים די דק, ומקפיצים, ומוסיפים גם את הסלמי, חצי כפית קינמון וחצי כפית כמון. אחרי כרבע שעה הקפצות, מוסיפים רבע כוס צימוקים לעוד חמש דקות ובסוף צנוברים. מה זה טעים. ו"מיוחד" אם רוצים להרשים את החותנת.

קיץ נעים !!!!

פולסא דנורא, הסיבוב השני.

טוב, הדוסים העלו הילוך, ואני במקום שרון הייתי עכשיו מתחילה קצת לדאוג. פעם חשבתי שכל זה שטויות, מאגיה שחורה וודו, אבל ככה שנוקפות השנים, מתברר שקיים גם קיים, והגרוע מכל – כרגע "זה" גם מנהל את המדינה.

כמובן, מה שברור הוא שבלי עזרה מבפנים, מישהו כמו  בכיר בשירותי הבטחון למשל, שניראה לי מאגיה שחורה חילונית, אי אפשר להוציא לפועל "קללה" כדת וכדין. צריך מוליך, ורצוי שהוא יהיה קרוב ומקורב למטרה.

הצלחת המאגיה תלויה בהיחלשות הדרגתית של המטרה, ואת זה משיגים בתהליך ארוך של חבלות קטנות וגדולות באדם. מסירים ממנו את המעטפת, ההגנה, שבדרך כלל עוזרת לאדם להדוף מתקפות. הסיוע הגדול ביותר להצלחת המבצע, הוא יצירת פתח כלשהו, בנפשו של הקורבן עצמו, שיכה אותו באשמה כלשהי. ספק. ניקור של ספק, ספק ספיקא. בעניין הזה שרון הוא אגוז קשה לפיצוח, ובניגוד לרבין למשל (פיס אוף קייק, יחסית) שרון ניראה מאד בטוח עצמו ומוגן, כלומר, לא ניכרים בו כל סימנים של מודעות עצמית, היכולה להוביל לפקפוק בעצמו, גם אם הוא מפסיד.

סביב שרון נרקמת כבר ארנגיה שלילית מזה למעלה משנה. העובדה שהוא צבר איבה גדולה מהציבור השמאלני עומדת נגדו, אך לאחרונה ניכר שהשמאל עוטף אותו באהבה, כך שיתכן שאין בזה תוספת סיכון.

ארגונים חשאיים זרים מביעים עניין מזה כמה שנים ב"פולסא דנורא" ובקבלה בכלל, לנוכח הרצח של רבין, אך גם פעילויות מסוג מאגיה שחורה שמבוצעים בחו"ל על ידי קבליסטים ביחד עם סוכני חרש בשטח. לכן, גם העניין של גואנטנמו צריך להיכנס להקשר דומה, כאשר האמריקאים מתעניינים באספקטים "רוחניים" כביכול של האויב המוסלמי, כדי לייצר טכניקות פסיכולוגיות-רוחניות, העולות כדי מאגיה שחורה, למגרם. לא תאמינו באיזה זבל עוסקים אנשים כביכול רציניים, מתחומי מחקר של מדעי החיים והנפש, ביחד עם חוקרים ואנשי מודיעין וצבא. זה סוג הזבל שהם הכי אוהבים. מאגיה שחורה ! לכן, תמיד תמצא בתור לקוראת לקפה בשכונת העוני, גם את הקצין של המשטרה, שמנסה לעקוף את הצורך בחקירה וראיות. שואלים בקפה, ומייד מגיעים לאדם הנכון. לא ?

המערכה נגד ערפאת במוקטעה ניראית גם היא כמבצע מהסוג ה"חדש ישן" הזה. וודו, עבודה בעינים, מלחמה פסיכולוגית, יצירת חזית עם מקורבים כמו אשתו, כליאה ממושכת ושליטה במזון, הפחדה ופרנויה, ולבסוף אולי גם איזה וירוס ביחד עם פולסאות למיניהם.

אגב, גם היטלר עבד ככה, ובהצלחה לא מבוטלת אם כי קצרת טווח. כמובן, המלכים העתיקים, השליטים בעולם הטרום "נאור" העבירו זמנם בין אסטרולוגים למכשפות, ביחד עם קציני מודיעין, וטקסו כשפים שונים והרעלות.

היהדות דוקא יצאה חוצץ, יחסית, נגד השקיעה המנוונת בלא מודע. אמנם, הכוחות מקבלים אישוש מלא במקרא ובכתובים, אך חלים איסורים והגבלות, ובכלל ההמלצות הן להתרחק מהזבל הזה, ולדבוק בשכל הישר ובמעשים טובים. לצאת אל האור, ולהותיר את המשחק המסוכן ב"אנרגיות" לכוהנים זקנים ומיומנים, שיש להם ניסיון ואחריות.

בתקופות שבהן נפרצו הגבולות, אירעו אסונות בדרך כלל, והגדול בהם הוא חורבן בית שני, שגם בעיתו נפוצו מאד הקוסמים והמכשפים, ההילרים, והמקללים.

הציבור בישראל צריך להחליט במהירות אם הוא רוצה לשקוע בניוון הזה, שסופו רע ומר, או קודם לכן, יוביל אולי לביקור קצר של הצי השישי לצורך לקיחת המושכות על המקום החולה הזה. זה לא רק רבנים, אלא כאמור חבורה שלמה, מכל הצדדים, שעוסקת בכישופים בלווי של מעשים שחורים למדי. סוס טרויאני, לדוגמא. היכולת להגיע לשליטה במעשיו של הקורבן, תעתועים, פריצת הגבולות.

לא אתעצב על ליבי אם שרון יחטוף התקפת לב, וגם לא אשמח. בסוף כולם מתים, חוץ משמעון פרס שהמכשפה שלו הכי טובה, וכניראה נותנת לו לאכול פגים חיים או זנבות של לטאות שחורות ברוטב של בתולה מדממת. אך רצח שני, או "מוות טבעי חשוד" בנסיבות דומות לזה של רבין, וגם עראפת, יקבע את הנצחון המוחלט של החושך בציון. האם אנחנו רוצים לחיות ככה ? אם נגזר עלינו, אני מציעה להקים לאלתר מועצה חלופית של "שני מנייני נשים מכשפות חילוניות" שיהוו משקל נגד למכשפים הקיימים. את הסבט הראשונה יש לקיים בחו"ל, אולי איטליה?

מאגיה שחורה לדעתי החלה דוקא במאפיה של המערך, איכשהו אני ממש יכולה לראות את שמעון פרס וחבורתו מתכנסים באיזה מתבן בקיבוץ בגליל, כבר לפני ארבעים שנה, ועורכים טקסי עבודת שטן מפורטים, עם אורגיות, משכב בהמה, ואכילת ילדים, ונשבעים בכסף ובכור האטומי.

הליכוד הוא דתי יותר, ולכן מטבע הדברים שהמאגיה שלו תצא ממקורות יהודיים לכאורה, וכרגע חל שם איזה מאבק קטן בין מאגיה של לאומנים למאגיה הדתית לאומית. שרון עלול ליפול קורבן של מאבק פנימי יחסית, אך יש לשים לב שפרס עומד לצידו עם האנרגיות המוכחות שלו בנסיבות דומות. הגנה, בוא נגיד, הוא לא יקבל מהאגף הזה. אולי איזה כדורון קטן שיזרק לכוס התה בישיבת הממשלה הבאה. זה, ביחד עם החיוך של ביבי, מספיק לאירוע לב בינוני.

———

 

הצעה מגונה שאי אפשר לסרב לה

  הצעה מגונה למנויים בלבד !!!

אני מאד ממליצה לאנשים להירשם ברשימת הדיוור שלי (פה מימין למעלה). לא, לא תקבלו תזכורת לחומר שכבר התפרסם באתר. המנויים יקבלו חומר שלא מתפרסם באתר, ויועבר למנויים בלבד ! בעלי קיבה חזקה במיוחד מוזמנים להיענות לאתגר ! נגעלתם עד עכשיו, תיגעלו יותר בדיוור הייחודי. כל האמת על הפרשיות המוסתרות מן הציבור, כולל הלכלוך שלא רוצים שתדעו. סדרה מיוחדת על תעשיית העינויים הישראלית, הממציאים, המרוויחים ושפני הניסוי. ותחקיר בפרקים על הקשר הסודי בין בנק לאומי, באוינג, סיב"ט, ו….הרב המקובל "פיליפ ברג". חשיפת שחיתויות בשמאל, ובארגוני הזכויות…האם הכל נקי בממלכת המטיפים בשער ? "קרן חדשה = שחיתות ישנה".

לשם כך, עלי לצבור לפחות עשרים שלושים מנויים כדי שהטרחה תהיה כדאית. בינתיים נרשמו שני אנשים, ונידמה לי שאחד מהם זה אני (ניסיתי את האופציה..), זה לא רציני לעיתון המחתרתי הראשון ברשת הישראלית.

בלי שירים, בלי הגיגים, בלי רמזים – כמו שזה, עד העצם.
לבקשת הקהל בלבד, יועברו גם מתכונים ועצות בישול מעת לעת.
פרסומאים, נותני חסות, נותני שוחד ודמי לא יחרץ מוזמנים ליצור קשר. תשלום במזומן בלבד.
דרושים מתנדבים לתרגום לאנגלית, רוסית וערבית.

איריס, כאילו 

נב בעוד שבוע אם מספר המנויים לרשימת התפוצה לא יעלה אני מבטיחה להעביר לינקים לפורנו עם בעלי חיים. ניראה אז מה קורה.

תולדות העינויים, ממיטת סדום ל no touch

 

 

מאמר קצת ארוך אך שווה את ההשקעה. הסבר מפורט, מנומק וידעני על ההיסטוריה של העינויים במסגרת סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית. הטכנולוגיה החדשה של עינויים "ללא מגע יד". למה חשוב ? יכול לשפוך אור נוסף על פרקטיקות מקומיות, פרשות ישנות וחדשות בכותרות, וגם להדליק כמה נורות אדומות.

 

 

 

a project of the Nation Institute
compiled and edited by Tom Engelhardt

TomDispatch.com

Although seemingly less brutal than physical methods, the CIA's "no touch" torture actually leaves deep, searing psychological scars on both victims and — something seldom noted — their interrogators. Victims often need long treatment to recover from a trauma many experts consider more crippling than physical pain. Perpetrators can suffer a dangerous expansion of ego, leading to escalating acts of cruelty and lasting emotional disorders. When applied in actual operations, the CIA's psychological procedures have frequently led to unimaginable cruelties, physical and sexual, by individual perpetrators whose improvisations are often horrific and only occasionally effective.
Just as interrogators are often seduced by a dark, empowering sense of dominance over victims, so their superiors, even at the highest level, can succumb to fantasies of torture as an all-powerful weapon. Our contemporary view of torture as aberrant and its perpetrators as abhorrent ignores both its pervasiveness as a Western practice for two millennia and its perverse appeal. Once torture begins, its perpetrators, plunging into uncharted recesses of consciousness, are often swept away by dark reveries, by frenzies of power and potency, mastery and control — particularly in times of
crisis

  Tomgram: Alfred McCoy on the CIA's road to Abu Ghraib
This post can be found at http://www.tomdispatch.com/index.mhtml?pid=1795
Around the world — and in the United States — Abu Ghraib has become a byword for our disastrous war in Iraq. The photos of torture, abuses, and humiliations of every sort that e-seeped out of that prison shocked Iraqis, the world, and many Americans. But as is so often the case, images can't be fully interpreted without context. Below, Alfred McCoy, who in the Vietnam era wrote The Politics of Heroin, a now-classic exposé of Central Intelligence Agency tactics in Southeast Asia, and has been on the Agency's case every since, offers the necessary — and shocking — historical context. He fills us in on a truly shameful story most of us remember, if at all, only in bits and pieces (those Agency experiments with LSD, for instance): A taxpayer-funded CIA, using up to a billion dollars a year for its research, plunged into a universe of torture way back in the 1950s and emerged with a new set of "no-touch" torture techniques which were then codified in manuals, used in Vietnam, and for over two decades taught to allied police forces and militaries around the Third World. It turns out that many of these techniques, some over half-a-century old, have just been paraded before our eyes in the Abu Ghraib snapshots. In other words, the now infamous photos were evidence, for those who could interpret them, of CIA-influence in Abu Ghraib (as the recent report by Major General George R. Fay has confirmed). (ממשיך באתר..)
In 2001, these CIA torture techniques were let loose again by a Bush administration intent on creating an offshore mini-gulag of "information extraction" in its zeal to pursue its "war on terror." Overlapping CIA and Pentagon detention systems were set up worldwide where, beyond the oversight of anyone, the "arts of interrogation" could be practiced (and in which they could spread like some malign virus). Unfortunately, what we now call "Abu Ghraib" is but the tip of the iceberg and has largely proved a tale of Bush administration damage control. There have been or are now underway eight investigations of Abu Ghraib (and sometimes of detention practices in Afghanistan as well). All are Pentagon appointed and almost all are military staffed.
Now imagine that we let Enron investigate itself; that Scott Peterson conducted his own trial; that Halliburton could write its own Pentagon contracts (oh, sorry, that more or less happened). Imagine, to offer up an absurd example, that one official Pentagon investigator looking into abuses in Afghanistan actually commanded U.S. ground troops in Afghanistan during the period he was to investigate when the military was holding "ghost detainees" and in his "extensive review" didn't even mention the matter. Oh gosh, that actually happened in the case of Lt. Gen. Paul Mikolashek, now the Army's Inspector General. According to Elise Ackerman of Knight Ridder, "He commanded ground forces in Afghanistan at the time the policy was adopted, but didn't mention the policy when he told the Senate Armed Service Committee in July that his review had found no evidence of ghost detainees."
The result of such investigations is clear: Responsibility for these horrors has largely been confined to the lowest ranks and kept close to Abu Ghraib itself. Bush administration accountability is next to nil. The bizarre, pretzeled justifications its best legal minds created, meant to narrow the definition of torture almost to the vanishing point, have been left in the dust. But perhaps most important of all, the attention to and focus on Abu Ghraib and the military has taken almost all attention away from the mini-gulag of prisons the CIA set up in Afghanistan, on aircraft carriers, in remote places like the Indian Ocean Island of Diego Garcia, and in the prisons of torture-friendly allies. This, as McCoy makes clear below, is where it all began and yet no public investigation of the CIA, its torture techniques, or its torture centers is underway.
Much of this, as McCoy demonstrates, was not beyond our power to know. I laid out a good deal of information about what I called "our Bermuda Triangle of injustice" last April with nothing more than a search engine at my command (Into the Shadows). Various human rights organizations have done the same far more authoritatively, as did Human Rights First back in June (U.S. Holding Prisoners in More Than Two Dozen Secret Detention Facilities Worldwide, New Report Says). Now, in a letter to the President, eight retired generals and admirals have most honorably called for a 9/11 Commission-style investigatory body to look into not just Abu Ghraib but "other U.S.-operated detention facilities"; while Human Rights First has just released a new report on all the Abu Ghraib investigations and their limitations. But first read McCoy; then look at those photos again and think about what you're actually seeing. Tom

The Hidden History of CIA Torture:

America's Road to Abu Ghraib
By Alfred W. McCoy From ancient Rome's red-hot irons and lacerating hooks to medieval Europe's thumbscrews, rack, and wheel, for over 2,000 years anyone interrogated in a court of law could expect to suffer unspeakable tortures. For the last 200 years, humanist intellectuals from Voltaire to members of Amnesty International have led a sustained campaign against the horrors of state-sponsored cruelty, culminating in the United Nation's 1985 Convention Against Torture, ratified by the Clinton administration in 1994.
Then came 9/11. When the Twin Towers collapsed killing thousands, influential "pro-pain pundits" promptly repudiated those Enlightenment ideals and began publicly discussing whether torture might be an appropriate, even necessary weapon in George Bush's war on terror. The most persuasive among them, Harvard academic Alan M. Dershowitz, advocated giving courts the right to issue "torture warrants," ensuring that needed information could be prized from unwilling Arab subjects with steel needles.
Despite torture's appeal as a "lesser evil," a necessary expedient in dangerous times, those who favor it ignore its recent, problematic history in America. They also seem ignorant of a perverse pathology that allows the practice of torture, once begun, to spread uncontrollably in crisis situations, destroying the legitimacy of the perpetrator nation. As past perpetrators could have told today's pundits, torture plumbs the recesses of human consciousness, unleashing an unfathomable capacity for cruelty as well as seductive illusions of potency. Even as pundits and professors fantasized about "limited, surgical torture," the Bush administration, following the President's orders to "kick some ass," was testing and disproving their theories by secretly sanctioning brutal interrogation that spread quickly from use against a few "high target value" Al Qaeda suspects to scores of ordinary Afghans and then hundreds of innocent Iraqis. 

ממשיך באתר, כדאי לקרוא

 

is the author of The Politics of Heroin, CIA Complicity in the Global Drug Trade, an examination of the CIA's alliances with drug lords, and Closer Than Brothers, a study of the impact of the CIA's psychological torture method upon the Philippine military. He will publish a fuller version of this essay in The New England Journal of Public Policy (Volume 19, No. 2, 2004).

Copyright C2004 Alfred W. McCoy
E-mail to a Friend – – – – – – – – – – – – – – – – –
posted September 9, 2004 at 11:34 am

 
     
-
  Click

עונש לא מרתיע – וסיפור לא יאומן

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3115216,00.html

 

מישהו בטוקבקים עשה חישוב פשוט. התעריף של מדינת ישראל לקורבנות משרד הבטחון והפללות של הממסד – 80 ש"ח ליום עינויים וכליאת שוא.  פשע משתלם, ופסיקה לא מרתיעה.

 

 

 

 

 

 

בית משפט אלטרנטיבי

 

כה אמרה שולה

מומלץ לקרוא את תקציר דבריה של שולה אלוני, במשפט טלי פחימה. כניראה צריך להגיע לגיל מסויים, ולשלב בחיים הפוליטיים שבו מבינים גם פוליטיקאים שכדאי להגיד אמת. שולה בהחלט שם, ואולי זה הזמן שתחזור לפעילות, ותשאיל לנו את הכוח העצום שמקנה לה המעמד. אי אפשר לפגוע בה, היא זוכה לאמינות גבוהה, וניראה שיש בידה מספיק חומר והבנה בתהליכים הללו.

לא בכדי נזכר שמו של יחיאל חורב גם בתיק הזה, התיק כולו מדיף למרחוק את הצחנה הדיאבולית של סגנון הפעולה הנאצי של מלמ"ב. כלומר, גבב של מניפולציות סבוכות ונוראות שיוצרות מערבולת מוות לכל מי שמתקרב לשם. יש לקוות שמר חורב ישקע בקרוב באחד מן החורים הטובעניים האלה שרקם, ובעזרתו האדיבה של הממשל האמריקאי.

תיקון קטן יש לי בכל זאת לדבריה של אלוני. לדעתה, אשה במצב זהה, לו באה ממשפחה "מיוחסת" לא היתה זוכה לטיפול הזה. חדשות לשולה, אין זה המצב, וכנופיות אלה מזמן איבדו את הפחד ממשפחות מיוחסות, להיפך. במקרים האלה, נוקטים בטקטיקות אשכנזיות הולמות, שוחד, לחצים, פסיכיאטר = מה שמקובל בקרב ה"מיוחסים" לעניינים כאלה שהשתיקה יפה להם.

הטיפול במעללי השב"כ וחורב צריך להיערך בתחכום ובצורה הכוללת ביותר, אולי ועדת חקירה רשמית או לא רשמית שתזמין את הציבור להגיש עדויות. הקמת מותב אלטרנטיבי לבירור עובדתי יכולה להציב תגובה הולמת לחדלון של בתי המשפט הישראלים גם מבחינה ציבורית.

ידיעה קטנה השבוע תומכת בדחיפות הצורך להקים ועדת בירור אזרחית. ישראל חסון, סגן ראש השב"כ לשעבר, שהפסיד בהתמודדות על ראשות המוסד הזה, הצטרף השבוע למפלגה של איווט ליברמן. אפשר למתוח אחורה את עמדותיו לתקופה שבה עבד כפקיד מטעם הציבור, ולחרוד לעצם המחשבה על מה שאדם זה (המצטרף עתה לגוף קיצוני וסהרורי) עולל.

אין ספק כי גיוס תקציב לועדת חקירה אזרחית לא יהיה קשה מאד. ניתן לפנות לקרנות אמריקאיות ואירופאיות בבקשה למענק חירום. שולה אלוני, בעלת הכשרה משפטית ועבר פוליטי וביצועי עשיר, יכולה לעמוד בראש המוטב, ולמנות תחתיה תחקירנים ועורכי דין, ומשקיפים מחו"ל לאיסוף העדויות וגיבוש המסקנות. בין היתר, צריך מוטב כזה לחקור גם את מחדלי מערכת המשפט, בתי המשפט והפרקליטות בכל הקשור בפרשה זו ודומות לה. בכך תורחב יריעת התמיכה הציבורית לועדה כזו, והיא תזכה גם לשיתוף פעולה מקבוצות ימניות שמזוהות לאחרונה עם מחאה הולכת וגוברת נגד השחיתות במערכת המשפט.

הכלובים במחילות

"העיתון הראשי" קבע בכותרת גדולה שהפקיד ילך הביתה. "אחרי ההתנתקות" זה אמנם לא בדיוק תאריך דפיניטיבי בישראל, אך הכוונה כנראה ברורה. הולך הביתה.
 
מתחת לשם הזה, של הפקיד הבכיר, הסתתרה עיר תת קרקעית העשויה מחילות חשוכות. בתוכן נמקו אנשים עשרות שנים, תחת עונש שאין לו הגבלה ואין לו שיעור. "אחרי ההתנתקות" אמרה המדינה לנמקים, לעלובים, לאודים האלה, שרובם אינם ולא יהיו כבר מוצלים. בעיר המחילות הזו, הנמצאת ממש מתחת לאפכם, מתחת לבתי הקפה הנעימים, מתחת לתיאטראות, לבתי המדרש, לגני הילדים השוקקים, צועקים אנשים ללא קול. אנשים שמיתרי הקול שלהם נחתכו בסכין משוננת, כדי שהצרחות לא יטרידו את הטבחים המופקדים עליהם.
 
מדינת ישראל יודעת. בהתחלה פקידים עוד הסתתרו תחת מעטה בורות מיטיבה. "לא יתכן", "זה לא מענייני", "לא יעלה על הדעת", "פרנויה". אך בשנים האחרונות כבר לא נותר פקיד אחד במדינת ישראל, מראשון המנכ"לים ועד אחרון מחלקי הדואר, שאינו בסוד העניינים. הדו"ח של האסירה הנמלטת – שהספיקה לפני שניצודה והוצאה להורג בשבע מיטות משונות – להכין דו"ח ולמסור אותו למי שמסר – שוכפל בעשרות עותקים, נכרך יפה, והועבר כלאחר כבוד לכל מכותב אפשרי.
 
יש התנתקות. אומר הפרקליט האחראי. יש רכבת מיוחסים. אמרו. יש שיקולים כבדי משקל. אי אפשר להגיד לעם. דמורליזציה, פחדים, טראומות לפעוטות, והפיצויים, מניין התקציב, צריך עוד להפשיר אדמות למפונים, המפונקים. המיוחסים. צריך עוד דם, צריך אהילים, צריך סבונים. צריך התנתקות. שילמנו כבר מחיר כה גדול, עיוותנו את הדין במקרה של מקורבים, אי אפשר עכשיו, בשביל עניין כזה, נו ממילא רובם כבר על הסף המוות, אולי עדיף נחכה, אחרי ההתנתקות. ויש העניין של הריבונות, אי אפשר להיכנע כך סתם לתביעות של אנטישמים מבחוץ להגיד לנו איך לנהל את ענייננו. שיחכו כמה חודשים גם הם.  צריך להראות להם מאיפה משתין הדג, ומי פה מחליט מה יהיה.
 
בעיר המחילות פרצה מהומה בזמן האחרון. החיות הכלואות בכלובים, גם אם קרבה נשמתם לפרוח מרוב עינויים, שמעו את דבר השחרור הקרוב. "הצבא האדום" עומד לכבוש, נסיך האופל עומד להיתלות בככר העיר, ורגליו אל על. הלולאה כבר כרוכה על צוארו. ריחו של החופש משכר, ויש מי שאינו עומד בזה, ומתאבד. התאבדויות מוזרות, אומרים הפסיכולוגים, מרב התרגשות ולא ייאוש דוקא. רושמים, כותבים מאמר, התאבדות אחרת. התאבדות מאושרת. חלק אחר – שהצליח לשמור על שפיות, בדל שפיות, לאורך עשרות שנים של עינויים אכזריים מאין כמותם, מאבד אותה  דוקא ברגעים אלה. "פלופ" קופץ הקפיץ האחרון, ומה שנותר זה מבט דהוי ואטום. "אין איש בבית".
 
בקרב העובדים בעיר המחילות פורצים מתחים מסויימים. כלפי חוץ כולם נותרים נאמנים, ומשדרים עסקים כרגיל. הם חוזרים שוב ושוב על הערכותיו של הבוס "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", המשיכו לעבוד במרץ. העובדים רוצים בכל נפשם להאמין שכך הוא הדבר, הכל יהיה בסדר, כמו תמיד. אף אחד לא ידע מה קורה בעיר המחילות, והכסף ימשיך לזרום. אחרי הכל, הם עשו זאת רק למען האומה ובטחונה, מעולם לא נהנו לגרום את הסבל הזה, ולצפות בו יום יום, במשך עשרות שנים. הספקנים מתחילים לחשוב על תוכניות חלופיות, על הסברים, על נסיעות לארצות רחוקות.
 
בפגישת צוות מתקבלת הנחיה ברורה. העסקים כרגיל, ואת תקוותיהן של החיות, אותם גושי בשר מדמם שאבדו את הצלם והזכות להקרא אדם, יש לדכא ביד קשה, פן יתפשט העניין כאש בשדה קוצים. מבצע הדיכוי הולך כמתוכנן, כמה אסירים מתים מן המכות הקשות, וחלק אחר הופך לצמח, או זומבי מן החומרים שמוזרקים באישון לילה, הישר לגזע המוח. שני ילדים נפטרים וגופותיהם נתלות במסדרון שבין הכלובים, למען יראו וייראו, כל אלה המפנטזים על בריחה ונצחון. בעיר רחוקה, מקבל אחד מן האסירים לשעבר שדר – שדמו בראשו, והוא ימות לפני השחרור המיוחל.
 
בעיר המחילות מצטברות גוויות והצחנה עולה. הסוהרים המתוסכלים מאי הידיעה, במיוחד לנוכח החדשות המבלבלות, נטפלים אל הנשים, ומפליאים בהן מיני אונס חדשים, אכזריים במיוחד. דברים שעליהם קראו, אך טרם העזו לבצע. כך, הם מקווים, יוכלו לשכוח מן האפשרות שכל זה עומד להסתיים ומי יודע מה יעשו אתם.
 
"אחרי ההתנתקות" שומעים יום אחד העובדים את הצחוק הרועם של הבוס ממשרדו בקצה המחילות. הוא מחזיק את העיתון היומי ביד ומתפקע מצחוק, ממש צריך להחזיק את בטנו הרועדת. "אחרי ההתנתקות הם יטפלו בי" הוא אומר בחיוך, "התנתקות אתן להם, קדחת, רצח, ופצצות יקבלו….על גופתי המתה – לא תהיה התנתקות. "
 
 

הניו יורק טיימז ואני

–         
 
 
–         לינק לכתבה מעולה ומטרידה – התחקיר על עינויים ומוות בידי צבא ארצות הברית באפגניסטן, אינטראקטיבי (צילום וידאו). בלטו לאוזני וגם צרמו מאד – המונחים החדשים שמונחתים עלינו חדשות לבקרים מהצבאות הסדיסטיים השונים – כמו stressed position . לא לטעות, אין מדובר בכסא לא נוח, אלא במיטת סדום של ממש. אצלנו שיכללו את הזנות הלשונית לכדי אמנות שרק הרייך השלישי משיג אותה בקביעת סטריליות למעשי זוועה איומים ונוראים.
–         ועוד מהניו יורק טיימס, הערכה שקולה ומפוקחת על המצב של צבא ארצות הברית בעירק והמשך הכיבוש. לא עוד תרועות ניצחון והתלהבות מ"הדמוקרטיה החדשה", אלא התבוננות לא נעימה על מציאות שבה, בשבועיים בערך, התפוצצות מאות אנשים בפיגועים, נערכו התנקשויות בנבחרי הממשל החדש, והתגלו קברים המוניים. נו, העיראקים עוד יתגעגעו לסדאם.
–         הניו יורק טיימס הוא עיתון די משעמם לדעתי, אבל זה בעיקר משום שניו יורק לא מעניינת אותי בכלל. ובכל זאת, משהו מעניין – כתבה על התפקיד המוזר ביותר בעיתון, האומבודסמן שצריך לתווך בין ניצים (ישראלים ופלשתינאים למשל) ולרצות את כל הקוראים. זה הזכיר לי שפעם עבדתי במין משרה כזו, דה לה שמעטה כמובן, בעיתון "הארץ". הייתי סטודנטית צעירה והועסקתי במשרה חלקית על בסיס שעות ב"מחלקת קידום מכירות" של העיתון או משהו דומה. הימים, היו מלחמת לבנון הקשה, והרבה מנויים – בעיקר "חשובים" למיניהם – כתבו מכתבי מחאה זועמים נגד העיתון ש"עוזר לאויב" (שום דבר לא השתנה…) והפסיקו את המנוי. המנהל שלי, שכרע תחת עומס ההפסקות, העניק לי את התואר "אומבודסמן" והטיל עלי את הטיפול הבלעדי במפסיקים ובמאיימים להפסיק, מטעמים פוליטיים. היה עלי להפיס את דעתם, ובמקרים הקשים, להציע מינוי חינם עד חצי שנה, ובמקרים חריגים ממש עד שנה. זהו אולי ההבדל בין ישראל לארצות הברית, כאן בדרך כלל, עבור חצי שנה חינם, כמעט כולם נענו להצעה שלי והמשיכו לקבל את העיתון. ההנחה היתה, שבשוך הקרבות והבלגן, ישכחו את הסיבה להפסקה, ויחזרו לשלם עבור המנוי. אין מה לאמר, זו היתה עבודה מעניינת במיוחד, ניהלתי שיחות ארוכות עם אנשים רבים, על "חופש הביטוי", על תפקידה של העיתונות, וגם על נושאים אחרים. עם מנויים מוסדיים, נקטתי גם מדיניות של "איום" מסויים, בטענה שאין להם סמכות להחליט על הפסקת מינויים מטעמים פוליטיים והעדפת עיתון אחר. יש להניח, שבניגוד למעמדו הבכיר והמכובד של איש הניו יורק טיימז, שכרי לחודש היה בערך שקול למחיר של מנוי הארץ לחודש. "אבל מי סופר"…
–                       

אני ולארי

איך מצאתי את עצמי מרגלת עבור אייפאק והליכוד במהלך פעילות למען זכויות האזרח
 
הזמן – מלחמת עירק הראשונה. המקום – בירת האימפריה העולמית, וושינגטון. הנסיבות – תוכנית פעילות שמאלנית למען זכויות האדם. הקונספירציה – אייפאק והליכוד מפעילים אותי בשיטות מתוחכמות למסע סחיטה ולחץ נגד אישים דמוקרטים בכירים, על מנת שיתמכו במבצע בעירק.
 
חודשיים תמימים "נמחקו" מהזיכרון שלי. חודשים כלשהם בסוף שנת 1990, חג המולד, מלחמת הסקדים שממנה נעדרתי לצורך לימודים בוושינגטון די.סי. לא, זה לא היה חטיפה על ידי חוצנים, וגם לא תאונת דרכים. משהו אחר, אפלולי ודביק ונכנס לחיי. קראו לו פרופסור ע., וחבריו יהודה ודב, להלן "המפעילים".
 
במשך חודשיים, התרוצצתי כמי ששלט רחוק תקוע במרכז עכוזו, ובצעתי עבודות מלוכלכות על פי הזמנה. "ניקיטה" כינה אותי יהודה מתע"ש, כאשר היה מגיע לקחת אותי, ושותל בין ידי תחתוני תחרה אדומים, ובושם יקר. מן הג'יפ הגדול שלו, נחתתי לתוך חדר מלון בג'ורג'טאון, ושם חיכה לי הבכיר מן המפלגה הדמוקרטים והבנק העולמי. כל מה שזכור לי זה הזעקה כשגמר, "אללהו אכבר" ועוד כאלה פתגמים, למרות שהיה נוצרי בכלל. ואחרי כן, הטיסות לאירופה, לוושינגטון שוב, איומים, בכיר דמוקרטי נוסף, ניקיטה המחשב תוצרת אלביט, בפעולה. איומים. חשיפה, עירק. יהודים מגרשים יהודים. יהודים אונסים יהודים. יהודים סוחטים יהודים.
 
אונס ועוד אונס ועוד אונס, יהודה, דב ה"פסיכולוג", אייפאק, ערבים, נוצרים…מה לא, הכל מהר מהר, כמו התיאורים של יהודים על המתרחש בבלוק באושוויץ, מהר כדי שאף אחד לא יספיק להתעשת ולהתנגד. מעל לכל ריחפה דמותו הרוחנית כמעט, הזוהרת של ביבי, והשולח שלו, רון לאודר. המנוע מאחורי המבצע הנועז בעורף האויב, או הידיד. וושינגטון, לפני הרבה שנים.
 
זה חוזר עכשיו. הזכרונות מן החטיפה, וההפללה, וההטרדה, והעינויים, והבגידה.
 
בובת קש על חוט. ובצד השני ביבי, מחייך כמו החתול מצ'שייר.
 

עכשיו, הם עומדים לדין, אולי יעמיקו לחקור. נכון, אף אחד באף.בי.איי לא מגן על האינטרסים שלי, מי שנחשבת בז'רגון המקצועי ל"צעצוע מין" או סנג'ר-ריגול חסר רצון משלו. לאנשים כמוני אין מעמד אנושי ממילא. הוכתמנו פעם אחת, על ידי הממשלה שלנו, ומאז דמנו הפקר בכל מקום.
 


וויסמן ורוזן. אני מקווה שהם אלה שאחראים למה שעשו לי שם. אני מקווה שהם ישבו הרבה שנים, הרבה מאד שנים, ויחשבו גם עלי. אולי כאשר אסיר אחר יטפס עליהם באישון לילה, וישליך לחיקם תחתוני תחרה אדומים, שיהיו יותר סקסיים. אני מקווה שהתיאורים של פולארד נכונים על המתרחש בבתי הכלא הפדראליים.
 


 

דיסק קשיח מבקש עזרה מהציבור

הבלוג מבקש עזרה ממומחים

לפני כשבועיים  נשלח אלי וירוס אימתני מאחת המגיבות לבלוג. הוירוס "אכל" את המחשב במהירות, לוחך ממנו חלקה אחר חלקה, עד שלבסוף שבק האומלל לכל חי.

 

התיקון הראשון לחוכא האמריקאית

 

מנסחי התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שעיגנו את העקרון המקודש של "חופש הביטוי" לא לקחו בחשבון את התפתחות הטכנולוגיה שתהפוך את החוקה לחוכא ואטלולא. היום, אם רוצים לסתום לך את הפה לא מתעסקים במעצרים ובבתי משפט, אלא מקחסים לך את המחשב בצורה פחדנית שאינה מותירה עקבות. לך תפנה עם  זה למשטרת ישראל, אם אתה לא חברת ייס לא סביר שמישהו יטרח לקחת את המחשב של התוקף, לבדיקה. צדק יש לעשירים, אנחנו מסתפקים בהשרדות.

התוצאה

 

מכל מקום, זו התוצאה, וכרגע ישנו מחשב "מת" עם חומר שמאד חשוב לי. אינני יודעת אם ניתן כלל לחלץ אותו משם או לא. אין לי כסף לשכור את המשחזרים הטובים בשוק. לכן, אני פונה לכל מי שמבין בתחום ויכול לעזור, לקבל עזרה חינם או במחיר סביר, או בברטר לבדוק  את הדיסק הקשיח ולראות אם אפשר לפחות להדפיס מן המסמכים שלי עותקי נייר.

תודה
ההרד דיסק