Monthly Archives: אפריל 2011

זכרונותיה של חיילת באירגון פשע

ניצב שחר איילון נפרד ממחוז תל אביב, והולך לכבות שריפות, בינתיים הוא מגלה בכותרת ראשית ב"הארץ" שארגוני פשיעה השתלטו חלקית על רשויות מקומיות. ניתן להניח שהוא מתכוון לעירית תל אביב בעיקר, שנמצאת במחוז עליו פיקד.

אנשים שקוראים כאלה ידיעות אולי לא ממש מבינים למה הכוונה, ואיך זה ניראה בפועל. והנה מפרט אילון, שמדובר בעיקר התחום המכרזים הפנימיים בנדל"ן, והקורא התמים, הפשוט והקטן, מרגיש שאלה דברים שלא נוגעים אליו במילא. ממה נפשך, אם יקבל את המכרז פלוני או אלמוני, ואיך זה משפיע עליו. וכך עובר הקורא הלאה, לידיעה הבאה. וכך, למעשה, נותנת המשטרה גב רחב לפשע המאורגן להמשיך. אמנם, התקדמנו קצת מאז שהונשא נחשב ל"הזוי" "קונספירטיבי" ו"אנטי ציוני" (חלק מהמחמאות שקיבלתי בשנים האחרונות שבהן כתבתי על הפשיעה המאורגנת בתל אביב במיוחד), כיון שיש הכרה בבעיה ויש לה גם שם, אבל עדיין רחוקה הדרך מיידוע האזרח במה מדובר.

השמות שמזכירה הכתבה כולן על טהרת הפרענקיאדה, וכך נוצר הרושם שרק לאחרונה השתלט הפשע המאורגן על עירית תל אביב, שכן המשמרת הקודמת, מה לעשות היתה יוצאת פולניה ורוסיה, ולכן "היא לא היתה קיימת".

בתור מי שהבינה באיחור קל של עשור או שניים שיש פשע מאורגן, ולא רק זה אלא שהוא בנוי מאנשים הנחשבים "נורמטיבים", וגרוע מכך, שנקלעה בעצמה לשרת כחיילת מבלי דעת, בארגון כזה, אשתף את הציבור הקדוש בחוויה הנפלאה, כולל באופן שבו המשטרה צעדת יד ביד לעבר השקיעה הרומנטית, עם ארגוני הפשע.

ראובן גרוס, אשכנזי מידי להיחשב "דון"

מעשה שהיה כך היה.  לפני עשרים שנה….

איתרע גורלי והכרתי את ראובן גרוס בנסיבות משפחתיות, בתור "עמוד תווך בקהילה" איש עשיר ומכובד, חבר נפש ממש של גיסי (המכובד לא פחות, רופא בכיר) ושל בן זוגי לשעבר (תקשורתן עוד יותר מכובד ובכיר ואף "אנשים חושבים" ממש). באחד האמשים, בתל אביב, הוזמנתי לארוחה חגיגית ומעל  התקציב שלי באיזו מסעדה תל אביבית, על ידי גרוס, הגיס והאקס. בין לבין, הודיעו לי שלושתם, שהיו אמונים עלי כאוהדים ונכבדים גם יחד, שמצאו לי "שידוך" הולם, חבר-מכר של גרוס, עורך דין (אני הייתי אז בערך שלושה ימים עורכת דין), גרוש, ו"חנון" כמו שאני אוהבת. נו מה יותר אבהי ומחמם לב מדאגתם לצעירה בשבט ההולכת ללא בן זוג ראוי ? אותו עורך דין היה שותף במשרד משפחתי, לא ענק אך סולידי ווותיק. לא ממש ניראה לי הטיפוס שלי, אבל מה לא עושים כדי לרצות את החבורה הנחמדה הזו, ומה כבר יקרה, דייט אחד או שניים, מקסימום נשתעמם. נפרדתי אז מבן זוגי, ובתמימותי חשבתי שהוא רוצה לראות אותי מאושרת ומסודרת…

מכאן זה הלך מהר יותר כמו מבצע צבאי. אני יצאתי עם הדייט הפולני, וחשתי "טשטוש חושים" מן הסוג שהיום מזוהה עם חומרים חשודים במשקה. בד בבד, האקס שלי, ניראה לפתע יוצא ומחזר באגרסיביות שיווקית שאין לעמוד בפניה, עם המתמחה של אותו עורך דין,  שנקרא לה כאן ש.ש. , דבר שניראה תמוה מאד בעיני, אך הוא נשבע שזה "מקרה". אהבה ממבט ראשון, והוא לא ידע בכלל שהיא עובדת במקרה באותו משרד…

תוך כמה שבועות זה נגמר, והרגשתי כאילו עברתי במנהרה ואינני זוכרת כלום, חוץ מכמה סצינות , איך לאמר, ארוטיות, שלא ממש התאימו לרצונות שלי. וזה נגמר. וגם הרומן המהיר והאינטנסיבי  של האקס עם המתמחה נגמר, בערך באותו זמן.

עורך הדין היה אז אחראי על המכרזים של "נתיבי איילון". ראובן גרוס זכה במכרז או שניים.

עשר שנים מאוחר יותר, עימות עם עורך הדין החנון מעלה מצידו הרהור "כן, גרוס שיחד את כולם, אבל סגרתי איתו עניין, בצורה דיסקרטית." הכוונה היתה שהוא דפק אותו בחזרה איכשהו, בצורה אלגנטית, אבל "בלי לערב את המשטרה", וכמובן בלי לחשוב עלי, קליפת השום.

שיחה במשטרת ישראל זמן קצר לאחר שגרוס מואשם פומבית בניהול ארגון פשע מוליד את ההצהרה הבאה של צוות החקירה "או, מעניין, זה לא נגמר. האיש הזה היה בכל מקום. אבל את ? אל תצפי שנכניס את זה לכתב האישום, ונגיד לך עוד משהו. בתיק הזה לא יהיו הוכחות. חתום וגמור.".

זמן קצר לאחר מכן, גרוס נפטר. (אהמ…)

  

הגיע למאוורר

עוד קצת ממרתון הסרטים

באיחור מה (די גדול…) צפיתי בעיניים עצומות לרווחה, סרט העוסק בפער שבין מה שנתפס אצלנו כמציאות ובין העומק של האפלולית לצד הדרך. זוג יאפיז נורמטייבי, הבעל רופא, האשה מנהלת גלריה, נקלעים למשבר קטן בחיי הנישואין, המוביל את הבעל לגלות את עולם הבשרים, האלימות, הציניות, התאוות, והיצרים הנמוכים המצוי ממש מעבר לקיר. הדוקטור הרפורד מוצא עצמו, בחשכת ליל, בטירת עשירים, בעיצומו של טקס-אורגיה בעל סממנים כיתתיים-פולחניים. כחוט השערה בינו ובין מוות אלים, והסוף טוב, הזוג מתחזק באהבתו ונאמנותו זה לזו מתוך הכרת תודה על כך שההתרחקות הזמנית שלהם נגמרה ללא נזקים של ממש. מומלץ ומתקשר לקטע האחרון בפוסט זה.

הסרט "הנשר", שחזור חביב של תקופת האימפריה הרומית. סרט "גבורה קלאסי" על גנרל רומי היוצא לשקם את שם המשפחה לאחר שאביו, גנרל מפורסם הובס ביחד עם חמשת אלפים חיילי הלגיון, בצפון בריטניה. הופעה קטנה ונחמדה של דולנד סאתרלנד, והשלמת שיעורי הסטוריה למי שקיבל את המידע בעיקר מחוברות אסטריקס. הרומאים בתפקיד "הטובים" לשם שינוי.

"הבלתי ידוע" עם ליאם ניסן, סרט מוזר על מתנקש של ה סי.איי.איי הנקלע לתאונה, מאבד את הזכרון אך מוצא מחדש את האנושיות. קצת דומה, לסרט "האמריקאי" שעוסק באותה סוגיה, ומעלה למודעות את האופן שבו מאמנים מתנקשים ביחידות סודיות, על גבול העינוי, שטיפת המוח ואבדן האנושיות. כל זה למען "הגנה על הדמוקטיה" מפני אויביה הנוראים מבחוץ. האמנם ?

"חנה", גם הוא באותו נושא, סיפורה של נערה, ביתו של סוכן סי.איי.איי שערק עקב היחס הבלתי אנושי. מרדף אינסופי של הבוסית לשעבר לחיסול העריק וביתו, חושף גם הוא את הנושא ה"חם", ביקורת של תעשיית הסרטים לפחות על הפרקטיקות שנוהגות בארגוני מודיעין חשאיים, די דומה לארגוני פשע, רק קצת יותר גרוע.

עונת המכשפה, ניקולס קייג בסרט שזכה לביקורות שליליות. שני אבירים במסעי הצלב נקלעים לאירוע מיסטי ונאבקים בכוחות השחור, ידם על העליונה, פחות או יותר. לא ברור אם זה סרט ילדים או מבוגרים, סביל ומעביר את הזמן וכן משמש כהשלמת שיעורי הסטוריה וגיאוגרפיה של ימי הביניים.

שני סרטים שלא צלחתי את מחציתם אפילו, "מרס זקוק לאמהות" ו"אנשי התאגיד". האחרים, אפשר לצפות, לא חייבים.

חופשות וחגים

קפיצה קטנה לסיני, שלושה לילות בפנינת המזרח התיכון ומחוז חפץ לא רק למכורים. היה כמובן כיף  במובן הכי עמוק של הביטוי, המלצה מסוייגת מאד על אתר הנופש של עייאש בראס השטן, ששמעו יצא למרחוק בקרב הישראלים. כפוף לכך שמדובר בחג הבוער ביותר ושהאתר היה מלא עד אפס מקום, הרי התעריפים יקרים מידי, השירות לא מצדיק, והיתרון המרכזי הוא בכך שמדובר באתר היחיד של "חושות" המתאים גם לאנשים מעל גיל 30 וכמובן למשפחות. כללית, אני מעדיפה בתי מלון, ואת דהב, אבל השנה נתתי להפחדות להשפיע על הבחירה, וזו הפעם האחרונה, אא"כ הלוט"ר מממן את החופשה. האוירה בסיני נעימה כתמיד, סיפורי המעשיות של המפחידים המקצועיים מתגלים כרגיל כמו קולות הפירוטכניקה של הקוסם מארץ עוץ, כלומר, עובדים רק על מי שמסכים להקשיב.

הגיע למאוורר, מערכת המשפט

שלל כתבות צבע וריח חושפות את הביוב המכונה "מערכת המשפט" בישראל, פרשת ויינרוט, שטנגר-סיון, הצא"פ הכי מדובר בעיר, ולבסוף, מיקור החוץ של שפיטה סבוכה בפרשת אבי ינאי. ארבע רנדומליים מתוך ההיצע השבועי של פירות הבאושים.  מה שמתגלה מוביל למסקנה שאין דין ואין דיין וכל דאלים גבר. הדברים היו ידועים למי שעסק במקצוע כבר לפני עשרים שנה, אבל הס מלהזכיר, המערכת קיוותה שרמת הצואה תישאר בשליטה, אלא שדרכו של ביוב להיסתם, ויש הצפות, וכן,זה הגיע למאוורר. כתבתי כאן כמה וכמה פעמים על השיעור האחרון שהעברתי באוניברסיטה העברית, ובו המלצתי לתלמידים הצעירים לזנוח את ספר החוקים ופסקי הדין הארוכים, ולעסוק יותר בהקלטות סתר, צילומי זימה, וסחיטה, כך יצליחו וישגשגו ויביאו כבוד ויקר למשפחה. בתגובה לבלוגים האלה שכתבתי לא פעם ולא פעמיים הגיבו לי עורכי דין שאני  כניראה לא ראויה למקצוע, ו"עושה צרות" ושהקיאו אותי החוצה, ועוד כל מיני חוות דעת. אז נכון, המערכת הקיאה מתוכה כל מי שלא סוחט, מאיים על השופטים, מזייף ומקליט "לעת צורך". מניסיוני לא רק שאנשים ישרים מתקשים לתפקד ולהצליח, אלא שהם מהווים איום.

לפיכך לא מדובר בצורך בניקוי אורוות, אלא שאלה כל הסוסים שיש, אין משהו אחר. מי ששרד את המערכת, מי שסיים פקולטה, מי שעובד, מצוי ומפיץ את ה"ערכים" של המערכת ולא ימצאו מפרק או כונס שיעשה סדר, למעט ביבוא אישי. ניתן, עם זאת, להמשיך במיקור החוץ, לשפוט סרסורים ברוסיה, ומפיונרים בארצות הברית ופרו, כפוף ל"אגרה" שגובים על כך בין מדינות.  כל המתפרסם כעת אינו מתחיל לגרד את עומק המצולות, את השילוב ההדוק בין מערכת המשפט ובין גורמי פשיעה, חלקם מוסדיים.

בכל זאת נקודת אור, בלי אופטימיות של "ספירת העומר" אי אפשר. יישר כוח הן לעו"ד ויינרוט והן לשופטת סיון על חריגה מ"קוד הכבוד" של המאפיה, וגילוי הלב היחסי שאינו מקובל בענף. ויינרוט מבצע שירות חשוב לאחרונה, גם אם תחת איום ואילוץ, בכך שבאמצעותו מתגלה איך חודרים גורמי פשיעה למערכת, וגם למשרדי עורכי דין חשובים, התלקקות ושיחוד מזכירות אישיות, הצעות מגונות ואז ניסיונות סחיטה, ועל הכל הפריטה הדביקה על מיתרים "פטריוטיים" כמו פדיון גלעד שליט, צבעי ההסוואה של הנוכלים הגדולים בישראל. (בר שירה הוא בודאי פטריוט גדול ממני ). טכניקות ההשתלטות על משרדי עורכי דין לא השתנו כניראה מאז שאני הייתי מתמחה, וגם אז התירוצים היו "בטחוניים". השופטת סיון גם לה מגיע יישר כוח על כך ששטחה את מצוקתה בפני גורמים מוסמכים ולא החליקה את מה שהיא הרגישה כניסיון להשפיע עליה ברמזוזי איומים. להערכתי שטנגר פעל כמו כל עורכי הדין כיום, אלא שכניראה דרך על מישהו עם זין יותר גדול.    יישר כוח אחרון, לבית המשפט ברוסיה שהסכים לבצע את מלאכת השיפוט במקום שופטי ישראל העלובים, ועמד מול רשת סרסורים ישראלית, המגובה בקציני מודיעין. יש עתיד למערכת השפיטה, ברוסיה כניראה..

אולמרט הראשון; טוקבקים; פמיניזם

פיסת היסטוריה מרתקת מביא גידי וייץ, על תקופתו הראשונה של אולמרט בחיים הציבוריים, בגיל 32 כח"כ צעיר הלוחם בשחיתות, מזכיר קצת את קוין קוסטנר ב UNTOUCHABLES.

מהפכות הערבים סביבנו מזמנות שאלה להיסטוריונים כיצד הושחתו כמה מנהיגים צעירים ואהודים, בערך באותה תקופה, והסאיבו עד שראשם נערף בבזיון בככרות, בימים אלה ממש.

בצד היהודי, המוכר לי קצת יותר מתרבות השכנים, ההסבר אינו מסובך מידי. נידמה לי שיוסי שריד הסביר פעם את הטכניקה של "עדיף שישתין מבפנים החוצה מאשר מבחוץ פנימה", כך שפעילותו של אולמרט נגד מסורת אבות בת אלפיים, של פשע מאורגן כדרך חיים, הכניסה אותו לרשימה. אולמרט הצעיר משול לנער הפוקח את עיניו וצועק "המלך עירום", וכך מבטיח את גורלו כ"מלך העירום הבא". אין זה תפקיד משובח , ידעו לאמר לכם ביידיש זקני ציון הותיקים, החכמים והעשירים יותר מעדיפים את הצללים, או את המכובדות של ההון והפילנתרופיה, במקום שליחות ציבורית מתישה שסופה ידוע ("לפני שבר – גאון").  או לכל הפחות כדאי לעשות כמו משפחת   ברונפמן, ולתת לכמה דורות של כסף גדול להתבסס ולכבס את המקורות המפוקפקים, ורק אז להיכנס לפנתיאון הציבורי-פוליטי. מכל מקום, אין זה אות גנאי לאולמרט, אלא המערכה הראשונה במחזה יווני בעל מספר מערכות קבוע מראש, ובעיקר, סוף ידוע מראש.

העניין נעוץ כניראה בבורות נרכשת או מטופחת, שהיא חלק מהחינוך הציוני והיהודי בכלל, המנהג לעצום את עיני הילדים, לפמפם להם ססמאות שוא, ולנוט אותם לשימור מנגנוני הכוח הרקובים של הגולה, כלומר, SOCIAL CLIMBING נמרץ, והשתלבות בחצרות האימפריה התורנית, ולא חשוב איך.

על סגנון זה של השרדות נכתב לדעתי בחן והומור וסלחנות אוהבת בספר החצי בדיוני חצי פנטסטי של MARGE PIERCY, שעליו המלצתי מזמן. ורסיה פחות מחמיאה נמצאת בסרט DOOGTOOTH. קשים חיי השבט העתיק המבקש לשרוד בעולם שבו קיימת אבולוציה חברתית מתמדת.

הלקח שיש להנחיל לדור הבא, אינו בדיוק יציאת מצרים, אלא מלאכת קיצוץ הכנפיים מראש, כדי לא להגיע למצב של פארסה, כמו אולמרט. שב בשקט ואל תמשוך תשומת לב.

טוקבקים

פסק דין מעניין בפרשה הביתית כמעט של "איריס חפץ נ. ענת פרי", שהתחילה כמדומני פה ב"רשימות" ומסתיימת בציטוטים ארכניים של פסקי דין לא ממש מעניינים. ההתרשמות המשפטית שלי היא שהשופטת עשתה סוג של צדק יחסי, ולמעשה האירה את העובדה החשובה בפרשה זו, שלולא שורבב שמו של הבעל, תוך ייחוס עובדות לא נכונות לזהותו, כל התיק לא היה קיים. יתכן שגם פסיכולוגית זה נכון, והמסקנה מכך היא שאפשר להסתפק בהכפשות ונאצות רגילות, בבחינת "הבעת דעה" בלי להיכנס לספקולציות לגבי צדדים שלישיים שאינם נוכחים בבלוגים בעצמם. בסך הכל שורטטו קוי חופש ביטוי סבירים למדיום האלים של טוקבקים ואינטרנט ובלוגים פוליטיים. כמו כן, עקרון חשוב נוסף שנקבע הוא שמי שיש לו בלוג גם כן, חזקה עליו שיש לו איפה להגיב ולהפריך מה שהוא תופס כהשמצות על רקע דעה. לא נעשו אבחנות ברורות וממוסמרות מתי ייחשב בלוגר או עורך אתר אינטרנט כ"אישיות ציבורית", ומתי בלוג הוא "רק יומן רשת פרטי", במקרה הנוכחי נקבע עובדתית שהתובעת היא "אישיות ציבורית", ואפשר להסיק מכך לגבי מקרים אחרים, פחות או יותר.

פמיניזם או הישרדות בעולם עוין ?

רשימה מעניינת של סמדר לביא ב"סדק" (כאן) סוקרת בקצרה ובתמציתיות את תולדות הפמיניזם הישראלי, במשקפיים אתניות-מזרחיות,עם קפיצות והשוואות למערב ובעיקר לארצות הברית, בקשר למשחק התפקידים של המגזרים בארץ, והתורמים היהודים מחו"ל בעיצוב "השיח".

המבט של "האחר" המזרחי חושף את מבני הכוח ונקודות התורפה באליטות האשכנזיות שמובילות את הפמיניזם בישראל, בהקשר של "נאורות" אמריקאית, המועברת לכאן בתיווך יהדות ארצות הברית (שהיא ברובה אשכנזית). זהו אמנם כתב אישום, במידת מה, שאינו לוקח בחשבון שגם במערב היו אלה "הגברות" שהובילו את המאבק הפמיניסטי על הגב של "עוזרות הבית" שלהן, מן המעמד הנמוך. הזכיר לי את הסרט מרי פופינס, שבו אשת המעמד העליון עוזבת את ילדיה בטיפולה של פופינס המקסימה, מעין משרתת-על, כאשר היא רצה לאסיפות הסופרגיסטיות.  חשוב לזכור שהגברות תמיד יכולות גם לא לעשות את זה, אלא לשבת בבית ולסרוג, במילא יש להן כבר הכל.

חוזרת שוב על מה שטחנתי בעבר שחסרה ניתוח אתני פנימי משלים, של נפלאות מארג הכוח האשכנזי=נאור, וזה מחזיר אותי לשני האייטמים הקודמים,בעיקר הראשון, שעוסק באדיפוס האשכנזי אולמרט, המסיים בכנפיים קצוצות. כדאי לזכור שלצד אדיפוס זה לוחם נגד השחיתות, עמדה כביכול אשה "גברת" מן הסוג של שלביא מתארת, וגם בת "גברת" המגלמת את האליטה הלסבית-אשכנזית=פמיניסטית שלביא מתארת כחלק ממבנה הכוח האשכנזי. הן המלך, והן גבירותיו, אינן אלא "ישחקו הנערים לפנינו" במבנה הכוח הגדול של הפזורה היהודית, שאינה משתנה, אלא עוטה לעיתים מסיכות של התאמה לערכי הפריץ המזדמן (הפמיניזם, האמריקאי, בעיקר), הכל כפוף לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים הזמניים. כבר הודיע לנו SOROS שפניו נשואות לסין, וגם סטנלי פישר הגיע לשם, כך שבקרוב "פמיניזם מערבי אאוט, פנג שווי אין" או משהו כזה. וגם את יובילו האליטות האלה, עאלק.

נושא הריבונות והעצמאות היהודית יידחה כניראה, בסופו של דבר, לביאת המשיח, כמו שאמרו כוהני השבט המסוגרים בבית המקדש שלהם.

השאלה שנותרה פתוחה, והולכת ומסתמנת כמבוי סתום, היא אם יש לפזורה המזרחית בשורה מרעננת בקשר לכל זה, או שמא מדובר באמת בתביעה לחלק מעוגה די מעופשת. אמר פעם מישהו, גם על חרא קופצים אלפי זבובים..בינתיים לא מצאתי (וזה לא אומר שאין בנמצא) ניסיונות מעניינים יותר לשלב את התביעה המזרחית עם מגמות רחבות יותר של הצעות אלטרנטיביות, להתמודדות עם גלובליזציה, פדיאודליזם חדש, ושחיקת ערך החיים באופן כללי, איכות סביבה וכיוצב "זוטות".

פענוח וסרטים

יום רגיל, בתיבת הדואל הודעה ראשונה נושאת כותרת "קונספירציה", אני מוחקת בלי לקרוא, דואל נוסף מפנה אותי לאתר של מישהי הטוענת שמשטרת ישראל מבצעת פשעים, עמוס מידי בשבילי. אחרי כן, דואל מאחד אמריקאי פעיל יהודי הומו מניו יורק למען אובמה, מציע לי להצטרף לאתר דייטים, שם מוצא אותי איטלקי אחד מירושלים שמצהיר על עצמו כבלתי מפלגתי אך מרושע.

נו טוב, מה אפשר להגיד.

פאזל חסר

היום משחררים את השם של הבחור שכתבתי עליו לפני כמה ימים, עידן אנורי, בקשר לתקיפה בשדרות ח"ן. בסופו של דבר אני מגיעה למסקנה שמדובר בפרסונה וירטואלית, כמו צאלה כץ, ואילו שמה של המותקפת נשאר חסוי בערפילים הסמיכים.  מישהי העידה בבלוג שלי שהיא ראתה את הנאשמים, אז אולי הדביקו לנאשם גם בשר ודם, ואפילו שילמו שכר טירחה לעורך הדין. הנה עולה במוחי רעיון כלכלי מסחרי, משרד עורך דין וירטואלי לייצוג נאשמים וירטואלים במקרים שבהם דרוש סיפור כיסוי. כמו שאמרה האשה בסרט STONE, זאת ששחקה כרעייתו הדתיה של רוברט דה נירו "בוא נגיד שיד אלוהים עשתה זאת, אחרי הכל, זה סיפור טוב כמו כל סיפור אחר". וביידיש, זה נשמע הרבה יותר : א=מעיישא מיט א שייסא" (מעשייה עם חרא).

אחרי גיגול קצר מגיעים לשמות של הנרצחת והרוצח המתאבד הטייס הפסיכיאטר, לא ממש מסובך, אך צו האיסור בעינו עומד, כניראה. חיטוט עמוק יותר בגוגל מגלה שהבת של הרוצח המתאבד מככבת באתרי הנוער כבר לפני שלוש שנים, כאשר אביה התפרסם בקשר להתנהגות בלתי הולמת. כניראה שהמשפחה חפצה להגן על הילדים של הרוצח, אבל אם הוא לא היה טייס, אני מניחה שזה לא היה שיקול בעיני השופט. פרשה תמוהה, המזכה את הציבור לדעת את הפרטים.

חיפה והרטיות


בלילות האחרונים יש לי כל מיני חלומות מוזרים בהשפעת היין הלא משובח שצרכתי לפני השינה וכל הסרטים שאני רואה (זו המלצה אגבית אך חמה מאד לסרט STONE, וגם לסרט DOGTOOTH, חרף ההשפעה שלהם על איכות השינה). חיפה, תככים ושקרים, וגם אנשים המהלכים עם רטיות על פיהם, לא מעזים לדבר, שלטון הפחד. וככה חיים. שלטון הפחד והשקרים. הסרט STONE מאד מתאים לחיפה, שגם היא נשרפת קצת בשוליים, כמו השריפה שהצית STONE האסיר, בבית סבו וסבתו, כי לפעמים זה מה שצריך לעשות, זה מה שמרגיש נכון, בלשונו של STONE.

בד בבד מגיע עוד אימייל, ביום ההזוי הזה, ובו הפניה ללינק של סוכנות IARPA, שהיא כמו DARPA אבל שייכת לאיזה אגף אחר, ושם מספרים על פרוייקט חדש של הצבא האמריקאי, להזמין אנשים שיתנבאו ויחזו מה הולך להתרחש. נשמע לי כמו מכרז לקוראות בקפה, אז יאללה, הזדמנות לעסקה עם השטן, שווה כל דולר.

כתבתי פה בשנים האחרונות די הרבה על DARPA, ולפיכך היה משעשע לצפות בסרטו הדי גרוע ומשמים של מל גיבסון, "EDGE OF DARKNESS" העוסק ממש ממש באותה סוכנות אימתנית, שמשמידה ראיות ואנשים כאילו היו בובות נייר. אז DARPA כבר אאוט, הסרט הבא על IARPA, אפשר משהו עם נבואות ניר בן ארצי  והצונאמי, יש לי כבר חצי תסריט בראש.

כוכבים מזדקנים יפה


כמה מן הסרטים הטובים יותר שצפיתי בהם הביאו למסך כמה מהגברים גברים של הוליווד, בשלב ההזדקנות, וכולם עברו את זה יפה. ריצרד גיר, רוברט דה נירו, ומל גיבסון, (נחכה לאינדיאנה גונס האחרון לצפות בהריסון פורד עושה זאת, כיון שסרטו האחרון EXTRAORDINARY MEASURES הוא לא ממש סרט, אלא אקטיביזם והעלאת מודעות למחלה מסויימת, לא שווה צפיה). דה נירו, גיר וגיבסון שלושתם משחקים למעשה אנשי חוק בשלב הפרישה, או לקראת פרישה, שמתבוננים על חייהם בפכחון מייאש, אך נגאלים בסופו של דבר, ומשתנים, ורוכשים תובנה חדשה בדרך הקשה. גם ולהלה במידה מסויימת הוא סרט של "יציאה לפנסיה" של לוחם, וגם "THE AMERICAN" סרט נחמד גם הוא, עוסק בפרישה ותובנה של לוחם המסיים את דרכו.  השנה, המאצו פורש לגמלאות או יוצא מן העולם, לאחר שמיצה את הפוזה. מה הלאה ? לא ברור.

בארץ כמובן לכל זה אין זכר, המציאות דומה יותר לזו שמתאר הבמאי היווני ב DOGTOOTH, הפטריארך  הלוונטיני  יוצא מדעתו, וכולא את משפחתו בוילה הענקית , ונע בין בית המשוגעים שיצר בפרוור העשיר ובין המפעל שהוא מנהל, במרצדס, ואין יציאה לחירות, או גאולה ושינוי. כולנו נמצאים עם הנמלטת בתא המטען, נעולים ומחכים להצלה.

טרולים; פיסות חסרות; ולהלה

חדוות הטרולים


מידי פעם כאשר אני כותבת פוסט בתחום הדמדומים, או כאשר מתגלה טפח מעולם רשתות הזנות של הממסד הישראלי, נדבק אלי לזמן מה טרול, שמשחק את התפקיד של השוטר הטוב וגם השטר הרע בעת ובעונה אחת. עם השנים, מפתחים חוש ריח לטיפוסים האלה, והחלק המעיק זה לנסות ולדמיין אותם בחייהם הלא וירטואלים, משימה מבעיתה או מבחילה למדי. (הטרולים נחזים ל"ימניים" אבל למעשה דתם ודעתם שקולה לצו משלם שכרם).

הפעם עלה על עגלתנו המשתרכת לאיטה, "שחרור יונים", שהוא גם בלוגר חדש, ואולי זו שיטה ויראלית להפצת הבלוג החדש, המוקדש כך ניראה ללוחמה פסיכולוגית, הסברה, ומיגור כוחות הרשע בעלי הדעות המקולקלות. (כל מי שלא כמו הבלוגר וחבריו). ניראה לי שכרגע יש תקצוב נדיב לסוג הזה של לוחמת סייבר, אז לא אפריע לפרנסתו של איש, למעט בחלק שבו הפרנסה שלו כוללת הפרעה לי. בדרך כלל, הפטריוטים האלה מתפרנסים מגרימת נזק ליהודים, וישראלים בעיקר, בשם "המולדת", ולמעשה עבור חופן דולרים.  מאחר שיש לי אחות שעובדת משרה מלאה כטרול, בסייבר ומחוצה לו, אני מכירה את המודל, וגם את הסוף שלהם בדרך כלל, לא לפני מיצוי יכולת ההרס חסר האבחנה, כמובן "לטובת העם והמדינה" של מישהו.

פיסות חסרות

חדשות הזמן האחרון מלאות בצווי איסור פירסום, מחיקות, חסיונות, וחללים במידע. כך סתם, מאתמול, רצח והתאבדות מלא רמזים ("פסיכיאטר מפורסם" טייס ורופא, מלח הארץ וזוגתו ההיטקית), מצטרף לחסיון המוחלט על "הפסיכיאטר המפורסם" מירושלים שחטף נערה עבור שכר מתחת לשולחן מהוריה. התרגלנו לפריווילגיות של עורכי דין, עכשיו אפשר להוסיף את הפסיכיאטרים בישראל כמי שזוכה מניה וביה לחסיון על שמם בעבירות פליליות חמורות.

הזכיר לי שעד היום לא פרסמו את שמות ההרוגים בתאונת מטוס קל במחניים, מלפני חודש בערך. הידיעה נזכרה אתמול לצד פירסום דבר התאונה בחיפה של כלי טיס קל, על ארבעת נוסעיו. אז עורכי דין, פסיכיאטרים ומיליונרים עם מטוסים קלים פטורים מפירסום שמם בנסיבות לא נעימות.

עוד פיסה חסרה זה הדיווח התמוה על הפיגוע (?) בבית חבד בסנטה מוניקה. אמרו שהחשוד ישראלי, ובינתיים הכל נעלם כבמטה קדם.

סיפורי עלי בבא.

ולהלה


לקראת פסח אני עורכת השלמה מזורזת של חללי השכלה קולנעיים, מרתונים יומיים של עד שלושה סרטים, משנת 2010. רוב הסרטים סתמיים, אלה שבלטו בינתיים – VALHALA RISING סרט שותק ואפל, על מסע מוזר של לוחם נורדי בשנת 1000 לספירה, עם ספינת צלבנים נלהבים. במקום להגיע לישראל, מגיעה הספינה שלהם בטעות לצפון אמריקה. במקום גן העדן המובטח הם מגיעים לגיהנום. בלט גם סרט פעולה משטרתי BROOKLYN FINEST, שלושה שוטרים בתחנה עלובה בברוקלין האלימה, שלושה סיפורי חיים, והגיבור האנטי גיבור, ריצרד גיר המזדקן יפה, במסע לגאולה אישית מעייפות וציניות של גיל הפנסיה. הופעה לא רעה של גורג קלוני ב"אמריקאי" סרט סביר פלוס, עם מסר חינוכי. "הספר של אלי", שווה צפיה בהחלט, ומעורר מחשבות, שוב אפוקליפסה בסגנון "הדרך" עם טויסט מעניין על הדת והתנ"כ.  בסך הכל, ההתרשמות הכללית היא שסף האלימות בסרטים של 2010 בלתי נסבל ממש, כל סרט  מתחרה באחר על זוועות הרג יותר גרועות. התימה השלטת, שחיתות בצמרת, קריסה של האמון במוסדות החברתיים, משבר אמונה, "סוף העולם" (סביבתי, מלחמתי וכולי). אה, כן, סרט מוזר ויוצא דופן, "THE HAPPY BONES", סיפור על רצח של נערה בידי סוטה סדרתי, העוסק בחיים שלאחר המוות. גם הנושא הזה בולט השנה יחסית. "שנגחאי" מזכיר את הסרטים של שנות החמישים, וגם עוסק בשנות מלחמת העולם השניה. לא משהו מיוחד, למעט צירוף המקרים הנוגע לאסון ביפאן, כאשר הסרט עוסק במישרין בהחלטה של יפן, ביחד עם הנאצים, להפציץ את ארצות הברית. סינים, יפאנים, נשים יפות, טרגדיות רומנטיות, וריגול. נחמד, ומהווה תזכורת לאוילות של המלחמות, ולקלות שבה הן פורצות. אולי שווה איזכור "THE EXPERIMENT" העוסק בקונספירציה מבוססת עובדות, על ניסוי חברתי-התנהגותי שערכה ממשלת ארצות הברית על כמה מובטלים תמימים, ניסוי שיצא משליטה והפך לגיהנום. בהחלט מסביר את החוויה הישראלית גם כן, אז במובן זה שווה צפיה.

אלימות במשפחה

הסטירה שהעיפה מור אלטשולר למנכ"ל שלום עכשיו ראויה לפוסט נפרד, בינתיים נציין רק שלפי מסמכי ויקיליקס, שלום עכשיו משתנקרת כצפוי לא רק לאמריקאים אלא ל….משרד הבטחון. כתבתי לא אחת על הזיקות התעסוקתיות שבין "כוחות השלום והנאורות הרשמיים" (מרצ והעמותות) למשרד הבטחון, וניראה לי שכל ועדות פאינה למיניהן נועדו לעשות ספין מהעובדה הזו, ולא לשום מטרה אחרת. בעיני לפיכך הסטירה היא אולי אקט של הגנה עצמית אזרחית, הגם שאני לא משוחרי אלטשולר. פעם ביאליק סיפר שאבא שלו היה מעיף לו סטירה כל בוקר, וכאשר שאל למה, האב אמר "אם תפשפש במעשיך בטח תמצא את הסיבה".

לחם

חוויה חמקנית

קשה אולי להסביר אבל אנסה, איך בשלב כה מאוחר בחיי הבנתי מה זה…לחם. כילידת הארץ, אמנם לא בצנע, אבל עם "המבחר" העצום שבין לחם לבן, ללחם שחר, במכולת, היחס שלי ללחם עוצב אז, ולא יעזור כלום, ככה נשאר בתוכנה המקורית. לחם זה "למלא את הבטן" במשהו סתמי כדי לא להישאר רעב, או לחם זה הדבר שעליו מורחים את מה שטעים באמת. התענגות מסויימת על לחם היתה נדירה, החלות של יום שישי, לפעמים (אם כי האיכות שלהן הית נחותה), הלחמניות הקטנות של הסנדוויץ בטיול, ופעם באלף שנה, הבייגלה הערבי עם השומשום והזעתר, מעדן נדיר של טיולים רחוקים.

לימים, התרחב מעגל החוויה, כמובן, גם בחו"ל ויותר מכך בארץ בשנה האחרונה כאשר המבחר והמגוון של המאפים בישראל הפך לתופעה הדוניסטית כמעט. מדף הלחם הוא בלתי אפשרי, עשרות סוגים, וקשה מאד לבחור. למרות שניסיתי את המאפים החדשים, היחס שלי נשאר מאד פונקציונאלי וצר, ללחם. כאשר היתי רעבה ואין כוח לבשל או לחתוך סלט, מפשירים איזה "חמץ" מורחים עליו משהו וסותמים את הקירקור בבטן.

פריצת הדרך

הכל השתנה השבוע, במקרה לחלוטין. השעה היתה שמונה בערב, בערך, והחזרתי את הבן שלי מחברים ביישוב המרוחק מאיתנו. השעה היתה מאוחרת יחסית, ועוד לא אכלנו ארוחת ערב, ולמי יש חשק להכין ? לא לי. הצעתי כל מיני חלופות, פלאפל חומוס שוורמה (התשובה היתה "איכס") , פיצה ? (אמממ, אכלנו כבר השבוע), אז מה עושים ? החלטנו בסוף על קרואסון גדול. בדיוק מולי נצנץ שלט של מאפייה=בית קפה בפרדס חנה, ממש לפני שסוגרים. קפצתי פנימה והעמסתי כמה מאפים, ונזכרתי שאין לחם. נו טוב, הלכתי למדף הלחמים, שוב המבחר האינסופי, הלכתי על לחם יוקרתי עם אגוזי מלך, ועוד ככה של שיפון שחור "כמו פעם" (או משהו כזה). המוכרת העבירה את הככרות היפים במכונת החיתוך החשמלית ויצאנו.

בבית תפסתי איזה שתי פרוסות, ומרחתי עם חמאה. ואז…זה פשוט קרה. כל תולדות הלחם בציוויליזציה האנושית נבקעו בתוך בטני ומשם הישר לעצבובי המוח, והספריה האקאשית, ומה לא. פתאום הבנתי שלחם זה לא רק "לחם", אלא פירות של תרבות, ולמעשה אולי אחד המוצרים המחברים אותנו עם ראשית התרבות האנושית, והאהבה למזון המוכן (הן גידול החיטה, והעיבוד, והקציר, והטחינה, ולבסוף סודות המתכון והאפיה). טוב לא בדיוק הבנתי, אלא חשתי את כל זה ברמה החווייתית דרך אכילת הפרוסות.

מקווה שמשהו מעומק החוויה והתמורה, עבר בכתיבה העילגת. וכל זה, ממש ימים ספורים לפני שהלחם הופך ל"אישו" פולחני. אולי לא במקרה.

—-

והכי חשוב, פינת המפרסם –

המאפייה שאחראית להתגלות, "הגורן" ברחוב הדקלים, פרדס חנה.

לפני ויקיליקס…

"צה"ל בנה מכספי משלם המיסים במתקנים סודיים סאונה וג'קוזי – פינות סקס בין קצינים בכירים לחיילות"
"צה"ל בנה מכספי משלם המיסים במתקנים סודיים סאונה וג'קוזי - פינות סקס בין קצינים בכירים לחיילות" / צלם: פוטוס טו גו
העיתונאי רונן ברגמן יורה לכל הכיוונים בראיון ל"ליידי גלובס": "בידיי פרטים מזעזעים על השימוש שעושה צה"ל בכספים המיועדים למבצעים חשאיים" ■ "אני בטוח שגבי אשכנזי עשה הכול כדי שיבואו שב"כ ומשטרה, ידפקו על הדלת ויקחו אותי" ■ דובר צה"ל: "דוחה את השקרים" 

06/04/2011, 13:15
שלח תגובה במייל

 

הפוליצר יצטרך לחכות.

אזור הדמדומים

בוקר בסין

היום בבוקר נכנסתי לאינטרנט, הפלא ופלא, נידמה היה ששוגרתי לסין, שבה מצנזרים לאזרחים את גוגל ואתרים מחו"ל. הסתבר שהספק שלי 014, ערך מעין ניסוי קטן, איך חוסמים תקשורת בזמן שהאזרח לא צריך יותר מידי מידע. הסבר אחר אני מתקשה לקבל (תקלה ..כמובן). אז אסכם לכוחותנו את התוצאות. החסימה לחו"ל חלקית מאד, אתרים של כלי תקשורת מרכזיים, כמו הוושינגטון פוסט עולים. החיים ללא גוגל אכן קשים, ופוגעים מאד בתחושת ההתמצאות של האזרח. מאחר שכל מנועי החיפוש המקומיים מבוססי גוגל (למיטב ידיעתי) אי אפשר היה לחפש בכלל.

פייסבוק עבד,  אז תיאורטית יש תקשורת עם חו"ל, אבל פארמוויל, אבוי, שותק לחלוטין, וכתוצאה מכך נבלו לי שני שדות תירס, וממי אדרוש פיצוי ?

אני מציעה שכוחותנו ימצאו דרך לחסום את המידע המזיק בלי לפגוע בפארמוויל, הוא לא עשה לכם כלום, ולהיפך, הוא עשוי להתגלות כתירפיה חיובית לאזרח המנותק ממידע חוץ. תחשבו על זה…

תעלומות עאלק

לפני מספר שבועות פורסמה תעלומה רשמית, כלומר ניסיון רצח החוסה תחת צו איסור פירסום. כל מה שנאמר היה שבחורה הותקפה באכזריות בשדרות ח"ן, וכן שחררו בטיפטוף איזה שהן רמיזות שהיא או בן משפחתה קשור למערכת השושו, כך שהכל פתוח. הודיעו גם שהיא מועסקת על ידי העמותה לשחרור שבויים, וכך גיליתי את שק השחיתות הזה, שלא ידעתי עליו. מכל מקום, היום מפרסמים בכותרות גדולות שהחשוד (שנרמז עליו כבר אז, לכאורה מפוטר מתוסכל) נלכד, והוא נושא שם משפחה מוזר למדי, שלדעתי כבר מצדיק מעצר ללא פגישה עם עורך דין. התיק נראה תפור, ויש להניח שמדובר בחיסול חשבונות בין ארגונים ידידותיים. במקרים האלה, אני מניחה, מלבישים את התיק על מי שאפשר, או שאולי החשוד אינו רק ישראלי, אבל כאמור לא נצפה לדעת הכל. כמו בבוקר הסיני ללא גוגל, אנחנו צריכים להודות לשלטון שחוסך מאיתנו מידע מטריד שעלול לתרום לפגיעה בעור הפנים והתקמטות מוקדמת.

גולדסטון, THE STUNT

פרשת ה"משגל הנסוג" של גולדסטון עוררה קצת תהיות גם בחו"ל, בעיקר בנוסח הניחושים איך לחצו לו על הביצים. הגדיל לעשות בלוגר אחד שטען שגולדסטון תכנן מראש לעשות STUNT כזה, בתיאום עם "הציונים" וכך דפק את שני השמאלנים שנשארו בישראל. אמרתי לעצמי שמפלס הקונספירציות שלי נמצא בנחיתות לעומת העולם הגדול, לעולם לא היתי חושבת על זה, אבל מי יודע לאן עוד יגיע הסיפור המביך הזה.

נאמנויות כפולות

הצטערתי מאד לשמוע על הרצחו של גו'לינו מר, לא שהכרתי אותו כמו רבים כאן, אלא הוא היה מין סמל לדור שלי, כמו וודסטוק, אחוות העמים, כוחה של האהבה, חופש ואמנות.  אלא שמדובר בימים קשים לבעלי "הנאמנויות הכפולות" באשר הם, העולם כבר לא מחייך ליושבים על הגדר, אלא מעוניין להיפטר מהם, ומכל ה"שיח" של דו קיום, גשר לשלום, וזהויות מרובות. להיפך, רוצים הפרדה, רוצים חידוד הזהות, רוצים מלחמה והכרעה, שרק בסופן יבוא שיתוף הפעולה, ורצוי שיהיה על יסוד כלכלי קפיטליסטי, כראוי לבון טון. אם זו נחמה הרי לא מדובר אלא בהכחדת המינים, בדרך לאבולוציה, ויש להרכין ראש ולזוז הלאה עם העדרים, לעבר ההישרדות.

אופסיק, טעינו

כתבה בהארץ שוב סוחטת מאות טוקבקים בשעה, מדובר בדיווח על טור שכתב גולדסטון בוושינגטון פוסט, ובו "הרהורים" על הדו"ח שהוציא, במבחן הזמן.

בראש ה"היטים" בגוגל לטור הלא ממש מעניין הזה, העיתונות הישראלית שרואה בזה ניצחון גדול במלחמת ההסברה.

חשוב לזכור ברקע הדברים, שצה"ל החליט השנה שבנק המטרות שלו מתעשר במטרה נוספת, חמקמקה ולא נייחת, והיא "הדה לגיטימציה של ישראל" ברחבי העולם, בפרט ארגונים כמו האו"מ, אמנסטי וכולי.

יודעי דבר, כמו השכנים של יואב גלנט, כבר יכולים לספר לעולם, שחבל על הזמן, כאשר צה"ל הוא היריב, כדאי לבחור את המלמלה לדגל הלבן, ולעשות את זה בחן ובהומור.

אבל ברצינות…

אני לא חושבת, עם זאת, שהסיבה היחידה היא הלחצים הלא מתונים שספג גולדסטון, (יש באלה כדי להמאיס על אדם את החיים, אגב), אלא שיש ברקע גם משהו יותר בשרני, והוא ההתרחשויות כיום ב"עולם הערבי", והאופן שבו מגיבות המעצמות הנאורות, מבלי ששמענו "מכה קלה בכנף" כי זה אפילו לא מגיע לרמה הזו, פשוט לא מזיז להם, ולא מדובר באינטרס קיומי, אלא במעין "רולטה רוסית", ובאמת מצער לראות את גסות הלב בדרך ההתמודדות עם המשבר בלוב. על רקע זה, אולי גולדסטון מבין שמי שבנה את ההפקה של עזה, הלהיב אותו קצת יותר מידי. ולא שאין צורך לרסן את צה"ל בעזה, אבל על זה אומרים – טול קורה וכולי.

לצערי, בטעויות שיקול הדעת האלה, אם אפשר בכלל לכנותן טעויות (כיון שלדעתי הדו"ח מוצדק, ובאמת לא חשוב כרגע מה אומרים באו"מ), גם הן באשמת צה"ל וישראל, אלא שאנשים נוטים לקחת על עצמם אשמה, כאשר יורים עליהם בלי הרף. מדינת ישראל היא זו שאסרה ממש על מתיחת כל ביקורת מעשית על מדיניות המעצמות (בעיקר הגועליציה של ארצות הברית ואנגליה בעירק) בעולם, וישראל היא האפקטיבית ביותר בבלימת מחאה פנימית אפילו בארצות האלה, שלא לאמר מתיחת ביקורת על ארצות הברית בידי ישראלים (משול להתאבדות, עד לבחירת אובמה).

מאחר שנותרנו בעולם שבו ארצות הברית צודקת ללא עוררין, לא נותר אלא להפנות את הזרקור למדינות אחרות, ביניהן ישראל שמעורבת תדיר בסכסוכים מזוינים. בפרט כאשר אפילו ישראל הרשמית מעדיפה לקחת אליה את האש, ובלבד שידידנו בבית הלבן (החברים של ביבי, כמו בוש ורמספלד) יוכלו לתפקד בשקט ובשלווה.

ימים אחרים

כיום, אחרי שהבית הלבן מאוייש על ידי כנופיה אחרת,  נעשית "פניית פרסה" די עלובה, מאוחרת וחורקת, וניסיון להתנער מהמדיניות הקודמת, עם כל מיני ועדות חקירה פרלמנטריות, שמחמיצות רק את החשוד העיקרי, מדינת ישראל. שכן מי שמכר את המדינה, ואת הקרן החדשה, ואת כל השאר ל"מדינות הזרות" הללו, היה לא אחר מאשר….צה"ל והממשלה. עכשיו, כדי לשנות כיוון בדקה התשעים, צריך להקריב ראשים, ואלה לא יהיו ביבי ושרה על העץ, אלא כל מיני דרג ביניים (מגעילים בפני עצמם) של פרופסורים סוג דלת שחתמו על עצומות נגד הכיבוש. כי זה קל יותר, וכולם גם שונאים אותם כבר,ובצדק אגב. (מסיבות שאינן קשורות דוקא לכיבוש).

בתור עוכרת ותיקה ומנוסה, אני משוטטת שנים ארוכות באתרי השמאל האלה שעליהם יצא הקצף, ואני יכולה לאמר שהדברים היו צפויים כבר, כלומר, העובדה שדוחקים את ישראל לעמדה של "האשם", ומי מתנדב ? ממשלת ישראל. אינני בטוחה שכיום יש טעם כבר לנסות ולהתנער מהמדיניות הזו, זה סוג של שקיעה בבוץ. רבים כבר הבינו לפני עשר שנים שראשי המדינה שלנו הפכו את ישראל לכלב פודל של עריצים זרים, על ידי כך שמנעו ביקורת פנימית על המחיר שתשלם ישראל עבור "הידידות". רבים בחוץ גם ידעו מה עושה ממשלת ישראל לישראלים שעלולים להביך את …ממשל בוש. ואותו דבר התנדבה הממשלה לעשות לכל מי שהפריע לבוש, ולבלייר, בעולם כולו ! לא פלא, שאת "ניקוז הרעלים" הפנו לבסוף נגד….הפודל ולא נגד בעליו. אך בעוד שהתרגיל ברור לכל דרדק, בארץ ישבו בשקט והמושחתים מחלקים את האתנן שקיבלו מהמפעילים שלהם בחו"ל, ומתעשרים עוד ועוד ועוד ובלי סוף, בידיעה שלא הם ישלמו את המחיר על איוולתם ורשעותם, אלא הדור הבא, אחרים, וחפים מפשע.

במאמר מוסגר

אומר רק שבזמן שערוריית גולדסטון אז, כתבתי לו אימייל ובו הטענה השגרתית שלי, שיותר קל לבקר את צה"ל בעזה, אבל יותר דחוף וחיוני וקשה ומפחיד שגולדסטון יפנה עצמו לטיפול בעריצות המקומית, ובמעשים של אותם גנרלים נגד בני עמם שלהם, ושחסרים לנו קצת מענטשים, ואילו לערבים ואפילו לחבר'ה האומללים מעזה, יש יותר סניגורים. ומי יעמוד לצידי מול העריצות פה בישראל ? הרי גולדסטון עסוק, וזה גם לא מעניין אותו.

המחשתי לו את דברי, שהעימות הקטן שיש לו עם הממסד הישראלי על פרשת עזה מדגים את האמצעים של הדיכוי (השחיתותי, ולאו רק  פוליטי) שאנחנו סופגים פה כל הזמן, ואולי זה יסביר לו עד כמה חיוניים שופטים ואנשי חוק שיעסקו במה שחשוב, והוא הדין וחשבון של מנהיגי ישראל הרשעים, שמונו והועלו עלינו על ידי כל מיני בוש ורמספלד כדי לשרת את האינטרסים שלהם (!) והם רודים בנו ללא רחם, גונבים, משעבדים, אונסים, ובוזזים, ומנהלים חיים של פריצים בחצר ביזנטית. לא שמעתי תשובה, חוץ מ"נקודה מעניינת" (אני רגילה לזה).

גולדסטון הוא מטרה קלה להסחת האחריות של מדיניות אסונית

לכולם נוח עם גולדסטון, לארצות הברית היה נוח שהאו"מ ימקז את מאמציו מול ישראל בעזה במקום לבדוק את עירק למשל (ועכשיו לוב), ולממשלת ישראל, בעיקר העומדים בראש כיום (נתניהו ופרס) נוח מאד שגולדסטון יהפוך למטרת הבדק בית של ישראל, במקום השאלה מי אישר את המדיניות שהובילה את ישראל לפינה הזו. ומי מכר את המדינה ואת הביקורת שלה, לממשלות הזרות ועכשיו מנסה להפיל את התיק על כמה פרופסורים עלובי נפש ושאפתניים (מידי), שהתפתו להיכנס לתפקיד.

אלא מה ? הסיכוי שהשאלות האלה יישאלו בעיתונות או בכנסת הן כמו הסיכוי לזכות בעוקץ ניגרי.