Monthly Archives: יוני 2005

מכון וייצמן, מה מתרחש מתחת למדשאות המוריקות ?

עיון נוסף בגזר דין

 
אתמול ציינו כמה שירותי חדשות בכותרת צנועה יחסית כי נגזר דינו של הנאשם מיכאל נצר, איש הכספים של מכון וייצמן שהורשע בסדרה של עבירות חמורות. חרף גילו ומחלותיו, שלח אותו בית המשפט לתשע שנות מאסר, ובצידן קנס לא גדול. אפשר היה להתייחס לפרשה הזו כהצלחה מסויימת של שלטון החוק ומערכת האכיפה והשיפוט. הנה, מושחת גדול נחשף, נחקר, הועמד לדין, הורשע ואף נענש בצורה די משמעותית. אך אני מבקשת לעורר את התמיהות והספקות שעולים בליבי.
 
גדלתי ברחובות, וסיימתי בה את חוק לימודי בבתי הספר סמילנסקי ודה שליט. מערכת החינוך והחברה ברחובות דאז הסתופפה בצילו הענק של "מכון וייצמן" על שועיו, פרנסיו ומדעניו, מן הארץ ומחו"ל. השליטה של המכון באוירה, בערכים, וכמובן בכלכלה של רחובות כבר הפכה לבדיחה, כאשר כל מודעת מכירה בלוח המודעות הסתיימה ב"קרוב למכון" או "מעובד מכון" כדי להעיד על איכות המוצר הנמכר, או להצדיק מחיר מופרז. כמובן, מחירי הנדל"ן הלכו והאמירו ככל שהתקרבת ל"מכון". כאילו עננה של זוהר ואיכות תלויה לה מעל אותו שטח ירוק, ומשפיעה מחסדיה על כל הנוגע בה.
 
מקצת מן הזוהר דבק גם בעובדים המנהליים, ואפילו מנקים ונהגים. כל אדם שזכה לעבוד שם, הפך נישא מעם במובן מסויים, קרוב לקודש הקודשים. לא רק המוניטין המדעי שיחק כאן, אלא העובדה שהמכון היה "כיס" כלכלי שחרג לחלוטין מן הנוף הרגיל של המדינה הצעירה. בעוד אצלנו היו דרכי עפר מאובקות, היה המכון מרוצף למשעי וסלול במיטב החומרים. דשאים אנגלים ומוריקים כיסו את השטח הגדול, כאשר אנחנו חסכנו במי שתיה ומקלחת. איכות הבניה, אפילו הקפיטריה, שלא לדבר על הבריכה ומרכז הנופש המפוארים שטרם נראו כמותם בישראל כולה. (אפילו לא בקיבוצים, שאותם תיאר מנחם בגין כמרכזי נופש של וילות סביב בריכות). ממש "אמריקה" בלב מדינה מתפתחת ועניה. ילדי המכון גרו בדירות שרד מצויידות במיטב מכשירי החשמל האמריקאים, נסעו במכוניות (אז בקושי היו כאלה), טסו רצוא ושוב לחו"ל וחזרו עם ג'ינסים נחשקים ונעלי התעמלות שעליהם יכולנו רק לחלום. אפילו המורים והמנהלים בבתי הספר הרכינו ראש בפני ילדי המכון ולמדו מהר את מקומם האמיתי בשרשרת המזון.
 
אף אחד לא העז לפקפק או להרהר, אפילו בסתר מחשבותיו הפרטיות, אחר השפע הזה. בני נסיכים ובני אלים ממילא פטורים מחקירות כאלה, שכן עלינו בכלל להודות להם שהסכימו לקבוע את מושבם לידינו, ולסבול את הנוכחות המעיקה שלנו. כך ביליתי את רוב נעורי וילדותי בהזדנבות אחר בני האלים, כדי לזכות בהזמנה לבריכה בקיץ (אורחים של מנויים) או להתלוות לאחד מהמיוחסים לסרט שהוקרן באולם של המכון, בדרך כלל חינם. כך גם לא שאלנו שאלות מיותרות כאשר בית הספר שלנו ערך יום אחד "מבדקים" ובחר קבוצה מסויימת של נערים ונערות להשתתף בקבוצת לימוד ניסויית במתימטיקה. גם לא התלוננו כאשר התברר שזהו כשלון מוחץ, והיה עלינו להשלים המון חומר כאשר חזרנו לתוכנית הרגילה.  שפני ניסוי של המכון ? צריך רק להודות להם שהסכימו לערוך עלינו, דלי העם, את המחקרים החשובים שלהם.
 
לימים, השתנתה ישראל מן היסוד. רמת החיים עלתה מאד, בריכות נופש יש למכביר ואף טובות יותר, המכון גם מחזר אחר הציבור הכללי שיקנה מינויים בבריכה שלו. לכולם יש מכונית וטלויזיה, ופרופסורים זה לא מה שהיה פעם. עכשיו סוחרי נשק ודוגמניות צמרת תפסו את מקומם בראש סולם הנחשקים והנערצים. כולם נוסעים לחו"ל וכולם מדברים אנגלית עם מבטא. יחד עם זה, דבר אחד לא השתנה במכון, גם אחרי "ההפרטה" של ישראל. חגיגת הכסף המשיכה ביתר שאת. טכנאים זוטרים, שומרים ועובדי משק ואחזקה, פקידים וטלפנים, כל אלה המשיכו להשתכר כפליים אם לא יותר מעל השכר הממוצע למקצועות אלה. השחיתות חגגה לעין כל ואני אומרת בהטעמה מכוונת – לעין כל.
 
ציטוטים מגזר הדין בבית המשפט ברחובות מספרים אף הם שהנאשם לא טרח להסתיר את השחיתות. אורח החיים שלו המטורף היה גלוי לעין כל. ובכלל, שואל כל בר דעת, איך אפשר לגנוב סכומים כאלה ואף אחד לא יודע ? משהו אחר קרה במכון, ובו לא נוגע פסק הדין וגם העיתונות. השחיתות הממוסדת התרחשה תחת חסינות מוחלטת מטעם השלטון והממונים על אכיפת חוק, והעבריין הזה, ואחרים, ידע את זה. להיתר הזה היתה בודאי תמורה, והסודות המכוערים האלה לא נכנסים בגדר התמונה שנחשפת לציבור. השחיתות הזו, כמו כל שחיתות ממוסדת, ותיקה וגלויה, משתלשלת מגבוה מאד. מיכאל נצר אולי אינו ש"ג ממש,  אך האחראים הבכירים יותר לשחיתות זו ואחרת, נותרים עלומים וללא פגע.  
 
 

כולם חכמים כולם

כולם חיילי המהפכה
 
 
בזמן האחרון שמתי לב שכמעט כל ישראלי לוקח על עצמו גם תפקיד בטחוני התנדבותי, לכל מקרה שלא יבוא. אנשים לא סתם חיים או עושים את עבודתם, כל אחד גם ממלא תפקיד צבאי חיוני. וכך, במקום גננת, נהג, פקיד, וטלר – יש לנו אנשי שב"כ ואבטחה במשרה חלקית. בזמן האחרון זה נמאס לי.
 
נהג המיניבוס של הילדים, למשל, שואל מאיפה יש לי לבני מבטא זר. אני מספרת לו שהוא למד לדבר בארצות הברית ובקנדה, וכך דבק בו המבטא. תגובתו הראשונה של הנהג היתה "קנדה, הם לא שומרים מספיק על הגבול עם אמריקה, אז כל המחבלים נכנסים." נו, האם זו חוות דעת מוסמכת מאיש מוסד לשעבר המשמש כנהג מיניבוס רק בתור תחביב…? את מי מעניין השטויות האלה, והאם זה כל מה שיש להגיד על קנדה, או על מבטא של ילדים.
 
היום, שיחה עם מנהל סניף הבנק שלי בקשר ל"תיקים באפלה" המתרחשים בחשבון שלי. בעוד הוא מדפדף במסמכים אנחנו משוחחים על הא ודא. "אממ…יפו ? את גרה ביפו…טוב, מי שלא איכפת לו ליד מי הוא גר…כמו ערבים…אז שיבושם לו." ככה אנחנו ממשיכים, והוא מבהיר לי כיצד גם בתור מנהל סניף בנק, הוא שומר על הביטחון, שם עין על חשבונות במזרח ירושלים וכולי וכולי. בסוף השיחה, לא ברור לי אם דיברתי עם מנהל סניף שיש לו גם כך מספיק עבודה שלא מתבצעת, או עם יו"ר ועדת חוץ ובטחון של הכנסת.
 
וכך הלאה והלאה.
 
אין פסול בכך שאנשים מתעניינים בדברים נוספים מעבר לעבודתם ופרנסתם. זה אפילו נחמד לדעת שהם לא מסתפקים בעולם צר כנמלה. אך בזמן האחרון יש רושם שאף אחד לא עוסק בעצם בעבודה שלו. כל אחד בולש, מאבטח, מטיף, ומסייע ל"בטחון המדינה".
 
עם כל הכבוד לנהג, למנהל סניף הבינלאומי בבירה, למבקר הספרים, לצלמת האומנות, לטוקבקיסטים באינטרנט, לגננת ביפו, לשכנים, לבעל הבית (שדואג תמיד להזכיר לי ולוודא שהוא לא משכיר לערבים), לנהג האוטובוס ולפקיד הדואר (רק לנהגי מוניות אני מרשה, זו חבורה מופלאה כך גיליתי של אנשים מעמיקים, דקי אבחנה וציניים להחריד) – אולי תעשו את העבודה שלכם קודם כך, ואח"כ תתנדבו על חשבון זמנכם החופשי למשמר האזרחי, לשב"כ או לכל ארגון שאתם רוצים. האם העבודה שמשלמים לכם לביצועה היא רק תחביב ? והעיקר הוא לנהל את המדינה ?
 
כמובן, המגלומניה הזו, שנובעת מכך שכולם גם עושים מילואים ויש להם בן דוד שהיה מאבטח בקונסוליה בהונגריה, היא הפתח הגדול למאפיה ולארגוני הפשיעה שהתרבו פה. קל מאד לקבל "שירות מתחת לשולחן" או מידע חסוי, כאשר מבקשים זאת בטון האחראי המוכר של אברש'ה מהג"א או שולפים איזה תעודה ומריצים אותה מהר מול העיניים, כדי שלא יוכלו לשים לב שזה מינוי לבריכה או :חופשי חודשי. 
 
הפעם הבאה שאיזה נותן שירותים מתחיל לנאום לי על בטחון או פוליטיקה, אני אתחיל לצעוק. 

הפיטבול

עוד קיטורים מעשיים
 
הגשתי תביעה קטנה נגד קופת חולים מאוחדת, ביחד עם ביטוח "הראל". את קורותי העגומים עם חברת הביטוח הזו שטחתי באריכות בפוסט ישן. כדי להפיח רוח חיים במחלוקת מיובשת זו, הוספתי את מאוחדת, שממנה רכשתי את הפוליסה. קיבלתי עידוד לכך מכתבה של רן רזניק בהארץ, המבכה את חוסר האחריות של קופות החולים ב"תיווך" שירותים גרועים ללקוחותיהם. הקופות כבר מזמן הפכו למעין "ערוץ קניות", ועוד מעט ינפיקו גם כרטיסי אשראי ללקוחות, כדי לשפר את מעמדן בממסד הבנקאי. כלם מוכרים לכולם, הכל טוב ויפה, אך מאחר שמדובר בשירותי בריאות אחרי הכל, מעט אחריות לא תזיק בבחירת המוצרים המשווקים באגרסיביות לציבור המבולבל.

 סייפא וספ(ס)רא

  עוד טריק שיווקי במסגרת "כולם מוכרים הכל לכולם". השבוע נכנסתי לדירתה של "ועד הבית" שלנו בבניין כדי לשלם חוב. לאחרונה הצטרף הבניין ל"אגודה לתרבות הדיור" התומכת בשיפור פני הבית המשותף וניהולו בדרכים שונות. גברת הועד הראתה לי את הכרטיס המעיד על צירוף הבניין והועד לאגודה והנה – נדהמתי לגלות כי על הכרטיס הפלסטי מגנטי המפואר, מוטבעות פרסומות של הומ-סנטר ותיאטרון הקמרי – רמז להנחות הניתנות בעסקים אלה. (האם הן ניתנות לראש הועד? לבניין כולו ?). מעט שוחד לועד הבית אף פעם לא הזיק, וניצול ההזדמנות למכור שטחי פרסומת לשני עסקים, לא מזיקה לפונקציונרים של "תרבות הדיור". הספסרות במיטבה.

 
הגשתי אם כן תביעה קטנה זריזה ולא מעובדת לבית המשפט בתל אביב. זמן מה לאחר מכן קיבלתי את כתב ההגנה של מאוחדת, ואחריו הפצצה של בקשות מטעם הקופה – מינוי נציג עורך דין, הקדמת הדיון ביומיים (תרגיל כוח מוכר בדיונים בין עורכי דין) ועוד מיני עניינים. הנה, ניצבתי מול המנגנון החזק, שקיבל היתר – כך ניראה – לענוד את מלוא כוחו בדיון זה.
 
באת כוח הקופה, עורכת דין שהעידה על עצמה כ"יוצאת פרקליטות" ומתדיינת למופת, העושה בימים אלה תואר שני – הבהירה לי שלא יקום ולא יהיה. קופת חולים מאוחדת לא תסכים לאפשרות שהיא תצא קשורה או מחוייבת בצורה כלשהי על שירותים של ספק אחר, שהיא רק "שדכה" בינו ובין החבר.
האמת, נבהלתי קצת מעוצמת התגובה של ענק הרפואה התאגידי הזה. הדברים שלה נשמעו נחרצים, ורק חסר היה המשפט האלמותי של דליה איציק "יש לך משפחה וילדים"…
 
ניסיתי לגרות אצלה את בלוטות המשפטן החוקר, ולטעון שזהו דוקא דיון מעניין מבחינה תיאורטית, אך נכשלתי בגדול. לא מעניין ולא בטיח. לא יקום ולא יהיה. הדיון קבוע לחודש הבא, ויש לי חשש שהעניין שלי, לקבל את המגיע לי מ"הראל" יטבע בין שני התאגידים הענקיים והקשרים של עורכי הדין עם הפרקליטות, מעוז הכוח האמיתי בזירה השיפוטית.
 
לדעתי, קופת חולים מאוחדת אינה פטורה מניה וביה מאחריות לפוליסת בריאות הנמכרת במשרדיה לחבריה "העדיפים". התשלום בוצע לקופת החולים שהפיקה את הקבלות, השיווק נעשה על ידי הקופה, ואחרי הכל אין מדובר בתיאטרון או מזגנים, אלא בשירותים מסוג הבריאות. כמובן, שההחלטה לרכוש פוליסה זו ולא אחרת נובעת במישרין מן האמון שרוחש הלקוח לקופה שלו.
 
לנוסעים לחו"ל – עדיף להסתפק בכרטיס האשראי שמספק ביטוח רפואי חינם, ולא להסתבך בהוצאת כספים רבים לחברה מפוקפקת הנלחמת נגד המבוטח, ומגובה על ידי קופת חולים כוחנית שהפכה ל"ערוץ קניות". בעניין העיקולים אלך "עד הסוף", אך בתביעה זו, נידמה לי שאכנע להיררכיית הכוח הישראלית ואשלים עם הגזל שעברתי.
 
רן רזניק ימשיך לכתוב כניראה על הבעיות בשירותי הבריאות בישראל, ואנחנו, שפני הניסוי והצרכנים השבויים, נמשיך לסבול בשקט. יש לדעת מתי לסגת מפני כוח עדיף, ויש גם לברור את המלחמות בשימת לב. הפעם אתמקד בעירית רחובות וה"גובים" שלה. את מאוחדת עזבתי, וביטוח הראל – נו, יומם ודאי יבוא, אבל לא ממני הפעם. כמו שאמרה שכנתי "שירוויחו ויקנו הרבה תרופות בכסף שלקחו לי".

 ביטוח נגד ילדים

 

פנינה מכתב ההגנה של "הראל" : לגבי ההוצאות לילד בקניית אקמול נוזלי וסירופ נגד שיעול ואנטיביוטיקה – כותבת המבטחת כי מדובר ב"מחלה קודמת" שכן הקטין סבל מאסתמה. כך יוצא שילד עם אסטמה שלוקה בוירוס ומקבל טיפול רגיל כמו כל ילד, אינו מבוטח על כך. זוהי רמת השירות של "הראל" למי ששילם ששת אלפים ₪ עבור "דרכון זהב"…

 

 
 

חג הביקורים ! ומה קורה במשטרת ישראל ?

סופסוף בלוגרית אמיתית
 
לראשונה מזדמן לי לחוות בלוגריות מהי. שידור חי מזירת הממסד, לאחר הגשת תלונה במשטרת ישראל. ציבור הקוראים מרותק, ממתין חסר נשימה, מה קרה במסדרונות החוק ? אז הנה, קבלו אותם, משטרת ישראל בפעולה.
 
התחנה ריקה בערב החג, טוב יש "גשר" וגם עברייני ישראל לקחו חופשה קטנה, אולי ירדו לסיני נגד ההוראות של הגננת. המבנה מזכיר את משטרת המנדט הבריטי, עדיין לא ערכו שיפוץ כללי. גם מזגן היה מועיל למקום, וכמובן איזו פינת שתייה ביום חם, שלא לדבר על כסאות המתנה נוחים יותר. חדר התלונות ריק, ואני מוזמנת לבחור מתוך שתי "אשקוביות", לוקחת הימור על הראשונה, היא מעשנת בחדר, מה שמבטיח שאוכל גם אני לעשן במבנה ציבורי, לא סתם, אלא "מספר 1 באכיפת החוק". שוטרת כלבבי עם הבנה אנושית. ואכן, היא מתגלה ככזו. בניגוד לציפיות השליליות שלי, השוטרת תופסת די מהר מה קרה.
 
מתחילה לתקתק את השמות, מספרי זהות של ה"גובה" ו"המפעילה שלו" מחברת שוהר, ומזדהה בקול גם ובמצמוצים פולניים עם הסבל שלי. "למה לא צלצלת 100 על המקום ? פעם שניה אל תחכי, צלצלי על המקום נבוא להוציא אותו מהבית שלך, חצוף". היא לומדת ממני, לראשונה, שאפשר בישראל לעקל בלי לפתוח תיק הוצל"פ אלא על יסוד "כתב הרשאה" מפוקפק לפי פקודת המיסים. לוקח לה חצי שעה שלמה להאמין שאפשר לעשות דבר כזה בישראל. "איפה הצו ? איפה הטופס הצהוב של ההוצל"פ ?". אני מסבירה לה שאין צו וגם לא יהיה צו חוקי. זה הצו. השוטרת בהלם מהמצב בישראל, ולרגע לוקחת הפסקה מרישום התלונה, ונכנסת לויכוח עם שוטר אחר בתחנה, ומגנה על אזרח שמכוניתו נגררה כאשר הוא נוכח במקום הגרירה. "אסור לכם לגרור רכב כאשר הבעלים שלו במקום…למה הוא צריך לנסוע עד חולון אם הוא נמצא שם. תן דו"ח וזהו." נפלתי על שוטרת חמודה לשם שינוי. הבן שלי מתחיל לאבד סבלנות משעמום, אני אומרת בצחוק "תיזהר השוטרת מפחידה שב בשקט" והיא עונה לו "אני בכלל לא מפחידה." אהבתי.
 
ממשיכים לתאר ולספר, והיא מוציאה תלונה על הסגת גבול פלילית וגרימת חבלה לרכוש בזדון. החלק המטריד אותה הוא שהגובה דרש ממני לקבל שתייה, "מה הוא מבקש ממך שתייה ? זה רק בגלל שאת אשה הוא מרשה לעצמו ?" וגם שביקש כרטיס אשראי "אני מקווה שלא נתת לו, חוצפה.". אני מבקשת שתוסיף זיוף ומרמה נגד חברת שוהר, כיון שאין ספק שלא בוצעה מסירה כחוק, ולכן הוציאה מסמך במרמה. היא אומרת שלשם כך דרושה הוכחה, שיש לקבל את המסמך, וביום שלישי גם היא תצלצל לאפרת לברר מה קורה שם.
 
בשלב הזה הילד כבר מתחיל להשליך חפצים בגלוי על כל אדם בסביבה. אני אומרת לה שעלי לזוז, וחותמת על עיוור על "ההודעה" שהיא הדפיסה בקשר לשיחה שלנו. כאשר אני אוספת את התיק לזוז, היא שואלת כמו קולומבו הזכור לטוב :"תגידי, למה את חושבת שזה קורה לך ?"…טוב, ברור לי שהיא מבינה שזה לא אקראי, הביקור הזה. מצד שני, משטרת ישראל עדיין לא מספיק מקצועית ונקייה כדי שאוכל להגיש תלונה על הסיבות להתנכלות המאפיונרית. לא צריך להגזים. רציתי להגיד לה :"אם הייתם משטרה אמיתית ולא זרוע של ארגון פשיעה – שלא באשמתך אלא בצמרת שלכם – היית יודעת בדיוק את השערוריה שבבסיס הטרטור הביורוקרטי הזה." עוד לא בשלה השעה, אבל היא קרובה. קרובה מתמיד.
 
חג שבועות תעשה לך, ביכור מהמפייה, וביכור(ים) במשטרת ישראל.
 

מפריעים לי, הלו, זה מפייה ?

או, מפריעים לי בחופשה אז אני מפריעה בחזרה

עוד זה הולך וזה בא
 
לא הספקנו להירגע מהחדשות המזעזעות על משרדי החקירה ושיטות הפעולה שלהם, וכבר התאוששה המאפיה ומצאה לה במהרה תחליף מתוחכם. לא עוד ציוד טכני מתוחכם, תולעים ווירוסים פרי מוחו הקודח של גאון צעיר, ולא מעקבים מתישים אחרי אישה נואפת, מתוך גג הבניין הסמוך. חם עכשיו, והמוח היהודי ממציא לנו פטנטים.
 
כותרות "מעריב" של יום שישי מספרות על מקרה מוזר. רעייתו של השופט פלפל הגיעה יום אחד לביתם, ונדהמה לראותו מוקף בחבורת פורצים המחפשת את הנתיב הקל להיכנס לבית. בדרך כלל, ביתם של שופטים אינו מהווה יעד לפריצות גנבים, שכן גם לאלה מערך מודיעין כלשהו. מדוע להסתבך בפריצה לביתו של שופט, כאשר אפשר למצוא קורבן אחר שהמשטרה לא תטרח להגיע כלל לביתו אם יתלונן ?
התעלומה נפטרה חיש קל, היו אלה חבורה של "גובים" מטעם איזו חברת עיקולים שלכאורה טעו בכתובת. אפשר להסתפק בהסבר הזה, אבל ניתן גם להפליג איתו הלאה. מעשה שהיה כך היה.
 
לפני כמה ימים, בעוד אני משוטטת בחמסין ל"סידורים" אחרונים לפני השבת והחג (במקום להיות בסיני, כפי שעשו החכמים), ארב לפתח ביתי אדם. כאשר הגעתי בחזרה מן הסידורים והנחתי את תיק המכולת, נכנס לדירה, ללא הזמנה מפורשת, גרם לבהלה, עד שהוציא תעודה רשמית למחצה שעליה כתוב דודי שושן – "גובה". מסתבר שהוא עובד עבור חברת "שוהר", קבלן גבייה של עירית רחובות לאיתור הפושעים הגדולים במדינה, אלה שלא שלמו קנס חניה של 70 ₪. דודי, הגובה שלי, מיהר לרשום חפצים ביד מיומנת, התיישב היכן שחפץ, תבע לקבל שתייה, ודרש את הסבום האסטרונומי של 2000 ₪ עבור דוחות משנת 2000.
 
במהלך ה"סימון" הפיל את מארז המחשב, התבונן בחפצי הבית בעין מיומנת, שאל שאלות על ציורי שמן שעל הקיר, שלח מבטים רבי עניין בגופי, ולא ברור היה עבור מי הוא בדיוק עובד. כל העסק היה תמוה, שכן מעולם לא קיבלתי התראה לתשלום, ובמועד שבו רשום בדו"ח שנמסרו לי ההזמנות, הייתי בחו"ל לתקופה ממושכת. החתימה על המכתבים הרשומים מתנוססת בגדול – מרים יוכטמן, נכון האישה שרכשה את הדירה שלי ברחובות לפני חמש שנים.  מכל מקום, לו רצו לפעול כחוק, ולאחר שאתרו אותי, היה עליהם להסתפק במסירה חוקית של דרישת החוב. ולאחר מכן, לעקל.
 
מר שושן צעק קצת, ואז הציע תשלומים, ולבסוף הציע שאתקשר לחברה וכך עשינו. שיחה עם "אפרת" (החוששת לתת שם משפחה פן יבולע לה) – הובילה למשלוח פקסים, דרכונים, והוכחות שאכן לא בוצעה מסירה כיון שלא הייתי בארץ. אפרת מסכימה שזה באמת לא תקין, ומבטיחה לעכב, אך לא שולחת מסמך לאשר זאת. מאז – הטלפון בחברת שוהר עונה לקונית – "עקב שידרוג המחשב, לא ניתן לקבל שירות. נא צלצל במועד אחר". התקשרתי למשטרת ישראל, מפוחדת שמא דודי וחבריו הנמרצים, אלה משוהר ואולי חברים אחרים יש לו גם, יחזור שוב בשעה לא קרואה והוזמנתי ל"רדת לתחנה".
 
בכוונתי לגשת לתחנה עכשיו, ולראות כיצד מתמודדת משטרת ישראל עם השיטה החדשה לאיים, להשיג מידע, אולי גם לקחת את המחשב פיזית (מי צריך סוסים טרוייאנים ?) והכל תחת צו חוקי, תעודה מפלסטיק ועוד ניירות כהנא וכהנא ההופכים את הכל לבדיחה סרת טעם.
 
הנה לכם – רוצים לפרוץ ? רוצים לברר מידע ? רוצים לאיים ? רוצים לקחת מחשב ? רוצים לחסוך בדמי חקירה פרטית ? רוצו לגובה, בקשו שיטעה בכתובת, או יפברק חוב, ימתין לקורבן במבואה החשוכה ויפרוץ הביתה, לעשות בו כבשלו. הכל, כאמור, תחת כיסוי חוקי לכאורה.
 
להשלמת התמונה, נודע כי אלמונים ככל הניראה ניסו להתנקש במישהו ממשפחת אלפרון, במהלך סוף השבוע בקיסריה. נו ודאי, מישהו אחר – עם קשרים טובים יותר בממשלה – שם יד על עסקי הגבייה, אתה לא מבין ברוך ?