Monthly Archives: נובמבר 2010

ויקי-גרעפס; מנותקים; משטרה

ויקי גרעפס

נו באמת, אנשים מחכים, תשע, עשר, אחת עשרה וחצי בלילה, מהדורות חדשות מיוחדות, ובסוף ? גרעפס.  נכון, מבחינה כמותית עלו לאתר הרשמי רק אלפית מהמסמכים המובטחים, אבל בינתיים סוג החומר גורם לכמה אנשים להרים גבה ולתהות אם לא ביבי בעצם המדליף כאן.  לדעתי, ההדלפה היא אמיתית, והאמריקאים החליטו "להרוג אותה" באמצעות אוברקיל מקדים, כלומר, יצירת ציפיות יתר, שיהפכו את המציאות למאכזבת. גם זו שיטה לספין מוצלח.

ובכל זאת, בין השיטין, עולה כי כבר במכה הראשונה הועברו לעיתונים חומרים יותר עסיסיים ובשרניים ממה שפורסם, אבל בזה אין חידוש, התקשורת מודעת לרוב ההתרחשויות "הסודיות" במילא, ומסרסרת בספינים ובעיקר דואגת להשתיק מה שלא נוח לממסד. אך לא קטני אמונה אנחנו, נחכה שמא יגיע משהו מעניין יותר. בינתיים למדנו שמשרד החוץ האמריקאי הוא מין ספריה פסיכותרפויטית שבה מרוכזים כל ההגיגים, משאלות הלב, השנאות והטינות, ה"צללים והמחשבות האסורות", זהו סך הרכילות הבינלאומית בריכוז תמציתי שמעורר השתאות.   ככה ניראה חלק קטן מהמעי הגס שבבטן החיה THE BELLY OF THE BEAST

מנותקים

היום התברר לי איך זה לחיות "מנותק", ומה הסימנים לכך שאני בתהליך כניסה לבועה כלשהי. קראתי כותרת באיזה אתר "הבצורת היא בגלל אמסלמ" פסק איזה רב ידוע ששמו נשמט מזכרוני כרגע.  מי זה אמסלם ?  עד כדי כך….

האמת, שבאותו רגע הרהרתי בדיוק בכך שהבצורת תימשך עד שהמדינה תפצה אותי.  אבל כניראה שהבצורת הספרדית היא בגלל אמסלם , והבצורת האשכנזית …וכולי

משטרה

אחת התוצאות החשובות של "פרשת הניצבים " היא ההסבר, שהיא ניפקה, לטיפול העלוב של המשטרה בתלונות על עבירות מין. רבות דובר על המצב הגרוע של נפגעי עבירות בכלל ועבירות מין בפרט, אל מול משטרה עוינת עד אדישה וחדלת יכולת, והנה ההסבר פשוט יותר.  שמור לי ואשמור לך...ואחד העונשים הפואטים שיצא מפרשה זו, הוא הפגיעה בפרטיות של האנשים שרגילים לפגוע בפרטיות של האזרח…מי אמר שלהסטוריה אין חוש הומור.

פרשת מינויים (או בשקט בשקט נגמרה ההגמוניה האשכנזית)

השבוע בסימן "מינויים המובילים לגילויים" או חרוז דומה. לא מן הנמנע שפרשת בר לב קשורה למינוי במוסד ולא רק למשטרה, מתברר שכל הנפשות הפועלות, הם "בוגרי סיירת מטכל" (בנוסף לראש הממשלה ושר הבטחון), ולנוכח האינפלציה לאחרונה אני תוהה בכמה אנשים מדובר בסך הכל, לאורך השנים, לעומת, נגיד, מספר עורכי הדין בישראל.  אתרי אינטרנט מספרים שראש המוסד החדש עסק בהימורים בקדינו אונליין וביבוא תיירות רפואית אקסלוסיבית ממזרח אירופה. אתר אחר מהמר שהוא ממוצא מזרחי, כך שיש לנו ראש מוסר מרוקאי וראש שב"כ גרוזיני, לדעתי אפשר להכריז שההגמוניה של האשכנזים נגמרה השנה. ניראה מה יהיו ההישגים של אחינו המקופחים. לרגל המינוי, קיבלתי הודעה באימייל מקדינו אונליין שעוד לפני שנכנסתי זכיתי כבר בחצי מיליון איורו. אני מרגישה מעודדת מהסינכרוניות. אשתו של ראש המוסד, כמה סמלי, עוסקת כנראה ב"הפרעות בתקשורת"…גם זה באופנה עכשיו, בטחוניסטים ופסיכולוגיות, או ההיפך.

משטרת ישראל, להקת החימום..(כניראה).

יש כבוד

קודם כל, ראוי לאמר שיש כבוד והערכה לצעד שנקטה בו ד"ר אורלי אינס,  וכל אשה מכירה את האיום המובלע בהצגתה כ"זונה" או "מופקרת" וכמה זה מחליש ומאיים.  בעוד גברים מונעים את המידע מלצאת החוצה, לגבי העלילות שלהם במיטות ובמקומות אחרים, הרי לגבי נשים תמיד זה עומד כנשק, החשיפה, ההכלמה. אי הסימטריה הזו לדעתי מעכירה מאד את היכולת לקיים יחסים זוגיים תקינים בכלל, וגם יחסים חברתיים לא כל שכן במקומות עבודה.  נושא דומה, לדעתי, הוא דיני הנישואין הישראלים, שמכניסים "אלמנט של טרור" בקרב בני זוג,  המעוניינים למסד יחסים.

הקהיית חושים

לי נידמה שהדראמה הזו מהווה מעין "הכנה פסיכולוגית" לביוב שיציף אותנו בימים הקרובים דרך "ויקיליקס". במהותם, הדברים דומים, כלומר התסמונת של "המלך עירום" ובמקרה של ישראל כמעט כל מי שמצוי בעמדה בכירה או "סלב" הוא זבל אנושי, וזה אחד מדרישות הקידום בקהילה שנוצרה פה, ולא חשוב כרגע מה הסיבות לכך. ציבוריות מורעלת מקדמת אנשים שניזונים מלכלוך. זאת ועוד, אנשים כאלה מונעים מאחרים להיכנס לקרבת מערכות הכוח, כדי שלא ייחשפו אותם, וכך נוצר מצב ויראלי של גנגרנה.

ואולם, מי שמסיבה זו או אחרת נאלץ להכיר את המהות של הנפשות הפועלות, בעלי הפלאפלים, הדרגות הגבוהות, השרים וראשי ממשלה, קצינים ופרנסים, כבר עבר את טבילת האש, ואת הזעזוע מן הפער שבין החזות והמצג ובין המהות. אחרי מפגש אחד כזה, התמונה ברורה לגבי השאר, וגם הטקטיקות של הסוואה.

מעשה דמוקרטי מאין כמותו הוא לצמצם עד כמה שניתן את הפער בין המציאות לבין התדמית שמוכרים לציבור (התקשורת היא חדר האיפור של המושחתים, ומציגה אותם כפי שהם רוצים להיראות). ולכן, המעשה של ד"ר אורלי אינס, כמו גם הורדת מסמכי ויקיליקס, כתיבת בלוגים, וכל מעשה דומה מחזירים את השלטון למקום שממנו נגזל, לציבור, מידי הפאודלים.

לא צריך לשם כך להיות צדיק, או "נקי מרבב" סביר שאף אחד מאיתנו כבר לא נקי, אחרי הכל מי שחי בביוב לא נותר סטרילי, ולא יכול להשאר כזה לאורך זמן. ולכן, השאלה, כרגע, אם ד"ר אינס היא צדיקה או חלק מהשיטה המושחתת, או אם מייסד ויקי אנס בחורה בשוודיה או שהוא בכלל נזיר ישועי, לא מעניינת אותי, ולא צריכה לעניין את הציבור.

 

(תוספת במישור התרבותי). נשמעות טענות לכאן ולכאן בנושא של "מיליטריזם" ועבירות מין/פמיניזם. יש הגורסים שטסטוסטרון הוא טסטוסטרון, וזהו, כלומר, שלוחמים עזים ייטו גם להתנהגות "זכר אלפא", כלומר, משהו שקרוב לאונס, וריבוי נשים (הזרעה של יותר "נקבות" כציווי הביולוגיה העדרית וכולי). מכאן, יש הטוענים שפמיניזם לא מתאים לחברה במלחמה, ויוצרים בכך איזו הנגדה או "מתח" בין האתוס הציוני (תלוי הצבא, בינתיים) ובין התביעה לחברה המגנה על כבוד האשה, ויותר מכך שוויון. היום מישהי שלחה לי לינק לכתבה די מזעזעת (לא ממליצה לקרוא.) שפורסמה היום בעיתונות הבריטית על גנרל מאפריקה שנהג להקריב ילדים לפני כל יציאה לקרב, ולאכול אותם, והפך לשם דבר באזורו. ואכן, בין יתר הטקסים הצבאיים, השאובים ממסורת העדר  של הטרום ציוויליזציה, היה גם מנהג כזה, והדברים כתובים גם אצלנו במקרא ובכתובים. יתכן ששתי העובדות תקפות ביולוגית (אני ממש לא מומחית בנושא), ושאותם הורמונים או תכונות אחראיות ליצר המלחמה ויצר האונס והקרבת עוללים, ומכאן שהא בהא תליא וכולי וכולי. מיתוסים וביולוגיה לחוד, ומציאות לחוד. המציאות מוכיחה, גם מן ההיבט הזה, שהחברות "המנצחות" של האלף האחרון, הן אלה שקידמו באופן שבטי וטבעי את מעמד האשה, לא כל שכן שזה המצב במאות האחרונות ובתקופתנו אנו. (כדאי לצפות שוב ב"שבט דב המערות"). יתכן שגם האובולוציה מתפתחת לכיוונים אחרים מימי המקרא שממנו שואבים חלק מהישראלים את עולמם הרוחני והמדעי.  לחילופין, אם אכן הדברים נתפסים כניגוד, הבירור צריך להיות פומבי, כולל המחירים ממנו, ובכך תהיה אפשרות לאנשים שחברה כזו אינה הולמת את רצונם, לעקור מכאן, כמנהג רכי הלבב, וכדי שלא יזרעו את מורך הלב בנועזים.  בירור הערכים ומחירם צריך להיות פתוח וברור, ולא בחושך ובחדרי חדרים. גם לפי הורסיה החדשה של ההלכה, המתקבעת בישראל, אין מצב של "יהודים ששווים פחות" שיהוו טרף ליצרים של קצינים מהוללים, בין ליצרי המין המוגברים, ובין לטכסים אחרים שמגבירים את עוז רוחם וגבורתם מול האויב הנורא.  (באותו עניין כתבתי בעבר על פסק ההלכה הביזארי שפורסם לא מזמן ובו ממליצים לסחור בנשים יהודיות לצרכי המין של מחבלים, או של "גויים" אחרים, הנחוצים לבטחון האומה. גם "ליין" זה נובע מאותה מוטציה הלכתית המתפתחת פה, ולא מובאת במלואה לידיעת הציבור שישלם את מחירה. גם שם,הנחת היסוד המובלעת ברשימת ההלכתית הלא מפוארת היא שיש "יהודים אחרים", או "שווים פחות" שעבורם זו מצווה לסחור בבנותיהם, אך לא בנותיו של הכותב. שוב, נוצר אותו משטר קסטאי המבוסס מצד אחד על דרג בצבא, משתנה שרירותי למדי שאינו בעל משמעות רוחנית, וגם ריבוד שטעטלי של "משלנו" ו"אחרים נחותים". ההלכה היהודית אינה מכירה בחלוקה של מצוות/עבירות לפי עיירת המוצא או גודל הג'יפ למיטב ידיעתי).

 

הספינים לא נגמרים הם רק מתחלפים

כאשר שלטון מרגיש שהבלונים הנפוחים שלו מתפוצצים ברעש, הוא מייד מחפש ספין אחד שיקנה לו בחזרה את המושכות והגה השליטה. זוהי אמנות של "בקרת נזקים", לעיתים ניראה כאילו ,יש שינוי", מסכימים לקבל איזו תביעה מן "העם", כדי לחזור ולתעתע בציבור. לדעתי זה מה שקרה בפרשת הניצבים, ולכן אני לא ממליצה להצטרף לקמפיינים "הנאורים" של עיתון הארץ למשל, שהאתיקה שלו בנושאי נשים ידועה ומוכרת, ואין קטיגור נעשה סניגור לפתע. מפלגות פוליטיות מריחות רייטינג, מייצרות "נרטיב", ומחלקות שוב את הטירטוריה, באמצעות שקרים מוסכמים שהתקשורת ממהרת למחזר ולשדר.

מסקנות ?

הציבור מרגיש קצת כמו עדר תועה ומופקר, כאשר הוא מגלה ש"הסדר הציבורי" ו"בטחון הציבור" מופקדים בידי חולירות שגם לא ממש מתעסקות בנושאים שעליהם הם מופקדים, אלא פשוט חוגגים על הצופרים של "התפקיד" כסף, בתי מלון וזיונים ומאבקי כוח, וזה הכל !. לא נעים להרגיש מופקד וחסר "ראש" או "הנהגה", אבל אין לרוץ ולהפיג את החרדה במציאת שקרים ושקרנים חדשים, הממהרים לגזור קופון ולהציג עצמם כחלופה מהותית.

עדיף שיפנים האזרח את המצב, ובשקט יפיק את התובנות, שהוא מתבקש להתבגר, ולהחזיר לעצמו את הכוח, ולהבין שאף אחד לא יעשה בשבילך שום דבר. השלטון הוא של העם, אבל משמעותו לא רק "זכויות" מול השלטון אלא כוח, וחירות, שכל הזמן צריך להפעילם, בכל מערכת חיים. זה אומר גם להקשיב יותר אחד לשני, ולפעול בהתאם, לעיתים ביחד לעיתים לחוד, לאחיזת השלטון בידינו.

הציבור הישראלי מנסה כל הזמן לחזור לחיקו של "משיח", של "דוד המלך" לאיזה "אבא" שיסדר הכל,  (או אמא, למצדדי השוויון), ולא הספיק שקיבלו את אריק שרון, ממשיכים שוב ושוב, והמציאות מוכיחה, שיש משהו פגום בקהילה שלא מסכימה לגדול, גם כאשר מחיר העיוורון הולך ונהיה קיומי, ומסכן חייים, בפרט ובכלל. כמו שאמרה ד"ר אינס, לא עשינו שום דבר רע, שמגיע לנו פגיעה בחיינו על ידי מנובלים. הפרשיות בצמרת, לאחרונה, יכולות ללמד שגם מי שמשחק בכללי המשחק הקיימים, לא יהיה מוגן מפני התוצאות המצטברות של ציבוריות עכורה.

סופ"ש אז …

קצת על אוכל…..

יותר טוב ממסעדה-חדר אוכל

לאכול אני אוהבת, אבל "קצרה" מאד בכסף. לאחרונה גיליתי מכמן הסעדה זול ומשובח, בדמותם של חדרי אוכל מופרטים של קיבוצים .  בקרוב אני מקווה לסקור עבור הקוראים כמה מהם באופן פרטני. ברוב הקיבוצים יש היום שירות  מופרט, בתשלום מסובסד לחברים, ובתשלום מלא לאורחים. ברוב הקיבוצים מוגשת רק ארוחה אחת ביום, בדרך כלל צהריים. חלק מן הקיבוצים מתקבצים אצל ספק אחד, אבל בדרך כלל לכל קיבוץ יש ספק משלו, כך שרמת המזון משתנה בהחלט מקיבוץ לקיבוץ. רמת המחירים די דומה, נעה בין 20 לבין 30 ש"יח לארוחה מלאה, שרובה בנוי מ"אכול כפי יכולתך" למעט המנה הבשרית. ההגשה נדיבה פלוס פלוס, ומבחר הבשריות משתנה בכל קיבוץ,  וגם רמת הבישול. ברוב המקרים האוכל טרי מאד, וסביר מאד, ויש גם שתיה בלי הגבלה בתוך הארוחה. במקרה אחד "נפלתי" על מטבח פשוט מעולה, ברמה של מסעדה מצויינת, ועל כך אכתוב בפירוט. יש קיבוצים שבהם אפשר לרכוש "כרטיסיה" מוזלת לעשר ארוחות. בכל מקרה, העסקה כדאית הרבה יותר מכל "מזרחית" ממוצעת עם החומוס היציקתי והשיפודים המתובלים מידי. חדר האוכל הוא מקום מרווח יותר ממסעדה, ובדרך כלל יש מרפסת עם נוף. בקיצור, לדעתי, העסקה המנצחת. (אה, כן, ברוב הקיבוצים אפשר גם לקחת הביתה).  לכל מי שמזניח את עצמו (או עצמה) ושוכח לאכול מזון בריא ומגוון כנדרש,  פעם בשבוע ב"חדר האוכל", תחזיר את הבריאות לחייכם.

גיוון נחמד, קפה גרג

כאשר גרנו בצפון, קפה גרג הציל אותי משממון מוחלט, ומידי פעם, כדי להרגיש חלק מהציוויליזציה הייתי קופצת לשם, בצומת "ביג" של טבריה, לוגמת הפוך טוב, בלוויית צלחת עוגיות קטנות, ונאנחת למול הנוף. השבוע הזדמנתי לקפה גרג באוניברסיטת תל אביב, וגיליתי שיש קצת גיוונים בתפריט. הלכתי על קפה גרניטה עם פקאנים. ציפיתי לקפה עם תמצית טעם, כמקובל באמריקע, והופתעתי לקבל קפה עם המון פקאנים טחונים בתוכו, ולמטה שכנה שכבה של אגוזים שלמים. בהתחלה נראה לי מזעזע, אבל היה טעים ומרענן, וגם כאילו בריא יותר מסתם קפה. הולך בהחלט ומחיר סביר (תוספת 3 ש"ח לפקאנים). זה המקום לקטר על פרדס חנה-כרכור-בנימינה בתחום בתי הקפה. למרות ריכוז יאפיז צפוף, ולמרות הקירבה לקיסריה המעתירה, כמעט אין בתי קפה זמינים וקרובים. בפרדס חנה הרשת היחידה קפה קפה" שהיא נחמדה, סגורה בשבת ! לא ראיתי ארומה, ולא גרג, ולא משהו אחר ברדיוס של עשרים ק"מ לכל צד…יש להניח שהבניה של מתחם "ביג" תשפר את המצב, ואני מרגישה ממש כמו הסנונית של "ביג", בכל מקום שאני עוברת אליו, מייד מופיע השלט, ותוך כמה חודשים יש קניון.

בלי קצת אביוז אי אפשר (או מיומנה של פקאצה)

אני קוראת בעניין רב, כמו כולם, על העלילות בחדרי המיטות של היפים והמפורסמים, ובמידת מה בריחוק, כמו שקוראים על נחיתות במאדים. העולם הזה התרחק ממני כל כך, עד שכמעט אני מתקשה לשייך את עצמי אליו, הגם שעד לפני עשור שניים, בהחלט הכרתי את "הסצינה" הזו. דברים משתנים, ומה שפעם היה מוכר הופך לזכרון מהוה, בקושי, עם השתאות קלה. אך תזכורת לעולם הזה נקרתה אלי השבוע, באירוע מוסיקלי כלשהו, לידי התיישב הנגן המוכשר לאחר שסיים את חלקו, ופתח בשיחה אינטנסיבית ומייד תוך חמש דקות כבר היינו חברים משכבר הימים, עם פלירטוט בעיניים, וצחוק מעקיצות ובדיחות, קצת "דאווינים" (אני קראתי את ספרו של…אני הייתי במקדשו של….אני ואני…). מאד נהניתי, ממהירות השיחה, מהעובדה שזה אדם אינטליגנטי ש"ראה עולם", מהפלירטוט המעודן והמקצועי, עד שבא החלק הלא נעים. כאשר הצגנו את שמותנו זה לזו, אמר משהו כמו "יצאתי פעם עם מישהי בשם הזה…" והמשיך בתיאור יחסים אחרים, תוך ביזוי מסויים של אותה אחת שלכאורה איתה יצא. יכול להיות שהסיפור היה מומצא לצורך השיחה, ויכול להיות שלא,.

אך פתאום התפוגג הקסם, וכמו בסיפור סינדרלה, הגיעה השעה שתים עשרה, והנסיך הפך לצפרדע.  ופתאום נזכרתי ב"צד השני" של התחכום התל אביב (הוא היה משם…*, ובריגוש הגבוה המלווה גם בסכנה, ובחידודי לשון, וחוסר יושר, וחוסר תמימות, ומבדקי כוח, ואולי כוונות רעות בכלל…ובבת אחת נזכרתי גם למה השארתי את כל "הוהר המדומה הזה" מאחור בשמחה, כמו ששמחים להיפטר מאקנה של גיל ההתבגרות ולשכוח אותה במהרה. למגינת ליבו של התל אביבי, קמתי מייד ממרבצי השאנטי, ופניתי לשוחח בפינה אחרת של המקום, עם ידיד ומכר ותיק שלשמחתי עמד שם והיה זמין, ואיתו נשארתי עד סוף האירוע. בסוף הערב העפתי נפנוף פרידה ל"זוהר" התל אביבי, שהיה מופתע מהחיתוך המהיר, ולא הסתכלתי לאחור. איחס. ולמי יש כוח לזה בכלל בגילנו? תחושה דומה היתה לי בכמה מפגשים שנבעו מהבלוגוספירה, סרט שכבר היית בו ויצאת באמצע.  הפער שבין התדמית, ובין הטיפוח והיכולת המילולית, ובין הרדידות של העולם הפנימי, ורדידות היחסים, כולל היחסים עם הילדים ובן הזוג (אם יש), הציפורניים והניבים המחפשים תמיד לנגוס במישהו כדי למלא את הריק, החישמול כחלק מטקטיקה זואולוגית של פיתוי ובליעה.  אמנם גם האנשים "האותנטיים" לא מי יודע מה, וחלירות שוביניסטיים יש גם בין המחוספסים של הפריפריה, אבל לפחות הסחורה לא עטופה בצלופן ואורות זוהרים. מה שיש זה מה שרואים, וגם זה לטוב.

חשבתי לעצמי שרוב המפגשים עם גברים ישראלים טעונים תמיד גם באלימות והפחדה, לא ברמה ה"פלילית" כמובן, אלא ברמה הרגשית והסבטקסט, כאילו זה אמור להיות אפרודיזיאק או משהו כזה. ואכן, אם המטרה היא ריגוש בעל מקדם סטייה וחיפצון, זוהי בהחלט תפאורה מתאימה. השאלה היא מי צריך סוג כזה של ריגוש, ואת מה הוא משרת. מצאתי שהאגנדה החברתית סביב עידוד יחסים כאלה היא תעסוקתית וקשורה יותר למדורי הכלכלה וההון. אנשים במצב נטול אינטימיות משרתים את צרכי המערכת הכלכלית המאקרואית (כלומר בעלי ההון ונכסיהם, או המדינה ומכונותיה) הרבה יותר ביעילות מאשר אנשים בעלי מערכות יחסים עמוקות, ולא חשוב אם זה זוגיות או הורות או אפילו חברות.  אז לי מספיק שנפלתי במכונת השעבוד של הסיגריות המשרתות את ההון החזירי והגלובאלי, אין סיבה להרחיב את המעגל של העבדות עוד יותר.  אני שמה לב ששטיפת המוח הכלכלית צרכנית גורמת לנו לראות את עצמנו כחפץ או כדמות בסרט פרסומת, ודרושה מודעות כלשהי בכל רגע ורגע להתנגד למצב הנפשי הזה, ולחזור לשכון בתוך הגוף שלנו, והחיים שלנו, כל כמה שהם קטנים וחסרי זוהר.  מסתבר שבעולם האמיתי, ולא בעולם הדימויים והסטטיסטיקה, יש גם די הרבה אנשים נחמדים, חלקם גברים, וחלקם אפילו שירתו בצבא, וגם שניים שלושה טייסים…ו"יוצאי יחידות קרביות". 🙂

דלת ההרמון; השאה וסמי אונס

המדרון התלול….

כפי שצפוי היה, רמת הדיווח הולכת ומדרדרת לעבר תהומות שאין להם תקדים, אך בקרוב הם יישקעו בנשייה, כאשר תתרגש השערוריה היותר מזעזעת, שתפרוץ לחלל האויר. בשעות האלה חסרה הפרשנות של אורית קמיר, אשר גם אם לא תמיד מוסכמת, היא תמיד מכניסה את הנושא למסגרת מסודרת ורציונאלית המקלה על ההתייחסות ומיון החומר הרב.

שיפט בפרדיגמה

עדכה נזקקנו לכאורה לפרדיגמה המוכרת של קורבן הטרדה ומטריד בר סמכות, ועכשיו נידמה שהמצלמה זזה למטריצה שונה של יחסים, בתוך הפרדיגמה הפטריארכלית של "שוק העובדה" הישראלי. התלונה האחרונה מתייחסת למעשה לאונס שהיוזמת שלו היתה אשה, שסרסרה בנפגעת, כדי לשאת חן בעיני המאהב הנחשק (החשוד בפרשה זו, בר לב). זו התפתחות לא בלתי צפויה, בהתחשב במבנה של "הרמון" שהתגלה בפרשיות האחרות שעליהן קראנו (החוג לסוציולוגיה, בית הנשיא). במבנה הזה, המאפיין את השירות הציבורי בישראל בכללותו, נוצרת פירמידה שבראשה הבוסים (גברים בעלי כוח) ומתחתיה קומות רבות של נשים, שחלקן בתפקיד של "מסייעת", וחלקן נמוך במדרג, כקורבנות בלבד, וחלק בתפקיד כפול של נפגעת ומקרבנת. המשאב הציבורי (קידום, שכר) משתלב בתוך המארג כולו, כאילו שמדובר בחצר פרטית של קיסר סין, המחלק "משרות ממלכתיות" לפילגשיו, לפי סדר מעמדן בחדר המיטות שלו. כמובן, בתוך המבנה הזה, יש הרבה אלימות בין נשים לבין עצמן. אלמנט דומה נוסף ל"חוג לסוציולוגיה" הוא העובדה שמדובר במקום עבודה שעוסק במניעת אלימות, וכן במניעת אלימות נגד נשים.

כדאי מאד לקרוא את הדיונים "בהעוקץ" על החוג לסוציולוגיה, ויותר מכך את המאמר שהקדים את הפרשיה הזו, "דלת ההרמון" של נירית צארום, באותו אתר.  אני בהחלט הדהיתי עם המסקנה האופרטיווית של צארום במקרה שעליו היא כתבה (לצאת מההרמון ולטרוק את הדלת מאחור, ונידמה לי שבמקרה שלה זה כלל גם עזיבה של ישראל, ההרמון הלאומי הגדול ביותר במזרח התיכון). הגישה של "הפעילות הפמיניסטיות" שונה, והיא תומכת בשינוי מבפנים.

נושא הסמים

במקום אחר כתבתי כמה מילים על הטכנולוגיה של השאה, מניפולציה ומיינד קונטרול, כולל באמצעות סמים, שקיימת היום וזמינה כמעט לכל דכפין. למעשה כיום אין קושי להביא כל אדם (גם גברים, ובמקרה של ברלב יכול להיות שגם הוא סומם, מי יודע) למצב של קיום יחסי מין, שייראו מרצון למתבונן מבחוץ, וגם ייראו כך למשתתף בשלב כלשהו.  (ואולי לצמיתות, תלוי ברמת המודעות של אדם ו"החיבור" לעצמו). מי שחווה אונס תחת השאה כזו יודע.ת כמה קשה להסביר לאדם אחר, מבחוץ, את המצב הנפשי שבו שרוי הקורבן בזמן שזה קורה. כל הטכנולוגיה של מיינד קונטרול נמצאת באיזור המוכחש של השיח הציבורי ומכאן גם המשפטי, אך המציאות אינה מחכה להמשגה, והיא מתרחש גם כאשר לא דנים בה ואף לא מכירים בה. היעדר הדיון מקל על מבצעי העבירות, כיון שהקורבן כלל לא מודע לאפשרות שהוא או היא נמצאים תחת מתקפת מניפולציה.

אינני בטוחה אם פוליגרף יכול לסייע במקרים האלה, כיון שהוא מבוסס על רמת המודעות באותו זמן, של הנבדק, ואדם שאינו מודע לכך שהוא פעל תחת מניפולציה, "ישקר" לעצמו, ולא יזניק את המחושים של המכונה. לכן, במידה ניכרת, השאה מתוחכמת היא עדיין פשע ללא מחיר וכמעט ללא סיכון. הטענה של סימום קשה מאד להוכחה בדיעבד, והסם נעלם מן הדם ולא מותיר עקבות, ודאי לא אחרי כמה שנים.

אולי מעז יצא מתוק, והמשטרה שעכשיו צריכה להידרש לטענות האלה בקשר לעניין "פנימי" תרכוש את הכלים הפורנזיים והתחכום החקירתי בנוגע לטענות של "מיינד קונטרול" והשאה. אלה מצבי תודעה הדומים לדיסוציאציה של נפגעי טראומה, וגם בתחום זה המשטרה בישראל מפגרת עשרות שנים אחרי התחכום של המבצעים ואחרי המחקרים.

זוית נוספת של אותו נושא עולה לאחרונה מכיוון שונה לחלוטין, וזה האישומים בעינויים בכלא גואנטנמו האמריקאי. מן העדויות הקיימות, וחלק מן "המידע הפנימי" של מדליפים עולה תמונה של סוג חדש של עינויים שכולו "HANDS OFF" בדיוק על מנת לחמוק מן ההגדרות המשפטיות המסורתיות וגם מהליך איסוף ראיות. העינויים מבוססים על התעללות רגשית ונפשית בלבד, ובאמצעות סמים "חוקיים" (פסיכיאטריים), ותוך שימוש בטכנולוגיה כמו "השמעת מוסיקה חזקה באופן חוזר ונשנה" או "החדרת מסרים סבלימינאליים" בתוך המוסיקה, והכל ביחד מוביל די מהר לשבירה מוחלטת של מה שמכונה "האני" (ומסגרת הזהות) של הנחקר, ולקריסה טוטאלית של האישיות, כדי יצירת נזק מוחלט ובלתי הפיך של PTSD חריף. כל זה, ללא כוויות, חשמל, וקשירת בננה וכיוצב.

יתכן שכל זה אינו רלוונטי כלל למקרה הנוכחי, אבל הוא מתקיים במקרים אחרים, ועולה כרגע כטענה של מתלוננת בעבירת מין דוקא נגד …בכיר המשטרה. כאמור, יתכן שדוקא פרשה מביכה זו תוביל לתוצאות חיוביות באכיפת החוק בישראל במקרים אחרים, ולפיתוח כלי עבודה משוכללים יותר במקרים שבהם מתבצע אונס שמתבסס על שלילת הרצון בצורה שונה.

 

עוד א' ואין שינוי…

קשה לדעת בדיוק איך יתפתחו ענייני א' ממשרד לבטחון פנים, אך די בטוח ששום דבר לא ישתנה מהותית בהתנהלות השירות הציבורי, וגם בתגובה של מערכות אחרות למתרחש. העניין הופך די מתיש ועל גבול המשמים, ומכאן גם ההדרדרות ברמת הסיקור והטוקבקים (כי כל הזמן צריך להעלות את רף הגסות, אחרת אין רייטינג).

קשה כבר לגייס אותי לתגובה "הפמיניסטית" שפחות או יותר מדובררת על ידי מירב מיכאלי ב"הארץ" מידי פעם כאשר עולה "עניין" כזה. הסיבה לכך היא שגם התגובה המאורגנת של שופרי "מעמד האשה" נגועה במה שקורה במשטרה ובכל מקום, קליקאות, קמפיינים ובחישות, שלא כולם שקופים ולא כולם ענייניים.

הציר המתהווה לסיפור הזה, כניראה, הוא המינוי של המפכ"ל המיועד, בדומה ל"פרשת גלנט", כולל המועד וצורת הפעולה שהולכת ותופסת נומך משנה לשנה וממינוי למינוי. מאחר שהמצב כה גרוע, וכל המתמודדים על המשרות הללו הם …איך לאמר, די אלימים, מושחתים ויהירים עם רקורד דפוק, אז כדי להפיל אחד מהם, צריך לרדת עוד יותר נמוך עד בלי די. כניראה שלריצפה אין גבול תחתון, ומה שהיה פעם קאנטים הוא היום הפרגולה של הפנטהאוז במגדל גורד שחקים.

ניצב בר לב כבר העסיק את הציבור והתקשורת בתקופת דיכטר, כאשר פוטר על ידי השר עקב "אי ציות", עתר לבית משפט, גייס יחצנים וסוללות של קליקות מפה ומשם, והצליח לסכל את תוכניתו של דיכטר ולחזור למעגל המיוחס של ה"טופ". כאן חיכו לו עניינים אחרים, והשמות המועלים כ"בוחשים" (שוב, כמו אצל גלנט) נשמעים לא יותר טוב ממנו (פרנקו, אם אינני טועה היה איכשהו קשור לפרשת פריניאן). ובקיצור, כמו עם גלנט ומתחריו, כולם מגעילים וקשה לבחור, ולכן קשה גם לסחוף את הציבור לגינוי, או לתמיכה. הציבור פחות או יותר התייאש מלהשפיע על הספירה הממלכתית בכל אופניה וצורותיה, ועסוק בהשרדות ובריחה מהמציאות ה"גדולה" לעבר עיסוקים קטנים ואישיים, וניסיונות להגן על גבולות ד אמותיו.

"מסמך גלנט" היה מין מניפה שמעיפה רוח על גחלים כבויות ו"פרשת א'" עם כל העסיסיות, היא נסיון דומה להפריח את השממה סביב הליך המינויים. במקרה הראשון, זה הוביל למיקוד הציבור באישיותו של בועז הרפז אחד, שאנחנו לא ממש מבינים מיהו, ואשר סביבו מידי פעם עולה איזו כתבה סתומה ורוויית צפנים. עכשיו כניראה נישאר עם א', ונשכח את מי מינו למפכ"ל תוך זמן קצר.  בשני המקרים, שום דבר לא השתנה. למעשה, נקבע רף חדש, ובסיבוב הבא כבר יצטרכו להוציא משהו ממש מהמם, אולי תמונות של המועמד בתחתוני נשים ושוט בידו, או אולי חשיפה שבעצם למועמד השני יש שש אצבעות וסימן קעקוע על צוארו המלמד שהוא בעצם חייזר. אחרת אני לא יודעת מה כבר יזיז למישהו.

העניין הוא שבכל הסיפורים הללו אנחנו, "האיש הקטן" משמש סטטיסט מבוזה של מאבקי קליקות שביום רגיל לא משתינים לעבר האזרח, אלא רואים בו סוג של חפץ, מטרד, או סרח עודף. כאשר צריך "גדודים" להעמיד מול המחנה היריב, רצים ומגייסים את הרצון הטוב שלנו, או הזעזוע המוסרי שלנו, או יצר ההגנה על קורבנות. לדעתי, הדפוס שצריך להשתנות הוא היחס שבין התקשורת-שלטון ובין "הציבור". השינוי מתבטא אצלי בכך שאני לא מוכרת את דעתי לאף אחד, ולא מתגייסת לאף צד, ויש אצלי אייקון של "תרום לי" אם מישהו רוצה לקנות את קולי. אותו מצב קיים אגב בכל מרכזי המפלגות (רק קבלני קולות הדורשים ומקבלים תשלום בעין, ממש, מגיעים להצביע), ובקרוב מאד זה גם יהיה הדפוס בבחירות הכלליות, אם זה כבר לא המציאות כיום. ובודאי ברשויות המקומיות.

מבחינה שיטתית פמיניסטית, כאשר "הגיוס" נעשה על רקע של מגדר, מקל וחומר, שצריך לדרוש תשלום אסרטיווי תמורת השתתפות ולא "להתנדב", כפי שנדרש מנשים תמיד לעשות. על רקע של יחצנות מקצועית, העידן של "גיוס הציבור למחאה אותנטית" נגמר, ויש להיערך בהתאם. כניראה שגם המצפון הופרט, ויש לו מחיר, ויש לעמוד על כך באופן שוויוני ודווקני מאד.

גם הסלקטיוויות והתועלתנות של הפעילות הפמיניסטיות בבחירת ההתגייסות נהיתה שקופה מספיק כדי שלא ניפול בפח הזה. המקרה של "האנס הערבי" לימד שאין מתגייסים אוטומטית כאשר הנפגעת היא "בוזגלו", אבל נדרש ממני לבכות דמעות מלוחות וחמות על נשים שלא ממש זקוקות להגנתי, אלא מופקדות למעשה על שלומי וזכויותי ואיך להגיד, לא שומעים מהן ביום רגיל, כאשר בוזגלו או אני מוטרדות או נאנסות בברוטליות.

שאלות אחרות

מן המקרים הרבים לאחרונה עולה תמונה די זהה לגבי מצבן של נשים בשוק העבודה, בעיקר בתחומים תחרותיים, החל מאקדמיה ועד הברור מאליו במשרות בשוק הפרטי או הפוליטי. לדעתי, לרגל מה שמשתקף, עדיף בימים אלה לשבת בבית, כבוד בת מלך פנימה, כולל אם זה אמור לשרת כשפחה חרופה איזה בעל ושלושה רעבים קטנים. עדיף מטריד אחד, אם זה המצב, מאשר עשרות בוסים רעבים ותאוותנים, גם מבחינה תועלתית, וגם אם אין השמחה שורה במעון.

שוק הקריירה לנשים בישראל לא מסוגל להבטיח סביבה נורמלית, מאחר שרוב הגברים, אחרי שירות צבאי בסיסי במחסומים, הם לא נורמלים. גברים במצוקה נוטים להוציא את הגננה על נשים שלידן (וגם על ילדים), וכרגע אין צופים שלום באופק. בבסיס צבאי התנהגי כאשת קבע, סירגי ועיסקי במיילדות, פנג שוואי, או מקרמה. אפילו לכתוב בבלוגים לא ממש בטוח בימים אלה…

 

זהירות ! אירוניה לפניך….

 

אופס, עלה בטעות

טעות

סקס, אבק כוכבים, ופוליטיקה, כל מיני

ברלוסקוני, או – "האופרה לה מרמור, מאת פרלש" .

היה לי פה מגיב קבוע (שהאייפי שלו הוליך למחשב של אחד ממשרדי הממשלה) בעל עניין מיוחד בברלוסקוני ובתחזית שלי ש"זה ייגמר בדמעות". שערוריות המין של ברלוסקוני הן כניראה המסמרים בארונו הציבורי, גם אם יקרטע עוד זמן מה בשלטון. בינתיים צצו שמות של שפחות מין מיובאות שהעידו על החצר הרומאית (תרתי משמע) ועינוגיה החולניים, אחת מהן מצריה , ועיתון רומני הוסיף גם שם ישראלי לעיסה. (מה שלא מפתיע, מעמדה של ישראל אינו שונה מכל מדינת עולם שלישי המייצאת מין, וצעצועי אקזוטיקה אנושיים, לחצרות השליטים המערביים). השאלה לדעתי כרגע אינה אם ברלוסקוני יפול, ממשלתו כבר צולעת למדי, אלא אם ייקבר קבורת חמור כראוי לו, או שיחלץ מזה בעזרת התפטרות מוקדמת.

<strong>רשימת הנדלן הסודית הודלפה הרשימה נפלה ועלתה שוב !!!!!!

ברשת מסתובב לינק סקסי לאתר של "רשימת פושעי המלחמה של עופרת יצוקה", (עדכון, הלינק שבור, אבל עדכנתי בסוף הספקה בלינק החדש**) הצצתי בחומר והבנתי שהיתה כאן טעות מביכה. הרשימה מונה כמה עשרות בכירים בצה"ל וכמה פחות בכירים, ומציינת בחלק מן המקרים את הכתובת של הנאשם. הפצצה האמיתית, לטעמי, היא בתחום הנדלן והדמוגרפיה. קודם כל, תל אביב המתנאה בהיותה עיר המשתמטים והשמאלנים דוקא חביבה על קצינים צמאי דם וקרביים. זכרון יעקב מתחרה צמוד במודיעין-רעות כיעד נדלן מועדף על בכירים מאד מאד (חשוב להבנת הגו'נגל הנדלני המכוער המתרחש "בבועה" הזו), קיסריה, שכונת עוני ידועה בין הכתובות הנפוצות בחונטה. דמוגרפיה – המון, אבל המון, מזרחים בצמרת הכי צמרתית, וגם אי אלו ערבים בפיקוד הבכיר של פושעי המלחמה, אי אלו יפהפיות עם תמונות שיצאו מ"בוק" של חברת דוגמנות זולה. עברתי על רשימת הכתובת, כמו שעוברים על רשימת עברייני המין שעלתה לאחרונה לרשת, (תודה למי שטרח), לבדוק אם יש לידי אלמנטים חשודים, לא מטעמי מצפון, אלא כדי להיערך למתקפות נדלן, פינויים, הפרעות לתנועה, בניית צמתים רחבות לשיירות הלימוזינה הצבאיות המשתרכות לבית הבכיר, "אבטחה וזונות" בשכונה, (צ'ייני, למשל עשוי לעודד את תעשיית בתי האירוח והחשפנות, וגם הלבשה תחתונה ומלמלה), ושאר קומבינות כמקובל באזורים שבהם גרים הארכי מקמבנים ובעלי הפנסיות.
עוד תגלית מעניינת, צה"ל התחיל להשתמש בשמות ערבים ליחידות סער, המון סוגי נחשים, זאבים וחיות רעותץ מבחינה לשונית ובחירת השמות זה מזכיר בהחלט את היצירתיות של שכננו המשקיעים הרבה ביצירת אלמנט מאצו מפחיד בכל קבוצת ילדים שזורקת אבנים (גדוד חללי המתאבדים והנחשים). ובאמת כאשר צופים ברשימה מתרשמים שהיא יכולה להתאים בהחלט לכל אחד מצבאות האזור, או כל גן ילדים לפני HALLOWEEN, כפי שאמרתי כבר, השלום הגיע, המזרח התיכון החדש כבר פה, רק לא שמנו לב ואולי זה גם לא מציאה גדולה.

עדכון: האתר המקורי הופל, הנה הלינק שבינתיים כן עובד
יתכן שזו מלכודת סייבר לבדיקת טכנולוגיות ההפלה של אתרים :), בקיצור, אנחנו פה בעיצומה של מלחמת סייבר לא מרתקת בכלל…

רצח בהוליווד ומקלט מדיני

לפני כמה שבועות התרוצץ ברשת סיפור מעניין על השחקן קווייד ורעייתו שהגישו בקשה למקלט מדיני בקנדה, בטענה שיש כנופיה של רוצחים בהוליווד ש"הוציאו עליהם חוזה". הדעות בקשר לעניין נעו בין רחמים על שקיעתו הפסיכוטית של שחקן גדול (ושקיעתו בחובות כספיים גם כן) ובין הרהור על ריבוי מקרי המוות המוזרים והלא פתורים בהוליווד בשנים האחרונות, וכן בנושא הסמים והוליווד. והנה היום, אירוע תמוה שבודאי יסייע לזוג קוויד בעניינם, רציחה ברוטאלית ומאפיונרית של יח"צנית צמרת בהוליווד, ממש ברחוב, ממש כמו בסרטים, כמה כדורים מכוונים היטב לנהגת המרצדס המפוארת מרכב נוסע.

הוליווד מקבלת גם סטירה קטנה _ויריקה קטנה ליהודים השולטים בה) מזאן לוק גודאר, ענק הקולנוע הצרפתי שלא טרח להגיע לקבל פרס, כי "אין לו ויזה ואין לו כוח לנסוע כל כך הרבה שעות". גודאר הביע את דעתו על הוליווד בסרט היפהפה "בשבח האהבה", והשווה אותה בערך לעדר וומפירים. בדרך הוא מכניס ליהודים על ה"אובר רגישות" לביקורת, ודי בצדק לטעמי. הוא מזכיר שם את העובדה ש"היהודים סגרו עסקה די מהר עם המאפיה", ואת ריבוי בעלי הקזינו היהודים העשירים בלאס וגאס (ואכן, אלה גם מקימים לנו ממשלות פה ועיתונים ועוד מעט יכתבו את התנך מחדש, עם סיפור יריחו ב', הזונה תישאר, ואולי היא אפילו תתחתן עם גנרל יהושע, ואולי גם השופרות, אבל במקום חומה נקבל קזינו).

הדליק שריפה וצועק "אש"

ארי שביט עושה מעשה יצחק רבין ומכנה את המתנחלים ותומכיהם בשם "הימין המטורלל", הכל למען ההסדר והחבילה שהביא פטרונו נתניהו מאמריקע. היה זה שביט, כמדומני שהבעיר את השריפה של "קודם יכירו במדינה יהודית", ועוד בתוכנית טלויזיה של דן מרגלית, ועכשיו הוא תוהה למה המטורללים שהוא התכוון להסית אז, מתרגשים. הטוקבקים מתפוצצים ממטורללים שנעלבו, אך חלק מהם מזכירים לשביט שהמטורלל הראשי יושב בבית ראש הממשלה, וניראה שהם צודקים….

פרשת רוזן-אייפאק, היבטים מקומיים

אייפאק, השדולה "למען ישראל" בארצות הברית, הגישה השבוע תצהירים ומסמכים בתמיכה לבקשתה למחוק על הסף את תביעת הדיבה שהגיש נגדה סטיב רוזן, מי שהיה מנכ"ל השדולה. רוזן פוטר תוך כדי החקירה של האפ.בי.איי בפרשת לורנס פרנקלין שכונה "המרגל בפנטגון". רוזן טען שהמעסיקה שלו לשעבר הוציאה דיבתו רעה כדי לחלץ את עצמה מחבות משפטית ובעיקר מיחסי ציבור גרועים. ניסיונות קודמים של אייפאק להסיר את האיום המשפטי הזה נכשלו, כך שכניראה רוזן הרים את הנטל הנדרש כדי להתחיל את ההליך לגופו.

כותרות העיתונים בנושא זה קצת דרמטיות, נכתב שאייפאק הסירה כפפות כדי לחסל את התביעה המשפטית. הכוונה היא לחשיפה של הרגליו המיניים הלא שגרתיים של רוזן, שלפי הכתוב היה הומו בארון, שנישא חמש פעמים בעיקר כדי להציג "כיסוי" מהוגן. זאת ועוד, רוזן הוריד פורנו במחשב משרדו (וכך גם שאר הבכירים, נכתב), וגם שוטט באתרים פומביים וגלויים כמו קרייגסליסט כדי לחפש ולפתות גברים נשואים לקיים איתו יחסי מין. חשיפה מעניינת נוספת, שבאה בדרך אגב, היא רשימת "הנדבנים" שתרמו מיליון דולר להגנה המשפטית של רוזן, ביניהם חיים סבן ודניאל אברהם (ויש עוד שאני לא מכירה).

כלשעצמי, ניראה לי שבין השיטין יש איום מרומז על רוזן, שדברים אחרים ייחשפו אם לא ירד מהעץ, ולכן בכל הקשור לפורנו באינטרנט הייתי רואה בזה רק קצה קרחון בתרבות הארגונית של אייפאק ומפעיליה הישראלים.

כמה סוגיות יבשות בתחום המשפט
1. מעבידים פוליטיים שמרוצצים גולגלות

ראשית, התביעה היתה מעניינת וחריגה במובן זה שמדובר בעובד התובע מעביד בלשון הרע. ההגנה על מעבידים המוציאים דיבת עובד לשעבר היא רחבה במיוחד ביחס למקרים אחרים, ולכן נטל ההוכחה שמדובר בחריגה נופל על התובע, במקרה מיוחד זה סביר היה שהשופט יתן מרחב נוח יחסית לתובע, כיון שלא כל יום תובע מנכ"ל של הארגון החזק ביותר בוושינגטון את מעבידו, ולא כל יום אפשר לצפות במלחמת דיאדוכים מרתקת כזו. מכל מקום, מחיקה על הסף היתה מותירה תחושה לא טובה של "צנזורה" או של הפעלת לחצים על השופט.

עניין זה כלשעצמו הוא חשוב לדעתי בענף שבו מדובר, כיון שמעבידים במקרים האלה הם גופים פוליטיים, ואלה כידוע עוסקים בקומבינות ולא בייצור תחתונים. לכן, במקרים רבים עובד משמש "ש.ג." או שעיר לעזאזל, כדי למנוע נזקים פוליטיים, ואין מקום להתיר זאת, משפטית. בארץ זה מאד מקובל, אנשים נרדפים ממש על ידי מעבידים כאשר הם חושפים שחיתות למשל, או מסיבות שרירותיות אחרות, כמו למשל להסוות פעילות חשאית בארגון ועניינים אחרים.

נידמה לי שבעניין זה יש להציב רף גבוה יותר משפטית, וכך כבר נעשה גם אם העניין ייגמר בשלב הזה בפשרה ללא פסיקה. מי שעבד בענף הפוליטי-שדולתי מכיר את התככים המתרוצצים שם, ואיך "אפשר להוציא על מישהו חוזה" כדי להסוות בעצם פשלה של מישהו אחר, או כדי לרצות תורם מסיבות לא ענייניות וכולי. במקרה כזה יש להטיל על המעביד "קנס" בדמות פיצויים כבדים.

2. אחריות עובד מעביד ואחריות נזיקית ופלילית כלפי צד ג, בסבך של ארגונים בעלי כמה אדונים

נקודה אחרת שעולה כאן, ובה נחוצה התערבות של מערכת המשפט הישראלית, היא שרשרת הפיקוד שנוצרה, בשטח האפור הזה, בין אייפאק לבין גופי מודיעין של ישראל וגופי ממשלה בכירים (נציגות דיפלומטית וכולי). מה שעולה מן החומר פותח פתח לעקיפת החוק וה ACCOUNTABILITY הן של ממשלת ישראל והן של אייפאק, בייזום פעילויות פרובלמטיות מול הממשל במהלך "הלובי". רוזן ואייפאק מתארים שגרת עבודה הדומה מאד לפעילות של ארגון ביון, בעצם. ניסיון להשפיע מצד אחד על כל גורם בעל כוח בכל אמצעי שיש; שליפת מידע אגרסיבית ממקורות המחזיקים את המידע קרוב לחזה, בין סודות בטחוניים ובין אחרים, כי "ידע הוא כוח". חלק מן התוכניות והתככים נעשו בפורום שנוצר, שהוא אנשי שגרירות, שחלקם יש להניח עובדים של ארגוני בטחון ישראלים תחת כסות רשמית של משרד החוץ או מעסיקים גלויים אחרים (משלחות רשמיות וכולי), ובין פקידי אייפאק. לא ברור מי נותן הפקודות ומי המקבל, ומכאן שבמצב כזה "אין אחראים", כאשר משהו משתבש, ובכלל, פתח גדול למעשים פוגעניים בחושך, לא רק עבירות נגד הנהלים האמריקאים של לובי, אלא בכלל, כולל גם מול ישראלים.

בימים אלה זה עוזר להבין מה קרה עם פולארד, ואיך יצא ש"אף אחד לא אשם ולא אחראי מולו" , כאשר החלטות מתקבלות בארוחות בוקר במסעדה (כפי שמתאר רוזן), או בצ'ט פורנוגרפי ברשת.

מבקר המדינה עסוק
בעוד שהמבקר זורק לנו כמה פירורים בנוגע למאוחדת, צריך היה לשאול מדוע אינו חוקר את נהלי העבודה של ממשלת ישראל מול אייפאק. שאלות כספיות עולות סביב חיים סבן, שידו בכל ויד כל בו, ואולי אפשר להתחיל להבין למה הוא קיבל במתנה את בזק ואת האפשרות להרוס את תשתית התקשורת הציבורית בישראל. הנושא של ריגול או לא, הוא שולי בעיני, לעומת הנזקים העצומים הנגרמים לשלטון החוק בישראל דוקא, עקב הקומבינות האלה שמטבען "אינן רשמיות". מדובר במקרים רבים על הפרת סדרי שלטון ומשפט בקנה מידה חמור, כאשר כולם עוברים את המסננת, ומנצלים את האפשרות לחמוק מאחריות באמצעות הכובעים הכפולים, האזרחויות הכפולות, והעמימות של הסודיות. בעוד האף בי איי דואג לעניינים האמריקאים, אין אף אחד פה שדואג לפעול בהשלכות הפרשה על הצד הישראלי.

התחשבנויות ;בצורת

קופת חולים והסוסים ברחו

מבקר המדינה הוציא דו"ח חמור במיוחד נגד קופת חולים מאוחדת, מי שקרא התרשם בעצמו שמדובר בחבורת שודדים חסרי בושה, בלט מבחינתי הבכיר שקימבן משהו עם בתי מרקחת (על חשבון הקופה) כדי שיספקו לו תרופות שאינן בסל התרופות, יקרות במיוחד, עבור בן משפחה. מאחר שנתקלתי בשחיתות של מאוחדת בעצמי, ואף דיווחתי על ההתדיינות מולה בתביעות קטנות, לא הופתעתי משום דבר. מתחיל להדאיג, עם זאת, משהו אחר והוא הנוהל של מערכת המשפט לאפשר שנים ארוכות של שחיתות עמוקה ובסיסית (במקרה זה שחיתות המסכנת חיי אדם), עד שבור השופכין גולש ומגיע למבקר. שם "עושים סדר" אמנם, אבל המתים כבר לא יחזרו לחיים, וכמובן גרוש מכל הגניבות האלה לא יוחזר למבוטח "הקטן" שעל גבו נעשה הון עתק. זה הסידור, והוא לא ממש משמח או יעיל (אם באמת הכוונה היא למגר את השחיתות כמובן, מה שלא ניראה לי).
מן הסיפור שלי, והרי הלינק לחלק הדיווח שנותר מאז בבלוג הזה, עולה תמיהה בקשר לשופט, אשר מצהיר אמנם שהוא מינוי פרוטקציה של סיירת מטכל, ומנמיך ציפיות בהגינותו, אבל בכל זאת, מדוע השופטים האלה ממשיכים להתמנות ולשרת, גם אחרי שמתברר שהם הם שהשתיקו את הנורות האדומות ואת המתלוננים בזמן אמת ? תהיה נוספת שתישאר כניראה בגדר הרהור ליום חם, זה אחריות פלילית או לפחות מקצועית של היועצים המשפטיים של המאוחדת הזו,, מה תפקידם ? קונסיליירי ? כניראה שכן.

מערכת המשפט סדרה לה עכשיו שסתום בטחון או מעין "כליא ברק" שמטאטא את הזבל, שנותר אחריה, אבל במועד הנוח מאד למושחתים, אחרי שהכסף כבר עבר מהצרכן הקטן לגנבים הגדולים, חבריהם הטובים של צמרת המשפט בישראל.
האם לאור דו"ח המבקר יחזיר לי מישהו את הכסף שגנבו, כניראה כדי לממן את התרופות של המנכ"ל ? עשרים אלף ש"ח של הוצאות רפואיות, וששת אלפים ש"ח ששילמתי לביטוח המזוייף של מאוחדת…ואני בטח לא המקרה הכי מזעזע..

איך הפסדתי את סטייק חיי
להפתעתי הרבה קיבלתי בסופ"ש אימייל נעים סבר מהאוניברסיטה שבה סיימתי תואר שני, באמריקה, המזמינה את ה"אלומניי" (הבוגרים) הישראלים לארוחת שחיתות בתל אביב, במקום שנראה לי מדהים בשם "ביסטרו כרמלה". בדיוק באותו יום קיטרתי לחברה שלי בטלפון שבגלל מחסור הכיס אני בעצם אוכלת רק פחמימות ומתחילה להרגיש חולשה. בו ברגע נפתחו שערי השמיים ונחתה הזמנה לארוחה רוויית חלבונים שיכולה היתה לשפר את המאזן מקצה לקצה. אלה מסוג הארוחות שעלותן הריאלית שקולה לסך ההוצאות המשפחתיות שלי לחודש ימים, ולא יכולתי לסרב, הגם שעלות הנסיעה לשם היתה מקשה עלי לגמור את החודש, ומבט קל בארון הסמרטוטים שלי דיכא כל חשק לצאת לעיר הגדולה. אמנם רכשתי כמה שמלות באיזה דוכן חיסול בחדרה, אבל שמלה שעלתה בסייל 15 "שח, לא מרשימה אנשים שהטיפ שהם משאירים במסעדה שקול לשכר דירה חודשי.

רצה הגורל המר, או אולי הטוב, מי יודע, ובאותו יום נפל ענן פיח שחור על תל אביב, ובתור משפחה הסובלת מאסתמה, נבצר ממני להגיע. רוב בוגרי האוניברסיטה הזו בישראל הם "פעילי זכויות אדם" שקיבלו מלגה על חשבון הקרן החדשה לישראל, מיעוטם הם ישראלים מן השורה שלמדו שם על חשבונם, כיון ששכר הלימוד הרגיל הוא כעשרים אלף דולר לשנה, כמדומני. יוזם האירוע הוא בוגר התוכנית, אמריקאי דוקא, שבא לסיבוב עסקי בישראל ורצה להכיר את העמיתים המקומיים. כך לא יצא לי לראות, אחרי עשרים שנה, את המצפונאים המקצועיים הותיקים, ואני מקווה שתהיה הזדמנות חוזרת למשתרכים בקצה המחנה. עד אז אקנה חליפה….

בצורת

תל אביב סרוחה תחת ענן שניראה רע למדי, גם פה צפונה משם האויר מזכיר סרטים כמו "היום שאחרי" , או לחילופין את תיאורי המקרא על שנות הבצורת ששלחו את אבותנו למצרים לשבור שבר. אמצע נובמבר, שלושים וחמש מעלות, האויר מטונף, השמש מתחבאה מאחורי שמים עכורים, ואלוהים עוצר את חסדיו מליפול ארצה ולשטוף את כל הרע.

צבא העם ?

המסונג'ר מכפר אז"ר

בתגובה לפוסט הקודם במסגרת "השמאל והבלוגוספירה כמועדון פנאי של 8200", קיבלתי כמה תגובותפרטיות נעלבות, שזו יחידה נפלאה המגייסת בשוויון מלא גם יוצאי שכונות ומזרחים, ואני משערת שגם נשים, וטרנסג'נדרים. ואולי אפילו ערבים וחרדים.

הלו?!! הגזמתם לגמרי עם עניין השמונה מאתיים. כולם היו שם. אחותי ובעלי ושתיים מהחברות הכי טובות שלי. אחת מהן היא פעילה חברתית סופר-רדיקאלית, עם ביקורת חברתית ופעילות פי אלף משל כולם כאן. השנייה, מאשדוד ממשפחה שהיא אשכרה ענייה (אה, ומזרחית). מה שכן – הם די נבונים כולם. העדיפו לקחת אותם לשם ולנצל את השכל שלהם במקום לשלוח אותם לשטח. וכולנו, אגב, היינו אז בני 18, לעזאזל. רובנו מתביישים במה שעשינו אז. מןדיעין אן לא

מאת מישהי בשם "אלה" הכותבת אלי מארצות הברית

זה הזכיר לי שרציתי לכתוב משהו על המינוי החדש של ראש השב"כ אשר לפי פרסומים זרים הוא יוצא גרוזיה, ומהווה פריצת דרך בשבירת ההגמוניה האשכנזית בשירותים החשאיים. אומרים שבחדרו של מאיר דגן יש תמונה של נאצי המכוון רובה לילד יהודי, ומעכשיו, כניראה יהיו תמונות של ילד מזרחי גלוח שיער אל מול מכונות רטנגן. הזמנים משתנים ואיתן השנאות והתסכולים האישיים המזינים מנגנוני כוח וחושך, וסבבה, צריך קצת לערבב, זה לא מזיק.

מוביליות חברתית וכלכליות דרך יחידות עלית אינו חידוש או אמצאה של צבא העם בציון, כבר הממלוכים עשו זאת ובסופו של דבר, דרך הצבא, אפילו השתלטו על קיסרות מצרים לכמה דורות, בפוטש צבאי-עדתי. יש האומרים שאפילו הציונות היא מין שדרוג דרך הקירבון, כלומר השואה כמבחן כניסה למועדון המדינות המתועשות…משהו כזה.

מזכיר לי שיחה, נידמה לי עם יוצאת 8200 (אלה מזוהים על ידי שקרנות פתולוגית ברמה של אמנות מעוררת הערצה ממש), על מידרוג חברתי של נשים בהתאם לדרגה הכלכלית והחברתית של מי שאנס אותן. נאמר אם נאנסתי על ידי מפקד חיל, מעמדי בקרב קהילת ה"שורדות" וה"אקטיביסטיות" גבוה מזה של האשה האומללה שאתרע מזלה להיאנס או להיות מוטרדת על ידי רס"ר אתיופי בלבד. טוב זה לא בדיוק אחד על אחד, אבל יש משהו בזה שמוטרדות או נאנסות או אפילו נפגעות גילוי עריות מקבלות יחס שונה אם האנס הוא "חשוב", ולו רק מפני שאז יש ערך תקשורתי לסיפור שלהן. וכך, אם כבר להיאנס אז על ידי "סלב" ולא סתם אחד. או אם כבר גנוסייד אז עדיף שהגרמנים אחראים ולא איזה עם נידח ולא חשוב, כמו טורקיה.

אני מצאתי שזה מעודד שראש השב"כ יתקן קצת את האפליות וישחרר כמה מזרחים שנפלו קורבן לאליטות האשכנזיות, אבל אני משערת שהשיטה לא תשתנה, ובמקום מסונג'רים מרוקאים נקבל מסונג'רים יוצאי חבר העמים, עד לסיבוב הבא של שינאה ואפליה מתקנת. אם אפשר לסמוך על משהו זה על נצחיות השנאה כמנגנון המנציח אלימות. לא חידשתי בזה כלום, כבר הפילוסוף גורג לוקאס ניסח את זה טוב מכולם בכללי האתיקה של "הג'די".

מי ימצמץ ראשון, והלבן בעיניים
אם נחזור לעניין, אז הבעיה אינה אידיאולוגית בעצם,ואין הבדל בעיני באופן ההתנהלות של יואב גלנט בקרקעות מושבו עמיקם, ובין התנהלות של "יוצאי מודיעין" באינטרנט, מדובר בהרגלים של ניכוס, אלימות, ואדנות, שמשתלטים על השיח כמו וירוס, ומרוקנים אותו מתוכן, ולא חשוב כמה יפה ניראה התוכן בהתחלה.

אין מה לעשות, התכונות שצבא צריך ומקדם, ובפרט יחידות מודיעין, אינן מועילות במסגרות אחרות, ולא יעזור שום אידיאולוגיה של "צבא העם", או "כור היתוך" או "על חרבנו תקומה ועזוז" כדי לשנות זאת. התוצאות של מידרוג צבאי ניכרות בכל מקום, חורבן מוחלט ושממה, חוץ מאשר בסקטורים שבהם הכשרה כזו הולמת את הצרכים (אולי שוק ההון ויזמות עסקית בשוק חופשי). העובדה שיוצא היחידה או הרמטכל או ראש השב"כ או הבלוגר הוא מזרחי, אשה, יוצא שכונות, לא תשנה סדרי עולם, ולא קשורה לעניין.

ואני שוב טוחנת מים….

נהי וקינה בלשכת עורכי הדין

לאחרונה נאלצה לשכת עורכי הדין להיזקק לגל העכור של שינאה ממש העולה מן הציבור כלפי חבריה בכל שלל תפקידיהם וכובעיהם. הסיבה לכך אינה עניינית כמובן, אלא חרדה הישרדותית וכך יש לנו מתקפה של יח"צ בימים האחרונים, קודם כל שמענו שהלשכה מזועזעת מכך ששמונים אחוזים מהנתבעים בערכאות אינם מיוצגים כי אין להם כסף לעורך דין. נתון תמוה לאור ריבוי החברים בלשכה, ולא תמוה בכלל אם מבינים שהחביירים ייצרו לעצמם מכונת ביצי זהב בייזום תביעות סרק נגד אזרחים נטולי כסף כדי לינוק מהם את הדם שעוד יש להם. בנקים' תאגידי תקשורת ורשויות מקומיות ואפילו, כן הלשכה עצמה (שערוריית הגבייה של דמי חבר), מעסיקים עורכי דין במאות ואלפים להגיש תביעות סרק (*) ולהטיל את ההוצאות באמצעות מערכת המשפט ההוצל"פ המושחת, על האזרח. לא רק שהאזרח הקטן נתבע לשלם סכום שלא חייב, אלא שהוא צריך לממן את עורך הדין שהמציא את החוב. והשיטה עובדת רק נגד מי שאין לו כסף להתגונן כמובן, באמצעות עורך דין. אז פתרון הלשכה ? שכר מצווה. פרוייקט "צדקה" של אותם מתעשרים שלא כדין, שיתן ייצוג בבחינת נדבות לכמה אנשים, ויעשה מזה יח"צ טוב טוב.
זעזוע שני, כביכול, ממצב מערכת המשפט, הלשכה "גילתה" שהמצב בבתי המשפט על הפנים. ואללה חידוש. שופטים צועקים ומרמים ולא כותבים בפרטיכל מה שבאמת קורה. ומה הפתרון ? יוגשו תלונות לועדת האתיקה של….הלשכה עצמה, נגד שופטים ועורכי דין.

מזכיר לי שלפני כמה שנים נתקלתי בעורך דין מהזן החדש שלשכה מטפחת, בוגר מכללות, עילג ואלים, בתשובה להערות שלי על האתיקה הפסולה שלו הוא הסביר לי שאני "אדם שעושה בעיות" ולכן הוא לא מתפלא שמקצוע עורכי הדין "הקיא אותי" (הסברתי לו שאני עורכת דין לשעבר, וזו היתה תשובתו המידית) . נידמה לי שקראו לו לקפיש או משהו כזה. אני משערת שהוא גם יוצא יחידת קומנדו עלית או משהו כזה, ולמד לענות לכל אחד במתקפה עוד יותר מזעזעת מהקודמת, כמיטב ההכשרה הצבאית או מה שנקרא אצלנו תגובה ציונית הולמת" מתוך הזרגון הצבאי. דוגמא לתכונה המלבבת הזו מצאנו שוב, גם בפרשת עורכת דין שפיגל והנאשם באונס הקבוצתי. חיילים ותיקים אף פעם לא מתנצלים….חחחחחח

ואולי בעצם
LOVE MEANS NEVER HAVING TO SAY YOU ARE SORRY ……

(*) הסברתי במקומות אחרים את השיטה. לעיתים אלה חובות מומצאים ממש, לעיתים "חובות זומבי", לעיתים התובע יוצר את החוב בכוונה (אי משלוח הודעות גביה בזמן והמתנה להבשלת החוב) ועוד ועוד. במקרים אחרים זה חוב כשר, כמו למשל אי פרעון הלוואה או יתרות חובה בחשבון, אבל התביעה היא סרק, והסברים על כך בפוסטים אחרים על תאגידי תקשורת, רשויות מקומיות, ובנקים.