פצצת מין

 

 

עירק אהובתי

 

ה"ניצחון" בעירק, כלומר, השלטת הדמוקרטיה והחירות, מתקדמים בצורה מדהימה. בשנה האחרונה מדווחים כלי התקשורת כמעט כל יום על עשרות הרוגים אזרחים, ולמעשה, מדובר היום במצב של כאוס ואנרכיה, העלמות התשתית האנושית והחברתית במדינה בת עשרות מיליוני בני אדם. הרג אזרחים הופך גם הוא לשגרה, כידוע היטב לאדריכלי המלחמות, ולאחר הדיווח השלישי, הידיעה עוברת לעמודים הפנימיים, לאחר מכן לאחוריים, ולבסוף מסתפקים כלי התקשורת בדיווח על מקרים קיצוניים בלבד. שמונים הרוגים, למשל, לעומת שלושים.

 

אחד ה"ספינים" התקשורתיים המעניינים, במלחמה זו שהורתה בספין, התרחש בשבוע שעבר כאשר יאהו דיווח על כותרת ש"הצבא האמריקאי נלחם בתופעת סחר הנשים לצרכי זנות". קורא תמים, או בלתי מיודע, עשוי היה לחשוב שסחר נשים לצרכי מין הוא תופעת טבע עירקית, וצבא השחרור האמריקאי הנאור הגיע לשם למגרה. כמובן, המציאות הפוכה. התופעה לא היתה קיימת כלל בעירק, ועתה הפכה ל"מכת מדינה" בעקבות הכאוס והעדר שלטון חוק ומשטרה. נערות צעירות מאד נחטפות ונמכרות לכל המרבה במחיר, והכונה היא למשהו בסדר גודל של אלף דולר לשפחה צעירה. הנערות נשלחות לכל רחבי העולם, ואין להן למעשה אלטרנטיבה אחרת שתבטיח את חייהן.

 

כתבה נוספת, מפורטת יותר, בנושא כאוב זה התפרסמה ב"טיים" ובה מתוסף פרט מענין. אחת הנערות האלה,

stunning 18-year-old nicknamed Amna, her black hair pulled back in a  ponytail, says she was taken from an orphanage by an armed gang just after the U.S. invasion and sent to brothels in Samarra, al-Qaim on the border with Syria, and Mosul in the north before she was taken back to Baghdad, drugged with pills, dressed in a suicide belt and sent to bomb a cleric's office in Khadamiyah, where she turned herself in to the police. A judge gave her a seven-year jail sentence "for her sake" to protect her from the gang, according to the prison director.   מתכון מהיר ליצירת פצצה

כמו רבות אחרות, נחטפה ונשלחה לבתי זונות בצפון עירק, הועברה מעיר לעיר, והוחזרה לבסוף על ידי שוביה לבגדד. שם חיכתה לה משימה אחרת. היא סוממה היטב בכדורים כלשהם (?), הולבשה בחגורת נפץ ונשלחה לפוצץ את עצמה במשרדו של איש דת כלשהו. בכוחות עליונים היא הסגירה עצמה למשטרה, ונגזרו עליה שבע שנות מאסר "הגנתי", לדברי השופט. כלומר, מאחר שהיא – כמו האחרות – יתומה ולבדה בעולם – הרי שהות בבית הסוהר עשויה להציל אותה משוביה או מדומים להם, חיות טרף המסתובבות בין ההריסות של מדינה גדולה, ומנצלות את המצב.

 

הנושא מעלה כמה שאלות חשובות, שעל רבות מהן אין תשובה. האם הרס המדינה העירקית היה באמת מטרת המבצע ל"שחרור עירק מהעריץ סדאם" ? האם מטרה זו משרתת את ישראל ? והאם היא מוסרית ? כמו כן, יתכן שהרס עירק מהווה דגם חדש ומתהווה של לוחמה שטרם ראינו כמותו. כלומר, מבצע צבאי שעיקר מטרתו להצית מנגנון הרס פנימי שימשיך להזין את עצמו בדלק השינאה. את זה אפשר להשיג בסדרה של מעשי טרור שיוצרים פילוג בין הקבוצות המקומיות המאשימות זו את זו.

כמובן, חשוב לבחון מי מרוויח מן המהומה הזו ושפיכות הדמים. מה שבטוח, סוחרי האדם חוככים ידיהם בהנאה. תופעות דומות ראינו בהקשר של "אחרי הצונאמי" (חטיפת תינוקות לעבדות ככל הניראה או למכירה, וילדים בכלל) וגם בהקשר של סופת ההוריקן קתרינה. ילדים רבים מוגדרים עד היום "נעדרים". לפחות במקרה אחד, ידוע על סוחר אדם שהסתובב בסמוך למרכזי הסיוע בניו אורלינס והכניס למכוניתו המפוארת נערות נאות, תחת אמתלא זו אחרת. מאז הן לא ניראו יותר.

 

—-

אך השאלה המעניינת במיוחד היא מערך הייצור והסחר "במחבלים מתאבדים" לשימוש חד פעמי. (אגב, נערה נוספת שימשה כמחבלת מתאבדת בסרי לנקה, היא אפילו היתה בהריון מה שאפשר לה להיכנס למחנה צבאי, ולפגוע במטרה קשה במיוחד, מפקד צבאי בכיר). מסתבר שלא קשה לייצר פצצה אנושית מסוכנת (שאנחנו נוהגים לצייר בדמיוננו כיצור מרושע ולא אנושי). טול נערה מבולבלת שהתייתמה ונעקרה מביתה עקב הפצצה; העבר אותה טראומה אכזרית וממושכת כשפחת מין בבתי זונות קשים במיוחד; סמם והלבש, ושלח להתפוצץ. ברוב המקרים, השילוב של בילבול, נואשות, סמים, ואובדניות יעשה את שלו. וכך, באופן זול לחלוטין ייצרת "מחבל מתאבד" המאשר אפילו את הסטראוטיפ הדרוש. במידה והפצצה כזו היתה מצליחה, מייד היה נופל החשד על הפלג הדתי המתחרה. אפשר להמשיך ולהפליג בספקולציות לגבי האופן שבו הוכשרו למשל המחבלים שפגעו במגדלי התאומים, ועוד מקרים נוספים. כאשר נושא הפצצה הוא בן לקבוצה מסויימת, מייד יפול החשד על הציבור הזה, אך כפי שרואים מן המאמר הזה, השולח- או היצרן – יכול להיות כל אחד, כל ארגון, וכל מדינה.

 

 

 

מליון נמושות

 

בחודש האחרון התפרסמו מספר ידיעות המסכמות את מספר היורדים מישראל ב – מ י ל י ו ן בני אדם. (במקום אחד נכתב 800,000). לסבר את האוזן, מדובר במספר האנשים המאכלס את כל גוש דן, כולל תל אביב רבתי, וכרבע מן הישראלים (היהודים). זהו נתון מדהים אשר משום מה אינו זוכה להתייחסות ולא למאמרי מערכת חוצבי להבות.

 

ההנחה המקובלת לצורך הדיונים, בין ציונים נלהבים ובין ספקנים (ותיקים כחדשים כמותי) היא ש"הציונות היא

השליחים של מדינת ישראל בארצות ניכר כבר מזמן הפכו למשל ולשנינה, מייצגים למעשה נאמנה את הפרכא שבקיום הציוני הצעקני והאלים. רובם מנצלים את השהות בחו"ל כדי לארגן להם ניירות ולהשאר שם בתום הקדנציה. היתר הם אנשים שלולא קשרים במרכז הליכוד לא היו מוצאים עבודה בשום מקום אחר, וכך הם נוחתים לפתע לתוך משרה ייצוגית, המאפשרת להמשיך ולעסוק בפלילים בנחת תחת חסות הדיפלומטיה. תפסו אמריקה לכמה זמן עד ההרשעה הבאה. אלה באים להטיף ל"יורדים" על ציונות. למעשה, ביקור קצר בקונסוליה הישראלית משמש כסם התעוררות לכל מהגר שנתקף בעוויתות נוסטלגיה. יתר הסגל מורכב משפיונים למחצה שקורצים כאשר הם מסבירים את תפקידם בנציגות, בסוכנות או בכל משרה שליחותית אחרת.

מפעל מצליח" ועם הצלחה לא מתווכחים, אפשר רק לזנב בה בנביחות שוא, כאשר שיירת הנצחון עוברת בסך. ובכלל, הציונים תמיד משתבחים במציאות, כלומר, שבין אם המפעל היה צודק וראוי, ובין אם אינו מוסרי, הרי הוא עובדה מוגמרת ו"על הערבים להסתגל לכך". משהו בסגנון הזה. אך לנוכח הנתון הזה קשה מאד לכנות את המפעל הציוני בשם "הצלחה" לפחות במדד המקובל של מספרים ופופולאריות. מיליון יורדים במדינה שרובה מורכבת מעולים, זהו כשלון צורב. המציאות מדברת ברגליים, רגליהם של אותו מיליון ישראלים אשר בשקט בשקט לקחו את מטלטליהם ובחרו בקשיי הגירה על פני החלום הציוני. גם אם חלקם ממשיך לתמוך בישראל במילים, הרי במקרה זה ההצבעה ברגליים היא הנותנת.

 

היום מתפרסם בהארץ נתון נוסף, "חמור" אף יותר. הישראלים שעקרו לקנדה, כך מסתבר, אפילו לא שומרים על יהדותם, לא כל שכן על דלת פתוחה לישראל. לא זו אף זו, שחלק ניכר מהם סובל מעוני, וחרף זאת אינו שוקל לחזור לארץ חלב ודבש, המדינה שעליה מכריזים פישר ונתניהו כהצלחה כלכלית מדהימה, צמיחה ותל"ג ובורסה.

ואכן, יהודי (לא כל שכן ישראלי, שהוא התמצית המזוקקת של הזהות היהודית) שאינו הולך שבי אחרי סיר הבשר, חזקה עליו שהשתמד סופית. וכי מה באמת נותר מן הזהות היהודית לפי משרדי הקליטה וההסברה והבטחון ? תאוות בצע ונצחנות כרונית. כל זה, כדי להבדיל את היהודי (קודש) מן הנוצרי הטיפש (דיונות של חול), שנותן את הלחי השניה וגם לא ממש מבין במסחר. לקנדה הגרו רק השנה כמעט שלושת אלפים אנשים. ובסך הכל בודאי מעל מאה אלף (הנתון הרשמי הוא ששים ושניים אלף, אך כבר נכתב רבות על אופן עריכת הסטטיסטיקות האלה שמותירות רבים מן היורדים במרשם התושבים הישראלי).

 

זהות יהודית

השנה שמעתי כמה וכמה פעמים, מאנשים שבדרך כלל מתבטאים בצורה אינטליגנטית למדי, את ההגדה העצמית המינימאליסטית של זהות. הטענה היתה שיהודי מבחינה מהותנית אינו מוותר על כבודו וזכותו, ואינו "מושיט את הלחי השניה". בנוסף לכך, תכונה מהותנית, וגאה, נוספת היא כישרון מסחר וחוש לכסף. חוש לכסף. מדברים אלה ניכרים אותות של ייאוש, וגם אותות השבר של האימפריאליזם התרבותי המערבי שמרסק את החברה הישראלית בעשורים האחרונים. הישראלי הסביר, החילוני (לא בסגנון שינוי הדווקאית, אלא חילוני סובלן), המשכיל, הקצת סטלן וקצת מעשי, המבקש בסך הכל לשרוד בשלום, ולגדל את ילדיו בשקט – אינו מבין מדוע הוא שונה בעצם מן הדמויות הנשקפות אליו מן המרקע, בסיטקומ השבועי או בפרסומת של קוקה קולה. בדרך כלל הוא נוסע פעמיים בשנה לחו"ל, וגם למד שם אולי באוניברסיטה, ועם שובו לארץ מגלה שהפנטזיה של "חמימות ושייכות" היא ורטיגו, או מעין "כאבי פנטום" של אבר קטוע שמעולם לא היה אלא בדמיונו.

אנשים אלה לא יתחילו לשמור שבת, תודה לאל, וגם לא להתנחל בחברון. מה נותר להם שיצדיק את השהות המעיקה כאן, מעבר להרגל, למשפחה, ולחברים ? כלום. ומכאן באו ההפנמות הטרגיות של סטראוטיפים אנטישמיים, כמו "חוש לכסף" או "עמידה על קוצו של יוד" (אני שמעתי את זה בגרסא מעט שונה, היהודי כ"פושר", או חתרן בלתי נלאה המבקש תמיד לכפות את רצונו על השאר). 

הגדיל לעשות ידיד שלי, אדם מקסים, נבון, הלוואי שכולם פה היו כמותו, כאשר הסביר לי בכובד ראש שאסור להיות פראיירים, כיון שזה מה שהופך אותנו ליהודים בעצם, ואילו ותרנות (כפי שאני הצטיירתי בעיניו) היא להרים ידיים ו….הסכיתו – "להפוך לוענונו". כניראה התכון לקדוש מעונה. .

 

הפרשנות שלו לזהות היהודית האולטימטיבית, תוך הנגדה לבחירה של וענונו, עוררה אצלי סקרנות אינטלקטואלית והמשכתי להציק לו בשאלות. לדידו, הנוצרי, כפי שהוא משתקף בבחירה של ישראלי כה שורשי כמו וענונו, הוא מי שבוחר ב"פרינציפ" מטופש על פני משא ומתן על חלק גדול יותר מן העוגה. כלומר, וענונו צריך היה לבחור עמדה מעשית יותר, ובמקום לעמוד על האידיאולוגיה, להיכנס למשחק, לנצל את מצבו כמי שנדפק ויש לו גם קצת סודות, כדי לסחור בטובין רגילים (כסף, מוניטין משופר, ואולי וילה על שפת הים, אם ניקח את הדוגמא של המפונים). היהודי האולטימטיבי, המהותני, מבין שהעולם כולו הבל, ושלכל ערך יש מחיר. לכן, יש משהו ילדותי בהתנצרות (אולי גם של ישו), בבחינת מתבגר נצחי שלא מבין את כללי המשחק הפוליטי. הערכה פסיכולוגיסטית זו של הנצרות וכניראה גם של המוסלמים, כ"ילדותיות", היא תופעה מעניינת.

הטיעון משך אותי בפשטותו, אך לפתע נזכרתי שהמרטיריות של ישו היא כאין ואפס לעומת הבחירה במוזלמניות, שהיא המודל הנגדי, כלומר, מצבו הקיומי של "היהודי המיואש". המוזלמן, שלא כמו המתנצר המעונה, מגלם את התמצית של "חוש לכסף" ו"לא לוותר", כלומר מה שנותר מהם לאחר שאיבד את כל הכסף ונהיה פראייר, לא עלינו. מבין שני המודלים, הילדותיות של וענונו עדיפה אלפי מונים על פני פתרון המוזלמן, אם אלה שתי האפשרויות שמציבה הדילמה הציונית ההשרדותית-דרוויניסטית.

——————————————————————————-

הרשע, יודעת ההסטוריה לאמר, משמיד את עצמו. כל ניסיון להתווכח איתו רק מעצים את כוחו לזמן מה. ולכן, אסתפק בזה. חמשים שנה, מיליון יורדים. וזה לפני ההתנפלות על השגרירות הפולנית והגרמנית בשנתיים האחרונות.  הפטריוט הציוני האחרון, השורשי והמחובר לאדמה, היהודי שכל מה שנותר ממנו הוא חוש לכסף ושתלטנות בכל מחיר – מצוי עכשיו במצב של "צמח", ככתובת על הקיר.

 

 

 

 

 

 

תרבות זניחה – דודי גולדמן על הבלוגוספירה

עידן המתכת, עידן הברזל

 

ביקשתי לראיין את דודי גולדמן, הכתב של ידיעות אחרונות לענייני אינטרנט (לרבות בלוגיאדה וכל מה שבין הטכנולוגיה לתוכן), ובמקום סדרת תשובות מחולקות לפסקאות נפרדות, יצא מניפסט רצוף המורכב פחות או יותר מן התשובות לשאלות שלי בסדר שהעברתי אותן.

 

אני כמובן חולקת כמעט על כל טענה של גולדמן, אבל חשבתי שראוי להביא את הדברים כפי שהם, כיצד רואה הכוח בעצמו (power) את המציאות  , כלומר רוחו של "ידיעות אחרונות", כוחה של המסה הסוחפת של המציאות שאינה עוצרת לרגע להתבונן בפרח מיוחד לצד הדרך;  

ככה זה ניראה משם –

 

הראשון במחשבים/אינטרנט בבקשה. נדמה לי שאני הראשון בארץ, מבין כלי התקשורת הגדולים, שהביא את בשורת האינטרנט לארצנו הקטנה אי שם לפני כ-12 ומשהו שנה. ככתב מחשבים וטכנולוגיה של העיתון, ובעיקר בזכות העובדה שבמשך 17 שנים הייתי עורך-לילה, כלומר עורך בדסק-החדשות של העיתון, אני חושב שעשיתי ואני ממשיך לעשות את עבודתי מתוך תחושת שירות בסיסית כלפי הקורא.  אני לא ציני. המורשת של דב יודקובסקי, העורך המיתולוגי של ידיעות אחרונות, היתה פשוטה: אל תשתרר על הקורא. אל תתחכם. אל תראה לו שאתה חכם או משכיל. זה לא מעניין את הקורא. פשוט תשרת אותו בצניעות ותספר לו בפשטות מה קורה בתחום שלך. ומאחר שזה תחום (הייטק) שמחייב סוג של "הכנה למזגן" מצד הנמען, הקורא, הייתי צריך להמציא כל מיני שמות של מושגים מאנגלית. למשל, נדמה לי שהייתי הראשון שהכניס לעברית את "תואם" אז קראו לזה באנגלית "יבמ קומפטבל" וחשבתי איזה שם אפשר להשתמש בעברית כדי שהקורא של העיתון יבין, וכך מצאתי תואם ומושגים אחרים בעברית. במובן הצנוע הזה אני חש סוג של גאווה על שירות צנוע של הקורא. הלקוח של העיתון. ולכן, אולי בגלל שיודקובסקי ממש ישב על הווריד של הכותבים והעורכים ותמיד אמר שכל דבר, לא חשוב כמה הוא מסובך, אפשר לכתוב בצורה בהירה פשוטה ובעיקר קומוניקטיבית, בגלל כל אלה, מעולם לא סבלתי מ"פטיש טכנולוגי", כפי שכמה מעמיתיי בתקשורת סובלים מזה. אין לי התלהבות-יתר מהתחום, וגם לא חיבה מיוחדת אליו. להיפך, מבחינה אנושית, רוב האנשים המעניינים שפגשתי בחיי לא עוסקים בהייטק, ולא עסקו בו מעולם. כך שלאן תלך הטכנולוגיה – ממש אין לי מושג, בוודאי שלא טכנולוגיית הרשתות והאינטרנט. הבנתי בזה, או דעתי בנושא, אינן טובות יותר מדעתו של בעל הפיצוציה שלי, בנצי.   על הבלוגיאדה   לגבי הבלוגים, ברור שהתקשורת עוברת תהליך של דה-צנטרליזציה, וממודל של יחיד לרבים, אנחנו עוברים למודל של רבים לרבים. הבעיה כמובן היא המשקל היחסי. זה שפלוני כותב בלוג, חשוב ככל שיהיה, עדייין לא אומר שהוא מצליח להגיע ולגעת בנמענים רבים. בעיתון שבו אני עובד נהגו להגיד, כי מספר העותקים שדפוס ידיעות אחרונות זורק במהלך כיוונון הצבע במכונות-ההדפסה, גדול יותר ממספר העותקים של עיתון גלובס, העיר והארץ גם יחד. ומאחר שאם ניקח את ישראל כדוגמה נראה, כי עדיין ידיעות אחרונות וערוץ 2 מחזיקים ביחד 92 אחוז משוק צרכני התקשורת והאקטואליה בארץ, כך שהמשקל של בלוגים קטנים, ודומה שאין בארץ בלוג גדול, אינו עולה על משקלו או כוחו של הנידח שבמדורים בעיתון ארצי דל-תפוצה. את בוודאי שמה לב שאני לא מתייחס בתשובותיי לאיכות, אלא רק בכמות, כלומר כמות הנמענים. כי כאשר מדברים על השפעה, אנחנו מדברים על מושגים כמותיים, ולא ערכיים, כך שדבריו של כסיל גמור בערוץ 2 חזקים ונתפסים הרבה יותר אצל הנמען, מאשר דבריו של אדם חכם ומשכיל מאוד בעיתון נידח, בכתב-עת קטן ובווודאי שבוודאי בבלוג, שמספר קוראיו אינו עולה על שני בתי קפה בתל-אביב (כמו שבגין אמר על השמאל).   בלוגים ותקשורת מיינסטרים   כך שלגבי שיתוף פעולה, לא ייתכן שיתוף פעולה אמיתי, כי אין כאן יחסי כוחות או איזון בין התקשורת הגדולה לבין הבלוגים. נכון שבארה"ב, מכפיל ההצלחה, כאשר מתרגמים ממספרים אחוזיים למספרים כמותיים, הוא עצום, ולכן בלוגרים מצליחים ונקראים באמת, שנדמה לי שמספרם בארה"ב אינו עולה על 10, הוא חזק יותר מאשר בארץ. ועדיין, אני לא רואה נהירה של מנויי ניו יורק טיימס, שמפסיקים את המנוי, ועושים מנוי לבלוג אמריקני חביב עליהם. עדיין, בכל משבר גדול, שזה מקרה-בוחן לתחושות האנשים לגבי אופן צריכת התקשורת שלהם, הם רצים לערוצי החדשות בטלוויזיה, לערוצי הברודקאסט הגדולים, ולאו דווקא לבלוגים מתמחים קטנים, טובים ככל שיהיו, באינטרנט. זו גם התייחסותי ליואב יצחק, שלמעשה יש לו באמת בלוג מקצועי, ועדיין מספר קוראי מגזין "סוסי מירוץ לבנים בגליל" גדול יותר, כך נדמה לי, מהמספר של הקוראים הקבועים שלו.   תרבות נידחת   לגבי תרבות-הבלוגים, זו בעיניי תרבות נידחת, שמעניינת מעטים מאוד. זו נישה צרה שבצרות, ורוב האנשים במדינה ממש לא מוטרדים ממנה או לא ששים לקראתה. זה לא חשוב יותר או משמעותי יותר בחייו של אדם מאשר הסוגיה מה היה יבול הזיתים השנה בכפרי הגליל. במובן הזה, יצחק שמיר צדק לדעתי, באומרו שהים אותו ים. כלומר האדם נשאר אותו אדם, ויש פה המון אנשים עניים כולל ילדים עניים ואנשים רעבים ועייפים וחולים ומיליון רוסים במלחמת קיום ופיגועים ופיחותים, ותרבות הבלוגים אינה מעניינת את הרוב המכריע של האנשים.   אמא שלך לא מתלהבת מהאינטרנט   ראי את אמא שלך, או אמא שלי, או השכנה שלך, או המכולתניק, רופא הילדים שלך, הפקיד שעושה לך הארכת רשיון, את השוטר, את נהג האוטובוס. אלה רוב הישראלים. הם חיים מיום ליום בחיים קשים לחוצים עם מעטפת אלימות שכבר מחלחלת ומגיעה אליהם, ומה להם ולתרבות הבלוגים. הם רוצים אינטרנט ויש להם אינטרנט, כי אינטרנט זה תשתית, כמו חשמל, כמו קו טלפון קווי בבית. רוב האנשים משתמשים בטלפון בלי לעסוק בשאלת הטלפוניות של המכשיר, וכך זה גם באינטרנט. רוב האנשים בכל הסקרים הגדולים של חברת הסקרים הגדולה הזו, שכחתי את שמה, עושים אי-מייל וצורכים חדשות וכמה מהם, בעיקר נשים או אמהות מאמצות, משתתפות בפורומים רלוונטיים לנושא, שנותנים להם מידע איפה אפשר לאמץ. אני עצמי לא מתלהב מהאינטרנט, חוץ מהעובדה שהוא שער לספריית ידע הגדולה בעולם, ואני אדם סקרן, אז אני משתמש בתשתית הזו כדי להגיע למידע. אני אישית לא מוריד מוזיקה, פעם אחת הורדתי מנאפסטר לפני שנים רבות, מעולם לא הורדתי וידאו. כלום. אני מתייחס לאינטרנט כמו אחות ותיקה בבית-חולים שמטפלת בגוסס. היא לא אוהבת אותו, והיא לא שונאת אותו, היא רק עושה את עבודתה והיא עייפה – וטוב שכך. מעשיה הם החשובים, לא רגשותיה או מחשבותיה לגבי הגוסס.   תעמולת בחירות ברשת -יוק   מכאן נגזרת גם עמדתי לגבי תעמולת הבחירות. אני עצמי פירסמתי סקר מקיף של אותה חברת סקרים וממנו עלה, כי 90 ומשהו אחוזים מהגולשים לא ראו אפילו לא אייטם תעמולתי אחד באינטרנט. במלים אחרות, שאלת התעמולה באינטרנט חשובה בעיניי כמו שאלת פגיעותם של תושבי הסהרה לזבוב הטצה-טצה. זה בזבוז כסף להשקיע בתעמולת בחירות באינטרנט. מפלגות, כמו פירמות גדולות, עושות סקרים ושואפות תועלות מדויקות ומדידות, וכעת גם להן ברור, שהגולש הישראלי אינו מעוניין בתעמולה. כלומר לא באינטרנט. בערוץ 2 ובעיתונים אולי כן. באינטרנט, הגולש אמר את דברו הפשוט: הוא אינו מעוניין.   פשיעה ברשת   לגבי פשיעה: הפשיעה הפיזית, כלומר האלימה הקטלנית, מזעזעת הרבה יותר מפשיעת אינטרנט. בסופו של דבר זה כמו ההבדל בין אונס או רצח לבין גניבת כסף באופן מתוחכם כלומר הונאה. ואונס בעיניי מזעזע הרבה יותר מאשר הונאה, ורצח הרבה יותר מזעזע, הכי מזעזע, מאשר גניבת מידע/כסף. ומאחר שחסרים שוטרים וכסף ואמצעי אכיפה בעולם הפיזי, ברור שאין מאיפה להשקיע בפשיעה סייברית. ובצדק. זו מן פשיעה "אשכנזית מודרנית" וקלה הרבה יותר ממה שמשתולל ברחובות: רצח נשים בידי בעליהן, נהיגה אלימה, שיסוף גרונות, דריסת אנשים ובריחה והפקרתם בכביש. מה לנו פשיעה סייברית. זה לוקסוס לעתיד כאשר כולם יהיו אזרחים הגונים ברחוב. עד כאן חלק ראשון. מן הסתם הטלתי עלייך שיממון ופיהוקים לרוב. דודי

 

נסיונותי החוזרים לראיין את גולדמן על התוכנה האמריקאית פרומיס (האמא המייסדת של הסוס הטרויאני), פולארד, רפי איתן וידיעות אחרונות – העלו חרס (יותר מזה, קיבלתי תשובה כהאי לשנא – "אין קונספירציות בישראל"), אבל במקום זה קיבלתי את הראיון לעיל. לדעתי ? ידיעות אחרונות מפחדים מהבלוגים.