Monthly Archives: ינואר 2007

שאלוה לשלומה

 

 

אתמול ביקרתי בק"ק ירושלים אחרי שש שנות היעדרות שלא ממש העיקו עלי. מכל המקומות שבהם גרתי, וזה הרבה מאד, אין לי ולו התקף נוסטלגיה אחד לעיר הזו בתצורתה האנושית הנוכחית. בעיני היא משולה למחלקה סגורה או בית כלא מרצון, שבו מתרוצצות, כמו נפיחות בעצמים, שלושת הדתות הגדולות, עם הנארטיבים האובדניים שלהן.

היהדות ניראית כמו המקור, הנצרות מעין גנגרנה שהתפתחה על הגידול המקורי, והאסלאם כמו תרופה לא נכונה -מה, רשלנות רפואית בטיפול – למחלה קשה מאד. אוי לו לנכנס בשעריו של הגיהנום הזה ומנסה לצאת ממנו חי או שפוי.

נסעתי לשוחח במקום נעים, הפודה במעט את המיקום הנורא שלו, "דיילה", מעין בית קפה שהוא גם מפלט, מקלט ובית תרבות, ולי הוא ניראה עתה כמו מדגרה של אפרוחים טובים ויפים, באמצע שכונת פשע. היה מאד נחמד, ואם היו מעבירים את כל המבנה ליפו, ודאי הייתי פוקדת את המקום בתכיפות.

כמו בתולה לפני הסקס הראשון, ציפיתי למטח זיקוקין או ברקי זעם, כתוצאה מהביקור ההסטורי הזה בעיר הקודש, אך בינתיים לא קרה כלום, למעט הרשעתו של רמון, אשר היתה צפויה מידי מכדי להחשב כתלויית זמן. חשבתי שהצפידות של העיר התגברה מאד מאז שהתגוררתי-ספק נכלאתי שם, בצמוד לעבודתי המוזרה בפקולטה למשפטים. יתכן שהביקור אתמול שימש מעין טקס קבורה דתי וראוי לזהות ה"משפטית" שלי, תודה לאל. ואם בזה עסקינן בעצם, הרי הרשעת רמון למחרת היא בהחלט ליווי רקע נאות וגירושו של הנשיא מן המשכן בעיר, סיפק את המקצב והעומק, כמו צליל הבס בתזמורת ג'ז. סקס, שקרים, שרים ושועים, וקונספירציות לרוב.

השיחה שלי ב"דיילה" נושאת אופי דומה של טקס אשכבה אפור למדי הסוגר פרק חיים שלם שיקשה לתאר אותו מבלי להישמע בלתי אמין, הזוי, או מטורף. נושא השיחה היה "סחר בנשק", אך כל מה שיכולתי לעשות הוא ללכת מסביב למציאות האפלה המקופלת בביטוי הזה, עבורי במקרה זה, ולבחון בזהירות אם בשלה הקרקע בקרב הציבור לשמוע מה שהלב מסרב להכיל. הפניתי בלשון אקדמית למקרה אחר, פרשת מרק דוטרו והעדות X, ומן התגובות הבנתי שהקרקע אינה בשלה. הבנתי גם מדוע בחרו כה רבים מניצולי השואה לנצור לנצח את זכרונותיהם.

האם ניתן לספר את מה שבאמת היה ? הרי האוזן אינה כשירה לשמוע את העובדות, ומכאן שהתשובה היא שלילית. אני עושה מאמץ, ומצליחה לדעתי, להגיע לסיכום ההולם את היכולת של השומע, כלומר, לעשות מכל זה "אמת" הכוללת את הדיבור שלי, ואת התודעה של השומע. ירושלים תנצור את העובדות עד שתכשר השעה להשמיע אותן כהווייתן.

למדתי שיעור על המונח "צדק" והרי הוא לעולם לא (!) מה שאנחנו זקוקים לו. בדרך כלל המירב שאפשר לצפות לו הוא קבורת חמור טקסית לצרור גדול של סודות רעים. מישהו, בדרך כלל לא החשוד העיקרי, חוטף פסק דין כלשהו, ובזה כדאי להסתפק. צדק אלוהי, יש למעלה, וגם זה בספק.

 

שאלו לשלום ירושלים, שאלוה לשלומה..

אה, ניתן לחוש את המצוקה של הגבירה הנהדרת הזו, שרוותה הטרדות מיניות, ואחרות, מקרי אונס האדמה והאנשים, מפלי דם, מלחמות, ובעיקר נאלצה לראות בשתיקה את מעשי העוול הגדולים ביותר בעולם, ולשאת אותם, גם אותם, על אדמתה הטרשית. אני יוצאת שוב מירושלים, אחרי ה"תשליך" הזה, וליבי שבור מן הסודות שלעולם לא יראו אור, חרף המוות שנגזר על כל השותפים והנפגעים מהם. אבל זהו הרי מוות, המחזיר למעמקי האדמה את הכל, עם הרע והטוב, כדי להפוך את זה לדשן, למעגל החיים הבא. ירושלים מבטיחה שלא תבגוד, והיא תמיד קיימה, שמן האדמה שלה תבקע האמת, גם לאחר אלפי שנים. אכן זו קריה נאמנה וכבושה תחת רגליהם של עברייני מין המבקשים עליה זכויות בבעילות אסורות כאלה ואחרות.

עכשיו אני נזכרת והלב נכמר וחם ביכולת הנדירה של ירושלים לשחרר, ולתת לך ללכת בלי להרגיש אשם אף לרגע. היא תהיה שם בזמן הנכון, ואהבתה היא חופשית, תמיד. אני מנשקת אותה לשלום, הפעם, בלי כעס או כאב, ואינני צריכה להבטיח לה, היא יודעת לבד, שאם אשכח אותה, תדבק לשוני לחיכי. רק כאשר נפרדים סופית מן הכעס, משתחרר הדבק המחבר לזירת הפשע. עכשיו, ורק עכשיו, אני יכולה לעזוב את ישראל.

האכיפה האולטימטיבית

מה  יעשה  אדם  כדי  להינצל  מארועי  מלחמת  גוג  ומגוג  ושאר  האסונות  שלפני  והופעת  המשיח ? !

 

יחזור לקיום מצוות תורה, ירבה בצדקה, יעזור לחלש בחברה: לקשיש, לעולה חדש וכו', גם לבעלי חיים עזובים!

יעזור לאשתו ויתן לאשה כבוד בעבודה, בבית וכו' – במעשים ולא בדיבורים! מי שירים יד על אשה לא יחיה בזמן משיח!

 

 

קראתי באינטרנט ואני משתפת מייד.  ככה השליטו סדר פעם, לפני הקמת המדינה היהודית ומערכת

השלטון שלה. ניראה יעיל יותר, לא ?

 

the eggman

 הגשים את יעודו

 

ביצה בקן

(קרימסטר, מתיו בארני; גוגנהיים)

יותר מכל דבר אחר חושפת פרשת קצב (איך אפשר לכנות אותה ?) את הליבה של הפוליטיקה הישראלית, והיא משחק הביצים ההדדי. במשחק הזה כל בכיר (או קבוצה שסביבו) מחזיקים בביצים של הבכיר היריב, וכך מתנהל ריקוד הביצים, שהוא מחזה נלעג ועצוב בסך הכל.

 

כל כך השתכלל המשחק הפוליטי הזה, עד שיש מקרים בהם שותל מחנה אחד, "תפוח רקוב" אצל יריבו, כדי שבבוא הזמן, יוכל להדק את האחיזה בביציi. כך ניראה סיפור קצב, למי שבוחן את המשחק הפוליטי לפי הפריזמה הזו, המומלצת אגב, בפשטותה.

 

לאחרונה נוצר רושם של שיתוק פוליטי מסויים, בעקבות הפלונטר שנוצר בין הידיים השונות הנשלחות לאואבוס של

Main Entry: cre·mas·ter
Pronunciation: krE-'mas-t&r, kr&-
Function: noun
: a thin muscle consisting of loops of fibers derived from the internal oblique muscle and descending upon the spermatic cord to surround and suspend the testicle called also cremaster musclecre·mas·ter·ic /"krE-m&-'ster-ik/ adjective

מחנה היריב, תארו לכם קבוצת זכרים לא קטנה מנסה לאחוז זה במבושיו של השני, לא פשוט בכלל. ולפעמים נוצר מבנה כה מסובך, עד שאי אפשר כבר להפריד הניצים שהסתבכו זה בידיו וביציו של השני. זה המצב שבדרך כלל מוביל להפיכות, כלומר, מישהו לוקח מאכלת חדה וחותך, מה שהולך- הולך, ביצים, ידיים, ראשים. ואז, או אז, אפשר להתחיל מחדש לארוג את הפסיפס.

 

לכן, אף אחד כבר לא משלה את עצמו בקשר ל"פרשת קצב", והמניעים המשחקים בה, לבטח לא מניעים נעלים או פמיניסטים. הפרשנויות נוטות להצטרף לקבוצה כזו או אחרת, או לנתח את מהלך התגובה של היריב שביציו לחוצות עד כדי כך שהוא מתקשה לנשום כרגע. למתבונן חד העין כדאי לשים לב ששום צעד אינו מקרי בריקוד הקבוצתי-שבטי הזה. כל ניד עפעף, כל "דיל", כל מאמר בעיתון, בחירת עורך דין, עיתוי…הכל מחושב להפיק איזה לחיצה או לגרום להרפייתה של אחיזה אחרת, או להוסיף מבוייץ חדש, בבחינת "בן ערובה" נוסף.

 

השימוש בעבירות מין לצורך משחק הביצים הפוליטי הוא ותיק וקלוש, אך הופך לאחרונה בוטה וגס, זאת משום ריבוי החשיפות וההיסטריה הקולקטיבית שאחזה במשתתפים. מה זה כבר הטרדה מינית ? לא מספיק כדי לתת אפקט לחיצה רציני, צריך אונס סדרתי, או פדופיליה, הומוסקסואליות זה כבר לא עניין לאף אחד, אז אולי בעלי חיים במיטה ? כידוע, פוליטיקאי ישראל כבר פתחו מזמן עור של פיל וביצי פלדה, כך שכולם "עולים כתה". הנוהג להשתמש בעבירות מין למטרת סחיטה שוכלל לכדי אמנות ממש על ידי שירותי הבטחון הישראלים, וחילחל כמובן לפוליטיקה שהיא בסך הכל מגרש הגרוטאות של מערכות הבטחון, שעשוע לפנסיה. לא מפתיע שהנוהל להעסיק עברייני מין בתפקידי מפתח יעבור מהכור בדימונה למשל, לכנסת ולממשלה, ולמה לא ? גם למשכן הנשיא. בדרך כלל כולם מרוויחים מזה, (חוץ מהנפגעים/ות, נו אבל ליבאי כבר סיכם ש"מי הם בכלל ?") מן האפשרות לזכות בלחיצת אואבוס קלה ומשתלמת. הסוטה הבכיר מביא עימו למפעל את "חבריו למקצוע" וכך כולם מרגישים טוב ונעים. הנפגעים, עוברים לשעה קלה למעמד של "מתלוננות" ונותנים להן להחזיק לרגע, בכאילו, ביצה אמיתית של מישהו, אבל רק לרגע קט, ומקפידים על "הכאילו".

 

כרגע, זה המצב בישראל וכדאי לחסוך ב"אוי וויי" עד לריקון המחסניות של המטח הנוכחי. זה יעבור, ויגיעו מטחים חדשים.

 

 

 

עבודה דיגיטאלית שלי

 
 תמונה משפחתית
 

למה כל כך קשה להכיר בתופעת העבדות ?

 

 

אני צריכה לנסח מחדש את הנארטיב של עצמי. אני תוהה עד כמה קשה (בעיקר לשמאל, לדעתי) להכיל את התופעה של עבדות ואילוץ, כלומר, להכיר במציאות, בכוחו של "הכוח" לכופף ולהזנות. אני נתקלת בזה באופן אישי, ואז מבינה שהקושי נוצר מהצבת המראה, ומה שעולה משם. אינני יכולה לשכוח את דבריה הנחרצים, והספונטניים, של ראש המחלקה המשפטית של נעמ"ת, בעקבות דיון בנושא סחר בנשים. "הן אשמות." וטרחה אף לשטוח איזה הסבר. הקושי היה, לטעמי, להפנים את החלקים שלה, בעסקה. לחשוף את העצמי לאפשרות שהנכבדות שלה, המלווה אף בפעילות אידיאולוגית למען נשים (הכיסוי הכפול) כולה מושתתת על הקיום האפל של מוסד שפחות המין, המשגשג כמובן. ההכחשה נובעת מן ההכרה המיידית בכך שכאשה ישראלית, כולל גם ב"שמאל" או הפמיניסטי, את חיה על רווחי זנות. כך או אחרת. זה גם נוגע לרפלקס הנמצא בשמאל לזרוק את האבן הראשונה על משת"פים או צד"לים כאלה, כלומר, להרחיק מעצמם את אותו הגנאי, וההכרה בכוח המוחלט של המנגנון הממשלתי, עליהם, עלינו. וההכחשה היא בקשר כפול, כיון שזריקת האבנים נעשית למעשה בשירות המנגנון, ואף במימונו, חלקית. הרי צריך שוט, ועדיף שהוא יהיה אותנטי ומונע ממוסרניות.

 

אני קוראת היום קצת דיווחים על כנס הרצליה, ועל כנס אחר, אלטרנטיבי של 500 אוליגרכים המהלכים על הגבול האפור של החוק, שהגיעו מרחבי העולם. אמריקה בהרצליה, ורוסיה במפגש הסודי, באותו שבוע, חגיגת השחיתות של חודש שבט. כמובן, כנס הרצליה מרחיק עצמו מהדימוי הפרובלמטי של ה"דונים הרוסיים" עם הוודקה והזונות, אך הכיסוי הנוצץ שמעניקים התארים האקדמיים של המשתתפים, אינו יכול להסתיר את הגלעין, שהוא זהה בשני המקרים. כאן, הכסף קונה בצורה ברוטאלית, ובהרצליה, זה מעודן, האקדמיה הרי גם היא בכיס של בעלי ההון, זה מכבר, כך שתואר דוקטור כבר אינו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו, גם פרופסור לצורך הענין. והרוסים, מגחכים ממשכנם הפרוע, והמשוחרר זה מכבר מן הצורך להציג הצגות ולרכוש אוניברסיטאות תארים ושלוחות.

 

אלה גם אלה תורמים ליד ושם, ולצה"ל, לזכר ששת המיליונים שלא דווחו למס הכנסה, ולתפארת מדינת ישראל.

 

אני מכירה את הפירפור הזה, השנים האחרונות שההכחשה מנסה עוד להלחם באמת. כך גם זורקי האבנים רוצים לחשוב שהתואר שלהם אמיתי, שהמחוייבות שלהם ל"זכויות אדם" היא אמיתית, לעומת ההוא, וההיא, הזונות, המשת"פים, המוכרים את עצמם לשטן. זה נותן הרגשה טובה של מישלינג טהור יותר מההוא, שהוא ממש חצי יהודי, ולא רק רבע. הרגע הזה, שיכול להמשך עשור או שניים, או לעולם ועד, חיוני לשלמות הפסיכולוגית של האגו, של תחושת השליטה, של המלחמה הנואשת נגד חוסר האונים. זהו ה"רגע" שעוד רוצים להחזיק באשליה שאם רק נתאמץ אז…זה גם המכשול המרכזי מפני פעולה פוליטית אפקטיבית, זהו רגע של אי שפיות, גם אם הוא ניראה אחרת. זה הוא רגע קפוא, גם אם הזמן חולף רשמית והדפים מלוח השנה נתלשים, קולקטיבית זהו זמן אבוד. ברמה האישית נידמה לי שמדובר בתחושה של איום כה חריף על האוטונומיה עד שהוא מזקיק למנגנונים של היבדלות ותקיפת ההשתקפות של החלק המוכחש, שמושלך על האייקון הראשון שמוכן להודות שהוא חסר אונים ופעל מתוך כפיה. אותו או אותה חייבים לסמן.

 

המצב של עבדות בהכרה, כלומר, מצב שבו אדם מכיר בכך שאינו חופשי אלא הוא רכוש כלכלי של אדם אחר, וחייב לשרת את ערכיו של הבעלים (מבלי שהוא שותף להם), הוא רגע קשה, אך דקה לפניו אי אפשר לפעול גם אפקטיבית למיגורו. ברגע שיש עבדות ממוסדת, בהיקף שאינו שולי ממש, כולם נתונים בו בהגדרה, כלומר, למעט אלה שאינם באחד הכינוסים השבוע בתור משתתפים (לא בתור עיתונאים, חברים).

טקס התבגרות לאקאנייני

 

 

נסראללה רוצה עוד סיבוב, תנו לו את זה

 

נאומו של נסראללה מלמד שהוא מזמין עוד התמודדות, וגם יודע שהצבא הישראלי הוא בעל פתיל קצר מאד,

כמו המדינה כולה, חיים מהיום להיום. אין לי שום ספק שהוא יקבל את מבוקשו, והמקום יספוג עוד השנה מכה קשה מאד, כדי לשמר את האגו של הגנרלים ואת מקור פרנסתם. התסריט כתוב, התוצאה ידועה, עוד תבוסה מרה, ואחריה, אינשאללה, תבוא ההקלה. קצת דמוקרטיה.פחות פוצים עם מדים. יאללה צה"ל תכניסו לו, תחנקו את נסראללה, תסתמו לו את הפה. עכשיו ! מה עם הכבוד ? מה עם ההרתעה  ? מה עם הג'ובים בבואינג ובתעשיות הנשק האמריקאיות ? תפסידו את כל זה בשביל מאה מאתיים הרוגים ישראלים ? מה, אתם פראיירים. להדיח, למנות, לשלוף, ולהפציץ. מייד !

 

חיים פעם אחת, וגם זה כבר הולך להיגמר

 

נאמנות היא תכונה של כלב.

לבגוד, בזמן, זה מה שלא למדתי לעשות.

לבגוד בגידה מתוקה בכל הערכים הנרכשים, האהובים, המגדירים את עצמי

בגידה היא מהות החיים.

לבגוד בחברים לדרך, לחיים, למדינה, לשבט, להתבדלות מן השבט

לבגוד בכל דבר נוקשה שסברת שהוא מגדיר אותך

לבגוד בעבודת האלילים הזו, האינטגריטי והעקביות,

לנתץ את הפסילים

 

 

אני נותנת לעצמי רשות לבגוד בכל דבר לפי העניין

חיי שלי קודמים.

 

בכל זאת יום חשוב

 

 דן חאאאאלוץ התפטר. יפה. ניראה מה יבוא במקומו.

 

היהודים בתור search and destory

 

מאחר שאני "בת למשפחת חיל האויר" זה יום לחשוב על הדברים בגדול. הורי הכירו ביחידת המכ"מ של חיל האויר החדש של המדינה הציונית. אני כבר נולדתי מיועדת לשמש כשירות טכני למודיעין חיל האויר, ואכן שירותי הצבאי הקצר והאלים היה בשט"ל 121, יחידת פענוח הצילומים של מודיעין חיל האויר. מתחת למבנה היחידה השתרעה מערכת קטמקומבות עתיקה למראה, עם מעברי קשתות מאבן, יתכן שהתבחרה לעיר הטמפלרים הסמוכה, מול הקריה בתל אביב. מבחינה סמלית כמובן, התעלות האלה מן הטמפלרים אל לב ליבה של ההוויה הציונית המתפתחת…  אף סופר לא יכול לחלום על מטאפורה חזקה יותר, מן המציאות הזו.

מי שיער שחיל האויר יהפוך אנשים למצלמות חיות, ולצ'יפים עבור מערכות נחיה לטילים. מי שיער שהמדינה כולה היא צ'יפ מיועד, בעיקר לנחיה, של מערכות שטניות ענקיות, שכור ההיתוך שלהן ברייך השלישי ? כדאי לבדוק היטב את שורשי הפטיש של "טילים, כיבוש החלל, ופצצות השמדה המוניות" ואז להבין קצת יותר מדוע חלק מאזרחי העולם מודאגים מהאתוס הציוני.

השבוע אני קוראת על הדלפה מכוונת או לא מחיל האויר האמריקאי, על פרוייקט שאפתני ליצור פצצות השמדה המוניות המבוססות על "אנטי חומר", או כמה מתאים שילובה של ישראל במערכה זו, החל משימון (כת השטן) פרס ופרוייקט האטום-אויר-טילים שלו, בתור הבניית זהות יהודית, ועד ל"יהודי כאנטי חומר" שאלות במיסטיקה וצבא. משהו כזה. ישראל – מדינת הפוזיטרונים המתפוצצים.

דן חאאאלוץ הוא פרענק אחרי הכל, ולכן אני חושדת בטקס העריפה הזה, כאילו הוא מעוצב מראש לנקז את זעם האספסוף על "משפחה חיל האויר". יתכן שבתור פרס ניחומים הוא יקבל מניות בתאגיד שיקטוף את פירות הפיתוח של האנטיחומר הזה, ומכירתה של ישראל לפרוייקט "מלחמת הכוכבים" של רייגן מהוליווד. אנחנו, הצ'יפים האנושיים, מקבלים הצעות כאלה, לרוב. מנסיון אישי, כדאי להיענות, כי זה הולך להתרחש ממילא, מדוע להיות מחוץ לאוכלי העוגה ?

 

 

 

ויאמר ה' לאברהם, קום לך לך מארצך ומולדתך והצטרף לתוכנית הטילים האמריקאית…..

ויסכם אברהם ביום ההוא ויכרות ברית עם ה'.

שנו רבנן מנין למדים אנו שהתכוון לתוכנית "מלחמת הכוכבים" של רייגן והיטלר? והרי כתוב "הרבה את זרעך ככוכבי השמיים".

 

ויצאו בני ישראל ויחנו ויקראו את שם המקום search and destroy

ויתנו חבל ארץ זה לשבט הפוזיטרונים, צאצאיו הרצל שהכעיסו את ה' והקריבו בניהם למולך בוש,

ויעשו הרע בעיני ה' ודן, היה הולך חלוץ לפני המחנה….

 

 

 

לא יצאתי בשלום, יצאתי גבר

 

 

המדינה הפכה אותי לגבר האידיאלי מסוג, Androctonus Amoreuxi Hebraeus(*)

ארץ אוכלת יושביה

אמא שלי היא המדינה, היא הרוח של הציונות האשכנזית, היא מסתערבת ולא אישה. אין אשה ואין אמא בישראל, אלא התצלום של אהוד ברק בתור מסתערבת, בסיירת מטכ"ל. אמא הפכה לעקרב צהוב והיא נתונה במסע חיסול שיטתי, מתוכנן, של כל בנותיה, ארבע יצאו לה, כדי להזכיר לה שהיא אשה. צריך למחות את זכר הבושה, היא עומדת עכשיו מעל אוזני עם שופר משומש מימי חאלד משעל, ויוצקת עופרת חמה.

אחות א מתה בת 5, רק בפוסט מורטם גילו את השרשור שאמא השאירה לה שם.

אחות ב מתה בת 45, הפעם הביאו את ד"ר היס, שלא ימצא כלום, אמא עטתה את השכול בגאווה של חיל האויר.

אחות ג הפיקה לקחים ומכרה את נשמתה לשטן, בפוסט מורטם יגלו עקבות של אנתרקס.

"את הרגת אותה" היא אומרת ומנקה את הסכין מטיפות הדם. "את הרגת אותה", תהרגו מזרחים, תהרגו מתנחלים, תהרגו ערבים, תהרגו קומוניסטים, תרגישו אשמים, אני כבר אשפוט אתכם.

בלוגר מעיר לי בחכמה יורדת חדרי בטן, אך לא מציע ארוכה. לא, כבוד הרב, אני לא יצאתי בשלום מהירידה בסולם יעקוב, אלא יצאתי גבר.

 

בקנדה נפלתי. לילה. מזרק. בכף הרגל שלא יהיו סימנים. המלאכית הסגולה שהייתי נהרגה במקום. במקומה גדל גבר, יוסי נקרא לו, צהוב מאד. בחוץ קרנף ובפנים קטלן עברי. "מיסטר יער" אמרו לי בטלפון, ועד היום, ממשיכים לקרוא לי מיסטר יער.

המקום אינו בטוח לנשים, לכן נולדו קיפודים שלומדות משפטים והולכות לשפוט חפים מפשע, ולהסתנן למחנות פליטים, בתחפושת של אהוד ברק.

מארג' פירסי הולידה חזון של שארית הפליטה, לסביות מסוג דייק, ציוניות, פלשתינאיות, צה"ליות, ביוניות, עשויות מנאנוטכנולוגיה של שימון פרס, מגיחות אל העולם הגדול, ומרביצות לכולם. כלומר, אחרי הפצצה האיראנית.

 

יוסי הצהוב, כמו אמא שלי, הוא רוצח מסוכן ועבריין מין. אך למרבה הנחמה הוא רוצה להיתפס.

 

 

 

אהוד ברק – האשה העברייה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עכשיו "מדינתישראל" מצטערת, כי ערבי לקח את הילדים, מחביא את שליט ואומר פצצה איראנית או שתבריאו מייד ותולידו פה אישה. אמא אחת. מלאכית סגולה שרבה עם כל העולם אבל אוהבת ילדים שלה. עכשיו אהוד המסתערבת הסקסית בוכה בבית ואומרת "איריס, תיוולדי מחדש. תראי לנו איך להיות אמא אשה", ומדינה שולחת למיסטר יער גברים להחזיר לחיים את המלאכית הסגולה. להנשים דחוף. בא רופא אפריקאי עם ריקוד הגשם. בא רופא נכה צה"ל מקשיב לכל וניתח את השקדים שהוציאו למלאכית בגיל 10, כדי שהיא לא תצעק בזמן שהפכו אותה למסתערבת. האיראני חוטף ילדים כל הזמן, וצוחק, שלחתם אותם למות מה אתם בוכים עכשיו ? ובאמת, הם לוקחים ממנו קצת כסף לטיולים בסקי וג'יפ גדול, והוא שוחט עבורם. שיקבלו מקצין התגמולים את הקומיסיה.

באים שליחים אפילו מאומן, נחמן צועק, קומי מן העפר ! אבל בינואר השנה נגזר למעלה, שיהיה חרקירי איראני למסתערבות שהורגות ילדים שלהם. פסק הדין אושר בעליונים, וקיבל חותמת של הוצאה לפועל. בום !

 

———————————————————————————

(*) המונח וההקשר לקוחים מהפוסט הזה

שרמוטה שרמוטה

הומאז' לעליבות האנושית

 

יש סיכוי שהקליפ על הכלוב בחברון, עם המתנחלת המסננת בסדיזם "שרמוטה…שרמוטה…" יהפוך לקאלט, גם זה סוג של זכרון, עדיף על העלטה שבדרך כלל עוטפת את איזורי הדמדומים האלה. אני זוכרת, לפני שלוש שנים, הזדמן לי לצפות בסרט על "ילדים באזורי מלחמה", הפקה קנדית של אחד מארגוני הסיוע. הסרט כלל ארבעה פרקים, אחד מהם, היה בדיוק על אזור חברון, הילדים המשוטטים בסמטאות, השינאה, הדיבורים, המפגשים. בכיתי שם, במיוחד כאשר הראו במקביל את הילדים היהודים נשבעים על התנ"ך ש"זה שלנו", והילדים המוסלמים נשבעים על הקוראן, שבדיוק הפוך. ילדים שהם כלי זין במלחמה לא להם. קטנים כאלה וחמודים.

פעם נסעתי באחת מן ההסעות המאורגנות שיוצאות מירושלים ל"קברי האבות", עם אוטובוס שעליו הודבקו מאות סטיקרים של "חברון מאז ולתמיד", לקחתי מדבקה אחת ושמתי על הרכב שלי, בתור הגנה מהשכנים שלי ב"נחלאות". היו אלה ימים סוערים של ביבי בככרות. אינני זוכרת הרבה, למעט התחושה הסוראליסטית לחלוטין של המקום. חיילים, מתחמים סגורים בסרטים צהובים ומחסומים, המבקרים שיכורים מן ההכנות לבקר את ה"אבות", אשר בשבילם נושאים ממשות חיה ממש. הפלשתינאים נסתרים, הפקה כזו כאילו הם לא שם בכלל, למעט בקבר עצמו שיש בו חלוקה פולחנית כלשהי. אני זוכרת את העלייה במדרגות האבן החוצה, עם נרות בכל מקום, הקרירות. זה לא מקום שמישהו רוצה לחזור אליו שוב, או לצלם אותו. כמו מאורת חשפניות, והתיירים היפאנים עם המצלמות, מתרגשים את הריגוש הלא נכון, יוצאים ושוכחים. שוכחים את החיים של החשפנית.

הוידאו היה מוצלח במיוחד כיון שנכנסו אליו אלמנטים סדיסטיים וקצת ארוטיים. שתי הנשים, המילה "זונה", החייל הפסיבי שעדותו ונוכחותו הן חלק מהמחזה. כלוב. הומאז' לאבו גרייב.

—————————

האמת העצובה היא ששתי הנשים הן קורבנות של ההיררכיה הפטריארכלית שמזינה את "הסכסוך", ולכן הסצינה עצובה יותר. זה מזכיר לי את הסרט המזעזע "אהבה נושכת", שנע ברגישות בין הכלבים שמאולפים לקרוע זה את זה לגזרים (תחרויות למען כסף), ובין האנשים, המטפלים בהם. הרוצח השכיר, האחים השותפים שגונבים זה מזה, וההבנה בסוף, שאתה, הרוצח השכיר, אינך אלא קורבן, אתה רק עושה מה שאמרו לך כמו הרוטווילר שטורף את כל הכלבים בביתו החדש, והולך גאה לבעליו, מצפה לטפיחת עידוד  .

 

המצב האנושי

פעמי משיח…

 

מזה שנתיים כמעט (קשה להאמין, לא ניכו שליש, אלא הוסיפו חצי) אני מתגוררת באותה דירה מעופשת ביפו, על רחוב יהודה ימית הרועש והמפוייח. הדירה היא שליש מן היחידה המקורית, דירה ערבית מדהימה של 200 מ"ר ותקרות גבוהות, עם הרבה כיווני אויר, ונוף אחורי לכנסיה סנט אנתוני, והחורשה המקיפה אותה. לצערי, בעל הבית חילק את הנכס ללא כל השראה, והדירה שלי פרוסה לרוחב, עם כיוון אויר אחד, על הרחוב הסואן, וללא כל חלון או פתח אויר בצד השני, החשוב יותר לאוורור, כיון שיש בו מטבח ושירותים-אמבטיה. את ה"חצי הטוב" – דירה דומה הממוקמת אל העורף, שכר בחור נחמד, כך הוא ניראה לפחות. במשך שנתיים אנחנו מתקוטטים מידי פעם בגלל שהוא אינו יכול לשאת את שקיות הזבל שאני משאירה לפעמים במבואה המשותפת. מידי פעם השאיר לי פתקים זועמים, וכאשר הזדמן לו, צעק עלי ממש שהוא לא מוכן לזה, שבאים אליו אנשים, וזה נורא. במשך שנתיים תהיתי איך בחור כזה אינו רואה שפשוט אין לי כוח לסחוב את השקיות, ובמקום להציע עזרה הוא עוד מתקוטט כאילו מדובר בצפון תל אביב ולא ביפו. הוא הרי רואה שאני גרה לבד, בקושי זזה, סוחבת סלים מהמכולת, הוא אף פעם לא הציע עזרה, וכאשר אני זקוקה לסיוע בהובלה הביתה אני תמיד מבקשת מ"הבני דודים" מהמכולת, והם משום מה לא שואלים שאלות, באים לוקחים, עוזרים, ולא מחכים לתודה אפילו. ככה כניראה צמחה האנטישמיות, למראה הגברים היהודים הבריאים, שאינם עוזרים לנשים קשות יום.

היום, התרחשה פריצת דרך – השקולה, לטעמי, לנחיתה הראשונה של האדם על הירח. עשיתי ניקוי יסודי ונפטרתי מצעצועים שבורים, ניירות וציורים, בגדים ישנים, רהיטים בלויים, וערמתי הכל בתוך ארגז קרטון ענק ושקית ניילון ענקית. את שניהם דחפתי, כרגיל למבואה, בתקווה שהישועה תגיע איכשהו ואמצא עזרה להוריד אותם לרחוב. בדיוק כאשר יצאתי מהדירה לכיוון קופת חולים, מדדה בחצי נכות, יצא השכן כולו רותח וזועם. "אני לא מוכן שזה יקרה שוב. באים אלי אנשים, זה גועל נפש…." המשיך והמשיך, ואני שותקת. בינתיים, מן השליש השלישי של דירת הפאר (דירת חדר קטנה) יצא בחור צעיר, מלווה בחבר צעיר נוסף, ושניהם..סוחבים רהיטים. התעלמתי מהצעקות של המטיף וניגשתי לצעירים "אפשר להציע לכם 25 ש"ח להוריד את המטלטלין האלה ?" הצבעתי לעבר הקופסא והשקית המלאים במבואה. השניים התנצלו והסבירו שהיו שמחים לעשות זאת, אך הם ממהרים למשאית שמחכה למטה, אולי פעם אחרת.

 לפתע, זה קרה.

השכן הצועק השתתק, ואמר "את לא צריכה לשלם. מה פתאום. לא הבנתי שאת זקוקה לעזרה. אני אעזור לך. בואי נעשה את זה יחד." הוא לקח את השקית, ואני דחפתי את הקרטון במדרגות. כאשר הגענו למטה, אמר ברכות "אם את צריכה עזרה, תגידי. פשוט תדפקי בדלת, אני אעזור לך עם כל מה שאת צריכה." נו, ומה חשבת עד עכשיו, שאני פשוט נהנית מזה ?

וגר זאב עם כבש…

 

 

 

 

 

לא סופי

 

 

 

לא סופי, ביום שלישי בעוד שבועיים, הרצאה שלי ב"דילה" בירושלים, על "סחר בנשק – היבטים חברתיים ומשפחתיים". אשמח לראות את יושבי ובאי האתר בין הקהל, כן, אני יודעת שזה ירושלים ומי בכלל יודע איך נוסעים לשם. קשה להאמין שפעם התגוררתי בעיר הזו, ואפילו לימדתי עליה סניגוריה. אך מן הרגע שהמשאית עם הארגזים יצאה משם מערבה, לא דרכה רגלי במקום הקדוש ההוא. עד כדי כך אהוב וקדוש, שאי אפשר ממש לחלל אותו בנוכחות רגילה.

 

ובכל זאת, נושא חשוב, ואפשר פעם בחיים לעלות לרגל גם לירושלים. אני מתכוונת לדבר על נגע העבריינות שנקשר לעיסוק אינטנסיבי בסחר בנשק. זוית אחרת לאותה מחלה – אבות אכלו בוסר שיני בנים תקהנה – לא אספר על האפריקאנים המסכנים שנרצחים בכלי המשחית שמוכר המערב, ולא חרחורי מרידות ומלחמות שוא כדי לקדם מכירות. משהו אחר. המחיר שמשלמים הסוחרים, והקהילה שכביכול יוצאת "נשכרת" מהענף. לא הכל ורוד, ואת הצללים לא תמיד זוכים לראות ולשמוע כאשר שר האוצר סוקר בגאווה את "היצוא הבטחוני" של השנה החולפת.

 

השקר של "טוהר סחר הנשק", על זה אדבר, וכדי להתרחק מצרות, אמתקד בנתונים ועדויות ממדינות אחרות, ארצות הברית, מדינות אירופה וכולי. את ההיקש אפשר לבצע בעצמנו.