כאשר מדברים על חטיפה וסחיטה, עולה בדמיון תמונה מסרט מתח, או כתבה עיתונאית, על הסתערות מתוך רכב שועט, הלבשת שק ונייר דבק על הפה, תא מטען ובו מחביאים את החטוף, טלפונים אנונימיים, פתקים גזורי אותיות ובהם סכומים עם שש ספרות.
החטיפה היא מוטיב תימטי, וגם ממטי, בעידן שלנו, המתחדד בימים האחרונים, עם שידור הסרט על החטוף הלאומי רון ארד, ועל רקע המועקה מן החילים המוחזקים אי שם, ואינם חוזרים. בעבר, כיכבה החטיפה הספק רומנטית בשירה ובמיתוסים העתיקים, אלים שחמדו נערות או בנות אלים, וניסו את ידם בכוח.
אל החטיפה, מתלווה בדרך כלל לאחרונה מוטיב של סחיטה. ישנה הסחיטה ממשפחתו של החטוף, סחיטת מידע מן החטוף, ויש גם סוג נוסף של סחיטה, והוא סחיטת מידע על אודות החטוף, מכל המעוניין לדעת את מוצאותיו.
החטוף הופך לאובייקט, חפץ, העובר כמטבע מיד ליד, גורלו מופקע ממנו, וגם אנושיותו.
—
מנטאליות של חטיפה וסחיטה היא עניין רב שכבתי בתרבות החיה בצלה של התופעה האלימה הזו. ואין זה מוגבל לישראל בלבד, אנחנו קוראים הרבה על חטיפת ילדים במקומות כמו בלגיה או על רקע הצונאמי בתאילנד. במצב דברים כזה הערכים של חטיפה וסחיטה מחלחלים לכל שדרות החברה, כמו גם מתחזקים אלמנטים של כימות וחיפצון בני אדם, משל היו סחורה, ואפשר גם להשתמש בהם גם אחרי מותם, חטיפת גוויות (כדי לסחוט עבורן משהו, שגורה גם במלחמה האזורית) וסחר באיברים.
—–
חטיפה וסחיטה של מידע, דבר חדש יחסית אך אלים ונושכני. בשנתיים האחרונות נתקלתי אני לפחות בארבעה מקרים שאנשים התקרבו-התחברו איתי כדי לסחוט מישהו שלישי. וכך זה קורה. נניח שיש מישהו המעוניין שלא יתפרסם משהו, מידע הנמצא ברשותי. בא הסוחט, ובאצטלא ידידותית יוצר איזה שהוא קשר, וטורח להבהיר לגוף השלישי (הנסחט, במקרה זה, שיש לו עניין באותו סיפור) שאם לא יתקבלו דרישותיו, הוא, או היא, ככה "במקרה" יביאו אותי לפרסם משהו, או יסייעו בכך, או פשוט יאספו את המידע לשימוש אישי מאוחר יותר. הנסחט הוא אמנם השלישי, אך עבור הסוחטים, אני – האדם – שקולה למידע שבידי, והם "חוטפים" אותי, כדי להוציאו לאוורור מסויים, לעיני האנשים הרלוונטיים. בלשון עממית יידישאית קוראים לתרגיל הזה, לדבר לקירות כדי שהתקרה תשמע.
זהו הרגל שאופייני במשטרי דיכוי ממושכים, כאשר האזרחים רוכשים הרגלי פשיעה גם בחיי היום יום, וגם אנשים "נורמטיביים" לכאורה. (אני אוהבת את הביטוי. בסוף השבוע השתמשו בו כלי התקשורת פעמיים להסביר שרוצח שהתאבד, תמיד זה רוצח אשתו וילדיו, הוא "נורמטיבי", וגם חשוד אחד בגילוי עריות אכזרי במיוחד של ביתו, מגיל ארבע (!), הוא "אדם נורמטיבי". הכוונה שיש לו עבודה "מכובדת" והוא לא אוכל זכוכית או יורק אש. כמובן, אין שום דבר נורמטיבי במי שאונס את ביתו במשך שנים או באדם שרוצח את אשתו לעיני ילדיהם הקטינים, אך ניחא. מונחים של בורגנים שנוח להשתמש בהם.).
מאחר שכבר מזמן אין כל קשר בין מעמדו החברתי של אדם ובין ערכו, כישוריו, יכולתו להפעיל כוח בלוויית אחריות, תרומתו לקהילה או כל דבר אחר שאמור להתלוות למעמד חברתי, אנשים עסוקים "בסחיטה" מתמדת, שלמעשה, אם מפרקים אותה למקטעים, אין היא אלא פשיעה עבריינית כמקובל בחוק העונשין. גם בנושאים שבין אדם לחברו, או שכנו, או ספק השירותים שלו, השתרש נוהג של "חטיפה-סחיטה". אם במקרה התרופפה הזהירות שלך, ומשהו משלך נפל לידיו של שכנך או חברך, אל תצפה שידפוק על דלתך להחזירו. נהפוך הוא, בריש גלי, יבהיר לך החוטף הנאור, באותה לשון חלקלקה השמורה לעבריינים, שתידרש תמורה כלשהי, כדי לקבל את רכושך, או את המידע המגיע לך. כך גם בשירותים ציבוריים. לכל דבר יש מחיר, ואם אתרע מזלך ועליך "לפדות" כבר זכות שנפלה שלל בידי זר (שילמת בטעות יותר מידי), הכן את המזומנים או תגמול אחר. דיאלוג ממוצע בתהליך היומיומי מורכב כל הזמן מאותם רמזים דקים, כל צד מחפש את החסרון והחולשה, כדי להבהיר שיש לו כוח לנצל לרעה את כוחו. יש לו "משהו עליך". וכך הופך המגע הפשוט ביותר בשגרת החיים, למו"מ שבין חברי כנופיה. זה כולל גם את המגע המצוי עם אנשים המצווים באמון מיוחד, כמו רופאים ואחיות, פקידי ממשל, שוטרים ושופטים. כולם סוחרים בחטופים. כולם סוחטים לעילא. אף אחד לא עושה משהו סתם כך, בודאי לא משום שזה תפקידו בעבודה, או מכוח יחסי אנוש פשוטים, חברות או שכנות, או קהילתיות.
גיבור על נמלים
האתוס של האינדיווידואל המנצח בא כמובן מאמריקה, ואי אפשר עליו. אף אחד לא רוצה להיות סתם אדם, וכולם בתחרות עם כולם, ואדם ללא "יצר הציד" (the killer instinct) משול למת. אך אמריקה כניראה מתחילה לפקפק באתוס, וכך לאחרונה קיבלנו שני סרטים על נמלים, Z עם הדיבוב של וודי אלן המקסים, ו"גיבור על נמלים", שובר הקופות של חופשת הקיץ. הנמלים מציבות מודל חלופי, משמים מעט וקצת קומוניסטי, של "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד". בסרט גיבור על נמלים, מסבירות הנמלים הידידותיות ללוקאס, אביר הקפיטליזם החזירי, שאי אפשר להשיג כלום כאשר כולם בתחרות עם כולם. מוטיב דומה לזה מצאנו ב"דינוזאור", שובר הקופות של שנים קודמות, המציב גם הוא מודל קואופרטיבי מול הדורסנות של המנהיגות ה"דרוויניסטית" של אדם לאדם זאב.
נזכרתי בזה כאשר קראתי מאמר נשכח וזנוח בניו יורק מטרו של 2002, הצובע פרופיל של איל פיננסים ניו יורקי, בשם ג'פרי אפסטיין, שיש הטוענים שהוא ישראלי לשעבר או למחצה או משהו כזה, בכל מקרה יהודי "חם". אפסטיין הממעט להתראיין בכלל, מנהל תיקי השקעות של לקוחות שיש להם למעלה ממיליארד דולר (!).
בין תחביביו, מדע וחידושיו, פוליטיקה (חבר של קלינטון) ובחורות צעירות (כך מצהיר עליו דונלד טרמפ). אפסטיין מזכיר את הפרוייקטים שהוא תומך בהם, מבחינה מדעית, ומסתבר שעיקר מעייניו נתונים לחוקרי מוח, פסיכולוגיה, והתנהגות. חלק מן המחקרים הנזכרים נשמעים מעט מפוקפקים, אך בין חבריו גם זוכי פרס נובל.
אפסטיין מזכיר את עניין "הנמלים" ואת המחקרים שהוא מעודד להבין כיצד הן משתפות פעולה, ואיך להקנות מעט
| the 727 these days, he has been reading a book by E. O. Wilson, the eminent scientist and originator of the field of sociobiology, called Consilience, which makes the case that the boundaries between scientific disciplines are in the process of breaking down. It's a view Epstein himself holds. He wrote recently to a scientist friend of his: "The behavior of termites, together with ants and bees, is a precursor to trust because they have an extraordinary ability to form relationships and sophisticated social structures based on mutual altruism even though individually they are fundamentally dumb. Money itself is a derivative of trust. If we can figure out how termites come together, then we may be able to better understand the underlying principles of market behavior — and make big money."
אפסטיין על הפרטה והנפקה של יחסי אמון
|
מזה לציבור הרחב. בעיניו הנמלים הן "טפשות ולוזריות" אך באופן פלאי הן מפצות על כך בשיתוף פעולה קהילתי יוצא מן הכלל. בעיניו, ההמונים (בניגוד כניראה למועדון המיליארד דולר) הן הנמלים, והוא מתעניין בדרכים למעין "הנדסה חברתית" שאפשר לרתום את הנמלים האלה לעבודת צוות (עבור לקוחותיו ?). מה לא עושים כדי להצדיק עבדות, אפילו עד ממלכת החי והחרקים מגיעים. אפסטיין רוצה להפוך את חקר "האמון" למכרה זהב בורסאי.
לאחר שקראתי את הרשימה המטרידה, בפרט ההדגשה של טראמפ על גילן הצעיר של פמליית ה"חברות" של אפסטיין, נפגמה במעט ההנאה שלי משני סרטי הנמלים לילדים.
מי יודע, אולי הצופים הם בבחינת שפני ניסוי בהקניית ערכי "נמלה אנושית" לאנשים בני תמותה, שלא כמו אילי ההון ואשפי הפיננסים מניו יורק.
בינתיים, לפני כמה ימים, ספג אפסטיין הכוכב מכה קשה, כאשר הועמד לדין על ניצול מיני של קטינות בנות 14, וזאת לאחר שבאוגוסט כפר באישומים של "שידול לזנות". את המיליונר הזוהר מייצג לא אחר מאשר ידידו ומיודעו אלן דרשוביץ.
ומה הקשר בין כל זה לבין הפסקה הראשונה ? אה, נידמה
שהמדענים של אפסטיין כבר הצליחו, לפחות בישראל, להפוך
את האמון האנושי למניה הנסחרת בבורסה. ומה יהיה בבית המשפט ? אם ניתן ללמוד משהו מפרשת האונס בנבטים,
יש סיכוי שגם הוא יצא בזול, למרות שבאמריקה, לא תמיד
ניתן לכופף את השופטים באמצעים המקובלים.
Splinters - שבבים 