משפט קצב, אין הקלה

הדלפות

לפני כשבועיים לערך כתב עורך "עניין מרכזי" רמי יצהר שהנשיא קצב יורשע, וימיט קלון על הממלכה, כאשר הסביר מדוע הוחלט להשמיע את פסק הדין בדלתיים סגורות. נוצר הרושם שהחוג הרגיל של "מעגל היודעים" כבר קרא את פסק הדין, והיחידים שנותרים לגאלה הפורמאלית הם שלושת הקופים, המפורסמים שלא רוצים לדעת. אני מתחילה להגיע למסקנה ששלושת הקופים הללו, מבחינה סמלית, אותם אנשים שלא מתעניינים בצריכת חדשות ממכרות (ובאמת מה זה משנה אם אדע יום, שבועיים או שעה לפני כולם את הידיעה הלא מרעישה ? שאני), הם אחרוני השפויים בישראל, שיצאו מהמשחק שבו הם יכולים רק להפסיד.  פעם הסביר לי מישהו למה הוא הפסיק לעשן, ואהבתי את ההסבר. לדבריו, הוא גילה שתאגידי הטבק הונו ביודעין את הציבור ומכרו חומר ממכר תוך הסתרת הנזקים וההתמכרות כמו קושרים פליליים נחותים. מאחר ש"הוא לא פראייר" החליט שעליו לא יעבדו ככה. גם כן סיבה. כך לדעתי יש להתייחס לצרכנות הסנסציות המדומות בישראל, לאחר שגילית פעם אחר פעם שהמשחק מכור, ואתה, משתמש הקצה, הוא הטיפש שעבורו מפיקים את הבזיון, כדאי להפסיק לצרוך. אם לא מן הטעם ההגיוני יותר של שמירה על כסף, זמן והיגיינה.

כך אני מתייחסת לפרשה הנוכחית, בבחינת הפקת PSYOPS, כלומר עיצוב דעת קהל, עם הליהוק המוכר. אלא שיש תקווה אמיתית הפעם,ומסתבר שעם ישראל הפסיק לקנות את הסחורה כולה, את ההכחשות מחד גיסא, ואת הצדק המעוצב, מאידך. סקרים מלמדים שאנשים פשוט צופים בכל זה כראוי ליהודים, עם גרגר מלח ענק.

אם בעבר נהגו בישראל לבחור צד ולהאמין לו בצורה עיוורת, לעומת הצד השני שתמיד יוצא שקרן ורע, הרי עכשיו נידמה שכולם כבר לא מאמינים לכולם, למעט מראה עיניים. חבורה של שקרנים פתולוגיים יושבת היום בכל הצמתים החשובות, ובאירועים הגדולים ברור לך שמקבלים סדרה של חבטות טניס מצדדים שכולם שקרנים, אז מה לי אם "זה ינצח" או "השני ינצח", גפן גאפן, או גפן במובן גראוון, כמו שאמרו במערכון של איינשטיין את זוהר על חידון התנך (לינק).

התפתחות מעניינת

אחת ההתפתחויות התודעתיות שניתן לצפות בפסק דין זה הוא ההתבגרות של הציבור, במובן זה שגם אנשים המסכימים למשל לתוצאה, מסרבים להיכנס לפסטיבל או להסיק מזה מסקנות כלשהן.  סף הספיגה והקבלה SUSCEPTABILITY של הציבור לפרופגנדה התקהה, וזה לטובה. אמנם נוצר איזה דיכאון זמני, כמו אחרי גמילה מסיגריות, אבל רק משם יכולה לצמוח תודעה בוגרת.

הנטיה של ישראלים לסמוך בעיוורון ולתת אמון הורי ממש במנהיגים או בתדמיות קשורה למבנים חמולתיים פרימיטיביים כניראה, שכדי לעבור תמורה צריכים לרדת די נמוך, ומי שחשב שהשואה הספיקה, טעה. צריך את נתניהו כדי להיגמל סופית מהפקרת הכוח בידי דמות סמכות.

ולפסק הדין

בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר.  קודם כל הצד המשמח והפשוט, ממקום של שותפות לגורל, טוב שהנשים האלה השתחררו. ואם היה דרוש פיאסקו בינלאומי ברמה הזו כדי להוציא אותן לחופשי מכנופיית סוחרי האדם, דיינו. כפי שכתבתי בעבר, לדידי אין קורבן גדול מידי לצורך שחרור שפחת מין, כולל אם המדינה כולה נחרבת, וזה משום שאין עדיפות מהותית של מבנים מלאכותיים התומכים בקולקטיבים מושחתים, על פני החיים והחופש וכבוד של אדם אחד, אם הוא אי היא חפים מפשע.  אם הקולקטיב אינו מסוגל לקיים חברת חוק, ודאי שאין לשמר אותו באמצעות עוד יותר פשיעה וחיפוי עליה. קל וחומר, כאשר מתבוננים בנפשות הפועלות ולא ממש מבינים מה העדיפות שמצא הקולקטיב הפוליטי בנאשם לעומת המתלוננות. מכל בחינה.

פסק דין צריך לדעתי להיבחן באורח קזואיסטי לחלוטין, כלומר, אם במקרה שלפניו נעשה צדק והתוצאה נכונה, וזה הכל. מבחינה זו, יש מקום לברך. ברמה "המשפטית" כלומר גבבי המילים, שנבחנות כרגע באורח לא קזואיסטי אלא כתקדים ועקרון מנחה ומחנך, חוששני שאין פה בשורה, וגם זה לא נורא, כיון שהמילים והנימוקים אינם אלא שמיכה שבה עוטפים את התוצאה הממשית. ואם הרגישו השופטים אימה מן הנאשם וחבריו, סביר שיפליגו במכותיהם המילוליות כדי להנחית על היריב מכה נקשה, שלפחות תהמם אותו לזמן מה.  גובה המלל המיותר מלמד שאימה גדולה נפלה על השופטים, ואין זה מפתיע.

הרמה החוקתית

בשל מעמדו הנישא של הנאשם בוחנים את פסק הדין הזה דוקא גם במשקפיים חוקתיות, כלומר, האם יש פה מסר ברמת חלוקת הכוח בין זרועות השלטון, נשים וגברים וכולי.  זו אינה הערכאה המתאימה, ויש להניח שהנושאים האלה יעברו ליבון נוסף בערעור. מה שלא יעלה, למרבה הצער, בשום ערכאה וגם לא בציבור הוא המערך שבתוכו צמחה הפרשה. מדובר במערכת כללים חובקת כל, שנמצאת באחריות נציבות שירות המדינה, שהיא ת.פ ראש הממשלה, אם אינני טועה, בשל חשיבותה. במערכת הזו התקבע נוהל, מסורתי וישן כימי המדינה, שהנציבות משמשת בין היתר גם כבורדל, ובו נשים כאילו מועסקות, למעשה הן ניצודות לתוך מערך שירותי מין כפויים, מתוחכמים, הדומים מאד למערך הכללים בבורדל, כולל הדינמיקה הפסיכולוגית הסבוכה שעלתה קצת בפרשה זו, כלומר  המשולש הרומנטי שבין הבכיר, הנציבות והנסחרת. (והקופה הציבורית שלכם).

טפח קצת יותר בשרני עלה בפרשת הניצבים, אותו סיפור אבל "היי קלאס" יותר, כולל התארים, התקציבים, ובתי המלון, וכל השאר דומה להפליא. כאשר עולה פרשה, מקבלים הצצה "א-לה – האח הגדול" לבורדל העצום, ועוסקים בעימות הגרסאות, היא צודקת הוא צודקת היא שרלילה הוא אנס וכולי וכולי עד זרא, כל זה כדי שלא נשים לב שמי שצריך לעמוד למשפט הוא המערך, ומי שהוגה אותו ומרוויח ממנו (שליטה כמובן).  אפשר להניח שכמעט כל אדם שייכנס לבורדל, יהפוך בשלב כלשהו לשחקן, אנס, שרלילה, סרסור, "עד שותק ומושחת", מדליף וקורבן המערכת, וכולי וכולי. המערכת צריכה ליפול, ובמקום זה עוסקים בסיפורי רשומון.

אלא מה ? כדי לבקר מערכת כה כוללנית (כלומר, גם המשטרה וגם המשפט בתוכה) צריך להיות מישהו מחוץ למערכת. ופה הנקודה החלשה, או החוליה החסרה. מאחר שמדובר בנציבות שירות המדינה, …נו טוב, המסקנות ברורות. למעט כמובן, אם קורה נס והציבור הקדוש מחליט לשנות כלי משחק, כולל המרוויחים זמנית מההסדר.

פה אולי ראוי להזכיר את הנושא של הפרקליטות ומני מזוז בטיפולם בתיק הזה, את "הסניגורים"  חביבי התקשורת והחוגים הנוספים שעסקו גם בהטרדה והשתקת עדים ומתלוננים בעקיפין, ומוסדות נוספים שנכשלים (לגבי המשטרה קיבלנו הסבר חלקי בפרשת אינס, ואולי נחכה לפרשות דומות בתקשורת וגם בחוגי המשפט היוקרתיים, שגם עליהם לא פסח "הבורדל" הלאומי).

זכרונות, תודעה, פיתוי

אחת התימות שעולות לאחרונה בדיאלוג הציבורי, היא שאלת האמינות של הזכרון ומתי מדובר באונס או בפיתוי. גם במשפט קצב עלתה התימה הזו והיא עולה תמיד בפרשות מהבורדל של שירות המדינה, כיון שכאמור מדובר בסביבה ארגונית המבצעת "הכשרה" תודעתית לקליטה במסגרתה. כמובן, בתנאים של בורדל ממלכתי, וכל המורכבות הנובעת ממבנה כזה, שאלת הרצון, הזכרון, הביטוי, תהיה מורכבת מאד. נכנסים שיקולים של פרנסה, היררכיה תעסוקתית, וכמובן הבילבול והטשטוש בין הספירה הפרטית לציבורית, ובין הציבורית לממלכתית.  לכן, הסוגיות שעולות דומות באופן לא מפתיע לסוגיות במשפטי גילוי עריות, כאשר האנס הוא גם המפרנס, וגם התומך והמגן, וגם קובע הנורמות. אינססט.

בתוך סביבה כזו, קשה מאד לאתר את הרצון הפרטי והחופשי של אף אחד המצדדים, וזה כולל, כן מה לעשות, גם חלק מהנאשמים שהופכים למוליכים, או למבצעים של רצון גבוה מהם, גם אם לכאורה הם היוזמים של עבירת מין. אשה שבמצב כזה יכולה לפעול ממניעים מאד מורכבים שחלקם נסתרים גם מעצמה, בתקופה מסויימת. זו אוירה מסוכנת ורוויית דחק ותככים, שטומנת בחובה מלכודות וקשיים. לכן, במקרים רבים תחושת הקורבנות של הנאשם יש לה על מה לסמוך, בחלק הסובייקטיבי שלה.

הקרב על התודעה הוא תימה חשובה כרגע, כיון שאפשר לאמר שלא פחות מאשר הכל מונח על המאזניים, וזה הזכות לחירות מול פרקטיקות של עבדות, שבירת הרצון, תימרון, ושליטה המבוססת על אמצעים פסולים (יצרים שפלים) שאין מקומם במקום תעסוקה כלל, בפרט לא הממלכתי.  לי יש פה תיזה אחרת, שלא מתקבלת על דעת המיינסטרים, שמדובר במאבק גם על הנשק הפוטנטי של חיסול יריבים (או שליטה) באמצעות יחסי מין, כאשר במקרה זה האשה היא קורבן כפול של השולח ושל הנשלח, אבל לאף אחד אין אינטרס, אולי כולל לה עצמה להיכנס לעובי המניפולציות.  המסנגרים על קיומה של קונספציית הזכרון השתול, לא עושים זאת בתום לב, כמובן, אבל הם מעלים נקודה נכונה, במובן מה, אלא שהשתלת זכרון היא בעצמה עבירה ומעידה גם על כיסוי של עבירה אחרת. כך שמכל מקום, ההתנפלות הלא תמימה על מתלוננות (מצד סניגורים) מעידה רק על עצמם וטיבם הנחות, שכן הטיעון אינו נזקק לדיסקרדיטציה של העדות והמתלוננות, להיפך. אבל זה מה שקורה כשהזירה, ולא במקרה, נשלטת על ידי "בעלי עניין" בלבד, כלומר, אנשים שיש להם בעצמם מה להסתיר, אולי  אפילו מעצמם.

זה מבטיח שהדיון יישאר ברמה נמוכה, והעבדים לא ירימו ראש.

מלחמה קרה וערוצי תקשורת

פציעות בסלואו מושן

מומחים נוטים להסכים שבין איראן לבין ישראל מתקיימת "מלחמה קרה", להבדיל ממלחמות חמות הכרוכות בהפעלת צבא וירי אש בגבולות. הביטוי הומצא כניראה בדיעבד ביחס למערכת הבינלאומית שהתפתחה לאחר מלחמת העולם השניה, בעיקר בין ברית המועצות לארצות הברית, ואשר הובילה לבסוף להכרעה ללא מלחמה במובן הרגיל.  מאחר שעכשיו יש כבר "תורת מלחמת" מגובשת, פרי ההתנסות האמריקאית שנחשבת מוצלחת, אפשר לראות את הסימנים אחד לאחד, למשל במישור של פוליטיקת פנים, שהיא מין העתק מבעס של שליטת הימין האנטי קומוניסטי (רייגן ושות), לצורך "גיבוש העם" למלחמה הקרה. מלחמה קרה, משמעותה היא גיוס נרחב ואזרחי של כל משאבי המדינה, בעיקר הנפשיים וההסברתיים, לעמידה מול הצד השני, תוך דגש על מעשים הדרגתיים המובילים להתמוטטות המשטר של האויב מבפנים.  עיון כזה בהתפתחויות בישראל לאחרונה יכול לנחם מעט ולהסביר מדוע קיבלנו את מי שקיבלנו בממשלה, בכנסת, ובעיקר בתור קומיסרים תרבותיים. בעוד מלחמה חמה מביאה ארונות וקטועי גפיים שרופים, מלחמה קרה מביאה למחירים עצומים בתחום חופש הפרט, זכויות האדם וההליך הדמוקרטי בכללו.  החללים גם הם קיימים, אך בדרך כלל מקום קבורתם לא נודע כלומר אין מייחסים את מותם, בגלוי, לאמצעי לוחמה. מדינה במלחמה חמה היא אולי מדממת, אבל מדינה במלחמה קרה נכנסת להתקף אפילפטי בעצימות נמוכה, השחתה ושחיקה של מוסדות חיוניים ועוד. אין לדבר על עדיפות לאסטרטגיה כזו מול אחרת, בפרט כאשר התחקיר המלא על מחירי המלחמה הקרה באמריקה טרם  נעשה וטרם פורסם.

אחת מהיצירות הפחות נחמדות של המלחמה הקרה היא מה שמכונה "לוחמה פסיכולוגית", PSYOPS וכיוצב, מלאכות תרמית ו"הפוך על הפוך" שאיפיינו את התקופה. חלק ניכר מכך הופנה גם כלפי פנים כמובן, כיון שמלחמה קרה היא מלחמה על התודעה לא פחות מאשר על אינטרסים בני קיימא אחרים. הזירה עוברת מאיום על הגוף, לעבר איום על מה שבתוך הגולגולת. הוליווד נחשבה למעין ASSET במלחמה הקרה, ולכן חשוב היה לממשל לפורר שם את ההתנגדות האידיאולוגית לימין הניצי, וכן לשלוט במידת מה בתפוקות. בארץ אפשר לראות מערכה מסויימת על התרבות, אם כי כמו בישראל, שום דבר טוב לא היה קודם, ושום דבר טוב ומעניין לא יצא גם עכשיו. מלחמת הדלוחים נגד המותשים, פחות או יותר. מכל מקום, ביבי הוא האיש שלנו בתפקיד רייגן, ואשתו בתפקיד ברברה. משהו כזה.

ישראל, אוכלת אותה פעמיים

ישראל נטלה חלק משמעותה במלחמה הקרה הגדולה, ונידמה לי שמעולם לא נערך על כך דיון ציבורי, בהחלטות, במחירים, ועוד. אך מערכי הבלוף וההסברה מן המערכה ההיא כבר קיימים, ורק צריך להסב אותם קלות לאויב הנוכחי, איראן. על הרקע הזה אני קוראת את התמורות הנתפסות כטרגיות כמעט, בשמאל, אשר קודם שימש כמפיץ "הדמוקרטיה והקפיטליזם INC" ועכשיו, אין דאגה, יעבור בקרוב את השינוי בדיאנאיי, וישורר את השירים הנדרשים, אחרת יסגרו את הברז, ואת זה אף אחד לא אוהב.

עיינתי בפינגפונג הבלוגרי בפרשת "האסיר האיראני X", ותהיתי אם משרד הבטחון עושה ניסוי צופרים, לראות אם המערך שמיש ליצירת דיאלוגים מתעתעים עם האויב. לדעתי אם השמאל צריך להפיק לקח מהמערכה הקודמת זה את לקחי הריסון העצמי, וסרבנות שקטה ולא ישירה לשמש לאהוד ברק בתפקיד מיסרון. אם ברק רוצה להגיד לאחמדינגאד שגם הוא מוציא להורג , אז שיעלה בעצמו למיקרופון ויצעק כמו אחמדנגאד, ויזיע קצת, וגם נשמע ממנו קצת פנינים, לפחות האיראני משעשע ומתובל תמיד, ולא ניראה כמו רובוט שנכנס לו מטאטא ל…מקום ההוא.

הפרשנות שלי למיזם השמאל הישראלי, כנכס במלחמה הקרה ובמאזן האימה הגרעיני, נובעת גם מהתנסות שם, וגם מקריאת פרשות כמו וענונו, כמפתח לפיענוח ה CONTROLLED OPPOSITION פה בארץ. אין ספק ששלושה ארגונים ואפילו מפלגה שלמה (מרצ) הם מחיר מציאה לניהול קרבות תודעה ודיסאינפורמציה או העברת מסרי הרתעה בדרך "קרה". מציאה לממסד, לא כל כך לחיילים שנמנע מהם הגנת החוק, כמו חוק שירות בטחון וכיוצב מסגרות שנועדו לשים סייגים לעבדות הממלכתית המותרת בדמוקרטיה.

אני מחכה ללך ולנסה השמאלני שינהל ביד רמה מו"מ נוקשה ורגיש מול ברק וביבי, על תנאי התעסוקה של האזרחים המגויסים למלחמות קרות. במקום זה כרגע הצאן פזור ומיואש ומתגעגע לסיר הבשר הקודם, שבו לפחות ידעו את התסריט.

 

תוספת מאוחרת, לא לגמרי בלתי קשורה, פירסום ב WIRED בקשר למלחמה הקרה, ומחיריה (חשיפת מסמכי ה CIA).http://www.wired.com/dangerroom/2010/12/cia-hypnosis/

דופקים ישראלים ומתנצלים לאנגלים…

בפני מי לא מתנצלים ?

ידיעה מעיתונות זרה משרטטת את הסולחה הצפויה בין ממשלת ישראל לבין בריטניה, בכל הקשור לסאגה הבלתי נגמרת של "מלחמת הדרכונים". אני יכולה לקחת לי את הקרדיט לבלעדיות והראשוניות בדיווח בנושא זה כבר לפני חמש שנים בבלוג זה מן הצד של הפרות זכויות האדם הברוטליות נגד ישראלים.

הידיעה כניראה מביאה ספין, ובתוכו הדרישות האנגליות, ויש להניח שתהיה סולחה במובן זה שהאנגלים לא ייאלצו את ממשלת ישראל לעמוד מול אזרחיה שלה עם העובדות העוד יותר מצערות שכלולות בפרשה זו (וקודמות).

מאחר שכתבתי פוסטים מפורטים מאד לפני שלוש, ארבע וחמש שנים בדיוק בנושא הזה, עם צפי מובהק לכך שבקרוב תהיה הפרה נוספת של "ההבטות" (מהסיבובים הקודמים), ואחרי ההפרות, עוד התבזות וכך הלאה, אין טעם לחזור ולפרט את התרבות הארגונית בישראל שרואה בכל מגבלה או רסן רק הזדמנות להפרה נוספת.  השאלה היא מתי והאם בכלל ירצו ממשלות ידידותיות לשים באמת קץ להפרות זכויות האדם של "המוסד" נגד אזרחי ישראל, המעניקות לו יתרון מבצעי יחסי קצר טווח. (שיחרור מכל מגבלה כלפי פנים, ומאגר בלתי נידלה של פרייארים מתכלים). אין למעשה לאומות הזרות אינטרס לסייע לאזרחי ישראל, כל עוד ממשלת ישראל נסחטת ומשלמת במישרין להם פיצויים וסולחות. למעשה כולם מרוויחים, חוץ מאזרחי ישראל שלאף אחד לא איכפת מהם ממילא.

אמת המידה הבריטית כלפי פנים שונה מאד, וניתן לראות זאת הן במאמץ הלאומי להגן על הדרכונים של אזרחי בריטניה כולל במחיר של עימות עם ידידים (ישראל), אך גם בפרשה כמו גואנטנמו, שם בריטניה היתה חלק ממבצעי פשעים נגד האנושות, בכל זאת לגבי האזרחים שלה, היא נטלה אחריות מלאה ושילמה פיצויים גבוהים מאד בכל קנה מידה (אמנם, תוך התנייתם בסייגים על חקירות ופרסום וכולי). ישראל ניצבת פחות או יותר ביחד עם מדינות כמו איראן, ורוסיה ביחס שלה לאזרחיה שלה, כאשר הם נפגעים ממיזמים מפוקפקים מסוג זה, בינלאומיים או מקומיים.

נתניהו מצהיר על שינוי בערכים אלה כאשר הוא נרתם לפרשת פולארד, כלומר, נכונות להתעמת עם ידידים (ועצומים) לטובת ההגנה על האזרח הישראלי הבודד. נידמה שפעולה זו היא כרגע חריג בלבד, שיש לו הסברים פוליטיים פחות נאצלים מאשר הדאגה הפאומית לזכויות השפוט הישראלי .

תמיר פרדו נכנס לתפקידו תחת אזהרה, לאור פרשת מבחוח, אך הוא כניראה יפרש אותה כאילוץ כוחני (שינסה להתגבר עליו בהמשך), ולא כסימן לכך שיש לבצע רפורמה ביחס של המוסד שהוא עומד בראשו לתפקידו, שהוא הגנה על אזרחי ישראל, ושירותם בנאמנות. בעוד שהוא יסיק מזה שעליו לשנות התייחסות לארגונים עמיתים מחו"ל, השיעור שמוטל עליו להסיק הוא שעליו לשנות יחס לאזרחיו מבית, ובזה גם ממילא ייחשף פחות לביקורת מבחוץ, מצד מדינות שבהן דברים כאלה לא מקובלים ולא נתפסים כסבבה. (יש לשער שההתעמרות בישראלים זוכה, עם זאת, לצ'בחות הערכה מפוטין ודומיו, ואכן שיטות הפעולה האלה של שימוש אלים באזרחים כבשר תותחים כדי להרים איזו הרפתקאה מיותרת, סחר בנשים, תימרון של אזרחים לאזורי סכנה וריגול פרטיזני במדינות ידידותיות וכולי).

משרד החוץ

בכל הפרשה הזו נדם קולו של משרד החוץ, שהוא זה שאמור לייצג את הדיפלומטיה המרסנת במקרים מסוג זה. משרד החוץ הישראלי נתפס ובצדק כקבלן עבודות מלוכלכות, וגם לא היוקרתי שבין הקבלנים, של המוסד בחו"ל, ושל ארגונים נוספים ממערכת הבטחון וכניראה גם מעולם הפשע המאורגן.

המתח היחיד בין עובדי משרד החוץ ובין המוסד נוגע לשאלה מי מרוויח יותר ולמה, ולסכסוכים על חלוקת הטבות, ובצדק טוענים במשרד החוץ שאין להפלותם לרעה מול הסגל הבטחוני. משרד החוץ לא מתיימר אפילו להעמיד התנגדות כלשהו לפעולות מיותרות הפוגעות ביחסי חוץ, אך הוא מאד יעיל בטאטוא הבלגן שמותיר המוסד. רמז על הבעיות הללו נמצא לאחרונה בפרשה המצרית המתגלגלת, כאשר הועלו סברות שמא השגריר ברח מקהיר על רקע מעורבותו ברשת הריגול שנתפסה. רמז נוסף נלמד ממברקי ויקיליקס בקשר ליחסי הגומלין שבין נציגויות דיפלומטיות אמריקאיות וסוכנות הביון המרכזית, שדורשת במפגיע ובכתב מהנציגים לשמש כקציני איסוף ולרגל בשבילה. בשני המקרים האלה התעניינתי בהיבט מוזנח יחסית והוא אופן התיגמול הלא פורמאלי של סגל דיפלומטי ישראלי עבור ביצוע גיגים מהצד עבור כל מיני ארגוני חושך, כאמור חלקם רשמיים וחלקם שייכים לעולם התחתון. ניראה שיש מארג כלכלי מעניין , שאולי יעניין גם את ביקורת המדינה, בכל ההעסקות הכפולות והמשולשות האלה ומה הם גדר ניגודי העניינים הפוטנציאליים, וכמובן, איך הם מוכרעים.

משיחה שלי בעת האחרונה עם פקיד משרד החוץ בדימוס, בענייני שלי, אני מבינה שכמו בבנק ישראל, גם דיפלומטים "עושים טובות" לכל מיני גופים בזמן שהם נושאים בתפקיד הרשמי, כדי להבטיח לעצמם צניחה רכה ומוזהבת לג'וב הבא.  בפרשת מלחמת הדרכונים מתחיל להתברר שמדובר במיזם כלכלי אדיר שהכניס פרנסה שחורה להרבה מאד אנשים, מביניהם עובדי מדינה, עובדי מערכות כלכליות ועסקיות וכולי בארץ ובחו"ל. ברור שבנסיבות כאלה , ובהינתן הפטור והחסינות שהוענקו למדינה כלפי הישראלים שנפגעו או שנכסיהם נשדדו כדי לתת "כיסוי", אף אחד לא ירצה לוותר על המיזם הרווחי, שבבסיסו עושק של אזרחים ישראלים תחת חסות "הבטחון". לכן, שוב, יש לצפות לכך שההתחייבויות כלפי בריטניה השנה ושאר המדינות לא יפרקו את העסק הרווחי הזה, אלא רק יעלו את ה STAKES . אני משערת שבסיבוב הזה כבר לא יקחו סיכונים, ופשוט ירצחו את מי שגנבו לו זהות, ויכניסו גם כמה שוטרים ושופטים לפירמידת הזהב של המרוויחים, כדי להעלים את הראיות.

עליתי עליו, חלום נתניהו

השבוע הרהרתי אגב קריאת ידיעה "שלא מן העולם הזה". הידיעה היתה במדור הכלכלה, שבדרך כלל אני לא טורחת לפתוח (זה היתרון היחיד בלהיות עני), וסיפרה על כוונתו של הבעלים החדש של "בזק" להכניס את רוב העובדים למסלול קביעות, ולחלץ אותם מהסכמי קבלן מבזים, וכן לחלק דיווידנדים לעובדי החברה, בהליך של "הפחתת הון". שפשפתי את עיני, תהיתי אם זה ספין יחצני שלא יחזיק שעה, אבל בין לבין עלתה בי מחשבה ספרותית.

חשבתי לעצמי שמאד מתאים לנתניהו, הרואה עצמו משוח מטעם האלים, (לא ברור איזה אלוהות, יחליט כל אחד בעצמו), לראות עצמו במונחים מיתולוגיים. אולי הוא מעין "יוסף המקראי", האיש שהפך לאשף הכלכלי של כל הזמנים והציל את האימפריה המצרית מפגעי הבצורת. כזכור, ההברקה של יוסף היתה פשוטה. לנוכח "מידע פנים" שקיבל בתיקשור, הוא ידע מראש שיהיה משבר כלכלי עולמי (בצורת) לאורך כמה שנים. מידע זה איפשר לו לצאת בתוכנית מנע מבריקה. במשך שבע שנים יקרע את הציבור במיסים ונגיסה כלכלית איומה, יאגור הרבה חיטה (כסף) באוצר הממלכה, ובשנים הרעות, יאכיל אותם ממה שאגר, בעוד שאר הממלכות האזוריות קורסות כמו עלה יבש. וכך עשה.

נתניהו הרואה עצמו משהו שבין יוסף לבין אסתר המלכה גם יחד, מאחר ש"גדל בחצרות מלכים זרים" (וכניראה יחזור לשם), הדואג לבני עמו, אף שהתנכלו לו, לבחיר הבנים וזרקו אותו למדבר הפוליטי לא פעם ולא פעמיים ואף אמרו עליו "מסוכן לציבור ולעצמו".

התוכנית הקלקלית המרושעת לא היתה אלא קומבינה, ביחד עם להטוטי פיננסים באמריקה (על גבול הפלילים מהצד הלא נכון של הגבול), ועכשיו כאשר כולם סובלים מהקריסה בוולסטריט, נתניהו יפתח את הממגורות והדגון יישפך החוצה לזון את העבדים והנתינים, ולהצטרף ל OECD היוקרתי. אני יכולה לראות את נתניהו מקבל איזה "תיקשור" מאלפי הקוראות בקלפים שמתות עליו, ומודיעים לו רשמית שהוא גילגול של יוסף, וזה תפקידו, מטעם הקב"ה בעצמו. נתניהו, הבטוח ממילא שאלוהים סגנו, מהנהן בגאווה לא מסותרת ומקבל עליו את השליחות. מכאן, הוא גם מרשה לעצמו מנהגי מלכות, וילות ומטוסי ענק עם מטות משי זוגיות. אחרי הכל, יוסף זה יוסף, ותמיד היתה לו חולשה לגלימות ושלמות.

התהיה הקטנה נותרת כמובן לגבי מקור השליחות. שכן, הימים אינם ימי הפירמידות אלא המאה ה 21, והתוצאות של השיחזורים המשיחיים ניראות כמו השריפה בכרמל. יש חנוכיה, ויש אש, אבל במקום נרות…אנשים חיים. כזה הוא נתניהו, ואין לנו לבוא אלא לעצמנו בטענות. בינתיים, במקום שבחים וחנופה, כפי שקיבל יוסף, אנחנו מקבלים כמרים יוונים שאומרים לצאן מרעיתם שהיהודים גנבו להם את הכסף. עכשיו יבוא נתניהו, ויסביר שזה אמנם נכון, אבל נמסר לו בתיקשור מהרטנגן שהוטלה עליו שליחות שמימית ליישב חשבונות עם היוונים, וזה אמור להספיק להם, בתור הסבר.

זומבי;בגידה;MOBBING ועוד

זומבי

השבוע קניתי מתנה ליומולדת של ילד (בן של חברים) את הספר "קפטיין תחתונים" מספר שתיים או שלוש, ולפני שארזתי, עיינתי  בו וגיליתי כי מוטיב הספר הוא סביב הדמות של "הזומבי" , כלומר "מת-חי" אגדי, שמככב בשנים האחרונות בספרות הפנטזיה, הקומיקס וכיוצב. הנירמול של תופעת הזומבי קשור בעיני לנירמול של טכנולוגיות פסיכולוגיות, ויצירת אנשים הלוקים בדיסוציאציה עקב טראומטיזציה מכוונת. ובאמת, בלשון הרחוב, אנשים הרוצים לתאר מצב של אדם טרוד מאד, שקוע בעצמו, או הלום, ומתפקד רק כאוטומט בלי נוכחות האני שלו, משתמשים בביטוי הזה. יצירת זומבים אינה רק פנטזיה בספרי מתבגרים צעירים, אלא מציאות כלכלית גלובלית, על רצף חומרה משתנה בהדרגה, שבה מייצרים אנשים שנשמתם פרחה מהם, בדרך כלל מחמת פחד ואימה, ולא מאכילת שיקויי פלא (ככתוב בקפטיין תחתונים). יש מי שניסח את זה כתורה כלכלית קפיטליסטית (נעמי קליין ואפקט ההלם), ויש מי שעוסק בזה ברובד הפרט (מומחים לטראומה).

אבל מה קורה כאשר יום אחד הזומבי מתעורר ומגלה שהולידו או עשו אותו כזה כדי לייצר עבד ? זו חוויה שאני עוברת בימים אלה, ועל כך אמר הרב ישו מי שלא נולד פעמים לא ייכנס למלכות שמיים.. (דרשה לכבוד חג המולד בסופ"ש זה).

בגידה ושינאה ולוחמה פסיכולוגית

תחושה המתלווה לימים אלה היא ההתגברות על טראומת הבגידה, בגידת החברה, בגידת המדינה והמנהיגים, בגידת המשפחה. באמת עומס של בגידה, ושאלות מדוע אדם מסכים לחיות במחיצת אנשים בוגדניים. (שאלה המופנית פנימה). הניסוח של הבוגדנות הוא להיות תמיד בתחושה שאתה נתון למין "עוקץ" מתמיד, כלומר, אין תמיכה להתחזקות ופוריות אלא מחטפים הנובעים בעצם מסוג של שינאה. זהו המגע השורף עם קהילה לא מתאימה שהלחץ בה הוא לחפצן ולהפוך כל אחד לזומבי המשרת את הצרכים של הנותרים  והנחלצים מגורל זה. מכאן חשבתי שנבגדות בהחלט מייצרת שינאה, משהו כמו אמנון ותמר, דוקא מתחושה של אמון מופלג, צומחת אכזבה ולבסוף שינאה חדה מאד, ונטולת ריכוך או חמלה.

היו במדיה הרבה דיונים השבוע על "השינאה", אולי בגלל הסימליות המצמררת של הדליקה בהר הכרמל, בחנוכה, במקום נרות היו בני אדם, 44 במספר מאירים את השמיים באש השינאה של כולם לכולם, וכמובן אחרי הדליקה, נוסף דלק לשינאה הממשיכה ביתר שאת, הטלת האשמה, הספינים, האיומים, הועדות שיהיו או לא. אין נחמה ואין קתרזיס, רק עוד אש.  רוב הדיון על השינאה שאמור להיות מצוות אנשים מלומדה, לוקה במום שהוא פוסל, רוב הכותבים מפנים אצבע מאשימה לאיזה "אחר".

אני מבדילה בין השינאה של הנבגד שהיא רגש כעס טהור העובר, בדלית ברירה ואונים, התמרה לשינאה עיוורת שמקומה הוסט כדי לתת שחרור ופורקן, ובין מה שבעיתון מכנים שינאה, והוא המלחמות האינסופיות בין חמולות בישראל. להערכתי אפשר לבחון את מומנט השינאה  הפוליטית במשקפיים יותר מעשיות, בוא נגיד כמו "לוחמה פסיכולוגית" ליצירת זומבים מבוהלים שעושים מה שאתה או את רוצים. הרגשות בימים אלה של טכנולוגיה, הם בעצמו..טכנולוגיה. הנה אנחנו לומדים "ANGER MANAGMENT" ויש עוד מונחים המסמלים שעלינו "להשתלט" על הרגשות ולביים אותם. ולכן, אני חושדת שגם התקפי השינאה הפוליטית בישראל הם קצת טכנולוגיים וכדאי לחפש מאחוריהם מניעים יותר רציונאליים ופחות אנושיים ומעוררי סימפטיה פסיכולוגית. כאשר מדובר בציבורים גדולים, אי אפשר לדבר על כעס כיסוד לשינאה. מדובר במשהו אחר.

בארצות ניכר לקחו את השינאה הפוליטית והוציאו אותה מחוץ לחוק בנסיבות מסויימות, בבחינת HATE CRIMES, כלומר מותר לך לבשל איזו שינאה שאתה רוצה בבית, אבל ביטויים מוחצנים אסורים בדרך כלל, מן הטעם ששינאה קולקטיבית היא בדרך כלל אמצעי מבויים להשגת יתרונות ובעיקרם יתרונות שליטה. טכנולוגיית השינאה מפותחת למדי, מסורתית, בהקשר המגדרי, ונועדה להשיג שליטה. וכך הלאה, קסטות של עבדים הלומדים לשנוא את עצמם, והופכים ל….כן…זומבים כנועים.

התובנה שאפילו השינאה מבויימת, היא קצת עצובה אבל משחררת לפחות מהצורך להגיב אליה …רגשית.

תמיד מזכיר לי את השיטה היהודית הותיקה ל"הוריד מחיר" לקבלן ביצוע, מביעים אי שביעות רצון מהתוצר, נוטעים תחושה של נחיתות או כלימה, ומנצלים את הבילבול הרגשי הזמני להוריד עשרים ש"ח ולרוץ לספר לחבר'ה  שצלחת להוריד מחיר אחרי שסוכם. בייום "אי שביעות הרצון" הוא אומנות,  בדיוק כמו שינאה קולקטיבית.  שנאות קולקטיביות יזומות הן אכסניה מקובלת לאנשים בעלי כעס לגיטימי, כל מיני נבגדים ונרמסים. כך מעניקים להם אשליה שזהו נתיב פורקן מותר ולגיטימי, כי בדרך כלל אסור לפרוק את הכעס (של הנבגד) על בעלי השררה.

MOBBING

טכנולוגיית שינאה מפותחת קיימת בפשע שזוכה עכשיו להגדרה ועניין בינלאומי ומכונה MOBBING או GANG STALKING ', אין לי תירגום מוצלח, כל הקודם זוכה. תחת הקטיגוריה הזו אפשר למצוא, בוא נאמר "אמנות" או לכל הפחות "אומנות" של יצירת עוינות קבוצתית נגד פרט או קבוצה קטנה, בדיוק כדי לייצר את האפקט "המכבה" אור חיים. אגב, באמת, שינאה יכולה להרוג, אם מאפשרים לצרכי התיקוף לקחת שליטה. אנשים מוחלשים, ילדים, או בודדים, עלולים למות מזה, כיון שבסופו של דבר התגלה במחקרים ממושכים שהאדם הוא חיה חברתית, וחסך חושי וחברתי הוא עניין קטלני. במידת מה אפשר גם לבחון את השואה כסוג של GANG STALKING המוביל לסוג של התאבדות זומבית (כצאן לטבח) ואיבוד האישור העצמי והאישוש של רצון החיים.  לאחרונה מתחילה התנסחות המובילה לחקיקה 'זיהוי, איתור ומניעה (ואכיפה על ידי חקירה וענישה) של פשעי MOBBING, רובם נעשים על רקע של פשיעה מאורגנת, חלקם נעשים במסגרות צבאיות או מודיעניות כפעילות מסכלת הנחשבת אלימה פחות ממאסר או עינויים. ה MOBBING הוא מעין גירסא של לינץ' בטכנולוגיה המקובלת עכשיו גם בעינויים, כלומר HANDS OFF. עיקר הפגיעה היא באמצעות הטרדה ותקיפה פסיכולוגיים, יצירת מצבי חולשה המזמנים אפשרות לנטוע אובדנות בקרב הקורבן מתוך רצון להפסיק את העינוי.  העבירה החדשה מכסה שימוש בטכנולוגיות (טלפון, מחשב וכולי), פריצה למאגרים, הטרדות שונות ומשונות, וכמובן גם פגיעות פיזיות ברכוש ונפש. ענף נכבד בפשיעה זו הוא מגדרי.

 

פליטים סודניים

מצב קלאסי שכולם צודקים, ובאמת כבר מיצו את כל מה שאפשר להגיד בנושא. אני יכולה רק להוסיף שאם יש סודני שצריך MOC כדי להישאר, אני מוכנה לסייע. (הכוונה לנישואי נוחות), זה נהנה וזה לא חסר. אני מתחילה לחשוב שאין טעם להכביר מילים תיאורטיות ולהיכנס לישראבלוף של הדיבורים. האזרח צריך להיות אזרח, והשלטון – ישלוט. בכוחם של אזרחים לעשות דברים בדרך שלהם, בלי לרשוף ולנאום ולהטיף. זה נהוג מאד בעולם הרחב, וישראלים נהנים מאד מרוחב היד של זרים המכניסים אותם על ידי נישואי נוחות. הצורה שלנו לגמול, היא פשוט לתת את זה הלאה, למי שצריך.

ככלל, לדעתי הבעיה המרכזית של "המגדר האזרחי" בישראל הוא שהוא מזוהה יותר מידי עם "המדינה", גם אלה שמטיפים לאיזרוח עושים זאת כמו חיילים או סובייטים שרוצים "להחליט לכולם איך להיות אזרחים". קצת יותר עצמאות, קצת יותר מימוש עצמי, גם של האזרח הישראלי וגם של הפקידים (תזדהו קצת פחות עם תפקידכם, אחרי הכל בבית דין של מעלה לא מכירים את "רק קיבלתי פקודות", זה לא מעניין שם אף אחד). שמתי לב שלשוחח עם ישראל זה כמו לשוחח עם נציגי משרד החוץ, כל הזמן. הצעתי גם בעבר לקלוט פליטים בבית לתקופת מעבר, אבל כעסו עלי, כי "צדקה זה לא טוב" כי "המדינה צריכה לקחת אחריות". זה לא נכון, להיפך, אם יש פעולה פרטית, המדינה נאלצת לקבל זאת ולפעול.  והנה, נאמתי ורשפתי והטפתי, מה לעשות, הDNA הסובייטי לא בנקל יוחלף…

 

 

מגבלות החוק

שני אירועים לכאורה לא קשורים הזכירו לי שהחוק מוגבל מראש להסכמה רחבה יותר לפעול על פיו. שני המקרים קשורים למחשבים. האחד, הקריסה של מחשב בתי המשפט שהוביל להשבתה בפועל (בנוסף לשביתת הפרקליטים), והשני – הפריצה שאולי היתה למחשב של עמותת זכויות אדם. במעבר למדינת עולם שלישי נתקלים עוד ועוד בקריסת תשתיות על רקע של יחסי עבודה (ניצול של עובדים) או על רקע של פראות ואלימות כדרך לפתרון בעיות.

אחת הבעיות שיש לי עם התפקוד הלקוי של מערכת המשפט הישראלית היא תסמונת ההכחשה ששורה שם כבר כמה שנים, וההתעלמות מכך שרק מעטים זוכים להנות מ"כללי המשחק" התיקנים של שלטון החוק. אני בטוחה שלשופטי העליון לא נעלמים מסמכים מהתיק, ולא מבצעים להם מסירות מזוייפות, כמו שנהוג בחברות חקירה המבצעות מסירות עבור משרדי גבייה גדולים.  גם לא מעקלים להם בלי הליך ראוי, ובטח לא שולחים להם בריונים בחשכת ליל לחדר השינה כדי לבצע "מסירה" או "חקירת יכולת".  לכן, מבחינתם כל שנותר הוא לדון בפילפולי החוק המגיעים בפניהם, מבלי להתייחס לתשתיות כלל. לצערי זו גם התסמונת שהפילה לקרשים את ענף זכויות האזרח-אדם הישראלי, שנהנה עד כה מבועה דומה, ועסק ב"סוגיות" כאשר מסביב רוחשת המולת עולם שלישי, אנשים לא יכולים כלל להגיע לבית משפט בגלל האגרות והדרישות הצורניות המחייבות תקציבי עתק (צילומים וכריכות ואגרות ונסיעות אניספור, ומסירות והמצאות). פערי כוחות כלכליים ופריעת חוק כללית חורצים גורלות של אלפי תיקים לפני שצוטט שם סעיף חוק אחד. עבור רוב האנשים נוצר ניכור וניתוק מהוויה התיאורטית שבה פועלת מערכת המשפט, לעומת המצב בפועל בבתי המשפט ברוטינה שלהם. כעת הגיעה המציאות לפתחם של "העליונים", מחשב קורס, מחשב נפרץ, גניבות מסמכים, בקיצור= שגרת החיים של כל מתדיין קטן מול בנק או תאגיד גדול.

המציאות של "צדק למעטים" או למעשה גישה למעטים המתייחסים לשאר כאילו היו שקופים, פרצה להיכלות השן. עובדים עשוקים יחבלו במערכות, או לפחות לא ישקיעו בתקינותם. אנשים יחבלו במחשב ויפרצו למי שלא הגיב ולא הגן כאשר פרצו להם וחיבלו. חבל שהדברים לא טופלו קודם. אני יכולה להבין שיותר כיף להתפלפל בפסקי דין של מאות עמודים על משפט בינלאומי מאשר להתעסק עם ההוצאה לפועל שרומסת כל רעיון של משפט או חוק, או עם ועדי עובדים של קלדניות ומנקות בהנהלת בתי המשפט, ועם אנשים מסריחים מעוני וייאוש שבאים לזעוק על שלוש מאות שגבו להם לא כדין.

אפשר להמשיך לקיים מערכת משפט נפרדת, ביקום נבדל, השמור לשופטי העליון, התאגידים והעמותות לזכויות אדם, אבל בעולם שלישי, מידי פעם נופלות התשתיות, ואיתם התחתונים של החשובים, ורואים להם. זה לא משנה הרבה את המאזן הכללי, רק תזכורת איפה חיים.

הטוב הרע והנערה

הטוב – גדעון לוי

1. יתומים זקנים

גדעון לוי מקונן היום על יתמותו הפוליטית של השמאל, ומונה במניינם את עצמו,ביחד עם הצעירים המשוטטים ברחובות תל אביב למען בעלי החיים או החופש ללכת עם ראסטות. אלא שגדעון לוי שוכח כניראה שהוא "האב הנעדר" ,והם היתומים הצעירים, הוא – המחדליסט שצריך ללכת, והם שצריכים לפרוץ קדימה ולהנהיג את עצמם אל העתיד, לכל היותר יכול לוי לסייע ולהעביר את השרביט, לשמש מנטור, "אב רוחני", או מספר 120 במפלגה, הזקן שבאים לשאול את עצתו כדי לא ליפול לטעויות עבר.

2. שוקנ-דיזיאק

הבעיה של השמאל היא בדיוק זו, שהמחדליסטים תמיד מוצאים דרך להסתכל למקום אחר ושם לחפש את האשמה, ואם אין כבר מקום כזה, יעשו כאילו מדובר במישהו אחר, ולא בהם עצמם, שצריכים להכות על חטא. זהו מסע בלתי נגמר של הסרת אחריות, עד שהמקונן על יתמותו, כמו שימון פרס, הוא כבר בן שלוש מאות. מה יש ? תמיד חסר אבא להטיל עליו אשמה, גם אם מזמן קבר אותו היתום האומלל והצעיר הניצחי שאינו רואה הבדל בינו ובין נערי תנועות הנוער. עצוב, אך זה המצב, ואכסניית שוקן שהיא מין "יקום חלופי וירטואלי" שבו אפשר לא לגדול לנצח, כמו פיטר פן או אולי כמו אוסקר מתוף הפח, מאפשרת לגל הגרוטאות האלה לחוש צעיר ורענן תמיד, ממש שיקוי הנצח של הנעורים, שוקנדיסיאק.

בין קבלני היתמות אני בהחלט מונה את גדעון לוי שהוביל שנים ארוכות את האשליות , וטיפח את המודל הכושל של השמאלני ההזוי, שנהנה ממשמני העולם ומשכורותיהם של האוליגרכים הימניים לאומיים, ומצייר עצמו כצה גוואה שמתבוסס בבוץ הג'ונגלים והאמזונס. זו הקומבינה שהפכה כה מאוסה על הציבור, מכל אגפיו, עד שלא אתפלא אם יום אחד פשוט יתפסו כמה מהם ויעשו להם "שמיכה", ואני מקווה שבזה יסתיים הזובור הראוי. לוי הביע פעם חשש מאלימות הימין, אינני מתכוונת לזה, אלא לסתם אנשים שפשוט רוצים קצת שקט מספינים ויחצנות.

הפובליציסט השני מאותו סוג, יוסי שריד, ממשיך אף הוא לדמיין שהוא בתיכון ולכתוב "בדם ליבו" כל מיני הטפות מוסר מאוסות, ולספר לנו על החתונה של "חבר שלו" (מנחשים ? הסוציאליסט ממפלגת הפועלים הצייקנית והסובלת) עם משפחת אוליגרכים.  וכך הלאה אפשר לעבור ולמנות את הצבועים, המושחתים, חסרי האחריות שעד הסוף ינסו לשכנע את הציבור שהם נורא מסכנים, ואנחנו, איכשהו, אשמים בזה.

לוי מנסה בחודשים האחרונים (ויש עוד כמה מסוגו ש"יורדים אל העם" לאחרונה) להראות שהוא פתוח לרגשי הלב של הציבור, כותב מידי פעם על בעיית בטחון האשה בחברה שוביניסטית או על מחירי הלחם. אחרים מתבלים את המלל הרגיל בכמה מאמרים ידי חובה על מחיר שירותי הבריאות המופרטים.  מעט מידי ומאוחר מידי ובכל מקרה אין כל שכנוע בדברים של בורגנים על תלאובות העוני והניחשול. יתכבדו ויתנו לנשים אנוסות לכתוב את שלהן, ולעניים לכתוב על עוניים. אך זו בדיוק הנקודה, וזו גם הסיבה שהשמאל קרס וממשיך בזה. השמאל במתכונתו הנוכחית קידם והמריץ "דוברים"מטעם שניכסו מצוקות של אחרים ועשו מזה אחלה קריירה, מכרו את הקייס, והתחתנו עם בעלי ההון והימנים שהם כביכול הציבו להם חלופה. מ(מישהו צריך פעם לכתוב דיסרטציה על קואופטציה פוליטית בדרך של משרד שידוכים, או על מוסד נישואי המלוכה בדמוקרטיה הישראלית כשיטה פוליטית).

הלקח היחיד שאפשר להפיק כיום הוא של נציגות, ומשמעותה שגם גדעון לוי יפסיק לדברר אחרים, אלא יתן דוגמא אישית של לקיחת אחריות והעברת השרביט לקליינטים שלו, שכבר לא רוצים נציגים, ולמדו לכתוב, לקרוא ואפילו לדבר בשם עצמם.  אך השמאל הזה היה מי שטרח להכחיד את הקולות האותנתטים, כמו ויקי כנפו למשל, עבור האוליגרכיה, שגם היא שמחה למנות "דוברים אחראים" היושבים בבית קפה עם משכורת של שוקן. זה שם השמאל שלא ידע להקים דור המשך כי זקניו הם תמיד צעירים מספיק כדי לחוש יתומים.

הרע – גנות

אהרונוביץ מביא חבר

סופסוף אחרי שביערנו את נגע הסיאוב והעבריינות במשטרת ישראל, ניכשנו את האנסים והנגועים בחשד פשיעה מאורגנת, הגיעה הישועה. אחרי חיטוט נוקדני בעברם של קצינים רמים ומועמדים מכל עבר, ניצבים מוכשרים פחות או יותר, קיבלנו "ניקיון אורוות". אהרונוביץ קורא לחברים, אלה שמארגנים מסיבות יוקרה בבתי מלון לגמלאי המג"ב והרב"שים והסמב"שים, יעקב גנות.   וכמפכל ימונה יוחנן דנינו תוך כדי צעקות מבקר המדינה שהבדיקה בעניינו לא הסתיימה.

נידמה שיש קריטריון אחד שפוסל כל אדם בישראל מלשרת בכל תפקיד מעבר לעובדת נקיון וזה טוהר מידות. עכשיו זה רשמי.

הנערה – ז"ל

רצח – נשים קצת יותר צעירות

הנרצחות לעומת זה, הן בדרך כלל נשים, וקצת יותר צעירות מהמשמרת הצעירה של מר"צ, כדי שגם להן יהיה תפקיד במשטרה (נפגעת, מתלוננת, גופה).  שוב רצח באזור יערות בית שמש, שוב אשה, וזה מזכיר לי שהיה רצח נוסף אמנם לא בדיוק שם אבל לא רחוק, של מורה מזכרון יעקוב, שעד היום לא נפתר.  מין משולש ברמודה כזה. אז יש היום שלושה מינויים, מנכל מפכל והנרצחת, שנידע שיש סדר הממלכה.

עבדות, חינוך, צביעות ופנסיה

סוף מעשה במחשבה תחילה…(כדאי לקרוא עד הסוף, כי שם הפאנצ ליין. הפנסיה).

זכויות הילד

קשה לתאר את המהפך התרבותי בעולם המערבי לעבר שיח של "מעמד הילד" ו"זכויות הילד", ממצב שמתואר בספרים כמו אוליבר טוויסט, מילדים מפוייחים במכרות, למצב שבו רוב המאמרים עוסקים בהורות יתר, ובהגנה על ילדים מסביבה נקייה מידי (הגורמת אולי למחלות וחוסר חיסון).

ואולם, כמו בנושאים רבים אחרים, עצם זיהוי התופעה, מתן שם וחקיקות יפות לא מונע את העולם להתנהג כדרכו ומנהגו מאז ומתמיד. כך יש לנו קמפיינים נגד עבדות, לצד החמרה של העבדות החרופה והסחר בבני אדם, כך שאדם כבר חושב שאולי כדאי לפחות לחזור למציאות הגלויה של המשפט הקדום (העברי, במקרה שלנו) להכיר במוסד הזה, אך לפחות לסייג אותו, ולהתמקד באכיפה יעילה של תנאי העבר, במקום לשחק חתול ועכבר עם סוחרי האדם שתמיד מוצאים דרך לחזור לסורם.

כך בנושא מעמד הילד, לצד אמנות נאורות בכינוסים בינלאומיים מתקיימת מציאות קשה מאד של שימוש בילדים, בכל מיני הסוואות וצורות מתוחכמות. אחת החזיתות הסוערות בתחום זה, בעולם כולו, נוגעת לנגע "גיוס ילדים" לשירות צבאי, זה נחשב לתת סעיף של עבדות והפרת זכויות אדם קשה במיוחד מאחר שהיא סיטונית ובמדינות מסויימות נעשות פי חוק מדינה.

רשימה פה "ברשימות" של סיון טולדנו החזירה אותי לנשוא. טולדנו חשף מידע שלא ידעתי עליו, וזה תוכנית קדם צבאיות של יחידות מודיעין בצה"ל, המטפחות כבר קאדר חניכים מגיל….13. לתוכניות האלה תמיד יש שם יפה, וחזות תמימה, המסווה את עצם הענייו, והוא גיוס ילדים לשירות צבאי ממלכתי, דבר חמור ואסור בתכלית האיסור. ישראל ספגה תלונה על גיוס ילדים בקשר לאי הפיקוח על המתרחש בשטחים, וכן על…הגדנע, אותו שיעור שכולנו זוכרים מילדותנו שבו השתוללנו ולמדנו לקשור קשירות חבל, אך בעיקר התעללנו במדריכים שלקחו עצמם ברצינות.

נושא נוסף שהועלה בפורומים בינלאומיים הוא החדירה של מגייסים מצה"ל לתיכונים, בצורה מוסדרת כדי להרביץ מוטיבציה ולסחור במרכולתם לנוער הרך.

בארץ, מפאת הצייתנות המלאה לצה"ל, לא מעזים לקרוא לילד…בשמו. מתווכחים על נושאים חינוכיים, ("האם זה חינוכי להכניס קצינים לבית ספר") במקום להתמקד בצד של זכויות הילד וזכויות אדם. כמובן, ברגע שהשוליים זזים (כלומר, סולחים להפרות הקטנות והחביבות), החריגות זזות איתם, כלומר, שלא ישלה עצמו אדם בישראל, הצבא מתעסק עם ילדים גם יותר קטנים, והדברים שנעשים הם חמורים מאד. השאלה אינה לפיכך אם צה"ל הוא חלופה חינוכית ראויה למערכת ההוראה הממלכתית, אלא אם מכירת ילדים לעבדות לפני גיל הבגרות שלהם, ולא לפי חוק שירות בטחון, היא חוקית ועד כמה היא מהווה התעללות בילדים, הזנחה שיטתית, וניצול מחפיר של כוח. בישראל נהפכו היוצרות ורבים אינם יודעים כלל שהמוצא ההסטורי והחוקי של חוק שירות בטחון הוא מהחקיקה בנוגע לעבדות חוקית. שירות בטחון כפוי הוא עבדות שהיא סייג לאיסור הכללי שהוטל במאות האחרונות. הרעיון הוא צמצום החריג ולא הפיכת העבדות לסבבה, וניסיון נועז לכרסם באיסורים עליה, בתירוצים שונים. התוכנית שעליה סיפר טולדנו נידמה לי מסחרית יותר מאשר בטחונית, כלומר, את שירותי המודיעין הממוחשב אפשר לרכוש בכסף בשוק הפרטי, והכשרת חיילים בתחום זה מהווה חיסכון כספי בלבד, ואין לה קשר לצרכי בטחון במובן המקורי, של חייל הדרוש לאיוש טנק מול טנקים של האויב בגבולות המולדת. רוב עיסוקו של צהל היום הוא כלכלי, כך שהנזילה מהמונח "בטחון" ל"רווחה כלכלית (של בכירים, על חשבון החפ"ש) מתרחבת כל הזמן מכובסת בכל מיני מונחים כמו "תלפיות" ו"נחשון".

זנות ילדים

הענף המקביל, והדומה במקצת, לעבדות ילדים בשירות הצבאות, הוא זנות ילדים, חלק מסחר בבני אדם, לעיתים לצרכי עבודה לעיתים לצרכים מסחריים אחרים, או אף לאומיים. ענף הניצול המסחרי של ילדים בתעשיית המין מגלגל מליארדים רבים, ובישראל עוד יעניקו לסוחרים בקרוב מעמד של "מפעל מאושר" או "יצואן מצטיין", שיקבל לחיצת יד מנתניהו, אשר על אוצר היהודים והוא גם הבוס הלא מעורער של סוחרי וקבלני האדם בישראל.

זנות ילדים כמו גיוס ילדים לצבא נובע משיבוש דומה מאד של הקהילה הבוגרת לילדים, כלומר, במקום להקדיש משאבים לטובת הילדים, מקדישים את הילדים לטובת הקהילה הבוגרת, עולם הפוך. כך ניצול צרכים מיניים, כלכליים או בטחוניים, למעשה מדובר באותה גברת בשינוי אדרת.

למעשה אין הבדל מוסרי בין שני סוגי הניצול, הגם שצה"ל חושב שיש לו הצדקה עליונה יותר מאשר סוחר זונות, אך אין זו הצדקה שיטתית אלא הצדקה הנובעת מפריטה על חרדות קיומיות. כמובן, במצב של איום קיומי, אין מקפידים על זכויות הילד, ובמלחמות הישרדות ילדים שימשו כחיילים, ולמעשה משתמשים בכל דבר שאפשר, אך לא זה המצב בישראל, ולכן הצידוק להשתמש כיום בילדים זהה לצידוק שיש להורים המוכרים את ביתם לסוחר זונות, כדי להציל את היחידה המשפחתית ממצב כלכלי לא נוח. זה צידוק מפוקפק מאד אם ובמידה שיש חלופה.

משטרה בבית ספר

סימן נוסף להתפרקות ערכים שכזו הוא ההחלטה להכניס משטרה לחדרי הלימוד, באמצעות מצלמות בטחון וגם סגל שיטור הבא "להכניס גבולות" לחינוך, ולמנוע אלימות בלתי נסבלת של ילדים זה נגד זה, וגם…נגד סגל החינוך בעצמו, כפי ששמענו לא אחת.

זהו שלב נוסף בחציית הגבולות של המדינה והקהילה הבוגרת בתפיסת תפקידה כלפי ילדים, במקום נתינה – שימוש , שיטור וגיוס. כל זה שייך יותר לואקום שנוצר במערכת החברתית בישראל שאינה יכולה כבר להעביר ערכים וחינוך, מפאת השיסוע וגם השחיתות הגלויה בכל מקום, שהופכת כל ניסיון להקנות ערכים לפתטי וצבוע במיוחד.

מה שנותר הוא בעצם להקצות כוח אדם לפי צרכי הקולחוז (הנידמה כחופשי ואינו כזה), מי לצבא, מי למשטרה, מי לזנות, ומי לעבודות שירות ומי לנבחרת ישראל בטניס. לשם כך אין צורך במורים וחינוך, אפשר באמת להכניס מייד צבא, משטרה וקבלני כ"א (או סוחרי זונות, לא חשוב, גם זו פרנסה), ולחלק את הסחורה לפי הנתונים. במצב כזה, אכן תוכניות הכשרה צבאית מודיעין הן פתרון לא רע למי שאינו מיליונר. רק שלא יחשבו ההורים שמסלילים את עצמם לצמרת באמצעות הנחשונים והתלפיות שאינם פוגעים בילדיהם בתהליך ה SOCIAL CLIMBING שלהם. עדיף, וכך קובע גם החוק (ואפילו ההלכה) שעד גיל בגרות, יעסקו הילדים בעניינים שילדים עוסקים בהם, או ימלאו ראשיהם בספרים ולימודים. אחרי כן ? שימכרו את עצמם לתלפיות אם הם רוצים, כל אדם אחראי להחלטותיו, בתנאי שמעמידים לפניו בחירה וחירות וכבוד.

הקושי הפנימי

אם אני בוחנת את הנקודה הפנימית במצב הזה, כלומר, מדוע בישראל נשענים הבוגרים על הילדים ומשתמשים בהם, הרי  הדברים מתחילים הרבה קודם, ביחס ההיררכי בתוך החברה, ותחושת האפסות וחוסר האונים של ההורים לייצר לעצמם את החיים שהם רוצים, ולהעביר לילדיהם את הנחלה, הרוחנית והפיסית שיצרו.  אני נתקלת בהרבה הורים, שעבורם ילדיהם הם חלק ממערך הסד"כ לניהול קרבות, והם מפצים או אמורים לפצות את ההורה על החדלון שלו. מעט מאד ילדים מרגישים שהם "בגן עדן" של הילדות, שבו מותר להיות תמים, בלתי מועסק, משועשע ומשחק ויצירתי.

אנשים מוכים נוטים להכות או לשלוח את הילדים שלהם להרביץ. בעיני זה אותו דבר.

ובלי צד חיובי אי אפשר

חרף כל מילות הגנאי כאן, אני רואה במצב הנוכחי שיפור מהמצב הקודם בישראל, שבו היו המון "תונכיות להקניית ערכים דמוקרטיים" , והרבה זיבולים (סליחה על הביטוי האקדמי) אך בפועל הצבא גייס ילדים, ביצע פשעים נגד האנשות והפרות זכויות אדם חמורות נגד ילדים, באופן שמודר והוכחש והטיל עומס מוחלט על בודדים ושקופים. זה היה המצב תחת "האליטה" הקודמת, שרובנו לא מתאבלים על קריסתה.

ככל שיש גיוס ילדים בישראל, ככל שיש הסללה רק דרך צה"ל, ככל שבמילא הערך החינוכי היחיד שהוא משותף ורחב הוא גזענות ומיליטריזם, כדאי שהדברים יהיו גלויים, וכך יתרחב מאד בסיס הניצול כך שיתחלק בסופו של דבר בצורה צודקת יותר על כולם.  ההסדר הצבוע הקודם היה שצה"ל חופשי לשעבד אוכלוסיות שלמות "שקופות", ואילו באליתה יש "כיסים" שוויצריים של בתי ספר "דמוקרטיים ואמנותיים" נטולי מגע עם הלכלוך שמסביב. אני הועסקתי כמה שנים טובות (כלכלית…) בפיתוח תוכניות ללימוד אזרחות ודמוקרטיה מן הסוג שעכשיו הוחלף על ידי "חיל המודיעין" וקציניו. האמת ? עדיף כך. התוכניות הקודמות, מומנו בעקיפין על ידי צה"ל, רוב המנהלות יפות הנפש היו נשואות לקצינים בקבע, והקומבינה הסכיזופרנית המוכרת, של "תא"ל בעזה שנשוי עם ראש החוג למגדר ודמוקרטיה" (אשתו). ככה אוכלים מהסיר של הכיבוש, ומקבלים כבוד של סרבנים ונאורים.

בתפר של הצביעות נפלו הרבה "שקופים" חלל, כי הרי אין מדברים על מה שלא יפה ולא ניראה טוב. ניתוח דומה הייתי מיישמת על פרשת"מכתב הרבנים", עדיף בחוץ וגלוי, תוך עימות עם המראה שמציבות עובדות אלה בפניה של החברה הנאורה, שגם היא גזענית ומיליטריסטית, רק רוצה להיראות אחרת, ובעיקר רוצה לקיים לה כיסים אחרים, על חשבון ההכחשה וההחשכה של ציבורים אחרים, בלתי ניראים ונשמעים.

כניראה נכון המשפט, צריך להיות יותר רע כדי שיהיה יותר טוב. יצא החושך לאור, וכך יותמר. כל עוד הוא בחושך, אין לו סיכוי להשתנות. ככלל מאחר שכולנו עובדים עבור צה"ל, עדיף שגיוס הנער או הנערה יהיה רשמי, וכמה שיותר מהר, כדי שיצבור יותר נקודות לפנסיה…

 

לדבר על "רשימות"; חדר משלה

בימים האחרונים נתקלתי כמה פעמים בהתבטאויות של בלוגרים או טוקבקים על "רשימות", במעין שאלה-קביעה שהפרוייקט, באופיו הקודם, נעלם לבלי שוב. יש השמחים על כך (אנשי "במחשבה שניה" למשל) ויש המצרים (פוסט של דוד שליט למשל) וכך הלאה.

אכן, במובן הקודם, של "קהילה", שבה בלוגרים הגיבו זה לזה, החברותא הכפויה הסתיימה מתוקף עצמה, לדעתי, כאשר המקום הפך עוין, לא חברותי, אלים ולא נעים לרבים ובעיקר לרבות מהכותבים. מעניין שמבין אלה שהציקו וסתמו פיות הכי הרבה, יש המקוננים על "אבדן הקהילה" שהם הרסו במו מקלדותיהם,או שאולי חסרה להם ההזדמנות לסתום קצת פיות, ועל כך מקוננים.

הצד הפוליטי שהרוויח מהפרימה הזו הוא כניראה הימין, שכן את השיטוט הסתמי לענייני דיומא ברשימות, החליף אתר רוטר.נט ופורום הסקופים שלו, שם נחשב נתניהו לשמאלני שצריך להזכיר לו עבור מי הוא עובד. כל השאר, שמאלה משם הם מחבלים. זה כניראה מסימני הזמן, ואין מה לעשות, כך נראה מהפך פוליטי בשטח.  השמאל פועל בהסתגרות מסויימת, ואפשר לאמר ש"במחשבה שניה" זה עכשיו בטאון "מה שנותר מהשמאל" הלאומי שנע בין מרצ לבין קדימה, עם נציגות ליברמנית. ויש בלוגים כמו "העוקץ" ו"ארץ האמורי" ואולי "קדמה" (לא בטוח שבלוג הממוקם בחו"ל נחשב) שנמצאים שמאלה משם, ומסתגרים גם כן, בעיקר מפני נשים, במחשבה אולי שבלי נשים הם ייכולים לעמוד מול רוטר.נט עם האנרגיות המאצואיות המתפרצות בהורמונים של קרב.

נישה נוספת שניסתה להרוויח אולי היתה "נישת נשים", ויש את "סלונה", שקלט קצת מהנושא, לפחות ברעיון של בלוג שיש בו נוכחות גבוהה של עיתונאים פעילים (במקרה זה עיתונאיות).

תרבות קהילתית ?

הניסיון של "רשימות" לדעתי הראה משהו על החברה הישראלית, וזה שהיא נוחה מאד לפירוק מבפנים הנובע מפרובוקציה מבחוץ, כלומר קל מאד להסית איש נגד רעהו גם בניגוד לאינטרס המשותף שלהם להפיק משהו משותף שיביא לשניהם יותר רווח (במקרה זה קוראים ואפקט).  במובן זה התשובה היא התפרקות למחנות וקליקות קטנות ולא מעניינות, שיוצרות דינמיקה לא מעניינת, ונמנעות מחיכוך עם "האחר" למעט  כאשר יש אינטרס של שינאה משותפת לגורם שלישי (פרשת "המשתפיות עם הימין" והנשים בשמאל הציוני),

תמיד היתה בישראל תרבות של תקשורת מפלגתית, ולפרק זמן קצר הנושא הועמד בספק, בעיקר כאשר אפילו הפוליטיקה ניסתה לקעקע את המפלגתיות ("קדימה" למשל שאינה מבוססת על כלום חוץ מפירוק מפלגות קיימות). רשימות היה במובן זה משהו חריג בתקופה שבאמת היתה תחושה שאולי אפשר לעבור למדינה דו גושית, שאין בה "מועדונים סגורים" (כנופיות ומרכזי מפלגות). נידמה שהשטח רומז שהעידן הזה חולף וחוזרים למבנה הרגיל בישראל, כאשר את מקום "העבודה" יתפוס כניראה "ישראל ביתנו", וכיוצב כולם לזוז ימינה, לימין שור, דגל שק.

תופעה נוספת היא המופע של המפלגות הדתיות ברשת האינטרנט, וההשפעה או השימוש שלהם בכלי זה. רוטר.נט וחדרי חדרים הפיקו סקופים ותגליות, ורכשו לפיכך קוראים שחיפשו מקומות שבהם לא מקבלים את }פרוודה" השלטוני. משמאל היו גם כן כמה סקופים בלעדיים, הדלפות מעניינות בנוגע למעצרים בטחוניים, וגם כמה סקופים צהובים מלב הממסד האקדמי (פרשת החוג לסוציולוגיה). בסך הכל הדתיים נכנסו לענף האינטרנט במרץ רב, ונמתין לראות איך זה ייראה בעתיד.

היתרון של "רשימות" בעבר היה שהוא החליף שיטוט באתרי חדשות, כיון שתמיד ידעת שמישהו יכתוב על האייטם החם, כך שקריאת האינרקס נתנה תמונה עגולה של האקטואליה, גם אם לא נכנסת לכל אייטם. כיום, כמו בעבר, צריך לקרוא על כל נושא את שופרי הקליקה שלו, המוטים, ולעשות "קיזוז" לבד, של הספינים כדי לשער מה באמת קורה.  זה התהליך שרבים מכנים אותו כרגע התכנסות ל"שבטים", בלי לנסות ולהכניס אותם להיררכיה. ממש במבנה המקראי העתיק, כל שבט מביא את הצד שלו, לעוגה, וכולם ביחד רק נגד אויבים מבחוץ, וגם לפעמים זה לא. אוטונומיה מבוזרת ואנרכית שביחד יוצרת בערך מבנה משותף רווי מאבקים פנימיים. בתורת המדינה המודרנית זה נקרא "עולם שלישי" אבל כניראה שהיהדות והיהודים שרדו אופטימלית במבנה הזה בלבד.

האיגוד של הבלתי מאוגדים

בתור אחת שלא נהנתה מהקהילה ב"רשימות" הקודם, ומהאגרסיות המטורפות שרצו שם, לא התאבלתי שאין לי יותר תגובות והטרדות מאנשים כמו אלי אשד, או איזה אורן ששכחתי את שם משפחתו, וכיוצב אנשים שמינו עצמם לצנזורים מטעם הישות התיאורטית של "עמישראל" הנאמן (לשחיתות ולהגמוניה הקיימת, בדרך כלל). ולכן, לא אהיה צבועה ואציע לאחרים משהו אחר. לי נוח בפורמט הזה, מספר הכניסות לא ירד משמעותית, ואם אשקיע כמו פעם, אני מאמינה שיהיו אף יותר כניסות. נכון, אין הרבה טוקבקים, לרובם אני לא מתגעגעת במילא, אולי ייכנסו אנשים אחרים יותר רגועים להתבטא.  אני לא הולכת להסתופף באכסניות שבהן שוב מדובר במנטליות של "הצופים" עם קליקות ואמבושים וגזילת אנרגיות מתעלקת במסווה של "התעניינות". ולכן, ניראה לי שכדאי לחכות ולראות מה יצמח באכסניה שנותרה והיא האיגוד של הבלתי מאוגדים. אולי יוקם שבט המבוסס על צרכים טכניים ותועלתיים בלבד, מעין "אזרחות פורמאלית" פדרטיבית, שהיא בעצמה תהווה מודל אלטרנטיבי לדו קיום מכובד, ובמרווח גדול יותר, אישית, בין יחיד ליחיד. פעם היתה לי חברה שאמרה משהו נכון. אפשר להסתדר עם כל אחד, בתנאי שמוצאים את המרחק הנכון והרווח הנכון ממנו הוא ממנה. השאלה אינה "אני או אתה",  ועידוד מגמות חיסול איון והשתקה אלא אני ואתה, אולי במרחק מה אחד מהשניה. ובלשונה של וירגיניה וולף, לחובבות הזאנר, בוא ננסה את "בלוג משלה", הכוונה לוורדפרס עצמאי, משלה.

עיתונות מול אינטרנט

התחושה שלי היתה שהמתח האמיתי בבלוגוספירה אינו זה הפוליטי אלא המתח בין השליטה של המדיה המרכזית (עיתונאים) ובין הבלוגים העצמאיים. עיתונאים רשמיים מכניסים נופך מסעיר לכל אתר, ואגד בלוגים, כיון שיש להם כוח, וחשיפה למגה=פון יותר רציני. ואולם, כמובן שמבנית יש להם אינטרס לשמור על הגמוניה ובלעדיות בענף שיווק הידע המידע ואפילו הפרשנות והסיקור הרוחבי של המציאות. הכוח היחיד שנותר למדיה המרכזית כיום הוא היכולת לבלום מידע, או היכולת להעצים מאד את האפקט של מידע קיים. היינו "רייטינג מרוכז", וגם היכולת שלהם לתאןם זה עם זה מה יושתק ומה יעלה לטונים גדולים. התחרות ביניהם היא בשוליים, למעשה של השטח שלא מסומן מראש, והוא לא גדול מאד. היכולת היא גם הקשר אחד לאחד עם פולטיקאים ומרכזי כוח אחרים, שמאפשר להם ל"סחור" בידע. ביזור מוחלט של הענף ייתר אותם למעשה, ולכן, עיתונאים ברשת הבלוגים זה "אליה וקוץ בה" ובסופו של דבר אנחנו רואים שיש רצון להשליט את המדיה המרכזית על הבלוגים, וזה היה אולי המניע המרכזי בפירוק הקהילה הקודמת שלא היתה מובלת על ידי המדיה המרכזית. כיום למעשה האתרים האחרים נתונים תחת שליטה של המדיה המרכזית או של גופים ממושטרים אחרים, כלומר, התרנגולות חזרו ללול, כולם יכולים לישון בשקט.

הכשלון לפיכך, אם זה המצב, הוא של "העם" לנהל את עצמו בהיידפרק, ולהבין שמדובר ברווח לכולם מיצירת חלל שאינו בשליטת הגופים הממוסדים. אבל כאמור, כניראה לא במקרה החלל הזה אינו קיים ברוב המקומות, מוקדי הכוח יודעים לוודא ששום דבר לא יצא מ"שליטה" ומ"ריכוז", ולכן הם…השולתים…:)

אפטרשוק, השריפה

אחרי הלהבות, שלג

בימים האחרונים אני קוראת קצת חיוויים מהעולם הרחב על פרשת השריפה ומשמעויותיה הבינלאומיות. חלק מן הכותבים התמקדו בתופעת הייעור הישראלית, קק"ל, והקשר של כל זה ל"נכבה" וכולי וכולי. בקצרה, הטיעון, שיערות הכרמל _(ואחרים) שימשו כמעין "כיסוי" והסתרה של כפרים ערביים שנהרסו על ידי הצבא ופונו מיושביהם.  השריפה ביטאה במובן זה את "המלאכותיות" של הפרוייקט הקולוניאלי, המתגלה כלא מתאים לתנאי המקום, ונשרף בקלות. (טענות דומות בקשר לאי ההתאמה של עץ האורן נשמעות גם בישראל מצד אזרחים המבינים באקולוגיה, שאינני יכולה לשפוט את טיב הטענות מול הקק"ל). השריפה הוותה גם מעין "אישוש" לשגיאה בהקצאת המשאבים בישראל לכיבוש ומלחמה, במקום לתשתיות ובטחון, שוב מנקודת מבט של ביקורת על פרוייקט הכיבוש הישראלי, שגם לה היו הדים בארץ, בביקורת הפנימית על ההפרטות ומדיניות האוצר והקיצוץ בהוצאה הציבורית. לבסוף, פוסטים מסויימים קשרו את השריפה להחלטה של קק"ל לנטוע יער במקום ההתיישבות של אל ערקיב, השבט הבדואי המפגין בדרום, וממשיך להיות מפונה מידי כמה זמן, ולחזור למקומו. מסתבר שקק"ל קיבלה תרומה מאיזה ארגון אוונגליסטי הזוי, לנטוע את העצים, לקראת בואו השני של ישו (המבשר , אגב, על כך שהיהודים קיבלו את הנצרות). יותר הזוי מזה,כניראה, אין.

פרשת הנערים מעוספייה עוררה מבוכה כלשהי, משום שמצד אחד הפללת הנערים הוכיחה שישראל גזענית, ומצד שני, תומכי הפלשתינאים עוינים את הדרוזים, המשתתפים ותומכים בפרוייקט הכיבוש וניזונים ממנו יפה. ולכן, מבחינתם, היתה גם שימחה לאיד, ו"הוכחה" ששיתוף פעולה לא נושא פרי, והמשת"]ים מגלים שלא יהיה פרי לשפלותם, והם יזכו גם במלקות וגם בגירוש מן העיר, או משהו כזה.

בשני המקרים, נשקפה המציאות הישראלית האבסורדית, כיון שהדיון נסוב על שני מיעוטים לא קלאסיים, הבדואים והדרוזים, שבעיני הפלשתינאים נחשבים "משתפים" אך מי שגר בישראל יודע שגם הם בבחינת מיעוט מופלה ולא אהוד במיוחד, המנהל קרב הישרדות לנוכח הקלקלה של ביבי והאופן שבו היא משסה איש בצואר רעהו.

שיחה עם הביקורת

בעקבות אחד הפוסטים האלה, המתפרסמים בימים האחרונים בכל רחבי העולם, נקלעתי לדו שיח עם אחד הפעילים הפרו פלשתינאים, שביטא מעין שמחה לאידה של המשפחה הדרוזית שילדיה הופללו בשריפה.  מאחר שחשתי שביקורת ושמחה לאיד כזו מיכולה גם להיות מופנית כלפי, לא פחות, החלטתי לנסות ולהבין את המישנה שמתוכה היא עולה. מה שיצא בשורה אחרונה, ואחרי חילופי שיח, היה שהבחירה לגנות את הדרוזים היא פוליטית, ולא מוסרית בהכרח.  כלומר, משתלם יותר למאבק לוותר על הדרוזים (כמו שנעשה עם הכורדים, במסגרת הקמפיינים בחו"ל לטובת הפלשתינאים והערקים), וכניראה גם הבדואים.

עמדה מוסרית עקבית צריכה לקרוא דוקא להרחבה ושיתוף, אך עמדה פוליטית עדיף לה לעיתים קרובות להפעיל גינוי והפחדה כדי למנוע שיתוף פעולה עם הצד השני, כפי שעושים בזמן מלחמה (יורים בבוגדים או עריקים). גם בצד הישראלי הולכת דעה זו וקונה שביתה, כאשר הסובלנות כלפי "בגידה" קטנה מאד, ונעשים מעשים במטרה להרתיע. ברור שאנשים בעלי אגנדה פוליטית לא מחפשים מוסר ופילוסופיה, ומבחינתם – הכל כשר.

מאחר שאני כניראה לא חזקה בפוליטיקה, ובחישובים מעשיים, הנחתי לויכוח להסתים מצידי, בהבנה שמישור הדיון לא מעניין אותי, וכמובן שפולטיקה ומלחמה מיצרות החלטות קשות וקורבנות שוא. אין לי שום חשק לשמש קורבן במאבק לאומי כלשהו, תודה, גם לא של צדדים צודקים. אני משערת שהיחס האינסטרומנטלי למצוקת המיעוט הדרוזי חל גם על מצוקת היהודים שסובלים תחת המשטר הנוכחי. הוסבר לי שמי שמשתף פעולה (בעצם זה שנולד כאן לאם יהודיה…כניראה) , ראוי לכל עונש שייענש על מעשיו, ואין רחמים או אמפתיה עם משתפים. אני לא רואה מצב שיש ישראלי-יהודי שחומק מהגדרה כוללת זו, שמצבו יצדיק חריגה מגזר הדין הקשה. ושומר נפשו ירחק. (עם זאת, אינני מסיקה מכך מסקנות עמוקות כפי שעושים הפטריוטים המקומיים, כאילו כולם אנטישמיים ולכן צריך להתכנס בציון ולשנוא את כל העולם ולפחד).

מה כן ? הרוצה להאריך חיים, ילמד ללכת בין הטיפות וייזהר, כפי שהציע הזקן ב"מילכוד 22"  שזרק אורז על הטנקים בתהלוכת הכיבוש, וזרק אורז על הטנקים של הצד השני, גם בתהלוכת השחרור.

מכשלה גדולה לצעירים וטובים היא ליפול בסבך של פרופגנדה הפועלת כביכול על טיעונים מוסרניים, ועל אשמה, אך למעשה מטרתה פוליטית. ובזה מדובר על שני הצדדים, מבלי לקבוע כרגע "מי צודק" (אם יש בכלל דבר כזה). וזה נכון לכל נושא,לא רק לאומי. רוב רובם של החיים, ורוב רובם של הדברים המעניינים באמת, מתקיים במקום אחר, הזירה של מאבק פוליטי היא מלחמה לכל דבר, וככלל עדיף להתרחק מאזורי סיכון. לחילופין, כניסה לתחום פוליטי צריכה להיעשות בכלים פוליטיים, כלומר, עיסקה "מלוכלכת" ברורה וידועה מראש, מה אני יכולה לתת ובעיקר מה אני יכולה לקבל, אם אכנס לקמפיין או דיאלוג כזה או אחר. אם העסקה משתלמת לפרט, ומאפשרת גם יציאה החוצה בסופה, אז כן, למה לא.  גם ליזנות זה בסדר, בתנאי שהתנאים ברורים מראש, ומוסכמים ובעיקר שהם משתלמים מאד.

 

תגלית מאוחרת

כך, במסגרת ההבנה שלי את עצמי, סופסוף, והתובנה ששיח פוליטי לא מעניין אותי בכלל אז למה להיכנס לשם, גיליתי את המפתח לכניסה לחיברות לקהילות בישראל. עד כה חייתי לי די "מחוץ למחנה", מבחירה, ולכן לא בדקתי את הקודים של הקהילה הישראלית, בעיני גולה המבקש להתאזרח. עכשיו, עשיתי כמה ניסיונות (כושלים בינתיים) להיכנס לקהילה כחברה מן המניין, ו:למצוא את השבט שלי" פה בין דוברי העברית. אחד מן המפתחות החשובים להתנחל בלבבות הוא לשנוא ערבים, בחיי, גם בקרב קהילות שוחרות שלום בדרך כלל, אחד הנושאים היוצרים קירבה ואמון הוא איזה סיפור שיבהיר שאתה אדם שיודע את מקומו, ומזהה את היריב, או לפחות חושד בו. ושגם אם את "פעילת שלום" את יודעת מאיפה באת ולאן את שייכת.

שמאלנים יעשו זאת בדרך אחרת, כלומר, יסבירו כמה הם בעד שלום ויש להם איזה חברים ערבים אבל אמרו להם שביום פקודה הערבי יבחר את האינטרסים של בני עמו והם חושבים שזה ממש לא יפה להגיד ככה. _(אז למה את אומרת את זה  ?) או משהו כזה. או ביקורת תרבותית קלה, או תיאור של הגיחה האחרונה למסעדה ערבית, או מוסך. עצם העיסוק בנושא, מקרב מאד ומבהיר לכל אחד איפה נמצא השני ובעיקר שאנחנו בני אותו שבט, גם אם השבט שלנו לא חפץ בהשמדת השבט השכן (הערבי). משם מתגלגלת השיחה לאבחנות קולקטיביות אחרות, רצופות סטראוטיפים, וכך סביב סביב מצטייר לו המכנה המשותף, המאפיין החמקן של ה"ביחד".  צד אחר של אותה מטבע, הוא העיסוק בצבא, שמגדיר את הביחד מן הצד הפנימי. שיחות על היחידה שבה שירתת, או על הטבות וקשרים מן המילואים, אלה מבססים את השייכות להפליא. אחרי שעוברים את הבירור האתני-גזעני הבנוי מדקויות רבות (ערבים זה החלק הראשון והקל, משום מפליגים לעדות ותת עדות, איש איש לפי משפחתו ובן או בת זוגו), דרך הבירור האתני גזעני קריקטורי עוברת המון אינפורמציה חשובה על העדפות תרבותיות, בקוד מקוצר וחסכני, שעלול להישמע רע מאד למי שלא מכיר את הנושא. ביקורת על צחצחים וערסים מסבירה העדפה תרבותית מסויימת, ביקורת על "רוסים", מגדירה מכיוון אחר, ביקורת על "פולניות", וכך הלאה.  ורק בסוף נכנסים לבירור ה"הלכתי" של ערכים בנושא הכלכלי. יש כאלה מגדירים עצמם "אני יצאתי ממירוץ השחיתות", ויש המגדירים את יחסיהם ל"שחיתות", וכך לאט לאט מתברר בדיוק מי אתה, ועד כמה יכולים הצדדים לסמוך זה על זו. המשנה הכלכלית מוגדרת בדרך כלל לפי מקורות ההכנסה של בר השיח, ואת השאיפות שלו. מי ששואף גבוה, יפתח את השיחה בשבחים לשחיתות ולהפרטה, כדי להסביר שגם אם כרגע הוא תפרן, הרי הוא נושא עיניו להשתיייך לוינרים ומאמץ מראש את עריכהם. אחר יגדיר את שאיפותיו כ"לצאת מהטירוף, להקים איזו חווה בפריפריה הרחוקה" (משמעותו להרביץ מכה ולגלם את הרווחים מכל השחיתות שכן עשיתי עד היום, כדי להגיע לעצמאות), וכך הלאה. "אני רוצה לרדת מהארץ כדי לעבוד בשקט, שכיר, בלי לחץ, ובלי להשתעבד, ובארץ אי אפשר", זה יגדיר אדם משכבה משכילה בדרך כלל, שיחד עם זה לא רוצה כל היום לקמבן, ואין לו אמביציות מפליגות. "לא רוצה לתקן את העולם" מגדיר אדם שמכריז שלא ניתן לגייס אותו למלחמות פוליטיות, עקרוניות, קהילתיות, אלא רק אם יוצא לו משהו מזה. וכולי. מי שפורץ בנאומים חוצבי להבות, מטיף פוליטי, ערכי, או רוחני – זה אדם שמחפש כרגע חיילים.

בהמשך יגיע איזה בירור רוחני מהיר, (יחס לדת ולדתיים "שונא דוסים" אומר בעצם "אני לא דתי ועומד על כך", יחס לניו אייג,, יחס לקארמה, ויחס ל"בורא עולם" או "לעל חושי"מ- "לא מאמין בכל הבולשיט הזה, אבל אשתי הולכת למתקשרת")). ניהלתי את הריקוד הזה לאחרונה, ולמדתי שאסור, בתכלית האיסור, להגיד משהו טוב על ערבים, או לפחות אם אומרים משהו טוב, אז צריך לסייג בהלעגה מסויימת, המתקבלת בחיוך שימחה ורווחה על ידי הצד השני. כך למשל, מאחר שאני חשודה כשמאלנית מידי, אוכל להגיד משהו פוליטי אך להוסיף "אתה יודע איך זה ערבים, מחפפים, עושים עבודה גרועה, ואני לא רוצה להשמיץ, ולא שתחשוב שאני גזענית". המתקת סוד זו והודאה באשמה של שמץ גזענות מצידי, עם רצון לתקן את זה, קנתה את מקומי כאזרח אמין ונאמן לקהילתו. בנושא השחיתות, חייב אדם גם כן להגדיר את עצמו, נגיד שהוא לא דקדקן מידי ולא ילשין על מישהו שלא נותן קבלות ("שטויות, המדינה לא נותנת היום שירות, מה פתאום לשלם מס") או קומבינות אחרות "קטנות". אדם שרוצה לשדר שהוא "רוחני ומעופף", יגיד למשל שהוא חושב שדן מרידור פוליטקאי הגון וישר. כך אפשר לדעת שהוא לא רק רוחני מעופך אלא אין לו משום חשק להיכנס לשיחה פוליטית והוא לא מבין כלום, ומשתדל להגיד קלישאות בנאליות שאף אחד לא יכול להתרגז או להיפגע מהן. "דן מרידור דוקא ניראה לי פוליטיקאי הגון" זה סוף שיחה בנושא פוליטיקה.

.  עכשיו מתחיל ריקוד "הגיוסים", כל אחד מחלק קצת מהצרות שלו, ולא חסר, בדרך כלל סביב כסף או איך להוציא משהו ממשרד החינוך/העיריה/המעסיק, כי "דפקו אותנו", כי "הכל מושחת", ובירור אם את או אתה יכולים לסייע במשהו, או לפחות תמיכה מוראלית.

אין לפסוח גם על ריקוד היכרות בנושא מגדר, גברים יצהירו על גישתם בצורה עקיפה "איזה חולצה צמודה, אני המום" (משמע אני חזיר שוביניסטי מורעב, שאשתו מזמן לא נותנת לו, וגם לא עומד לי בטח, אבל אני עוד חולם. לא נס ליחי.) נשים יגידו משהו כמו "תראי אותו עם הפוזה של מאצו, לא סובלת את זה" או "אני מסורתית דוקא, אבל הולכת עם טופלס וחוטיני ומה שבא לי" , וכולי. או "בעלי פרימיטיבי, אז אני עושה סקס עם איזה צעיר ערבי בן 20, אני מכבדת את בעלי, אבל אני עוד לא מתה, וחוץ מזה הוא לא יודע". ויש האיתות התל אביבי "אני פמיניסטית, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, ויש לי ילדים מהומו. " – והולכים לקנות בגדים של מעצבים…

קלי קלות.

איך לא ידעתי ?

גם זיונים אפשר לתפוס ככה בקלות.

ועכשיו נותר לשאול, אם זה מה שאני רוצה בחיים בתור "שבט" ?

מילון השיטה, למתקדמים

הזדמנות ללמוד את המילון – פרשת פולארד

לפני כמה ימים פורסם שנתניהו הוציא משלחת חילוץ לאן פולארד, הביא אותה לישראל והעתיר עליה כל טוב משמני הארץ במסגרת הפעולה העקבית של נתניהו למען פולארד, ואולי לא מאהבת מרדכי…

בכל מקרה, הניסוחים בעיתונות על אן פולארד זימנו שוב מבט לצד הלשוני של משטר האימים הישראלי, ושלל הביטויים האופניינים לו. כך למשל, אן פולארד, כבר בימים שבהם גרה בארץ , נכנסה לנישה של "מתנדבת תמהונית", שממנו קצרה הדרך ל"משתמשת בסמים" (כמובן בלי שום קשר לחלקה של מממשלת ישראל בתוצאה). במילון השטני של המערכות שמפעיל רפי איתן "מתנדב" הוא "עבד משועבד לחלוטין", ותמהוני הכוונה שאסור באיסור מוחלט להקשיב ל"תמהוני" לא כל שכן לתקף את דבריו הנכונים לחלוטין ומפלילים סדרה של מושחתים במעשים שלא ייעשו.

המילון מתרחב מעט, נאמר בפרשת וענונו ל"בוגד המשומד" שהוא גם "סוכן משוטה", וכמובן שדרכו אל "התמהוני" 0אם לא יותר מזה) סלולה מראש.

וישנה "השרמוטה המשוגעת", זה תהיה עדה או מתלוננת בעבירת מין חמורה במיוחד של בכיר מושחת במיוחד.

בכל המקרים, אם קוראים טוב, מבינים שמדובר בהדיפה של תביעות כספיות ענקיות נגד אנשים שגנבו ושילשלו לכיסם כספים שאינם מגיעים להם.

כוכבית הזהב וסמיילי גדול לנתניהו

מאחר שבבסיס פרשת פולארד עניין של חלוקת כספים עבור אחריות ועבודה שבוצעה למען המדינה, הרי הפעולה של נתניהו במקרה זה (למעט הפירסום המבזה שנועד להקנות לו יח"צ על חשבון כבודה של פולארד) נכונה , מדוייקת וראויה לכוכבית זהב, כמו שנותנים לילד שעשה שיעורי בית .

זו כמעט הפעולה הנכונה ברוב המקרים של "השיטה", שנתניהו מכיר היטב ומבפנים, כאשר מנצלים, מכחישים, רוצחים ויורשים, ובסוף גם יורקים על הקבר, הכל כדי לא לשלם שכר, וכדי להגדיל את חלק השכר והגמול לאנשים אחרים ומושחתים.

לנוכח היחס לאן פולארד, מתחזק החשש שהרבה שחיתות וזדון מסתתרים מתחת לפרשה המקורית, וטוב יעשה נתניהו אם ימשיך בכיוון הזה, גם אם ברור לי שמטרתו היא פוליטית לנגח את הקבוצה שאחראית למורסה הזו שהיא "פרשת פולארד". יש לרדת לעומק יותר בקשר למועד ההפעלה המקורי של אן פולארד, ולבדוק אם לא מדובר שוב בשטיק הידוע של "נישואי כיסוי" , שהם מילה אחרת לסחר בנשים, גם אם בני הזוג לא תמיד מודעים לכך.

כוחו האבסולוטי של נתניהו

בניתוח קר, אפשר לקבוע בינתיים (אם לא יקרה פתאום אירוע לא צפוי כמו הכרמל או הדלפה מפתיעה באינטרנט) שנתניהו הגיע לשליטה מוחלטת בישראל, לאחר שביסודיות הפיק לקחים מקדנציה קודמת. ניטרול התקשורת; ניטרול של "החונטה המשפטית" וגיוסה לצידו, ניטרול והשתלטות על ארגונים חברתיים (כמו שדולת הנשים וגדעון סער),  כיום אין למעשה אופוזיציה משמעותית שיכולה לעצור אותו למעט בשוליים. יש לזה צד חיובי במובן זה שמהלכים יכולים להגיע למיצוי, בדרך כלל מהלכים שאני לא מסכימה להם פוליטית, אבל לגבי הטיפול בקיני השחיתות העמוקה של מפאי וספיחיה, הכוח האבסולוטי הזה מוכיח עצמו בינתיים כתרופה יחידה.

הנה, ניסים ונפלאות ממש. פולארד אולי יחזור; דן כהן אולי ישפט; ובסוף אולי נדע מה עשה שמעון פרס לביתו כל השנים האלה חוץ מאשר לקרוא ספרי שירה.

מכירת אדמות, "לא תחנם"

הקריאה של קבוצת רבנים כלשהי ליהודים לא להעביר חזקה או בעלות בקרקע "יהודית" ל"לא יהודים" (ערבים, נידמה לי אבל לא ברור לי אם זו ההגדרה או שמדובר בכל "גוי") מזכירה לי כמה עניינים. האחד, חצי אישי. את התיזה שלי לתואר שני עשיתי בדיוק על האיסור "לא תחנם" בהלכה, והטמעתו בדיני הקרקעות של המשפט הישראלי. האיסור ההלכתי כמובן קצת יותר מורכב מאשר האופן שבו הוא מוצג, ויש עניין של אוטונומיה ניהולית ביישובים של לא יהודים, וכיוצב, אבל הטענה שלי אז היתה שלמעשה המשפט הממלכתי הישראלי, שמציג עצמו כ"מערבי" הטמיע את האיסור בשורה של קומבינות ופרקטיקות שאותן חקרתי. עשיתי גם את הצעד הנוסף של לחקור קצת, מפרספקטיבה של הדיוט בהלכה, את התשתית ההלכתית והמטה-כללים של מערכת החקיקה ההלכתית בנוגע ליחס לקרקע בכלל. המסקנות הדי מבולבלות שלי אז היו שקשה מאד להשוות את שתי מערכות המשפט והערכים, ובטח קשה להטליא אותן זו על זו, כפי שנעשה בישראל. המשפט ההלכתי מתבסס על קדושה וציווים אלוהיים, ובעיקר הוא מבוסס על זיקות מוסריות ופולחניות בין קולקטיב לאדמה ספציפית (ארץ הקודש), ואילו המשפט הישראלי, ההולך בעקבות המשפט האירופאי-אנגלי, מתייחס לאדמה כאל רכוש, כמו כל רכוש, בסייגים מסויימים כמובן, מאחר שמדובר במשאב דלא ניידי, ומשאב שהוא גם לאומי בחלקו ומגדיר זהות לאומית וטריטוריה קולקטיבית רשמית. (גבולות המדינה וכולי). במסגרת אותה חקירה גיליתי שחלק מהתשתית העברית-דתית מאד מדברת אלי במישור "הניו אייג" כלומר היחס לאדמה, (היום זה הפך עוד יותר "אין", בכל הקשור לאקולוגיה, שבטיות וכולי), ושייחוס תכונות מוסריות לבעלות על אדמה, הוא דוקא עקרון מעניין ואולי חיובי, ויש לו גם צדדים פמיניסטים מעניינים. מכל מקום, הביקורת שלי נגעה ליומרה להחיל כללי שוויון במובן המערבי0דמוקרטי על מערכת שברור בעליל שהיא נשענת על האפליה ההלכתית בין יהודי ל"גוי".  הצדדים החיוביים בחוקי הקרקע ההלכתיים הם "שנת היובל" למשל, והזיקה המוסרית בין הבעלות בקרקע ובין מפלס ההתנגות של עמישראל. כידוע, אדמת הקודש לא סובלת חולירות, ומדי כמה זמן מקיאה את יושביה המושחתים. ייחוס רצון לאדמה, הולם באמת שיטות מחשבה ניאו פרימיטיוויות (שבטיות) ואקו פמיניסטיות של העידן החדש, כמובן ללא ההגמוניה הזכרית, וללא המסגרת של "דת כוהנים ורבנים", וכל המבנה המאובן והנורא שאנחנו מכירים ומואסים בו ובצדק גמור. (והוא מואס גם בנו, או לפחות בנשים באופו כללי, וחילוניות במיוחד).

והנה, ימים עברו וחלפו, והמציאות מבטאה את המסקנות המוקדמות שלי, שהאיסור ההלכתי ירים את ראשו ויצוץ מתוך הפסאדה, וכך קורה. עוד לפני הצהרת הרבנים, יצא לי להיתקל בדי הרבה אנשים, מהרחוב הרגיל, המביעים צקצוקי דאגה על "מכירת הגליל לערבים", ואדם אחד אפילו שלח לי אימייל שהוא וחבריו הקימו עמותה שמטרתה לקנות אדמות מאנשים המתעדתים למכור לערבים, אולי בגלל קשיים כלכליים. כלומר, שוב הורסיה החדשה של האיום ,אני מתנצר אם לא משלמים לי", הפעם "אני מוכר לערבי אם לא משלמים לי". יש איזה טוקבקיסט חביב עלי מאד, שמידי פעם מגיב באינטרנט, וחותם בשם "פנסיונר שהתנצר בגלל השחיתות של יעל גרמן". אני לא יודעת מי זו גרמן, נידמה לי ראש מועצה או משהו, אבל האיש הוא פשוט פנינה מלוך הלא מודע הקולקטיבי. רק יהודים יכולים להגיד זאת, אני לא יכולה לדמיין מוסלמי או נוצרי מאיימים "או שמשלמים או שאני מתגייר" …

זה קושר אותי לקטע הראשון, על פרשות שחיתות ומילון ההינדוס, הנה וענונו כבר התנצר ועדיין לא משלמים לו. לא בסדר.

הקמפיין שמאחורי הקמפיין

נידמה לי שמה שמסתתר מאחורי העיתוי של הפמפלט הרבני הוא עוד יריה בקמפיין הגדול יותר לקראת "שיחות השלום" (שלא מגיעות בינתיים), וחילופי קרקע ואוכלוסין, במטרה להגיע לגטו יהודי קומקפטי ולנהל מו"מ אגרסיבי על שטח הגטו מול העלום כולו נגדנו.

ניראה לי, עם כל הצער, שהמהלך הזה מתרחש, אולי יארך עוד כמה עשרות שנים, אבל המגמה תהיה יישום החלטת החלוקה, בשיפורים וסחיטות, בשיטת ביבי "יתנו יקבלו" והרבה כסף שהוא ינסה להביא לפה תמורת כל ויתור מדומה.

האם גטו יהודי זה מה שאנחנו רוצים ? שאלה לדיון אחר שאף אחד לא מעוניין בו כרגע.

לסיכום הנקודה הזו, אני יכולה רק להצטער שכל הדיון על המכירה לערבים וגם השכרה, לא רלוונטי לגבי, ולדעתי מכאן צריך להיפתח הדיון, כלומר, על שאלת חלוקת המשאבים בישראל, ובעיקר הקרקע, למיליונרים, כרישים וחונטות בלבד. כמובן זה, אין הבדל בין ערבי מנושל על פי הלכה, ובין יהודיה שנזרקת מהבית בגלל השחיתות של הבנק וההוצאה לפועל. ואני לפחות מסרבת לשים מישהו אחר לפני הקיפוח שלי, וגם לא מתרשמת מהזעזוע של השמאל, שניזון בדיוק מהרבנים האלה והסנסציות המדומות שלהם.  כרגיל, תחת המהומות המעושות האלה, שנועדו לייצר תקשורת ולהיטיב עם כמה עסקנים ויחצנים (משני הצדדים), ממשיך השוד הגדול של ההפרטות שהופכות אלפים לחסרי בית בכל חודש, מבלי שמישהו משתין לכיוון.