Monthly Archives: נובמבר 2007

הקרן הקיימת לאמריקה

 

בעקבות פוסט מעניין ב"העוקץ", העוקץ את המגזר לשינוי חברתי (או – את השמאל, למעשה), חזרתי במחשבתי אחורנית לשנות השמונים והתשעים, עת הייתי, כדברי כותבת הפוסט ב"העוקץ" נאיבית או אידיוטית, כלומר, לא השגחתי בהיררכיות הפנימיות של ארגוני השמאל לצדק חברתי בלה בלה.

 

שני בתי הגידול המרכזיים של השמאל החברתי-ליבראלי שעמם נפגשתי בדרך היו משרדו התוסס של אמנון זכרוני, שהיה ממוקם אז בדירת קרקע עלובה סמוך לשנקין ההסטורית, מתחת לדירתו של יצחק לאור, ולאחר מכן "הקרן (הקיימת) החדשה לישראל", ארגון שלימד את השמאל שאפשר להיות צדיק וגם עשיר, כמו באמריקה.

 

במשרד של זכרוני, קיננו באותה עת אושיות השמאל, פלדמן (בשלבי יציאה), דב חנין, אילן סבן, יורי גיארון, ושני אחרים שהפכו לעורכי דין רגילים (גדעון ודני). בקרן החדשה, הייתי המחזור הרביעי של משפטנים בתוכנית המיסיונרית להנחתת האתוס האמריקאי על כווולללם. לפני היו שלושה מחזורים, הראשון, שוב פלדמן הנצחי, יהושע שופמן (שהפך לימים לאושיה במשרד המשפטים) ונטע גולדמן. המחזור השני – אילן סבן ואדם פיש, והמחזור השלישי – כלל את שירה דונביץ שפרשה בקסאח ממעורבותה בארגונים ופתחה משרד עצמאי, יובל קרניאל (היום עוסק בתקשורת ומשפט ועושה ימבה כסף). המחזור שלי, כלל בנוסף אלי את דודי פלאי, לשעבר מתנחל ימני שנישא לביתו של השופט הדרומי ויקיר השמאל לרון, ואוסמה חלבי, על תקן הערבי הראשון של התוכנית (דרוזי שנישא למוסלמית והיום פעיל שמאל בירושלים המזרחית).

 

 נעזוב אותי בצד רגע (היי, זה הבלוג שלי אז נימאס כבר לשמוע עלי), ואני מנסה לבחון מה צמח מן הזרעים הללו.

——————————————————————————————————————-

קודם כל העניין המזרחי. נקל להבחין (כולל גם ברשימה הנוכחית של בוגרי התוכנית) שאין בין בוגרי התכנית יותר מידי מזרחים, בהשוואה למספר הערבים למשל, ובודאי ביחס לאשכנזים. התוכנית הזו, כך מסתבר דומה

לניסוי חברתי אמריקאי, הדומה במקצת לפעילות המיסיונרית של רדיו אמריקה ו USIA, וסוכנויות אחרות המפיצות "דמוקרטיה" בעולם, ביחד עם כמוסות רעל בלתי ניראות של ריסוק חברתי והשתלטות תאגידים אמריקאים.

הסגנון השתנה במקצת, לאחרונה, ועבר מעמותות נאורות לכאורה ותככים פוליטיים, לפצצות ועינוים (מבצע היצוא האחרון של הדמוקרטיה הוא עירק…). את הגלולה המרה ציפו לנו הפעם ביידישקייט מתוק, כלומר, סוכני תיווך יהודים – אמריקאים שניראו כמו סבא טוב מהשטעטל, אבל מין סבא כזה שנותן סוכריה וגם רוצה קצת חירמון (מידלה תגעי לי כאן…קצת רק).

כך תורמי הקרן החדשה ובעיקר תוכנית המשפטנים היו אלה ששכנעו לאמץ את המודל האמריקאי הנאור, מצופה בצ'ופרים שעבורם זה מחיר של "טיפ" בקושי, כדי לטפח את הילידים הישראלים וללמד אותם להתלבש יפה ולדבר בלי מבטא נוראי. מנהל התוכנית באמריקה (אז, נורמן רוזנברג) היום משווק עבור חיים סבן נידמה לי, ויש כמה פרופסורים שהמשיכו לרוץ בעולם ולמכור את "החוקה האמריקאית" לרפובליקות של מזרח אירופה. על הכרטיס הזה הרי הם התעשרו באמריקה, כלומר, תפקיד יהודי מסורתי של נושא כליו של הפריץ.

עם הזמן השתנו קצת כללי המשחק, ואת מקומם של אלה תפסו חביירים ברוטאלים יותר מאייפאק שכבר לא נזקקו למילה דמוקרטיה, אלא הסתפקו בלובי ושוחד, ועסקאות נשק.

מה שקרה הוא שילדי הטיפוחים של מהפכת זכויות האזרח שימשו, מדעת או לא, כחיל החלוץ בריסוק התשתית הסוציאלית בישראל, יותר מכך – ריסוק הסולידריות. כך למשל, ארגון "בזכות" שהוקם בזכות כספים ומיסיון אמריקאי, הקדים אך במעט את הקיצוץ הנורא בתקציבי הגמלאות לנכים, והחליף אותם ב"הצעות חוק לשיפור הנגישות בבתי שימוש של האופרה". ארגון "בזכות" אינו עוסק בגובה הקצבאות, או "בפוליטיקה" אלא מציע אשליה של "זכויות" לנכים שאין להם היום אוכל.   השלב השני, הגיע מהר מאד לאחר מכן. "בזכות" כבר היה שם בכוננות, מוכן לפעולה, להכשיר את הריסוק  של רשת הבטחון, שהביאו הגייסות שלפתע הגיחו מאחורי הדודים היהודים הנאורים מן האוניברסיטה. אלה היו הדודים היותר עשירים מהשטעטל.

אחוז הערבים גבוה יחסית בין בוגרי התוכנית, והוא מעורר אצלי חשש שזוהי הסנונית של הטרנספר, עכשיו כשיש "עדאלה" מפואר ועשרים עורכי דין ערבים שמדברים אנגלית בלי שגיאות אפשר לעבור לשלב ב', ולהגיד שיש "עדאלה" אז זו דמוקרטיה. ממש כמו באמריקה. (בני דודים, הזהרו…).

המחזור הראשון של התוכנית מלמד כניראה באופן סמלי על היעדים שהוצבו ויושמו. בוגר אחד (הוא אמריקאי ממילא) נהיה אחראי חקיקה בזכויות אדם במשרד המשפטים ; השני מייצג אנסים מיוחסים וקצת ערבים מדוכאים (הנה, יש דמוקרטיה); והשלישית כותבת מאמרים באנגלית על כל מה שאין בישראל, ומגייסת כספים.

אושיות הקפיטליזם. וכך הלאה.

המשרד של זכרוני דוקא היה יותר מעניין, כפי שרואים. דב חנין הוא אושיית קומוניסטים, ולא היה סיכוי לשלוח אותו למלגה אמריקאית, דרוש היה מהלך ארוך ומחושב יותר להכניס אותו בעול תורה ומצוות. אקולוגיה, הפתרון לקומוניסטים מתוסכלים, וכמובן משרד באוניברסיטה, כך שבתום עשרים שנה הוא חבר לנטע גולדמן, ירצה או לא.

היום, בתום המהלך, וכפי שמראה הפוסט ב"העוקץ" המהלך הושלם. החסר הזמני במזרחים תוקן לאחרונה כאשר נמצאו נתיבים וקרנות שפע עוקפות אשכנזים וציונים לטפח מזרחיות רדיקליות באוניברסיטאות יוקרתיות ב…אמריקה. יש להניח שגיוס הזיבורית המזרחית החברתית לא תועיל לסולידריות של המגזר אשר ימצא את הצידוקים להעדיף את הטיפוח האינדיווידואליסטי של יחידים על קשרי הגומלין בקהילה (המנוחשלת).

 

והיו עוד דברים.

 

ואם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום על הדוד סקאם מאמריקה, הרבה ציפיות ואכזבות שוא היו נחסכות. מילה אחת נשארת מכל הקומבינות האלה, והיא סולידריות, או מה שפעם היה "כל ישראל ערבים זה לזה", והפך לחול בפינו המתלעלע. כאשר הערבות ההדדית הופכת לססמא קפיטליסטית, אפשר לסגור את הבסטה. זה קרה כבר אז בראשית שנות השמונים ומי שהבין= הבין והתיישר עם הקו, ומי שלא הבין – אכל אותה.

 

לצאת לחופשי

 

 

כמה פעמים ניסיתי, ובצורה לא מוצלחת לטעמי, לרדת לחקר הטעות התדמיתית הנפוצה בקשר לאופיו של המסדר, או הגילדה המשפטית, בקשר ל"מעמד האשה". הציבור, בטעות לדעתי, תופס מסדר זה כמעוז הפמיניזם (יחסית כמובן), משום ריבוי הנשים בתפקידי מפתח, ובכלל משום ריבוי הנשים. ההשוואה שערכתי בין עובדה סטטיסטית זו ובין עובדה דומה במערכת החינוך למשל, אינה "תופסת" בציבור. עדיין ישנה איזו אשליה, המטופחת על ידי התקשורת, שמערכת המשפט מציבה רף גבוה יותר מאשר הממוצע החברתי, בקשר לזכויות נשים ומעמדן.

 

בעניין הזה, אני נאלצת להיזקק לטענה שאי אפשר להוכיח אותה, והיא – שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, וההיפך. כלומר, ישנו פער עצום בין החוויה בתוך המקצוע ובין התדמית, בין מה שהציבור זוכה לדעת ובין מה שבאמת מתרחש בשטח. לא נעים, אבל לשם כך צריך להיזקק גם ל"רכילות", כמו התחקיר שערכה נעמי לויצקי (ב"עליונים"), החושפת פרקטיקות לא ממש נאורות או פמיניסטיות בצמרת המסדר.

 

הדוגמא שכבר פורסמה ברבים, התנהלותו של השופט חשין בקשר לעובדת שלו, שנכנסה להריון ממנו ואף ילדה לו ילדה, היא אינדיקציה לא רעה לכך שבתוך המעגלים הפנימיים ביותר, הזכויות של נשים דומות בהחלט לאלה הנהוגות באוהלי הבדואים, או ברחובות בני ברק, ובקיצור, אותו מצב עגום. שערוריות רבות מטואטאות מתחת לשטיח, ורק רמזים מהן זלגו החוצה לציבור, בפרשות כמו סטרשנוב ואחרות, שבכולן הוטל רפש בנשים בסגנון שלא מבייש את ימי הביניים.

 

כדי להסביר את הפער העצום בין התדמית ובין המציאות העגומה (ככל שהיא מוכרת לי אישית, גם כן) צריך להבין שגם לנשים כניראה, היה או יש אינטרס עדיין לשמר את הצביעות ואת התדמית של שוויון ועוצמה. כמו כן, וזה לדעתי בלבד (ומותר לחלוק) מדובר על "מנטליות" שהיא בבסיסה עדתית, אשכנזית, שבה נשים זוכות לסמלי שוויון, מבלי שהוא מגובה בכוח אמיתי, למעשה, השליטה בהן מתבצעת על ידי ה"סחר" בתדמית של שוויון. זהו טיעון קצת מורכב, ולא אכנס אליו עכשיו. הפרקטיקה הפטריארכליות הסמויה הזו, היא נושא חשוב למחקר, כיון שהיא שונה מאד מנוהגים אחרים המוכרים בדרך כלל. מערכת המשפט, כמו העדה האשכנזית, מקדמת דימוי עצמי וחיצוני של נאורות ושוויון, תוך שימור סמוי של הפטריארכיה בדרכים מעניינות מאד. בד בבד, מתקיים מעין טקס השלכה, פרוייקציה, של המציאות המוכחשת (ה"צל") על קבוצות אחרות, וכך נשמר האיזון הפנימי.

 

מערכת המשפט הישראלית, לפיכך, מייצרת גם סוג מיוחד של מערכות כפולות, אליו התרגלה כניראה מתוקף המציאות הדיפלומטית והבטחונית, וגם לאורך שנות גלות מנוונת. האינטרס הקיומי העליון מחייב שימור פסאדה כלפי "החוץ" (הגויים), ושימור פנימי של ערכי עומק של הקהילה (כמו, מעמד האשה המסורתי, כפי שהוא בדת היהודית כלומר – פוליגמיה, אי שויון, יחס אינסטרומנטלי וכולי). על הרקע הזה אפשר להבין את דבריו של אהרון ברק למשל, שהצידוק לכוחה של המערכת נובע מהפונקציה שלה בשימור המציאות הכפולה, כלומר, היכולת להפר זכויות אדם ומצד שני "לסתום את הפה" למלעיזים מבחוץ. מערכת דומה מתקיימת בקשר לזכויות נשים, שגם הן, במבנה העומק של החברה, עניין של "הגויים" שצריך להראות כאילו, אבל רק כאילו, הוא מתקיים גם אצלנו, פן ילעיזו שהיהודים הם כמו "הערבים הפרימיטיביים" שמתייחסים רע לנשים.

 

ככל שמתרחב הפער בין התדמית ובין המציאות הפנימית, מתרבה החלל למעשים נוראים ומושתקים, בכל התחומים שבהם נדרשת מערכת כפולה של ערכים. כך, גם בתחום מעמד האשה, או עבירות המין, הולך ונוצר פער שחור וגדול המכסה על מציאות חשוכה, אלימה ואפילה, שאף אחד לא יודע מה לעשות איתה. אם יודו ויחשפו – מה יגידו השכנים, והגויים ? אם ימשיכו להכחיש ולכבס, יש חשש שזה יפרוץ בצורה לא מבוקרת (אי שפיטות תפתח פתח להאג…מזהיר ברק…), ולבסוף יש גם גבול לספיגה של הציבור ואפילו המשפטניות המשתתפות בהצגה, שירגישו שהן בסיכון ממש.

 

ככה אנחנו מגיעים לפרשות "צומת" כמו קצב. כל הצביעות של שלושים שנה אחרונות מתנקזת לסיפור הזה, המעורר את כל הרפלקסים הנוירוטים שבין "מה יגידו", "מה באמת", ההשלכות הבין עדתיות, וכולי. במצבים שבהם נחשף הפער העצום בין המלל החיצוני של מערכת המשפט ובין מערכות הכוח האמיתיות שלו, נחשף גם הקרב האמיתי על הפטריארכיה והשליטה. יש המבקשים לצמצם את הפער בחזרה לטובת הערכים הפנימיים ולעזאזל התדמית, ויש המבקשים לנצל ההזדמנות לאכוף באמת באמת, ולא כאילו, את החקיקה שמטרתה המקורית היתה רק קריצה. זהו אחד מן המצבים הללו. לא רק בתחום זכויות האדם שברק נתלה בו בנואשות, אלא גם בקשר לזכויות נשים.

 

במצב הזה, הופכות המילים לפתע לגוף. בייניש היא אשה פתאום, ולא "כבוד בית המשפט", לטוב ולרע. תוקפיה משתמשים בזה נגדה, והיא נאחזת בזה כדי לגייס תמיכה. אבל גם קודם היא היתה גוף, ואיפה זה היה לפני כן ?אני מתבוננת במחזה מבחוץ כבר, ורואה את הנפשות הפועלות בתיק הזה, בהשוואה להתנהלות הפרטית שלהם, ומה שהם יודעים ולא יודעים.  החלק החיובי בתהליך הוא קריעת מסיכות, שטרם נשלמה, זה תמיד עדיף על צביעות ומערכות כפולות. אני מרגישה כמו מי שנחלץ מכלא פטריארכלי בעל קירות שקופים, שעטוף כולו בשקר.

 

 

עוד מרגל ? וכמה הערות

 טלי פחימה פירסט קלאס-

או חלוקה שוויונית של הזובור

פסיכיאטריה וגיאוגרפיה

 

קורא חביב הפנה שימת לבי לשערוריה היזומה האחרונה, "המרגל הפסיכיאטר הקצין המפקסס"…מגבעתיים. ובכן, הכותרות זועקות שמדובר בתיק בטחוני חמור. עיון בפרטים מגלה שמדובר בספין אדלרי של סלקום, כניראה, המנסה להגן על הנספח הסודי, או שירותי הבטחון בע"מ שרוצים אישור גורף מראש להאזין לכל תשדורת ולכל אדם, מבלי להיזקק להליך המסורבל והמעצבן של צו האזנת סתר.

 

בחודשים האחרונים היינו עדים לדליפות ממאבק הדיאדוכים בין חונטות שונות, לגבי הסמכויות של מערכי הבטחון בתחום ההאזנות. הסתבר הרי שסלקום חתומה לשב"כ על צו האזנה לכל לקוחותיה מראש, ובעצם השב"כ בכלל מבקש לעגן בחוק את זכותו לחטט בפחים, בסלולרי, ובאימייל שלכם.

 

באופן מפתיע לחלוטין, יש מתנגדים, והם מיוצגים כרגיל על ידי חונטת כנופיית החוק מרחביה (תמיד זה איזה עורך דין מלוקק אשכנזי מקליניקה או אגודה כלשהי שמקורבת לשופט ברק בדרך כלל), שאיכשהו מצליחים לקבל לידיהם את החומר הרלונטי, לפני העיתונאים. מה שאני באה לאמר, שגם ההשגות האלה הן די יזומות ומדובר בתפאורה לדו קרב לא מהותי בין חוג יודעי הח"ן, בעלי השררה בישראל, שמנהלים את המדינה הרחק ומעל הציבור השקוע בבורות מבורכת.

 

כל זה לא חדש ולא נורא, לול הנוהג בעשורים האחרונים לשחוט כמה כבשים, אה בני אדם, במהלך הפילפול המשפטי. מערכת הבטחון נוהגת להדגים את הקייס שלה, בפני היועצים המשפטיים, באמצעות פיברוק של "הסצנריו הרע ביותר". לשם ההדגמה, לוקחים קורבן חי, כדי שצווחותיו יישמעו אותנטיות ושכלם יתנו שואו טוב.

כך קיבלנו את וענונו, את פחימה, שלל "איקסים במזוודות", ועכשיו דוד שמיר, המדגים של העקרון ש"פקס מזיק מאד יכול לצאת מכל מקום בכל עת לכל שירות זר בעולם". כלומר, ממה נפשך, אם רס"ן מגבעתיים מפקסס פתאום ושולח אימיילים וסמסים לאיראן, חמאס ופוטין, מ.ש.ל – אי אפשר לדעת מה יעשו אנשים, וצריך כל הזמן להאזין לכולם. כווווללללם חשודים.

 

אני לא רוצה לחשוב איך השיגו את הדוגמית החיה הזו, ולא אצפה במחזה המוכר של "משפט הראווה" וצקצוקי האוי וויי. לא יודעת מי זה הרופא הזה, מקווה שיקח לו פחות זמן מעמוס ברנס לצאת, או שהוא מתואם על זה ומחכה לזהות הבדויה כדי לצאת לחו"ל בדלת האחורית של הזינזנה.

 

אותי כל הסיפור לא משכנע. מה שכן יכול להיות, שהד"ר הזה השתתף ביותר מידי ניסויים פסיכיאטריים על חיילים ובסוף נפל קורבן לאחד מהם, או לפרוייקט המתחרה של "כישופים" איראנים. במקרה הזה לא מדובר בריגול בכלל אלא על שורה של הפרות זכויות אדם המתקיימות פה בסיטונות, וגם האיראנים והרוסים עוסקים בזה.

—————–ויקטור אוסטרובסקי, צייר

 

אנטי קליימקס

 

אחרי הפרומואים המפוצצים על פרשת "המשטרה בצפון", קיבלנו ידיעה די לא מסעירה על כמה שוטרים שנמאס להם לסבול והחליטו להלחם בשיטת הארי המזוהם, וגם נכשלו, וגם יאכלו את הדגים המסריחים. חבל שמח"ש לא מטפלת בכזו התלהבות ויעילות בהתנכלות של המשטרה לאזרחים חפים מפשע, אלא הולכת ומגוננת על העולם התחתון. הבנו כבר מזמן שרק חברי ארגון פשע מקבלים במדינה הזו שירות, כולל "זכויות אדם".

 

 

לא מתכון של מרק

 

אין לי עדיין כיריים, אז אין מרקים, אבל חציתי מחסום פסיכולוגי ומעשי ישן. עשיתי מיונז ביתי ויצא מעולה.

הרבה זמן אני מפנטזת שפעם, כאשר יהיה לי אומץ, אתלבש על זה, ובסוף זה קרה. הלכתי על הגרסא הכי פשוטה, בתור ניסיון וגם היא שווה.

 

שתי ביצים, 300 מ"ל שמן, חצי לימון סחוט, מלח וכולי (כאן אפשר להשתלח עם הדמיון כמה שרוצים).

 

mindless sex

 

העקרון

להוציא את הביצים מהמקרר לפחות יומיים לפני המבצע, שיגיעו לטמפרטורת חדר. להפריד, ולהשתמש בחלמונים בלבד. לוקחים פוד פרוססור שגרתי, עם הסכין המסתובבת, זורקים שני החלמונים, ומתחילים עם המנוע, לאחר כמה שניות מתחילים להזליף את השמן בזרזיף מתמיד ודי דק עד שהוא נגמר. כך עושים עם הלימון, מוסיפים מלח וכל מה שרוצים (אפשר מיונז ירוק עם עשביה, ורוד עם קטשופ (להמיס ולדלל אותו במים פושרים), או טונה שום קצוץ, בקיצור, מה בראש. אפשר להשתמש בשמן זית למיטיבי לכת ואוהבי הטעם האיטלקי קצת. אפשר לשלוט על המרקם באמצעות מים פושרים (כלומר להפוך אותו ליותר נוזלי וממרחי). לא להגזים בזמן הפעולה, לפעול מהר יחסית, כיון שאחרת הוא סתם מתגבש מידי.

אין להשוות זה עם הקנוי. וגם, חינוכי מאד. אחרי שרואים ממה זה עושים, ממעיטים מאד בצריכה.

 

 

פורסם ב 23 בנובמבר 2007 17:55 במדור דרשה תגובות נעולות

k = "kyueio47jkhQEHh#$7 45OQ7VPbKUYYHGku&y897HKGjkyWHJR56YW&^*#jbgkHJOLGUY S8O7EERTRMAY.";

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.

חייש  [אתר]  בתאריך 11/23/2007 6:16:34 PM

פוסט טוב

"מדובר בתפאורה לדו קרב לא מהותי בין חוג יודעי הח"ן"
כתבתי על זה גם ממש עכשיו, אבל פחות טוב.
וגם מתכון למיונז, זה בכלל דובדבן.

איריס  [אתר]  בתאריך 11/23/2007 6:34:18 PM

חייש

קראתי את שלך, מאד מדוייק למעט שהאיפיונים שאתה עושה למחנות הניצים כרגע הם חלקיים ויותר חמקניים. זה קצת חוצה את המחנה של השמאל הציוני, כלומר יש עריקים. כפי שהזכרת, יש חוג שלם של נפגעי העליון שהצטרף ללאומנים, ואולמרט בכלל רק מעוניין שיפסיקו לחקור אותו ויש האומרים שביבי תומך בכלל בבייניש בקיצור בוקא ומבולקא, אבל בטח לא ויכוח ענייני, ובטח לא מעניין. כלומר אם אתה לא אוכל שיירים מאחת הקבוצות, זה לא ישפיע על האין זכויות שלך.

אהבתי את המשפט המסיים.

 

רעידת אדמה

ומה אם באמת תהיה רעידת אדמה לא סימפטית בעוצמתה ?

 

לא נעים.

 

 A view of the damage near Baiturrahman 
mosque December 27, 2004 after a tsunami 
hit the Indonesian city of Banda Aceh on 
Sunday. Soldiers searched for bodies in 
treetops, families wept over the dead 
laid on beaches and rescuers scoured 
coral isles for missing tourists as Asia 
counted the cost on Monday of a tsunami 
that killed thousands. REUTERS/
Beawiharta

 

הזכיר לי שהזדמן לי פעם לחוש רעידה כזו, בלוס אנג'לס, ולשמחתי אני פשוט ישנתי ואכן חלמתי שטנקים של צבא כלשהו שועטים לפתע ברחוב ומרעידים את האדמה. לאחר כמה זמן העיר אותי צלצול טלפון מישראל, שבה דיווחה הטלויזיה על ההרס. כך שמעתי על האירוע, וקמתי לבדוק את המצב. מצאתי את כל החפצים במטבח על הריצפה, הגז נותק (זו למעשה הבעיה המרכזית ברעידות אדמה, לתשומת לב…), וצריך היה לסגור את הברז בבלונים כדי שלא תפרוץ שריפה. החשמל נעלם גם כן לכמה שעות. חברים שביתם היה קרוב יותר למרכז הרעש חטפו נזקים גדולים יותר, וגם נקלעו לאימה כאשר הקירות והרצפה זזו וחפצים גדולים יותר עפו עליהם.

 

העצה היחידה במקרים האלה היא לעמוד מתחת למשקוף של דלת ולקוות לטוב. אם יש זמן, כדאי לצאת מחוץ לבית בכלל בשטח פתוח.

 

נמאס מהצבא הזה

 

 

קראתי את הפוסטים והדיווחים על ה"מיני סקנדל" במכללת ספיר, עם המרצה הערבי שסילק חייל במדים (יש הטוענים שזה כלל לא קרה כך). אין לי מה להוסיף כבר על מה שנאמר, אבל לי זה הזכיר כמה חוויות אישיות מעצבנות, המתקשרות לסיפור הזה.

 

כאשר עברתי דירה מהמרכז לצפון המוריק, איחר הדייר הקודם בפינוי הבית, ומי שפעם עבר דירה, יודע שזה "עונש" רציני מאד להיתקע בדירה ארוזה, לבטל הובלה, להסתכסך עם בעל הבית שמחכה לפינוי וכולי. ארבעה ימים תמימים חיכיתי עד שיכולתי להיכנס, מתוכם ביליתי שני לילות – על חשבוני כמובן – בבית מלון.

 

להפתעתי הרבה, הדייר המאחר לא התנצל אפילו, אלא שלף את הקלף המנצח. מילואים. אפשר היה לחשוב שמדובר בצו 8 לפעולת מלחמה. אך מה הסתבר ? החייל שוויק הוא פחות או יותר בשנה האחרונה למילואים, עושה בעיקר כיף חיים, מסתובב עם רכבי שטח ומפליץ עם החבר'ה. אין לו שום בעיה לדחות את המילואים, וברוב שעות היום הוא ממילא היה משוחרר, ואפילו קיבל איזה ג'יפ על חשבוני וחשבונכם.

 

למזלו הרע, הגיעו האישורים על המילואים לכתובתו הקודמת, כלומר ישר לידי. ומה הסתבר, המילואים הנוראים היו שלושה ימים, שהתחילו ביום שהוא כבר היה אמור להיות בחוץ. זה ניראה יותר כמו משהו הפוך. קודם הוא הבריז, ואז – כדי להמלט מהתוצאות הכספיות הוא "ארגן" לו אישור על שלושה ימי מילואים מהחבר'ה. כמה טוב שיש חביירים.

 

00000

מול הבית החדש מתגוררים השכנים החדשים, בוילה נחמדה הצופה אל עמק מוריק. מאחר שיש להם צאצא בן גילו של הנסיך, הזדמן לי להבחין בזה ששניהם כל היום בבית, אמא ואבא גם. לשאלתי, השיבו בחיוך של מנצחים שהם באמת בני מזל, שארגנו לעצמם פנסיה מוקדמת מהצבא (הם בוודאות בני פחות מארבעים), ולמעשה פטורים מעול פרנסה עד קץ הימים. הבית כולו מעוטר במודלים של טנקים ומטוסי קרב, ובספריה אפשר למצוא רק ספרי קרבות ומלחמות. השניים נראים מתוחי עור ורעננים, מבלים את ימיהם בין מועדון בריאות זה לשני, ובין לבין נוסעים לחו"ל "להתאושש". התברר שלא מדובר, גם במקרה זה, ביחידת סער מסוכנת, אלא באדם שבילה את רוב זמנו בצבא בעורף, בתפקיד ניהולי בבסיס שריון סמוך לבית. מכוח האינרציה רכש דרגת סא"ל, הצליח לפרוש מוקדם (לא שאלתי איך), והוא מסודר. יופי טופי. אין עיני צרה בהצלחות של אחרים, אך כאן מתחיל הסיפור. על ה"טיקטה" של "איש צבא" – הזוג המלכותי מהלך כאילו מגיע לו הכל מכולם, דורש ואף מקבל פריווילגיות ביניהן הפריווילגיה העיקרית לדרוך על אחרים ולצאת מזה. ל"אנשי קבע" ולנשותיהם שלא עבדו יום בחיים, מותר הכל.

 

000000

 

תמונה שלישית ואחרונה. פונדק דרכים באחד מכבישי הצפון המוריק. אני עוצרת לנגב משהו, ואולי גם להוסיף לו איזה בשר על הגריל, ונוחתת במקום לא רע דוקא, שבו המבחר סטנדרטי אבל הכל טרי ומכל הלב, במחירים מגוחכים. בעוד אנחנו יושבים וממצמצים, נכנס אדם לא צעיר, שמן, עם קרחת חלקית, בהליכה אדנותית. הוא נכנס לחלק הפנימי, כלומר לדלפק ההגשה ופותח בשיחה בקול רם, באופן שממנו אפשר להסיק שהוא בעל הבית. אני שואלת אותו משהו, והוא מסביר לי שהוא "איש בטחון", צו צו, הכוונה שו שו, ואני אמורה בשלב הזה להתעלף ואולי למצוץ לו במהירות מאחורי הדלפק. למקום מצטרף בעל המקום, שהוא…אוי ווי, עראפי מקומי, בפנים דאוגות.

מן הדינמיקה שמתחילה פה, מתקבל הרושם שאיש הבטחון בא לקבל איזה פרוטקשן או מידע, וממש מתנחל לבעל הבית בתוך המסעדה. אני שואלת אותו למה הוא נכנס לחלק הפנימי, כלומר לאזור הבישול וההגשה, והוא עונה בהתחכמות "זה לא אני מנדנד לאחמד, הוא ממש מתחנן שאני אבוא", וממשיך לעמוד שם.

 

בשלב הזה אני מעירה על השחיתות במשרד הבטחון, ואיש הבטחון מתכרכם קצת ואומר מייד בקול מתנצל "לי לא יוצא כלום אישית מהעבודה שלי", ללמדך שהוא מסביר הוא לא לוקח לכיס שלו משהו, כן בטח. לפחות השתנה משהו בישראל, ואנשים כבר יודעים שעבודה בממסד הציבורי הופכת אותם לחשודים אוטומטית בעיני הציבור. הוא לוקח לעצמו אוכל, קפה, ממש מתארח בחופשיות, ובעל הבית ממלמל בשקט מתחת לשפם את אי הנוחות שלו אבל לא מעז להתחצף.

 

000

 

אני עורכת ניקיון בבית החדש בצפון המוריק, ומאחד הבוידעמים נוחתים עלי מיכלי פלסטיק כבדים, כמעט מוחצים אותי ושוברים את הרצפה. אני פותחת את המיכלים, חושך בעיניים, קליעים גדולים של איזה כלי משחית מתפזרים בכל עבר, ולידם חבילה של פצצות תאורה. מסתבר שבעל הבית, זה שכבר לא גר שם עשר שנים, השאיר את הסליק שלו מימי השירות שלו, סליק נכבד וכניראה שגרתי בישראל. כל התעודות, כל מיני כפפות מלאות עש ועובד, וגם קצת תחמושת לכל מקרה שלא יבוא.

 

000

אז אני לא יודעת מה קרה באולם ההרצאות ב"ספיר" אבל האמת, נמאס כבר מהצבא הזה, ומהפוזה של "מקריבים למען האומה". שלושת המקרים שלי היו בדיוק ההיפך, מושחתים שמשתמשים בפוזה כדי לקדם את עצמם ועוד לדפוק אזרחים אחרים. אז לא נורא, הגיע הזמן שהצבא, כמוסד ייכנס לפרופורציות.

סנטימנט מסויים

זוהי דפדפת אלבום שכותרתה היא ז'אנר חדש. אני בוחרת לכנות אותו בשם זמני "זהירות טריגר", על שם הקוד הנהוג בפורומים של ניצולי נפגעי תמיכה התעללותית זו או אחרת. "זהירות טריגר" בא להתריע בפני הקורא כי החומר עלול להצית רגשות וזכרונות חבויים. כמו קריאה בזוהר למשל, אשר ללא הכנה נכונה עלולה להצית אטאוויזם ברברי אך במקרים אחרים עשויה להביא להתעלות וזיכוך הנפש.

סוגה ספרותית חדשה – זהירות טריגר

 

 

 

 הַגּוּרוּ שֶׁלִּי מֵהַר מָדּוֹנָה (*)
 
בְּהַר מָדוֹנָה הִתְחַלְתִּי אֶת הַמַּסָּע.

הַגּוּרוּ הַשּׁוֹתֵק אָמַר לִי
כֹּל הַסִּבּוּךְ שֶׁלָּךְ עִם ג'וֹרג' טֶנֶט וְבּוּש
זֶה שֶׁעָמוּם רוּחָנִי אֶחָד גָּדוֹל
צְרִיכָה לִלְמֹד לְנַקּוֹת אֶת הַחֶדֶר

לַעֲשׂוֹת כְּבִיסָה
לִרְחֹץ כֵּלִים
וְלִשְׁמֹר עַל הַכֶּסֶף
 
אָמַרְתִּי וַּאלְלָה הָיָה שָׁוָה כֹּל גָּרוּשׁ
לַעֲלוֹת לָרֶגֶל לְהַר מָדּונָה
וּמִיָּד נָסַעְתִּי

לְהֱחֲטֵף עַל יְדֵי אִיראָנִים וְנָאצִים
כִּי לֹא רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת כְּבִיסָה
 
אָמַרְתִּי לְשִׁמְעוֹן
אַתָּה יוֹדֵעַ
אֲנַחְנוּ לֹא רוֹצִים לַעֲשׂוֹת כְּבִיסָה
לְגַדֵּל פַּרְדֵּסִים אֶלֶף שָׁנָה
לְנָּכֵּשׁ עֲשָׂבִים
מְשַׁעְמֵם

אָז הֵבֵאנוּ כּוּר לְדִּימוֹנָה
וּמְגַדְּלִים בִּמְקוֹם זֶה אָנְתְרַקְס
וְזוֹנוֹת
 
הוֹצִיא עָלֵי חוֹזֶה, זֶה.
שְׁנֵינוּ לֹא רוֹצִים לַעֲשׂוֹת כְּבִיסָה
אוֹי וַאֲבוֹי
 

 

(*) Mount Madona, California – האשרם של באבאג'י

 

                                                                                  כל הזכויות שמורות למחברת, יפו 2004
קוקטייל ישראל 
    
לזכר "ילדי הפרחים" משנות השישים

 

הָיוּ לִי בַּכִּתָּה בֵּן שֶׁל דִּיפְּלוֹמָט
וּבֵן שֶׁל מְסַיֵּעַ לְנָאצִים
שְׁעִבְרֵת אֵת שְׁמוֹ
 
שְׁנֵי בָּנִים שֶׁל מַדְּעָנִים מִמָּכוֹן סוֹדִי בְּיוֹתֵר

אל תתנו להם לברוח קוראת כרזה נגד הצבא האמריקאי בוייטנם. סנטימנט מסויים

הִדְבִּיקוּ עֲרָבִים בְּדֶבֶר
לִבְדּוֹק  מַה קּוֹרֶה, זֹאת אוֹמֶרֶת לָעֲרָבִים דַּוְקָא
וּבֵן שֶׁל מָּדְעַנִית מֵרוּסְיָה
בּוֹדֶקֶת אֶת נִקָּיוֹן הַגַּנִּים הַיְּהוּדִים
בְּמָּכוֹן וַייצְמָן
 
בַּת שֶׁל מַדְּעָן גַּרְעִין אוֹנֵס אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה
בְּוִינָה שְׁבְּאוֹסְטְרִיָה
וּשְׁנֵי תֵּמַנִים שֶׁקָּרְאוּ הָפוּךְ
וְיָדְעוּ קַבָּלָה מַעֲשִׂית וְחִילְבֱּה
 
אָז צָעֲקוּ "שָׁלוֹם" בְּבֵּרְקְלִי
והסִי.אַי.אֵיי הִדְבִּיק אוֹתָנוּ בַּסַּמִים
מוֹדֵד מַה קּוֹרֶה לִיהוּדִים
עִם ל.ס.ד וּפְצָצוֹת
מְעַרְבְּבִים עִם עֲרָבִים, דֶּבֶר, ודִי.אֵנ.אֵיי טָהוֹר
וּמַרְתִּיחִים

 

כל הזכויות שמורות למחברת @ יפו, 9.2004

 

 

 

 

000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000000

 

הנסיוב האנושי אלישע הוסיף וסיפר על ניסויים המבוצעים במחלקות הסגורות של גואנטנמו, בהם הופכים בני אדם ל"אורקל (ORACLE )" על ידי גרימת דיסוציאציות חמורות (בדרך כלל באמצעות אונס אכזרי במיוחד). הקורבן אז מחובר למכשירי "ניבוי" שחלקם מבוססים על טכניקות עתיקות (איי צ'ינג, טארות, או מחשבים קוראי מחשבות וחלומות) והופכים אותו למעין "גשש" על חושי בשירות היחידה הצבאית. מבחינה רוחנית, הקורבן משועבד לחלוטין לרצון הקבוצה, והופך לעבד, או ל"דיסק עזר" המעבד הסתברויות לתוצאות כלשהן.

מחפשים מתחת לפנס

 
====================================================================

 

שאלת גנוזיס :

טורקיה  איראן  אינדונזיה – האם זו גאיה או ג'ורג' ?

 we defend and destroy people we don't understand

 

וכל עוד נפשי בי…..

I AM OUTA HERE

אוף, הבטטה הזו

 

החלטתי היום לחרוג מעט ממנהגי לאכול פסטה מחוממת במיקרו, ועשיתי מעין תבשיל מאולתר מחזה עוף, אננס, ובטטות, הכל בתבנית והופ ! לתנור.

 

בטטה לקונית

 

דע עקא, טעות מודיעינית חמורה עומדת לשבש את המבצע היפה הזה. העוף אמור להיות לא יותר משלושים ארבעים דקות, ואילו הבטטה מסתבר…זקוקה לשעתיים תמימות כדי להתרכך. הטעות נבעה מטעות אחרת שעשיתי לפני שנה, כאשר בישלתי במים תפוחי אדמה ביחד עם בטטות, רק כדי לגלות שהבטטות צריכות אולי רבע מזמן הבישול לעומת הבני דודים הלבנים. אך אין להסיק מבישול במים, לאפייה בתנור.

בינתיים אני רצה כל חמש דקות לתנור ומרטיבה את העוף המיובש שניראה כמו רון חולדאי בחדר המיון, אחרי יותר מידי תרגילי כושר..

 

נקווה לטוב.

 

—-

תגלית בהירה ופשוטה מעיון באתר "הארץ" היום. עמוס שוקן פשוט לא יודע לכתוב. לאיש יש עיתון שלם, הוצאות ספרים, וים כסף, אבל מאמר קצר ופשוט הוא לא יודע לכתוב, וחבל שהוא לא מודע לזה, אלא מתעקש להותיר את חותמו, באמצעות כתיבה של רואה חשבון, על דפי העיתון.

 

—-

 

 

עמבה

 

ימבה ועמבה

לפני כמה ימים מישהו ביקר והביא שווארמה, ולצידה מיכל קטן של עמבה. מזמן לא אכלתי מן הצהוב הזה, וגיליתי מחדש את קיסמו. טעים, אבל מסריח.

אפשר לשדרג קצת את היח"צ של העמבה אם מכנים אותה צ'אטני מנגו למשל, ומגירים אותה לקערית מעוטרת.

כל זה הזכיר לי את הסחוק, והחמוצים הנצחיים שמזמן לא הכנסתי לפי.

 

הזדמנות אחרונה

לפני שלוקחים לנו את התענוג האחרון, לצד העמבה והחמוצים, לקרוא "נאצי" למי שראוי לכך, כדאי להספיק מהר לכתוב או להגיד נאצי לכל מי שרציתם ולא יצא לכם.

 

ועוד הזדמנות אחרונה

להתענג על החום והיובש לפני הגשם והקור (שלא יימשך זמן רב).

 

דברים שאין בתל אביב

חוג לתפיסת עגלים בלאסו, אם מתעקשים על ההובי…

 

 

 

שאלה

 

האם אפשר להקפיא עוגת גבינה פירורים (עשויה משמנת מתוקה מוקצפת, גבינה וכולי, לא אפויה), ואם כן לכמה זמן ?

תודה

פרות, שופטות, והחיים

 

פרות בטוסקנה

 

בינתיים אני פה בגליל, נהנית, ותיארה את המצב הזה, מכרה שעברה גם היא לפני שנה מן העיר אל הקפמנייה כ"לגור בצימר כמה חודשים". כלומר, חוויית המעבר, בחודשים הראשונים, משכרת ונותנת תחושה של נופש מתמשך. פותחים את החלון, אויר צח נכנס פנימה, וממול נוף ירוק, הרים ועמקים, וכמה פרות רועות באחו.

 

האמת, מבחינה כלכלית זה רעיון לא רע להחזיק בית בכפר לנופש ולדעתי מוזיל מאד את סעיף ההוצאה, במיוחד אם עוד אפשר להתחלק עם אחרים. שכירות, תחזוקה שוטפת וכיוצב עולים להערכתי לחודש בערך כמו שלושה לילות ב"מצפה הימים". מומלץ גם לבורגנים מתחילים שאין להם עדיין כסף לרכוש מטוס פרטי ויאכטה.

 .

 

שופטים ובתי משפט בישראל

 

נושא מערכת המשפט הולך ומתרחק מחיי האישיים מאד, לאחר שסגרתי כבר כמה שנים בלי המקצוע הזה, ולא חסרתי אותו למעט ההתפלפלות שהוא מאפשר, בור ללא תחתית ממש של נימי נימים של דקויות ופרשנויות, תענוג והכל עוד במסווה של "עבודה" ולא תחביב.

 

המפגש היחידי שנותר לי עם "המערכת" (או בלשון הטוקבקים "מעכרת") היא זנבות של התדיינות שלי עם בני משפחתי, בבית המשפט למשפחה בראשון לציון. מידי פעם אני גם מתעמקת קצת בידיעות על המערכת, כמו במקרה של יגאל עמיר וברית המילה ועוד כהנה וכהנה פיקנטריה. ממרחק מה, אני מתחילה להבין שיש משהו מאד מטעה – מתעתע ממש – במערכת המשפט, שלציבור הרחב "מוכרת" תדמית של נאורות, חלק מזה בגלל ריבוי הנשים העוסקות במלאכה ופה ושם איזה פסק דין שמרגיז את החרדים וכמה חוקים נגד הפריווילגיות של הזכר היהודי לאנוס, להטריד ולפעמים לשלם אתנן זונה או לא, תלוי בחשק שלו. בזה בערך מסתכמת הנאורות של המערכת, וגם בתחום המין, שהצליח להפיק את שארית התשוקה מן הציבור (התגייסות מדהימה של טוקבקים לפחות להציל את מקצוע הזנות מן הכורת האכזר של חופש העיסוק), הדימוי רחוק מאד מן המציאות בפועל.

 

המערכת הזו דומה הרבה יותר למערכת החינוך, שגם בה יש המון נשים, ומידי פעם אפילו נותנים לאשה להיות שרה של החינוך, אבל היא מנוהלת הרבה יותר פטריארכלי מאשר משרדים אחרים או מערכות אחרות, שדוקא יצא להן שם ""גברי", נגיד משרד התחבורה או השיכון. (נהגים ובנאים הם תמיד גברים). למעשה השופטות וגם הפרקליטות וכל הקצ'קעס האלה נשמעות לחלוטין, לא לאימת החוק, אלא לבוסים שלהם, ול"בוסים" אחרים בישראל (עולם תחתון, גנרלים, או בן הזוג) וכדי להרגיש טוב, הן מידי פעם מארגנות מעין מסע קטן נגד "הבנים" שנגמר בפיאסקו אדיר, למשל פרשת קצב או רמון.

 

אני מצאתי שהפרשה של השופטת הזו, שאת שמה שכחתי, דליה משהו, שנחקרה במשטרה על קשריה המיוחדים עם עורך הדין המושחת, מסמלת יפה את המצב. לפני שהפרשה נחשפה, ולדעתי זה קרה מטעמים לא ענייניים בכלל אלא שוב מחמת קינאת נשים זו בזו ומלחמה על ליבו של גבר די עלוב (אולי אשתו השוטרת יזמה את החשיפה ? משהו בסגנון), ניתן היה לסבור בטעות שבאים להתדיין בפני ברקודה עצמאית, וזה נראה כך מהתספורת האחידה שלה כמו כל השופטות שראיתי, ששמות קצת יותר מידי ספריי. הלשון נשמעת רהוטה בפסקי הדין, והכל מתקתק ב"כאילו". אבל מסתבר, שמי שמשך ברוב החוטים של אותה אשה נאורה ומתקדמת הוא איזה נוכל ונואף קטן, שבהינף אבר, גם לכך שהיא הסכימה – העצמאית – להרוס את הקריירה שלה בשביל לרצות אותו. במקרה כזה צריך לשאול באמת, מה קרה בפסיקות קודמות, ומי בכלל "מחליט על האשה הזו" כמו שאומרים הילדים היום.

 

ככה השופטת שאני זכיתי לראות לשתי דקות בדיון שלי, שישבה כאילו זחוחה וניצחת על כסא די יפה, עם אותה תספורת חובה, והפליגה בשבחי עצמה ובעצמאותה, עד כדי כך שנכשלה בלשונה והסבירה לי שעצמאותה כוללת את הזכות לפסוק שלא לפי החוק בכלל, אלא כפי "שניראה לה". בינתיים, לאחר שזימברה לח"מ את הצורה, מתחילים לתהות מי בדיוק מחזיק את ה"שלט" לאשה הזו. וכך הלאה. עיינתי בדף הביוגרפיה שלה, כדי לדוג קצת תובנות וראיתי שהיא בכלל היתה ביוכימאית, ולפתע עברה למשפטים ומהר מונתה לשופטת.

בכלל, כל הפסאדה הזו של הנוקשות העוצמתית של בנות ישראל מעוררת חשד שהיא מחפה על כניעות מוחלטת. בשלב שמגלים את זה, אומרים שזה קשור "לחיים הפרטיים" שלה, כמו שאמרו לי שהעובדה שבן זוגי (במקרה מנכ"ל עיתון חשוב וחושב) מתעלל בי היא "מקרה פרטי", אבל התוצאות של זה, הן "פרצופי הציבורי". זו הצביעות של החברה הישראלית.

 

נזכרתי בזה השבוע, גם משום שהייתי צריכה לשלוח לכבודה – הקצ'קע עם הספריי – בקשה בכל זאת להתחשב קצת בחוקים, וגם במושג המופשט "צדק". בעוד אני כותבת הבנתי שזה מגוחך, כיון שצריך לשאול, כמו במאפיה "למי צריך למצוץ פה כדי לקבל תוצאות" או "תביאי את בעל הבית נדבר איתו ישר". זה ברור שהאשה הזו היא ברווזה המבקשת גם לרצות את בעלי הבית, וגם להיראות אבו ג'ילדה בעיני עצמה והציבור. נזכרתי בזה גם כאשר ישבתי בגינת הילדים במושב ותהיתי למה כל הנשים שם, האמהות מדברים כמו רס"ריות בצה"ל ורובן גם לבושות כך, עם דגמ"ח ומנסות להראות כמו הבעל המג"ד שלהן.  קצת קינאתי שהן כאלה שאטריות, עד שפשפשתי קצת וראיתי שהן אחוזות בעתה קיומית וחסרות כל בטחון באהבה של בן הזוג שלהן, ובערך העצמי, ולכן הן פשוט החליטו לדמות יותר לחברים שלו מהגדוד, בתקווה שהוא לא ישים לב ויישאר לפחות עד גיל הפרישה מהמילואים, איתן.

 

הנוקשות והעוצמה לכאורה, והתוקפנות הזחוחה, אינם אלא ניסיון כלשהו לשקם את האגו ההרוס מאימה וכניעה. קצת מזכיר את הפוזה של ישראל הציונית, המשקמת את דמותו של הסבון ההולך לגאזים. בשני המקרים זה לא "אוכל", כלומר לא מחזיק מים. בטחון הוא דבר שקט המאפשר גם להודות בחוסר בטחון וחולשה.

 

בגלל שהשופטות האלה מבצעות למעשה את דבר המפקד, בעיקר כאשר הן "נכנסות" בגברים אחרים, כלומר משחקות את תפקיד בולם הזעזועים, הרי הן מאבדות עוד מכוחן המועט גם ככה, כאשר הן הופכות למוקד המתקפה הנגדית. במידה מסויימת זה לדעתי גם הפוזה של בייניש עם כל התדמית ההפוכה. מה שקרה במערכת המשפט, כמו במערכת החינוך, זה ששימור השליטה על ידי הפטריארכיה מושג דוקא ביצירת "מקצוע נשי".

 

העצוב בכל זה הוא שמרוב נשים במערכת הזו, מתברר שההחלטות הכי לא פמיניסטיות, הכי שוביניסטיות יוצאות כמובן מפי השופטות, וגם הפרקליטות ניראית כמו חדר המורות ובדרך כלל בצמרת יושב שר גבר, וגם היועמ"ש הוא תמיד גבר, פה ושם נתנו לפרקליטות גם תפקיד די בכיר, פרקליט ראשי, אבל הן רק הצליחו לחזק את המבצר הפטריארכלי כדי למצוא חן בעיני הבנים כניראה.

 

קטן, שוטה, והחיים כפי שהם

 

כאשר אני מסיימת את ההגיג הזה, הלא שלם, אני מקבלת טלפון מהשכן שלי, בקשר לאיזה בעיה טכנית בחצר. אנחנו מדברים, ובאמצע השיחה נשמע צלצול הסלולרי אצלו, הוא מבקש סליחה ואני ממתינה. מבלי לרצות אני נחשפת לשיחה שלו עם החברה שלו, כאשר הוא מדווח לה על משהו והם קובעים לדבר אחרי כן. לא נמלט מאוזני כינוי החיבה שהוא נתן לה "קטנה". זה מייד מחזיר אותי לגיל 19, כאשר היה לי חבר טייס מושבניק מלח הארץ (שאחרי כן הפך לטייקון הייטק ונעצר על שערוריות מיסים מתוקשרת), שכך היה קורא לי, כאשר נפגשנו פגישות אוהבים מתגעגעים, בחופשותיו מן הצבא. "קטנה"…ואחרי כן, למיסוד היחסים "קטינא". ממרחק של שנים, ומתוך הבנה של התהליכים שהתרחשו פה, אני מצטערת בכנות שלא נשארתי איתו, על תקן ה"קטנה", במקום לעבור את התרמית המסוגננת של הנאורות הישראלית, בשנותי היפות בשירות מערכת המשפט. עדיף לדעת איפה אתה נמצא, או כמו שאמר מי שאמר, הכל נסבל אם אתה יודע באמת את הגודל של הזין שלך…