Monthly Archives: יולי 2009

ביופוליטיקה

 

מכבי עוסקת בדילול אוכלוסין

 

בפוסט קודם הסברתי איך מכבי מרוקנת את כיסי לקוחותיה בשיתוף יוזמה מקומית של בתי מרקחת ממולחים, והנה יש לזה גם צד אקטיבי יותר.

 

בשבוע האחרון חשתי ברע, למעשה היו לי כל התסמינים של "שפעת החזירים", גרון, כאבי ראש, ותחושת שפעת קשה מנשוא שלא חולפת. אני בהחלט באוכלוסיה המיועדת לדילול ממילא, והתירוץ של "מעשן כבד" כבר מוחדר לציבור בתור הסבר למותו של החולה הראשון מאילת, שמעון עזרן, בן 35 בלבד. אגב, לפני שלוש שנים בלבד, שימש התירוץ הזה כיסוי לרשלנות של מכבי בתל אביב לעובדה שהם לא אבחנו אצלי דלקת ריאות בגלל שהתקמצנו על רנטגן. תמיד אפשר להפיל על החולה את האשמה "מעשן כבד" מי יודע כבר מה יש לו. עישון כבד אמור להכשיר את הדילול האלגנטי של עזרן, וביחד עם דלקת ריאות, מי בכלל צריך להציל אותו ? שימות.

 

כאמור, חשתי ברע, הלכתי לרופאה ועשיתי משטח גרון לשלול חיידקים. המשטח נעלם בינתיים, נו "מעשנת כבדה" זה לא חשוב מה הסיבה ממילא. אבל בתחום אחר עושה מכבי חיל, בתחומים שבהם נכנס לה כסף (כמו עם קומבינת ההשתתפות העצמית). כך, אני מקבלת טלפון מוזר מעובדת מכבי בצפון, שמודאגת מכך שלא המשכתי את האבחון של בני בהתפתחות הילד (מכון פרטי שמכבי מפנה אליו). אמרתי לה בעדינות שספק השירותים שלהם, שהוא כאמור מכון פרטי, לא מוצא חן בעיני. אחרי הכל מדובר בספקי שירותים בלבד. אבל טופס התחייבות שהוצא לא יוחזר, והקומבינות חיבות לרוץ, אחרת תיפגע הפרנסה. שלחתי אותה בעדינות לעזאזל, אבל אז לפתע נתקלתי בצד התקיף והאקטיבי של מכבי. האשה נלחמה כאריה ואף שלחה כל מיני איומים מרומזים. למעשה, מה שהיא רצתה זה לשווק לי את "מכבי משלים" (ביטוח משלים של הקופה) כדי ש"אהנה" מטיפולים נוספים אצל אותו ספק שירותים קלוקל. אמרתי לה בעדינות שאם השירות היה כל כך מוזהב הייתי שוקלת זאת, אבל בהינתן הרמה העלובה של העובדות במכון הפרטי המהווה מונופול על כל אזור הגליל התחתון והמזרחי, אני מוחלת על הטובה.

 

תעשיית ה"אבחונים" וה"ריפוי בעיסוק" טעונה בדיקה יסודית מאד, של המוסדות המבקרים את קופות החולים. מדובר בשוק אדיר שתועלתו מוטלת בספק, ומכל מקום זה שוק המייצר לעצמו עבודה. שוב, קשרי "ההון" הלא קדושים בין "סל הבריאות" (הכיס שלנו), קופת החולים מכבי, וגורמי שוק פרטיים (בתי מרקחת או "מכונים" למיניהם). כמובן, אינני טוענת שהגברת בינה מנצרת מקבלת שוחד מספקי השירות המקומי כדי שהיא תספק להם פרנסה, אבל אדם חשדן יותר עלול היה לסבור כך. שאלתי אם אפשר ללכת לספק אחר, ושאני מוכנה לנסוע לשם כך עד שעה נסיעה לכל כיוון, ולא להתפתעתי התברר שתחרות לא קיימת. מאד לא אהבתי את אופן הטיפול, זה מול הרשלנות והזילזול בחיי החולים המתבטא בגזל כיס בתרופות, אבדן בדיקות, ואי איבחון של מחלות הנמצאות בכותרות העיתונות שאפילו אנאלפביתים יודעים על קיומן, כמו השפעת האחרונה. מצער מאד. אך לא מפתיע.

 

שתיקות ושבירתן

עקבתי קצת אחרי הקמפיין של שוברים שתיקה לפרסום דוח עופרת יצוקה, ובלי הרבה ציפיות. היו לי הסתייגויות מקצועיות מהשיווק של הנושא, אך זה אינו העיקר. נוצר הרושם שאין מה לעשות יותר, הליכים משפטיים התגלו כפרסה, ארגוני המחאה משותקים (לדעתי), המימון האירופאי מעורר תהיות נוגות (על אירופה בעיקר, הנוהגת בכפל לשון ומשתמשת בנושאים הללו כדי לשפר עמדות במשאים ומתנים מסחריים עם סוחרי הנשק הישראלים. משרד החוץ חושף שיניים והולך להתבריין על התורמים, ומי שבסוף הרוויח קצת מהסיפור זה עירית לינור (פרסום חינם) ואליעזר יערי שישנורר על זה עוד כמה מאות אלפי דולרים מיהודים משועממים בניו יורק, שעשו את הכסף מסחר בישראלים (הון שחור, איברים, בשר תותחים בצה"ל, הכל בזול).

 

צריך אולי לחזור להתחלה, למשל לטיפול הנכון לאחרונה (באופן מפתיע) של דרוקר ושלח בנכי צה"ל מול אגף השיקום. הרעיון הוא להרחיב את חלל ההעדה ואת רשת הבטחון של ה"עד" הפוטנציאלי, והעיסוק ב MONEY TRAIL. המלחמה היא עסק, כמו כל עסק אחר, קצת יותר מלוכלכת ומדממת, ובלי ניתוח של המרוויחים והמפסידים, כולל מהתועלות השוליות, הניסיון לשווק התנגדות לא ישנה את השיטה, לכל היותר יזנב בה קצת כדי לתחזק אותה.

 

שקשוקות

הספקתי עוד לגנוב הצצה ארוכה ב"שיטת השקשוקה" והדיונים בערוץ 1. הכי מצחיק היתה החסות של חברת יכין לרוטב השקשוקה שלהם, קצת סר טעם אבל אפקטיבי. נקווה שהמפרסמים האחרים לא יקחו דוגמא, אפשר להעלות אינספור רעיונות מקבריים על חסויות לפי שיטה אסוציאטיבית כזו.

התוכנית היתה עגומה. מה שלדעתי קרה שם הוא די פשוט. רוזנטל ביצע תחקיר רגיל במסגרת עבודתו, והלחצים עליו עברו את הגבול הרגיל של הון תקשורת שחיתות שלטון. במקום רמיזות, היו איומים ושרירים, ובסוף נוצרה אצלו תחושה שמקריבים את שמו הטוב כדי לתת שמיכה רחבה מידי לבעל הון מפני ביקורת. מכאן זה הפך לרכבת שדים, שלא רואים את סופה.

אני כמובן עם הטובים (רוזנטל במקרה זה) אבל זה מחזיר את השאלה המקורית שלי לשתיקת הכבשים של העיתונאים, (אני מניחה שה כולל את רוזנטל) להשתקות הענק של התקשורת, בדיוק עד לרגע שהם טועמים את התרופה. או אז מתחילה מהומת אלוהים. זה לא אומר שאין לתמוך במאבקו, כיון שהוא מסמן גבול שכדאי לעמוד עליו, כדי שהנגיסה של בעלי ההון לא תתרחב, אבל האתיקה של העיתונאים שעבדו בתקשורת המרכזית, מפוקפקת בכל מקרה. את מסקנותי העגומות מאשרים בעצם המתראיינים, כמו רינו צרור שקובע שאין עיתונות חוקרת, ושהבעלות של ההון בתקשורת מעקרת אותה מעיקרה. אם כך הדבר, מה הם עשו שם, ומה זה אומר על התקדמותם המטאורית. כל מי שהגיע רחוק במערכת הזו עד כה נתן יד למנגנון רקוב, וביחד עם צמצום הבעלויות של ההון בתקשורת כדאי גם לאורר את האורוות של בעלי המקצוע.

 

הקוראת והבלוגרית שושי שמר מוסיפה – אברי גלעד הסביר למאזיניו בפורום של תוכנית הבוקר שהוא אינו מתייחס לתוכנית השקשוקה מאמש, כיון שגם הוא עובד של האחים עופר, באמצעות "רשת".

ובלי ביומטריקה אי אפשר

חוק הזיהוי הביומטרי, עוד כרסום נועז בזכות הפרט, מעורר גם כן אותם נושאים שעלו ב"שיטת השקשוקה" כלומר ההשתלטות של גורמים עלומים, בדרך כלל כספיים, על המדינה בנתיבים עלומים. הפעם מאיר שטרית ואיזה חברת OTI עומדים מתחת לכל חשד, אבל זו אותה שיטה, להציג נושא בצורה מטעה בציבור, להעביר חקיקה כביכול בצורה דמוקרטית, כאשר הסבטקסט שונה לחלוטין ממה שמוצג כלפי חוץ. שוב אותם חשודים רגילים, כל מיני פורשי תעשיית הנשק, שמעורבים באשכול של תאגידי נשק, ותוצרי הלוואי שלהם, קרנות גידור מוזרות חובקות עולם מהבלקן ועד לסין (כל זה עולה מעיון קצר בשמו של אחד מהדירקטורים של OTI ברנש בשם אליעזר מנור שה CV שלו מצוי ברשת וניראה כמו פרודיה על קונספירציה.

. לציבור המסומם מוכרים את הפחדים הרגילים מ"טרור" (אגב המלחמה נגד הטרור זו ההברקה הפירסומית שיווקית של המאה, ויש המייחסים אותה לראש ממשלתנו).

 

אני עברתי את הזיהוי הביומטרי הראשון דוקא בקליפורניה, בזמן שנבחנתי במבחני לשכת עורכי הדין שם. הסתבר שהיו ניסיונות של התחזות בעבר, כאשר נבחנים שלחו חברים שלהם במקומם להיבחן. לכן כל נבחן קיבל כרית דיו וטבל את אצבעו. בפעם השניה זה היה בלשכת התעסוקה בבניין הממשלה בתל אביב, בטקס הזובור לקבלת דמי אבטלה וסעד. קופת חולים "מכבי" (שוב ?) הכניסה  בימים אלה זיהוי ביומטרי במקום כרטיס מגנטי, ולאחרונה נזכרתי בנושא בסרט הילדים החמוד "מפלצות נגד חייזרים" כאשר מגחיכים את הנושא, ומתארים מתקן סופר בטחוני סודי, אשר הכניסה אליו מותנית בזיהוי ביומטרי של האצבע, הרשתית ולבסוף ה…טוסיק.

 

 

קופת חולים מכבי והקומבינה של "15% השתתפות"

 

אחוזים אלסטיים

בחודשים האחרונים שמתי לב שכל קניה שגרתית של תרופות עונתיות עולה אקספוננציאלית מן הפעם הקודמת. שוב, שבוע שעבר, הלכתי לקנות קצת אנטיביוטיקה ועוד כמה שגרתיים של העונה, ויצאתי עם מאה ושלושים ש"ח השתתפות עצמית עאלק. הפעם זה כבר היה מוגזם. קניתי בסך הכל – אנטיביוטיקה לי, אנטיביוטיקה לילד (טיפול אחד לכ"א), וכנ"ל תרופה נוספת נגד תילוע. בסה"כ ארבע מרשמים, יצא 130 ש"ח, כאמור, "תרופות חינם".

בירור עם הרוקח העלה שכל בקבוק נפרד של סירופ אנטיביוטיקה מחושב כ"מנה". לא רק זה. התרופה עולה במדף, ללא טובות של "מכבי", בס"ה 18 ש"ח. אני משלמת 13 ש"ח, ולא 15% ככתוב. למה ? כי לפי החישוב של הרוקח, זה 13 ש"ח אגרה בכל מקרה. ומעל הסכום הזה מחושבת ההשתתפות של מכבי. מה יצא ? על סדרת טיפול שגרתית אחת, שילמתי למעשה מחיר מלא פחות הנחה סמלית של 5 ש"ח לבקבוק. כך על הכדורים וכיוצב. כל אריזה זוכה לכותרת של "מנה", ומחוייבת אוטומטית ב"אגרה" של 13 ש"ח. לדעתי כל החישוב הוא עבירה גדולה על החוק.

 

לפי החישוב החדש של "מכבי" עם סופרפארם למעשה הלקוח משלם מחיר מלא, ואני תוהה מה קורה כאשר התרופה עולה, במחיר המקור שלה, פחות מ"האגרה" האם גם אז אנחנו משלמים את "האגרה" לשמחת מכבי ושותפותיה העסקיות.

 

פוליטיקה בחישוב ה"מנות".

עיוות נוסף שבו נתקלתי בחודשים האחרונים נוגע לאופן חישוב "המנה". זה התחיל בחוצפה קטנה ועבר כאמור לחוצפה גדולה, שכל מארז שרירותי הוא "מנה". אבל לגבי תרופות כרוניות, כמו שאני מקבלת ללחץ דם, זה יוצא ממש מצחיק. אני למשל מקבלת 5 מ"ג של חומר כלשהו. אפשר לרכוש אותו בכדורים של 5, ואז מדובר בשלושים כדורים לחודש. מארז אחד כולל 20, וכך יוצא שאני משלמת שתי "אגרות" של 13 ש"ח לחודש. לעומת זה, אם הרופא רושם לי את זה כחצי כדור של 10 מ"ג, אני זוכה למחצית התשלום, כי המארז מספיק לארבעים יום. האמנם אלה הוראות מכבי ? אין לי ספק שלא. לגבי אלה שצריכים לקחת 10 מ"ג ליום, נידמה לי שהמלצת הרופאים היא לחלק את זה לשתי מנות של 5, אבל אז משלמים פי ארבע, אז אולי כדאי לוותר על כמה חולים מיותרים, העיקר שמכבי ירוויחו עוד כמה גרושים על סל הבריאות. האמת, זה לא גרושים, עשו חישוב על כל הקומבינות האלה, ותכפילו במיליונים…

 

לבסוף, הפגיעה הזוחלת בחולים ממשיכה. לאחרונה הודיע מכבי שהיא מפסיקה להשתתף בתרופות מסוג בודיקורט, שזה סטרואידים לחולי אסטמה (באינהלציה). ללא שום הסבר הגיוני, מגיל 4 עולה שיעור ההשתתפות (שכאמור גם הוא די אלסטי) למחצית. אסטמה אינה מחלה נדירה, אך היא מסכנת חיים, ואין תחליף לחומר הזה. מדוע שונו ההוראות ? למכבי פתרונים.

 

עורך דין מישהו ?

אינני יודעת מה אומר החוק ומה התקנות. על טופס המרשם כתוב משהו לקוני שמפנה ל"הסדר שייקבע" בין הקופה לבתי המרקחת…מה שבטוח, מישהו עושה קופה יפה על הגב שלנו הלקוחות, ועל גב הקופה הציבורית.

 

 

אודיסאה

כתב עת משתפר

 

לפני כמה חודשים נשלח לביתי גליון ראשון של כתב עת חדש, בנושא של מדע והגות בשם "אודיסיאה", במטרה לחשוף אותו לציבור גם באמצעות האינטרנט. שמחתי לקבל חומר קריאה עדכני, אך בעיון ראשוני לא נוצר שום קשר מהותי עם העיתון או עם אחד האייטמים. ביקורת שלילית אינני אוהבת לכתוב על דברי דפוס באופן כללי, ולכן לא כתבתי כלום. בימים האחרונים שוב נחת לפתח ביתי גליון של אותו כתב עת, עכשיו כבר מספר 4, ולקחתי אותו איתי לבריכה. להפתעתי, שקעתי בקריאה בעונג רב, ולמעשה קראתי למעלה משני שליש התוכן הכתוב, שזה הרבה לכתב עת, בפרט בנושא שאין לי בו מושג.

 

בהחלט שיפור לעומת החומר האפרפר והלא מוגדר שהגיע בגליון הראשון, הפעם יש כמעט תימה, המתוארת בקוים כלליים בפתיח הדעתני, ועריכה מהודקת שיוצרת קשר בין כל הכתבות, ונידמה לי שהנושאים מעודכנים ומעניינים יותר. כך, ראיון טוב מאד עם יקיר אהרונוב על פיסיקת קוונטים ומושג הזמן והבחירה החופשית, רשימה מצויינת (קצרה מידי) על מגילות קומראן ועל העיבוד שלהן באקדמיה ובציבור. רשימה מצויינת על שינוי מושג האוריינות מידיעת קרוא וכתוב לתחומים אחרים, כמו התמצאות דיגיטלית, התמצאות במנועי חיפוש (במקום ידענות אנציקלופדית של העבר), אוריינות תקשורתית ועוד. ברשימה מידע חדש עבורי וגם ניתוח אפשרויות העתיד בתחום זה, בתור אמא לילד צעיר, המחשבה על העתיד במובן זה היא גם מעשית  . כתבה טובה על חקר המוח, ועוד ועוד. בהתחלה נידמה היה שכתב העת כבול בצורך להיות מהוגן מידי, כך גם מעיד השם השמרני מאד (אודסיאה בחלל ? ענתיקה ממש או האודיסיאה המיתולוגית, קצת מיושן וגם יומרני). גם עיתונים קודמים נפלו בפח השממון המהוגן, "מדע" הותיק, שלא ממש מיועד להדיוטות וגם גלילאו לדעתי. מחשבות של צבי ינאי הפך למעין ספינת דגל או שאיפה של כל עורך, אך התפיסה שהנחתה אותו, אפשר שהיתה שייכת לעידן אחר.

 

שמואליק שם טוב, העורך, שואף לשיפור ואף צרף מכתב מנומס המבקש לסקר את העיתון בבלוג של הח"מ (ואחרים אני מניחה).  . נקווה שהעורך יבסס את הבטחון העצמי שלו, וירשה לעצמו יותר גמישות וחדשנות הן בבחירת הנושאים וגם בהרחבת מעגל המלומדים. בינתיים, בארבעה גליונות בלבד, עלה אצלי כתב העת מאפס ׁ(שעמומון) לשמונה. מומלץ.

 

 

הבלוג

לקחתי חופשה די ארוכה מכתיבה ועיון שגרתיים, וזה היה חיוני וטוב ומומלץ בחום. שקלתי גם להפסיק לחלוטין את הכתיבה בבלוג, או לחפש פלטפורמה חדשה, אולי וורדפרס עצמאי, או פיתוח יכולות הפייסבוק. אחרי מאמץ של ארבע שנים ומעלה, יכולתי למנות מעט הישגים (זב"שי לחלוטין), אך מה שהופק, שייך לי לחלוטין, אינו ירושה, או חסד או מזל. לטוב ולרע, התוצר הוא פרי שלי.

 

אקטואליה ופרשיות

יש לי למעשה הרבה לכתוב על מה שקורה לאחרונה, אפרופו ביוב, הרבה פיסות חסרות בפסיפס נופלות למקומן. אני מקווה בקרוב לעשות מיש מש מכל התגליות, הפרשיות, השחיתויות, והתובנות, ולארוז אותן בפוסט אחד שאיכשהו יעסוק בפשיעה מאורגנת בין ישראל לבין ארצות הברית ועוד על רפואה מושחתת.

 

תקשורת וזכרונות

בפינה זו, אפרופו "אודיסיאה" נזכרתי בפך קטן מן העבר. לפני עשרים שנה בערך, עברתי בעיתון "הארץ" בתור איזה כלבויניקית, ובמהלך לימודי המשפטים. באחד האמשים פנה אלי המעסיק הישיר שלי, אחד שנקרא לו כאן י., והמתיק סוד באוזני שעמוס שוקן החליט להוציא לאור מעין מוסף חודשי, ירחון למעשה, במתכונת של "מחשבות" שיצא אז עוד לאור על ידי IBM. לא הסתפק בחדשה המרעישה הזו, ואף הציע לי להוות מעין סגן עורך, (בפועל הייתי אומרת שזה היה יותר עוזרת הפקה) של העורך שנבחר, שלא אגיד את שמו, אבל הוא היה סלב בתחום האינטלקט והתרבות. הסכמתי ואף הוחמאתי קלות, בעיקר לנוכח העלייה הדרסטית בשכר. במשך כמה חודשים עבדתי על פיילוט, שהיה די דומה למין אודיסיאה כזה, ראיינתי מדעני צמרת במכון וייצמן על שאלות הרות גורל בחידושי המדע ובפילוסופיה של המדע, והדבקתי גזרי כתבות כדי ליצור את העריכה הסופית. שמו הזמני של כתב העת היה "שלוש נקודות", ללמדך שזה לא סופ הסיפור. כיון שבסופו של דבר הפרוייקט לא המריא, ובחסות אותו פרוייקט מלומד השיק שוקן את "חדשות", העיתון התוסס והצעיר. לימים סברתי שכל השלוש נקודות האלה לא היו אלא תרגיל עסקי לאפשר את ההכנות להקמת חדשות מבלי שכל מיני אלמנטים יתערבו בתהליך. יתכן , עם זאת, שהמוצר פשוט לא היה מוצלח …(ארבע נקודות כאן ואמוטיקון של סמיילי מסמיק).

ובכל זאת יצא משהו טוב מההתנסות, והיא שדרגה אותי מרמה של אדמיניסטרציה לליגת הכותבים, וכך יכולתי כבר לפרסם בפרי לאנס גם במוסף של הארץ, וכך עשיתי. אך התהילה לא ארכה זמן רב, אחרי הכתבה הראשונה במוסף, שעסקה במעצרים לפי חומר חסוי, החלטתי שכל העייסק מלחיץ אותי מידי, ופרשתי מהקריירה העיתונאית שלי.

כחכוחים

שוברים שתיקה וכולי

 

היו לי כמה כחכוחים לא מוצלחים בנושא הזה, טיוטא שעלתה בשעה מאוחרת וירדה בבוקר, רצון להגיע לתדרוך בלוגרים שלא התממש וכולי. אין לי הרבה מה להוסיף, הדברים יגררו את הפינג פונג השגרתי מהצדדים הידועים. תרבותית, כל יוזמה שהולכת נגד תרבות הסודות הרעילים וסתימת הפיות היא מבורכת, ובכל נושא. בין אם זה אונס, חשיפת שחיתויות, או לחימה בעזה. סודות זה דבר רע, וסודות רשמיים עוד יותר (OFFICIAL SECRETS). ככל שהסוד טראומטי יותר, הוא מזיק יותר לנפש, ויוצר הרגלים של דיסוציאציה וניתוקים מודולרים בין רגש לשכל, בין מערכות יחסים, ובין האדם לבין עצמו. ישנן תופעות חברתיות, חלקן עברייניות וחלקן נורמטיביות שקיומן תלוי ממש בשמירת הסודיות לגביהן, והיכולת להכחיש. גם מצבים פוליטיים רבים, ובעיקר מלחמה, תלויים במאסה של פרופגנדה והשתקה. הסנקציות במקרים אלה הן חמורות במיוחד, כיון שיש צורך גם להרתיע אחרים. ישנן תופעות ממאירות יותר שמחייבים השתקה של הביקורת בין אדם לבין עצמו, כלומר "משטרת מחשבות" של ממש, ומשטור התודעה, וגם זה נעשה בצורה אלימה או מניפולטיבית, ברמת הפרט והקבוצה. כל אלה תופעות הנגזרות "מיחסי כוח" כאלה ואחרים.

 

בישראל ישנו מאפיין תרבותי ייחודי נוסף, אשר מוציא מפרופורציה את הנטיה הרגילה לסודיות בחברה האנושית, וזו המנטליות הגלותית שחוששת מ"מה שהפריץ" (או השכנים) יגיד, ממאירה ומזיקה מאד, אך יש מי שיעיר לי שאבולוציונית, בני אדם הם חיות עדר, כמו הצבועים או התנים, ולכן זה סבבה והישרדותי, ומי שמלשין – לשבור לו את העצמות. אלה הטיעונים המוכרים והלעוסים, אך הם אוצרים הרבה אנרגיה אלימה, ולכן מטבע הדברים שקריאה פרובוקטיבית "לשבור" משהו, ועוד שתיקה, תצית ותשלהב את המרכזים הקדמאיים של המוח, אלה שקרובים יותר לגזע המוח. פה אני מגיעה לביקורת מסויימת על הקמפיין, ובכלל על הסגנון של "שילהוב" (FLAMING) בתור קונספציה שיווקית. אולי כדאי לבחון שוב אם זה "עובד", יתכן שהשדה השיווקי של רעיונות, מדיה ויחסי ציבור (לא מילה גסה), השתנה.בחמסין כמו בקיץ הישראלי, להבעיר אש זה לא בדיוק הטיזר שיעיר את הרובצים בסייסטה.

 

קטע רציני, קצר

לגופו של עניין, הקונספט של "הלשנה" לגויים צריך לעבור דיון ציבורי גם כן. אני חושבת שהנשק הזה צריך להיות שמור למקרים שבהם הקהילה הבינלאומית נדרשת להגן על מישהו ממש, כמו מעמד פליט או עצורים שרירותית. במקרה של עזה והחיילים לא ברור מי הקליינט. אם מדובר על החיילים, ובעיות שנוצרו להם, אולי עדיף להציב את הבעיה בצורה שונה, לדוגמא כמו בסרט "השיבה הביתה". אם מדובר שהקליינטים הם האזרחים העזתים, רצוי שהתלונות יגיעו מצד ארגונים שלהם, או בתיאום איתם כך שיהיה ברור שזו המטרה. כרגע, התבערה מתעתעת, הציבור העוין את המטרה מקבל את הרושם, גם כי המסר לא ברור, שהקליינטים הם גופים עם אג'נדה פוליטית, מתוך ישראל העושים בזה שימוש עקיף.

 

פניה לחוק הבינלאומי גם היא צריכה להיות יותר ממוקדת. אני תמכתי מאד בתביעה נגד שרון בבלגיה, שהוגשה כדת וכדין על ידי נציגי הנפגעים (פלשתינאים שורדי הטבח). אלא שהתיק הזה "עשה בית ספר" לכולם, והוא הסתיים בתבוסה מרה, לדעתי, לא רק לתובעים אלא לקהילה הבינלאומית, כיון שהחוק שונה לא רק למקרה הזה.

בזה צריך היה להבין שהערוץ הזה בעייתי.

עכשיו הוגשו תלונות נוספות מסוג זה, והתוצאות היו די דומות, אם אינני טועה. לדעתי, טוב היו עושים הארגונים הישראלים לו הגישו תביעות כאשר ה"קליינט" הוא יהודי ישראלי, או למצער ערבי ישראלי, וישאירו את הגשת התביעות על עזה, לעזתים ונציגיהם. לא חסרים מקרים של התנכלות קשה ואיומה נגד ישראלים וישראליות המצדיקים התערבות של טריבונלים בינלאומיים, ובמקרים האלה יש תשתית מוצקה יותר. ככלל, המשפט הבינלאומי הוא האפקטיבי ביותר כאשר הוא יוצא מהנחה שבכל מדינה יש מגבלות, ולכן יש מקרים שבהם צריך "מישהו מבחוץ" כדי להגן על קורבנות של המערכת המקומית.

המקרה הפלשתינאי נתפס בארץ, ובחלקים גדולים בעולם, כמקרה של סכסוך לאומי בין שתי ישויות מדיניות, ונושא ההפרה של זכויות אדם הוא, למרבה הצער או לא, משני לסוגיה המרכזית.

 

המאדאמיות שוברות שתיקה ברחבי העולם

בשנים האחרונות מוצפת ארצות הברית בגלים של "חשיפות מרעישות" של התנהגויות מיניות לא דיסקרטיות עד כדי נפשעות. זה התחיל עם קלינטון, ונמשך עד עכשיו כמו צונאמי ההולך וגובר. בימים האחרונים יצאה מאדאמית נוספת בחשיפה של מאות קליינטים מן הצמרת הכלכלית-עסקית, כולל מושל נוסף. לפני כן היה ספיצר, ובמקביל "המאדאם מדי.סי" ששרתה את לקוחות הצמרת של הבירה, וחוסלה כמובן לאחר שחשפה את סודות הבורדל. בישראל יצאה גם כן מאדאם מתל אביב, סיפור עסיסי שלא זכה לניתוח ולכיסוי נאות. אשה שהיא בת של "בכיר בטחוני פוליטי" שעסקה עשרות שנים בסרסרות וסחר בנשים, במיטב הבורדלים של תל אביב. גם היא "חושפת" קצת סודות, אך המטרה כאן היא לייצר תקדים בבית הדין לעבודה, קבלת תנאים סוציאליים מהבוסים הגדולים שחלקם בכלא עכשיו, ואחרים קיבלו מעמד "עד מדינה" בעסקאות מפוקפקות למדי. במקרה הישראלי, לא נעשה כל ניסיון לטשטש את כוונת הסחיטה של הסרסורית, שהשתמשה בתוכנית "שומר מסך" כאמצעי להעביר מסר של איום כדי לזכות בכסף.

באיטליה, שערוריות ברלוסקוני מלמדות שגם השמאל למד את השיטה, ושולח זונות עם מצלמות נסתרות כדי להביך פוליטיקאי מאוס, בכלים שהוא מכיר היטב.

זונות וגנרלים, הצמד הנצחי, כולם "שוברים שתיקה" אבל לא תמיד אנחנו יוצאים מלומדים יותר או חכמים יותר מהחשיפות החלקיות, המדודות, המגמתיות אשר בסופו של דבר משמרות את ה"שיטה".

 

בשולי הדברים כדאי לזכור ש"המאדאם" או "הסרסורית" שמנהלת את הבורדל היא סוחרת אדם נפשעת, והיותה אשה אינו גורע מן הפליליות והנבזיות בפרנסה זו, אולי להיפך. זו תופעה מוכרת של "עבד כי ימלוך" או מעין "קאפו" כלומר מגוייס מתוך השכבה המדוכאת המשמש את המדכא להוציא לפועל את השעבוד. הפמיניזם נוטה לטשטש ולבלבל את היוצרות בתחום זה, וכך גם ראינו בטלויזיה אמפתיה שאינה במקומה לנוגשת, ולא לננגשות על ידה, כאילו עצם המין שלה הופך אותה לאחת מן המנוצלות שהיא העבידה. המעמד המיוחס יחסית של סרסורית, או "איש אמצע" בין כרישי הזנות, שהם בדרך כלל גברים ובין הזונות עצמן, מקנה לה גם יתרון ב"סירסור" בסודות רגישים. במקרים רבים הזונה בשטח כלל אינה יודעת מי הקליינט, אם זה פוליטיקאי או ידוען, אך ה"מאדאם" יודעת ויכולה לנצל את המידע לאחר מכן. גם אם המידע מעניין ורלוונטיי, אין לתת פרסים וחסינויות דוקא למי שנמצא בראש הפירמידה.

 

היכולת להעיד ולהכיל

הקושי עם "סודות" בעיקר עדריים או משפחתיים, נעוץ בתופעה של "קשר שתיקה" כלומר דינמיקה קבוצתית עוצמתית שקושרת את הקהילה לאינטרס בהמשך קיומה של תופעה שלילית. מן הטעם הזה ובצורה הדדית למדי, קהילות סובלות המלטות או "הלשנה" לקהילה אחרת, וישראל למשל קולטת אנשים שנרדפו במקום אחר, וכיוצב. כמובן זהו מצב עדין מבחינה פוליטית וחברתית, כיון שאף קהילה לא רוצה להיראות רע בעיני האחרות והדברים ברורים, אפילו ברמה של פסיכולוגיה ארגונית או גן ילדים.

היכולת להכיל ולהיות "עד" לדברים שהשתיקה נגזרה עליהם מעידה על חוסן של קבוצה כמובן, אך לא תמיד אלה המטיפים לשבירת השתיקות מסוגלים להכיל בעצמם או להיות עדים או להיות פתוחים לחומרי "צל" השייכים לקבוצות שלהם, וגם עניין זה יוצר תגובת נגד והתנגדות.

 

 

תערוכה שוברת שתיקות

Artist Sarah Anne Johnson poses amongst her sculptures in her exhibition, House on Fire, at the Art Gallery of Ontario.

לסיום, תערוכת אומנות בקנדה, בנושא לא שגרתי, רלונטי לפוסט (האמנית היא נכדתה של נפגעת ניסויים בבני אדם שנערכו על ידי הCIA בקנדה).

הביוב

הג'ורה

 

בימים האחרונים נסתמה ה"ג'ורה" השכונתית אצלנו פה בישוב המוריק בצפון, ובתהליך של כשבוע היא הלכה ועלתה על גדותיה, הן בחצר והן בדירות עצמן, וניחוחות הצואה נשבו ביחד עם רוחות הערב וגרמו לחנק ובחילה. היום הגיע פותח הג'ורות הגואל, ולאחר שעתיים שלוש שבהן עבדו אנשי הצוות, הגיעה הרווחה המיוחלת, היתה תחושה שהכל השתחרר והחל לזרום חופשי, מים נקיים, אויר, וגם הזוהמה עצמה.

 

 

{כתבתי כמה מילים קודם על ביוב, החלטתי שמיותר}

המצפון הסלקטיווי של דן יקיר

באמצעות אתר "העוקץ"ו"הארץ" למדנו שהאגודה לזכויות האזרח זועקת נגד פסק דין שיצא תחת ידו של השופט נועם סולברג, הידוע בדעותיו הימניות שמרניות.  הכותרות מעט מטעות, ומהן עולה שסולברג שלל אזרחות מישראלי שהשתמט משירות צבאי. אלא שהפסיקה שונה לחלוטין, סולברג קבע, ובצדק, שאין לחדש ולהנפיק דרכון בחו"ל לישראל שדפק עריקות כדי להשלים את לימודיו באוניברסיטה משובחת, בעודו מעוניין להותיר את האופציות פתוחות גם ביחס לישראל, או מדוייק יותר, להשתמש בדרכון הישראלי לתנועה במקומות אחרים..

מן הפרשנות, שאפשר לקרוא לה רק פבלובית או KNEE JERK, אפשר היה לחשוב שהאומלל שלומד רפואה באוניברסיטת קולומביה נמק עכשיו בצינוק בסודן, ולא היא. טעה גם יוסי דהאן, בעקבות דן יקיר (שוב, האוטומטיזם של המתקפות היזומות), כאילו יש משהו חריג בסנקציה הזו. לא שמענו את דן יקיר כאשר נקבע שההוצאה לפועל תוכל לשלול דרכון מישראל הנמצא פה בשם חוב כלשהו. ולא על שלילת רשיונות נהיגה עקב חובות. המצפון מתעורר כאשר מדובר על פריווילגיות של המעמד אליו שייך דן יקיר, יאפיז שרוצים לשמור על הפריווילגיות המעמדיות. הנושא של הנאמנות, ההשתמטות והגיוס הוא שולי מאד בעצם למהותו של עניין, אך נעשה ניצול תקשורתי כדי להפוך את זה למשהו סנסציוני ו"קליט" עבור השיקול המערכתי של עיתון הארץ.

 

לא שמענו את דן יקיר כאשר לפני שנתיים אותו משרד קבע שאין לחדש דרכון בחו"ל לישראל שאיבד דרכון יותר מפעם אחת, תקנה שפוגעת הרבה יותר בהרבה יותר אנשים, ואין בה שום הגיון, למעט הרצון למנוע בצורה גורפת ופרופילקטית מכירת דרכונים על ידי "טיילני התרמילים" שגילו מקור הכנסה קל וזמין. (אך דפקו גם אנשים שלא מוכרים דרכונים).

במקרה בלבד, פסק הדין מוצדק, במובן זה שיש בעיה בכך שאדם שלא יכול היה לחדש דרכונו בארץ כיון שהיה בטח עסוק באימונים בשוחות, ינצל את הפירצה ויעשה זאת בחו"ל, ואין כל סיבה לכך. ברוב המקרים מדובר על בני יורדים (בעיה מוכרת) שהיגרו עם ההורים בגיל העשרה ולכן חייבים בגיוס. אין שום צדק בדרישה לגייסם, אבל אין שום מקום לזעקה המתוקשרת של דן יקיר כאילו אלה הבעיות שעומדות בפנינו. עד היום טרח צה"ל לאסור על בני היורדים הללו לבוא לארץ, מבלי שיעצרו על עריקות. נידמה לי שהנוהג הפסול הזה נפסק. אך לחדש דרכון בחו"ל ? ברוב המקרים יש להם דרכון נוסף כך שחופש התנועה לא נפגע.

 

למעשה, יש בכך צעד חשוב בהתחלת הניתוק בין אנשים שאינם גרים פה ובין הדרכון הכחול. ועל כך יש דוקא לברך. אך חמור מכך, זכות התנועה נשללת בישראל בקלות יחסית בצורה מעמדית (חייבי הוצאה לפועל למשל, או כענישה מנהלית בנושא תעבורה), והאגודה לא התערבה ולא הטילה כובד משקלה, ביחד עם השותפים בעיתון הארץ (בנושא זה קשה להניח שעיתון "הארץ" היה זועק, אחרי הכל, הוא מייצג את הנושים בדרך כלל). מדינת ישראל פוגעת אנושות בזכויות האזרח, כולל של ישראלים בחו"ל, ומכל המקרים הללו בחר דן יקיר את "בן השמנת" כדי להוביל נושא שאינו שייך במישרין לפסק הדין. ההזדעקות מחזקת, באופן שלילי לדעתי, את הזיקה בין הזכות לא לשרת שירות חובה ובין מעמד כלכלי ו"יאפיות" של אנשים שיש להם במילא רגל אחת בחוץ…אין זה המקרה, וחבל שלא עוסקים בייצוג נפגעי גיוס החובה שאינם סטודנטים לרפואה באמריקה אלא בני עיירות פיתוח ומשפחות מצוקה…

 

מילה על הקמפיינים האלה…

מידי פעם , ולעיתים די רחוקות, אני נזכרת ביצר המשפטנות הביקורתית שפעם היה מטה לחמי. בכל זאת, בתור מי שהיתה לפחות פעם במחנה של דן יקיר, חבל לי שהאנשים האלה יורים ברגל לנושא חשוב של זכויות אדם, כאשר הם הופכים לאגודה לזכויות היאפיז מרמת השרון והולכים והופכים לשוליים, בלתי רלוונטיים ומעצבנים.

אהרון ברק נאם השבוע את נאום "השחייה בים" בכנס משפטנים שהיו מלגאי זכויות אדם של הקרן החדשה לישראל. אני קיבלתי פניה צבועה לעדכן את הפרטים שלי, בשביל "הברושור" אבל לא את ההזמנה עצמה, ככה זה עם הנאורים, בדרך כלל הנאורות מגיעה ונעצרת  על סף הדלת שלהם.

אהרון ברק הרוויח בכבוד את הביקורת הן מימין והן משמאל על הדפוס שהטביע במערכת המשפט הישראלית, דפוס הצביעות, המוסר הכפול, הזחיחות והשחיתות האישית. כמובן, לגופו של עניין דעתי כדעת מאמר המערכת של הארץ בקשר לאהרון ברק, כלומר, ביקורת משמאל על כך שבמשך עשרות שנים הוא במו ידיו תרם להיווצרות המצב שעליו הוא מתריע. ברק מצטרף בזה לשורה הארוכה והלא מכובדת של אישי מפתח בישראל הזועקים מרה נגד מה שהם במו ידיהם יצרו, ומגלגלים עינים לשמיים ואת האחריות לפתחו של "הציבור"..