Monthly Archives: מאי 2005

מי צריך זכרון

אמריקה רוצה למחוק את הזכרון של כ—וווו—ללללל-ם.

 

המפגש הראשון של בן העולם הישן עם אמריקה הוא אירוע מדהים. לראשונה, נפגש איש העולם הישן, הנושא איתו אלפי שנות היסטוריה על גבו הכורע, עם אנשים ללא עבר, תרבות ללא עבר. המפגש הוא משחרר ומעיק גם יחד. אנשי רוח צרפתים במיוחד היטיבו לתאר את הפלא המדברי ששמו אמריקה. ההיסטוריה של האנושות, לפי אמריקה,

In"In Praise of Love" he uses the image of Spielberg and Hollywood, which steals history, diluting it and reclaiming it in a more convenient way. We see an American agent coming to buy the rights to the story of two French resistance fighters to make a movie, the way Spielberg made "Schindler’s List". However, the reality is that the old woman actually betrayed her lover during the war then they reconciled and stayed together after words(?). Of course Hollywood would never show this type of betrayal, the separation or the reconciliation although this is the undiluted truth.
But as Godard says with humor, "North Americans don’t have a name", "Mexicans are North American and they are called Mexicans, Canadians are North American and they are called Canadians", but North Americans don’t have a name and it’s why they have to steal other people’s history to make their own. The same way the Nazis stole paintings from Jews during the war that another character in the film is trying to reverse by buying back the paintings. This desire for truth is emphasized by the main character, a director who is working on an uncertain project that may take the form of a film, an opera or a play where the only thing he knows is that it will be on the "four moments of love: the meeting, the physical passion, the separation, then the reconciliation." This same character is helping our director because he wants him to make something in his life "more than money".

מתחילה עם החוקה, לפני כמאתיים שנה. כל מה שהיה קודם, אינו רלוונטי, מעיק ומיושן. מעולם הטבע ידוע לנו שלפעמים יש צורך לקטוע איבר חסר ערך, אכול גנגרנה, כדי לאפשר לגוף לחיות מחדש. האדם החדש שנוצר בארצות הברית אמור להוכיח שאכן ניתן לבצע זאת ברמה התרבותית. השכחה, אומרת אמריקה, היא המפתח לחיי נצח ונעורים.
 
הפיתוי האמריקאי אכן הצליח לשבות את הלב והדמיון זמן רב. לישראלים, היתה זיקה מיוחדת לאתוס זה, כיון שהוא הולם את הרוח של הציונות, המפעמת בעורקי מדינת ישראל. חיתוך הבשר החי, הרקוב, על מנת להצמיח ייחור חדש, על גבי מה שנשאר מן הגזע הישן. עד כדי כך אוהבת ישראל את הדימוי, שיש אומרים שהיא ממשיכה להמליץ על המוות כפתרון הטוב ביותר להבטחת החיים. הישראלי יכול אם כן להגיע לארצות הברית ולקבל מעין אישור לאתוס שעליו גדל.
 
נידמה, עם זאת, שגם ארצות הברית, וגם ישראל, הגיעו לשעת מבחן מסויימת בתיזה המפתה. בארצות הברית מתחיל להסתמן תהליך מעניין של "חזרה בתשובה" ולא סתם, אלא למשנה דתית פונדמנטליסטית הדבקה בקריאה מילולית של כתבי הקודש, כאילו היה העבר חי ממש. "כור ההיתוך" גם הוא הגיע למיצוי מסויים, ועתה יש טרנד הפוך של "חזרה לשורשים" והתרפקות על זהות אתנית ותרבותית נבדלת. אירופה מתאוששת ממלחמות העולם הקשות, ומשיבה מלחמה שערה. בעיניהם, נתפסת ארצות הברית כיצור גדול, דינוזאור חסר מוח, ובעיקר חסר זכרון שגונב בתאווה את הזכרון של אחרים, מוחק אותו, והופך אותו לפנטזיה בדיונית, בדיוק כמותו. ספרות צרפתית פוסט מודרנית מתעכבת בתיעוב מה על התרבות האמריקאית ובעיקר על בעיית האמנזיה הלאומית שלה. אמנזיה, קינאת עבר והיסטוריה, וצורך עז להכחיד את הזכרון של אחרים.
 
סרט נפלא, אם כי עצוב, של גודאר "בשבח האהבה" עובד על החומרים האלה בדיוק. בסרט מתואר ביקור של טייקוני סרטים מהוליווד המחפשים נואשות אחר "היסטוריה" אותנטית. הם מגיעים לזוג מבוגר – שורדי המחתרת המפורסמת – ולאחר מסע שכנוע שרובו פיתוי כספי וחנופה, מצליחים לרכוש מהם את הזכויות לסיפור שלהם במחתרת. תוך כדי התהליך מתברר שנכדתם של בני הזוג, נאלצת להתמודד עם העובדה שההיסטוריה אינה כפי שחשבה, וכן עם הצורך הכלכלי למכור את המיתוסים (שכאמור, אינם כה אמיתיים) למפיקים האמריקאים. הוריה של הנכדה, כך מסופר, התאבדו בעבר, ובסוף הסרט גם היא מתאבדת, ומותירה את בנה הקטן.
 
דיאלוג נפלא מתרחש בין הנכדה לבין המפיקים ההוליוודים ועורכי הדין המחתימים את הזקנים על הזכויות (זה משחזור על פי הזכרון בלבד, והוא לא מן המשובחים)  –
-"אני לא מבינה מאיפה אתם ?" אומרת הנכדה באירוניה.
-"מארצות הברית" עונים השועלים ברצינות תהומית.
-"ארצות הברית ? ארצות הברית זה לא שם של מקום, זה לא עם מה זה בכלל ? אתם אנשים שלא קיימים בעצם. " היא ממשיכה ללעוג.
-"ארצות הברית של אמריקה. אמריקאים." הם עונים.
-"אמריקאים ? אמריקה היא יבשת. גם הברזיליאנים הם אמריקאים, וגם האינדיאנים. מי אתם ? אתם לא קיימים בעצם. "
 
לפני התאבדותה, מנסה במאי צעיר לשכנע אותה להצטרף לפרוייקט קולנועי-אמנותי העוסק באהבה. אך היא מרירה מידי, ומסרבת.
 

בשלב הנוכחי אמריקה כבר אינה משוכנעת שתרבות ללא זכרון היא הפתרון. אך התחושה הלא נוחה שזה יוצר מובילה לתגובה הפוכה, נוירוטית, עוד מאותו דבר שאינו מרגיע. עכשיו מנותב הניסיון לתחום הקליני, הטכנולוגי שבו מצטיינת אומה זו. הרבה מחקרים פרמקולוגיים ורפואיים מתמקדים במציאת תרופה לזכרון. כלומר, מציאת דרך למחוק לחלוטין (אתחול) כיסי זכרון במוח, במיוחד זכרון לא נעים.
בשם הרפואה, והעזרה ל"ניצולי טראומה", מנותבים סכומי עתק למחקרים אלה המשתמשים בתרופות, סמים (חלקם מוכרים משימוש רחוב), וניתוחי מוח שונים.
 
לצד מחיקת הזכרון האובססיווית הזו, צצות הרבה מאד תיאוריות, ואפילו תורות רוחניות, המוליכות לאותו כיוון. "החיים הם עכשיו". "הכוח שלך הוא בהווה". וכמובן, האיבה הגלויה לתרבויות ועמים שמבקשים צדק על פשעי עבר. האינדיאנים, השחורים, כולם "תקועים" בעבר, ובעמדה של קורבן. כך אמריקה. בתחומי האתיקה הפסיכו-רפואית כבר יש מאמרים ששואלים האם יש משהו לא מוסרי במחיקת זכרון ? הרי היא תחסוך סבל מאנשים שזכרונות קשים מענים אותם, כמו הלומי קרב למשל.  
 
גם הצבא האמריקאי עורך מחקרים משלו, ומודה בכך שהוא מחפש שיטה לאפשר לחיילים שלא להיות מוגבלים על ידי "מצפון" ו"זכרונות רעים" ממעשי זוועה. אכן, הצד השני של הדאגה החומלת על נפגעי הטראומה, היא גם היכולת לייצר באופן פורמאלי את ה"לא אנושי".
 
לא בכדי עלה הנושא של "זכרונות מודחקים", "מושהים", "נשלפים" ללהיט החם של העשרים שנה האחרונות בארצות הברית. בתחום המשפטי, הציבורי, המחקרי – רק האמריקאים נשאבו לתוך אזור הדמדומים המתעתע הזה.
 
והנה, גם בארץ החל הנושא להציק בתחומים שונים ומשונים. הציונות היא יצור מוזר הבנוי על אתחול, אך תובע גם שהתוכנה הבסיסית, תוכנית ההפעלה אם תרצו, תהיה שמורה ומוגנת מכל שינוי. הישראלי נדרש למלאכה יותר סבוכה מן האמריקאי (שממנו נתבע למעשה להיות נטול זכרון ארוך טווח וממוקד בהווה ובעתיד). עליו להיות סלקטיבי באמנזיה שלו, אך עיקש ותקוע בעבר הרחוק בעניינים אחרים. לכן בישראל רב הדיון על ה"מידור" בתחום הזכרון, והדיסוציאציה (היכולת לשמור על זכרון אך להתנתק משליפתו), וכמובן הסכיזופרניה – היכולת להחזיק בשתי מערכות (סותרות למחצה) בצורה לא מודעת, ולהשתמש בכל אחת מהן בעת הצורך, כאשר הישות השניה אינה "זוכרת" את מעשיה וחייה של הראשונה, וההיפך.
 

גם לפלשתינאים יבנו "מוזיאון נכבה" בוושינגטון

המלצה מסוג זה מופנית גם כלפי הפלשתינאים, בקשר לעבר הלא נעים וזכויות השיבה. ברוח אמריקאית ישראלית פרגמטית, מוצעת העסקה הרגילה. עיצוב הזכרון, או אתחולו, תמורת חיי נצח בהווה צרכני, משובח, וחסר זהות. פקס אמריקנה, בלווית הטצ' היהודי-ציוני-ספילברגי (נבנה לכם את "מוזיאון הנכבה" בתוך דיסנילנד, במימון עמותת "זוכרות" וקרן סטיבן ספילברג ובו תוכלו לרשום את כככללללללל השמות של המתים….והפליטים…ולבכות פעם בשנה בצורה אסתטית. אבו מאזן יוכל לנאום שם לפני הבחירות, ולהגיד גם כן "לעולם לא" משהו, לעולם לא אתפטר מהממשלה או משהו כזה).

כמו ארצות הברית, גם ישראל, שטופה בגל פסיכיאטרי-פסיכולוגיסטי, כלומר ניסיון נלעג להחליף תרבות, היסטוריה, תודעה באוסף קטן של "סימפטומים" המחדדים באמת את ה"עכשיו". עכשיו אתה סכיזופרן, והעובדה שלפני דקה עברת אונס אכזרי אינה משנה את העובדה הזו. מאחר שאתה סכיזופרן, עליך לקבל תרופה. עם קצת מזל, התרופה "תמחק" את ההסבר הכרונולוגי ל"מחלה" שלך, ותוכל להתמקד בהווה האינסופי שלך, שהוא גם העתיד. 
 

נזכרתי (אוי, עדיין אפשר להיזכר) בכל זה כאשר קראתי על מכירת אדמה בחוף הכינרת לכנסיה אוונגליסטית אמריקאית. במוחי עלתה מאליה תמונה של "פארק תימטי", כפי שאמריקאים אוהבים לכנות זאת, בסגנון דיסני לנד, שבו נקבל שחזור חי של המקרא, סיפורי ישו, ולקינוח – באולם הקרנה 3D – המחשה של הסוף, האפוקליפסה על פי ג'והן. כרטיס כניסה יעלה חמישים דולר, כניראה, וזה יכלול קופון להמבורגר במק דונלדס המקומי. במקום טוב באמצע המסלול יוקם גם "ביתן שואה" מכובד, בעזרת סטיבן שפילברג, ובו נהיה עצובים ונכתוב פתק לאנה פרנק.

אריאל שרון יחנוך את הביתן ויגזור את הסרט הצהוב, ויגיד נחרצות "לעולם לא" משהו. לעולם לא אתפטר מן הממשלה או משהו כזה (אפשר גם "לעולם לא אעבור לבורגר קינג).

ובעצם מה רע בזה ? תרופות משובחות יבטיחו שהיהודים ישכחו את הזוועות האלה, למעט בכי מעוצב ואסטתי ב"ביתן השואה", יש לצאת מן התקיעות הזו, ולהמשיך לעבר ההווה האינסופי. אפילו בן גוריון היה מסכים לקו פרגמטי וגמיש כזה. אחרי הכל, נוכל להמשיך, תמורת זה, ולהחזיק בנשק האטומי מבלי לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני. עסקה משתלמת לכל הדעות.

 

אהבה שורפת

תרבות ממקום אחר

 
 
מריה קינג, חסרת דיור, אשה עם הרבה אהבה – נרצחה באופן ברוטלי בקרן רחוב. רצח חסר משמעות. הכתבה מזכירה לי את החיים בעיר השלום שהפכה לפרוור לא נעים של סן פרנסיסקו. אולי פגשתי אותה במכבסה השכונתית, או שהיתה אחד מעשרות האנשים שטלפנו אלי לעבודה – במסגרת פרוייקט סיוע בדיור לנכים. מוות מיותר, רצח ידוע מראש, ומחווה של כבוד מן העיר שיודעת להעריך אנשים מיוחדים וסיפורים טובים. הרבה חסרי דיור גומרים כך בדיוק, אבל לא כולם משכילים, ממשפחה טובה, לבנים ובעלי רגישות חברתית. מריה קינג זכתה לכתבה גדולה בסן פרנסיסקו כרוניקל כי היא מזכירה לכל אחד, ש"זה יכול לקרות גם לו".

 

נלחמים בטחנות רוח (מתוך האתר של טריסטן אגולף)

 

מוות נוסף נוגע ללב, של טריסטן אגולף שגם הוא אהב יותר מידי והתאבד. סופר מצליח שפרסם כמה רבי מכר ונחשב להבטחה גדולה. בן 33 בלבד, מוסיקאי, פעיל שמאל פוליטי, נשמה חופשית. פינת קונספירציה קטנטונת בכתבה זו, המזכירה ששבוע לאחר התאבדותו הטרגית בעיירת ילדותו, לנקסטר, יצא משם גם המטוס שחדר לשמי הפנטגון "והקפיץ" את הצבא האמריקאי.  באתר של אגולף, הודעה והספד נוגעים ללב.

סיפור ה"גילוי" של אגולף, עשוי מחומרים אמריקאים. לאחר שכתב היד שלו נדחה על ידי שבעים הוצאות לאור, הוא התגלה במקרה, כאשר ניגן ברחובות פריס, על ידי סופר צרפתי ידוע. אגולף השאיר גם ילדה קטנה, חברה לחיים והורים וחברים רבים. ההתאבדות אירעה, באופן סימלי ומצמרר, ביום האם הנחגג בארצות הברית בחודש מאי.אמא מולדת כמו אמא אמא – אהבה שנגמרת רע.

 

לבסוף, סיפור אהבה נוגע ללב, המתרחש ממש מתחת לאפינו בפלשתין. זוגות מעורבים, נוצרים-מוסלמים נקלעים למצוקה עקב לחץ חברתי המונע את מימוש אהבתם. הפעם, דרמה מותחת עצבים בבית לחם ההסטורית – שהביאה לטלפונים היסטריים בין ראש הרשות, ארצות הברית, האפיפיור ומי לא ? רומיאו ויוליה בגרסת פלשתינאית, נוחתת בסן פרנסיסקו כרוניקל.

     

—————–

קצת סיפורי אהבה ישראלים –

מילה של פולארד – 

משפט מחוזי ונכס צאן ברזל – 
"הפגישה בינינו חסרת תוכן. התאכזבתי קשות ואף נגעלתי".

 

 

 

 

 

 

 

הודעה מנהלית

לנוכח המצב בשטח, אין טעם להמשיך את המיני בלוג בתוך בלוג "משרד החוץ". כמו כן, בקרוב יסתיים הבלוג "ממשלת ישראל", מסיבות דומות. (לקוראת החביבה שהעירה את שימת לבי – תודה, התעלמות היא אכן התגובה ההולמת ל"רביצי העלוקות" מן הביורוקרטיות השונות).

 

אין זה אומר שיבוטלו פינות מיוחדות של סקופים, חשיפות וגילויים, בשני הנושאים.
 
 

לא פופולארי

  
 
א. "שרון דיקטטור" – חוקי, אמר מני מזוז.
ואני אומרת – שרון – דיקטטור חוקי.

 
ב. השופט ברק גילה בורות מדהימה וחוסר הבנה וחזון כאשר כלל את ה"אינטרנט" ביחד עם תרבות הפנאי והמותרות, לעומת "השאלות הרציניות והיסודיות" של זהות לאומית וציונות. בכך הוא מצטרף לרב הראשי המחנג'ר עמאר ("אני לא יודע מה זה אינטרנט") שגם הוא נטוע אי שם בעבר הרחוק ומנותק מהמציאות. אהרון ברק יכול לכפר על פליטת הפה האומללה רק בצורה אחת – לרדת לעם, לקרוא  איזה בלוג או אתר (אפשר להסתפק באתר של "הארץ" המכובד דיו) ולתרום תגובה משלו באחד הפוסטים הנוגעים למערכת המשפט.  אחרת, שלא יצפה שנתייחס אליו ברצינות. 
 

ג. צבי טל (גילוי נאות –אחראי לפיטורי בעבר ביושבו בראש ועדת העזבונות) – כותב "רשעות וטיפשות" על משהו מאד

 
– אני מסתכנת באי פופולאריות, שוב, ומסרבת להיכנס לגל השינאה נגד הדוסים, לא הימנים ביניהם ולא החרדים העלוקות, ובטח לא נטורי קרתא המורדים. מצטערת, הם לא הבעיה שלי. ממשלת ישראל תמיד נשלטה על ידי רוב חילוני, ציוני, לאומני וצבאי. לכן, גם השינאה המפעפעת למתנחבלים ("הם האויב שלי") לא קונה אצלי שביתה. יש משהו די מכוער ומאוס כבר בנטיה הישראלית, שלא לאמר היהודית, לשלוח אחרים "קדימה" (לכן הומצא מיתוס ה"אחרי", לטשטש את העקבות), ואז כשהם סיימו את תפקידם, לשסות בהם גל שינאה ולהטיל "אחריות אישית" על השליחים. מעבר לכך, הדוסים יכולים ללמד אותנו, החילונים המדברים גבוהה על דמוקרטיה ואזרחות, שיעור גדול בנושא זה. הפגנות, חסימות כבישים, היערכות מודיעינית מפוארת נגד הצבא והמשטרה – ככה מנהלים מאבקים ! 
 
ברור שההתלהמות האידיאליסטית של המתנחלים היא יריית הפתיחה שלהם בקביעת הסכום הראשוני ותנאי הפינוי. אך  יתכן שלטענתם, חלק מן הפיצוי הוא גם במוניטין. אחרת הם אולי יקבלו כסף, אבל יישארו עם השינאה והדיבה לכל חייהם ולדורות הבאים.
זו השיטה הנהוגה מאז ימי בן גוריון, והגיע הזמן לדון בה בגלוי. ואם זה באמצעות המתנחלים, יהי כן.
 

פוליטי ולא "משפטי", וזה מזכיר את אמרות חז"ל הנצחיות – הפוסל, במומו פוסל. 
 

ד. אם כל הפרנויות מתחילה להיחשף ולהרים את ראשה המכוער לעבר התודעה. תוכנית החלל האמריקאית,  זו שריגשה את העולם כולו עם תמונות הנחיתה על הירח, והיבחושים המוזרים על מאדים – לא נועדה למחקר או למפגש עם חוצנים. ארצות הברית נושאת פניה לחימוש החלל, באופן שיבטיח לנצח נצחים את שליטתה החד קוטבית בעולם. לא מספיק להם מק דונלד בכל שכונה, רוצים גם סניף במאדים עם כמה טילים גרעיניים שיבטיחו את ההמשך.  יש למחות נגד המגלומניה הפרעונית הזו, ולמשוך את ידינו, היהודים והישראלים, מפרויקט מפלצתי זה.

סנונית ראשונה של מחאה מקורית, תביעה שהגיש אסטרולוג רוסי נגד נאס"א, ובה הוא מבקש למנוע איזה פיצוץ מבוקר על אחד הכוכבים החדשים שהתגלו. כאסטרולוג ואיש העוסק ברוחניות, הוא מבקש להגן על הארכיטיפ המסומל על ידי אותו גרם שמיים. לפי מה שהבנתי, זהו גרם שמיים בעל השתמעויות בתחום הרגש. אכן, מלחמת ארכיטיפים בין ההפרזה של הרציונאליות המחושבת והקרה (כיבוש החלל וחימושו) ובין הרגש, החמלה וההגנה על החיים פה בכדור הארץ. אני עם התובע, ומקווה שיוצא פסק דין המגנה את נאס"א, לפחות ברוסיה.
 

מדוע אין בארץ מרכז טיפול בנפגעי עינויים (פרסום חוזר ותוספת)

למעט ארגון אחד (שאינו טיפולי) אין בארץ מרכזים לטיפול בנפגעי עינויים.

לנוכח ידיעה מזעזעת על התאבדות של בורמזי, שהמתין להחלטה בבקשתו למקלט מדיני בישראל – אני מעלה שוב פוסט ישן. השאלה ממשיכה להיות רלוונטית – מדוע אין בארץ מרכז טיפול לנפגעי עינויים ?

 

ישראל עושה את המינימום במימוש האמנה בעניין פליטים, אך לא מעניקה שום טיפול, "סל מחיה" לנרדפים שמגיעים אליה. מדינה שחרתה על דגלה את זכרון השואה צריכה להוות דוגמא לקליטת פליטים על בסיס של רדיפה פוליטית. זה אומר השקעה במשאבים טיפוליים, דיור נאות, וקצבת הבטחת הכנסה בין מועד הכניסה לארץ ועד לקבלת הסטטוס מנציב הפליטים של האו"מ.

 

אין ספק שהבורמזי היה במצב נפשי קשה עקב הרדיפה בארצו, אחרת לא היה בוחר את ישראל כיעד למקלט מדיני. מדינה שמפרה זכויות אדם בסיסיות של אזרחיה שלה (ערבים ויהודים כאחת), ושל תושבים בשליטתה, אינה מקום שכדאי לבוא אליו לנוח מרדיפה פוליטית.

 

פני שש שנים בערך, כאשר לימדתי באוניברסיטה, התקיים בארץ דיון ציבורי ער על שאלת העינויים הפוליטיים במסגרת המאבק בפלשתינאים, וגם במסגרת חקירות פליליות "חמות". בנוסף לאספקט המוסרי, הועלו תיאוריות שונות בקשר לתקפותן של הודאות המתקבלות תחת לחץ וכמובן תחת עינויים. באחד המזכרים שיצאו בנושא זה, הובאו הלכות מן התלמוד כמדומני, בקשר לאי קבילותן של הודאות באופן כללי, מן הטעם ש"אין אדם משים עצמו רשע" ומחשש לעיוות דין. מצאה חן בעיני העובדה שמערכת משפטית כה עתיקה ירדה לשורש העניין, ופסלה לחלוטין הרשעות על יסוד הודאה ובכלל גינתה את מוסד "ההודאה". בסמוך לכך, עיינתי גם בספר של קרימינולוג מקצועי שהסביר כיצד מופקות הודאות שוא במסגרת לחץ בחקירה, ואת המנגנונים הפסיכולוגים המובילים אדם להודאת שוא, המרשיעה אותו חרף חפותו. כמובן, החכמה העממית יודעת להגיד שתחת איום בכאב, יודה אדם גם ברצח ארלוזורוב, אך דרוש יותר מזה כדי לקעקע את חיבתן של הרשויות ל"הודאות". בעקבות הדיון, המשכתי וצללתי לעומק הסוגיה, והגעתי לספרות תרבותית מרתקת הדנה בעינויים והודאות, כפי שהתפתחו בהיסטוריה של המערב. לבסוף, ניסחתי את מחשבותי לאותה עת ושלחתי אותן לכתב עת שכותרתו המלבבת היא "TORTURE", והוא יוצא לאור על ידי ארגון דני ששם לו למטרה למגר את התופעה האכזרית הזו. בעיקר התמקדתי באותה הלכה עברית, כמקור לחכמה אנושית עתיקה שלא נס לחה, אך משום מה אינה משפיעה על המחוקק הישראלי. זאת, בניגוד להלכות אחרות שמצאו את לבושן החילוני-ממלכתי בחקיקה ישראלית (היחס לבעלות בקרקע למשל, מעמד האשה בדין האישי ועוד).

קעקוע על ידו של סוהר

לאחרונה שב הנושא לכותרות, לפרק זמן קצר, עם אישורן של תקנות חוק השב"כ האוסר "לחץ פיזי" מכל וכל.

 

נזכרתי שבמהלך שהותי בצפון אמריקה הופעתי למצוא מספר לא מבוטל של מרכזי טיפול, מידע וסינגור העוסקים בנפגעי עינויים ובבעיות הייחודיות שלהם. כאשר שבתי לארץ, שאלתי את עצמי מדוע בישראל, הממהרת להדביק מוסדות חברתיים מערביים, נפקד מקומם של מרכזי הטיפול בעינויים. תקתקתי ב"גוגל" את המונח, וקיבלתי ארגון אחד, שמטפל למעשה במניעת התופעה אך לא בטיפול בנפגעים ובאספקטים היומיומיים של חייהם, זכויותיהם ותפקודם. אין לי תשובה שלמה לשאלה זו. נידמה לי שהאימה המובלעת שאופפת מושג זה, אשר עצם דיבורו מרשיע את מדינת ישראל במעשים שלא ייעשו, הוצא לחלוטין מאוצר המילים הלגיטימי בבחינת "המרחיק את עדותו". אם "עינויים" לא קיימים כלל, איך ניתן לטעון שהם מבוצעים קבל עם ועדה על ידי מוסד רשמי ? ואולם, ארגונים המתמחים בנושא יודעים לאמר שעינויים קיימים, כך או אחרת, כמעט בכל מדינה בעולם, במועד כלשהו. נפגעי העינויים, בין אם הם תוצר הממשלה הישראלית או מהגרים ממדינות אחרות, קיימים ומהלכים בינינו. כדאי לטפל בנושא, ואולי לתת לו שם אחר, שלא ירגיז את השררה…הצעות יתקבלו בברכה.
 

ביורוקרטיה טוטאליטרית

לכודים בין השוטר הרע לשוטר העוד יותר רע

חיים ברעם כתב השבוע על העובדה המעניינת שאנחנו עדיין נשלטים על ידי "נערי בן גוריון", הצמד חמד פרס-שרון. הוא ניתח את השותפות המוזרה בין השניים כתהליך שראשיתו עוד במלחמת לבנון, ואף לפני כן. תחושת המועקה וחוסר המוצא הכלליים אכן נובעת מן התהליך המוזר של "מדינה צעירה" עם הנהגה זקנה, דומה קצת ל"אמא ברית המועצות" שהרוח המהפכנית הצעירה שלה נכבשה מהר על ידי הדור הראשון שסרב לרדת מהבמה. התמונות המגוחכות של מנהיגים בני שמונים, קפואי פנים, נואמים בפני הפלרמנט הוירטואלי זכורות למי שגילו מעל שלושים.
 
בן גוריון היה גם בזמן תפארתו שנוי במחלוקת, עקב השיטות הלא דמוקרטיות בהן נקט בשלטונו. תחתיו צמחה לה במהרה ביורוקרטיה טוטאליטרית אשר למעשה מאז ועד היום לא מסרה את מושכות השלטון לעם. שרון ופרס הם חלק מאותה שיטה, וממשיכים להשתמש בה ביחד ולחוד, מתווכחים אך מחזיקים זה את זה, כצמד פקידים משופשפים. המאבק העיקרי של הביורוקרטיה הטוטאליטרית היא באויביה מבפנים, וכך חיסלו השניים הללו כל ניצן וייחור רך של מנהיגות עתידית. תחת שרביטו של פרס נהרסה מפלגת העבודה עד דק, והיום עושה שרון מלאכה דומה בליכוד, ששימש אותו כבית פוליטי. ביחד, הורסים הביורוקרטים הטוטאליטריים את מדינת ישראל שגם היא אינה אלא מרכבה בדרך אל הנצח. 
 
תדמיות

תדמיות הן דבר מעניין. פרס יצר לו תדמית של "איש השלום והחזון", ואריק שרון הוא בעל תדמית הנץ איש הדמים השקרן. חרף דימוי ה"שלום", הרי את הנסיגה מסיני ביצע בגין, את הנסיגה מלבנון ביצע ברק, ואת הנסיגה מגוש קטיף יבצע שרון. תפקידו של פרס, כך נידמה, בחלוקה הביורוקרטית הוא לתעתע בעולם, ליצור הסכמים מדומים, שיחות מדומות, מרכזי שלום מדומים, ובאותה הזדמנות להקים ולקדם את תשתיות ההרתעה הפראיות ביותר של ישראל, כמובן, תוך עקיפה אלגנטית למחצה של התהליך הדמוקרטי. בעוד השמאל רדום מן ההיפנוזה של "מפגשי השלום", מקים פרס עוד גוף סרטני נטול ביקורת שמקנה בידי הביורוקרטיה את אמצעי השליטה, האיום והבקרה בכל פיפס ומחשבה בישראל.  ועדות אנרגיה אטומית, מכונים ביולוגיים, לק"מ, ומלמ"ב ועוד כל מיני שמות מפחידים שעד לא מזמן כלל לא נודע קיומם לציבור – פרשו בשקט רשת "אבטחת מידע" ואיום, שהפכו את המושג חירויות הפרט לבדיחה עצובה.
 
בעוד שרון משתלט על סוסי הימין, איגף פרס את השמאל מכל הכיוונים וביחד יכולים השניים לישון בשקט ולדעת שכל העדר תחת המרות של הביורוקרטיה, כבצק תחת ידי האופה.
 

בשבח הכלום

שני האישים, לפי מיטב המסורת הביורוקרטית, אינם מחוייבים לאידיאולוגיה או לערכים. פרגמטיזם, גמישות, מתינות…תכונות, או העדרן, שמאפיינות כל ביורוקרט שתאוות השליטה והכוח היא האתוס היחידי שלו. עם הזמן, עוצבה הלאומיות,  כלומר ה"ציונות" בדמותם. הישרדות לשמה, תאוות כוח לשמה, והיעדר כל ניסיון לשיח זהות משמעותי המקנה משקל ועומק, או צידוק כלשהו, להפעלת הכוח הברוטאלי. ה"ציונות" היא היום בדמותם של שרון ופרס, כלי ריק, גמיש ופרגמטי, שנע כמו צוללת גרעינית, לעבר הכלום.
 
הזדהות עם "ערכי הביורוקרטיה" השטיח מאד את השיח התרבותי בישראל, והוריד את השבטיות למכנה המשותף הנמוך ביותר. המדינה היא הערך העליון, ומתנגדי המדינה הם חולי נפש. שכן, בחברה שבה הדבק המחבר היחיד הוא ציות לביורוקרטיה, אין גם משמעות לדיסידנטים, כיון שאין על מה לחלוק. לכן, ניתן להבחין בהתגברות משמעותית של השימוש בביטויים "קליניים" לתיוג עמדות (טוקבקים). הויכוח הופך להיות גס ופשוט ויצרי, מחזיקי העוגה נגד השוליים, וכל האמצעים כשרים.
 
במדינות שבהן עוברת השליטה לביורוקרטים מסוג זה, יש "עדנה" מסויימת להקצנה דתית. יצירתה של ש"ס ניתנת להסבר על רקע של מצוקת משמעות, זהות, וכן ניסיון ליצור מוקדי כוח חלופיים אמיתיים. ואולם, בניגוד למדינות אחרות באזור, שבהן המשטרים מחזיקים באידיאולוגיה או בשייכות אתנית ברורה, השלטון הביורוקרטי יצטיין ב"גמישות" שתכיל, ובסופו של דבר תבלע ותכלה את המשמעות והכוח של המחאה הפונדמנטליסטית. הדתיות, בהקשר זה, עשויה למצוא עצמה בחברה אחת עם האידיאולוגיה האחרות, כלומר בספת הפסיכיאטר או בצבת הסיבוך הביורוקרטי (תקציבים, כתבי אישום, תככים ו"הפרד ומשול"). אדם כשמעון פרס לא יפעל חזיתית נגד רבני ש"ס, אלא יגייס אותם למאבקים הפנימיים בתוך ההיררכיה הביורוקרטית שלו. נישוקים לרבנים אינם מפחידים אותו, כיון שאין לו באמת ערכים, חילוניים או דתיים. רק יצרי השרדות.
 
אריאל שרון, לעומת זאת, הלך על הכרטיס הלאומני קיצוני כ"מניפסט ערכי" לשעה. זאת, בהתאם לקהל היעד שאליו ניסה לפרוץ, ואת כוחו לכבוש. את הימין אפשר לכבוש רק מימין, וכך עשה. לאחר שהשיג מטרתו, יכול היה להשתחרר גם מהמלל הזה, ולהתמקד בהישרדות ובשליטה לשמה. מצבו רגיש יותר מזה של פרס, כיון שהוא בכל זאת קשור ל"אידיאולוגיה" כלשהי, ולכן עלול להרגיז עליו את מי שזוכר זאת.
 
היום שבו גוועה התקווה לדמוקרטיה

מלחמת לבנון היא אכן ציון דרך. בזכרון שלי היא ציון דרך ליום שבו חוסלה סופית גם התקווה לדמוקרטיה בישראל. ההתנגדות למלחמה היתה מקיר לקיר, מן השמאל כמובן אך גם המרכז. קצינים בכירים, חיילים, אזרחים ובדיעבד התברר שגם הממשלה לא תמכה בתכנית הגדולה של שרון והביורוקרטים. הפגנה של ארבע מאות אלף, אולי פחות (המספר המדוייק אינו חשוב, זכורה לי ההפגנה שהשתתפתי בה כאירוע ענק ורב משתתפים. המפגינים מלאו לא רק את הככר כולה אלא את רחוב אבן גבירול הרחב על שני צדדיו. הקריאה היתה חד משמעית, לצאת מייד מעמק הבכא הזה. אך המדינה, העם, ומוסדות השלטון הנבחרים נכשלו מול הביורוקרטיה – שהיא כאמור מבנה לא רשמי המורכב מליכודניקים ומערכניקים גם יחד, ואולי גם מפלגות אחרות, ודאי חלק מן הדתיים וגם מר"צ בזמנו).

כל המחאה הזו, ושום דבר לא קרה.
 
זכורה לי היטב הטראומה, כל חברי היו בלבנון, וחזרו מזועזעים, חזרו אנשים אחרים. העובדה שהעורף, אנחנו, לא הצלחנו להפסיק את המלחמה, קבעה את מאזן הכוחות מאז בצורה ברורה. לדעתי, מאז, אף אחד למעשה לא ניסה יותר להשפיע על המהלך המדיני בישראל באמצעות פעולה דמוקרטית. הרמנו ידיים וכל העשייה הפכה לניסיון לשיפורים בשוליים, או במחתרת, או "בתוך המערכת". אופק האפשרויות שלנו, להשפיע על הממשלה, צומצם לכדי שיפור עמדות קטן, מו"מ עם הביורוקרטיה, מכירת האחר תמורת הרווח שלנו, תרבות קלוקלת של חברה תחת דיקטטורה לא פורמאלית.
 =========================================================

איך שורדים בביורוקרטיה טוטאליטרית ?
 
מאז שמנחם בגין הודה שהוא מתעדכן במה שקורה בעולם ובישראל באמצעות הבי.בי.סי, חלפו הרבה מים בירקון. בתהליך שארך כחמש שנים, הפכה בריטניה לאחרונה ממעצמה ידידותית פחות או יותר ל"מדינת אויב" , והבי.בי. סי – לראש המבוקשים. לא ברור מה קרה, האם זה החל עם פרשת וענונו, והסלים לאחרונה כאשר הבי.בי.סי. ערך סדרת כתבות על הצדדים הפחות מוכרים ונעימים של מערכת הביטחון? האם זה באמת תוצאה של "החרם האקדמי" המפורסם ? בכל מקרה, עקרון אחד לא השתנה מאז ימי בגין, כדי לדעת מה קורה כאן, יש צורך ב"חדר חדשות" המורכב מכמה מקורות, ורצוי גם השלמה מעיתונות זרה.
 
לאחרונה עשיתי סדר פסח ב"מועדפים" שלי, ותחת הספרייה "חדשות" מצאתי את כל המקורות בהם אני משתמשת כדי לגבש לי עמדה על המתרחש. זוהי מלאכת מחשבת שיש להתעכב אליה, והחלטתי לשתף את הקוראים בתהליך הזה, שעד כה נעשה אצלי באופן בלתי מודע. 
 
חדשות כללי = אתר "הארץ" נותן את התמונה הנכונה ביותר לדעתי בקשר לסדר העדיפויות של חשיבות החדשות בישראל, בכלל מבין אתרי החדשות הוא מוביל לפני האחרים בכמה סיבובים טובים. YNET עד לא מזמן היה המהיר ביותר בעדכונים מהשטח במיוחד "באירועים מיוחדים", אך לאחרונה הוא מזדנב בסוף הרשימה. YNET חיוני כדי לדעת מה חושב העם (בטוקבקים של "הארץ" מקבלים חתך מאד לא ייצוגי) – ולמעשה הטוקבקים שלו הם מקור חדשות בפני עצמו, המהיר, האמין והמקיף ביותר. לדוגמא, הסקופ של המורה תאוות המשגלים מרחובות – בווינט תוך שניה מופיע שם בית הספר וכל מה שצריך לדעת, כך גם עם "הרב מהקוזה נוסטרה", וגם בזמן הצונאמי, ניתן היה לקבל מידע אמין, מהיר וייחודי מהשטח.  שעה אחרי הצונאמי ידע אחד הכותבים להגיד שכל הישראלים באיי אנדמן בריאים ושלמים, חרף הכותרות המחרידות ותמונות הנעדרים המלוות בשדרים היסטריים. איך הוא ידע ? לא חשוב, לי היה ברור שאין מה לדאוג למאה המטיילים שם.
 
לנושאים מסוימים, מוכרחים לעבור ב"מחלקה ראשונה", ליואב יצחק יש כמה "פרוייקטים" שרק הוא מדווח עליהם, כמו שלישיית המשפטניות האהובות עליו (ארבל, בייניש ובן אור); חדשות מזוית ימנית (האתר מעודכן טוב לגבי אירועים אקדמיים אנטי ישראלים בחו"ל; פרשת פולארד). פלח חסר בעיתונות המרכזית שצריך לעבור עליו פעם בכמה ימים. "עניין מרכזי" הוא לא אחיד ברמת הדיווח. כאשר קורה משהו "מוזר" הוא עשוי להביא את האמת בפרצוף, ובאופן בלעדי. לרמי יצהר יש כמה "פרוייקטים" משלו, שלגביהם יש לו מקורות ודעות עצמאיים (חוץ מספורט שלא מעניין אותי) – שנאת ביבי, התמצאות בנושאי ביטחון מעמדה מיוחדת וביקורתית, יכולת לסכם את השורה התחתונה של אירוע לפני כולם, ובלי ברברת ("נעמי שמר גנבה את ירושלים של זהב").
 
זה באופן כללי, כדי לקבל תמונה על מה שקורה בארץ. בנושאים מיוחדים, יש צורך במקורות נוספים. כך, אירועים בשטחים מחייבים כניסה ל"מחסום" המביא את האמת מן השטח (לפי הדעה של הפלשתינאים, בדרך כלל מדייק יותר מהספין בתקשורת הרגילה), וגם בכמה אתרים בחו"ל המתמחיםבמזרח התיכון. שערוריות אקס פיילז (ניו זילנד, הקונסול בהולנד, לארי פרנקלין, האוליגרכים הרוסיים ורשתות הפשע המאורגן בישראל ועוד) מחייבים תת התמחות וכניסה לעיתונות הזרה המקומית ואתרים של "עוכרי ישראל" מקצועיים. כך, מי שרצה להתעדכן הכי מהר במה שקרה בניו זילנד צריך היה לסתום את האף חזק ולהיכנס לאתרים ניאו נאציים המתמחים בתחום הזה (אתרים המכונים "ידידנו הסקין הדס המשכילים" על ידי כותבים שמאלנים ותיקים). גם אל ג'זירה מביא מידע מדוייק ומהיר יחסית על מה שפה עוד תקוע אצל הצנזור או בועדת העורכים או סתם מקורנף.
 
מבריטניה עדיין יש מה ללמוד, ואכן "הארץ" מביא מידי פעם את עמדות הגארדיאן המתמצא ומתעניין בסכסוך במזרח התיכון. הגארדיאן הוא עיתון ברמה גבוהה שכדאי לעבור עליו לפחות פעם בשבועיים כדי להבין מה קורה בעולם. המקביל בקנדה הוא ה"גלוב אנד מייל", עיתון רציני ומעמיק שגם לו עניין במזרח התיכון, מנקודת מבט ביקורתית. הסן פרנסיסקו כרוניקל – כמו כל עיתוני ארצות הברית – מקור גרוע לידיעות מאזורנו ומקור טוב מאד להבין מה קורה במיינסטרים השפוי בארצות הברית, הרבה תרבות, סרטים, ספרים מנקודת מבט לא שטחית מעל המקובל במדיה האמריקאית.
 
לצד אלה, כל אחד צריך למצוא בעצמו אתרים מקצועיים המתעדכנים בנושא המעניין אותו, ולאחרונה גם בלוגים או אשכול בלוגים שבוחן את העולם מנקודת השקפה מעניינת. מבין אתרי החדשות הבינלאומיים, העדיף עלי הוא דף הבית של יאהו – מעודכן, מאופק, בעל סדרי עדיפויות נכונים ואמין מאד. 
  
 
 
 

תני לי כיוון

 
  
יִשְׂרָאֵל חָטְפָה אוֹתִי מִקַּנַדָה

שֶׁאָבוֹא הַבַּיְתָה –

אֲנִי צָרִיךְ כִּוּוּן בַּחַיִּים
אָמַר לִי רָמִי הַיִּשְׂרָאֵלִי
וְהִצִּית בִּמְיוּמָנוּת ג'וֹינְט
שִׁלְשֵׁל לְכִיסוֹ עוֹד שֶׁקֶל
 
 בּוֹאִי אִתִּי לְסִינַי, נִסָּה
נִסַּע תִּרְאִי יִהְיֶה שֶׁקֶט
אָמַר
וְנָסַע לַמָּלוֹן בְּטַּאָּבּה

אופס…סידרתי אותך

לְהפּוֹצֵץ

 
 וּבְחֶדֶר הַקְּבָרוֹת שֶׁהִזְמִין
נָתַן עִיסְקַת סוֹפְשָבוּע מִּשְתַּלֶמֶת
לַשְּׁכֵנָה הַעָרְבִייה
עַל מְנָת לְהוֹתִּיר אֶת הַרוֹשֵם
ןלֹא לְבַזְבֵּז מַשְאָבִּים
 
 יִשְׂרָאֵל חָטְפָה אוֹתִי מִקַּנַדָה
לָתֵת לָהּ כִּיווּן
 
  כל הזכויות שמורות למחברת, יפו 2004

סקיצה לשיר חלום

 
4.

 
אתמול היה לי סיוט נורא
שאני מתה
 
זה החלק הטוב.
 
הסיוט היה שאני עולה לעולם
הבא
ומייד חוזרת למקום שעזבתי
לפני שנולדתי
 
משרד עמוס תקים מפוזרים
קרטוניים
של לקוחות
שלא משלמים
ויש להם
דיון
בבית הדין
 

אני עורכת דין של הסניגוריה
הציבורית
השמיימית
ממונה לכל המקרים האבודים
אנסי ילדים
רוצחי תמימים וזקנים
גנבי נשמות
כרת ומעלה
 

אני מאחרת לדיון, הקליינטים
רצים אחרי בשורה
מנדנדים
מתי הדיון
איפה השירותים,
אדוני
אני אומרת
לזה מאחורי
תביא שלושה עדים
ותפסיק לבלבל לי את
המוח
אנחנו מאחרים
 
רצה לאולם התיקים נופלים
המסמכים מתפזרים
הקליינטים צועקים
והשופט
זאת אומרת
אלוהים
מנחית את הפטיש
"בית המשפט, גברת איריס
שוב מאחרת ?"
 
התיק של עשרה לתשע
מסתכלת בפרצוף 
מוכר
היה אבא שלי באיזה גילגול
אולי אנס גם אותי
בגיל שש
באמבטיה
 
אין זמן להיזכר זה לא חשוב
אדוני איפה המסמכים
והצ'ק לביול התיק
אתה ניראה לי מוכר
 

 

אוונגליון עירק

ליום הזכרון

 

 

  
התנ"ך וכל
השקרים הממוחזרים
שמכרנו מהמחסן של המקולקלים
nזכיר לה את הפלגיאט
והכזבים 
 
"זה סיפורים שאני המצאתי" – 
אמרה – "והרבנים גנבו" 

S' TOLD

היתה לה התגלות ישר
מהגוספל דם-נפט 

 

חג שואה שמח

עיונים בעמוד הראשון של עיתון ציוני, יום השואה 2005
 
מצא חן בעיני שיקול העריכה של עיתון הארץ, לספר לנו על תולדות השיר "ירושלים של זהב" והוידוי ההוליוודי של נעמי שמר. היכולת של שמר לא נפגמה, ואולי גם האיכות של השיר (נו, שיר, לא יותר מזה) אינה יוצאת נגרעת מן הסיפור האנושי. אותה יד נעלמה לה טוענת שמר, שהצילה אותה מפלגיאט רשמי, היא גם זו שכתבה את כל המשל הקטן הזה. הצד המכוער הוא האופן שבו דאגה המלחינה לקבור את השלד, ולהכחישו עד שהבאיש ריחו. זהו המשל על סמלי הלאום הציונים בכללותם. פריטה זולה על מיתרי רגש הורמונאליים, אחיזה באותנטיות, בקיצור, חזרה אל בורות מים שמעולם לא היו שלך. את ההוכחות לכך, לאחר שנתגלו בעליל, קוברים עמוק בבור שהתגלה ומכסים בשלטים של "רשות העתיקות הרשמית" בחתימת יד של פרופסור. כמה פתטי נשמע הטיעון המזכה את עצמו של שמר, שאולי זו בכלל נעימה יהודית שהתגלגלה מן האנוסים אל הבאסקים (??), ונגאלה – מעשה פלא – על ידי הנביאה המזמרת מנווה אביבים. כך הופכת טעות אנושית (וחביבה אפילו), לכתם דביק. צא ולמד. 

תוספת נספח מן העולם הגדול
 ENGLAND PLEADS GUILTY
כותרות השבוע האחרון זעקו ש"אנגליה מודה באשמת התעללות באסירים באבו גרייב בעירק". לרגע שפשפתי את עיני, אנגליה ? אמנם נכון, טוני בלייר חבר לבוש באותה תרמית הידועה כמלחמת עירק, אך כיצד החמצתי את העמדתה לדין של האומה האנגלית ? מסתבר שיד נעלמה (ראה, ההסבר של נעמי שמר ליצירת השיר ירושלים של זהב) כתבה את הכותרת הזו. אנגליה אינה אלא שם משפחה של טוראית מצבא ארצות הברית, שהונצחה בתמונות ידועות, כאשר היא בתפקיד בריגיטה הבועטת מספרי הפורנו של המרקיז דה סאד. רמז כה עבה מן היד הנעלמה מחייב התעמקות. קראתי את הידיעות המפורטות בכלי התקשורת האמריקאים, שסוקרים את המשפט הזה מידי יום ושם התגלה שהטוראית היא אישה גבולית, בעלת הפרעות למידה ואינטלקט ניכרות. אישה זו, המהווה סמל למלחמת עירק כולה (העשירים שלחו את המוגבלם והעניים לעשות את העבודה המלוכלכת), היא היא המפלצת הנוראה מסרטי האימה של אבו גרייב. עכשיו מנסה המערכת המשפטית לנצל שוב את שכלה הרב, ולהפיל עליה את התיק, ובכך לשחרר את הממונים עליה, קציני מודיעין למשל, מאחריות למה שהתרחש. האם היד הנעלמה אומרת עוד משהו ? ומתי יסביר טוני בלייר מדוע ואיך קרה שהצטרף למסע של ג'ורג' בוש חרף עמדותיו המוצהרות בתחילת המערכה ? יש להניח שטיעון המגבלה השכלית יעמוד גם במקרה זה, בלייר ייבחר, והמושכים בחוטים יישארו לפי שעה בחסות החמימה של האפילה. עוד סיפור לחג השואה.

 

נשק השמדה המונית

המרגל האמריקאי מביא לנו שלד נוסף, הפעם שלד בנוי היטב לסיפור בלשי רב מכר. הייתי מפקידה אותו בידיו של לה קארה או אפילו גרישם. החלק העסיסי הוא תרגיל ה"עוקץ" שעשו לשם חשיפת העבירה או הריגול. החלק העצוב בכל זה הוא שוב ברמת הארכיטיפ. נקל להזדהות עם לארי, יהודי אמריקאי שעד אותו היום ודאי חש כבן בית בארצות ובמולדתו.והנה, יום אחד הוא מתעורר בבוקר לתוך סיוט, כאשר מתברר לו שאמריקה אינה ישראל.  כלומר, זו מדינה אחרת, ולכן עלולים להיווצר גם ניגודי עניינים פה ושם, ולשם הצבת הגבולות, דרוש בדרך כלל דם. הדם, במקרים אלה, רצוי שיהיה נקי, אדום בוהק, ומן הסוג העמיד. שכן, שלטי אזהרה, בעולם העתיק, תמיד לוו באיזה גולגולת טריה, שתמחיש את האיום. האמת, אותה התעוררות לא נעימה צפויה פה ושם לכל מי שהתבלבל, ובעיקר מי שבחר את הצד הלא נכון במיזוג הזמני. כלומר, את הצד של ישראל. כל פרשיות העבר מלמדות שמי שנותר נאמן למדינת ישראל במצבים האלה יצא וידיו על ראשו (אם בכלל נותרו לו ידיים וראש). לעומת זאת, ארצות הברית גמלה לאלה ששמרו על האינטרסים שלה, והגנה עליהם באפקטיביות מפני ישראל. והנופל לתוך מלכודת זו, ישמור נפשו, וילמד מחכמים ובודאי מטיפשים. (ואם יש לו ספקות, ישוב ויקרא את הפסקה הראשונה, על נעמי שמר, כדי למתן ולצנן במעט את הסמרמורת הפטריוטית שהוזרמה לדמו בגיל צעיר.)
 

אזור דמדומים

חדשות נוספות מביא עיתון הארץ (עיתון מעצבן, אבל כפי שאמר מישהו לאחרונה the lesser evil  בעולם התקשורת הישראלי.) על מהלך ביורוקרטי עגום וממושך בין משרד הבריאות ובין ארגון כלשהו הפועל לתיקון העולם. במה דברים אמורים ? מסתבר שעוד שבעים ישראלים נפלו באותו "חור שחור" המצוי מעבר לכל קרן רחוב בישראל. החור השחור הוא תופעה ישראלית מעניינת שצריכה להעסיק מומחים מכל התחומים. זהו אזור ההכחשה, אותו נס פיזיקאלי שבחסותו אדם הופך ל"לא קיים" תחת החוק הישראלי. נשמע מיסטי ? לא כל כך. בישראל, כמו תופעת השיר של נעמי שמר, יש מציאויות שבשל סיבות שונות, אסור להגיד שהן קיימות, אף כי כולם יודעים שהן שם, ממש מול העיניים. המצוי באותו אזור דמדומים לא נוח, מתבקש באדיבות על ידי מדינת ישראל ותושביה להמתין, עשרים, שלושים, חמישים שנה, עד שבעל האינטרס יעבור מן העולם. החור השחור הנוכחי הוא שבעים (מספר קדוש ?) יהודים הכלואים על לא עוול בחפם במוסדות פסיכיאטריים פרטיים, אשר בעליהם זקוקים להכנסה זו כדי לממן את אורח חייהם, אינטרס מוצדק לכל הדעות. אותם מאושפזים הוכרו כבר כאנשים שאשפוזם אינו נחוץ, ומכאן שאם אינו נחוץ, הוא ודאי אינו מועיל, ואולי מזיק ? אלא ששבעים מאושפזים הם מקור לא אכזב להכנסה, ולבעלי המניות – צריך לזכור שגם הם בני אדם – יש אינטרס מוכר בישראל להגנה על רכושם הפרטי. ישראל, כך מסתבר, מאוהבת במוסד העבדות, עוד "בור מים אליו חזרנו", שכן זו מסורת מקראית, ממש כמו עבודת הכוהנים בבית המקדש, שהמדינה הציונית באה לחדש. משרד הבריאות, לאחר שנתיים שהעניין מסור לפתחו, שלח סופסוף צוות לבתי החולים (המספקים תעסוקה, זה כבר אמרנו ? ) והצוות הותקף והושלך מן הנכס הפרטי. משום מה אין זה מפתיע אותי, כמו שאין זה מפתיע שבנק לאומי נוקט בכל תכסיס עיכוב אפשרי להחזרת כספי הניצולים. כמו שאין זה מפתיע שעד היום לא החזירה מדינת ישראל את הכסף שלקחה שלא כדין מניצולי השואה – אלה בישי הגדא הכרוניים – שהאמינו לה וחתמו על הסכמה שמדינת ישראל תגבה עבורם את הפיצויים מגרמניה. זהו המשך טבעי לפסקה ראשונה ושניה במאמר קטן זה. ועכשיו, אין ספק שאני נכללת אחר כבוד, עם עוכרי ישראל ואויביה המושבעים.
 ————————————————————————————————————– 

אתרי הקבלה והמיסטיקה היהודית יוצאים כבר חודש ימים בכותרות מרעישות ההולכות ומתרבות. "המשיח כבר כאן". למעשה, מספרים שהרב המקובל כדורי טען בחוג סגור שהמשיח נמצא כבר בישראל ועומד להתגלות, אחרי ממשלת שרון. טוקבקיסט מתחכם הוציא לי את המילים מהפה :"כמה זמן אחרי ממשלת שרון ?"…אך יותר מכך, ובאותה מסגרת תרבותית, מותר להציע למקובלים אלה, לבדוק האם מעשיהם של ישראל אינם מעכבים את הגואל, ואולי כדאי להתפנות ולתקן כמה עוולות מהותיות (ראה לעיל), וכך לסלול את דרך המלך לקראת הניסים והנפלאות המחכים לעם ישראל "מייד אחרי שרון", ויתקיים בנו שיהפך יגוננו לשמחה ויום אבל לחגיגה.
ויהיה חג שואה שמח.

קדחת שמרים…

דיווח על פריצת דרך ובקשה לקבל עצות מבעלי ניסיון…

אותי זה השכיב מצחוק, תיאור הביקור של שרון אצל בוש…בלי קשר לאפייה.

 

 

Recipe from the Middle Yeast

infected town of Jaffa

טוב, עשיתי זאת. אחרי כמה צעדים נועזים אך מדודים, כמו אפייה עם בצק עלים בפעם הראשונה, הלכתי על המבחן האמיתי. שמרים. טוב, לכולנו כמעט יש זכרונות ילדות (לפחות לקשישים בינינו) מן הסופגניה הראשונה, והניסוי שעושים בבית הספר עם התפחת שמרים. אך מעבר לכך, רק המקצוענים ממש ממשיכים להתפתח עד כדי כך שאפיית בצק שמרים הופכת להם להרגל שני.

אימת השמרים

yeastophobia

 
אך בשל תחושה מציקה ומתמידה שימי ספורים, או משהו משברירותם של החיים שמלווה אותי בכל שעות היממה, החלטתי שאין לדחות יותר חלומות ישנים. אחד מהם, היה להספיק ולהתנסות באפיית כל המאפים שאני אוהבת לאכול. או לפחות דוגמית מכל אחד, כדי שאכיר את סודותיהם הפנימיים. 
 

שלבי ההכנה

במהלך הפסח, חג שאינני חוגגת כמו שאר החגים בדיוק, נתקפתי חשק עז ללכת על הפרוייקט הנחשוני, ממש חציית ים סוף. השמרים היבשים (החלטתי להתחיל עם הפחות מאיים…) המתינו בדלת המקרר, שלושה שקיקים קטנים ומעוררי סקרנות. קראתי הרבה מתכונים, עצות, הפחדות, המלצות, כולל טוקבקים באתרי בישול, ואז נזכרתי שפסח, זה אפעס, לא בדיוק החג של השמרים. למעשה, הפירוש הנכון ל"שפוך חמתך על ה…" (שמרים ? המים הפושרים הם החמת הזה, ששופכים על השמרים המפוררים והמרוסקים עד דק) מדבר על השמרים האומללים שהופכים למוקצים וטמאים במשך כל ימי החג. דחיתי את הסיפוק המיידי, ולאחר החג התיישבתי על המדוכה. 
 
אחרי התלבטויות קשות, מה יהיה ה"סיפתח" (צריך לבחור משהו קל במיוחד) הלכתי על חלת לימון, או בשמה הנוכרי Lemon twist
הבצק הוא שמרים בסיסי, ומוסיפים לו קצת מיץ לימון וקליפה מגוררת לשם הטעם. האפייה נמשכה מעשר בלילה ועד

הספיק להחמיץ ? 

Middle Yeast-infected subjects

שתיים…אשמורת ראשונה, לא הכי טוב לתחום הבישול בכלל, אבל השקט מאפשר התרכזות במלאכה. עבדתי לפי הספר, ולהפתעתי יצא באמת בצק רך ונעים, שאפילו תפח יפה. הצמות של החלה לא יצאו הכי הכי, כי לא היתה לי סבלנות, ונהניתי להתבונן מידי כמה דקות בחלה המשחימה והופכת ל"דבר האמיתי". הוצאתי מן התנור בסוף האפייה והנחתי לצינון.
 
בבוקר, הגיע זמן הבציעה…טוב, היא קצת התפוררה למגע, וגם הבצק יצא קצת דחוס ויובשני, אבל מה יש לדבר, ככר נאה וריחנית ואפילו טעימה מאד (תוספת הלימון היא בהחלט לעניין ומומלצת לחובבי חלות) . עכשיו שאני כבר חברה במועדון הרציניים, אשמח לקבל קצת עצות מבעלי ניסיון איך להפיק תוצר טוב יותר. 
 

שמרים חיים ומתים

המתכון הריהו לפניכם, ושמו העברי "חלת ספתח" –
 
חומרים :
 
3/4 כוס חלב
חצי כוס חמאה או מרגרינה מומסים
1/3 כוס סוכר
חצי כפית מלח
שקית שמרים יבשים
1/4 כוס מים פושרים
4 ו 1/2 כוסות קמח רגיל
2 ביצים טרופות
1/2 לימון
 

leavened bread לשים ולשים

הוראות :
בסיר קטן מחממים (בלי להרתיח) את החלב, ומוסיפים את החמאה והסוכר, מערבבים טוב על האש ומורידים – שיהיה פושר. בקערה קטנה ממיסים את השמרים בתוך המים הפושרים ומערבבים טוב. בקערה גדולה מערבבים את הקמח, הביצים (להשאיר מעט ביצה לסוף – למריחה על החלה) ותמיסת השמרים. מוסיפים מיץ סחוט מחצי לימון ואת הקליפה המגוררת, ולבסוף את החלב מהסיר שופכים לעיסה ומערבבים היטב ליצירת בצק אחיד ורך. על משטח מקומח לשים את הבצק, עושים עיגול ומניחים

ככה זה ניראה בבוקר, טעים וריחני

בקערה ששומנה היטב. את הקערה מכסים בנייר פרגמנט ומעל זה מגבת. מניחים את הבצק במקום חמים, ונותנים לו לתפוח על להכפלת נפחו (כשעה שעה וחצי). מוציאים את הבצק למשטח המקומח, ולשים היטב. יוצרים שני "חבלים" ארוכים בקוטר של כסנטימטר או שניים. מניחים אחד במאונך ועליו במאוזן (כמו "צלב") את השני. קולעים מהם חלה (כך, אוחזים בקצה העליון של האנכי ומקפלים למטה. אוחזים את הקצה השמאלי של המאוזן ומעבירים מעל ה"עמוד" לצד שני. אחוזים בקצה הימני של המאוזן ומעבירים לצד שני וכך הלאה עד שנגמרים החבלים ויוצאים חלה. את הסוף צובטים שייסגר.) את החלה מניחים על תבנית משומנת, ונותנים לזה לתפוח עוד כחצי שעה מקסימום, (להכפיל ב 1.5 מגודלו). לחמם תנור לחום מספר 3, למשוח את שארית הביצה על החלה יפה, לאפות עשר דקות ואז להעלות לחום 4 ולאפות עוד 35 דקות. אמממ….
 

ובפרופיל