אמריקה רוצה למחוק את הזכרון של כ—וווו—ללללל-ם.
המפגש הראשון של בן העולם הישן עם אמריקה הוא אירוע מדהים. לראשונה, נפגש איש העולם הישן, הנושא איתו אלפי שנות היסטוריה על גבו הכורע, עם אנשים ללא עבר, תרבות ללא עבר. המפגש הוא משחרר ומעיק גם יחד. אנשי רוח צרפתים במיוחד היטיבו לתאר את הפלא המדברי ששמו אמריקה. ההיסטוריה של האנושות, לפי אמריקה,
| In"In Praise of Love" he uses the image of Spielberg and Hollywood, which steals history, diluting it and reclaiming it in a more convenient way. We see an American agent coming to buy the rights to the story of two French resistance fighters to make a movie, the way Spielberg made "Schindler’s List". However, the reality is that the old woman actually betrayed her lover during the war then they reconciled and stayed together after words(?). Of course Hollywood would never show this type of betrayal, the separation or the reconciliation although this is the undiluted truth. But as Godard says with humor, "North Americans don’t have a name", "Mexicans are North American and they are called Mexicans, Canadians are North American and they are called Canadians", but North Americans don’t have a name and it’s why they have to steal other people’s history to make their own. The same way the Nazis stole paintings from Jews during the war that another character in the film is trying to reverse by buying back the paintings. This desire for truth is emphasized by the main character, a director who is working on an uncertain project that may take the form of a film, an opera or a play where the only thing he knows is that it will be on the "four moments of love: the meeting, the physical passion, the separation, then the reconciliation." This same character is helping our director because he wants him to make something in his life "more than money". |
מתחילה עם החוקה, לפני כמאתיים שנה. כל מה שהיה קודם, אינו רלוונטי, מעיק ומיושן. מעולם הטבע ידוע לנו שלפעמים יש צורך לקטוע איבר חסר ערך, אכול גנגרנה, כדי לאפשר לגוף לחיות מחדש. האדם החדש שנוצר בארצות הברית אמור להוכיח שאכן ניתן לבצע זאת ברמה התרבותית. השכחה, אומרת אמריקה, היא המפתח לחיי נצח ונעורים.
הפיתוי האמריקאי אכן הצליח לשבות את הלב והדמיון זמן רב. לישראלים, היתה זיקה מיוחדת לאתוס זה, כיון שהוא הולם את הרוח של הציונות, המפעמת בעורקי מדינת ישראל. חיתוך הבשר החי, הרקוב, על מנת להצמיח ייחור חדש, על גבי מה שנשאר מן הגזע הישן. עד כדי כך אוהבת ישראל את הדימוי, שיש אומרים שהיא ממשיכה להמליץ על המוות כפתרון הטוב ביותר להבטחת החיים. הישראלי יכול אם כן להגיע לארצות הברית ולקבל מעין אישור לאתוס שעליו גדל.
נידמה, עם זאת, שגם ארצות הברית, וגם ישראל, הגיעו לשעת מבחן מסויימת בתיזה המפתה. בארצות הברית מתחיל להסתמן תהליך מעניין של "חזרה בתשובה" ולא סתם, אלא למשנה דתית פונדמנטליסטית הדבקה בקריאה מילולית של כתבי הקודש, כאילו היה העבר חי ממש. "כור ההיתוך" גם הוא הגיע למיצוי מסויים, ועתה יש טרנד הפוך של "חזרה לשורשים" והתרפקות על זהות אתנית ותרבותית נבדלת. אירופה מתאוששת ממלחמות העולם הקשות, ומשיבה מלחמה שערה. בעיניהם, נתפסת ארצות הברית כיצור גדול, דינוזאור חסר מוח, ובעיקר חסר זכרון שגונב בתאווה את הזכרון של אחרים, מוחק אותו, והופך אותו לפנטזיה בדיונית, בדיוק כמותו. ספרות צרפתית פוסט מודרנית מתעכבת בתיעוב מה על התרבות האמריקאית ובעיקר על בעיית האמנזיה הלאומית שלה. אמנזיה, קינאת עבר והיסטוריה, וצורך עז להכחיד את הזכרון של אחרים.
סרט נפלא, אם כי עצוב, של גודאר "בשבח האהבה" עובד על החומרים האלה בדיוק. בסרט מתואר ביקור של טייקוני סרטים מהוליווד המחפשים נואשות אחר "היסטוריה" אותנטית. הם מגיעים לזוג מבוגר – שורדי המחתרת המפורסמת – ולאחר מסע שכנוע שרובו פיתוי כספי וחנופה, מצליחים לרכוש מהם את הזכויות לסיפור שלהם במחתרת. תוך כדי התהליך מתברר שנכדתם של בני הזוג, נאלצת להתמודד עם העובדה שההיסטוריה אינה כפי שחשבה, וכן עם הצורך הכלכלי למכור את המיתוסים (שכאמור, אינם כה אמיתיים) למפיקים האמריקאים. הוריה של הנכדה, כך מסופר, התאבדו בעבר, ובסוף הסרט גם היא מתאבדת, ומותירה את בנה הקטן.
דיאלוג נפלא מתרחש בין הנכדה לבין המפיקים ההוליוודים ועורכי הדין המחתימים את הזקנים על הזכויות (זה משחזור על פי הזכרון בלבד, והוא לא מן המשובחים) –
-"אני לא מבינה מאיפה אתם ?" אומרת הנכדה באירוניה.
-"מארצות הברית" עונים השועלים ברצינות תהומית.
-"ארצות הברית ? ארצות הברית זה לא שם של מקום, זה לא עם מה זה בכלל ? אתם אנשים שלא קיימים בעצם. " היא ממשיכה ללעוג.
-"ארצות הברית של אמריקה. אמריקאים." הם עונים.
-"אמריקאים ? אמריקה היא יבשת. גם הברזיליאנים הם אמריקאים, וגם האינדיאנים. מי אתם ? אתם לא קיימים בעצם. "
לפני התאבדותה, מנסה במאי צעיר לשכנע אותה להצטרף לפרוייקט קולנועי-אמנותי העוסק באהבה. אך היא מרירה מידי, ומסרבת.
בשלב הנוכחי אמריקה כבר אינה משוכנעת שתרבות ללא זכרון היא הפתרון. אך התחושה הלא נוחה שזה יוצר מובילה לתגובה הפוכה, נוירוטית, עוד מאותו דבר שאינו מרגיע. עכשיו מנותב הניסיון לתחום הקליני, הטכנולוגי שבו מצטיינת אומה זו. הרבה מחקרים פרמקולוגיים ורפואיים מתמקדים במציאת תרופה לזכרון. כלומר, מציאת דרך למחוק לחלוטין (אתחול) כיסי זכרון במוח, במיוחד זכרון לא נעים.
בשם הרפואה, והעזרה ל"ניצולי טראומה", מנותבים סכומי עתק למחקרים אלה המשתמשים בתרופות, סמים (חלקם מוכרים משימוש רחוב), וניתוחי מוח שונים.
לצד מחיקת הזכרון האובססיווית הזו, צצות הרבה מאד תיאוריות, ואפילו תורות רוחניות, המוליכות לאותו כיוון. "החיים הם עכשיו". "הכוח שלך הוא בהווה". וכמובן, האיבה הגלויה לתרבויות ועמים שמבקשים צדק על פשעי עבר. האינדיאנים, השחורים, כולם "תקועים" בעבר, ובעמדה של קורבן. כך אמריקה. בתחומי האתיקה הפסיכו-רפואית כבר יש מאמרים ששואלים האם יש משהו לא מוסרי במחיקת זכרון ? הרי היא תחסוך סבל מאנשים שזכרונות קשים מענים אותם, כמו הלומי קרב למשל.
גם הצבא האמריקאי עורך מחקרים משלו, ומודה בכך שהוא מחפש שיטה לאפשר לחיילים שלא להיות מוגבלים על ידי "מצפון" ו"זכרונות רעים" ממעשי זוועה. אכן, הצד השני של הדאגה החומלת על נפגעי הטראומה, היא גם היכולת לייצר באופן פורמאלי את ה"לא אנושי".
לא בכדי עלה הנושא של "זכרונות מודחקים", "מושהים", "נשלפים" ללהיט החם של העשרים שנה האחרונות בארצות הברית. בתחום המשפטי, הציבורי, המחקרי – רק האמריקאים נשאבו לתוך אזור הדמדומים המתעתע הזה.
והנה, גם בארץ החל הנושא להציק בתחומים שונים ומשונים. הציונות היא יצור מוזר הבנוי על אתחול, אך תובע גם שהתוכנה הבסיסית, תוכנית ההפעלה אם תרצו, תהיה שמורה ומוגנת מכל שינוי. הישראלי נדרש למלאכה יותר סבוכה מן האמריקאי (שממנו נתבע למעשה להיות נטול זכרון ארוך טווח וממוקד בהווה ובעתיד). עליו להיות סלקטיבי באמנזיה שלו, אך עיקש ותקוע בעבר הרחוק בעניינים אחרים. לכן בישראל רב הדיון על ה"מידור" בתחום הזכרון, והדיסוציאציה (היכולת לשמור על זכרון אך להתנתק משליפתו), וכמובן הסכיזופרניה – היכולת להחזיק בשתי מערכות (סותרות למחצה) בצורה לא מודעת, ולהשתמש בכל אחת מהן בעת הצורך, כאשר הישות השניה אינה "זוכרת" את מעשיה וחייה של הראשונה, וההיפך.
גם לפלשתינאים יבנו "מוזיאון נכבה" בוושינגטון
המלצה מסוג זה מופנית גם כלפי הפלשתינאים, בקשר לעבר הלא נעים וזכויות השיבה. ברוח אמריקאית ישראלית פרגמטית, מוצעת העסקה הרגילה. עיצוב הזכרון, או אתחולו, תמורת חיי נצח בהווה צרכני, משובח, וחסר זהות. פקס אמריקנה, בלווית הטצ' היהודי-ציוני-ספילברגי (נבנה לכם את "מוזיאון הנכבה" בתוך דיסנילנד, במימון עמותת "זוכרות" וקרן סטיבן ספילברג ובו תוכלו לרשום את כככללללללל השמות של המתים….והפליטים…ולבכות פעם בשנה בצורה אסתטית. אבו מאזן יוכל לנאום שם לפני הבחירות, ולהגיד גם כן "לעולם לא" משהו, לעולם לא אתפטר מהממשלה או משהו כזה). |
כמו ארצות הברית, גם ישראל, שטופה בגל פסיכיאטרי-פסיכולוגיסטי, כלומר ניסיון נלעג להחליף תרבות, היסטוריה, תודעה באוסף קטן של "סימפטומים" המחדדים באמת את ה"עכשיו". עכשיו אתה סכיזופרן, והעובדה שלפני דקה עברת אונס אכזרי אינה משנה את העובדה הזו. מאחר שאתה סכיזופרן, עליך לקבל תרופה. עם קצת מזל, התרופה "תמחק" את ההסבר הכרונולוגי ל"מחלה" שלך, ותוכל להתמקד בהווה האינסופי שלך, שהוא גם העתיד.
נזכרתי (אוי, עדיין אפשר להיזכר) בכל זה כאשר קראתי על מכירת אדמה בחוף הכינרת לכנסיה אוונגליסטית אמריקאית. במוחי עלתה מאליה תמונה של "פארק תימטי", כפי שאמריקאים אוהבים לכנות זאת, בסגנון דיסני לנד, שבו נקבל שחזור חי של המקרא, סיפורי ישו, ולקינוח – באולם הקרנה 3D – המחשה של הסוף, האפוקליפסה על פי ג'והן. כרטיס כניסה יעלה חמישים דולר, כניראה, וזה יכלול קופון להמבורגר במק דונלדס המקומי. במקום טוב באמצע המסלול יוקם גם "ביתן שואה" מכובד, בעזרת סטיבן שפילברג, ובו נהיה עצובים ונכתוב פתק לאנה פרנק.
אריאל שרון יחנוך את הביתן ויגזור את הסרט הצהוב, ויגיד נחרצות "לעולם לא" משהו. לעולם לא אתפטר מן הממשלה או משהו כזה (אפשר גם "לעולם לא אעבור לבורגר קינג).
ובעצם מה רע בזה ? תרופות משובחות יבטיחו שהיהודים ישכחו את הזוועות האלה, למעט בכי מעוצב ואסטתי ב"ביתן השואה", יש לצאת מן התקיעות הזו, ולהמשיך לעבר ההווה האינסופי. אפילו בן גוריון היה מסכים לקו פרגמטי וגמיש כזה. אחרי הכל, נוכל להמשיך, תמורת זה, ולהחזיק בנשק האטומי מבלי לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני. עסקה משתלמת לכל הדעות.
Splinters - שבבים 