Monthly Archives: אפריל 2010

האשה השותקת

האשה השותקת והפרשנויות

 

בשבועות האחרונים מתרוצצת מתחת למכסה פרשיה שעדיין אסור, על פי צו, לפרסם אותה במפורש. עם זאת, עיתונות זרה כבר פירטה את העובדות המרכזיות ואין מניעה, כלל הניראה, להפנות לכתבה מבריטניה בבחינת רקע שותק לפוסט זה.

מבלי להיכנס לתוכן הפרשה, שכאמור הוטל עליה איסור פרסום תמוה למדי, אנסה להעלות תימה כללית יותר, שעוסקת במקרים דומים,

בהם בחורה צעירה ובלתי מנוסה, נקלעת לדראמה מסוג CLOAK AND DAGGER, פרשיה בטחונית בעלת פרופיל פוליטי גבוה בדרך כלל, שבה היא משמשת מעין רכיב שותק, בעל מאפיינים של חפץ מיני גם כן, המעבירה מסרים, הלוך ושוב, באמצעות ספינים על כוונותיה ומחשבותיה. האשה בעצמה באותם מקרים שותקת, או שדבריה הופכים לנוזל צמיג, עכור, וחסר תוקף, כאילו עבר הדיבור שלה "מערבל" סינתיסייזר המרוקן אותם מתוכן, או תיקוף. דמות זו, אפשר למצוא לה אף שורשים ספרותיים ותרבותיים לאורך ההסטוריה, ובישראל של שנות האלפיים, היא נולדה וחיה מחדש, הדסה-אסתר, רובוטית מופעלת, זונה להשכיר, ומושא לפרשנויות.

כדי להתרחק מהפירסום הנוכחי, אזקק ככל האפשר לניתוח תרבותי ספרותי מופשט, להסביר את התופעה.

הסנונית

מטאפורה מרכזית בסאגה הזו, של האשה התלושה והומופעלת, היא הסנונית שבלשון מקצועית, בטחונית, מתארת

אשה "מעופפת" כזו שרגליה ניתלשו בכוח מן האדמה המחזיקה אותה מקרקעת וממורכזת, וכמו ציפור חסרת קן,

ורבת יופי לעתים, היא מוקפצת מסצינה לסצינה, וזהותה נגנבת ומומצאת בכל פעם מחדש, לפי הצורך המבצעי

בעלילה סבוכה שרוקמים גברים בדרך כלל.

מאטה הארי

התפקיד הקלאסי של סוכנת כפולה המשתמשת בתלישות הרגשית שלה, וביכולת לשרת כמה אדונים,

בדרך כלל כמעין פילגש לשעה.

אסתר, הלוא היא הדסה

כזכור מהווה אסתר מעין אב טיפוס לסנונית כזו, תולדות חייה, מלכתחילה, מכשירות אותה לתפקיד חסרת הזהות, או "אשה תחת השפעה" הזכורה מהסרט הותיק והטוב. יתומה, בת למיעוט, הנבחרת ונרכשת על ידי המלך. הדסה הופכת לאסתר המלכה, ונכנסת לתפקיד כדי ךספק בעיקר את הצורך בזהות מוגדרת ובבית, כמו הסנונית הנצחית. אך ההתנצחויות בין הגברים משליכות אותה הולך ושוב בין הזהויות, ולבסוף היא משתמשת בזהות החדשה כדי לקבל תוכן מהזהות הקודמת, ויוצאת מסבך הנאמנות הכפולה, כאשר ידה על העליונה. במקרה, נתקע הסכין ה DAGGER במקום הנכון (אצל המן במבושים) ולא, כצפוי בדרך כלל, על ורידיה של אותה אשה באקט של הרס עצמי. הגלימה, גם היא נותרת במקומה, עליה, והכל בא על מקומו בשלום כאשר היא זוכה בשני העולמות ובדבש, משתי הזהויות הסותרות לכאורה. או יותר משתיים.

לאור הפרסומים הראשונים בנושא "הפרשני" של הפרשה הסמויה החדשה, ובהם כבר נערך מאבק פטריארכלי על הפרשנות של הזהות, והמניעים, של אותה עלומה נאשמת, המצויה עכשיו עמוק בבור השתיקה הכפויה, חשוב לציין עד כמה תלושה התרבות הפוליטית שלנו מערכים, תרבות שבה נערך מאבק פרשני על זהות של אדם, כדי להכריע את גורלו לחיים או למות.

פרשנים מימין ומשמאל יחטטו בעדויות נסיבותיות לגלות מי היא הניצבת בלב הסערה, וגורלה יחתך על פי הסדר ביניהם, על חלוקת הכוח בכפיית הזהות עליה.

בסרט היפהפה "עיניים שחורות", מתבהרת לאט, ובהדרגה, מבין עריפילי זכרונות של טראומה קטועה, מציאות איומה, שבה האשה הענוגה, נשוא הסרט, שכביכול שקועה בסיפור אהבה נוטף טל ורומנטיקה עם הקצין הנאה והגברי, בעצם נאנסה לראות את בעלה-אהובה הקודם נלקח ומוצא להורג, ואז התמסרה לכובש שלה, והחליטה לבסוף לאהוב אותו, כי מה ?

זו הנשיות בתמציתה.

קטע אחר שעולה במוחי, לקוח מרומאן אחרון שסיימתי לקרוא, של גון לה קארה כמובן, ובו דמות של צ'צ'ני מעונה, פרי האהבה המשונה בין קולונל רוסי אכזר שאנס צ'צ'ניות לרוב, במסגרת תפקידו הקולוניאלי שם, ולבסוף התאהב באחת מקורבנותיו ולקח אותה להסדר קבע. אומרים שגם היא התאהבה בסוף, בו, אך במהלך הרומאן המשונה הזה, נרצחת האשה על ידי אחיה הזועמים, למען "כבוד המשפחה". זה בדרך כלל הגורל של אשה שותקת בתרבות שבה נקבעת הזהות של האשה לפי מאזן הכוחות של "בעליה" השונים. אך ישנה אסתר, ללמדך, שהדרך להחלץ קיימת.

הנעלמים הישראלים

נהגנו בעבר לדבר בצקצוק גינוי על משטר הגנרלים בדרום אמריקה, ועל תופעת ה"נעלמים" אותם אנשים

שנלקחו באישון לילה והפכו לשלט בידי אמהותיהן הנואשות שלא הפסיקו לחפש. אחרי זמן רב מידי, נחשפו

קברי האחים, או העדויות על מטוסים בחשכת לילה שזורקים בני אדם מפרפרים אלי ים. לפני חודשיים בערך

שאלתי את עצמי וכמה עמיתים ומכרים מדוע אין מזכירים את "הנעלם" שמאי ליבוביץ. והנה הצטרפה אליו

|נעלמת" שאיתה "נעלם" נוסף, החושש לחירותו ולחייו ופשוט הסתלק וברח, והותיר קריירה עיתונאית יפה.

ויש ערימה של נעלמים מסוג אחר, שקופים ומהלכים כגוויות חסרות חיים,זומבי אפשר לאמר ברוח התקופה,

שהחיים נשאבו מהם החוצה באיטיות משגעת, ואין מי שהולך מול בתי הממשלה עם שלטים המבקשים את

חייהם ואת כבודם מידי הממשלה.

אם דוחקים לקיר את העמיתים, המצהירים על מחוייבות, בדרך כלל, לזכויות האדם מקבלים תשובה שאפשר

לתרגמה למילה אחת, פ-ח-ד. הפחד מותמר כצפוי לגינוי, ומציאת קן פגמים בקורבן, שיצדיקו את חיסולו גם בעיני מי שמעלו בחובתם כלפיו. בדרך כלל, ברוח הימים, הפגמים יימצאו בצורה אינקויזיציונית, אולי אינו מספיק "משלנו" אולי מניעיו לא היו מספיק נאצלים. מגיע לו. לה. כמובן.

 

הבגידה

אחת הבגידות הבלתי נסלחות היא זו שביצעו "הנאורים" הזרים (ממשלות, ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת מחו"ל) שנמנעו בעקביות מלסקר את הפרות זכויות האדם המתרחשות בישראל נגד ישראלים יהודים. היה זה מעין הסכם בשתיקה עם ממשלות ישראל לדורותיהן, שהן מקבלות יד חופשית וגיבוי מוחלט, בהנחה שהן פועלות לטובת האינטרס הציבורי ואין לפשפש במעשיהן.

הדלתות שבפני ישראלים שנפגעו מהפרות זכויות אדם פה בארץ היו תמיד נעולות למשעי, בתוספת הכתף המאד קרה של סוכני הכוח היהודים בחו"ל שיושבים על ברזי התקשורת.

הפרסומים הזרים לאחרונה בנושא המושתק המדובר ביותר מעוררים שמץ של תקווה, ונקווה שלא אשליה,

שהבגידה הזו עומדת להסתיים והמדיניות תשתנה לכיוון שוויוני והוגן יותר. יתכן שהתערבות זרה תפוצץ את

פעמון הזכוכית שיושב ומשתיק וחונק את "האשה השותקת", ותחלץ אותה מכפיית הפרשנויות והזהות,

באלימות, עליה. לא יהיה זה בזכות ההתפכחות של ארגוני זכויות אדם, או התקף אומץ נדיר, אלא פרי

המאבק הפלשתינאי נגד הכיבוש, שתופעת לואי שלו תהיה טיפול משמעותי בעריצות של הממשלה כלפי

נתינים ישראלים, ובפחדנות של המגזרים האמורים להגן על הפרט מפני התעמרות.

 

סדרי שלטון ומשפט

מה שנתון על הכף במאבק המושתק בין הממשלה לבין היחידים הנופלים בחרכים נוגע לסדרי השלטון והמשפט ממש,או לשאלת הלגיטמיות של המדינה הישראלית ותפיסתה את גבולות הכוח שלה מול הפרט.

מבחינה תרבותית מדובר בהבדל הדק והחשוב מאד שבין שלטון, במשמעות של איזון בין אינטרסים שונים לטובת מיצוע הטוב הכללי\ ובין מעשה של קורבנות אדם, כלומר ריטואל שבטי פולחני שבו קבוצה של בעלי כוח מקריבה פרטים מסויימים ומוחלשים בקבוצה, כדי להרוויח על חשבון חייהם את הישרדותה.

המציאות הנחשפת לאחרונה מלמדת שההסדר התרבותי-פוליטי שעליו מושתת המשטר בישראל דומה מידי להסדר של הקרבת אדם, ולא לתפיסות שלטון ומשטר תקין שבבסיסו הבנה מובנית של מטרת הכוח, האחריות הנלווית לו, וגבולותיו.

בהיעדר אמנה חברתית בלתי פורמאלית, משמשת המדינה כרגע כלי משחית בידי קבוצות כוח שאין להן אפילו יומרה שטחית לשרת את הכלל, משום שאין להם אפילו הגדרה סבירה של אותו "כלל" שהם אמורים לשרת בנייטרליות וללא משוא פנים. יש אונזערע, דלאנה, מי שלא שם, דינו מוות.

הפרשה הנוכחית, מבלי להיכנס לפרטיה, אך מתוך התייחסות בעיקר לאורכו של צו איסור הפרסום, והיותו מפוקפק בעליל (לנוכח העובדות)\ מלמדת שסדרי השלטון והמשפט קרסו. הנערה התורנית שנזרקה לבור טובעת בשקט, ושתיקתה מזינה את קטטת הכנופיות המבקשות נתח בגופה ובזהותה, כמו שבטים קמאיים הרבים על שיירי קורבן הבתולה שהעלו לאלילים ולפסילים שמבטיחים את קיומם.

 

 

 

 

 

 

ביקור חוזר, בירושלים

שאלוה לשלומה

 

ביקור חוזר, שני בעשור האחרון (אם לא סופרים חפוז לילי למועדון "דיילה" להרצות על הסחר בנשק וחזרה במונית שהביאה אותי בלי לדעת איפה אני), בבירה הנצחית, משכנו של אלוהים,כך חושבים לפחות כמה מיליארדי בני אדם מוביל אותי להמלצה בלתי מסוייגת וחמה לרוץ לגן החיות "התנכי" (התנכיות שלו היא בשביל התורמים בלבד). בשתי הפעמים ביקרנו, ויצאנו מרוצים להפליא, במחיר סביר פלוס, ובהנאה של ממש. מקום מושקע שעשוי טוב מאד. פשוט לקחת את התחת עם הילדים וללכת ליום שלם.

 

אפשר לברוח מירושלים אבל היא רודפת אחריך…

 

"אם אשכחך ירושלים תדבק לשוני לחיכי" אומר המשורר המקראי, ויש מי שעוזר לו לממש את הפתגם בפועל. מחלקת הגבייה של העיריה תרדוף אחרי השוכחים את הבירה, ותוודא שתודעתם צרובה היטב וזוכרת את העיר ואת מחמדי הביורוקרטיה שלה.

כותרות העיתונים, והסכסוך בין ברקת, ראש היעירה, ובין יועצו המשפטי (חביליו) מזכירים לי את הימים הקשים מאד לפני שנתיים בדיוק, כאשר מחלקת הגבייה ביצעה בי מעשה סדום קבוצתי, בשירות העולם התחתון. היו אלה ניר ברקת, ביחד עם חביליו, שחילצו אותי מהמלתעות, בשן ועין אמנם, אבל איכשהו.

כתבתי אז על הבעיה של "שירותי הגבייה" בחברות ממשלתיות, רשויות מקומיות, ותאגידים ציבוריים, אשר הפכו לחלק מן הפשע המאורגן, מה שפותח פתח לניצול לרעה, סחיטה, איומים, ופשיעה חמורה.

כאשר אין דין ואין דיין, יכול כל בעל שרירים, ובטוח שיכול בעל שרירים עם פלאפל על הכתף, למשוך בחוטים, ולחסל אנשים, בלי לירות כדור אחד, הכל בעזרת ביורוקרטיה אלימה ומושחתת, שקיבלה הרבה יותר מידי סמכויות משפטיות, מתוך מטרה טובה יש לשער (לייעל את הגבייה, כניראה).

חבל שהסכסוך בין ברקת לחביליו תופס ספין פוליטי עקר (כאילו מדובר על ההתנחלויות במזרח העיר), בעוד שעדיף היה לו התגייסו שני אלה להלחם בכוחות המאיימים על סדרי השלטון והמשפט בישראל. ניר ברקת מחוייב פוליטית לגופים שונים ומשונים, לא כולם צחים וטובים, אך גם המחלקה של חביליו קשורה בזיקות גומלין לפלוגות וכנופיות פרע, ומשלמת להם את ליטרת הבשר במינויים מפוקפקים בתוך המחלקה עצמה, שאינם מבוססים על כשרון אלא על קשרים. כדאי היה דוקא שיאחדו כוחות לשמור כל אחד על עצמאותו, וביחד על עצמאות הממסד שהם משרתים, מפני מי שמשתמש בו לרעה ומבצע מחטפים תוך פגיעה בזכויות האזרח והאדם של חפים מפשע.

 

ממוריז ממוריז, ביקור חוזר

הביקור בירושלים הזכיר לי נשכחות, את הקריירה הקצובה והבלתי נשכחת שלי בשירות המערכת המשפטית, כמי שניהלה ביד לא רמה את "האגודה לסיוע משפטי" פרוייקט משותף של האוניברסיטה העברית ומשרד המשפטים. תולדות העמותה כתולדות "הסיוע המשפטי" והצדק בישראל, וניראה לי לפתע מגוחך שעמדתי פעם כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר, או ככה הרגשתי, מול גלי העוול הצובאים על המשרד הקטן, ומצד שני, הביורוקרטיה המרושעת שהלכה והפכה למפלצת ממש באותם ימים (והרי היום היא לתפארת היגון, מערכת משפט מושחתת, לא יעילה ורעה עד מאד).

במבט לאחור נידמה לי שכל הרציונאלה הכלכלית שהחזיקה את הפרוייקט היתה העובדה שבאמצעות העמותה הקטנה הזו הרוויח הממסד כמה נקודות שלא לשמה, כמו "הפעלה של משתפ" במזרח ירושלים (שאני חשבתי שהוא באמת עובד סוציאלי), וכמו היכולת לכתוב לתורמים שהאוניברסיטה "תורמת לקהילה", וכמובן השתתפות בחינגא של השחיתות של העיריה שמקיימת עם האוניברסיטה יחסי גומלין מורכבים. הפרוייקט שלי איפשר לכמה פקידות מושחתות לטוס לנסיעת כיף בהולנד ללמוד איך "מטפלים בדיירי רחוב" במקום שהכסף ילך לדיירי הרחוב בעצמם וכך הלאה.

מנוסים ממני יגידו שזה דרכו של עולם, וכל ארגון צדקה מכובד מפריש מעשר לקצת מעשי טרור או ריגול או משהו שהממסד נהנה ממנו, אחרת בשביל מה יקצה הממסד חדר ומזכירה בכלל מראש ?

יתכן שכך הדברים, ואינני אומרת אלא את הידוע מאליו, אבל לכל דבר מידה ואמת טעם טוב, ומניסיוני הדברים חרגו מזמן, והפראיות שבניצול היתר של "עלי תאנה" אינה מתאימה לי בודאי, ועדיף לשבת בלא תעשה מאשר לתת יד לקומבינות מסריחות במיוחד.

כל זה קל יותר לעיכול כאשר מסיימים לקרוא את "איש מבוקש מאד" של גון לה קארה, העוסק בעמותת צדקה, מהסוג הזה, שמסייעת לפליטים, והופכת שלא מרצונה לשותפה למעשה נורא של הסי.איי.איי (חטיפת שני מוסלמים מאדמת גרמניה), בצורה ערמומית ומתוחכמת, המותירה את המעורבים בתחושה של אשמה ואונס, כאילו יכולים היו לעשות משהו אחר. כניראה שאי אפשר לעשות משהו אחר, במצבים כאלה, ולכן, עדיף באמת לפרוש ממערכות שנתונות במשבר עמוק, וזה כרגע המצב במערכת המשפט הישראלית.  המחלוקת העיקרית שלי עם עמיתי לשעבר היא בשאלה אם צריך לדבר בגלוי על הדברים האלה, (זו עמדתי) או להמשיך את ההצגה (עמדתם, ההגיונית יותר כלכלית).

 

נתניהו וכל זה…

 

השווה דייביד לנדאו, העורך לשעבר של "הארץ" את ראש ממשלתנו, נתניהו לפרעה שאנחנו מזכירים החג הזה. השוואה נועזת בהחלט, ולא נטולת אמת, אם כי לנדאו מעדיף לראות את הפלשתינאים כעבדים העבריים בסיפור ההגדה, ואני רוצה להחזיר אותו למציאות קצת, ולהוסיף גם את העבדים העבריים ממש, שנתניהו עומד ונוגס בהם בשוטים ועקרבים.

הבעיה היא שלנדאו, ועיתון הארץ, הם שותפים נאמנים וצמודים של אותו פרעה, כאשר הוא מנהל את חצר העבדים העבריים שלו (שלהם), ולכן לנדאו מעדיף לייצר את החזות המלאכותית של יריבות, במקום שבו זה משתלם. (די דומה לספין שנעשה על העימות בין חביליו לברקת).

האמת, לדידי, שהספינולוגיה הזו הופכת את ההשתתפות שלי בטכסי "חג החירות" לטנטטיבית מאד, אולי בלתי קיימת. סביבי ריטואל ריק, שגם המנסים להפיח בו חיים, מכירים למעשה מושג חירות אחד, והוא חירות הנקנית בשעבוד מוחלט ואכזרי של אחרים. אם זה הדתיים שמעבידים את האשה במטבח לקראת "ביעור החמץ" וליל הסדר, וחוגגים חירות על הגב של מישהו אחר, (הנשים המבשלות והמנקות עד מוות), ואם זה כל מיני קבוצות יאפיז שממציאות סדרים חדשים, אך את הדבר היחיד שנדרשים לעשות, לא עושים, והוא לשחרר, בשקט ובצד, איזה עבד או אסיר מצינוקו או מלאכת הפרך. כמה כסף נשפך בחג הזה על הריטואל ועל האפולוגטיקה, כאשר החג בעצמו הפך ל"עלה תאנה" רחב המסתיר את פשיטת הרגל המוסרית הפושה בישראל אך בכלל בתרבות היהודית.

המעניין הוא הפסיכולוגיה האנושית, כאשר המצפון מציק, אך קשה מאד להיפרד משקל או שניים או להתנצל, או להחזיר את הנגזל, או לשחרר עבד, ובמקום זה הולך הרבה כסף וארגיה לפיאור עצמי, לרבנים שיכבסו את המצפון בפומבי, לעריכת טקס "אחר", וכל כיוצא באלה.

יש לי פה כמה דוגמאות חיות ופתטיות לידי. זוג אחד שמוסר את נפשו ומקצת כספו לאיזו "כת קבלה" מפוקפקת, במקום להחזיר גזל שהם יודעים עליו, אך לא נעים להם להתערב בזה. זוג אחר, ממש קרוב אלי, שעושקים דירים שלהם במפגיע, וגם מוכרים מזון קלוקל ומסוכן בעסק שלהם, כדי לממן "ספר תורה" לזכר הסבא וסבתא. ספר תורה עולה כמאה ועשרים אלף ש"ח, הרבה גניבות מיתומים ואלמנות דרושות כדי לממן את ה"כבוד" שעושים לאלוהים, עאלק.

מאחר שהייתי במקום הזה, שבו משקיעים אנרגיה למצוא פנינים במקום שהן ממש לא קיימות, אין לי שיפוט על התועים בדרך הזו, אבל דוקא ממקום של אמונה, אני משערת שאם מישהו מאמין בבורא עולם, כדאי שלפחות ייחס לו תבונה מינימאלית ולא ינסה לקמבן אותו כמעשה הרוכל הנוכל, שאת שמו לא נזכיר פה, המנסה למכור לעולם לוקשן ונופל על פניו אפיים ארצה.

 

ברלוסקוני…

כבר הספדתי פה את המוגול המגעיל מאיטליה, ואני חייבת לחזור בי בגדול. ברלוסקוני מגלה כושר השרדות השקול רק לזה של נתניהו, גם מול הוכחות ניצחות לשקרנות ושחיתות אישית וציבורית. ננסה להתנחם בזה שגם פרעה נראה מנצח ממש לפני הקריסה, פטנט ישן שלא עובד בדרך כלל, לשכנוע עצמי של "לוזרים"…

המסקנה, לצאת לחירות מהזירה הציבורית, יאללה הכל זורם, ואין חדש תחת השמש.

 

המלצה לביקור חוזר מוסיקלי – סטיבי וונדר, שירים במפתח החיים, לא נס ליחו, אהבה אהבה אהבה….

  

 

ובקשה ליוניברס, מחפשת רמקולים טובים, שמישהו לא צריך למערכת שמע.