האשה השותקת והפרשנויות
בשבועות האחרונים מתרוצצת מתחת למכסה פרשיה שעדיין אסור, על פי צו, לפרסם אותה במפורש. עם זאת, עיתונות זרה כבר פירטה את העובדות המרכזיות ואין מניעה, כלל הניראה, להפנות לכתבה מבריטניה בבחינת רקע שותק לפוסט זה.
מבלי להיכנס לתוכן הפרשה, שכאמור הוטל עליה איסור פרסום תמוה למדי, אנסה להעלות תימה כללית יותר, שעוסקת במקרים דומים,
בהם בחורה צעירה ובלתי מנוסה, נקלעת לדראמה מסוג CLOAK AND DAGGER, פרשיה בטחונית בעלת פרופיל פוליטי גבוה בדרך כלל, שבה היא משמשת מעין רכיב שותק, בעל מאפיינים של חפץ מיני גם כן, המעבירה מסרים, הלוך ושוב, באמצעות ספינים על כוונותיה ומחשבותיה. האשה בעצמה באותם מקרים שותקת, או שדבריה הופכים לנוזל צמיג, עכור, וחסר תוקף, כאילו עבר הדיבור שלה "מערבל" סינתיסייזר המרוקן אותם מתוכן, או תיקוף. דמות זו, אפשר למצוא לה אף שורשים ספרותיים ותרבותיים לאורך ההסטוריה, ובישראל של שנות האלפיים, היא נולדה וחיה מחדש, הדסה-אסתר, רובוטית מופעלת, זונה להשכיר, ומושא לפרשנויות.
כדי להתרחק מהפירסום הנוכחי, אזקק ככל האפשר לניתוח תרבותי ספרותי מופשט, להסביר את התופעה.
הסנונית
מטאפורה מרכזית בסאגה הזו, של האשה התלושה והומופעלת, היא הסנונית שבלשון מקצועית, בטחונית, מתארת
אשה "מעופפת" כזו שרגליה ניתלשו בכוח מן האדמה המחזיקה אותה מקרקעת וממורכזת, וכמו ציפור חסרת קן,
ורבת יופי לעתים, היא מוקפצת מסצינה לסצינה, וזהותה נגנבת ומומצאת בכל פעם מחדש, לפי הצורך המבצעי
בעלילה סבוכה שרוקמים גברים בדרך כלל.
מאטה הארי
התפקיד הקלאסי של סוכנת כפולה המשתמשת בתלישות הרגשית שלה, וביכולת לשרת כמה אדונים,
בדרך כלל כמעין פילגש לשעה.
אסתר, הלוא היא הדסה
כזכור מהווה אסתר מעין אב טיפוס לסנונית כזו, תולדות חייה, מלכתחילה, מכשירות אותה לתפקיד חסרת הזהות, או "אשה תחת השפעה" הזכורה מהסרט הותיק והטוב. יתומה, בת למיעוט, הנבחרת ונרכשת על ידי המלך. הדסה הופכת לאסתר המלכה, ונכנסת לתפקיד כדי ךספק בעיקר את הצורך בזהות מוגדרת ובבית, כמו הסנונית הנצחית. אך ההתנצחויות בין הגברים משליכות אותה הולך ושוב בין הזהויות, ולבסוף היא משתמשת בזהות החדשה כדי לקבל תוכן מהזהות הקודמת, ויוצאת מסבך הנאמנות הכפולה, כאשר ידה על העליונה. במקרה, נתקע הסכין ה DAGGER במקום הנכון (אצל המן במבושים) ולא, כצפוי בדרך כלל, על ורידיה של אותה אשה באקט של הרס עצמי. הגלימה, גם היא נותרת במקומה, עליה, והכל בא על מקומו בשלום כאשר היא זוכה בשני העולמות ובדבש, משתי הזהויות הסותרות לכאורה. או יותר משתיים.
—
לאור הפרסומים הראשונים בנושא "הפרשני" של הפרשה הסמויה החדשה, ובהם כבר נערך מאבק פטריארכלי על הפרשנות של הזהות, והמניעים, של אותה עלומה נאשמת, המצויה עכשיו עמוק בבור השתיקה הכפויה, חשוב לציין עד כמה תלושה התרבות הפוליטית שלנו מערכים, תרבות שבה נערך מאבק פרשני על זהות של אדם, כדי להכריע את גורלו לחיים או למות.
פרשנים מימין ומשמאל יחטטו בעדויות נסיבותיות לגלות מי היא הניצבת בלב הסערה, וגורלה יחתך על פי הסדר ביניהם, על חלוקת הכוח בכפיית הזהות עליה.
בסרט היפהפה "עיניים שחורות", מתבהרת לאט, ובהדרגה, מבין עריפילי זכרונות של טראומה קטועה, מציאות איומה, שבה האשה הענוגה, נשוא הסרט, שכביכול שקועה בסיפור אהבה נוטף טל ורומנטיקה עם הקצין הנאה והגברי, בעצם נאנסה לראות את בעלה-אהובה הקודם נלקח ומוצא להורג, ואז התמסרה לכובש שלה, והחליטה לבסוף לאהוב אותו, כי מה ?
זו הנשיות בתמציתה.
קטע אחר שעולה במוחי, לקוח מרומאן אחרון שסיימתי לקרוא, של גון לה קארה כמובן, ובו דמות של צ'צ'ני מעונה, פרי האהבה המשונה בין קולונל רוסי אכזר שאנס צ'צ'ניות לרוב, במסגרת תפקידו הקולוניאלי שם, ולבסוף התאהב באחת מקורבנותיו ולקח אותה להסדר קבע. אומרים שגם היא התאהבה בסוף, בו, אך במהלך הרומאן המשונה הזה, נרצחת האשה על ידי אחיה הזועמים, למען "כבוד המשפחה". זה בדרך כלל הגורל של אשה שותקת בתרבות שבה נקבעת הזהות של האשה לפי מאזן הכוחות של "בעליה" השונים. אך ישנה אסתר, ללמדך, שהדרך להחלץ קיימת.
הנעלמים הישראלים
נהגנו בעבר לדבר בצקצוק גינוי על משטר הגנרלים בדרום אמריקה, ועל תופעת ה"נעלמים" אותם אנשים
שנלקחו באישון לילה והפכו לשלט בידי אמהותיהן הנואשות שלא הפסיקו לחפש. אחרי זמן רב מידי, נחשפו
קברי האחים, או העדויות על מטוסים בחשכת לילה שזורקים בני אדם מפרפרים אלי ים. לפני חודשיים בערך
שאלתי את עצמי וכמה עמיתים ומכרים מדוע אין מזכירים את "הנעלם" שמאי ליבוביץ. והנה הצטרפה אליו
|נעלמת" שאיתה "נעלם" נוסף, החושש לחירותו ולחייו ופשוט הסתלק וברח, והותיר קריירה עיתונאית יפה.
ויש ערימה של נעלמים מסוג אחר, שקופים ומהלכים כגוויות חסרות חיים,זומבי אפשר לאמר ברוח התקופה,
שהחיים נשאבו מהם החוצה באיטיות משגעת, ואין מי שהולך מול בתי הממשלה עם שלטים המבקשים את
חייהם ואת כבודם מידי הממשלה.
אם דוחקים לקיר את העמיתים, המצהירים על מחוייבות, בדרך כלל, לזכויות האדם מקבלים תשובה שאפשר
לתרגמה למילה אחת, פ-ח-ד. הפחד מותמר כצפוי לגינוי, ומציאת קן פגמים בקורבן, שיצדיקו את חיסולו גם בעיני מי שמעלו בחובתם כלפיו. בדרך כלל, ברוח הימים, הפגמים יימצאו בצורה אינקויזיציונית, אולי אינו מספיק "משלנו" אולי מניעיו לא היו מספיק נאצלים. מגיע לו. לה. כמובן.
הבגידה
אחת הבגידות הבלתי נסלחות היא זו שביצעו "הנאורים" הזרים (ממשלות, ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת מחו"ל) שנמנעו בעקביות מלסקר את הפרות זכויות האדם המתרחשות בישראל נגד ישראלים יהודים. היה זה מעין הסכם בשתיקה עם ממשלות ישראל לדורותיהן, שהן מקבלות יד חופשית וגיבוי מוחלט, בהנחה שהן פועלות לטובת האינטרס הציבורי ואין לפשפש במעשיהן.
הדלתות שבפני ישראלים שנפגעו מהפרות זכויות אדם פה בארץ היו תמיד נעולות למשעי, בתוספת הכתף המאד קרה של סוכני הכוח היהודים בחו"ל שיושבים על ברזי התקשורת.
הפרסומים הזרים לאחרונה בנושא המושתק המדובר ביותר מעוררים שמץ של תקווה, ונקווה שלא אשליה,
שהבגידה הזו עומדת להסתיים והמדיניות תשתנה לכיוון שוויוני והוגן יותר. יתכן שהתערבות זרה תפוצץ את
פעמון הזכוכית שיושב ומשתיק וחונק את "האשה השותקת", ותחלץ אותה מכפיית הפרשנויות והזהות,
באלימות, עליה. לא יהיה זה בזכות ההתפכחות של ארגוני זכויות אדם, או התקף אומץ נדיר, אלא פרי
המאבק הפלשתינאי נגד הכיבוש, שתופעת לואי שלו תהיה טיפול משמעותי בעריצות של הממשלה כלפי
נתינים ישראלים, ובפחדנות של המגזרים האמורים להגן על הפרט מפני התעמרות.
סדרי שלטון ומשפט
מה שנתון על הכף במאבק המושתק בין הממשלה לבין היחידים הנופלים בחרכים נוגע לסדרי השלטון והמשפט ממש,או לשאלת הלגיטמיות של המדינה הישראלית ותפיסתה את גבולות הכוח שלה מול הפרט.
מבחינה תרבותית מדובר בהבדל הדק והחשוב מאד שבין שלטון, במשמעות של איזון בין אינטרסים שונים לטובת מיצוע הטוב הכללי\ ובין מעשה של קורבנות אדם, כלומר ריטואל שבטי פולחני שבו קבוצה של בעלי כוח מקריבה פרטים מסויימים ומוחלשים בקבוצה, כדי להרוויח על חשבון חייהם את הישרדותה.
המציאות הנחשפת לאחרונה מלמדת שההסדר התרבותי-פוליטי שעליו מושתת המשטר בישראל דומה מידי להסדר של הקרבת אדם, ולא לתפיסות שלטון ומשטר תקין שבבסיסו הבנה מובנית של מטרת הכוח, האחריות הנלווית לו, וגבולותיו.
בהיעדר אמנה חברתית בלתי פורמאלית, משמשת המדינה כרגע כלי משחית בידי קבוצות כוח שאין להן אפילו יומרה שטחית לשרת את הכלל, משום שאין להם אפילו הגדרה סבירה של אותו "כלל" שהם אמורים לשרת בנייטרליות וללא משוא פנים. יש אונזערע, דלאנה, מי שלא שם, דינו מוות.
הפרשה הנוכחית, מבלי להיכנס לפרטיה, אך מתוך התייחסות בעיקר לאורכו של צו איסור הפרסום, והיותו מפוקפק בעליל (לנוכח העובדות)\ מלמדת שסדרי השלטון והמשפט קרסו. הנערה התורנית שנזרקה לבור טובעת בשקט, ושתיקתה מזינה את קטטת הכנופיות המבקשות נתח בגופה ובזהותה, כמו שבטים קמאיים הרבים על שיירי קורבן הבתולה שהעלו לאלילים ולפסילים שמבטיחים את קיומם.