Monthly Archives: אוגוסט 2008

בריאות לעם ; בחירות באמריקה

 לשבור, לצעוק ולהרביץ

 

 

פוסט ישן שלי עסק באופן שבו החלמתי בכוחות עצמי מתסמונת מעצבנת המכונה "רפלוקס" באמצעות שינוי תזונה והרגלי רכישה והכנת מזון. השלמה קצרה בתחום הזה – בשנה האחרונה התמקדתי בשחרור מתלות מתרופות להפחתת לחץ דם גבוה, תופעה מטרידה ומדאיגה וגם תורשתית אומרים. אני חולקת את ההתנסות, לאחר שגיליתי שהפוסט על ה"רפלוקס" זכה לכניסות רבות ולתגובות באימייל מאנשים המתמודדים עם בעיה דומה.

 

כל חיי סבלתי מלחץ דם נמוך דוקא, לא מאד נמוך אבל קצת מתחת לנורמה, בתחום שמונע למשל תרומת דם, וגם גורם להרמת גבה אצל רופאים שמודדים לחץ דם, אך איפשר לי גם להצטיין בריצות לטווח בינוני וארוך.

 

בהריון עם בני, לקיתי ב"טרום רעלת הריון", שזה בעצם עליית לחץ דם לשמיים והצטברות נוזלים (בצקות). מאחר שזו "מחלת נשים" לא טרחו להמציא לה מזור או אף הקלה, ומה שקורה בדרך כלל זה שנכנסים למשטר יום יומי של "הריון בסיכון" (מוניטור ומדידת לחץ דם), עד שהרופא מחליט שזה קצת יותר מידי לעובר, שמקבל פחות מידי חמצן. במקרה שלי, גם לאחר הלידה, נעלמו אמנם הנוזלים המיותרים, וגם המשקל העודף מאד שהעליתי בהריון הזה (הגעתי לכ 90 ק"ג), אך לחץ הדם הגבוה לא ירד. ולא ירד, ולא ירד. לבסוף, בלית ברירה התחלתי ליטול תרופות, ורק לאחר שנתיים, הגיע לחץ הדם למצב סביר והפסקתי את התרופות, בעקבות שינוי תזונה ונטילת תוספים לפי הנחיית נטורופתית, וגם השלתי את כל הקילוגרמים מההריון.

הכל טוב ויפה, אך עם נחיתתי בבן גוריון, בנסיבות שבהן הגעתי (ותיארתי פה כבר בעבר), נשכחו כל ההשגים, ותוך חודשיים בערך עלה לחץ הדם שוב למצב של "רעלת" (באזור 95-150), כולל עלייה במשקל ומיני מרעין בישין של דחק. בלית ברירה חזרתי לתרופות, ואחרי שנה אף נאלצתי להכפיל מינון (10 מ"ג אמלו). בתום שנתיים בערך של נטילת התרופות, החלטתי שזה לא עסק. ובשנה האחרונה החלטתי שאני עושה את השינויים הדרושים כדי לרדת בחזרה ללחץ דם סביר.

דיאטה לא באה בחשבון, וגם הפסקת עישון או קפה, נותר לשנות את מה שאפשר, וזה בתחום השחרור הרגשי, ומי שעקב אחרי הבלוג הבחין בחוסר חישבון ושחרור כעסים ורגשות כמעט בלי צנזורה, ובמחיר חברתי ניכר, תעסוקתי, ומה לא. הבלוג הוא רק אמצעי אחד, והסצינות הכאובות יותר ודוקרניות מתרחשות ב"חיים האמיתיים" – אבדן חברים, התפרצויות לא אפקטיביות (להיפך, מאד הרסניות), בקיצור – תדמית של קדאפי לפחות. בנוסף, ולדעתי זה חשוב מאד, אימצתי כלב שדרש הרבה עבודה רגשית, כלב שעבר התעללות קשה, וסבל מבעיות התנהגות, נתן ולקח הרבה אהבה, ופתח את שרירי הלב. כלבים, ובכלל חיות מחמד, מסייעים להורדת לחץ דם וגם להחלמה רגשית.

 

 יחד עם זה, ככל שהתמדתי בביטוי הכעסים כמעט בלי חשבון לתוצאות, הלך וירד לחץ הדם העודף. כמו כן, עשיתי טיפול אחד (בלבד) של אקופונקטורה, והקפדתי על צעידת לילה של כחצי שעה, לא במהירות, סתם הליכה להנאה. בינתיים אני כבר חמשה חודשים בלי תרופות, ולחץ הדם במצב סביר, אולי מעט גבוה מהרגיל אבל בהחלט בתחום סביר ולא פתולוגי. העליתי צריכה של ירק (פטרוזיליה, נענע, וכולי), וזהו פחות או יותר.

אז מי שלוקה בתסמונת ומרגיש שזה תלוי דחק וכעסים, יעשה את החשבון שלו. האמת, המחיר יכול להיות מאד גבוה במונחים חברתיים, משפחתיים, מקצעויים (וכל מדד אובייקטיבי אחר) כך שאני לא בהכרח ממליצה על זה. לא במקרה נקראת המחלה באנגלית רפואית hypertension, מדובר בהחלט – אצלי לפחות – במתח שהוא לא רק גופני אלא בעיקר בכבישת כעס שיוצרת ממש בעירה פנימית, כמו בבוכנה של מנוע. כדאי לעשות מעקב, ולא להתעלם מעצה רפואית. אם כי, רוב הרופאים מתנגדים לכל ניסיון לטפל בלחץ דם גבוה ללא תרופות, וטעמיהם איתם. התסמונת נקראת "הרוצח השקט" כיון שהיא הורגת לאט ובלי לשים לב. לכן, תנו לה את הכבוד המגיע לה.

 

בחירות

הבחירות בארצות הברית הופכות מעניינות מרגע לרגע. בהתחלה קיבלנו מועמדת אשה מול מועמד שחור במפלגה הדמוקרטית (פיצול כוחות פרוגרסיביים לא מאד טקטי לדעתי), ועכשיו, מקקין ממנה תואמת "פנינה רוזנבלום" (עם כל הכבוד) בתור מועמדת לסגן נשיא. מדובר במושלת אלסקה, בת 44, אם לחמשה ילדים שהיתה…..מלכת היופי ! ולפני כן ראש עיריה של יישוב בן 9.000 תושבים. לשונות רעות הפיצו באינטרנט שהלידה האחרונה של שרה פיילין לא התרחשה באמת אלא היתה "כיסוי" לביתה שנכנסה להריון "לא רצוי" בגיל 17. זה סוג המידע המסתובב ברשת, על המועמדת המפתיעה ביותר במירוץ הזה. הילארי מפרגנת על רקע פמיניסטי, והפרשנים עדיין לא החליטו אם זה פלופ אדיר שיפיל את הרפובליקאים לקרשים או הברקה גאונית. אז יש לנו צמד כמו "החיה והיפה" במפלגה הרפובליקנית, ונסיך האופל עם מר קלין בדמוקרטים. לדעתי, הכשלון של הילארי היה החמצה גדולה, לא מפני שהיא נפלאה אלא שהיא מגלמת את ההתנגדות לבוש, וגם נראית "ממלכתית" יותר מאובמה. אבל האמת היא שכל מי שיבוא אחרי בוש הוא גוד ניוז, ויש לקוות שבחודשים הספורים שנותרו לא ינסה בוש (וחבורתו המופרעת עם השלוחה הישראלית) לחבל בהליך הדמוקרטי באמצעות איזו מלחמה, שואה, או פיגוע מדומה.

 

מצבה של החונטה הישראלית שטופחה על ידי בוש האב ובנו (ורייגן) מזה כמה עשורים (!!), יהיה רע בכל מקרה, מן הרגע שבוש יצא מן הבית לבן, אפילו אם הוא יוחלף על ידי מקקיין ומלכת היופי. ארגוני פשע, פדופילים, סוחרי סמים, יצרני אנתרקס ותרופות פסיכיאטריות – מקצת מן המגזרים שיספגו מכה מסויימת בתום עידן הזוהר של "המלחמה הקרה" וביתה החורגת "המלחמה נגד הטרור".

נטל; מעוננים; טלויזיה

 

זעזוע משנה

 

– זעזוע משנה, כמו ברעידת אדמה, הורגש השבוע במקרה המוזר מראשון לציון שבו הטביעה אם את בנה הקטן, אלון, בחוף הים של בת ים. האשה הסבירה ביובש שהילד היה "נטל", ובכך ביטאה היטב את הצייטגייסט, ועשתה את המתבקש ממנה. ההסדר הכלכלי הנוכחי בהחלט משדר לאנשים מסויימים שהם נטל, ויותר מכך ילדיהם אינם רצויים, ומהווים נטל על "הצמיחה" (של 12 משפחות וחוג הוסאלים המקורב להם). אדם אחראי, בחינוך יפאני בוא נאמר, או סיני, צריך פשוט ליפול על חרבו ביחד עם ילדיו, כמו ב"מצדה", כדי להקל על משרד האוצר להמשיך לשמר את דירוג האשראי ואת מעמד החברות הישראליות בנסד"ק. משרד הרווחה בעיר, שדוקא מכיר את המשפחה, לא ראה שום סימן לבאות. אבל יש להניח שהוא מכיר את המשפחה על רקע כלכלי, וגם לא סיפק לה שום פתרונות, ואם כן, עשה זאת בדרך השוחקת את כבוד האדם. לדעתי, ונגד דעות מלומדות ופופוליסטיות שהושמעו בתקשורת (שמדובר במעין "הדבקה" ויראלית היסטרית עקב הדיווחים על ייבוש הירקון), שני המקרים אינם קשורים, למעט ששניהם מבטאים בדיוק רב, ובצורה מצומצמת וגראפית, את הלך הרוח עוכר החיים בישראל.

 

מאמר טוב בנושא 'Social injustice is killing people on a grand scale': report

 

מעוננים בפומבי

– הזדמן לי במקרה לחלוטין לזפזף לתוכנית טלויזיה ביום שישי בבוקר, שאת כותרותיה החמצתי לכן אינני יודעת את שמה, משהו עם מיסטיקה, ובה מתארח פאנל, כניראה קבוע של "מיסטיקנים" ומשיב לשאלות המנחה והצופים. בדקות שבהן צפיתי בתוכנית, ראיתי שם שתי אסטרולוגיות, נומרולוגית אחת וקורא בטארוט המוכר לי קצת מן התקשורת (יואב בן דב). השלושה ניתחו את סיכוייה של ליבני להיבחר , את מצבה של הזמרת ריטה לאחר הגירושין ואת מצבן של כמה שואלות מן הציבור בקשר לסיכויי הנישואין שלהן או משהו כזה. אין לי דבר נגד מיסטיקה, כולל שימוש באמצעים האלה (אני חוטאת בזה בעצמי, בתור תחביב מידי פעם), אבל אני לא חושבת שכל חולשה אנושית ראויה לטיפוח והידור. נאמר, אחד מכור לטיפה המרה, והשני – לא עלינו – להימורים, האם יש לענוד את החולשה הפרטית הזו על הצואר בגאווה ולהפוך אותה לפרנסה ?  כולנו חרדים מהעתיד, כולנו מחפשים משענת, אחד בכוכבים והשני בצורות אחרות, פרוזאק או כסף, אני האחרונה ששופטת, אבל לא ברור לי מדוע להפוך חולשה פרטית להמלצה ? זה מזכיר לי את ה"יועצת הרוחנית" של סבתא רבתא מפורסמת אחת…עוד מנהג רע שהפך למותג, כמו משפחות פשע, וחיות אחרות.

 

 נמחקו

– באותה הזדמנות של שקיעה בחולשה הגדולה ביותר של המאה (צפיה בטלויזיה), ראיתי כמה פעמים את תוכנית הלילה של ליאור שליין. כל מי ששהה תקופה ארוכה בארצות הברית יזהה מייד את החיקוי המוחלט של תוכניות זהות שם, כולל עיצוב האולפן, הדיאלוג עם התזמורת, אורך הראיונות, ההומור, זה פשוט דיבוב אקלקטי של כמה תוכניות מוכרות משם (בין ג'יי לנו לדייביד לטרמן), וזה הדבר המדכא ביותר שראיתי מזה שלוש שנים בישראל.

רוב המרואיינים היו שחקנים שעשו סרט באמריקה ומדברים חצי עברית וחצי אנגלית, והצופה שוקע במציאות חצי הזויה שבה אינו יודע איפה הוא נמצא, בישראל הוא באמריקה או אי שם בחלל הריק שבין שני המקומות האלה.

שליין הוא חביב ומצחיק ומחודד, ויכול בהחלט להרים תוכנית כזו באחת מהרשתות האמריקאיות אם יעבוד על המבטא. לא ברור לי מה הוא עושה כאן ולמה אינו מסגיר את עצמו לסי.אן.אן או לאף.בי.איי או איזה שלוש אותיות אחרות באנגלית.

יחימוביץ נ. חנין, ; דיסקין נ. רבינוביץ

 

 

פוסט מעניין ב"העוקץ"

 

שלי יחימוביץ משיבה ליוסי דהאן ולמבקרים אחרים, על בחירתה לתמוך ברון חולדאי נגד דוב חנין, במירוץ המוניציפאלי לעירית תל אביב. מומלץ לקרוא.

דעתי האישית, הבלתי חשובה בעליל, יש להצביע לדוב חנין, כולל ובעיקר כל ה"קולות הצפים" כמוני, שמזה עשרים שנה לא ראו קלפי. הפעילו את שרירי הבחירה, הפעם זה משתלם אישית, גם אם חנין יצליח רק להעמיד אופוזיציה ראויה לחולדאי ואנשיו.

יחימוביץ סופגת ביקורת קשה על האופן בו הגדירה את חנין "בחור נחמד" בלשון הקטנה, אז המענה לכך צריך להיות בקלפי ולא בהתנצחויות בטוקבקים. בנוסף, לחולדאי קופת שרצים שחלק ממנה כבר זולג החוצה, אפשר להפשיל שרוולים ולהכניס את הידיים, הנחמדות, לתוך הביוב הזה, ולצאת עם שלל רב.

 

מכתב מעניין ביותר

 

יובל דיסקין, המרבה לכתוב מכתבים עקרוניים לראשי היישוב (זכור לנו המכתב המפורסם על כוונתו להלחם גם באנשים שלא עברו על החוק, אבל "לא חושבים נכון"), והפנינה האחרונה, התכתשות עם ראשי האוניברסיטה העברית בקשר לתוכנית לימודים מיוחדת לאנשי הארגון. העניין פורסם לפני שנה בערך ב"הארץ" והפירסום כניראה טירפד את הכוונה להקים חוג מקוצר לשב"כ, שבו יקבלו המשתלמים תואר ראשון בזק, בדומה לחוג בבן גוריון לפרחי טיס או קציני צה"ל או משהו כזה.

 

רבינוביץ הרקטור הרים רגליים אחוריות, והעניין נשר למגינת ליבו של דיסקין שפנה לבר-אילן כחלופה. יש להניח שההתנגדות של העברית אינה עקרונית (כל מי שלמד-עבד שם, יודע שהמוסד הזה בידיים של הממסד הבטחוני ממילא היה ונשאר), אלא בעקבות הפירסום המביך בעיצומו של המאבק על ה"חרם האקדמי" המפורסם, והסירוב נועד לצרכי יחסי ציבור כלפי חו"ל.

 

מכל מקום, יתכן שמדובר בכלל בעניין אחר, והוא התחרות בין הארגונים הצבאיים-בטחוניים של ישראל על יוקרה אקדמית. יתכן שהעברית קשרה עצמה לארגונים מקבילים, בעלי יוקרה מסויימת, לאותה מטרה, והם אלה שהתנגדו לקשרים עם השב"כ, הנחשב נחות בעיניהם. כך למשל, העברית היא הפטרון האקדמי העיקרי של המערך הלא קונוונציונאלי של ישראל (אב"כ); ויתכן שגם המוסד וצה"ל חוגגים שם בהסדרים מעניינים שלא עומדים בביקורת ציבורית.

 

השב"כ מתגלה, ככל שעוברות השנים, כארגון הכי מתון וסביר, בניגוד לתדמית שלו בציבור (ובגלל החיכוך הרב עם פלשתינאים, שזוכה לסקירה והתעניינות יחסית), לעומת מתחריו בתחום הבטחון. כך למשל, היתיי רוצה לדעת על ההסדרים של צה"ל עם האקדמיה, המודיעין של צה"ל, המוסד, המלמ"ב והמכון הביולוגי או הועדה לאנרגיה אטומית. יותר מענינים הם הקשרים של סוכנויות הגנה זרות (באמצעות קרנות וגרנטים) עם האונבירסיטה העברית, שעיקר קיומה תלוי ב"ידידי האוניברסיטה העברית", ארגון מסואב הפרוש על יבשות ומאגד תורמים ומעכרים זרים רבים, שונים ומשונים.

 מטריד אותי פחות איזה שהוא חוג מוגדר, לאנשי שב"כ, שייתן להם תואר כפי צרכיהם להשכלה כללית ואפילו לצרכי דירוג שכר בשירות הציבורי. בסך הכל, חוגים משונים לתואר ראשון קיימים עכשיו בכל מיני נושאים מוזרים, וברמה שנויה במחלוקת. תואר ראשון אפשר בהחלט לסיים ב 16 חודשים, אין לזה שום קשר לאיכות החוג והדרישות מן התלמידים. במקרה זה, באורח פלא, אני מסכימה לחלוטין עם דיסקין.  אך הייתי מייעצת לו לקחת במהירות ייעוץ בתחום ניסוח מכתביו המלומדים, כיון שנימוק כמו "אבל השב"כ מסכל פיגועים גם באונבירסיטה" נשמע, איך לאמר, קצת כמו פרוטקשן, או פניה ממשפחת אברג'יל. לא שזה משנה משהו, שכן גם האונבירסיטה העברית אינה מנמקת את צעדיה בצורה סבירה, אבל בכל זאת, למען מראית העין. 

נקמת החטופים

תינוקה של רוז-מארי

 

כאשר קראתי על החטוף הניגרי-ישראלי (מרעננה, איך לא), עלה בדעתי שאולי זו נקמה על החטיפה של שר התחבורה הניגרי, הרי מה שיוצא הוא מה שחוזר לבסוף. תשתיות.

 

זה מרגיע קצת לחשוב שגם על פשעים של חטיפה, אין התיישנות למעלה בבית הדין ההוא, שבו טענות התיישנות, כבישת עדות, או כל היוצא באלה – אינן באות בחשבון כלל.

 

קללה, ברכה, אפשר לבחור, ניראה שהפור נפל, ונכבל לשורשי האדמה ממש בתחתית הירקון, עם עוד "קורבן אדם" ישראלי מצוי, ילדה תמה וברה, תמיד הקורבן הרצוי והמועדף, חתמה את הגולל.

 

משהו מאפריקה פה בישראל, מלאכת קורבנות אדם וודו בכל מקום, ומפחיד היום להוליד ילדות ממש יפות, עם אמא בשם..מארי, או רוזמארי….

 

עגלה ערופה

 

אומרים שיש כפרה גם על דם נקיים שנשפך בטקס כזה, כמו שראינו השבוע, טקס שבטי, אטי, הקזת הדם מן הקורבן חשובה לא פחות מיציאת הנשמה בסוף, ורצוי בידי הוריה, גם זה מכללי הטקס, אפשר ודאי להיוועץ במומחה לענייני אפריקה, באוניברסיטה או בחוג לסוציולוגיה אם הם לא עסוקים בזה ממש באותו רגע, או אולי במומחים לאליסטייר קראולי, הקדוש-הפטרון של צה"ל, אפשר לאמר, או משהו כזה.

 

אומרים שאם יצליחו לגדל עגלה מהסוג ההוא, אפשר יהיה לרצוח, מה זה, מאות ילדות תמימות למראה, ולשחוט עגלה על נהר הירקון, שיהיה מצוחצח בקרוב, מה זה מצוחצח, כדי שיצאו הזקנים אל הנהר ויזעקו "ידינו לא שפכו הדם", וירוצו להופעה של מקקרטני או לתפילת ערבית, איש לפי טעמו בפולחנות וזבחי שוא.

 

רוז היא העולה הציוני האחרון….

או מבצע "שם הורד" ונפלאות גוגל

 

המוהיקני האחרון, שנחטף במגמה חיובית, להקים בית בישראל, אבא-סבא סבתא רבתא רבא, רצח פה רצח שם, משפחה ישראלית נורמטיבית, אמרה ויויאן, ובצדק גמור. ובלי ציניות. רוז צריכה לבוא לישראל, כי ילדות יהודיות גדלות בבית חם בישראל, כך שמע השופט בודאי, ומיתרי ליבו הרעידו לקול "התקווה" של העם הקטן והשרדן הזה, שהקים בית חם לילדות כאלה, בישראל. נתניה, בעגה צרפתית ודאי נשמע יותר טוב, לא שומעים את קולות רימוני הרסס שזורקים שם העולם התחתון. נתניה, אלוהים נתן, או משהו כזה, ואלוהים לקח. לקחיה, צריך לקרוא לה מעכשיו.

יהודי טוב כבר אמרנו זה חייל ישראלי מת, או ילדה ישראלית מתה שמספקת הזדמנות לבחון את הסונאר החדש, בעסקה ההיא עם אפריקה, אולי ניגריה, שההוא, המוצלח הזה מרעננה "סגר", יש לו קשרים בצה"ל ובתע"ש, ואשתו בטח מקדמת דו קיום ופמיניזם בחוג חברותיה, מי צריך לשאול מאיפה מימנו את הוילה, אפילו עליזה אולמרט לא שאלה.

 

מה זה ילדה אחת בשביל סונאר, מחיר מתקבל על הדעת, בהתחשב במשרות שהסונאר פתח ברעננה, והיצוא ושיפור הדירוג האשראי העולמי, והניסיון הקרבי של הסונאר. מחיר סביר בהחלט, יכתוב מחר בלוגר שסובל מעודף שומן קל.

 

וטוקבקיסט אחד, חצוף במיוחד, באתר "הארץ" כתב כך בפשטות "אני עם החוטפים", לגבי הניגרי מרעננה שהחבר שלו (בעל השם רון אייזן, השולח את גוגל לילד אחר שמצא את מותו בידי הוריו, או אולי לא, או אולי עלילה של גוגל שהוא מפליל כך את הלא מודע הקולקטיבי) נשבע ששכר לו חברת אבטחה אלף אלף, כולם יוצאי סיירות על פטריות הזיה, רוצחים עם לבן בעיניים. איך זה קרה ? וכבר מתברר שיש לו לאיש העסקים סכרת, מחלה אופנתית לאחרונה אצל אלה שנשבעו עד עכשיו "שאין להם אלוהים".

. אז אולי עכשיו הוא יושב עם דיקו ומעלים זכרונות מלונדון, לפני עשרים שנה, ומארחים כמה ילדות אפריקאיות טריות, פרחים קטנים, שאפשר לקטוף רחוק מישראל, ולחזור הביתה לחבק את הילדה, שחזרה הרגע מבית הספר ברעננה הירוקה, כאילו כלום.

 

 

לו הייתי חובבת קונספירציות….

 

ביקורת התקשורת

 

פרשת הילדה רוז הולכת ומתפתלת, ועקב הדיווח הלקוי של העיתונות, עוד מעט יהיה מי שישאל אם כל זה מוביל שוב לרצח רבין, ולקונספירציה ההיא. (זוכרים ? ראש השב"כ היה בצרפת בליל הרצח….).

 

הזוי ? אולי, אבל כך גם מצטיירת המציאות בפרשה זו, אם מסתמכים על דיווחי משטרת ישראל, העיתונות ומשרד הרווחה. הנה, משפחה שכזו, שבה נישא הסבא (שגילו מאד צעיר, אגב) לכלה הצעירה מאד, ואילו האבא הנבגד חוזר לצרפת ושם אולי כן ואולי לא מתעלל בבת היחידה שנותרה לו מנישואיו אלה.

 

בו בזמן, ועל רקע זה, מתגייסות רשויות המדינה  להעביר את המשמורת לידי האם, ויש להניח לא לפני שנערכו כל תסקירי פקיד סעד לסדרי דין כמקובל. כלומר, בית משפט ישראל מעביר ילדה לחזקת זוג, שבו האבא הוא גם סבא ומותיר את המשפחה "להתמודד". הסבתא רבא (היא בטח בת חמשים לפי גילי הילודה במשפחה הזו), משליכה את הילדה לפתחו של בנה (הסבא-אבא) אבל, במקביל להזנחה המרושעת הזו, כותבת מכתבים אסרטיביים מאד למועצה לשלום הילד, שלום הילד, נו באמת. ידה לא שפכה את הדם, כך היא מקווה לאמר במכתב.

 

ואילו האב-סב-בן החשוד ? אחותו, משום מה, נרצחת באותה תקופה (אחותו היא הקורבן ברצח המוזר ביותר בישראל – בקדיתא), על רקע מאד מוזר של שוד תמוה מאד (של שש מאות ש"ח, זוכרים ?), ואילו הרוצח הלא לגמרי הגיוני הזה, מתאבד בצורה נוחה מאד ממש לפני שנעצר ויכול לספר מה הניע אותו באמת. הכל ממש נחמד.ולגמרי במקרה כמובן.

 

אז לו היתי סופרת קונספירציות ידועה לשמצה, הייתי בודאי חושבת שכל זה קשור לרצח רבין. זה בטוח יותר הגיוני מההסברים ובעיקר ממדיניות הפירסום של משטרת ישראל והעיתונות.

 

בעריכה – בינתיים התברר שמאבק המשמורת ניהול בבית משפט בצרפת, אך בני הזוג הישראלים כבר היו פה עם שני ילדים חדשים.

טלנובלה מקבילה –  אוסמה בן לאדן בבית שמש

 

במקביל למחזה האימים ההזוי הזה, שרב בו הנסתר על הגלוי, אנחנו נחשפים ל"מפלצת בשק השחור" המככבת אחת לחודש בטלויזיה. זו, כזכור האמא הנוראה והמזניחה מבית שמש, שחוג הנשים הצנועות מידי שהקימה בבית שמש, גרר פשיטת קומנדו על ביתה ופגיעה באמהות שלה ובילדיה. בינתיים ביתה הבכורה שניראית די בסדר ממבט שטחי של ראיון בטלויזיה (עד כמה שאפשר להבחין במשהו בראיון זה), מבטלת מכל וכל את הטענות. גם שם אפשר לתהות על הקשרים לרצח רבין, או אולי ארלוזוב, מרוב תעלומות מוזרות. ה"כת", כאמור, נשים שהפכו לקיצוניות משיחיות דתיות, השיתו על עצמן חומרות צניעות גדולות יותר מאשר החרדים ומכאן הכינוי "טאליבניות"

בעלה של המפלצת בשק השחור הוא כניראה איש חיל האויר (??). כאמור לו הייתי חובבת קונספירציות הייתי שואלת אם יש קשר בין הקומיקס הזה, ובין החשדות נגד גדעון ארן, גיסו של אולמרט מהאקדמיה, שהתמחותו היא בכתות מילנריות וכתות דתיות קיצוניות.  מבולבלים ? חכו לפירסום הבא של התקשורת הישראלית, שהתמחותה בעצם היא ב"סודוקו" ולא בדיווח.

 

 לא מצחיק

 

האמת, לולא זה היה אמיתי, זה היה מה זה מצחיק.

 

הפירסומים על העולם התחתון

 

לא שונה הדיווח המותח בפרשת אברג'יל, מלא רימזוזים וסבטקסט למביני דבר בלבד. גם כאן, שורה של דיווחים חלקיים ומוזרים, החל מהרצח בבת ים (שם ישבו בשורות הראשונות של היציע חוקרי יאחב"ל, כניראה במסגרת החקירה האמריקאית בכלל), ועד לכותרות הענק על ההסגרה לארצות הברית. מסתבר  –  ואולי רק אני לא ידעתי, שאברג'יל זה ההוא מהבנק למסחר, עם אתי אלון שכמעט הובילה טרנד בחימצון חלקי חדש ותספורות קארה (ציפי לבני ניסתה להעתיק ולא הצליחה לשחזר את השורשים).  ויש בטוקבקים רחש בחש, ורימזוזים על העסקה עם טלנסקי, הקשורה או לא קשורה לאברג'ל,  וסיכם יגאל כהן – "משטרת דיכטר כמו סרט של לואי דה פינס". אז טוב, לא בדיוק, הזאנר ניראה לי שייך יותר לאקס פיילז אך מצולמת ובעיקר משודרת על ידי מפיק עם פרקינסון ואלצהיימר גם יחד..

 

בהזדמנות אחרת, מבט רציני יותר על רשויות הרווחה של ישראל – מסורת ג'יימס בונד או הרוזן דרקולה ?

 

זוטות

 

כללי הבית

 

– אני מתנצלת מראש ובדיעבד לכל אלה הכותבים לי לשאול מדוע הם מקבלים הודעת שגיאה כאשר הם מחפשים לינקים ספציפיים לפוסטים שפורסמו (ונמחקו). מאחר שאני כבר ארבע שנים פה, אולי ראויה תזכורת, שבדרך כלל נהגתי למחוק כל פוסט כמעט לאחר 48 שעות למעט כאלה שניראו לי ראויים לאיחסון. זה לא נגד אלי אשד (כפי שהוא כתב באיזה מקום- שיש לי נוהג מצער למחוק פוסטים שהוא הגיב להם…), זה לא נגד אף אחד, וזה גם לא מחמת פריצה מסתורית לבלוג שלי. בעיני בלוג זה באמת בלוג, כלומר יומן רשת, ולא עיתון עם ארכיון קשיח. מבחינה טכנית, מאחר שעדיין אי אפשר לדפדף באינדקס (בעמוד העריכה) ישר לפוסט מסויים, אלא צריך לעבור עמוד עמוד אחורנית באופן מייגע, אני מעדיפה לא לאחסן הרבה פוסטים). זהו, עד כאן. ובעצם, זה אולי המקום להזכיר כלל בית נוסף – כל בקשה למחיקת שם, פוסט, אירוע, טענה או כל כיוצ' מתקבלת ללא צורך באיומים ותחונונים, במידה והכותב מבסס עילה אישית (ולא הסתייגות מעמדה, דעה וכולי). עד כה קיבלתי כחצי תריסר פניות כאלה, וכולן נענו.

א.א.א. מלשכת משפחת הפשע

היום מתפרסם בעיתונות שאימפריית העולם התחתון של משפחת אברג'ל קורסת בעקבות חקירה של סוכנות הבילוש הפדראלית דוקא. נותרו משפחות אלפרון ואבוטבול, כך אומרים, ובזה – תסתיים תקופה, אולי עידן זוהר, של ידועני העולם התחתון. להזכיר לציבור הקדוש, משפחות הפשע ככבו בתקשורת כגיבורי תרבות או אולי גיבורי על, ובית המשפט העליון של ישראל אישר להם לשכור שירותי אבטחה (כאשר אינו מתערב למשל לאשר רשיונות נשק אישי לנשים המאויימות על ידי בני זוג).

 

ה"סיוע" האמריקאי במיגור הפשע אינו בבחינת צדקה או מעשה של "השומרוני הטוב", כאמור, כל הארגונים הללו פשעו גם באמריקה בשלב כזה או אחר, ויותר מכך ישנן זיקות פולייטיות ועסקיות בין גורמי הפשיעה הללו ובין "לובי" ישראלי-אמריקאי שנזקק לשירותים כאלה ואחרים בכל מיני שלבים.

 

מבחינת האמריקאים ישנה חשיבות לכך שתהיה להם שליטה כלשהי בפשיטה על הארגונים הללו המחזיקים במידע מעניין ורלוונטי בשתי המדינות.

מעולם הזוהר לספר "הזוהר"

אותי משכה נקודה נוספת, שולית למדי, בסאגה של "משפחות הפשע" המתוקשרות הללו המצטלמות כל הזמן בטלויזיה. התבוננתי למשל ב"חווה" של משפחת אלפרון (נידמה לי), וקראתי את התיאורים על "הזולה" של אברג'ל בערד, והתרשמתי מצורת החיים של ארגונים אלה בישראל, בניגוד למקביליהם בעולם הרחב. החוות האלה הזכירו לי את המתחמים של אבו סייף ופרדס דקה" ביפו, פינות פסטורליות של טבע פראי, בעלי חיים המשוטטים בין יחידות המגורים המהוות ביחד מעין "קיבוץ" אורגאני-אקולוגי, או "זולה" אופנתית שאנטי בכרכור או בגליל. לצד הפשיעה אפשר למצוא חלב עיזים טרי הניתן לכל דורש, סוסים, ומיני עופות ותרנגולות המפיקים ביצי חופש, כולל שליו, ותרנגול רגיל. ממש פרמה-קלצ'ר בחזית הניו אייג'.

 

בנוסף לכך, מתגלה מעין סגנון רוחני של יהדות ניו אייג', מעט מיסטית וחסידית, בקרב הנציגים של משפחות אלה, ולא בכדי הפכה ה"כיפה הלבנה" של הפושע בבית המשפט לקריקטורה מקובלת. אכן, בצורה כלשהי מרגישים עבריינים אלה כי הם "לא שכחו להיות יהודים", ויותר מכך, יהודים חמים המבצעים אולי מצווה הבאה בעבירה או מתגוננים בסך הכל ממתקפה כזו או אחרת. נזכרתי בדמות מסוג זה, שמואליק ס. שהכרתי בלוס אנגלס כיון שהיה בן למשפחת שכנים מעיירת הולדתי רחובות. שמואל ס. (נידמה לי שכבר חזר לארץ לאחר שנשפט בקליפורניה על זיוף כסף), הסתובב מוקף ב"חיילים" ועבר במועדונים מפוקפקים לצרכים ,עסקיים, אך במכוניתו תמיד היתה מונחת כיפה לבנה גדולה זמינה, וספר "זוהר" ענק ומבהיק. זה לא היה ציני לחלוטין, כיון שאין לזה אפקט על משטרת ארצות הברית כמו שיש בארץ לאביזרי דת, אלא משהו המזכיר את האיקונות והצלבים הענקיים בביתיהם של מאפיונרים איטלקיים, והרגשנות הנומינוזית שמלווה כניראה רוצחים קרי לב, כאשר זה בא למסורת דתית. שמואליק הזה, בעל כריזמה מסויימת, היה אח של מדען ברפא"ל, וגיס של אחת המשפות העשירות בשפלה הפנימית. לזכותו, כך אמר, כל מיני "טובות" שהוא עשה לשגרירות בוושינגטון, כאשר צריך היה את כישוריו. כל זה לא עזר לו, כניראה, לעמוד מול בית המשפט הפדראלי, ואולי אף עמד לו לרועץ כאמור. מכל מקום, יש להניח שלא איבד את הכיפה הלבנה וספר ה"זוהר" גם לאחר שהזוהר בעיסוקיו הססגוניים התפוגג.

 

אפשר כמעט להכריז על "זרם" חדש, אורגאני ומקומי, של יהדות מתחדשת. פשיעה, פטריוטיזם מסוג מסויים, דרכון אמריקאי, חווה אורגנית מרובת חיות, ירקות ועשבי תיבול, ביחד עם אמונה מאגית בסמלי דת ובהשגחה פרטית שאינה מפשפשת בציציות. בהחלט סימן חיובי של השתלבות במרחב.

 

 

התפלמסות טוקבקית עם יוסי דר (בגלל שאי אפשר להגיב).

 

טועה יוסי דר טעות מרה כאשר הוא קושר את המגמה המסוכנת של ביטול הפרטיות עם מיגור עבירות מין ופדופיליה. יוסי טוען, בקצרה, שבאנגליה לא אוכפים טוב את החוק נגד עברייני מין כי אין תעודות זהות. והנה, בישראל שבה כמעט לכל אזרח יש צ'יפ המאפשר מעקב אחרי תנועותיו, טלפוניו, אימייליו ומחשבותיו, שיעור העבירות בענף הזה הוא מהגבוהים, והייתי מוסיפה שרבים מן העבריינים הכבדים אף מועסקים כלאחר כבוד בשירות הציבורי חרף או אולי בגלל התחביבים המיניים שלהם. לעומת זאת, שיעור עבירות המין בירדן למשל נמוך, ולא בגלל דיגיטליזציה של תעודות זהוי אלא בגלל נורמות חברתיות אחרות, המעלות את מחיר הפשיעה הזו לרף בלתי נסבל. או כפי שאומר הבדואי המקומי, אם מתלוננים על עבירת מין נגד קטין בתוך הכפר, החשוד פשוט נרצח. חד וחלק. גם אם אין לו בכלל תעודת זהות.

 

מסוכנת בעיני המגמה החדשה להשתמש בפחדי הציבור מעברייני מין ופדופילים כדי לגרוע משמעותית מזכויות האדם והאזרח במערב. למשטרה יש אמצעים להתמודד עם פדופילים, אלא שאין רצון פוליטי לעשות זאת.

להיפך, מדאיגה המגמה להשתמש בראיות מחשב להפללת אזרחים, הרי אין קל יותר מאשר להנפיק ראיה כזו גם נגד אדם חף מפשע, בפרט על רקע של רפיסות מוחלטת באכיפת האיסורים הללו.

 

ישראל, שבה יש שליטה מרכזית מן הגבוהות בעולם באזרח, באמצעים אלקטרוניים ואחרים, מוכיחה שאין כל בסיס לטענה שהיעדר שליטה כזו מעודד טרור או פדופיליה. אנגליה אינה זקוקה לייעוץ מישראל, ויש טעם לפגם בכך שאזרחים בעולם הרחב תמיד מזהים את הגריעה בזכויותיהם עם זעקות השבר של נתניהו (על הטרור) או טיעונים משונים על פדופיליה מצד המדינה שמובילה בתחום הזה, ואף ביצואו למדינות אחרות. והכי לא נכון בעיני, זה להשתמש בדיון החשוב בעבירות מין כדי לקדם נושא שונה לחלוטין, כאילו תחום עבירות המין אינו ראוי לדיון בפני עצמו ולא בתור מנוף לקידום הסדרים שנויים במחלוקת.

 

בקיצור, לא רציני.

it takes a village

 

הגליל

 

לפני עשרה חודשים עשיתי מעשה, חלוצי במקצת, ועקרתי מתל אביב הסואנת לשדות הגליל המוריקים. האמת, לא מאהבת מרדכי עשיתי את הצעד, אלא מאימת המן (במקרה שלי ראובן גרוס ופרשות ישנות), אך משנטלתי את מעט מטלטלי ועברתי, החלטתי לעשות זאת בלב שלם ובשמחה.

 

בשל הבהילות, לא הייתי מאד קפדנית בבחירת המושכר שאליו הגעתי, ידעתי מנסיונם של אחרים, שכדאי להשתכן באופן עראי במקום רצוי באופן כללי, ומשם למקד את החיפוש לאזור המתאים, מבחינה תעסוקתית ואחרת. וכך נחתתי בכפר שכוח ובלתי מוכר בפאתי כפר תבור, יישוב בשם שדמות דבורה. (שהוקם, כך כתוב, בידי קבוצת מתיישבים מגרמניה, ערב פרוץ מלחמת העולם והשואה).

 

התוכנית הכללית השתבשה כבר בהתחלה כאשר לקיתי, בשבוע השני לבואי, בדלקת ריאות, כניראה מעודף חמצן ואויר נקי. אחרי הכל, הריאות התל אביביות מסתגלות לשיעור פחמן דו חמצני מסויים, הנפלט מאוטובוסים ועסקים קטנים, ולפתע מוצפות הריאות באויר נקי, נבגי צמחיה לא מוכרת, וכל מיני דברים בריאים שהריאה התל אביב לא מזהה. בגילי המופלג, ההחלמה מדלקת ריאות היא עניין של מספר חודשים, וכך הכנתי עצמי לישיבה בטלה בבית מט לנפול בלב הכלום. גם אז לא נפלה רוחי והחלטתי למצות את הטוב מן המצב המשונה.

 

דוגוויל

 

ניצנים ראשונים למה שיתפתח, הדומה במקצת לסרטי אימה על עיירות קטנות בדרום ארצות הברית, ניראו כבר בסצינות הראשונות. כלב משוטט, נחמד למראה התלווה אלינו לגינת השעשועים, וניכר שהוא מהווה מקור התעללות ושעשוע מסוג מסוים, לבני הכפר. לקחתי את הכלב הנחמד בתקווה להציל אותו, כמקובל בתל אביב, וזכיתי מייד למטחי בוז ושינאה מבני המקום, כאשר שללתי מהם את ההנאה היחידה, כך מסתבר, להעברת הזמן בגינה. הכלב היה קטום זנב (מהתעללות, מסתבר), ומלא פצעים בגולגולת מאבנים כבדות שהושלכו עליו. המיסתורין התגבר כאשר הוטרינרית הנחמדה שלחה רמזוזים כאילו הוא שייך לאחד מאושיות המקום, שמאס בו, אך במקום לדאוג לו, פשוט השליך אותו החוצה והתכחש לאחריותו. האירוע המשמעותי הבא היה מיסתורי ומדאיג יותר. נערה ששכרתי כדי לסייע בשמירה על בני, (עקב החולשה מהאנטיביוטיקה), יצאה יום אחד מן הבייביסיטר, ובבוקר גיליתי שמונה מאות ש"ח חסרים בארנקי, מסמכים ו…סיגריות. סדרה של בירורים, משטרה, שיחות הורים, העלתה שמספר שבועות לפני כן פשטה המשטרה על המושב ובצעה חיפושים ומעצרים של כמה בני נוער (המדובר בגיל 15 ומטה…אגב), בחשד שהם מקיימים מעין "כנופיות גניבה" בשיתוף עם ילדי מושבים אחרים, ופורצים לבתים, ואף, לא עלינו סוחרים ומשתמשים בסמים. ימ"ר טבריה ביקשו ממני בדיסקרטיות בטלפון לשמש מעין "מודיע", אם ארצה בתשלום כלשהו, אך סירבתי להצעה הנדיבה. הורי הנערה שהגיעו לביתי הסבירו לי ש"תופרים לה תיק", ומי הם התופרים ? הותיקים, הייקים האלה, שמצאו להם שעיר לעזאזל. המשך הבירור העלה כי הכפר המוריק והפסטורלי שקוע בסכסוך עמוק וחריף, בין חמולות וכנופיות.

 

באופן כללי, המושב (כמו רבים באזור) מושתת בעיקר על "שריפים", או מעין בעלי אחוזות שהם החקלאים הותיקים, שחלקם התעשרו מהפשרת נדל"ן, וקבוצת מג"דים, בדרך כלל פורשי צה"ל בגיל 35 שסדרו לעצמם תנאים מופלאים, תמורת שירות קצר ולא מסעיר במיוחד בצה"ל, בגדוד שריון, תחזוקה או משהו כזה. אלה מאכלסים את "ההרחבות", ופשוט לא עושים שום דבר, חוץ מאשר לטפח את הכושר ולצאת לקמפינג כזה או אחר.

בקיצור, במקום כזה, אדם כמוני, אשה, חד הורית, וכל השאר, זה אוכל בשרשרת המזון, או "פרי מוזר" שתולים על אחד מעצי הזית, לשם השעשוע. וכך היה…

 

שיחה עם יו"ד הועד

 

לאחר פרשת הפריצה והשיחות המדאיגות עם ימ"ר טבריה, התחלתי לנעול את כל החלונות והדלתות. האמת, שבכל שנותי ביפו, בלב עיר הגניבות, לא סגרתי ככה את הבית. שוחחתי עם יו"ר ועד הכפר, אחד בן זאב מאותה חמולת שריפים מקורית שהקימה את המקום, והוא פתח את השיחה כך –

"שלום, מדברת איריס, השוכרת החדשה…קיבלתי את הטלפון מחיים, בקשר לפריצה שהיתה לי פה…"

-"אה, את ה"חד הורית " ?

-"אם תרצה, כן, אפשר לאמר.

-"לפני שאת שואלת אותי מה שאת רוצה, אפשר להגיד לך משהו, אבל בלי שתיפגעי…כן ?"

-"אם אתה הולך לפגוע אז אולי כדאי שלא תגיד…"

-"הה,הה…אני נשוי שלושים שנה, ואף פעם לא בגדתי באשתי….רק שתדעי".

-"ולמה אתה אומר לי את זה ?"

-"את יודעת, חד הורית…"

-"חד הורית ו …"

-"פשוט שתדעי אני לא מחפש להתפרפר…"

 

וכך זה המשיך והחמיר. כאשר צלצלתי יום אחד לשכנה, אשת המג"ד, לשאול אם ראתה משהו שהשארתי בחצר, היא ענתה בשובבות "למה לא תשאלי את בעלך ?". השבתי בתמימות מטופשת "אבל את יודעת שאני פה לבד."

והיא חידדה את מוחה והשיבה בתחכום "נו, בדיוק.". וכך נתקלתי בשורה של אמצעי השרדות כפריים, אבוריגינים, של נשים המחזיקות בבעליהן כאילו היו גלגל הצלה במים סוערים, ולא בכדי. האחת, איך לאמר שמנה קצת, שנישאה לרוסי טמיר ומעפעף, הודאגה שמא הוא מפגין התעניינות יתרה כאשר הוא מביא את בנם לשחק, ומייד טענה בפניו שלא החזרתי לה מאה ש"ח, ואיחדה את המשפחה סביב הגנבת…וכך הלאה, משעשע למדי, לולא זה היה אמיתי.

 

עד שיום אחד קיבלתי אפילו טלפון מהמועצה המקומית, מעובדת סוציאלית בשם המתפנפן זיוית, ששאלה לשלומי. "שמעתי שיש חד הורית במושב….אני תמיד מתקשרת לחד הוריות, כי בשבילי זה משפחה בסיכון, ואני יכולה להציע לך כל מיני הטבות.". ואכן, חד הורית במושב הזה היא בהחלט משפחה בסיכון, אמרתי לה.

 

העניינים מתחממים, כרישי הנדל"ן של הגליל התחתון

 

בסופו של דבר, מאחר שכבר עלינו על השרטון הכפרי הזה הרבה מעבר למתוכנן, החלטתי לסיים שם את השנה, ולהנות לפחות מן הבריכה שצמודה בדיוק לבית העומד להריסה שהשכירו לי, התל אביבית הפרייארית במחיר כפול ממחירו. אך כאן התברר שלבעל הבית היו מראש תוכניות אחרות. ההשכרה, מבחינתו היתה – כמו אצלי – סתימת חור עד להריסת הבית מן היסוד, ומעולם לא התכוון לממש את שנת השכירות. בכל יום שחלף התמוטט חלק אחר בבית, הקירות נבקעו וגושי טיח נשרו, המזגנים הישנים ודוד המים התפוצצו, החשמל החל להשתולל ולפוצץ מכשירים ונורות בקולות רעם שלא היו מביישים את החזבאללה, והתחלתי לחלום שיום אחד נקום והתקרה קורסת עלינו. כדי לזרז את היציאה, לאחר שבעל הבית כבר "סגר" על הריסה ושיפוץ, נוכחותנו – החד הורית מתל אביב –

הפכה לנטל כלכלי מבחינתו. או אז התחלתי לגלות את עומק הכפריות השורשית של המקומיים. מסתבר ששדמות דבורה עם חמולות החקלאים שלה אינה נופלת בתל אביב עם פרשיות הראובן גרוס שלה, אבל בקטן כמובן. שעוני מים המפיקים נחלים של אשדות יקרי ערך (כך אומרים לנו) מסווגים כ"מים חקלאיים", החשמל מצוי בתוך הבתים כך שמעולם לא ביקר שם מישהו לבדוק את המונה (גם בעניין זה ביקש בעל האחוזה להפיל עלי שנים של אי קריאת מונה, למה לא ? התל אביבים ישלמו), ארנונה – זה רק ל"זרים", כושים ויהודים..וכך הלאה, עיסה שלמה של שחיתות קטנה וכפרית. תגליות אלה הסבירו לי יותר טוב מה מצאו בני הנוער המפונקים שם, הנוסעים הלוך וחזור מחוגים לחוגים בג'יפים יקרים, לעסוק בפשיעה חמורה. הם פשוט ממשיכים את המסורת ולא מבינים מדוע המשטרה מתרגזת עליהם, אך מתעלמת מהדברים הגדולים באמת.

 

צריך כפר

 

שבועות לפני שיצאנו מבית הרוחות הזה, קיבלתי מספר פניות ממקומיים בקשר לכלב, ההוא, שהיה למשיסת הכפר במשך חודשים עד שחילצתי אותו. בינתיים, לאחר שזכה לבית וליחס אנושי, צמח הכלב והפך לזאב מטופח ומרשים מאד. "אולי את רוצה למסור אותו ?" שאלו אותי לפחות ארבעה תושבים מבוססים, והציעו את עצמם בתור הבעלים החדשים. בנו של המג"ד שגר בשכנות צעק מן החצר "הוא שייך לשדמות דבורה", כניראה ציטט את דברי מועצת הראיסים המקומית.

 

כאשר נכנסנו לבית הרוחות המתמוטט, אכן חלמתי חלום, מאותם חלומות שמקפלים את החוויה הקשורה למקום, ומשמעותם מתגלה רק לאחר מעשה. החלום היה מחולק לכמה "סצינות" ההולמות סדרה של טווין פיקס או משהו כזה. בפרק הראשון, אני נמצאת מאחורי הבית ונחיל דבורים תוקף אותי. מעבר לכביש עומד בחור, או איש, וצועק לי לעבור לצד שלו, אני רצה באימה ומצליחה איכשהו להחלץ מן הדבורים. בפרק השני, פרצוף ברור ויפה של כלב זאב מתקרב לפני, ממש נושם עלי. בפרק השלישי, אני מגלה בבית, על הרצפה חמשה חלזונות ללא "בית", (בלי הקונכיה), ואינני ידועת מה לעשות בהם. לבסוף, לאחר שאני מהרהרת וקצת נגעלת, אני מרימה אותם כל אחד לחוד בזהירות ומכניסה אותם לאקווריום, כי מתברר שהם דו חיים וזה טוב להם. בפרק האחרון, והחותם, אני יוצאת מהריסות הבית הזה, שקרס ברעידת אדמה, וחוזרת רגע אחורה להוציא משם זוג מכנסיים שאני אוהבת במיוחד, המבצבצים מבין ההריסות.

 

it takes a village

 

משרד האינטרסים

 

 מה מלחמה ?

 

למזלי הייתי מוכנה לפריצת מלחמה סתם כך בקיץ, עם פתיחת האולימפיאדה. כמה ימים לפני כן, עבר איזה שכן של מכרה, אחד שמחובר ל"צינורות עליונים" מחמת אמונה אדוקה מידי (כמקובל בחבל זה של ישראל), ובשר לנו שבאותו יום ה – 8 8 8 המפורסם, תתחיל מלחמת העולם השלישית. הסצנריו שלו היה קצת שונה, אך השחקנים דומים. אמריקה, רוסיה, ישראל, איראן…והבונוס – סין. כך התבשרנו שתוך כמה חודשים הארץ מתהפכת, ובמשך כמה שעות הגינו בזה, ספק בצחוק ספק ברצינות.

 

מצער מאד לקרוא על המתרחש במרכז אסיה, והאוסטים הפכו ממשים עבורי רק אחרי קריאת ספרו של גוהן לה קארה (המשחק שלנו). הגיבור של לה קארה נשלח אי שם לקווקז, ולבסוף, כמובן ביחד עם רומנטיקה אפלולית ונואשת, הוא סוטה ממשימתו ונקלע למלחמה הצודקת של העמים המדוכאים (האוסטים והאינגושטים) לעצמאות מהשד יודע מי.

 

האמת, קשה לגבש עמדה ברורה בסכסוכים שהמידע עליהם קלוש או מוטה מאד. אך מתגובת ארצות הברית וישראל, יתכן שמדובר פה בפרלוד מעיק לאיזו פעולה לא אחראית באיראן. בעוד רוסיה "עסוקה" בעניין זה, וסין עסוקה באולימפיאדה, משחררת רייס הצהרה התומכת בעקיפין בפעולה ישראלית. אולמרט הוא בהחלט ברווז צולע מאד, וגם כשהוא לא צולע רשמית, זו משענת קנה רצוץ בעניינים אלה.

 

אם אכן יתגשם איזה מחטף הרפתקני, לפני הבחירות בקדימה ובאמריקה, אפשר רק להתפלל שזה לא ייגמר באסון גדול, אלא באסון קטן. השליטה באירועים כאלה היא אפסית, מבחינת האזרח הקטן המשמש "פיון" במשחקים של הגדולים. גיאורגיה נזכרה לפני שנה בערך בהקשר לקריירה החדשה של המודח גל הירש, גיבור חזית לבנון 2. זה לא נשמע טוב אז, ועכשיו אולי התמונה מתבהרת. הגנרלים שלנו – בעיקר המתוסכלים שלא קיבלו קידום או איזה רשות מקומית לחרב – פורקים את היכולות שלהם במקומות נידחים בעולם.

 

עריצים

 

מקבץ אקראי של צפיות בטלויזיה מפיק שלל מעניין, בעיקר בערוץ 8. תוכניות על הפרעונים והפירמידות, תוכנית על ההתנקשות בהיידריך בשנת 1942 ולבסוף תוכנית מעניינת מאד על הקיסר הראשון של סין שאיחד אותה תחתיו ויצר את האומה המוכרת לנו כיום כסין. ביחד מקבלים תמונה לא רעה על אימפריות ומלכויות גדולות, ששאפו לחיי נצח. פרעה רעמסס, כמו קיסר סין הראשון וכמו החונטה הנאצית, שאפו לאחד את העמים בשליטתם תחת רצון אחד, שהוא רצונו של עריץ. את הכוח הרב הפורץ מאיחוד הכוחות הללו לכדי יחידה אחת ונרצעת, הם רתמו למשימות ענק שמטרתן היתה הנצחתם שלהם, כבני אלים המטבאים את "רצון האומה". הישגיהם מהווים אכן אבן דרך בהיסטוריה האנושית, בעיקר הישגים ארכיאולוגים (הפירמידות, חומת סין, ארמונות הקבורה של קיסר סין, והכבישים הנאצים הידועים) וגם בהישגים ביורוקרטיים. כל עריץ כזה הגה שיטת ממשל שתהלום את שאיפותיו. אך לבסוף כל אותם "בני אלמוות" מתו, בדרך כלל מוות די מכוער, וגם העמים עליהם שלטו שקעו מתהילתם, והפכו חלק ממשפחת האומות, עם ירידות ועליות.

 

אל מול התרבויות האלה אני מציבה את מה שאני רואה כאתוס יהודי, והוא הפוך בתכלית ההיפוך. פלורליזם (חלוקה לשבטים מראש), התנגדות טבעית למלכות לטובת שלטון מבוזר (שופטים וכוהנים מקומיים), היעדרה של שיטת משפט אחידה (אין "תקדים מחייב" בהלכה). מחיר האתוס הזה הוא סכסוכים אינסופיים, המוכרים לנו מאד, אך אפילו במדד השאיפות של העריצים (חיי נצח לאומיים), השיטה מתבררת כמנצחת או לפחות שקולה לעריצות מאוחדת ואחידה תחת "רצון אחד" המגלם את רצון האל.

 

המנהיג הכי דומה לאותם מלכי-על הוא משה, אבל גם הוא הורד למדרגה של פוליטיקאי על ידי מתנגדיו, סבל ממחלוקות ומרידות, ואפילו אחותו לא ממש לככה את עפר רגליו. זוהי חולשתה וזה גם כוחה של היהדות במבחן השנים. הקונספט של אחדות ו"מלכות" (שאיפיין למשל את שלטון משפחת שרון) מתגלה כהרסני מאד לעם הזה.

החולשה מתבטאת בכך שקל יותר להשיג שליטה חיצונית על ידי "הפרד ומשול" בציבור מסוכסך ונטול הגדרה משותפת מוצקה.

.

 אלינו תשוקתם

 

כדי לשרוד בישראל, צריך אדם לבחור את לשכת האינטרסים שלו, ולסבול את הוקעתם השקטה והחמוצה של סניפים אחרים, המתקנאים ב"תנאי השירות" המועדפים. לשכות אינטרסים שונות פועלות בישראל, מטעם מעצמות וארגונים שונים, המתחרים על השפעה באזור. לעיתים, אפשר לשקול מעבר על רקע אידיאולוגי או כספי. במקרים מסויימים, יכול פעיל הלישכה לעבור למדינת האם, בעיקר כאשר "נשרף", התבלה, התעייף, או הסתבך. 

האמריקאים, כדרכם, מאד מחושבים כלכלית בהשקעה שלהם במשרדי האינטרסים. כך אני למשל, בתור אחת ש"טופחה" בימי קרן פורד, הספונסורים רוצים את "תמורת הדולר שלהם" כמאמרם. הם אמנם מבטיחים ונותנים הרבה קידום מקצועי, וגם תגמול חברתי וכלכלי, אך כקפיטליסטים, אין חופשות לידה, למשל ואין פרישה מוקדמת.

מלגות מסויימות דורשות כערבות את השחלות של המילגאית, למקרה שהיא לא "תיתן את חלקה" בעסקה עד הסוף. מאחר שהם שולטים לחלוטין בשוק העבודה הישראלי, יש להם אפשרות לממש את העסקה השטנית הקטנה שלהם, עם "המשתלמת" הנבחרת.

 

קרן פורד, כדוגמא

 

Another American academic, Joan Roelofs, in Foundations and Public Policy: The Mask of Pluralism (State University of New York Press, 2003) argues that Ford and similar foundations play a key role in co-opting opposition movements: "While dissent from ruling class ideas is labeled 'extremism' and is isolated, individual dissenters may be welcomed and transformed. Indeed, ruling class hegemony is more durable if it is not rigid and narrow, but is able dynamically to incorporate emergent trends." She reports that John J. McCloy, while chairman of the Foundation's board of trustees, "…thought of the Foundation as a quasi-extension of the U.S. government. It was his habit, for instance, to drop by the National Security Council (NSC) in Washington every couple of months and casually ask whether there were any overseas projects the NSC would like to see funded." Roelofs also charges that the Ford Foundation financed counter-insurgency programs in Indonesia and other countries.

 

איך משתחררים מ"חוזה יוקרתי" עם משרדי אינטרסים כאלה או אחרים ? על כך בפוסט הבא :))

מדלן מקקאן, רשתות זנות ילדים

מקקאן, ממציאות להזיה

 

הארץ מצטט היום ידיעה מהדיילי טלגרף האנגלי, המחזירה לכותרות את החטיפה המתוקשרת של מדלן מקקאן, ביתם בת הארבע של זוג רופאים אנגלים, בזמן ששהו בנופש בפורטוגל. משהו תמיד נוגע לליבי בסיפור הזה, בגלל עובדה שולית יחסית, שנזכרה במאמרים קודמים. למדליין, כמו לי, יש כתם באישון העין (הנקרא "קולומבה"), זהו "כתם לידה" נדיר הנראה כאילו האישון "נוזל" קצת לתוך המעגל של החלק הצבעוני בעין.  

 

הידיעה החדשה חוזרת למזכר מודיעיני זנוח מתחילת הפרשה לפני למעלה משנה. שם מצוטט מקור מודיעיני אנונימי שקושר את היעלמות הילדה ל"חטיפה מוזמנת" של רשת זנות ילדים ופדופיליה מבלגיה. המידע הזה היה בידי חוקרי הפרשה מלכתחילה אך לא היה לו המשך משמעותי.

 

כזכור, בשלב השני של החקירה "התלבשו" החוקרים המקומיים, בפורטוגל, בעיקר על ההורים, אשר הוחשדו בתחילה בהריגה רשלנית והסתרתה; ולאחר מכן ברצח עד שזוכו מכל אשמה. מן התכבות הבריטיות האחרונות עולות גם האשמות של טיוח מכוון בפורטוגל מצד גורמים הקשורים איכשהו לחטיפה, בקיצור "סלט שלם" שלא יצא ממנו כלום, חוץ מעוגמת נפש לכולם, וכמובן, הילדה טרם אותרה ואין קצה רמז לזהות החוטפים או למקומה.

 

האירוע מחזיר את הדיון לנושא הזנוח והמודחק של רשתות זנות ילדים המתמחות בחטיפה או רכישה של קטינים, כולל ילדים בגיל הרך, כדי לסחור בהם לצרכי מין שונים ומעוותים. הצרכים נעים בין זנות, פורנוגרפיה ועד ל"סנאפ" ורצח. מספר הילדים הנעדרים והחטופים הולך וגדל, ומימדי הבעיה עצומים כיום אך אין התמודדות חברתית, פוליטית ומשטרתית הולמת. האו"מ עוסק בנשוא בשנתיים האחרונות, אך גם בשורותיו התגלו סימנים לסחר בילדים (פרשות שבהן עורבו חיילי האו"מ – כוחות השלום שלהם בעיקר באפריקה – בסחר בקטינים לצרכי זנות), כך שנגרמה פגיעה משמעותית ליוקרת הארגון וליכולתו לפעול בכנות למיגור הבעיה החדשה-ישנה.

 

בעיה נוספת בתחום זה היא לקונה רצינית במישור אכיפת החוק, הקרימינולוגיה ומדעי הנפש השונים (פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ועבודה סוציאלית) לעדויות שורדים וניצולים. טענות של בוגרים או בוגרות, בני נוער ומבוגרים יותר, שהם היו קורבן לרשתות ניצול של ילדים לצרכי מין, נתקלות באופן שגרתי בפסילה וחוסר אמון, גרוע מכך, לעיתים קרובות העדות גורמת להתנכלות במסווה של "טיפול", כלומר, היא מהווה מעין אינדיקציה למחלת נפש או שקרנות פתולוגית. הסטטיסטיקה של חטיפות ילדים ועבירות מין נגדם (למשל המספר העצום של תמונות פורנוגרפיות, חלקן אלימות מאד, של קטינים וילדים בגיל הרך) מאששת קיומה של בעיה פלילית וחברתית חמורה. אך, באורח מוזר, המידע הזה אינו מחלחל לתובנה שאם קיימים כל כך הרבה חומרים פורנוגרפיים של ילדים, משמעות הדבר שיש הרבה שורדים, קורבנות, ואנשים שחוו זאת והם מעידים על כך. כמובן, מקרים כאלה אף פעם אינם נקיים או סטרילים, ונוח יותר למיין את העד כמשוגע/ת, בפרט כאשר התיאורים הם בלתי נסבלים ומעוררי אימה. ואיך יכול להתבצע פשע כזה אם לא בצורה מזעזעת ?

 

היום, תעשייה זו של חטיפה, סחר ו"שיווק" ילדים מחלקי העולם השונים נחשבת למכניסה ביותר ומגלגלת מיליארדים, ומתחרה כמעט בענף הסמים. עם זאת, בקרב הציבור ובעיקר המקצועות שאמורים לטפל בזה, אין כמעט דיון רציני בגורלם של כל אותם ילדים, וגם בפרטי העבירות, או איך זה מתבצע בפועל. במקרים רבים יש מעורבות של המשפחה, כזו או אחרת, בין אם "מכירה" או "השכרה" של הקטין, או שיתוף פעולה בביצוע העבירות (למשל צילום לצרכי פורנו). במקרים רבים אחרים, יש "מעורבות עקיפה" כלשהי של גורמים שלטוניים המעלימים עין, כפי שקורה בענפים אחרים של הפשע המאורגן.

 

מעדויות של שורדות ושורדים עולה גם מציאות של רשתות זנות ילדים כתופעה משפחתית רב דורית או קהילתית, במקומות מסויימים, כלומר, מעין "תת תרבות" המתקיימת לצד הקהילה הנורמטיבית, ולעיתים במשולב איתה. לא מדובר בהכרח ב"שולי החברה" מה שמקשה יותר להתמודד ולקבל את העדויות.

 

—-

מה קורה עם הילדים ?

 

שאלה נוספת שאינה נשאלת היא מה גורלם של כל אלפי החטופים הללו ? וכל "הכוכבים" הקטנים והאומללים של סרטי הפורנו המתרוצצים ברשת האינטרנט ובחנויות אפלות ?

 

ילדים רבים נחטפים לשימוש ארוך טווח, מנגנונים של "תסמונת סטוקהולם" בלווית אלימות ושימוש בסמים, הופכת אותם לעבדים מושלמים המגוננים על המתעללים בהם. אחרים מתים בגיל צעיר משימוש יתר בסמים, אלימות, ו"תאונות". מעטים, אם הם קיימים בהחלט, נחלצים מרשת ומלכודת המוות הזו, אך למרבה הצער הסיפורים שלהם לא נשמעים באופן אפקטיבי, על ידי הציבור. העדויות נפסלות כבלתי אמינות. העדים נפסלים כ"מעורערים בנפשם", ועדיף להם, לפיכך, לשתוק לתמיד.

 

צרכנים נוספים של ילדים חטופים בגיל הרך הם ארגוני פשיעה כמובן, וארגונים אחרים הזקוקים ל"עבדים הקטנים" ההופכים בדרך כלל לעבדים בוגרים. אחד מן האלמנטים החוזרים בסיפורים של ניצולים מעטים הוא העובדה שהשובים טרחו להגיד להם מגיל קטן מאד, שאף אחד לא יאמין להם, ולכן אין טעם לנסות ולספר.

למרבה הצער, יש בכך יותר מאשר איום סרק, במקרים רבים.

 

מחדלים בחקירות משטרה, מקרה או שיטה ?

 

הרשומון המזעזע מחקירת מקקאן אינו בלתי אופייני לחקירות בתחום הזה. אי תיאום מפליג ומחשיד בין משטרות שונות בעולם, הפללת הקורבנות, זריעת בלבול ציבורי ומסמוס כללי של העדויות עד לשלב שבו אין שום סיכוי להציל את החקירה. לאחר מיסמוס מוחלט והדלפות שוא, יצירת דעת קהל לכאן או לכאן, והתשת הציבור בסערות שוא, מישהו כותב ספר, והסיפור הופך למעין "מיתוס" המתנתק בהדרגה מתחושה של מציאות. עוד "סיפור" או "קונספירציה" ללא בשר ודם, ללא אנשים אמיתיים, ותחושה של עמימות מוחלטת בקשר לגבולות המציאות והדמיון.

 

שאלה נוספת היא מדוע לא משתמשת המשטרה, בכל אחת מן המדינות, באמצעי זיהוי של ילדים המצולמים בחומרים שמוחרמים תדיר באינטרנט. במקרים הבודדים שנעשו ניסיונות הגיוניים כאלה, אותרו רבים מן הילדים ונצלו מרשתות נפשעות.

 

[X=nextPage=X]

 

 Madeleine McCann, Child Prostitution Rings

MCCANN, FROM Reality to fantasy ?

Haaretz quotes today the Daily Telegraph from the UK, which brings back to
headlines the very publicized abduction of Madleine McCann, the 4 yrs old
daughter of two English physicians, while vacationing in Portugal. A fairly
marginal fact in this story – related in previous media coverage –   touches
my heart. Both Madleine, and I, share a similar birth mark in the eye pupil
(called "Colomba"). This is a rare birth mark, that looks as if the pupil
"leaks" a bit into the outer, colored, circle of the eye.

The news bit recalls an old and forgotten intelligence memo, from the early
stages of the affair, more than a year ago. The memo quotes an anonymous
source, that ties the child's disappearance with a "kidnap order" by a child
prostitution and pedophilia ring, acting from Belgium. This information was
at the possession of the crime investigators, from the very beginning, but
did not have a significant follow up.

As we all remember, in the second stage of the investigation, the local
police, in Portugal, nailed the parents, who were first accused of negligent
manslaughter and concealment; later they were accused of murder, until
finally they were acquitted from all charges. The latest articles in
Brittish press imply possible intentional cover up in Portugal, by elements
who might somehow be implicated in the abduction. Briefly stated, the affair
ended up as a "salad" of accusations, leading to nothing but aggravation to
everyone, and of course, no sign of the child, and  no   clue of
where she might be found or who the kidnappers are.
 
This tragedy leads me back to the much neglected and suppressed issue of
child prostitution rings that specialize in kidnap or purchase of minors,
including toddlers, in order to trade them for various perverse sexual uses.
Those uses range from prostitution, to pronography and to "Snuff" and
murder.
The number of missing and abducted children is on the increase, and the
range of the problem is now huge, but failing to lead to appropriate social,
political or law enforcement response. The UN has been dealing with this
issue in the last couple of years, but even among its ranks, instances of
child trafficking have been exposed (cases where  UN soldiers – Peace Corps
in Africa – turned up as suspects in child prostitution rings), so that its
status has been tarnished, preventing effective and honest action against
this old-new problem.
 
Another obstacle to a vigorous law enforcement response against child
trafficking is a serious lacuna in the pertinent professional body of
knowledge (criminology, mental health, psychology, psychiatry and social
work) with regards to the assessment of survivor testimony. Adult survivors
who claim to have been subject to exploitation of such rings are routinely
dismissed as unreliable, and worse than that, all too often the testimonies
lead to harassment under the guise of "treatment". Namely, it serves as a
pseudo indication for mental illness or pathological lying. Statistical data
on child abduction and sexual offending against children (eg the huge number
of pornographic photographs, some very violent, depicting minors and even
toddlers) do validate the existence of a severe criminal and social problem.
However, and quite inexplicably, this information does not trickle into the
body of knowledge. It does not morph into a realization that if so much
child
pornograpy is out there, it necessarlity means that there are many
survivors, victims and people who have experience that, and who testify
about
it. Obviously, these cases are never clean or sterile, and its easier to
classify the witness as "mad", especially then the descriptions are
intolerable and horrifying. And indeed, how can such crimes be committed
without such horror ?

 Nowadays, this "industry" of kidnap, trade and "marketting" of children from
various parts of the world is considered very profittable and turns out
billions of dollars, competing with the drug industry. Still, among the
general public and even among professional communities addressing those very
issues, there is rarely a serious discussion of all those children, their
fate and the details of the offenses, how it actually happens in the real
world. IN many cases, family is involved, one way or the other, either in
"selling" or "renting" the minor, or collaborating in the crime (for
instance, photographing for pornography). IN many other cases, there is
"indirect involvement" by governmental elements who turn a blind eye, as is
the case in other fields of organized crime.

 
Survivor testimonties also suggest the existence of child prostitution rings
as a multi generational, familial or communal phenomenon, in certain
places, namaley, a type of "sub culture" the exists along with the normative
community, and sometimes within it. The groups are not necessarily from the
margins of society, which makes it even harder to deal with and accept the
testimonies.
 

What happens to the kids ?—-

 
Another unasked question is – what is the fate of all those thousands of
abductees ? and all the little miserable "stars" of porn materials found in
the internet and in dark shops ?
 
Many children are kidnapped for long term use, and mechanisms such as
"stockholm syndrom", accompanied with violence and drug abuse, turns them
into perfect slaves who protect their abusers. Others die prematurely from
drug abuse, violence and "accidents". Few, but they do exist, are rescued
from the rings and the death trap, but unfortunately their stories are not
heard effectively by the public. The testimonies are dismissed as
unreliable. The witnesses are dismissed as "mentally unstable", and its in
their best interest, therefore, to remain silent forever.
 
Other consumers of kidnapped toddlers are naturally crime organizations and
other organizations in need of "the little slaves" that usuall become adult
slaves. One recurring theme in survivors stories is that their captors used
to repeat in their ears that nobody shall believe them anyway, so its
useless to try and tell.

Regretfully,  it turns out to be more than a false threat.
 

Failures in police investigations, coincidence or method ?

The appaling account of McCann investigation is not unusual in cases like
that. A remarkable and suspicious lack of coordination among the various
national police forces, blaming and incriminating the victims, wreaking
public confusion and a general mess up of testimonies up to the point that
no investigation can be salvaged. After the total mess up and flase leaks,
creating conflicting spins in public opinion back and forth, waging a war of
attrition against the public with false "scoops", you will find someone that
writes a book about the affair, and the book turns into some form of "myth"
that gradually detaches itself from a sense of reality. Another "Story" or
"conspiracy" without flesh and blood, without "real people" and a general
sense of total obscurity regarding the boundaries between reality and
imagination.

LAstly, another question that needs to be raised is why doesn't the police
use, in each one of the countries, any means of identification of children
who are photographed in contraband internet and other filmed materials. In
the isolated cases when reasonable attempts were made to identify the kids,
many were located and rescued from those criminals rings.

 

אמריקאי בגרוש וחצי

 

ימי "בין המיצרים" הנופלים תמיד על שיא החמסינים מתאפיינים באלימות גסה וגולמית, הפיוזים הקצרים גם כך פשוט משתחררים, והכותרות השבוע ממש מגיעות לשיאים חדשים. גם בעולם הרחב מושפעים כניראה מהעונה, והכניסו השנה אופנה חדשה של כריתת ראשים ממש (אחד אפילו טעם את הראש שחתך לקורבנו באוטובוס).

 

גם עלינו לא פסחו הימים הללו, ובשבת איים עלי בעל הבית שאם לא אשלם לו מה שהוא רוצה (התלוש מן המציאות החוזה והחוק) הוא "יבקש מגילי (?) לתלוש את שעון המים ולהשאיר אותי בלי מים". אינני מכירה את גילי תולש הברזים והשעונים, אך האיום נשמע מאד ממשי ולא נעים. נזכרתי בזה היום כאשר קראתי על המעביד שתקף בחמת רצח את העובד שביקש את שכרו. כיום, חוצפה היא למי שאינו עשיר לדרוש את זכויותיו מן העשיר או בעל הבית. על כך, עלול הוא להיענש בחומרה, אולי יכרתו לו ראש ממש, או למצער  באופן סמלי, רק את שעון המים בחום אוגוסט.

 

אלימות אחרת מתפרצת מן העניים לאחרונה, ומעוררת תקווה כלשהי לשינוי, במידה ותיווצר מסה קריטית משמעותית (אחרת, ההתפרצויות רק מגבירות את הדיכוי). עובדים סוציאלים ורופאים הופכים סמל לממסד שאמור לעזור אך בא לקלקל, והכל במתק שפתיים ובחלקלקות מעצבנת. בימים עברו, לפני שכל אחד פה נהיה אמריקאי בגרוש, לפחות העריצים לא התיימרו, לא שלחו עובד סוציאלי או פסיכולוג אל העבד הבונה את הפירמידה. הרשע נשא  את דמותו בגאווה וללא התנצלות. כיום, הפרעונים אוהבים להיראות חסודים, ומטפחים צבא של "עוזרים", ממש כמו המרפאות במחנות הריכוז שבהם חיטאו וסייעו להולכים למוות.

 

אמריקאים בלירה וחצי

 

לדעתי יש לייחס את ההחמרה בצביעות של המנשלים לאופנה האמריקאית שכולם עוטים עליהם. שמתי לב שכווולם היו באמריקה, לפחות שנתיים אם לא עשר, ומאז שחזרו הם עוטים על עצמם חיוך תמידי, ומדברים בטונים שקולים, משתדלים ככל שניתן להוציא את הצד השני משלוותו. בסוף כל תקיעת סכין מוחלפות כמה מילות נימוסין הכרחיות, וכולם "דואגים" לכולם. גם בעל הבית שלי, חזר מכמה שנים בחו"ל, ומייד הוא מסביר לי שזה לא משנה על כמה כסף מדובר, גם דולר אחד הוא חשוב. דולר. ואני נזכרת באמרות השפר הפוריטניות מאמריקה, וצוחקת בקול רם. קודם כל הייתי לפניך בטריפ הזה, ומאז שהעולם התחתון מגלה לאמריקה את חבריו שנהגו לא לפי הדין, ואפילו רוזנשטיין יודע להגיד כמה מילים באנגלית, זה כבר איבד מזהרו.

 

השילוב הקטלני הזה של הקטנוניות האמריקאית עם האלימות הישראלית (אתלוש לך את הברז) ייצר פה בן כלאיים בלתי נסבל, שדמותו נשקפת מביבי נתניהו למשל, ולאחרונה אולמרט שגילה את ידיד האמת שלו בוושינגטון ועוד לפני כן אצל ,הכספומטים" מלונג איילנד.

 

ידיד אחר שלי (לשעבר, כמו רבים אחרים…) אף הוא חזר מהגולה, נושא בגאווה תואר שלישי, ועווית תמידית של פסיב אגרסיב על הפנים. הדיאלוג איתו, שהיה פעם ישיר ומעמיק הפך לריקוד של דנבנים מצוייצים , אלא שבסוף הציוץ והריקוד לא נותר כלום, חוץ מהמאבק הקטן על מי ישלם את החשבון של ההפוך, גם זה מנהג אמריקאי נלוז. את מקומו של הצבר העוקץ אך המתוק בפנים תפס דימוי של פרופיטרול מקולקל, או בונבוניירה ישנה שמעבירים מאירוע לאירוע ואף פעם לא אוכלים, חוץ מהאחרון שנתקע עם הדבר המיובש והמתפורר והמילוי המר חמוץ שהתקלקל. הישראלי שעבר אמריקאניזציה מצליח לשמור על הפסאדה האדישה והמחוייכת רק עד השלב שפורץ ממנו הישראלי הותיק, ואז בשניה אחת יוצא המילוי ההוא, אך העכשיו הוא כבר מקולקל. הישראלי ירביץ, או יתלוש ברז מים בחמת זעם, ולאחר מכן ישוב לשלוח אימיילים מאופקים, ומנוסחים בעברית שדומה לאנגלית, להראות ש"הוא היה שם".

 

זה הזכיר לי שיחה עם "ייקית" לא צעירה בתחנת הרכבת, שהסבירה לי כמה היהודים שאינם גרמנים הם גרועים, ורק עליה, כשהיא בחו"ל, לא יודעים לזהות שהיא מישראל. הגרמנים ממש חושבים שהיא "אותנטית", עד כדי כך היא מוצלחת, לעומת הזבאללה האחרים שמסתובבים באירופה ועושים בושות. שאלתי אותה מתי הגיעה לארץ, והיא אמרה שהוריה ברחו עם עליית הנאצים, והתיישבו בחיפה. עכשיו כאשר אני במושב "ייקי" אני מתחילה להבין את הבעיה במלוא חומרתה. אנשים המודדים את ערכם לפי אמות המידה של השונא הגדול ביותר שלהם, ומשמרים את ההתנשאות השאולה כלפי שכניהם שהתמזל מזלם לא להיוולד באותו מקום ארור.

 

עלייתה וירידתה

אחת הברכות שהביא עלינו בוש גוניור, ביחד עם צוות האימה שלו הוא ההתפוגגות (שרק תגבר) של האפיל האמריקאי. לעולם יישאר חרות במוחנו החיוך של צ'ייני, החיוך האוילי והילדותי של רוצח וטובח ההמונים בוש, ולאחרונה המילמולים המזיעים של טלנסקי, אחד משלנו, שהתגלה כרוכל תגרן דה לה שמעטה, או בלדינו

"פדו אין צ'ינה", פלוץ בחרסינה.

 

בכך, יש לקוות, יבוא הקץ להתחזות ולהתרפסות התורנית של ישראלים בפני זרים, שגורמת להפניית האלימות כלפי פנים, אחד נגד השני, וכל אחד נגד עצמו.