ילדים על המשקל

האי ג'רזי

 

השבוע מתרחשת חקירה מעניינת באי ג'רזי, טריטוריה קטנה המחזיקה 90,000 תושבים ליד אנגליה, ונחשבת למושבת עשירים שמרנית למדי. גופות של ילדות בנות 9 בערך נחפרו בחצר בית ספר, והן מתקשרות לחקירה שהחלה בשנות הששים, על התעללות שיטתית בילדים (אונס, בעיקר, ורצח גם) באי פסטורלי זה. מי שצפה בסדרה "ברז'רק", זוכר את נופי האי הזה אשר בו צולמה הסדרה. באי ג'רזי, אחד מאיי התעלה, היתה גם קהילה יהודית קטנה, אשכנזית, אשר היגרה ברובה לדרום אפריקה כחלק מהפרוייקט הקולוניאלי.  האי גם נודע בכך שנשלט על ידי משטר נאצי בזמן מלחמת העולם השניה (זו הטריטוריה הבריטית היחידה שנשלטה על ידי הנאצים לכל אורך המלחמה).

 

הילדים "התימנים" של קנדה

 

אימייל מקנדה, מעביר אותנו ליבשת אחרת, ומפנה לסרט דוקומנטרי מעניין שזכה בפרסים השנה, מאת קווין אנט, כומר לשעבר בכנסיה הגדולה "יונייטד צ'רצ'" אשר הקדיש את חייו לחשוף מעשי זוועה שבוצעו לפני חצי מאה בעיירה פסטורלית בקנדה, בבית הספר של הכנסיה. מדובר ברצח, חטיפת ילדים, וגזילת אדמות של אינדיאנים.

גם שם בוצעו חפירות להוצאת ילדים מקברם על מנת לחקור את הטענות. האינדיאנים טוענים שילדיהם נחטפו לפנימייה של הכנסיה ושם עברו התעללות פיזית, מינית ונפשית, וחלקם נמכרו לרשתות פדופיליה וזנות ילדים ברחבי קנדה. הסרט מתאר בצורה מוחשית את סדרת ההתנכלויות שחווה אנט במהלך החשיפה, החל מהרס משפחתו (התגרש פעמיים) ועד להטרדות, התרוששות מוחלטת , עיקובים וכולי. סוף טוב הכל טוב, הוא הצליח להשלים את הסרט וכמה ספרים, וזכה עכשיו להוקרה והכרה, כולל תגמול כספי כניראה. על מנת להפיק את הספרים והסרט נאלץ לפנות לגורמים בארצות הברית, כיון שאף אחד בקנדה לא הסכים "להתעסק" עם עורכי הדין של יונייטד צרצ, שהיא כנסיה עשירה וגדולה.

 

כדאי לעקוב אחרי המקרים הללו, שכן בשנים האחרונות – החקירות בקשר לרשתות עבדות ילדים בזנות — זוכורת  לעדיפות משטרתית ברחבי העולם. ככל שאמצעי החקירה משתפרים, מתברר שהנוהג די נפוץ, חלקו ניתן לייחוס לפרקטיקות מסורתיות, אם אפשר לכנות זאת כך, אך האינטרנט והטכנולוגיה הפכו את הפרקטיקות לזמינות ונפוצות יותר.

 

 בעיות העדה

The sequelae of extreme trauma can include post traumatic stress, dissociative, personality, and attachment disorders just to name a few. Aspects of these conditions can affect social and other types of behavior which causes the victim to be viewed as untrustworthy or incredible.

אחת הבעיות המרכזיות בפיצוח רשתות פדופיליה-זנות ילדים קשורה להעדה, וזה נושא רלוונטי מאד בימים אלה של "דכאון פוסט קצב". ילדים שעברו ניצול שיטתי ביוזמתם או בעידודם של המטפלים העיקריים שלהם (הורים, בדרך כלל), לוקים בנזקים נפשיים כמובן, ואפשר לסכם אותם, כרגע בשלושה מישורים. הפרעות התקשרות (כלומר, חוסר יכולת להתקשר לאנשים אוהבים, לעומת תסביכי "שחזור" של התקשרות עם נצלנים), הפרעות זהות קשות (עד כדי "ריבוי אישיות" ופיצול לעשרות ישויות נפרדות שנוצרו במהלך ההתעללות), ובעיות זכרון כלשהן עם קושי לשחזר טראומה שהוא אופייני לכל מצב חריף הגורר הדחקה.

 

כתוצאה מן המכלול הייחודי הזה של הפרעות, נוצר דפוס התנהגות שסובל מתיוג של "חוסר אמינות או חוסר מהימנות" כרוניים. הנטיה לספר ולחזור בהם, לבטוח ולחשוד, לכעוס ולהסתגר, לחלופין, מקשה מאד על תהליך של גביית עדות באופן שבו עדות נדרשת לשם הליכי חקירה והעמדה לדין.

 

על כך יש להוסיף את הנטיה החברתית-אנושית להכחיש מעשי זוועה שקשה מאד להכילם, ונוצר דפוס בעייתי בחקירות האלה המקנה חסינות דוקא לפושעים הגדולים ביותר. נגעתי פה על קצה המזלג בבעיות העומדות בפני גורמי חקירה, עיתונות ומשפט, כאשר מתמודדים עם עדויות או חשדות על מעשים שיטתיים בתחום הסחר במין ובעיקר בזנות ילדים ברשתות פדופיליות.

 

 .

Read J, van Os J, Morrison AP, Ross CA. Childhood trauma, psychosis and schizophrenia: a literature review with theoretical and clinical implications. Acta Psychiatrica Scandinavica 2005: 112: 330–350. 2005 Blackwell Munksgaard. p.334 Reliability of self-report An important issue in the studies reviewed below is the reliability of self-report of abuse. Concern about the accuracy of child abuse disclosures by psychiatric patients is understandable, particularly for those diagnosed psychotic. Such an assumption, however, is not evidence based. Reports of abuse by psychiatric patients, including those diagnosed psychotic, are surprisingly reliable (46, 47). Corroborating evidence for reports of CSA by psychiatric patients has been found in 74% (48) and 82% (49) of cases. One study found that the problem of incorrect allegations of sexual assaults was no different for schizophrenics than the general population 50, p. 82). Psychiatric patients under-report rather than over-report abuse to staff (1, 51–53). A survey of women previously admitted to psychiatric hospital found that 85% reported CSA when interviewed later at home (2), a rate far higher than any found in studies of women still in hospital (Table 1). [General article] Summations • Child abuse is a causal factor for psychosis and schizophrenia and, more specifically, for hallucinations, particularly voices commenting and command hallucinations. • Understanding the mechanisms by which child abuse leads to psychosis requires a genuine integration of biological and psychosocial paradigms which acknowledges that adverse events can alter brain functioning. • Researchers and clinicians should routinely ask about childhood trauma when trying to understand or assist people diagnosed as psychotic or schizophrenic. Considerations • There are still only a small number of well-designed studies, controlling for possible confounding variables, with large samples. • The study of the mechanisms linking child abuse and psychosis is still in its infancy and requires more research to evaluate, and integrate, the theories that have recently been proposed. • Space prohibited discussion of the ideological, political and economic barriers to the social causes of psychosis being adequately addressed by clinicians, researchers and policy makers (218).

 

 

 

תזכורת

פוסט טראומה

 

פוסט טראומה

 

 

טראומה

 

 

טראומה

פוסט טראומה

 

דילמת האסיר- חיסונים

 

 

לפני כמה שבועות התפתח דיון חשוב וסוער אצל אסי סיקורל בקשר לחיסונים, "השתמטות", סכנות ומדיניות.

בשורה התחתונה, אסי סיקורל, שהוא רופא אחראי ומתחשב, קרא להורים לחסן, וביקר את המשתמטים, אם כי הסכים שיש לפתח היערכות אינדיווידואלית במקום זו שקיימת עכשיו.

 

היום, ידיעה בעיתון "הארץ" מגלמת בקצרה את הויכוח כולו. בעוד משרד הבריאות מאיים עלינו בהתפרצות מחלות קשות (ומכך משתמעת קריאה להורים לחסן), חושף העיתון שורה של מחדלים בסגנון "העולם השלישי" המאשר את הבלהות המסויטות של ההורים המשתמטים. "הארץ" מספר על מחטים שנעשה בהם שימוש חוזר, על הזרקת מים במקום חיסון תוך כי כך שהילדים מיללים מכאב, ועוד תקלות מצמררות ומסיביות. הסיבה ? הפרטה.

 

אשמח לשמוע מה אומר ד"ר סיקורל להורה הניצב בפני השאלה העדכנית, האם להתיר לילדו להתחסן בבית ספר השנה התא, או …מה ?

מסתבר שהחרדים מקבלים הוראות שלא להתחסן, ואני די סומכת על הרבנים המעודכנים שלהם. החרדים מחזיקים "שלוחות" ונציגים בתוך מערכת הבריאות (מוכר לרבים הרב פירר, למשל), ודואגים היטב לאינטרסים של צאן מרעיתם כמו בכל העניינים האחרים (תקציבים, צבא, ואפילו "איומים אסטרטגיים").

 

פיתוח תיאורטי של מסגרת הדיון

 

אם הבנתי נכון את אסי, הוא מנסה לשלב אינטרס פרטני עם "קהילתיות", דבר שאני תומכת בו באופן כללי. שאלת האיזון בין הפרט לכלל היא אבן היסוד בחיים החברתיים והתרבותיים, שלא לאמר הפוליטיים. הבעיה בהנחת היסוד האוטופית מעט של אסי, היא התעלמות מהמסגרת הקהילתית שבה אנחנו חיים (לעומת זו שהוא רוצה לקדם, אינשאללה שיצליח ושנצליח ונרוויח כולנו, איש איש בקהילתו). הדברים שמתפרסמים היום על ידי רזניק אינם "חריג", אלא הכלל. כלומר, המסגרת הקהילתית הרחבה יותר התפרקה, ונוצר חלל המחזק את הקהילתיות במובן הרע, כלומר "תרבות כנופיות". משרד הבריאות שאמור להיות "ראש הקהילה" של כולם, התפרק לגורמים בעלי אינטרס כלכלי צר, שאין להם ולו שמץ של אחריות קהילתית אלא אחריות למקסום רווחים של עצמם בלבד.

יתכן שצריך לחשוב , אם כבר, אז על הפרטה שונה של החיסונים, כך שיהיו זכיינים ברמת הקהילה. למשל, זכיין לקהילה החרדית שיהיה אחראי לחיסונים שם, ויהיה מחוייב לאחריות לקהילה שבה הוא חי. זכיין לאזור כזה או אחר, וכולי. "זכיין כנופייתי", במילים פשוטות.

בעיית החיסונים היא רק דוגמא אחת של בעיות "הגלובליזציה" וההפרטה של האחריות. ברגע שספק או יצרן או רופא אינו מחוייב לקהילה, כיון שהוא בכלל חי בארץ אחרת, למשל, האמון של מקבלי השירות נשחק מאד. זה קרה בתחום הרפואי באופן כללי, ועם החיסונים בפרט.

באותו פוסט התדיינתי קלות עם אסי על הוידאו ביוטיוב שהוא הכניס, המראה איש דת מוסלמי מסודאן, נידמה לי, המורה לילדי קהילתו לא להיזקק לחיסונים או לשירות רפואי "מערבי" בגלל שלדעתו מדובר בקשר קולוניאליסטי להזיק לילדים בשירות "המערב" או משהו כזה. והנה, מתגלה שגם אנשי הדת אצלנו חושדים בתהליך החיסון, כניראה מטעמים דומים. אולי כדאי לקרוא לזה "רפואה עממית מונעת", ולהכניס בתור קורס ב"רפואה משלימה".

בקיצור, אני הייתי רוצה לדעת שהתאגיד הפרטי שמחסן את ילדי יצטרך לתת דין וחשבון אלי אישית, ולכן יימנע ככל האפשר מ"לעשות קופה" במהירות ולברוח לחו"ל, תוך השארת שדה חרוך (של ילדים). כרגע זה אינו המצב, ונוכח תוספת סיכון זו, החישובים שעשו המתדיינים בבלוג, אז, לגבי אחוזי הסיכון משתנים משמעותית, לרעת החיסונים.

 

 

החצר האחורית

 

 

העיתונאי קית הרמון סנואו מתמחה בכיסוי "החצר האחורית" של העולם המפותח, כלומר, אפריקה והאסון האנושי הגדול שם. מאמר שפורסם לפני כמה ימים, פרי עטו, מוקדש למעורבות של המעצמות, בעיקר ארה"ב בקונגו (זאיר). במאמרים אחרים, מכנה סנואו את המצב "המלחמות ההומניטריות" באפריקה, כלומר, המאבק על משאבים שצבוע כולו בביטויים יפים ורוויה צדקה ואהבה.

 

באופן כללי נפרשת תמונה מכוערת למדי של "החצר האחורית" של העולם המפותח והנאור. ארגונים בעלי שם מפתה (סיוע, שיקום, פליטים, שלום וכולי) הם בדרך כלל כיסוי למעצמות לפעילות עסקית ערה במכירת נשק, חירחור מלחמות,וחירחור שלום על פי אינטרס",  והשמדה, או התנגדות להשמדה, הכל – תוך תחרות על שוד האוצרות הלאומיים והגולמיים של היבשת.

 

—————————————————————

 

negro in mourning, Souza (London, 1957)  k

 

רצח העם בדארפור

 

הקמפיין נגד רצח העם בדארפור מהווה נושא למאמרים רבים בעולם, וגם בישראל ניכרת פעילות כלשהי. סנואו מנתח במאמר אחר את האינטרסים האמיתיים והקרים מאחורי עמדות שונות, ומתייחס גם לטענה שישראל יוזמת את קמפיין דארפור כדי להשיג יתרון בכריית אורניום באזור, וכן את הטענה ההפוכה, (והמשלימה) שהשתקת האסון קשורה לאינטרסים סיניים, מלאזיים ואחרים בנוגע לנפט. קשה מאד לקבוע מסמרות בנושא, וגם סנואו מגיע למסקנה דומה, אך תהליך ניתוח האירועים מוביל למסקנות עגומות מאד בקשר לעולם שבו אנו חיים כעת. השליטה של התאגידים, ובעיקר קרטלי הנפט, נשק, סמים (ונשים) בעולם היא המסכנת את שלום האנושות ועתידה. הציניות של העסקים הללו, ויכולתם להשתלט על השיח, הן המדיני והן הציבורי, מובילות למסקנה שבימים כאלה, הדבר הנכון לעשות הוא לשתוק. התאגידים מושכים בחוטים גם בארגונים המתנגדים למלחמה, וגם בסוכנויות הרווחה והסיוע. התוצאה היא חיסול האמון בשיח הציבורי, והזנייתו לחלוטין. כתוצאה מכך, מתפשט נגע הציניות והזניית השפה, גם לתוך המדינות המפותחות שעד כה העדיפו לשמר את החיץ בין "מה שקורה שם" ובין הקהילות שלהם. אלא שערכים נוהגים להתפשט במהירות כמו וירוס ולחזור למקום שממנו נוצרו. ישראל היא אחת הראשונות במשחק הדומינו הזה, אשר אינה מתמודדת יותר עם המידור בין "עולם החושך" ובין ההשפעה המיידית על השיח הפנימי, והיחסים בתוך הקהילה, כולל מצב החינוך ודור העתיד.

 

יהלומי הדמים בארץ הקודש – או מה גורלה של "מדינה שיודעת יותר מידי"

 

אין זה מקרישהברונים החדשים, המושיעים (לפי גרסא אחת) או המחריבים (לפי האיפכא), עשו את הונם באפריקה, והסתבכו יפה בשלל פרשיות בתחום סחר הנשק, היהלומים, והנשים (והנפט כמובן) בארצות מוצאם (בריה"מ לשעבר, צרפת, וכולי). לכאן הם באים להתכבס מחטאיהם, ולחלק מקצת מהונם ה"שחור" (תרתי משמע) עם הישראלים. לבייב, גיידמק וגם מיליונרים או מיליארדרים ישראלים אחרים, חושפים את מקור הונם באפריקה, ולמעשה בתפקידם כמתווכים בין המעצמות ובין השוד של היבשת השחורה. ישראל, יש לאמר, בגדה בשליחותה באפריקה, וקיבלה על עצמה תפקיד של סרסור לדבר עבירה, במחיר ההשחתה הפנימית והחיצונית של תדמיתה.

אנשים כמו גיידמק הם "מציאה כשרה" עבור ממשלת צרפת למשל, שהיא הבוחשת העיקרית באסונות רואנדה האחרונים, וחברות הנשק והנפט שלה, ינקו את הדבש והדם, וכמובן חלבם ומח העצם, של אותו אזור. לבייב שעובר בימים אלה ללונדון, עשה סיבוב דומה, וחוזר כניראה למקור שולחיו (תאגידים אנגלים), כאשר בדרך עבר כאן, כיבס והתכבס, והלך קצת לבית כנסת.

התחזקות המרכיב הדתי בזהות של סוחרים אלה מלמד על פיצול נפשי מעניין, ופתרון נוירוטי לבעיית הזהות שנוצרת להם בתהליך זה. על כך אפשר לכתוב דיסרטציה נפרדת. אך לגבי ישראל, המשמעות היא שהיא מתחילה להידחק קרוב יותר ל"חצר האחורית" ולשמש כמכבסה, או מעין "טיהור שפכים" לטובחים השודדים את אפריקה.

זה גם חורץ במידת מה את גורלה, 

 

עברייני חניה הם נאצים (קצת מתגלגל עם עדכון)

בעירית ירושלים – עבריני חניה נשפטים לפי חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם

 

למי שמתלבט אם לשלם דו"חות חניה עתיקים המופיעים לפתע בצורה של עיקול, ובכן בית המשפט בירושלים פסק

שעל מנת לצאת ידי חובתה, העיריה צריכה להראות ששלחה לפחות כל שלוש שנים מכתב רשום לכתובת המופיעה במרשם התושבים (זה אומר שאם הייתם בחו"ל, למשל, תקופה ממושכת, ההתרעה לא תקפה). עירית ירושלים יוצאת במבצע מפוקפק לעיקולים בגין עבירות חניה שהתיישנו. הססמא "על חניה אין התיישנות". בישראל, העבירות היחידות שאין עליהן התיישנות הן לפי עשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

 

עדכון

– האחראי למדיניות זו הוא ככל הניראה משה לוי מנהל מחלקת גבייה, שקיבל יפוי כוח מיוחד מהיועץ המשפטי לממשלה לתפקד כתובע וגם כמוציא להורג, כלומר, חותם על עיקולים, בסמכויות של רשם. האם ההסמכה הזו תקינה ? מני מזוז צריך לבדוק למי הוא נותן סמכויות דרקוניות כאלה. אפילו בית המשפט בירושלים הביע ביקורת חריפה מאד על כך, ופסק פיצויים, כלומר מכאן ואילך המשכת המדיניות הזו היא בזיון בית משפט לכל דבר ועניין.

 

ו..

יש שופטים בירושלים

 

השופט אברהם טננבאום, מבית משפט השלום בירושלים, פסק בת"ק 4837/05 כהן דאר רותי ויורם נ. עירית ירושלים, ביום 28-3-06 כי –

1. עירית ירושלים מקיימת נוהל מסירות פסול ובניגוד לחוק, בשעה שבידה האפשרות לבצע מסירה כדין לכתובת הרשומות במשרד הפנים בלבד..לא זו אף זו – במידה והעיריה לא הוכיחה מסירה בדואר רשום לכתובת שרשומה במשרד הפנים, כל העבירה התיישנה אם חלפו שלוש שנים מביצוע העבירה, או שלוש שנים מן ההתרעה האחרונה.

במקרה שאדם גר בחו"ל, לא מופסקת ההתיישנות, כלומר, כמו במקרה שלי, השהייה בחו"ל שלוש שנים, מיישנת את העבירה והעונש.

 

2. העיריה ניסתה לכפור בסמכות השופט (!) לפסוק נגדה בעניין זה, ועל כך ספגה ביקורת קשה "הנתבעת אינה מסבירה מדוע בית משפט זה אינו מתאים. אי אפשר להתעלם מההרגשה שכל המטרה איננה אלא להעמיד עוד מחסום כנגד התובעים ולהתישם".

 

לכן, וזה עולה מפסק הדין לדעתי בבירור – גם בעיקולים בקשר לארנונה הכלל הוא זהה. ההודעות צריכות היו להשלח לפי הכתובת במשרד הפנים ולא ל"נכס" שלגביו נתבעת האגרה העירונית. כמו כן, יש לבדוק תקופות התיישנות, כיון שיש להניח שכאשר מדובר בחוב ישן, התקיימה כבר התיישנות. זו פרשנות שלי לפסק הדין.

 

שאפו לשופט טננבוים, המתבל את פסק דינו בציטוטים רלוונטיים מאד מהדין העברי, המזכירים לנו שבית המשפט עומד לימין האזרח ובעל הדין.

 

 

עדכון נוסף — כברב 2002 דנה ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת בבעיה של גביית קנסות שהתיישנו, ביודעין ותוך הפרת החוק, על ידי מספר רשויות. ח"כ אופיר פינס המליץ לנקוט הליכים משמעתיים ברורים נגד עובדי רשויות שגבו קנסות חניה וארנונה שהתיישנו, בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. ובסדום, עסקים כרגיל. אותו משה לוי, אותו סידור.

 

סלבריטאי מ"רשימות"

 

מאיר גלבוע, שכן ותיק מ"רשימות" מונה ליועץ השחיתות של מבקר המדינה. ברכות לד"ר מאיר גלבוע, שניראה כמו האיש הנכון במקום הנכון, לשם שינוי. break a leg

 

 

ופינת הסוטים מפלורידה

 

הדובר של מחלקת "ילדים בסיכון" של רשות הרווחה בפלורידה נעצר בחשד לשימוש בקטינים לצורך הפקת סרטי פורנוגרפיה. החשוד השתמש בילדים שהיו במתקן כליאה לנוער, להציג בפניו מעשים מיניים וצילם אותם להפקה מסחרית. "מצילים" את הילדים מההורים המתעללים, ושולחים ישר לזרועות הסוטים…עולם קשה.