Monthly Archives: ספטמבר 2008

סליחה וכפרה או האשמה וחפירה…

סגנון התנצלות חדש

 

לפני הימים הנוראים, ניכר בכל זאת מאמץ כלשהו, גם אם יגע, לנקות שולחן מהעלבות ופגיעות. אך ישראלי אמיתי לא מתנצל ממש, כיון שאף פעם הוא או היא לא פגעו ממש, הם צדקו. ויהי מה. השבוע נתקלתי בסגנון התנצלות מקורי, הייתי מכנה אותו פסיב-מתנצלסיב (על משקל פסיב אגרסיב). בתגובה לדרישת התנצלות שלי, קיבלתי "אבל הרי זו היתה הלצה, אך אין לי בעיה להתנצל". בסופו של דבר, יוצא שהנפגע הוא גם חסר חוש הומור וקטנוני. החשש של המתנצל הוא שהודאה בכך שהוא אכן פגע, הכפיש או משהו כזה, תוביל את הצד השני לאו דוקא לקבל את ההתנצלות, אלא לראות בהודאה "יריית פתיחה" למיצוי הליכים. ישנו חשד עמוק. מעבר לכך, ישראלי בהגדרה לא טועה.

 

על אותו משקל אפשר להפליג בסאטירה, למשל, התנצלות על השואה או על הכחדת המאורים בנוסח "מה, לא הבנתם שזו היתה דחקה ?" חחח…חסרי חוש הומור שכמותכם, וכך הלאה.

זה קצת הזכיר לי את ההתנצלות של חברת הספנות הישראלית, לפני שנתיים ביפאן או משהו כזה, לאחר רמיסת ספינת דיג ומחיצת הדייגים. "זה לא קרה, זה לא אנחנו, ואם כן זה אשמתם".

 

סגנון אי סליחה חדש

 

לעומת זה, יש גם כמובן את הצד השני, זה שאמור לקבל את ההתנצלות הפסיבית (מה ? זו היתה הלצה). אחרי הכל, המצווה היא לא רק להתנצל אלא גם לקבל את בקשת הסליחה בלב פתוח. גם בזה הישראלים לא מצטיינים, כיון שחרף טקס ההתנצלות והסליחה, בעצם כל אחד נשאר מבוצר עמוק יותר בעמדתו. מקבל ההתנצלות "הסולח" הלא ישועי, יגיד איפוא משהו כמו "נו טוב, ממילא אדם כמוך לא יכול כלל לפגוע בי" או "בסדר בסדר, אני אתייעץ עם עורך דיני, בדיוק הוריתי לו לתבוע". שני הצדדים חותמים בברכות מתוקות וארוכות לשנה הבאה, וממשיכים כל אחד בביתו לחרוש רעה בשקט, איש על רעהו.

 

לא כפרה, אלא חפירה

 

מאחר שטקס התנצלות וסליחה מסוג ישראליטי מצוי, כך נידמה לי, רק מחמיר את המצב בין הניצים, מעמיק את המורסה, מדליק מחדש את האיבה והטינה, מעודד חיפוש עמוק בגוגל על כל שמץ גריעה מכבודו של אותו ישראלי, אולי עדיף לבטל את המנהג.

מזכיר לי את הסיפור הנצחי והיפה על יונה הנביא, שהוא גם ההפטרה ליום כיפור או משהו כזה (או של אחד מהימים הנוראים האחרים באותה תקופה). יונה הוא הישראליטי האולטימטיבי. קודם כל, בורח מאלוהים בתקווה לתחמן אותו באמצעות הסתתרות פרימיטיבית על ספינת דיג בנמל יפו. אלא מה ? אלוהים ומשמר החופים עולים עליו, ובסופו של דבר הוא נאלץ לקפוץ למים מרצונו, כי נוסעי הספינה כולם – והוא ביניהם – יוטבעו ; כמקובל בענישה קולקטיבית שגם היא מוצר ישראלי מסורתי. בנס, הוא עולה על איזה לויתן ונוחת בחוף, ואיפה ? בדיוק בנינוה, היעד שאליו אמור היה להשלח.

שם מתרחש הדיאלוג המקסים, האנושי כל כך, בין יונה לבין אלוהים ובוא נחליף לרגע את "אלוהים" ב"אני העליון" של יונה, או בצו התנועה. יונה לא פראייר, מבין שאלוהים שולח אותו למשימה שממנה לא יצא לו כלום, רק פדיחות. הוא יטיף מוסר, המקומיים יעשו איזה ג'סטה של "שינוי ותקווה", והוא יצא מטומטם וצדקני, כי בסוף לא יקרה להם כלום, למרות שהם מושחתים. לכן הוא מנהל מו"מ עם אלוהים על תגמולים, או שלפחות יתן לו את הסיפוק לשרוף אותם עד היסוד ולצאת גבר. "הם מבינים רק כוח" הוא אומר לאלוהים. ואז אלוהים מייבש לו את הקיקיון, יונה אומר "טוב טוב טוב בסדר אני הולך",  אז אלוהים מגחך קלות ואומר "אז מי מבין רק כוח ?".

 בסוף, רק אחרי שהוא שותה מים, מתייבש בבטן הלוויתן, נשרף בשמש, ויוצא מטומטם לגמרי, הוא הולך ומבצע את המשימה. ואכן, הנינוואים, המושחתים נמאסתם, חכמים יותר ממנו. במקם להתמקח ולהתנצח, הם ישר מתנצלים מן הפה לחוץ, אבל באופן מרשים (קורעים בגדים, בוכים ומבקשים סליחות, למה מה ? עולה כסף? ), ואלוהים – הלא ממש חכם שלא מבין שעובדים עליו – סולח להם.

ויונה ? הוא יוצא פראייר, בדיוק כמו ששיער מראש.

 

love means never having to say you are sorry…

 

 מסקנה ? אין מסקנה. או אולי, פשוט במקום להתחכם ולהתברבר, עדיף להתנצל בפשטות.

והצד השני, מקבל ההתנצלות,  עדיף שיאמר שסולח מעומק הלב, מה סולח, קבור וגמור ולא היה.

 

אולי דרך הרגליים יבוא גם השינוי בלב. אולי.

 

כולנו גלעד שליט

פוליטיקה על הגב של חייל

 

כבר מהיום הראשון למלחמה, ברור היה שגלעד שליט הולך להיות ה"רבע גאלט" של ממשלת אולמרט והמלחמה המיותרת הזו. לדעתי, חשוב מאד לנסח את הדרישה להחזרתו המיידית במונחים חדשים, ולצאת מהמלכוד הפוליטי שהממשלה (קדימה, בעצם) כפתה עלינו. כרגע, משפחתו של שליט כבר ניסתה את הכלים המוכרים. בהתחלה פנתה באמצעות שיח "שמאלי-שלום" לכאורה, מגע ישיר, לחץ על שחרור אסירים, אמנים ומשוררים. עכשיו, היא פונה אולי ימינה, לצרף את הקריאה למי שמבקש ללחוץ על שליטי החמאס באמצעים שליליים (ענישה ו"מקל"). בעיני, מצבה של המשפחה של החייל מזכיר את המילכוד שבו נתון הציבור בישראל. במובן מסויים, כולנו גלעד שליט, נתונים בידיים של קבוצות לחץ ציניות וממשלה מושחתת.

 

מה שקורה הוא שהממשלה מטילה לפתחנו, הציבור, את הבחירה של דרך הפעולה (לשחרר יותר, או לסגור מעברים למשל), וכך מפצלת את הקול הציבורי וגורמת למעין סכסוך מלאכותי על הגב של החייל הזה. לאחר ההתעללות הזו, הן בחייל ומשפחתו והן בציבור המבולבל, יבואו אל הציבור בטענות ש"אתם רציתם", בין אם זו תהיה עסקה לשחרור ובין אם איזו מתקפת טון וחצי על ילדים בעזה.

 

לדעתי, הציבור הביע את דעתו בכל דרך אפשרית, ומכל צד של המפה, שהוא רואה בהחזרת החייל עדיפות ראשונה ומעלה, מבלי שעליו להציע הצעות לפעולה.בדיוק בשביל זה יש ממשלה, כדי שהיא תבצע את הדרישה הזו, באמצעים המסורים בידה.

 

הדיבידנדים במלחמה נגד הפשע המאורגן

 

גם בנושא המלחמה בפשע המאורגן, לכל הדעות בעיה שמתחילה לפגוע באיכות (ותוחלת) החיים של רבים מאזרחי ישראל, מתגלה אותו מצב בלתי אפשרי שקורה בעניין שליט. הציבור שבוי במצוקה, ועל גבו נערכות מלחמות פוליטיות ציניות על הדיבידנדים ובחירת היעדים (על פי מפתח פוליטי).

 

 כמו במכסיקו, במידת מה, גם בישראל יוכרע המאבק המדיני-פוליטי על פי היכולת לשחרר את הציבור מצבת הפשע המאורגן (השלטוני והפלילי). למרבה הצער, השמאל לא מנסח תביעה ברורה בתחום הזה, ולכן הוא הולך ומצטמם וכמעט נעלם לאחרונה מן המפה הפוליטית. להיפך, ישנו בון טון (שבא לידי ביטוי במאמרים של אנשי תרבות בהארץ למשל), שדרישת הציבור לבטחון אישי היא "ימנית" ("חוק וסדר" וכולי), ובזה יש זילזול בחיי אדם, כניראה מצד מי שלא נפגע עדיין בעצמו מן התופעה. זאת, בניגוד למשל לשמאל האמריקאי שהבין לאחרונה את הקשר ההדוק בין פשיעה מאורגנת ובין המדיניות של גורג בוש בבית הלבן.

 

אין לי הסבר מלומד מדוע השמאל בארץ לא רק מתעלם אלא עוין לנושא כולו, כפי שאין לי הסבר לתופעה של שמאל המתנער מבטחון אישי של נשים, בקשר לעבירות מין, הטרדות וניצול בתעסוקה ובפוליטיקה (כולל במבצריו שלו, כמו האקדמיה ומפעלות תרבותיים שלו). יתכן שזה קשור גם לניתוק ששורר מזמן בין השמאל הישראלי ובין מה שאמור להיות הקונסטיטואנסי שלו (מעמד העובדים, חד הוריות, ערבים).

 

 

טלפון באישון לילה…

 

טלפון באישון לילה….

 

אתמול בערב אני קוראת בתדהמה מסויימת את הידיעה על ההתנקשות בזאב שטרנהל, ושוקעת בהרהור נוגה ומכביד. כמה שעות לאחר מכן, במקלחת (פולה כינים, כמובן), נשמע צלצול טלפון. אין סיכוי שאגיע, ואני תוהה מי מצלצל בשעה מאוחרת כזו.

 

מזהה השיחות מפיק מספר לא מוכר. אני מעבירה אותו בגוגל  ומקבלת משפחה כלשהי מהתנחולת "טל מנשה", בצפון השומרון…לא השאירו הודעה…בררר…

 

המהפכה יצאה אל הדרך….

 

משווימר לשטרנהל

 

אני לא משוחרי שטרנהל, הוא מסמל בעיני את האידיאולוגיה של הגורנישט, אותו מרכז בורגני שחיים ברעם אוהב לכנותו (בצדקנות, כהרגלו ) המרכז הלאומני ואני קוראת לו העולם התחתון מבית המדרש של מפא"י-מרצ. שטרנהל לא אשם בתפקידו וייעודו, הוא נראה לי אדם חיובי, שעשה מהלך חיים דרמטי, מאירופה הבוערת ללב הציונות –  באצולת ירושלים. מן המקום שהוא נמצא בו, די דומה לאהרון ברק אולי, הכל היה בסדר, גם כששום דבר לא היה בסדר. הכוונה לשחיתות הגואה, להדרה לשוליים של למעלה ממחצית התושבים של ישראל, וכל מה שאנחנו מכירים היום על פני השטח. המאבק שלו היה למען האידיאולוגיה הציונית של המיינסטרים, אותה דרך אמצע מדומה, שקיימת רק בשאיפות של יוצאי אירופה שרצו להקים להם כאן וינה קטנה או משהו כזה. הם עמוד השדרה הרעיוני של הציונות המדינית, זו שאינה רוצה להעיר שדים, להתעמת עם עומק רעיונות, אלא רק לשמור בחיל ורעד על חזות של מהוגנות. ויהי מה.

 

איתרע מזלו של שטרנהל והוא נקלע שלא בטובתו לאש הצולבת, עם אותה התבטאות אשר התפרשה כ"התרת דם" של יושבי התנחלויות. נוקמי גוש עזה, כידוע, השתלבו פה במרחב היטב, בעיקר בכל הקשור ל"דיני נקמה" (זו שהכי טוב לאכול אותה קרה, כמו אבטיח). אך עוצמתם אינה שאובה מתוכם פנימה אלא מחולשה, רפיסות, הונאה עצמית ושחיתות בעיקר, של "המרכז" אותו מרכז נאור לכאורה שמייצג שטרנהל.

 

בעוד שטרנהל הוגה הגיגים נאורים באקדמיה, וסבור שהוא יושב בצרפת או ניו יורק בטעות, בשטח מקימים את התשתית הציונית "ההגונה" אנשים כמו אל (אדולף) שווימר. על מעלליו של האחרון, ואישיותו המפוקפקת אפשר גם כן לקרוא היום במוסף "הארץ", חתיכת היסטוריה, מקוצצת ומטויחת להפליא, אך ניבטים ממנה פניה של המדינה הציונית, בפלג המרכזי, "הנאור", כאמור אותה תשתית שעליה צריך אדם כמו שטרנהל להישען, ובה לתמוך כנגד גלי הפשיזט או הפונדמנטליזם.

 

אדולף שווימר, יהודי לטענתו, אזרח אמריקאי שנותר נאמן לארצו שלו (!!) עד סוף ימיו ולא התאזרח ואף סרב לשרת בצה"ל מסיבות אלה, שמבטא יותר מכל את הסיבה ששטרנהל לא מחזיק מים, וגם לא מחזיק מעמד מול כמה פורעים מיצהר. שכן, עוצמתה של אידיאולוגיה אינה במלל פה בלבד, אלא בסופו של דבר בטיבו של האקדח שמבטיח אותה. והאקדח שאמור להגן על האידיאולוגיה של שטרנהל הוא..אדלוף שווימר, אמריקאי, סוחר נשק, נהנתן, איש ארגוני הפשע, איש "איראנגייט", חבר של ממשלת פרטוריה, חאשוגי, ושמעון פרס.

אלה הם האנשים שצריך לחשוף מאחורי האידיאולוג "החנון" שטרנהל, כפי שנערי יצהר הם העומדים מאחורי המלל הנשגב של הרבנים של "ארץ ישראל" המתוקה ההיא. ואדולף שווימר, מה לעשות, פחות משכנע מפורעי יצהר, כלומר, מבין שתי הכנופיות  האלה, לא ברור מי ומה יותר רקוב, אלים, מסוכן לדמוקרטיה.

אבל השטרנהלים אף פעם לא רצו להציץ מתחת לסינור של שימעון פרס, ולראות את השחור בעיניים של האפרטוס השלם שנותן להם את הבטחון לשבת שופי בוילות או בדירות השקטות של רחביה. אולי פורעי החוק המופרעים של יצהר, ייאלצו אותם, בדקה התשעים להתבונן, לשם שינוי, במראה, וגם במה שמתרחש מתחת לבלטות.

 

הבחירה שלי – דודי כהן

 

כנגד המופרעות הנשפכת אלינו מכותרות העיתונים בשפע, השבת החשובה הזו, ניצב האיש שלי, איש השנה דודי כהן. אין להכביר מילים, כי כהן גם אינו איש של מילים. בולגרי, צנוע, ומכה במסמר על ראשו. 

פתרון מוצע לבעיית פרידמן 

 

מר"צ מבצעת פיגוע התאבדות עצמית, מצטרפת לליבני רק כדי שעוצמת התאבדותה תוביל לחיסולו של פרידמן, ובזה תהיה לה מנוחה. ניחא, לא נצטער על האירוע משני צדדיו, אך הייתי מציעה להוסיף לעיסקה גם את בייניש.

לכו לכו כבר, איכס.

 

עירית תל אביב, קצה הקרחון

צונאמי שני

 

גל מעצרים שני בעירית תל אביב, אחרי הצונאמי של 2004 (שהסתיים לאחרונה בכתב אישום מאכזב למדי), שבו התברר שלמעשה ארגון פשע בראשותו של ראובן גרוס מנהל את העיריה, והפך אותה לבית שפחות מין, שוחד, מכרזים מוטים, ומועדון לקוחות הכולל כרטיסים למופעים, טלויזיות מכוניות ועיסויים מבית גרוס.

 

עכשיו מבשיל שלב ב', ויש התוהים אם בסיום החקירה הזו, יוותר משהו מהבית שצופה על הככר והמזרקה, שלמדנו לזהות כעירית תל אביב. הדברים אינם מנותקים זה מזה, ושוטה חובל, החשוד העיקרי בפרשה זו (בחלקה הגלוי לפי שעה) נחקר גם בגל הקודם, אבל כניראה היו לו מספיק שפנים בכובע כדי לצאת מפרשת גרוס, או שנסגרו דילים כלשהם. על מה שפורסם, וזה לא הרבה בינתיים, חובל ניהל חלק מאימפריית השוחד בנוגע לנכס הכי נחשק של רשות מקומית, וזה פיקוח על הבניה כמובן. נחשפת רשת של הטבות, חמולות על בסיס עדה (אגב, תופעת החמולות על פי מפתח עדתי קיימת ברשויות נוספות וחותרת תחת המצג של שוויון ועיוורון צבעים בישראל). נחשף גם עוד אדם, ששוב, הפך לעשיר גדול חרף העובדה שעבד כל חייו על משכורת ציבורית, בדומה לראש ממשלתנו ואחרים מן החוג הזה, שהתבלבלו בין "זה שלי" ו"זה גם שלי", כאשר הדבר נוגע לפקדון המצוי בידם, נכסי הציבור.

 

מי שחי בתל אביב, ומגדל בה משפחה, מכיר את התופעה של החמולות, למשל במתנ"סים הפזורים לרוחב העיר ולאורכה. כל מתנ"ס "שייך" לחמולה אחת, בדרך כלל עדתית למהדרין (תימנים, רומנים וכולי), וכל עובדי המתנ"ס ממונים מטעם אותה כנופיה של העיריה. בני המשפחה מסתובבים במקום כאילו היה מרפסת ביתם, יושבים שם, אוכלים ומארחים, ובקצור, אוירה ביתית וכפרית בלב הכרך. 

הקשר הבלגי, בית המלון בבריסל

במסגרת פירוט נכסיו של החשוד, מצוי גם בית מלון גדול בבריסל, וסתם מתוך סקרנות הייתי רוצה לדעת את שמו וכתובתו, והאם גם שם השוער הוא תימני מכפר שלם, או הבן דוד של החמה מבת ים, ומי בדיוק מתארח שם.

 

פך מעניין נוסף בכתבה מפנה ל"רופא מנהלן" באיכילוב שהיה אחראי מטעם בית החולים להקמת בתי קפה והסעדה במתחם בית החולים, והצטרף לחינגת השוחד הכללית והמכרזים המוטים. הסיאוב של "איכילוב" והקשרים בין שירותי רפואה ועולם תחתון, צריכים לעורר דאגה עמוקה בקרב הנזקקים לשירותי בית החולים הענק. והדברים האלה גם הם מושכלות ראשונים למי שגר בתל אביב, אך מקובלים כגזירה שאין מהרהרים עליה.

 

קבצן בקרן הרחוב, חושף כיבים מוגלתיים

 

זה הזכיר לי את הדיווחים קורעי הלב, ומפיקי הדמע, על מחלותיו הקשות של ראובן גרוס, והתמונות המזכירות קבצני רחוב שחושפים גדמים מוגלתיים. ביני לביני, ומתוך היכרות עם מסעף זיקות הגומלין בין המאפיה העירונית ובין "הרופאים המנהלים" והלא מנהלנים שך איכילוב, תהיתי אם באמת גרוס חולה בכלל, או שמא הפיק "בוק" (הקטלוג של דוגמניות) בשיתוף עם איכילוב. יש אנשים שגם תעודה פטירה חתומה לא תשכנע אותי שהם מתים, אלא רק מבט ישיר עין לעין, וגם אז כדאי למשמש שמא מדובר באיפור והפקת תיאטרון.

 

ולמה זה מעניין אותי ?

 

הרבה אנשים מדלגים במהירות על כתבות ארוכות ומפורטות בגלובס, או הארץ, המפרטות מעשי מרמה ושחיתות ציבורית כלכלית. "זה משעמם תחת", אפשר לשמוע את הקורא המצוי שהולך לאיבוד בפרטי הקומבינות והעסקאות הסיבוביות, המכרזים, ועבירות השוחד המפוצלות לחוליות קטנות כדי למנוע חקירה אפקטיבית. כך שמעתי על הפרסומים המעולים בהארץ בנוגע לרשות המיסים, . "מעייף, מתיש ומשעמם". אלא מה ? הקשר בין הסיבוכים האלה ובין איכות ותוחלת החיים של כל אזרח היא אחד לאחד. בית חולים שעובד עבור ארגון פשע, מן הסתם לא יעניק שירותים מעולים ואמינים לכל חולה. העדפה בחדר המיון לעבריין (מתוך פחד או קבלת שוחד) משמעותה היא לעתים הרת גודל, עניין של חיים ומוות לזה שנאלץ להמתין שעה נוספת לטיפול. קשר בין ארגוני פשיעה לבין מוסד רפואי שיש באפשרותו לספק נרקוזה ונרקוטיקה מעניינת, אישורי סמים, אישור מחלה, זה פשוט שדרוג אדיר, "דור שלישי" ממש, של אלימות ארגון הפשע והאפקטיביות שלו ביצירת עבירות שאי אפשר אחרי כן לאכוף את החוק לגביהן. משמעות הדבר קורבנות מתים, קרבנות הרוסים.

עבירות המין והטלת טרור על מתלוננות 

מבין השיטין בפרשות השחיתות, בעיקר של גרוס אך במקומות אחרים, מסתמן קשר הדוק בין מגיפת השוחד והטיית המכרזים, האישורים, וההטבות מהעיריה למערכת של עבירות מין שבאמצעותן התבצעו העבירות. באמצעות נשים שנסחרו למעשה, נוצרה אווירת הפקרות, מעין מיקרו-רומא של הדוניזם החוסה ברפיפות מוחלטת של החוק.

עורך הדין יגאל שפירא, הרוח החיה מאחורי רבות מן הפרשיות הללו, חתום כניראה על זכויות היוצרים בשיטה, אולי רכש אותה במקום עבודתו הקודם ושכלל אותה לכדי אמנות פשיעה ממש. הניצול וההשתקה של נשים, ששימשו לייצר את אוירת הסדום, נעשה תמיד באמצעים חוקיים שלא לאמר משפטיים. כך, כבר לפני עשר שנים, נהג שפירא לייצר "הליכי גבייה" מטעם לקוחתו אוניברסיטת תל אביב, נגד נשים שהוטרדו ונוצלו מינית בשירות צבאי. שפירא פעל מטעם בכירים בועדה לאנרגיה אטומית שנהגו להשתמש בחיילות שצה"ל העביר להם (צה"ל מעביר חיילות לאגפים שונים של משבה"ט, נוהל שהוביל להטרדות קשות במיוחד ומקרי אונס) כדי לשמור את הנסחרות קרוב יותר למצב של טרור קבוע.

השיטה היא מעניינת וראוי להכיר אותה. משרד שפירא (או כל עורך דין אחר לענין זה, יכול להיות גם קליבר כמו ליבאי), מייצר הליך גבייה המבוסס או על חוב רדום (שהתיישן חוקית) או שהוא מנפיק חוב, באמצעות לקוח שהוא מייצג לנושאי גבייה למשל. גוף כמו האוניברסיטה הוא מעולה לעניין זה, בגלל ה"כבדות" הביורוקרטית שלו, וגם משום שמשוחררות צבא ודאי יגיעו לשם, אם למכינה או רישום או לימודים). בסדרה של "טעויות" מוגשים כתבי תביעה ללא מסירות כדין, נוצר תיק הוצל"פ, המרדף, או המארב ממש, מתחיל.

 

לצורת פעולה זו כמה יתרונות. ראשית היא מקנה שליטה על הנפגעת, אבל יותר מכך היא מאפשרת הטרדה בחסות החוק. היא מאפשר שליחת חוקרים פרטיים כביכול לבצע מסירה, עם "קצת יצירתיות" באופן האיתור, טלפונים בשעות מאוחרות, כניסה לחצרים, מעקבים, חבלה ברכוש, התחזות וכניסה לבית ועוד. שנית, קיום תיק ארוך, שלא נגמר לעולם, מאפשר לצלצל ולאיים מבלי להסתכן בחקירת משטרה. כך, שפירא, בדוגמא זו, חוסה בכך שנאלץ להתקשר ביום זה וזה במסגרת "התיק", בעוד שהוא בוחר את המועד והשעה ותוכן השיחה כך שיהלום את האיום שהוא רוצה להעביר. (נאמר, הנערה פנתה למרכז סיוע או משהו כזה).

 

למעשה, תוצאת הלוואי של התחביב של שפירא, לסייע לחביירים ממערכת הבטחון לבטח את עצמם בפני שערוריות מין, הקים בנו אימפריה של "משרד גבייה", ויש לשער שגם שם משלבים שמחה בשמחה וכולם מרוצים. כולם, הכוונה למי "שנחשב".

 

הרהור עדתי

 

קצה הקרחון שנחשף בשנים אלה, סביב עירית תל אביב מעורר כמה תובנות סוציולוגיות מעיקות. ראשית, לא ברור על מה המהומה (בעיקר לאחרונה) סביב משפחות הפשע אברגל אבוטבול ואלפרון. בעליל, כסף קטן לעומת כנופיית "עירית תל אביב" המורכבת מאשכנזים, גנרלים, מרצים למדיניות ציבורית, רופאים פולנים ועורכי דין. היחס הציבורי מפלה מאד לרעת המשפחות המזרחיות. בכל מדד של השוואה, ארגון הפשע של תל אביב הוא מסוכן יותר, אכזרי ומאיים על אושיות המדינה, לעומת הפשיעה הנזכרת בפרשות א.א.א. גם הקודים הנהוגים בכנופיות הללו פועלים לטובת המזרחים (נקרא להם בקיצור "האלפים" או "האליפים" =כמתלמדים בלבד), האחרונים נמנעים בדרך כלל מפגיעה בילדים למשל מה שאי אפשר לאמר על עידית המאפיות של צפון תל אביב, להיפך, זו התמחותה.

 

בעוד שאנשים כמו אברגל יוסגרו לידי האף בי איי (משטרת אשכנז ?)), אין סיכוי שבלי נס משמיים אדם כמו גרוס יקבל אפילו קנס סמלי, שלא לדבר על יגאל שפירא כזה שמחזיק לו ביד את מפלגת העבודה (כולל נעמ"ת, כמה נוח), ראש עיר, בכירי מערכות בטחון ועוד. נידמה לי שהמפתח לפענוח הריבוד העדתי נעוץ גם בריבוד בתוך מערכת הבטחון, כאשר האליפים שימשו תמיד כסייענים לשעה, קבלני עבודות שחורות (כמו פליקס אבוטבול) במבצעים שעליהם גזרו את הקופון אנשים כמו שפירא וחבריו המושחתים (אשכנזים בדרך כלל). במקרה הזה אפשר באמת לאמר i do the crime you do the time, וכך אכן קרה במקרה דיקו המפורסם. הבכירים במערכות האלה, לא בוחלים בכל שיטה לקדם את ענייניהם המסחריים המפוקפקים, והשתקת מטרדות שהותירו בשטח. בידיהם מצויה גם האפשרות להכניס אשה כזו ל"רשימה שחורה" של בדוקאי בטחון, דבר המטיל קושי יותר גדול מאשר רשימת חייבי שכ"ל לאונבירסיטת תל אביב או בזק.

 

אוי ציפורה לאן נתקענו

אוי ציפורה

 

אוי ציפורה לאן נתקענו
ימים קשים או תאמרי במלעיל
ימים קשים אויוי
כמו לשתות את כל הימים בקשית
באיזה תחבושות נחבש הלילה
פרחוניות ורודות ובסוף צהובות
וביום?
וי ציפורה איפה אנחנו עומדים
איפה אנחנו עומדים.

 

יונה וולך לציפי לבני…

 

ואיך הבתים במניל סנט דניז,ולוטרקי וברוז'. ובית הקפה בשדרות גורג החמישי….אוי פריז וחטאיה, והדם שלא נשכח ביומון הסורי, ובאדמת הקודש, עליה פוקדים שילשים וריבעים, לא רק על דם אלא על דמים.

וולסטריט עם אובמה, ישראלים מאוהבים בפיילין

 

 

עדיין לא ברור מי יזכה היום בקדימה, או שמא נזדקק לעבור עוד ערב של "מקצה שני" בין שני מועמדים. הכל פתוח, מאז שגילינו שגם הסקרים תלושים מהמציאות, או למעשה נועדו להשיג מטרה עקיפה (למשל, להרדים מחנה מסויים, או להזעיק אחר לקלפי).

 

הבחירות בקדימה, אפשר, גם הן במסגרת תופעת הדומינו של חילופי הגברי בבית הלבן, או גוויעת שלטון בוש אשר אופיין במסע פשיעה פראי (באנגלית אומרים crime spree) יותר מכל מאפיין אחר מובהק. ממשל בוש, גילה שאפשר לקדם מדיניות באמצעות פשיעה מאורגנת, וההיפך. לכן, קריסת המערכת הזו אינה מחייבת הגיונית, דוקא, יתרון לדמוקרטים (או לשמאל כלשהו), שכן יתכן בעצם שהפלת אותו משטר נבעה מהתנגדות בימין ובחוגי הכלכלה והכספים.

 

טוני בלייר והווארד באוסטרליה היו הראשונים שירדו מן הבמה, עקב החלשות ממשל בוש והחלפתו המתקרבת. גם בחירתו של פרודי באיטליה שייכת לאותו תהליך (אם כי מתחיל שם תהליך הפוך, שיכול לסמן תחילתו של פשיזם סססגוני באיטליה, כמקובל שם מידי פעם). בקנדה מיהר הרפר, המזוהה עם בוש, להכריז על בחירות כדי לנסות ולשפר עמדות בבית הנבחרים לפני חילופי הגברי, ולהוציא את היוזמה מידי האופוזיציה המחזיקה ברוב בבית הנבחרים. הרפר גם ינסה לנתק את עצמו מבוש ובעיקר מן הכלכלה שלו, כדי לבסס דימוי עצמאי.

 

הבחירות בקדימה גם הן ניסיון של מפלגת קש, פשע וגבבה, מבית המדרש של בוש (ושרון), לבסס מעמד עצמאי לפני חילופי הגברי ולמזער את הנזקים. למפלגת העבודה אולי כדאי היה לא לתמוך במהלך ההקדמה של הפריימריז אלא לחכות לינואר, ולקטוף את פירות השינוי. אם כי אז, יתכן שדוקא ביבי היה זוכה מן ההפקר. (כפי שמקקיין בידל את עצמו בהצלחה מבוש).

 

בכל מקרה זה מה שיש, בקנדה וכאן, ניסיון להקדים תרופה למכה, ומעניין מה יעלה בגורל הצעד הזה.

 

וולסטריט תומכת באובמה, כך ניראה, ואפשר אולי לראות את המכות האחרונות כסיוע מסויים לדמוקרטים, אשר אכן עולים בסקרים כבר היום. מצד שני יש עוד חודשיים, כך שהכל פתוח בשדה הספינים. על פי פרשנים מסויימים, אובמה טופח ונתמך על ידי ה"אולד מאני" של וול סטריט אשר קץ בשיטות בוש בתחום הכלכלי והמדיני, ובמיוחד על מלחמת עירק שאמנם היטיבה עם תאגידים מסויימים (מתחום הבטחון למשל) אך נתפסת ככשלון כלכלי ופיננסי. יישראל, כך ניראה לפחות, תומכת בשרה פיילין, ובאופן סמלי מתגלה היום שבמאי ישראלי, טייס קרב, הכין סרט תעודי על שרה פיילין לפני שהיא ידעה אפילו על ייעודה הנשגב. כדאי בהזדמנות לנתח את התגובות הרגשיות מישראל כלפי שרה פיילין, "איישת חיל" נוצריה אדוקה, שיודעת כמה להשתמש בנשק חם (בציד), ומתנגדת להפלות.

 

 —-

יעלון וחלוץ – הקוזה נוסטרה תחת אש

 

השבוע התבטא בוגי יעלון בחריפות על מלחמת לבנון, וייחס את הכשלון הצורב לחיל האויר (ולדן חלוץ כאיש חיל האויר). ראוי לדעתי לשים לב לניסוח של יעלון, שהוא בעצמו איש צבא בכיר, ולשם שינוי מתבטא בתחום שהוא באמת מבין בו. אכן, נוצר הרושם שחיל האויר – מאז ומתמיד אך לאחרונה יותר מכל – מקיים "ממלכה בתוך ממלכה", מדיניות חוץ, בטחון וכלכלה משל עצמו, במעין מבנה של מאפיה, הקשורה גם לתעשיות האויריות.

התבטאות זו צריכה להדליק אור אדום בציבור, כאשר היא מגיעה מפיו של אישיות כה בכירה בתחום הצבאי. גם כך צה"ל מתיימר לרשת את מקומה של המערכת הפוליטית והאזרחית בישראל, ולוקח לעצמו סמכויות יתר. מציאות שבה צה"ל מתפרק לגורמים מקצועיים-חברתיים נפרדים, הנתמכים בתשתית כלכלית וארגונית (חלקה לא בישראל), ונלחמים זה בזה על הגמוניה, מעוררת אי נחת בלשון המעטה. האם יתכן שלחיל האויר יש אינטרסים משלו, למשל בקיום מלחמה כלשהי, אשר אינם מתחשבים כראוי באינטרס הציבורי ? נקווה שלא עד כדי כך התכוון יעלון, אלא בלשון סמלית בלבד.

כתבתי פה בעבר על "הקוזה נוסטרה" של חיל האויר, כמי שגדלה בבית של "משפחת חיל האויר" (מהקסטה הנמוכה של צוות טכני-רדאר). ראוי היה להכפיף את החיל הזה להיררכיה הפיקודית בישראל, ומה שקרה במינוי חלוץ הוא בדיוק ההיפך, הכפפת צה"ל לחיל האויר (ואלה היו התוצאות). צבא הוא בראש וראשונה ארגון היררכי שערך הציות הוא עליון בו לכל שיקול אחר, וכך גם שרשרת הפיקוד. גם בעלי היהלומים בזין, כפופים לאותו עקרון.

כוחו של חיל האויר כישות נפרדת המנהלת מדינה עצמאית משל עצמה נובע מטעמים הסטוריים (הקמת חיל האויר אחרי מלחמת העולם השניה, שהעלתה את קרנו של חיל זה, וכן המודל הבריטי של הרויאל אייר פורס האצילי), אך בעיקר מטעמים כלכליים שאינם ממין העניין. חיל האויר הוא היקר ביותר, ומקיים סביבו תעשיה אוירית שהיקפי הסחר שלה גדולים ביותר לעומת כל תעשיה אחרת. מטבע הדברים, הקצונה ובעיקר טייסי הקרב, משתלבים בתעשיות הנחשקות, בארץ ובחו"ל, ונאמנותם העיקרית היא לזהותם זו, ולא להיותם אנשי צבא, ככל איש צבא, או אזרחים ישראלים.

 

 

 

 

 

 

מזוז כספינולוג בחירות

מני מזוז או ראובן אדלר ?

 

:הארץ" מפרסם היום שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הורה לפתוח בחקירה פלילית נגד עמותה בשם "פרופיל חדש" הפועלת לאזרוח החברה בישראל. זו עמותה-תנועה שפועלת נגד מיליטריזציה באופן גלובאלי וגם בישראל, ומעלה נושאים חשובים לדיון. חלק שולי בפעילותה הוא מעין "קבוצת תמיכה" לסרבני מצפון ופציפיסטית המתקשים במגעים עם צה"ל, חרף החוק שמתיר באופן כללי סרבנות מצפון בגידרו.

 

שתי מחשבות בעקבות הידיעה הזו, או מה היא באה להספין.

 

  . הבחירות בתל אביב. רון חולדאי עושה מאמץ ניכר ומלוכלך להכניס את הבחירות למסגרת רעיונית של "קצין צה"ל פטריוט" מול "מעודד סרבנות נפשע", כל זה במטרה להרחיק מן הדיון את השאלות האמיתיות העומדות על הפרק בבחירות מוניציפאליות (ניהול, נדלן, פיתוח, חינוך, בריאות, שחיתות). יצירת מהומה סביב העמותה השולית הזו, מסייעת למערך הספינים השיווקי שלו. מזוז יכול בהחלט למצוא מקום של כבוד במשרדי היח"צ והפרסום שעוסקים עכשיו בבחירות המקומיות, ועוד נותן את השירות חינם אין כסף על חשבוננו.

 

 ההתמקדות בסרבני מצפון מסירה את שימת הלב מהמשבר אליו נקלע משרד הבטחון לאחרונה, בקשר לקצינים בכירים שעזבו את ישראל וסוחרים בבחריין, דובאי, אבו דאבי, קטר ושאר ידידות ישראל. בכירי הבטחון מוצאים את חסותם בסינור של תאגידים רב לאומיים ואמריקאים, ומשתינים בקשת על המדינה כולה וגם על האיומים של אהוד ברק שישלח להם מאבטחים. קל להתעלל בסרדינים, אבל ניראה את מזוז מגיש אישום נגד אלופים במיל שמוכרים נשק לאויב. ובכלל, כתב מי שכתב, בגידה שמכניסה כסף גדול, היא אף פעם לא ממש בגידה, בעולם הקפיטליסטי הגלובלי שישראל השתלבה בו ברצון. 

 אגב, משיחות עם קצינים ממגזרי המיעוטים בגליל (אלה הם הפטריוטים הציונים האחרונים), עולה כי מעשים אלה של סוחרי הנשק מצה"ל גרמו לשידוד מערכות עמוק בקרב המגזר, ולהחלטה להיכנס למעגל הסרבנות (פטור מטעמי דת). כי אם בעל הבית זה האמיר מקטאר, אז למה לא ללכת ישר אליו, בשביל מה לקבל פירורים דרך השכר מצה"ל או מג"ב.

מאחר שהערבים "מבינים רק כוח", הם כניראה הבינו למי יש כוח ולמי כבר אין באמת כוח. רק צבא חלש ועלוב מקדיש את מרצו להתנכל לקומץ אינטלקטואלים, אמנים או פציפיסטים. אלה הגיבורים על סרדינים שתוצאותיהם בשטח היו מלחמת לבנון 2.

 

מזוזטורס

 

הצד החיובי – מי שרוצה כרטיס הגירה נוח, ונתוני פתיחה טובים בחו"ל, יצא נשכר מהחקירה של מזוז.  זו הזדמנות טובה לזכות בתמיכה בינלאומית ובחיים חדשים במקום שפוי יותר. הקצינים מקבלים כרטיס לדובאי, והסרבנים/משתמטים ללונדון.  ואחרי, אומר מזוז, המבול.

 

אריה דרעי, תקווה מוכתמת בקלון

 

 

אם אשכחך ירושלים

 

לנוכח הויכוח הצפוי בקשר לקלונו או לא, שלפתי מהארכיון המצהיב והמתופרר שלי העתק של רשימה שפרסמתי לפני חמש עשרה שנה בדיוק ב"חדשות" (ז"ל), בעיצומה של החקירה הפלילית נגד דרעי. אני מביאה את הרשימה כלשונה, מאחר שלא נס ליחה במובן מסוים.

 

 

כמו במשפט הבנקאים / אירית יער "חדשות" 19-10-1993

 

טענת דרעי על הטייה גזענית בחקירה רלוונטית למשפטו

 

ערב פתיחת ההליכים המשפטיים כנגד דרעי, נזרקה לחלל "הקלטת הלוהטת" של חוקרי המשטרה, ואחריה נשמעה מקהלת משפטנים המתייחסים לקלטת זו. ניתן היה להבחין באחידות דעות כללית בקרב המשפטנים, בקשר לרלוונטיות של הקלטת מבחינה משפטית. כל המשפטנים, לרבות אלה שהיטו אוזן קשבת למצוקת הקיפוח העדתי, הצהירו מניה וביה כי טענות אלו בדבר אפליה דתית או עדתית אינן בעלות נפקות לשאלת הזיכוי או ההרשעה בהליכים שנפתחו.

 

ואולם, מי שיקרא בעיון את שורת ההחלטות של בית המשפט העליון בנושא שיקול הדעת בהעמדה לדין, ובמיוחד את החלטתו האחרונה בעניין זה בפרשת גנור (החלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד לדין את האחראים לוויסות) יבחין כי קביעה נחרצת זו אינה מדוייקת. מגמת הפסיקה בנושא היא באופן חד משמעי הגברת הפיקוח השיפוטי על שיקול הדעת בהעמדה לדין, כך שיעמוד בסטנדרטים המנהליים החלים על כל החלטה מנהלית אחרת.

בפסק דין גנור הנ"ל קבע כבוד השופט ברק במפורש כי החלטה להעמיד לדין כפופה לעילות הפיקוח המינהליות הרגילות, קרי  שוויון, תום לב, סבירות ושיקולים רלוונטיים. במיוחד הדגיש השופט ברק את החשיבות למניעת אפליה פסולה בהעמדה לדין, לרבות אפליה על רקע עמדה פוליטית, גזע ודת. בכך קבע בית המשפט כי ניתן לבטל אישום ולזכות נאשם, (גם אם ניתן להוכיח כי עבר את העבירה המיוחסת) אם השיקולים שעמדו בבסיס החקירה או האישום הם פסולים מחמת אפלייה, ואם פסול זה  גובר על האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין.

מגמה שיפוטית זו נוטה לאמץ את המודל האמריקני של הגנה חוקתית בהליך פלילי בגין "אכיפה מפלה". על פי מודל זה, רשאי נאשם בפלילים להוכיח אפליה בהליך האכיפה ולגרום לזיכויו גם אם ביצע את העבירה המיוחסת.

 

בפרשת גנור כבר הסכים בית המשפט לדון ולקבל טענה של "אכיפה מפלה" מטעמים כלכליים, ואין כל סיבה מדוע לא ישמע טענות לגבי "אכיפה מפלה" מטעמים דתיים או עדתיים. אותן אמות המידה שהוחלו על ההחלטה שלא להעמיד לדין (את הבנקאים) יחולו על פסיקת בית המשפט על החלטה חיובית להעמיד לדין. אמנם מובנת רתיעתו של בית המשפט מהלכניס את ראשו במחלוקת הטעונה בדבר הקיפוח העדתי והדתי, ואולם אין בכך כדי לפטור את בית המשפטו מלבצע את תפקידו במקום בו הוא נדרש לכך.

 

את החשש מפני הצפה של עתירות כנגד התביעה בכל הליך פלילי, ניתן לפתור על ידי תיקון החוק. כך שיאפשר את העלאת הטענות וההכרעה בהן בפני בית המשפט (כפי שהציע מזמן פרופסור דניאל פרידמן). אם יש בידי דרעי להוכיח את טענות האפליה וחוסר תום הלב בראיות ובנתונים סטטיסטיים של ממש, אין כל סיבה לנעול בפניו את דלתות בית המשפט ולמנוע דיון ענייני, אף אם כאוב בשאלה זו.

 

 

 

אנקדוטה – מאמר המערכת הסמוך לרשימה זו היה פרי עטו של מאיר אגסי, וכותרתו " המרגל המוסרי – מדינת ישראל מחביאה את ואנונו כי היא בעצם הנאשמת במשפטו"….והמאמר השלישי פרי עטו של מוחמד בכרי.

ימים אחרים. ואולי לא כל כך.

ניסויים חברתיים – והפעם "המפלצת"

 

 

כמה ספקות בקשר לפרשת רוז והאופן שבו הוצגה ופוענחה לרווחת הציבור.

 

1. טוקבק שפורסם ב 20 באוגוסט, לפני כל הברדק, דיווח על חיפושים בירקון, ועל מציאת מזוודה עם ילדה בפנים, שהושלכה על ידי הסבא שלה.

 

2. רצח סיגלית קירשנר, באותה תקופה שבה "נעלמה" רוז – הרצח התרחש אחרי שהנרצחת, אחתו של "המפלצת" (TM), העידה בפני כתב מעריב שאמא שלה, ויויאן סחרה בה בילדותה לגברים בבתי מלון, והיא לא בקשר איתה ועם אחיה. הרצח – כביכול על ידי נהג מונית, ללא שום סיבה, והמשטרה הכריזה על פענוחו בטרם עצרה את הנהג, שנמצא מת בביתו (התאבד). אהמ…לא משכנע.

 

3. הבעל של ויויאן היה איש קבע שהשתכר טוב. בעלה של "הטליבנית" הוא איש קבע מחיל האויר. האבא של אליאור חן, איש קבע. אבא של הנאנסת "הנימפומנית" מנבטים – איש קבע בבסיס חיל האויר.

 

4. עורכת הדין של הזוג החשוד, לא ממש מייצגת אותם בצורה נורמלית. מי שכר ? מי משלם ? מדוע צריך פתולוג צבאי בנוסף לפתולוג של המשטרה ?

תוספת מאוחר אחרי חדשות 10 – גם רביב דרוקר מעלה תהיה על שאלת ניגוד העניינים בייצוג של סוויד את הזוג הנאשם. בעניין זה, כדאי להעיר שכאשר מדובר באישומים בטחוניים למשל או ב"חיילים" של ארגון פשע או כת, נהוג להצמיד עורך דין לנאשם (או מתדיין אזרחי) שאינו מייצג את האינטרס של הצד עצמו אלא של המושכים בחוטים, אם זה "המערכת" או "ארגון הפשע". שופטים נוהגים להתעלם מבעיה זו, ומשתפים פעולה בדרך כלל עם עורך הדין, למרות שניכר שפעולתו מיטיבה בעצם עם צד שלישי שאינו נוכח בדיון אך רוחו מרחפת באולם.

5. רוני רון, יום לפני מציאת הגופה, צועק לטלויזיה שהוא לא רצח. התזמון מושלם לייצר "שקרן". אך מי שהתבונן טוב ראה שרוני רון מסומם לגמרי, בקושי מחזיק את ראשו ישר, ומתלעלע בדיבורו.

 

6. לא קיבלנו תשובה מי הסית את הזוג להאבק על משמורת בצרפת, מי מימן, מי ייצג את האמא בבית המשפט בצרפת ?

 

7. יועצים רוחניים – לויויאן יש "יועצת רוחנית" שקיבלה זמן מסך יותר מאשר המעורבים עצמם, דיברה בשם ומעל הראש של ויויאן והמשפחה, אף אחד לא יודע מיהי ומה תפקידה בכוח. הפסיכולוגים – עיון מקרי באתרי עירית נתניה (זירת הפשע), מעלה שהפסיכולוגית הראשית שעוסקת בילדים ונוער עבור משרד הרווחה היא יוצאת מלמ"ב ששירתה בבלגיה מטעם משרד הבטחון בשנות התשעים. מעולם לא התמחתה בילדים, ולפתע זמן קצר אחרי ההסבה המקצועית המרשימה היא כבר מנהלת את העייסק בנתניה.

 

8. נקודה נוספת (תוספת) היא העובדה שרוני רון טען שהמשטרה איימה עליו שיהפכו את ילדיו למכורים לסמים. האיום נשמע אמין, זה סוג האיומים בנסיבות של התעללות מוסדית. יתכן שהאיום לא הועלה בקשר להודאה אלא בנסיבות אחרות. צריך לעורר שאלות האם בישראל יש גוף שיכול להפוך ילדים של מישהו למכורים לסמים, מאיפה עלה הרעיון הזה.

 

נקודות למחשבה. לחובבי קונספירציות. ומיטיבי פרנויה.

מתעסקים רק באוכל; והמאבטח המאונן

 

התכוונתי להעלות פוסט (מורטם ?) על פרשת רוז בדיוק כאשר הודיעו את הסקופ על המזוודה בירקון, החלטתי להוריד לפי שעה ולהמתין להתפתחויות, כמו כולם.

 

כך גם לגבי 9-11 הנחגג היום כ"אירוע זכרון" ברחבי העולם, אין מה לאמר, הכל נאמר ונלעס, את מימדי ההרס לעולם אפשר יהיה לאמוד בהמשך.

 

ומה כן ? אוכל !

 

נקודה שלא התייחסתי אליה בקשר לשהותי בת עשרת החודשים במושב הכפרי והמוריק היתה …כמובן, אוכל.

אחת הסיבות המרכזיות להגעתי לצפון (מעבר לראובן גרוס וחבריו המרנינים) היתה בריאות ורצון לעבור לאורח חיים פחות מזוהם לתקופת מה, וכן לשדרג את המזון. בגליל, האוכל הוא פולחן ולא "מזון" בלבד, בצורה שונה מאד מאשר בתל אביב על מזללות הסושי שלה.

בעוד שבתל אביב אורגאני משמעותו חנויות בוטיק למזון ארוז בנייר ממוחזר ומעוצב, עם שמות ריחניים ו"שיק", (בעיקר במתחם קינג גורג) פה בגליל, זה ממש פולחן. כאן קרובים האנשים למקום שבו מגדלים לכם את האוכל, מטעים, מקשאות, רפתות, מרעה, וחביצת גבינות עיזים, הכל מתרחש כאן ולא בדיזנגוף. לכן, לתקופת מה (אולי סופ"ש או קצת יותר) כדאי להתחבר למקום שבו גדל האוכל שלכם, לחוש אותו פועם וצומח, ולהיזכר שאפשר, כן ממש כך, לקום בבוקר, לקטוף ולאסוף את ארוחת הבוקר מן השדה בחצר, ולא ללכת למכולת אפילו פעם אחת.

העניין מתחלק, כרגיל, לכמה סקטורים. ישנם הפיאודלים הגדולים, המגדלים שדות או מטעי ענק או רפתות גדולות לבשר או חלב, אלה לא מתלהבים מאורגאניות ו"אופן טבעי", להיפך, שיקולי רווח מפנים אותם לצרוך ריסוס ולעבור לשיטות ממוכנות כמה שיותר. ואולם, בכל זאת, את רוב התצרוכת בבית מקבלים מהמשק, שקי פירות טריים, שמן זית מעשה יד, ומה שלא מגדלים מקבלים מהשכנים. עריכת קניות מזון באזור כפרי בגליל היא "עניין", ולכן אין פה כמעט שירות של משלוחים או הזמנות בטלםון. חס והס מלהזכיר. כל אשת חיל מקומית נוסעת לפחות שלוש פעמים בשבוע לרכוש מזון בכל מיני מקומות, בוחרת בידיה את הסחורה, קונה תמרים בעמק הירדן, בשר אצל הצרקסים, וירקות ב"יום שוק" או במסלקה אורגאנית ליאפיז באחד המשקים. וכך גם שמן זית, ישנה תעשיית שמועות שלמה איפה "הכי טוב והכי זול", עם השוואות והכפשות של יריבים, ולשם נוסעים וקונים מיכל של 20 ליטר לחצי שנה. ביצים קונים אצל "מגדלים אורגאניים" במשק מסויים בלבד, וכך הלאה והלאה.

 

ונתת עשב לבהמתך בשדה

 

ישנו גם המגזר ה"טבעי", שהולך חזק באזור, אלה משפחות שגם מגדלות חצי מהתצרוכת בחצר, עשבים שונים, תריסר תרנגולות לביצים, כמובן ירקות והרבה עצי פרי. משפחה אחת שקלה להזמין שוחט פרטי אחת לכמה חודשים כדי שיעביר את התרנגולות המיותרות לעולם הבא, בצורה "טבעית", והישר למקפיא.

 

בסך הכל, למי שמגיע מהעיר, זו חויה מתקנת, אחרי שהתרגלת שאוכל הוא בעצם הדבר שקונים בסופר, במארז פלסטיק, ומה שיותר חשוב זה העיצוב של המארז ושם המותג. אך מבחינת המקומיים מדובר בהתמכרות, אין לי מילה אחרת, לתחום המזון, ופיתוח אובססיות המזכירות…ויסלחו לי האורגניים החביבים, את היטלר ואווה עם גינת הירק המטופחת שלהם, ממנה קטפו את הירקות האורגניים לאדולף הקפדן.

 

שכן, עם הזמן, ניכר שתשעים אחוז מזמן החשיבה והדיבור מוקדש למזון, ולא חשוב אם זה תחת סעיף "בריאות" (המזון), טריותו ואקולוגיותו. כמה אנשים שהכרתי כאן יכולים לצטט לכם נוסחאות כימיות מורכבות של מדבירים הנמצאים אולי ליד המים שבהם משקים את התותים שלכם, ולהמשיך ולמנות את כל המחלות הנובעות מכך. לעומת זה, אין להם בעיה לנסוע ב SUV (מזהם) ולתלות על צוארם את הסלולרי ולדבר כל שעות היום (כמובן, על מזון בריא), כך שהבחירה היא בוודאות עניין נפשי ולאו דוקא רציונאלי.

 

כמו כן, עם הזמן ניכרים סימנים של נוירוזה עם תסביך הטפה וגיור של אחרים, כמו חברי כתות אחרים, הממתיקים סוד ומהלכים מעט נישאים ומורמים מעם, ביודעם ידע סודי וחשוב על משהו (במקרה זה מתכון לסרפדים RAW FOOD) שאחרים, פשוטי העם בורים בו. הרצון להטיף ולתקן את הרגלי הזולת, הופך עם הזמן להתנכרות ובידול מאלה ש"לא בעניינים" (כלומר כל אותו פלח אוכלוסיה שהחליט לא להשחית את מירב חייו על צרכנות) ומסוגלים לקנות תפוחי עץ בסופר מרקט. (ממש אנשים דוחים ומיותרים).

 

בסופו של דבר, אחרי שנה בצמידות לפריקים של מזון בריאות, אקולוגי אורגני, פרמקלצ'רי, או לחילופין פיאודלים עבי בשר ואדומי עורף היוצאים לשדה עם שחר לאסוף עגלים, מתעוררת סופסוף ההבנה שלא באנו לעולם בשביל זה. כלומר, שגם צרכנות אורגנית בריאותית היא בסופו של דבר "כניעה לשגעון הצרכנות" והפיכת האדם החדש לאתר השוואות של מוצרים. הפישפוש בכימיקלים והמדבירים, כאשר הוא הופך לאובססייה, לא שונה מהתמכרות התל אביבי המצוי והמגונה למעדנים במזללות יקרות. אלה גם אלה עוסקים כל היום בצריכה ובמזון.

 

ה"כשרות" בראי הפסיכופתולוגיה

 

ומכאן הגעתי לאיזו השלמה מפוייסת עם המשפט היהודי בנושא הזה, שהמציא את ה"כשרות", ועכשיו גם הבנתי למה ומדוע. כניראה שיש סיכון פסיכולוגי-המוני של יצירת מעין היסטריה סביב "ניקיון וטהרת" המזון, וראינו תוצאות של זה בגרמניה הנאצית למשל (אנשים לא אוהבים להיזכר בכך שהתנועה הנאצית קמה על תנועה "אורגאנית" של מזון ובריאות טבעית) כאשר דברים יוצאים מאיזון. שכן, כפי שראיתי במו עיני מהטבעיים ומהכפריים המקומיים, אין גבול להתעסקות בזה, ומה שאתמול היה "אורגאני" היום יכול להיחשב ממש שיקוץ מזוהם ורעיל. אפשר להיכנס גם לחישוב של זיהום הקרקע, המים, האויר, והזן הגנטי (המהונדס ?) של הגידול. כך עם בישול, אפשר להתחיל בצמחונות קלה (הורדה בצריכת בשר) ולעבור לטבעונות, ומשם לשגעונות שסופם מי ישורם, הכל בשם, כביכול הבריאות, אך הסוואה לאובססיה אחרת, ולריקנות רוחנית ואינטלקטואלית מוחלטת.

 

לכן, ה"כשרות" אינה כפי שניסו להציג אותה עד היום (ויש כל מיני הסברים), אלא מנגנון הגנה פסיכו-סוציאלי שיכול לנתב בחכמה שגעונות קהילתיים העלולים להפוך לכיתתיות מסוכנת וגם לחוסר איזון בהתייחסות למזון ולחשיבותו בחיינו. נשים שפיתחו שגעונות מזון יכולות להשקיע את מרצן בהכשרה ובבדיקת גיד הנשה עד מחר בבוקר, ויש להן עוד מרחב התעסקות ענק אם יחפצו להיכנס לנושא הזה. לצערי, אכן, רוב ההתעסקות מגיעה מנשים, המוסוות כ"פמיניסטיות בסגנון הרצף" אך הן בעצם עקרות בית משועממות של אנשי היי טק, החוזרות למקור הכוח הפרה-פמיניסטי – השליטה בהכנת המזון במשפחה, ורכישת שליטה מניפולטיבית באמצעות המזון. במידת מה גם שגעון ההנקה הפוסט מודרני (הנקת ילדים עד גיל עשרים עם חיתולים מבד ממוחזר), הוא פעמים רבות מניפולציה של נטילת כוח מבן הזוג בגידול הילדים ויצירת "נישה מלאכותית" של כוח. רבות מהעוסקות בפרקטיקה הזו, כפי שראיתי כאן לפחות, משלבות את זה בכל מיני עיוועים של "דת האדמה והאלה וכישופי נשים", כאילו שלא היינו בדיוק בביצה הזאת, לפני אלף ואלפיים שנה, בלי לקרוא לזה בשמות יפים באנגלית. ברוב המקרים, מספק הבעל העובד בהייטק עשרים שעות ביממה (כשהוא נושא עליו מעת לעת תינוק ייצוגי עם מנשא) את המימון לשגעונות.

 

-בקיצור, כל התעסקות מוקצנת ומוגזמת באוכל, היא חוסר איזון. או, יש לאמר, "הפרעת אכילה" מסוג שטרם נכנס ל DSM אך נוגסת בנשים בכל פה.

 

———————————-

משהו אחר…מה עושים כמישהו מאונן לך מול הפרצוף אבל עושה כאילו הוא לא

 

השבוע ישבתי במתקן כלשהו, שבו היו ילדים, ועליו הופקד כמקובל בימים אלה, "מאבטח". מאחר שהשתעממתי קלות מהאירוע, יצאתי לדשא לעשן, ופטפטתי עם המאבטח. זה היה איש בן חמשים וחמש או ששים, לפי מראהו, קיבוצניק, שזה עיסוקו. לאחר כמה דקות של שיחה בטלה על מחירים בסופרמרקט הסמוך, הוא התחיל לגרבץ קלות, מעביר את ידו תחילה כאילו בתנועת גירוד מקרית על חלציו, ואחרי כן בהתגברות, כך שבעצם הוא ישב לידי וליטף את עצמו, או…ספק אונן, תוך כדי שיחה.

ניסיתי בהתחלה להתעלם, אך אי אפשר היה לעשות זאת. נזכרתי בעצה שפעם זרקה פה כרמל ויסמן, לדבר איתו על "מישהו אחר שעשה משהו כזה והאשימו אותו בהטרדה" כדי שהוא יבין את הרמז, אבל לא הצלחתי. ישבתי עוד כמה דקות עד סוף הסיגריה עם תחושה הולכת וגוברת של גועל נפש וחוסר אונים, והלכתי. נותרתי גם מודאגת שזהו "מאבטח של ילדים".

מה עושים במקרה כזה ? אני משערת שראוי היה לקום וללכת, אבל נשארתי במצב של חוסר אונים, וגם תהיה מטומטמת כזו אם "מה שאני רואה אכן קורה" המעורבת בדיאלוג פנימי שתבע ממני ל"שים לזה קץ", כל ההתלבטות הזו הובילה אותי להמשיך ולשבת ולסבול, תוך שאני מטכסת ללא הועיל עצות לעצמי מה צריך לעשות או להגיד, ולא עושה בסוף כלום. נידמה לי שמילמלתי באיזה שלב שאני עורכת דין, אז הוא קצת הפסיק, אך לא לגמרי.