המהפכה המצרית השניה (והראשונה)
אל ברדעי הסיר היום את מועמדתו למירוץ למשרת ראש הממשלה במצרים, ובמידת מה זה כניראה סיום התפקיד של השמאל הגלובלי במהפכה, ויצירת קואליציה כלשהי בין כוחות השמאל לבין "האחים המוסלמים" בחלקים הליברלים שלהם. אחד המועמדים שנותרו במירוץ, המועדף על השמאל הוא "נאצריסט", בשיטתו, וזה זורק אותי חזרה למהפכה הקודמת במצרים, של נאצר בעצמו. הצעירים בארץ בטח כבר לא מתעניינים במיוחד, אבל למי שעוד ספג משהו מרוחה של "מלחמת ששת הימים" השם נאצר היווה חלק מארסנל זכרונות הילדות (שריפת המדורות עם "בובת נאצר" למשל). זה לא שאני כל כך זקנה, אבל "המהפכה הראשונה" של מצרים הגיעה לתודעה שלי בדרך עקלקלה, באמצעות אחד המהפכנים הנאצריסטים הקופטים, משפטן בשם סעד אל פישאווי, שעשה את רוב חייו בארצות הברית. אל פישאווי, היה המשפטן הנאור בחוגי המהפכה של נאצר, בעל חינוך מערבי משובח, ונצר למשפחה מכובדת ונוצרית ששילב ידיים בעוז עם נאצר להביא לתמורה בענק הרדום בחולות הלוהטים. ביחד עם המנהיג הכריזמטי הם חלמו להביא את המודרנה והקידמה למצרים, וניסחו את החזון במילים גבוהות ורמות, דמוקרטיה, הפרדת דת ממדינה ועוד ועוד ממש כמו היום בתחריר. אלא שעם תפיסת השלטון הגיעו הפשרות ההכרחיות של הפוליטיקה המעשית, ונאצר השליך את חזון הרפובליקה החילונית וחתם "דיל" עם המוסלמים, הופך את מצרים ל"מדינת מוסלמית", תהליך שגם אנחנו פה בישראל חווים עכשיו (יאללה שתהיה יהודית, מה זה בכלל דמוקרטיה). כתוצאה מכך, בפועל, נאלצו שותפיו מבין הנוצרים והיהודים לצאת מהתמונה, וחלקם גם ממצרים עצמה. לגבי היהודים אנחנו יודעים, אך די הרבה קופטים ברחו למערב, ביניהם אל פישאווי, שלקח את משאלות הלב הנאורות לשיקגו, והשתלב באימפריה, כל כך טוב, התעשר מאד, והסתובב במסדרונות הבית הלבן ומחוזות השלטון. מאוהב מהפכות פטריוט הוא הפך למשת"פ, ולמרצה מבוקש על מגרעות האסלאם ביחס לשיטות המשפט המודרניות, וייעץ לעולם המערבי איך לפתח (ולעשוק) את העניים אי שם.
כל כך הצליח הברנש להיקלט באימפריה עד שבחורנו המצויינים מצאו צורך לעשות איתו עסקים (אפלים) , וכך הגעתי אליו בתור "חבילת שי" ארוזה בתחתוני מלמלה אדומים, עם חותמת של הרבנות "כבשה כשרה". מכל מקום, בתוך כל המהומה (כל זה קרה בחסות "מלחמת המפרץ"), מצא המהפכן המאוכזב את העוז והמימד ההסטורי לתחוב לידי העתק של תזכיר עטוף בלמינציה יפה. המסמך עב הכרס היה לא אחר מאשר הטיוטא של החוקה שהוא ונאצר ניסחו, ואשר בה הובטח חופש דת והפרדה. על התזכיר היפה היה חתום הוא בעצמו, כמשפטן צעיר ורהוט. הוא ביקש שאשא את הסחורה למי שיכול להעריך את חשיבותה ההסטורית, ואני בחרתי להעביר אותה לעזמי בשארה ומכון ון ליר. אינני יודעת מה נעשה בזה ומקווה שהיא לא הושלכה לפח או תויקה באיזה קלסר המעלה אבק. בינתיים בשארה בעצמו, סוג של מהפכן דומה, מצא את עצמו תחת אש, ונאלץ להימלט מישראל, מי יודע לאן.
לימים, פרצה המהפכה של תחריר, שגם היא חרתה על דגלה אותם עקרונות, וגם בבישולה השתתפו קופטים שחלקם הזדמן לי להכיר (קופטית אחת, נמרצת במיוחד). סיפרתי למהפכנים הצעירים את הסיפור במלואו (לא כמו כאן), ותהיתי שמא גם הם ימצאו עצמם , לא על אוניה, אלא על טיסה לוושינגטון או ברלין, כאשר ייחתמו הפשרות וישאירו אותם מחוץ לתמונה. ואולי עוד שלושים שנה, מישהו מהם ישב, שקוע בהררי זהב ושחיתות בבירה מערבית, מאוכזב ומפוכח, וישלשל לידיו ערימה מסוכנת של שוחד ישראלי, מטעם המפלגה השמרנית של מעצמה זו או אחרת. אמר כבר החכם באדם, אין חדש תחת השמש…(של המזרח התיכון).
מועדון הפגיונות המעופפים
אתמול צפיתי שוב בסרט המקסים תוצרת סין. המספר על המלחמה בין כוחות המורדים המסורתיים (בית הפגיונות המעופפים) ובין הממשלה המושחתת של הקיסר וצבאו. מסופר כרגיל באחד מהפרקים הרבים בהסטוריה הסינית של מאבקים בעריצות, והאלהת המסדרים הלוחמים (כדוגמאת הסמוראים ביפאן) שנאמנים לעם ולמסורת, אך בעצם מייצגים גם הם חשיבה מקובעת והיררכית. הסרט מספר עלילה שיכולה בהחלט לעבור התאמה לימינו אלה. מסדר הפגיונות "שותל" חפרפרת בצבא הקיסר, ולאחר כמה שנים שהוא מתבסס שם ורוכש מעמד ואמינות, נשלחת לוחמת מהמסדר כדי להשלים את המבצע המתוכנן היטב ומראש. החפרפרת "יתפוס" כביכול את המרגלת, ואז ימנה חייל טירון להציל כביכול את המרגלת ולעקוב אחריה כדי שהיא תוביל אותם למחבוא של מסדר הפגיונות. למעשה, התרגיל יהיה בדיוק הפוך. חיילי הקיסרות יפלו למלכודת של מסדר הפגיונות וייטבחו שם.
בשולי העלילה הצבאית משולש רומנטי. החפרפרת מאוהב בחיילת שנשלחה על מנת להיתפס על ידו. אך החייל שממונה ללוות אותה, ואינו מודע למשחק הכפול, מתאהב בה. למרבה ההפתעה גם היא מתאהבת בו, וקנאתו של החפרפרת בוערת. במהלך הסיפור מתברר כיצד שבויים כל המשתתפים במשימות לאומיות ונאלצים להקריב הכל. בעיקר את האנושיות שלהם על מזבח איזה אידיאל מפוקפק שלעולם לא יתגשם, מתברר שאותה חיילת של המסדר שימשה כבר בעבר כמעין "נערת פיתוי" במשימות שונות, והיא מבינה שזה לא משנה עבור מי נלחמת, כל הרעיון נתעב בעיניה. היא נשבית ברעננות של החייל הצעיר שמוכן בקלות לערוק למען אהובתו ומבין שלאף אחד שם למעלה לא איכפת ממנו (בצבא הקיסר) או ממנה (במסדר הפגיונות). בין שניהם, רק האשה מבינה בדיוק את המצב הקטלני שהם נתונים בו, וששאיפתו אינה מעשית, (בתור אחד שיודע יותר מידי, גורלו נחרץ), השניים "שייכים" לפלוגותיהם, ויכולים לצאת משם רק אל המוות. מאחר שהיא מחליטה לשים קץ לצורת חיים זו, היא מחליטה בינה לבינה להקריב את חייה כדי שלפחות אהובה יצא לחופשי. וכך היא עושה, גורמת למסדר הפגיונות להוציא אותה להורג באמצעות זה שמאוהב בה ומפקד על המשימה, וכך משחררת את החייל הצעיר לברוח לנפשו, בחסות המהומה, ולהיעלם ברחבי סין הענקית.
ניראה שדבר לא השתנה בעולם, תמיד יש הצדקות ותירוצים כדי לשפוך דם, בין אם זה "המסורתיים הטהורים והמחוייבים" ובין "הממשלה המושחתת" (מסתבר שזה קיים בכל מקום, לא רק מצרים ולא רק ישראל, או המאבקים הזכורים בין מסדר הטמפלרים ובין המלוכה והשלטון האזרחי "המושחת" כביכול). אין חדש תחת השמש,ולאור לקחי העבר, כדאי להימלט מהגורל הזה מוקדם ככל האפשר, ואם אי אפשר – אז לעשות כמעשה אותה אשה אמיצה שלפחות לא מתה לשוא, אלא ניצחה ברוחה את שני הצדדים הלוחמים גם יחד ואת "הקונספציה".
סמכות חוקית
נזכרתי השבוע שוב ב"פרשה קו 300" שתועדה בסרט די חדש שהוקרן לא מזמן ועורר את הנושא מחדש. גם פרישתה של דורית בייניש מעלה נשכחות. פרשה זו , מעבר לכך שהזניקה קריירות וקטעה אחרות, לא הותירה אפילו אדווה בסדרי השלטון והמשפט בישראל. הציר ששב ועולה (גם בפרשת המסמך שהדליף מיקי איתן בפרשת יגאל עמיר), הוא ההסמכות הגורפות בישראל לבצע פשעי אלימות חמורים, תחת מעטה "מערכת הבטחון" שהכל בה חסוי ומוגן, ברשת של "שמור לי ואשמור לך". בפרשת קו 300 נעשה ניסיון (כושל) לעשות סדר במערך ההסמכות , ולשפר מעט את המעמד של צמרת מערכת המשפט לעומת מערכות אחרות (צבא ובטחון), אך אבוי, אין זה משנה כלום. מערכת המשפט רק ביקשה יוקרה אישית ולא הנחילה ערכים אחרים. כך למשל גברת בייניש היא זו שאישרה לשב"כ "להקריב" אזרח תמים כדי לשמור על הכיסוי של סוכן שב"כ שריגל בקרב המתנחלים. לא בדיוק משימה "קיומית" הרת גורל (כפי שהרג המחבלים באוטובוס שנלכד לא שירותה אינטרס בטחוני ממשי). כלומר, אפשר לאמר שכרגיל מדובר בריב כנופיות על יוקרה, אך לא על עקירת נורמות, שבבסיסן הן מאפשרות לזרוע המבצעת לבצע עבירות חמורות נגד אזרחי המדינה. ישועתו של אזרח (ובמקרה של קו 300, היה זה גנרל) במצבים האלה היא רק אם הוא מצליח למפות אינטרסים של כנופיה מתחרה שתנסה להפוך את המקרה שלו לקרדום לחפור בו סמכות ויתרון על הכנופיה השניה. באופן כללי, אין כל טריבונל וגוף בישראל שמעביר תחת שבטו החלטות של הדרג המבצע אשר משמעותן הרג לפעמים של אזרחים, רק כדי "לכסות ישבנים". לאחרונה, התקבל הרושם שמבקר המדינה נכנס לואקום הזה במידת מה, ויש לברך על כך.