עיתון הארץ מצא לנכון לתקוף את ההחלטה של השופט דנציגר להותיר בכנו את עיכוב הביצוע שהעניק בית המשפט המחוזי לקצב, עד לגמר הדיון בערעור. זו החלטה סבירה, בהתחשב שהדלת נפתחה על ידי הערכאה ששמעה את התיק וגזרה את הדין. מין הסתם לעיתון יש חשבונות אחרים עם אותו שופט, שכן עיתון הארץ אינו בדיוק "החברים של בוזגלו" באופן ניהולו עצמו, עיתון המדיר ופוגע בכבוד נשים ומיעוטים באופן מתמיד ובוטה. גם בפרשת ענת קם היה משום "כתובת על הקיר", שכן בפועל העיתון, באמצעות עיתונאי גבר "הפעיל" בחורה וזרק לפח בגמר המבצע, לאחר שהעמיד אותה, ואתה בלבד, בסיכון. קשה להעלות על הדעת מצב הפוך שבו העתונאית היא בעלת המשרה הקבועה, וכולי. כך שמכל פרשת קצב הזו, היה על העיתון להבין ש..אפעס, מדברים גם עליו, כאשר דנים באוירה בלשכת הנשיא ובמשרדי הממשלה הקודמים. אמת ויציב, גם המצב במערכת המשפט אינו שונה, כך שכל מסכת ההטפות היא צביעות של פטריארכים המבקשים לנהל את קרבותיהם על גב שימת הלב השבויה של הציבור.
פרשת קצב הניצבת לצד פרשות נוספות בעולם, כמו ברלוסקוני וDSK חושפות טפח מהמציאות של "סביבה ארגונית" המשולה לבורדל, ומבוססת על ניצול נשים, ביזוי וסחר, השלובים ללא הפרד עם המנגנון השלטוני ועם ההיררכיה התעסוקתית והפוליטית בארגון הספציפי. כלומר הניצול המיני והכפוי שלוב ללא הפרד במבני כוח חברתיים, פוליטיים וכלכליים, כך שבדרך כלל הנפגעות מנוצלות גם מינית וגם תעסוקתית וכלכלית, כאשר ההטרדה המינית לעיתים מכסה דוקא על ניצול וניכוס של עבודה מקצועית והדברים ידועים. (כך לפחות במערכת המשפט, נהוג מאד לקיים "תחרות בעבודה" על ידי הטרדה מינית אלימה המכלימה ומנטרלת את האשה בעלת המקצוע).
השניות הנורמטיבית
כאשר באים לפרק לעומק את המבנה המאפשר מצבים קשים כאלה לנשים, חשוב להתייחס לשניות הנורמטיבית בחברה הישראלית בנוגע למעמד האשה למשל. המצג של שוויון והגנה מהווה גם הוא נדבך בניצול, ומושך למלכודת האש נשים הסבורות שהן מגיעות לעבודה ומוצאות שנחטפו לתוך הרמון אכזרי במיוחד, שממנו לא יצאו בקלות. לאחר שמתקיימים נאמר יחסי המין, נשלף הנשק הריאקציוני, והאשה ניצבת לפתע מול הצד השני, הפחות מוכר, של האוירה הציבורית והיא הגינוי על רקע "צניעות". על כן עדיף מראש להימנע מהמצגת, ועל כך כתבתי הרבה בביקורת על "הפמיניזם" מן הסוג שדוחפות הפעילות המובילות בענף, שהוא מבוסס כביכול על הסכמה חברתית שאינה קיימת למעשה בפועל. ברגע האמת, יתגוננו פעילות אלה במשפטים כמו "אני נשואה באושר" כדי להדוף מתקפות אישיות על היותן מכוערות/לסביות/רווקות מזדקנות. כך שאין פה עמידה אמיתית על ערכים מקובלים אלא צביעות. גם במקרה של אורטל בן דיין התברר שברגע האמת מה שמצאה החברה הישראלית לאמר זה שאשה צעירה "המתעסקת" עם מבוגר גרוש או נשוי היא "זונה". בשביל זה לא צריך להרחיק כל כך, אפשר להסתפק בערכים המקובלים בבני ברק או בטהרן. ואם כך המצב, מוטב להסבירו מראש.
אפשר לאמר שרק בחברה האנגלוסקסית הנושא של מעמד האשה הוא התפתחות שבטית אורגאנית וספונטנית, וביתר המקומות מדובר בהזדחלות לכיוון הזה, לא תמיד בהצלחה.
