איפה האהבה ?

 

הרוצה להעשיר יצפין

 

בסוף השבוע האחרון הזדמן לי לפקוד שוב את הגלריה המאולתרת ברחוב יהודה מרגוזה, שעכשיו מתפקדת לסירוגין לאירועים בלבד. זו יוזמה נפלאה שהחלה לפני שנה בתור גלריה קבועה בשם "אין חומר", אך מטעמים אלה בדיוק נסגרה. שכר הדירה הועלה, ועתה היא מושכרת מעת לעת לאירועים מזדמנים. מצער.

 

מכל מקום, האירוע האחרון היה פתיחה חגיגית של תערוכה בשם "מהצפון באהבה", תערוכת בוגרים של המכון

באותו עניין…. והפניית חובה, מאוחרת במקצת, לפוסט מדהים של "הצועד בנעליו", שמגיב בחכמה ובטוב טעם להתנפלות האחרונה על "מושמטי הגיוס לצה"ל", המכונים בטעות "משתמטים".

לאמנויות בתל-חי. למרבה אי המזל של האמנים הערב שנבחר היה חם ולח מהרגיל, והחלל אינו ממוזג, כך שחוויית ההתבוננות כללה סאונה חינם, בנוסף לכיבוד הנדיב שהוגש (יינות, עוגות וחטיפים).

המוצג הפותח, הראשון בכניסה היה שולחן גדול, מעין לוח עבודה קרשי ועליו מונחות עשרות יצירות פלסטלינה צבעוניות, ילדותיות במקצת. לידו, מישהו התבדח שזה מרציפן, ובאמת ישנם שולחנות כאלה למשל בבית החרושת הקטן בכפר תבור, המייצר וגם מזמין את הציבור למוזיאון מרציפן חמוד.

מיצב גדול עם אפקט של רעד ומשב רוח, היוצר תחושה של ספק רעידת אדמה או אורגזמה, באמצעות משב אויר המזיז נייר וכדורונים. מעל המתקן תלויים כדורים לבנים עטופים נייר. לי זה עשה הרגשה של מלחמת לבנון 2 אולי בגלל שידעתי שזו תערוכה צפונית. על הקירות רישומים רבים, אך בשלב הזה נאלצתי לברוח החוצה, כמו כולם, כדי לא למות מחום ולחות.

באופן כללי, בהשוואה ליצירות אחרות שראיתי שם במהלך השנה החולפת, הצפונים הביאו יותר צבע, פחות תחכום, וגם פטריוטיזם דביק. מניפסט התערוכה הוגש בקטלוג, מעין הצהרה המתחילה במילים "בימים קשים אלו", וממשיכה באותן קלישאות  -"אגרופם האכזר של שבטי הטרור בארץ הלבנון….פילוסופים צרפתיים שמוצצים את שכלנו…" ועוד ססמאות המזכירות את רוחו של אלעזר שטרן. ניכר היה שעיקר המוטיבציה של תערוכת האהבה היתה בעצם שינאה, ללבנונים, לתל אביבים ולפילוסופים צרפתיים (??).

 

 

צילום. לא מן התערוכה הזו

 

והרוצה להחכים ידרים

האהבה היחידה שמצאתי בתערוכה היתה כולה טמונה ביינות ירדן ובעוגת שוקולד לא רעה. וכך קיבלתי את הרושם ש"יש חומר" בצפון, אבל הרוח, מה לעשות, נמצאת כניראה יותר ביפו תל אביב.

 

אפשר לפטור את העניין בפוסט טראומה של הקיץ האחרון, ותחושת הבידוד והקורבנות של תושבי "העורף" לעומת התל אביבים. אך חבל שהמסר הזה לא הועבר בצורה יותר מתוחכמת, באמצעות האמנות במקום פשקווילים סרי טעם וריח.

 

מקבץ שירים ישנים

 

 

1. שלום

 

שלום עובר שלום

מה אתה מוכר, במה סוחר ?

 

מה אתה אומר

ולמה כל כך ממהר ?

 

שלום חבר.

 

שלום, שלום חבר

מה אתה אומר,

מה אתה צובר יותר, ופותר ?

 

למה אתה לא חודר ?

 

שלום נמר

 

שלום שלום נמר

מה אתה גוהר,

ולמה אתה גומר כל כך מהר ?

 

שלום נמר.

 

למה אתה לא חוזר

 

 

2. קצתי בכוחניות שמזיעה

ברחוב הכועס,

תורים

תורים חוטפים. רגע

אינך משגיח ו…הופ ! מישהו

נשך בישבן הצמוק, חטף

אהבה ממך.

 

אתה מתאוה למטבל

השוקק לרגע מצטרף סחוף

אל העיסה הרוגשת איברים

מזיעים. וצוחק

בקול פתוח.

 

אדים מתעבים לקבס

וגילולים מחנקים, ונפש

תלויה לה למעלה

כמהה לנדד

למחוזות טהורים

מתפללת חזרה אל המילים.

 

זו קינת הסריס

התחסדות האסטניסט

המוחה משפתיו שיירים

בלתי נראים, של

ארוחה שלא היתה.

 

3. את היריקות שלך גברת

נא לצור בתבנית

ובצורה מקובלת

אנחנו, דם נגר אוהבים

במקצבים אחידים

ועדיף

בגוונים

התואמים

את אופנת הימים האחרונים,

כמו

דלות החומר..חלות הדומן…

 

 

4. דמיון חולני

 

לפעמים אתה כל כך רעב

שאתה פשוט מת מרעב

אז אתה צונח בלאט

באיזו קרן אפלה,

כוסס את עצמך לאט,

וטובע בחלומות על ארץ גושן

הצחיחה,

שתושביה אינם זקוקים לאכילה.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לאיריס יער אדלבאום @ 1980

זנות, ספרים ושאר ירקות

 

אני מקלידה מידי פעם מאמרים ורשימות שלי שפורסמן בדפוס ולא נימצאים באינטרנט. היום מצאתי את הרשימה הזו, שלושה ספרים באנגלית כל אחד מתאר זוית אחרת של בעיית הזנות. רלוונטי מתמיד.

 

אלטרנטיבה   הזונה היא גם אמנית Reading, writing, and Rewriting the Prostitute Body, Shannon Bell, Indiana University Press, 1994 230 pp באחרונה רבו הקולות הקוראים לרפורמה בפיקוח החברתי על מוסד הזנות. חוקים חדשים בדבר לגיטימציה של הזנות, הסדרת שירותי הבריאות, הגנה על הזונה מפני עושק וסרסורים ועוד, מוצעים חדשים לבקרים. התנועה הפמיניסטית עסוקה בויכוח על הפתרונות הרצויים, אך לצד לימוד ההסטוריה וההוה של מוסד הזנות על נזגרותיו השונות, במסגרת הפעילות הפמיניסטית בעולם המערבי, יש לבחון את התגובה הפוסט-מודרנית. כצפוי, מזמנת לנו הפרשנות הפוסט-מודרנית הפתעות וזעזועים מכוונים היטב. בזו אחר זו נושרות שכבות של מוסכמות חברתיות בתהליך של "דה מיסטיפיקציה" והפיכת משמעויות, ומתגלה ליבה המטוהר של הזונה. כוחה ופארה של הזונה נחשפים מתוך דפי ההסטוריה המושתקים והמצונזרים : הזונה הנביאה, הזונה הכוהנת, האשה העצמאית והפילוסופית, חוקרת את ההתנהגות המינית מתוך תשוקה וריחוק גם יחד. כל אלה הן נשים המתחבאות מתחת לצביעות של החברה המודרנית. אין זה ספר פשוט, והוא שייך לז'אנר הנפקד כמעט מן השיח הפמיניסטי בישראל, אולי גם בשל מורכבותו. שורשיו נעוצים בתרבות האירופית הקלאסית, והוא אינו מסתפק ב"מהפכת השוויון" של המאה ה- 18 בארצות הברית ובצרפת. כוח מכתיב פרשנות חברתית, ומכאן שיחסי כוחות מכתיבים במידה רבה את "תורת המיניות". היה זה פוקו אשר טען שהשיח הנוצרי טען את המיניות בכוחניות, כאשר הוא כופה עליה את חוויית הוידוי והחקירה, אשר הולידה מניה וביה את הבושה והאשמה. כך, מעניק השיח השליט (הפאלוצנטרי) משמעויות למיניות ולזנות בדרך שלילית. שנון בל טוענת ומוכיחה כי גם השיח הגינוצנטרי (הנשי) המתנגד מעניק משמעות שלילית לזהות של הזונה. בכך, מהווה השיח של "הזונה" התנגדות כפולה ומכופלת, ומכאן העניין שבו, כמו גם דיכויו והשתקתו. הזונה היא גם אמנית, או אף מיצג בפני עצמו, המבטא מרי בזהות הכפויה עליו בידי השיח השליט למיניו. שנון בל מאתרת את שרידי קולה של הזונה הקדושה ( הקדשה) זו שהיתה מורת הארוס, מורה רוחנית וחוקרת הסקס כמכשכיר להעברת ידע אנושי. לשם כך היא עורכת מחקר ארכיאולוגי בכתבי אפלטון ובקלאסיקה היוונית, מהם היא מעלה באוב את הזונות המשמשות ככוהנות הגוף והחומר במובנם הנעלה, בימים שהמיניות היתה פדגוגיה. בכך מביאה שנון בל את המחלוקת הפמיניסטית לשורשיה. לטענתה, השיח הנשי מקבל את התיוג של האשה כ"רחם" כאובייקט רביה בעיקר. אך האזור המדוכא והמאיים הוא דוקא ה"קליטוריס הפילוופי", והוא המציב אתגר של ממש הן לשיח הנשי והן לשיח הגברי. הזונה משחזרת את המונולוג הדרמטי של הקליטוריס. המספר על העונג הפיסי ככלי וכמוליך לעונג הרוחני. אלו רק מקצת הרעיונות החדשניים בספר, העורך סקירה הסטורית של התפתחות המשמעות החברתית והפוליטית של מיניות האשה לאורך הדורות, ומביא מדבריהן של נציגות ארגוני זונות מן העולם הרחב. לסיום, דוקא השפה העברית משמרת את הקשר הסודי ששנון בל וחברותיה טורחות כה קשה להוכיח. הרי האקט המיני מכונה במקורות בשמות כמו "ידע", "בעל" ו"פקד" וכולם מרמזים על המקור המשותף למין, אינפורמציה, כוח ואמת סטטיסטיקה זנותית Women working : Prostitution Now, Eileen Mcleod, Croom Helm, 177pp 1982 מחקר יחודי וראשוני בתחום הזנות, בהוצאה כמעט מחתרתית, כל מה שרצית לדעת על זנות _במקרה זה באנגליה – ולא ידעת את מי לשאול. המחברת עושה עבור הקורא את העבודה "השחרוה" של איסוף נתונים וסטטיסטיקה יבשה כמו מספר הזונות יחסית למספר אוכלוסין, מספר הלקוחות לזונה, פעילות מועדפת של לקוחות, פילוח אוכלוסיות הזונות והלקוחות, נתונים סוציו אקונומיים, מחירים, רווח לעומת שכר ממוצע במשק, ועוד. המחברת נוקטת עמדה אמפתית, מרוחקת ואנושית כלפי כל המעורבים ב"עסקת הזנות" אך עיניה נשואות לקידום נושאים חברתיים שונים על סדר יומן של הזונות, ובעיקר שיפור התנאים הבריאותיים וההגנה מפני אלימות וניצול. בין הנתונים והתאורים שזורים קטעי שיחות אמיתיות, וידויים של זונות, שיחות עם לקוחות, ובסך הכל מתקבלת תמונה מלאה של עולם קשה זה. כמה נתונים מעניינים, לדוגמא: רוב הלקוחות נשואים וזקוקים למפלט מהציפיות והלחצים של חיי הנישואין, ולכן מחפשים פנטסיה של "בית" ו"אקסלוסיביות" נתון זה עומד בסתירה, לכאורה לדימוי הגברי. נתון מעניין נוסף נוגע לזונות : בניגוד לסברה המקובלת רוב הזונות נמצאו במדרג אינטליגנציה גבוה יותר מהממוצע בסביבתן. בבחירתן בזנות הן נמלטות מגורל אכזרי יותר המצפה להן, נישואין גרועים ואלימות ואבטלה. פילגש סינית Concubines and Bondservants, Maria Jaschok, Zed Books, 156 pp, 1986 עוד מחקר סביב נושא הזנות, הפעם זו הזנות הממוסדת והמסורתית בתרבות הסינית. בעוד שהספר הקודם חוקר את תופעת הזנות באמצעות איסוף נתונים רבים, מחקר זה מתבצע בצורה הפוכה. המחברת מתמקדת במשפחה אחת בלבד, וחוקרת את תולדותיה במשך כמאה שנה. דרך הדינמיקה המשפחתית הנפרשת בפניה היא יורדת לעומק תופעת "שפחות המין" בתרבות הסינית. נקודת המבט, גם כאן, היא אמפתית ולא שיפוטית. מן התעוד הסטרילי והנאמן למקור, עולה מציאות אכזרית מאין כמוה. הפילגש הסינית, המוי-ג'ה, קיומה על פי ערכי הקונפוציוניזם הוא מוסד חברתי מוגן ומוכר במסגרת המשפחה הפוליגמית הסינית. גיבורת המחקר נולדה למשפחה כפרית אשר ירדה מנכסיה, וכמשפחות רבות אחרות נאלצה למכור את בנותיה לסוחרי פילגשים. כך נמכרת מוט קסיו לי לבית חינוך לפלגשים, המנוהל על ידי אשה הרוכשת מעמד חברתי וכלכלי עקב קשריה עם משפחות המעמד העליון שלהן היא מספקת את הבנות. המכירה נעשית לאחר "חינוך" קפדני והחיים במוסד מזכירים במשהו סצינות מ"ילדה יפה", כאשר פסגת החינוך היא הקניית כישורים מיניים ומזג צייתני להפליא. המנהלת עושה את רווחיה ממכירת הילדות שבגרו לאדונים החפצים בפילגשים, בעיקר לקשישים. כמו במכירת חפץ או בעל-חיים, מוצגת המועמדת לקונה, הוא בודק את שיניה, את הליכותיה, ואת ריחה. הנערות עושות ככל יכולתן לרצות את הקונה ואת בעלת הבית ונענשות על כל כשלון. לאחר המכירה, עוברת הנערה למשפחת האדון. במקרה המתואר, הנחשב ליוצא דופן, מצליחה הפילגש לרכוש השפעה ניכרת על האדון, למגינת ליבה של האשה הראשונה מן מעמד העליון. זו האחרונה, נישאת בשידוך בין משפחות, הנעשה בדרך כלל בגיל צעיר מאד. הדרמה בבית המשפחה דומה לטלנובלה רוויית תכיים ומאבקי כוח. מעמד הפילגש הוא נמוך מאד, וכך גם מעמד ילדיה, לעומת המשפחה הפורמלית, ותלוי לחלוטין בשביעות רצונו של האדון משירותי המין המוענקים לו. שיאו הטראגי של הסיפור הוא במסירותה יוצאת הדופן של הפילגש למשפחת המקור שלה, זו שבגדה בה ומכרה אותה בכסף. עצוב באותה מידה הוא עיוורונה של בת הפילגש, גם כבוגרת , לאינטרסים האמיתיים של אביה, האדון הקשיש והחמדן, ונסיונותיה להגן עליו ולצייר את דמותו בקוים חמים ואוהבים.   פורסם ב"מעריב -ספרים וספרות", 25-7-1997

 

 

רשימות נוספות עולות מעת לעת למאגר "פרסומים שלי (ביקורות "מעריב")" בתפריט הראשי.

 

 

פרחי הגיהנום

 

 

טוקבקיסט מוכשר ונוגע ללב, יוסי פרלשטיין

 

בתגובה לכתבה: איך מדברים על עוני
	שם השולח:	יוסי פרלשטיין
	עיר:
	כתובת דוא"ל:
	כותרת התגובה:	היה סארקאזם, נגמר בסאדיזם
	כולם מדברים על כסף. אני מנסה לתאר מהות של דיכוי ועריצות כאשר בני אנוש שאכן היו ראויים לרצון טוב ולעידוד ולחיזוק שמשו שפני נסיונות תעשיית הסמים וכל המערכת פעלה באופן נגאטיווי ושרירותי. שפתה ותפיסותיה ממילא היו עוינות ושוטמות ומלעיגות. היא ניצלה תמימות וחולשה ונדכאות שהיה עליה להתייחס אליהם ברצינות ולא בליצנות, אם להזכיר את מסתו האחרונה של פרופ. דונחין. היא המירה מלכתחילה מצפון בהלעגה, פזרה ערך אנוש לכל רוח, ערצה ורצצה והותירה מצבות וצללי אדם מותשים שאפילו הצליחה לטרפד את שארית יכולם לקטרג עליה. מי שהרוויח מן הרווחה היו פקידיה ואמרכליה. את הילדים שלהם שלחו לאוניברסיטאות. הצאצאים שלה עובדים בכבוד בכל מיני משרות דמה ועשיית רושם. אוי למנוצחים אבל יש חיים מעבר לתעוקת ההשפלה. הם ישארו והם ינצחו.

 

 

 

 

 

———————————————————————————-

 

 

החינוך, שירות לאומי ויהדות

יולי טמיר מנסה "לעשות קצת סדר" במשרד החינוך, וזו כבר שאיפה נעלה שצריך לתמוך בה. לאחר ניסיון לא מוצלח שלי עם המערכת (בתור אמא), אני מתרשמת שעיקר העיסוק בבתי הספר והגנים הוא "כיבוי שריפות" ועמידה בכל מיני לחצים, מצד ההורים, המערכת, וכמובן המצב הבלתי אפשרי של מספר התלמידים בכיתה פר מורה או גננת. זו הבעיה המרכזית, אך יש עוד כמה. כמו למשל בנושא התוכן, ובעיקר "זהות לאומית" על כל הפולמוס הנובע ממנה.

כללית, משרד החינוך הוא כר ניסוי לכל פרוייקטור עם קצת קשרים במקומות הנכונים, ומותקף חדשות לבקרים ביוזמות אופנתיות שאף אחד לא בחן אותן לאורך זמן. את הניסוי עושים על התלמידים. הצד הבולט ביותר במערכת החינוך, במה שאין בה, הוא קו הגיוני ועמוק בנוגע לזהות הלאומית. גן ממלכתי רגיל מתאפיין בריקנות אפולוגטית בכל הנוגע לשאלה "למה התכנסנו כאן" (בפלשתינה-א"י), ומה יחסנו למרכיב ה"יהודי" ו"הדמוקרטי" בססמא הידועה שהחליפה את המונח "ציונות".

אף אחד מן ההורים או הצוות לא ממש רוצה להיכנס לזה, כיון שבכל מערכת ניכר הפוטנציאל למחלוקות, ימנים מול שמאלנים, בין דתיים לחילונים, ציונים ולא ציונים, מזרחים ואשכנזים ומה לא. המערכת עובדת בדרך כלל בשיטת האלימינציה, כלומר, לדלג מעל שדות מוקשים, ולכן מעדיפים כלום, על פני מחלוקת.

אף שאני מעוכרי ישראל המקצועיים וגם לא שוחרת ממסדים דתיים, מצאתי שהחלל בנושא "יהדות" מצער למדי ומותיר סימן שאלה שמבלבל את הילדים. הרי חוגגים את חגי ישראל, עושים קבלת שבת, אבל אז טורחים גם להזכיר ש"הדוסים" הם בעיה, בכל מיני צורות המסר הזה עובר, ובעיקר משום שזו סביבה חילונית, תל אביבית.
המקומות היחידים שזוכים לאיזו "משנה ערכית" הם בתי הספר הייחודיים יוקרתיים שמתמקדים בתחום מסויים, נאמר "דמוקרטיה" או "אמנות" או אנתרופוסופיה, ורותמים את הילדים לנושא הזה, שמהווה ציר מרכזי שסביבו אפשר לדון בכל דבר אחר. יש להניח שגם בתי הספר הדתיים, מתברכים בקוהרנטיות הזו, מן הצד שלהם. מי שנופל חלל בין הכסאות, בריק הגדול, זה המערכת הממלכתית הרגילה.

יולי טמיר מציעה להוציא את "בנות השירות הלאומי הדתיות" ממערך החינוך היהודי, וזה בכל מקרה דבר טוב, כיון שגם הוא טלאי מוטלא באקראיות. כמו כן, "לימודי הדת" הללו, מקבעים את הריקנות של המערכת הממלכתית, וכביכול מאשרים את התשקיף של "עגלה מלאה מול עגלה ריקה". יהדות, לפי מדינת ישראל לפחות, אינה "לימודי דת", אלא מרכיב לאומי. לכן, צריך לתת לזה משמעות כלשהי.

כאן הבעיה מסתבכת קצת, כיון שלוגית, המשנה הציונית (המוחלפת לאחרונה בצימוד היהודית-דמוקרטית) עומדת על כרעי תרנגולת, וקשה קצת לצפות ממורה מצוי  שיצליח למצע את הניגודים או לרבע את המעגל, משימה שגדולים וטובים כשלו בה. אין ספק שכל ורסיה יהודית שתאומץ (חסידית הומניסטית, או בודהיסטית רפורמית) תתפרש כסקטוריאלית או שנויה במחלוקת עמוקה. שוב, הדבר האחרון שמשרד החינוך צריך בכיתות זה עוד מחלוקות.

אני הייתי מציעה ליולי טמיר לאמץ מודל של "שאלה פתוחה" על המרכיב היהודי בזהות, ולא להתעלם ממנו. עולה בדעתי שאפשר להרכיב ערכה המבוססת על ניסוח השאלה בצורה כנה וישירה, כולל שאלות של אמונה, אלוהים, דת, חילוניות, לאומיות. במסגרת ערכה כזו, אפשר להדגים שיטות שונות, כולל את כל המגוון הרחב של דנומינציות בדת היהודית (מן החרדים ועד לדה-קונסטרקשיוניסט, עובר דרך הסברי החלוקה בין אשכנזים לספרדים, ומכאן לזהות המזרחית). המסר צריך להיות שאלה פתוחה, ולא הסוואת אי הבטחון של המערכת בפסקנות מדומה של כזה ראה וקדש.

המפלס הרוחני והערכי שמקבלים היום הילדים במערכת הממלכתית הוא מי אפסיים רדודים ומעופשים. רוב המורים מן הדור הקודם חונכו על ססמאות ציוניות שאבד עליהן הכלח, והן מבוססות בעיקר על שלילת הדתיים (אפילו לא שלילת הדת בצורה מנומקת ומכובדת), ועל נהנתנות המשולבת בפאשיזם צבאי שאין לו בהכרח קשר לזהות אלא לשינאת "האחר" וכוחניות. ועל הכל, ניצב עגל הזהב "אמריקע", בתור לוחות הברית שירדו עכשיו מהר סיני. אמריקה לא בתור מה שהיא, אלא מחוז חפץ המזוהה עם תוכניות טלויזיה רדודות (ספיידרמן ושות), מותגים נחשבים, וגדג'טים.

 

אני מצאתי עצמי בעמדה בלתי אפשרית בגן, כאשר בתור עוכרת ישראל דחקתי בצוות ובהורים לתת לילדים איזה שהיא מסגרת להבנת המסורת היהודית בקשר לאירועים הנחגגים בגן (בעיקר חגים ושבת). אך הרפלקס הציוני ממלכתי הוא להעוות פנים לנוכח שאלות כאלה, כאילו די בהתעלמות כדי להעביר מסר שולל וחלופי לילדים. מה שקולטים הילדים הוא שיש כאן "דיבור כפול" ורווי באמוציות שליליות, דבר שרחוק ממסר חינוכי ככל שניתן. המסר היחידי שהילדים קולטים הוא שינאה ופחד. ציר הזהות כמובן, מתמקד סביב יום השואה (הקריאו לילדים סיפור אימים על רכבות וקלגסים, מה שנצמד אצלהם בלב למונח "יהודי), ויום הזכרון-עצמאות, אותה הילולה חסרת שחר סביב חיילים שאתרע מזלם להיהרג.

 

לי לקח יותר מחצי החיים למצוא את כף הזכות ונקודת הגאווה  בתוית "יהודי", חרף המכבש הציוני ממלכתי. אם אני הצלחתי, כל אחד יכול למצוא את השושלת הרוחנית שלו בתוך האוקיינוס העצום של היהדות, כולל שפינוזה וויטגנשטיין, ומרקס. הנוירוזה של משרד החינוך בכל הקשור ללימודי יהדות צריכה להתחלף בגישה טיפולית, מכילה, שפורשת בפני הדור הבא את הבלגאן שהורישו לו אבותיו המייסדים בכל הנושא של זהות. את העיסה הדיסוציאטיבית, שהפכה את ההיסטוריה של עם ישראל למקוטעת, ונטולת הקשר רחב ומשמעות, צריך להחליף בנאראטיב מאחה, המחזיר את התמונה השלמה. התעלמות ותקיעת הראש בחול (תופעה המיוחסת דוקא לחרדים), אינה תחליף למשימה של משרד החינוך, להתמודד עם המצב הקיים בישראל, במונחים שילדים מבינים ויכולים לעבד, גם אם המצב הזה הוא קשה מאד.

 

 

שתיקת הכבשים

 

 

ועידת אירגון הפסיכולוגים האמריקאי הסתיימה באשור של החלטה חדשה בנוגע להשתתפות פסיכולוגים בחקירות

BE IT RESOLVED that the American Psychological Association asserts that any APA member with knowledge that a psychologist, whether an APA member or non-member, has engaged in torture or cruel, inhuman, or degrading treatment or punishment, including the specific behaviors listed above, has an ethical responsibility to abide by Ethical Standard 1.05, Reporting Ethical Violations, in the Ethical Principles of Psychologists and Code of Conduct (2002) and directs the Ethics Committee to take appropriate action based upon such information, and encourages psychologists who are not APA members also to adhere to Ethical Standard 1.05; BE IT RESOLVED that the American Psychological Association commends those psychologists who have taken clear and unequivocal stands against torture and cruel, inhuman or degrading treatment or punishment, especially in the line of duty, and including stands against the specific behaviors (in lines 81 through 100) or conditions listed above; and that the American Psychological Association affirms the prerogative of psychologists under the Ethical Principles of Psychologists and Code of Conduct (2002) to disobey law, regulations or orders when they conflict with ethics ;

ועינויים על ידי רשויות הבטחון האמריקאיות. כצפוי, גם ההחלטה החדשה, המאשררת במידת מה את ההחלטה של השנה שעברה ומוסיפה עליה, מעוררת פולמוס סוער בקהילת הפסיכולוגים ובקרב הציבור.

 

ההחלטה פותחת בגינוי ואיסור כללי על עינויים בחקירות, ועוברת לפרט שיטות ספציפיות המוקעות כעינויים אסורים. ההחלטה היא מצויינת בכך שהיא מגנה את תופעת העינויים, ומגדירה אותה על פי המשפט הבינלאומי ואמנת ג'נבה במפורש, ואף קוראת לממשל ולזרועות הבטחון השונות לחדול מכך, וגם לדאוג לתנאי המאסר של חשודים על מנת שיעמדו בדרישות הבינלאומיות. כמו כן, ההחלטה כוללת פירוט ארוך מאד (ומפליל מאד) של שיטות חקירה ועינויים המקובלים על רשויות הבטחון, ומבהירה שכל אלה נחשבים כעינויים. חשיבות הפירוט הוא בכך שהוא מהווה עדות ראשונה, אמינה, בלתי

מעורערת מטעם אנשי מקצוע מכובדים, שארצות הברית עוסקת בצורה שיטתית בעינויים אכזריים.

ההחלטה גם בונה מנגנון דיווח, למעשה יוצרת מחדש חובת דיווח של כל פסיכולוג שקיבל לידיו מידע בנוגע לעינויים, וכן מצהירה שתשלח הודעה מטעם הארגון לכל רשויות הממשלה שהארגון אוסר על שילוב חבריו בחקירות.

זו החלטה חשובה מאד ואי אפשר להפריז בהדגשת חשיבותה, לנוכח השתיקה ביחס למתרחש בארצות הברית בשנים האחרונות בתחום זכויות האדם (עינויים ומעצרים ודיני המלחמה). לנוכח ההחלטה הזו, בולטת מאד שתיקתו המוחלטת של המגזר, בישראל, עתה ובעבר. אמנם, חצי מהפסיכולוגים בישראל למדו באמריקה (וגובים שכר עבודה שוה בהחלט לעמיתיהם בעלי הדולרים) אך את החלק הזה ב"אמריקה" שלהם, הם השמיטו. אמריקה זה הזנות של בוש, נכון, אבל זה גם מעשים כאלה של בגרות אזרחית ופעולה מכובדת המעצימה את האזרח מול השררה.

 

 

אך הקוץ באליה הוא הלשון המסוייגת יותר לגבי שיטות מסוימת, אלה הכוללות "רק" מרכיב נפשי, ודרישת "נזק ארוך טווח" לגבי חלק מהן על מנת להפוך אותן ל"עינויים אסורים". כמו כן, חסרה התייחסות למשפט הבינלאומי בחלק הנוגע לחוקיות או אי החוקיות של רוב המתקנים שעליהם יצא הקצף וגם את המעצרים הספצפיים. טוב היה לו הארגון היה אוסר למשל על פסיכולוגים להשתתף בחקירות במתקנים שקיומם הוא עבירה על המשפט הבינלאומי וכיוצב). עדיף היה, מציינים מבקרים מסויימים, שהאיגוד היה יוצא בהחלטה של שורה אחת המטילה איסור מוחלט (מורטוריום) על השתתפות בחקירות ועינויים, ומכריזה על השתתפות כזו כהפרה של הכלל המרכזי באתיקה של המקצוע, לסייע לאנשים ולהיטיב את מצבם. כמו כן, מתברר שהועדה שעסקה בנושא הזה כללה פסיכולוגים צבאיים רבים, למעשה רוב שלהם, באופן שיצר רושם שהם בעיקר מגנים על הישבן שלהם ביצירת כל הדקויות וההבחנות.

 

third subset of "prohibited" techniques concerns sensory deprivation and overstimulation, and sleep deprivation. Here, the APA goes completely off the rails. They define these techniques to be prohibited only if "used in a manner that represents significant pain or suffering or in a manner that a reasonable person would judge to cause lasting harm". (Emphasis mine)

 

פרשנים מסויימים טוענים שהארגון בסך הכל מצטרף למהלך שיזם הפנטגון לחקור קבוצה מסויימת של פסיכולוגים, אשר עשו שימוש מהופך בשיטות הנהוגות באימוני נפילה בשבי (SERE). כידוע, (וגם אצלנו) הצבא ורשויות בטחון מאמנים את אנשיהם בהתגוננות והכנה לנפילה בשבי. קבוצה של פסיכולוגים אשר הובילו את הערכה הזו בצבא האמריקאי ופיתחו אותה, הם אלה שיישמו אותה על עינויים בפועל של שבויי הסי.איי.איי במתקנים האפלים של "מלחמת הטרור". קבוצה זו, אשר הקימה גם תאגיד פרטי שייעץ במקרים האלה לרשויות החקירה, נמצאת כרגע תחת חקירה רצינית ומתקפה מטעם הפנטגון בעצמו. יש הרואים בכך בסך הכל מאבק בין "שתי אסכולות עינויים", כאשר הסי.איי.איי מבקש להנחיל את השיטות שלו ולהשחיר את השיטות של SERE.

 

בכל מקרה, הדיון מעלה שורה של סוגיות חשובות ובעיקר את החילחול של ערכי פשיזם לתוך כל מרקם החיים החברתיים והמגזרים האזרחיים. כדאי לעקוב מקרוב אחרי הדיון הציבורי הזה, כיון שכל מה שיקרה שם ישפיע בהכרח על המתרחש בישראל ביתר שאת. מעניין שלא נשמע אפילו פסיכולוג ישראלי אחד בנושא הזה, ולו על תקן פרשן לענייני אמריקה. שתיקת הכבשים, או "המרחיק את עדותו". בכל מקרה, אפשר לשקול מעתה דיווח על עינויים בידי פסיכולוגים ישראלים המחזיקים גם ברשיונות או חברויות בארגון האמריקאי.

 

 

קורי העכביש של מערכת המשפט

 

 

עושה רושם שמערכת המשפט נלכדה בקורי העכביש של ההתחכמויות, ועתה היא ניגפת תחת ידיו של פרופסור פרידמן, מינוי מבריק של אולמרט, בהתחשב במטרותיו. בתור פרופסור ותיק שעיקר מוניטיו ועיסוקיו בעבר היו במגדל השן, ועקב גילו ומעמדו, אין לו מה להפסיד, וגם אי אפשר לחלוק על הידע שלו בתחום.

 

קצת משעשע אותי לקרוא את צהלות השמחה מן הטריבונה של הטוקבקיסטים הימניים (היידה פרידמן), הממתינים לקריסה של בג"צ, בעיקר של השנואה בייניש מאז ימי "שמפניה" העליזים. זה משעשע כיון שבית המשפט נפל חלל בשבי הדימויים הכוזבים שהוא ייצר. ובמה מדובר. מי שעסק אפילו קצת בהגנה על זכויות אדם בישראל, יודע שבית המשפט העליון הוא חותמת גומי, כך או אחרת, של הרשות המבצעת, ונתן ידו לכל הפרות זכויות האדם החמורות ביותר. ואולם, במסגרת תפקידו כ"מסביר לאומי", הסכים בית המשפט, במיוחד בראשות ברק, לייצר את גלילי הנייר הארוכים (מאמרים ופסקי דין עקרוניים) שיחניפו לשיח של הגויים, וידברו בשפתם כ-א-י-ל-ו יש זכויות אדם בישראל, יענו "ישראבלופ", ואכן פה ושם יזכיר לנו טוקבקיסט הגון שבית המשפט חילץ את ישראל ממבוכות רבות (הגדר, עינויים וכולי).

 

בית המשפט העליון בהרכב המעצבן שגרר את המחזה הנוכחי התעלה על עצמו במילוי תפקיד המיסוך והבלוף. בעוד השופט ברק מפיק פסקי דין מהממים בברקותם בקשר לזכויות אדם (וכך מקומם עליו את הימנים שמתרגשים מן המילים יותר מן המעשים), הרי בפועל, מספר האומללים שניצלו ממש על ידי בית המשפט הוא אפסי. בתחושת בטן, הייתי אומרת שפר קייס, הייתי מעדיפה לייצג קורבן של הפרת זכויות אדם (כולל ערבי מן השטחים) אצל שמגר הנחשב ימני, שאולי יוציא הכרעה של שורה אחת, אבל יציל את האיש. כך נולדו תואמי ברק, וגם בייניש הפיקה פסקי דין חסרי שחר, כמו בנושא של ענישה גופנית של ילדים. סמרטוטים אדומים שנועדו רק להרגיז את השמרנים, במקרה זה הדתיים שמאמינים ב"חוסך שבטו", אבל בפועל "שלחה אור ירוק" לכל האלימות בחברה הישראלית שמזהה בלוף כשהיא רואה אותו.

 

בקיצור, עכשיו אוכל אהרון ברק והתואמים שלו את הדייסה ההסברתית שהם בישלו ושעליה התקדמו, מילים מילים, סמרטוטים אדומים, חסרי כל משמעות. עכשיו הם מבקשים להיבנות מכך שהגנו בגופם על האזרח הקטן משרירות השלטון, אלא שאם תקראו כל אתר שמאל ישראלי מצוי, תגלו שאין כל שביעות רצון מתפקודו של בית המשפט בתחום זה, להיפך.

 

יחד עם זאת, אין ספק שעדיף היה שלטון הצביעות הזה על פני התסחיף שהולך לצאת עכשיו ולמוטט את החומה.

חבל רק שכל הויכוח מתנהל על פי דימויים שנוצרו, בהבל פה, של בית המשפט שהתקרנף כל השנים, וקיווה שאם ישחק את המשחק של הפטריוט, זה יעמוד לו ביום הדין. כך איבד בית המשפט הן את הקונסטיטואנסי שעליו הוא אמור היה להגן (ונכשל) והן את אהדת השררה שאליה התחנף בקריצות.

 

היה עדיף לשמור על פרופיל נמוך ולא ליפול למלכודת של "ההסברה הרוכלותית" שביד אחד הורגת אנשים וביד שניה מחזיקה קולמוס מהודר וכותבת מאמרים נלהבים. אם ניקח את נושא העינויים, הוא ידגים לנו את הבעיה.

ברק, בלוויית שיירת לווייניו (ארגוני זכויות אדם "מטעמו") הפיק פסק דין מרעיד נפשות במובהקותו, בנאורותו, משהו שכל העולם נאלץ לסתום את פיו, לפחות שנתיים, עד שהוא התאושש מהנחרצות הזו. בשטח לא קרה כלום, להיפך, השיטה פורחת והעינויים משגשגים. השב"כ הרוויח זמן, אבל גם החזיק בנייר המרשיע הזה (פסק הדין) להוכיח בבוא היום ש"הבג"צ שמאלני ועוכר ישראל". אגב, זה תמיד מה שהשררה עושה, קודם מזנים ואחרי כן צועקים "זונה זונה". חבל שברק לא קרא קצת דברי חז"ל על המתעסק עם השררה שברצונה מקרבת וברצונה מרחיקה. אין מה לעשות, בית המשפט "מכר" את הנשמה שלו, יותר מידי פעמים, ביותר מידי תיקים, וחיפה על כך בכתיבה מיותרת של ססמאות ריקות ומתהדרות בכאילו דמוקרטיה.

 

כך קרה, שאפילו נוכח מתקפת ימין משוחררת מכל כבלים, יושבים מגניו הטבעיים של בית המשפט העליון, עיתונאים, אנשי ציבור, אזרחים איכפתיים, ואפילו ארגונים זרים, וממלאים פיהם מים. יש לקוות שאין זה סימן לבאות בקשר לקריסה של מערכות נוספות, אם לא למעלה מכך.

 

 

האם היתה בישראל תכנית מ.ק.אולטרה

 

 

בהמשך לפוסט על הפסיכולוגים המענים, אשלים את הדיווח שבסוף השבוע הזה מתכנס איגוד הפסיכולוגים האמריקאי בסן פרנסיסקו להצבעה על הצעה לאסור לחלוטין השתתפות של פסיכולוגים בעינויים. זה עומד להיות כינוס סוער ומעניין, והדיווחים יגיעו בודאי בתחילת שבוע הבא.

 

 

ָָָ

 

כל זה מחזיר את השאלה לגבי קיום של תוכניות דומות בישראל, ולשאלה המקורית, עד כמה שותפה ישראל

Under the subheading, "Threats and Fears," the CIA authors note that "the threat of coercion usually weakens or destroys resistance more effectively than coercion itself. The threat to inflict pain, for example, can trigger fears more damaging than the immediate sensation of pain." Under the subheading "Pain," the guidelines discuss the theories behind various thresholds of pain, and recommend that a subject's "resistance is likelier to be sapped by pain which he seems to inflict upon himself" such rather than by direct torture. The report suggests forcing the detainee to stand at attention for long periods of time. A section on sensory deprivations suggests imprisoning detainees in rooms without sensory stimuli of any kind, "in a cell which has no light," for example. "An environment still more subject to control, such as water-tank or iron lung, is even more effective," the KUBARK manual concludes

בפרוייקטים של מ.ק.אולטרה בתקופת המלחמה הקרה. למי שאינו מכיר את המונח, איזכור קצר ממש (אפשר לקרוא בבלוג הזה על הנושא וגם בגוגל) מדובר באגד פרוייקטים מחקריים במימון הסי.איי.איי בתקופת המלחמה הקרה. עיקר המחקרים בוצעו בקבלנות על ידי מיטב המוסדות האקדמיים ובריאות הנפש באמריקה, וגם בקרב מדינות אחרות (קנדה, המפורסמת בהן, שבה נחשףיואן קמרון כמי שביצע ניסויים בקליניקה לטיפול בדכאון).

בכירי הפסיכיאטרים והפסיכולוגים גויסו לבחון נושאים של חקירה, השאה, שטיפת מוח, סימום, בדרך כלל על אנשים שלא הסכימו ולא ידעו כלל שהם חלק מניסוי. הסי.איי.איי הודה אז, ומודה היום במסמכים שפורסמו לאחרונה, שהניסויים נעשו גם על ילדים קטנים, החל מגיל 5 (זה מה שהם מודים).

 

בעקבות חקירה בסנאט פוטר הלמס, ראש הסוכנות, ונערכו שינויים קוסמטיים. הלמס הצליח להשמיד את רוב הראיות בטרם שמו עליהן יד, חוקרי האף.בי.איי ועיתונאים. אך ממה שנותר (בעיקר במחלקת החשבונות…), עלתה תמונה מזעזעת של "קניית" המקצוע, האקדמיה, במאסות בכסף חוץ תקציבי של הסי.איי.איי. הניסויים היו מפלצתיים, וגררו מותם של אנשים. אז נוסח גם קוד החקירות של הסי.איי.איי, הידוע לשמצה, שפורסם בשנת 1997, ובו נחשפת החיבה היתרה של הסוכנות לשיטות של "חסך חושי" כתחליף לעינויים קלסיים. חסך חושי בלווית הטרדה נפשית, מניפולציות והשפלה מינית, משיגות אפקט מדהים בשבירת האישיות והצמדתה לחוקר.

 

נושא זה עלה עכשיו עם פירסום שיטות החקירה בגיטמו והשערוריות של אבו גרייב. לי זה דוקא מזכיר את וענונו, ואחת עשרה השנים שהוא "בילה" בבידוד, טרף לניסויים מן הסוג הזה, ועוד תחת אישור של בתי המשפט הישראלים, אין טוב מזה. נוצר לעיתים הרושם ש"תוצר לוואי" זה של פרשת וענונו, אולי אינו כל כך שולי בפרשה כולה. ומכאן לענייננו.

 

עמימות

 

ניתוח קר ושיטתי של ההיסטוריה של שיתופי הפעולה בין ארצות הברית לישראל מוביל למסקנה הכרחית שישראל השתתפה באופן משמעותי במערך הניסויים בתחומי "התנהגות" (זה טווח רחב מאד של נושאים, חלקם לגיטימיים), ונקטה באותן שיטות לאיתור "סובייקטים". בארצות הברית, משתי הועדות שחקרו את הנושא (הראשונה ועדת צ'רצ' לחקר מ.ק.אולטרה, והשניה הועדה הנשיאותית של קלינטון לחקר ניסויים בבני אדם בקרינה רדיואקטיבית)  – עולה בקצרה  שיטת ה"קצירה" של אנשים, כולל ילדים, לצורך ניסויים כפי שהם עלו מן החקירות שם. לגבי קטינים, כולל ילדים, הושגה במקרים רבים "הסכמה" של הורים לנדב את הילדים לפרוייקט. במקרים של משפחות מוחלשות (בארה"ב, "זבל לבן" תושבי ההרים למשל), הופעל לחץ בלבד והילדים נמסרו, במקרים אחרים אותרו הורים בעייתיים מקרב עובדים במערכות האלה, בעיקר מקרב אנשי צבא. ההורים תוגמלו כספית עבור "הרשאה" לילדים להשתתף בפרוייקט.

לגבי קרינה רדיואקטיבית, ברוב המקרים זה בוצע במתקנים אזרחיים משובחים, בתי חולים אוניברסיטאיים, על אנשים שלא ידעו פשוט שהם מקבלים רעל במקום טיפול, זה כלל אמהות בהריון ועוד. בענייני קרינה ורדיואקטיביות נעשו גם ניסויים על ילדים במוסדות חוסים למפגרים, בתי כלא, וחיילים. עדיפות לשחורים כמובן.

 חשוב לציין שניסויים רבים בתקופת מ.ק.אולטרה נסובו על סמים והשפעתם, ולכן נעשו בשיתוף פעולה עסקי עם ארגוני פשע, ספקי סמים, סרסורים של זונות (לבדיקת התנהגות מינית) וכולי.  —-

הגישה הישראלית הכללית היא שבדברים כאלה לא מהרהרים אחר המלכות, ומה שמחליטים "למעלה" הוא טוב וכשר, כי זה השרדות וכי "כולם עושים את זה".  .

 

 

 

כל העולם גשר צר מאד

 

 

לחזור שוב לאלף בית של חירות הפרט

מוסף "הארץ" מתלבש על הסיינטולוגיה בכתבה הראשית של הגליון (אביבה לורי), וזה במסגרת קמפיין שהחל פחות או יותר לפני שנה, להיערך נגד "המכה" החדשה הזו, המגיעה מארצות הברית באהבה.  לצערי, הפוסט הכי טוב שלי על הסיינטולוגיה, עם כל הלינקים והמקורות המעניינים, נמחק מחמת איומים, כולל מצד בלוגר או שניים מ"רשימות". זה היה בערך לפני שנתיים, ואין לי אפשרות לשחזר.

 

הארץ צריך לקבל יישר כוח כפול על שינוי עמדת המערכת בנושא הזה וגם בקשר לפסיכיאטריה (ה"כת" השניה בגודלה), והתעוררות ליישם הלכה למעשה ליבראליזם נאור ומפוכח כפי שהוא מתחייב לו. האם אלה השפעותיו של השותף הגרמני ? אין לדעת, אך בהחלט, בגרמניה, מפותחת מאד הביקורת על שני הממסדים הללו, המתחרים בכל כוחם על הזכות לשלוט בכפייה, באמצעות עקיפת הרעיון של "כבוד האדם", וכידוע, רצונו של אדם הוא כבודו.

 

אחד ממחדלי השמאל הישראלי בזמן האחרון הוא התעלמות מוחלטת מהפרות זכויות אדם ברוטאליות ושיטתיות בתחום של "שטיפת מוח" בין ברמת הפרט ובין ברמת הקבוצה. לעומת זה, ממשל בוש למשל לא מתעלם מהפוטנציאל הגלום בשימוש לרעה בפסיכיאטריה (יוזמת ה screening למשל) ובכתות פופולאריות לעקיפת ההליך הפוליטי הדמוקרטי, שאמור להתבסס על שכנוע ורצון חופשי.

 

ילדי פלא או מייקל ג'קסון ?

משום שאני מכירה זוג סיינטולוגים נחמדים למדי, שמדבררים את הנושא כמו רובוטים, חשוב לדעתי להזכיר שוב, והכתבה בהארץ עושה זאת מצויין, את הפרוגרמה המרכזית של הסיינטולוגיה לטפח בעיקר סלבריטאים (עדיפות לזמרים, מלחינים, מוזיקאים, כוכבני קולנוע ואמנים) כדי להשתלט על צמתי כוח ולעקוף גם את הפוליטיקה (זוכרים את עידן רייגן ?). ילדים קטנים וכריזמטיים יכולים להפך ל"יעד" ארוך טווח של הכת, לטפח להם כוכבן-במה שנראה מתאים. זה מתחיל בטוב, טיפוח כשרונות, חנופה לאגו והשקעה בילדים מחוננים מבחינת אנטרטיינמנט, וניגמר כמו….מייקל ג'קסון.

 

רבנים תחת השפעה או

"הכל דיבורים"

 

להערכתי, הדחיפה להלחם בסיינטולוגיה (מאוחר מדי כרגיל) באה מאחורי הקלעים מן הרבנים והמגזר הדתי, אך יתכן שיש עוד כמה גורמים שהבינו שזהו איידס רוחני. בכל זאת, אם מסתכלים על הקמפיין האחרון יש בו טביעת אצבעות דוסיות עם פירורים דביקים של יידישקייט המסגירים את המקור. מאחורי כל "פעיל כתות" מוצאים את "לב לאחים", ויולי טמיר נכנסה לאקשן במשרד החינוך בד בבד עם פטור מלימודי ליבה לחרדים. האמת, היחידים בישראל שעוד יכולים לעשות משהו מול הביורוקרטיה הטוטאליטרית הם הדתיים, וגם זה בע"מ.

הסיינטולוגיה היא המחיר של עסקת החבילה המגיעה ביחד עם הסיוע הנדיב מאמריקה, סיוע ותלות שהובילו לכל ההתבטלות העצמית שאנחנו עדים לה בעשורים האחרונים. ניראה  שה"אב" הרוחני היהודי-  התמסר כולו כעבד נרצע לאדוניו, בין בכסף, בצבא או ברוח. תחת יהדות קיבלנו- סיינטולוגיה, ותחת ציונות קיבלנו אוונגליזם, ותחת סוציאליזם, קיבלנו את החזירות. אלה המתנות מהאימפריה, שמגינה עלינו מהתקפות מבחוץ אך נצמדת לעורקים מבפנים.

הרבנים, כהרגלם, מתעוררים רק כאשר לוקחים להם תקציבים ממשרד החינוך או משהו כזה, ולא דקה קודם. כפי ששרון הפך ל"עבריין" עבור המתנחלים, רק אחרי שגנב את דעתם שלהם, לעומת זה, אם ה"עבריין" משרת את הסקטור שלהם, אין בליבם רחמים או ערבות לקורבנות הנופלים במחנה שאינו "שלהם". ואחרי כן, הם גם מצפים שהעבריין יהיה נאמן וישר, דוקא איתם. למה ? זהו, זו תסמונת הורטיגו הישראלי, שאנשים מאמינים למי שמחניף להם לעמדה, ולא שואלים את עצמם מה הוא עשה עד היום, ואם הוא ככה עושה, מדוע שהרגע הוא ישתנה.

הרבנים והדתיים כניראה אינם מבינים את הקשר בין הנפקדות שלהם מכל נושא חשוב (חברתי, חברתי) ובין תופעת האנרכיה המתחוללת כאן, שתפגע גם בהם. אין הם מחוסנים מפני שום דבר, והאמונה המצחיקה שלהם שהם מקרה חריג, כי יש להם פתק מאלוהים, אינה תמימות אלא זילות של הדת. ברור שבמצב של הזנחה חברתית, אנשים מוזנחים ונטושים נוטים ליפול בידיהן של כתות, זה דרכו של עולם, אך היהדות שנוצרה בישראל היא יהדות של שינאה המתעלמת ממצוקת האחר אם הוא לא מצביע לאותה מפלגה ולא לובש אותו צבע של כיפה.

עושה  רושם שהסמכות הרוחנית היהודית, ויותר מכך הישראלית, מסרה את עצמה מרצון בידי כל מיני רמאים ונוכלים. בכלל, נוצר מצב שהציבור פה שבוי לחלוטין בידי האימאז' והמילים, עד כדי מצב של פסיכוזת המונים. כבר אין זה משנה מה מעשיו של אדם, העיקר שיחניף  לשומעיו במלל מתקתק ועטוף במה שהקהל רוצה לשמוע, כדי שהמאזין יפול בידיו כפרי בשל. יש לי ניסיון אישי בזה, עם אחות שרוממות הפטריוטיות היתה על פיה כדי לגייס את הממסד נגדי, וכאשר קיבלה את שלה, התגלו גם המניעים שאין ביניהם ובין פטריוטיזם כלום. זו תרבות השקר שהכרנו עם אנשים כמו שרון, ועכשיו כל מפלגת "קדימה", ה"גמלאים" ובאופן כללי, זה האופן המקובל היום, תכסיסי סוכני מכירות ו"קון ארטיסטס", וכולם נופלים כפרי בשל. זה מה שלומדים בסיינטולוגיה, "תקשורת בינאישית", ו"ייעוץ עסקי", למרוח לכם את האגו בחמש דקות, כדי להיכנס לכם לכיס, ומשם לורידים.

 

אני לא משוחרי הממסד הדתי, ודתות בכלל, אבל אם נגזר עלינו לקבל את הזהות הזו הר כגיגית באדיבות ממשלת ישראל, וביחד עם תעודה הלידה של אדם בישראל (הדמוקרטית והיהודית),  אז לפחות שניראה משהו טוב מהמסורת המפוארת שעליה הורגו אבותנו.

 

תוכנית פרישה לדיסידנטים – או ניסוי ביצירת "משיח" אינסטנט לפתרון משברים בבורסה

 

תופעת הכתות, ורון הבארד בכללן, מושרשת היטב במערך המודיעין האמריקאי (שממנו פרש הבארד לחיי "גורו"), אשר נלהב מאד לחקור את הנושא אך גם פיתח לו "אידיאולוגיה" משלו. וזה מזכיר לי פיסת חדשות מעניינת מהשבוע. סוכן הביון הבריטי, ה MI5  , דייביד שיילר הכריז על עצמו בשידור כעל "המשיח", לא פחות. זהו "חושף הסודות" שישב בכלא, כגיבור, על כך שחשף את הקשר של המודיעין הבריטי לרצוח את קדאפי

דייביד שיילר, הסוכן המוזר של המודיעין הבריטי טוען לאחרונה שהוא המשיח וגילגול של פעיל חברתי יהודי, שנרדף והוצא להורג משום שלחם עבור צדק נגד הרבנים. לדעתו, ישו אינו דמות אמיתית אלא "ארכיטיפ" ואילו הוא התגלגל מן המשיח האמיתי, ששמו "אסטרונגס". את כל זה הוא למד ב….המיסטיקה על פי הקבלה. עוד ניסוי בבני אדם ?

באמצעות קיצונים מוסלמים ואל קעידא. הסיפור שהוא גילה חשף גם את הקשר של בן לאדן לארגוני ביון מערביים. מכל מקום, הברנש הפך ליקיר השמאל העולמי, לאחר שיצא מן הכלא, אך דבר הוביל לדבר, והוא החל לאבד את השפיות, עד שהפך למשיח, ולטענתו זה קרה לאחר שימוש בסמי הזיה או פטריות. מי יודע, אולי תקום לנו בעוד עשור או שתיים כת חדשה בייסודו של שיילר ?

—–

השבוע העברתי דחקה עם ידידה שלי. אמרתי לה שאני נמצאת תחת לחץ כלכלי אדיר להפוך ל"גורו" על פי דרישות מערכת הבטחון.

לאחרונה, במקום לאשפז במוסד פסיכיאטרי, כפי שהיה נהוג תחת שלטון הסובייטי או מפא"י, ולאחר הפיאסקו של אוסטרובסקי, חלה רפורמה בדיני החיסול הלא רשמי, ובמקום טירוף יזום, פשוט נדרשים להתחיל לדווח על מפגשים עם חוצנים. זהו פתרון הומני, סיינטולוגי, המחליף רצח/אשפוז כפוי. לא רק שהנדון לחיסול אינו סגור במוסד ומסומם עד מוות, אלא שהוא מקבל מקור הכנסה לא אכזב. המטרד (במקרה זה אני, ויש רבים, כל אחד שיודע על שחיתות במערכת הזו הוא יעד) עומד בפני שתי ברירות, חיסול או קצת עבודה זרה עם שכר בצידה. זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

 

אבל אם מסתכלים על זה פיגורטיבית, זה בדיוק מה שעומד להתרחש כאן עם כוווולללם, הצעה שאי אפשר לסרב לה לעשות קצת עבודה זרה, או להפוך ל"משיח", יו נו, זה שהיה אמור להגיע בשנת 2000.  תראו מה ששחיתות יכולה לעשות…לתשומת לב הרבנים…

 

מה עושה הפסיכולוג שלך לפרנסתו

 

 

גילוי מעניין, בעקבות חקירות של תת ועדה בסנאט מעלה כי הנשיא לשעבר של התאחדות הפסיכולוגים האמריקאית (APA), ארגון יוקרתי ובעל מהלכים (גם בישראל) הוא בעל מניות בחברה שהעניקה שירותי עינויים לסוכנות הביון המרכזית, בבתי הכלא ה"סמויים".

 

אין זה סוד שתעשיית העינויים הפכה לענף כלכלי מכניס ומכוער, שהשחית את הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה בארצות הברית (וכמובן בישראל הגרורה). עתה מתחילים לצאת הנתונים על קשרי ההון-שלטון אימים, וזה הראשון והחשוב בהם. הפסיכולוג המפורסם, טוען לתקשורת שהוא "לא ידע" מה עושה התאגיד הזה מבחינה עסקית ועל הפעילות עם הסי.איי.איי.

 

פירסום זה מעלה שני נושאים למעשה. האחד, ההפרטה של העינויים, והשני – המעבר מעינויים פיזיים המותירים סימנים (עקירת ציפורניים ומכות חשמל) לשיטות נפשיות בעיקר. אם נידמה למישהו שזה "הומאני" יותר, כדאי לו לקרוא קצת יותר, ולהבין ששיטת העינויים החדשה (HANDS OFF) מותירה נזקים חמורים יותר, ארוכים יותר, ובלתי ניתנים לריפוי בכלל. בנוסף לכך, כל מהותה נועדה לחבל בהליכים משפטיים ולהעלים ראיות למעשים פליליים.

 

ישראל נחשבת לקבלן משנה מתמחה בתחום זה, כבר שנים רבות, אם כי הנושא מצוי בערפל הכחשה כבד מאד.

הציבור סבור בטעות שמידור המידע לא יזיק לו, אלא שטעות בידיו. היותו של מטפל בעל מניות בחברת עינויים עתירת ממון, הופכת כל מטופל (!) שלו לנתון בסיכון גבוה. מעבר לכך, יש חשש בתוך השירות הציבורי, בארגוני הבטחון, שב"ס, וכיוצב' שעינויים יתבצעו לצרכים כלכליים. עובדי מדינה בתחום זה מחזיקים מניות בחברות פרטיות, וזה כבר קיים היום ולא חדש, ורק המחשבה על זה מעוררת צמרמורת. בפרט, כאשר חברות אלה נושאות עיניהם לעסקים בחו"ל.

 

כפי שקרה בפרשת האנתרקס ("הפרטה" לא רשמית של מחקר החיסון, שנעשה תוך הפרות אתיות), יש להניח שאותו דבר, ואף בהיקף רחב יותר, נעשה בקשר לפיתוח אמצעי עינויים לשוק הפרטי, באמצעות האפרטוס הממלכתי בישראל. בשתי הדוגמאות, מעבר לשחיתות והפרת זכויות האדם הנובעות מכך, ישנו גם חשש שתוצרי מחקרים יועברו או יימכרו לעולם התחתון או לארגוני טרור, שכן, מן הרגע שנחצים גבולות כאלה, לטובת הכנסות עתק, אין שום ערובה שגבולות נוספים לא יחצו. למעשה, צפוי שהם ייחצו.