Monthly Archives: פברואר 2009

יוצרים ויצרים, המאבק וגיא זוהר

 

 

מאבק היוצרים, והפריצה לאולפן של גיא זוהר

צפיתי במאוחר בדרמה שהתרחשה באולפן "היום שהיה" של גיא זוהר, כאשר רפי רשף ראיין את זוהר והקרין את התמונות המשעשעות, ולאחריהן מקבץ צילומים של אירועים דומים בעולם, בעיקר מארצות הברית. חשבתי שזו מחאה ראויה, והצטערתי על הכבדות והרצינות של גיא זוהר, שיכול היה לצאת גם מקצועי וגם "גבר גבר" אם היה משתף פעולה קצת עם הבנות הנואשות, ולא הופך את זה לאירוע טרור טרגי שבו הוא הקורבן.

מעמד היצירה בישראל מסמל יותר מכל את דעיכתה של המדינה, בידוע שלפני שהגוף מת, מחזירה הנשמה את הציוד לבוראה, זה סדר הדברים, והיצירה העברית היא נשמת אפה של החברה הישראלית, ובלעדיה נותר רק שלד בורסאי מתפורר של "הונאת ענק", פילים לבנים של נדלן נטוש, ומחסני נשק מחלידים. מבחינה זו, המקום היחידי שיש לו עתיד הוא תל אביב, חרף הדקדנס, מקום שבו גם בשכונותיו העניות והדלות ביותר, צומחת יצירה חדשה ובועטת. לעומת זאת, הגליל למשל, שטובל כביכול בירק שליו, בתים גדולים ורחבי ידיים, חושף את חולשתו עוד הרבה לפני קריסת "פרי גליל". ברדיוס של מאה קילומטר לא תמצא כאן, באזור לא עני בכלל, ולו בית קולנוע אחד, לא מתנ"ס, ולא גלריה ראויה לשמה. אך גרוע מכך, באותו רדיוס ענק לא תמצא את מוסד התרבות החיוני והעממי ביותר שנקרא "בית קפה ישראלי", בית קפה שאינו רק סך האספרסו והקרואסון, אלא מפגש רעים להתרועע, מקום שבו דנים בדברים שמעבר לקיום היומיומי. כאשר גיליתי את העוזבה התרבותית הזו, חודשים ספורים לאחר שהגעתי לכאן, לפני שנה וחצי, שערתי שהנוכחות שלי כאן קצובה, וגם השגשוג המדומה של ,ההרחבות ושיווק הנדלן.

נכון שאם tאין לחם אין תורה, אבל חלקו השני של המשפט, חשוב לא פחות, אם אין תורה, אין לחם.

הטלויזיה המסחרית יורה לעצמה ברגל, או יש לאמר יורה לעצמה את המסמר האחרון בארון, כאשר היא עושקת את האנשים שנותנים לה חיים וקיום. גיא זוהר, כמי שחפץ להמשיך ולקיים את מטה פרנסתו וקריירתו, צריך היה לשלב ידיים עם היוצרים, ולצאת מהמצב בחן ובהתעלות הנפש. במקום זה, הוא בחר לדבוק ב"כללים של תקינות מקצועית" מדומה, כפי שפה בגליל, גם כאשר החרב כבר על הצואר, מעדיפים לחנוק את החמצן האמיתי של המקום, ולדלדל עוד יותר את הפעילות הרוחנית והתרבותית של האזור. במקום שבו אין יצירה, אין אסתטיקה ואין ניסים, לא יפרחו גם מפעלים. וגם לא בורסות או ערוצים מסחריים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טקסט מופתי 🙂

מי מאיים , או מזל שיש אבוטבול

 

 

בחודש האחרון מתנהל קמפיין הלחצה נגד בית המשפט, בעניינו של ד"ר סרוב, שחרף שמו המעניין, לא סרב לקבל שחד מאיש העולם התחתון אבוטבול, בחדר המיון של איכילוב. היום, מצטרף המשפטן זאב סגל, שעוסק בדרך כלל בעניינים שברומו של עולם, לקמפיין לשחרור הרופא מן הדין, באמצעות הטלת אימה על השופטת שדנה בתיק. סגל אינו מסתפק בחריצת הדין אלא מורה לשופטת בדיוק מה עליה לעשות, ובאיזו חלופת ענישה להסתפק, היכן ומתי.

 

שורת הממליצים המתארכת מונה בכירי מערכת הבטחון והחוץ, משום מה, וגם סתם סלבריטאים בלירה וחצי, ניראה שהמשפט הזה מהווה תקדים בקשר לעצמאות מערכת שלטון החוק מול המאפיה, ולכן יש להחמיר עם הרופא למען יראו וייראו, ולרדת לעומק הסיפור שם.

 

הטיעון שמשמיעים הסניגורים הוא תמוה, בלשון המעטה. לפיו, במאוחר מעט, נזכר הרופא הטוב לטעון שהוא פשוט פחד מהעבריין, ולכן נעתר לבקשת קיצור התור, וגם "נאלץ לקחת את הכסף" מה טיב האיום שהיה על סרוב, זאת איננו יודעים, לא סביר שהעבריין אבוטבול היה יורה בו לו אמר סרוב שהוא עסוק. טיעון הפחד המופשט מעלה את השאלה אם יש מקום כלל לחוק הפלילי, שכן כל עבריין פועל מפחד, כולל הפחד שלו להישאר עני למשל.

 

התיק הזה מסמן את רצונם של אישים מסויימים, לשריין לעצמם אליבי בבוא היום, ואין להתיר את ההגנה הזו, הלחץ הבוטה על השופטת, והאיומים המרומזים מכל עבר. אם יש לרופא מה להגיד, קונקרטית, בקשר למסכת היחסים שלו או של רופאים אחרים עם עבריינים או עם בכירים אחרים, יתכבד וישתף את המשטרה והציבור.

בינתיים נוצר הרושם, גם מפרשת ראובן גרוס ("החולה המדומה" למולייר, בגירסא העברית), שמשהו רקוב מאד באיכילוב במיוחד, בקשר החם שנוצר בין עולם תחתון, רופאים "מכובדים", וצמרת המדינה, בעיקר מערכת הבטחון, תחת מנהיגות נהנתנית.  מי שמאויים מכל זה הוא הציבור שלא לקח שוחד, ולא ביצע עבירות, ואם לסרוב יש כאלה חברים, ממה הוא פחד ? יכול היה לבקש מיעקב פרי לשמור עליו מפני אבוטבול הנורא. כל הסיפור נשמע מצוץ מן האצבע. או שמא גם יעקב פרי מאויים מאבוטבול ? ומי עוד ? כדאי שיעמדו בשורה ויספרו לנו קצת מה לעזאזל קורה …

לזאב סגל יש כניראה חברים במקומות הנכונים והלא נכונים, ואולי הוא כותב את הכתבה "תחת איום נורא וכבוש ומשתק", איך עלינו לדעת ? האם צריך לשאול כל אדם היום שמא הוא נמצא "תחת איום נורא ומשתק" ורק לא מגלה לנו את זה ? מצופה מאנשים המציבים עצמם בחזית הציבורית, ועוד בתור שופרי המוסר, לגלות אחריות ומנהיגות ולא להצטרף למסע מפוקפק של "לובי" נגד הפרקליטות, למען רופא שסרח. אפשר לחשוב שהוא עומד לעלות על הגרדום, לכל היותר יקבל כמה חודשים "בפנים" וילמד את הלקח, אולי.

 

את הטענה של "קיבלתי שוחד תחת איום" צריך לעקור באיבה, שכן היא עומדת לעלות ולפרוח כפטריות אחרי הגשם, מצד אנשים שרוצים לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. גם סרחו והתעשרו בפשע, וגם רוצים לקבל סימפטיה ופטור מין האחריות והדין. איזה מזל שיש אבוטבול אחד שאפשר להפיל עליו את הכל.

 

 

הלינק מתפצל;

 

 

הלינק שלא נגמר

 

לפני שבוע בערך קיבלתי את הלפיד מאקס אקסטרימיסטית, במשחק האסתטי של סיני גז (הלינק שלא נגמר), והעברתי לאמיתי סנדי, שלקח אותו לואלס איטי עם באשיר. ענף נוסף עובר היום לחייש הראל, בלוגר מלומד, פוליטי במובן הטוב של המילה, ישר לבב, ומגיב ענייני ואופטימלי.

 

אם אין לחם, תאכלו…

 

ועכשיו אני עמלה על "השאלון" של סיני גז, שמדרבן אותי לחשוב, פעולה שהשתדלתי להימנע ממנה לאחרונה.

 

 

פרומתיאוס ב"כבלים"

 

מה יהיה עם החזאי הזה ?

 

במשך כמה ימים פימפמו החזאים תחזיות דרמטיות לסוף השבוע הזה, גשם סערות ושלגים הצפות ומבול. בינתיים, עבר יום שישי קצת גשום, ולא מאד קר. עכשיו, שבת בבוקר, עדיין לא רואים סימנים לסערה הממשמשת ובאה, או שמא כבר חלפה ועברה לירדן.

בכל מקרה, הכנתי עצמי לחורף המובטח, קניתי עוד פוך (סינטטי), עוד תנור ספירלה לכל מקרה שלא יהיה, והתכוננתי נפשית לישיבה מאולצת בבית. אפילו הכנתי חביתיות של חורף, עם שמנת, בננה ודבש. ומי לא בא ? מזג האויר. התיישבתי מול המסך, וצפיתי ב…חמשה סרטים ברצף.

 

חברות עם כסף

 

הראשון, דרמה-קומדיה חביבה, על ארבע חברות בלוס אנגלס, חיי הנישואין שלהן, והרווקה שמחפשת חתן. הכל מתרחש בלוס אנגלס, משחק מצויין ומעלה, עם האפי אנד מהאגדות. אוליביה, הרווקה המרוששת, שהתפטרה מעבודתה כמורה (משום שהתלמידים המיליונרים לעגו לה וזרקו לה מטבעות שתקנה אוכל) ונכנסת לקריירה זמנית של עוזרת בית, ולרומן משפיל עם בחור מגעיל. אבל הכל מסתדר, וממש במקרה, אחד מבעלי הבתים שאצלו היא מנקה, מתאהב בה, ומתגלה כמיליונר נסתר הגואל אותה מהבדידות, העוני, ומהביקורת של החברות שלה. הסרט מעלה בעקיפין נושאים של חברה, כלכלה וכסף, אך חוזר לפתרון האמריקאי -להתחתן עם מיליונר ש"ירש את הכסף ולא חייב לעבוד". נו טוב.

 

הבא בתור, סרט ללא שם, מותחן בערוץ האקשן, שדוקא חורג קצת מהשיגרה, לטובה, אבל נכנס לאותה נוסחת פלא שמחזיקה את רוב סרטי המתח והאימה האמריקאים. גבר נורמטיבי, אפילו נחמד, מהמעמד המוגן, יוצא למסע עסקי במקום רחוק (רינו, נבדה), ונתקל ברוצח סדרתי, פסיכופת נתעב המנסה להרוג אותו. שורה של הימלטויות, עימותים, ודרמה המתרחשת ברובה בלילה בעיירה שחוכת אל שנקראת, איך לא "פתחו של השטן", מסתיימת בניצחון "הטוב" על הרוצח, לאחר שמתגלה שהוא נשלח ונשכר על ידי אשתו, שמנהלת רומן עם שותפו לעבודה (איורי קומיקס…למתעניינים). ה"חנון" הופך במהלך עימות לגבר קשוח, המגלה, כדבריו את "יצר הרוצח" שבו, מחסל את הרוצח השכיר, גונב את זהותו, נוקם ברעייתו ושותפו הבוגדניים בדרך האמריקאית (פצצה אימתנית), והופך לאדם חדש. הוא התגבר על הפחד, לטענתו, מצליח בהימורים ומוצא בחורה יפה מאד בקזינו.

 

דוקא מותחן זה מעלה אצלי הרהורים פסיכולוגיים עמוקים, בדיוק משום שיום לפני כן אני עוברת חוויה דומה. מפגש לא צפוי, ומסוכן, עם ערס ישראלי, אחד מאותם "עבריינים עם כיפה", שממלמל קבלה ומצוות, אבל מתכנן את המכה הבאה (עליך…), מכניס אותי לפינה שממנה עלי לצאת עם "יצר הרוצח" שלי בחזרה. כמו במותחן האמריקאי, גם הערס ה"דתי" משתמש בטכניקות של מניפולציה פסיכולוגית כדי להחליש, הוא עולה על הספקות העצמיים, ומחזק אותם, מבקש לגרום לקורבנו להרוס את עצמו. השימוש בקצת מיסטיקה, הטלת אשמה, חיפוש אינסטינקטיבי אחר פרצות בחומה, מוביל לדרמה שבסופה עלי לברוח מן המקום, עם המפתחות של הערס, ולנהל איתו מו"מ בצעקות, מרחוק. תוך כדי המאבק על נשמתי, עם הערס המיסטי, צפה ועולה בי, כמו באותו מותחן סדרה של פלשבקים מטרידים. ואחרי ניקוי הביוב הזה, אני מבינה שהוא נכנס בפרצה של אשמה מדומה, פניקה, וטראומות. עכשיו עלי להכניס אותו מאחורי סורג ובריח, לא פחות, כדי לצאת מן החוויה הזו מתוקנת, חדשה, אמיצה, כמו גיבור הסרט שלנו.

 

אותו מוטיב, אגב, שרוי בצורה אחרת ועקיפה, בסרט הראשון, על החברות הבורגניות מלוס אנגלס. אוליביה, במהלך חיפושיה אחרי "השליחות" שלה, עבודה, כסף, אהבה, נקלעת לקשר הרסני עם בחור שמרמה אותה ויוצא עם מישהי אחרת. בבוקר הוא מתלווה לאוליביה לניקוי הדירות, ומנצל את המצב לעשות קצת סקס, וגם לוקח מאוליביה חלק משכרה העלוב. בסופו של דבר, היא מורדת באשליה שאולי יצא מהקשר הזה משהו, ומעיפה אותו. לאחר מכן היא מתעמתת עם אהבה לא גמורה, ומתקשרת אליו (הוא כבר נשוי) ושואלת אותו אם הוא מתגעגע גם כן. אשתו עונה, וצועקת לה "אולי תמצאי לך כבר בעל משלך". והיא עונה "הייתי עושה את זה, אם הייתי מוצאת, אידיוטית". אז זהו, לפעמים צריך לעמוד מול השינאה העצמית, ולראות שהיא מגוחכת ומובילה לעוד אביוזים. ככה אני, עם הערס העבריין הדתי, שמגלם כניראה איזו אשמה או ספק עצמי, כאשה, בחברה פטריארכלית. תמיד נידמה, איכשהו, שמילמולי "הרב אמר לי" מסתירים אחריהם משהו, עד שמתברר שסוף המשפט הוא "הרב אמר לי לגנוב ולבצע עבירות, ואני נותן לו שליש."  יאללה, תצאו בחוץ.

 

תיאורית הקשר

 

בשמונה בערב אני כבר עייפה קצת מהסדנאות הפסיכולוגיות של "עימות עם הרע, ויכולת לו", ומתלבטת בין עופר שלח, לבין אמבטיה. אבל אז, אוי…"תיאוריית הקשר" עם מל גיבסון, סרט שכבר ראיתי כמובן בעבר הרחוק, אבל איך אפשר, עם בלוג קונספירטיבי, להחמיץ את ההזדמנות. שעתיים מטורפות בהן "הם" (הרעים האולטימטיביים, משפחות העשירים האמריקאיות) רודפים אחרי מל החמוד, כדי שלא יספר על פרוייקט מ.ק.אולטרה, שבו בוצעו ניסויי זוועה על בני אדם כדי לייצר מתנקשים. גם כאן, הפלא ופלא, סוף טוב. ניצול הפרוייקט, מל גיבסון מצליח להמלט משוביו, לזכרות באהובת חייו, ולספר למשטרה שהטכנולוגיה לייצור מתנקשים זלגה ונמכרה לאנשי עסקים. הכל מציאותי להחריד חוץ מהחלק האחרון, שבו מוצגת הממשלה בסופו של יום, באור טוב, והדילמות המוסריות האמיתיות (איך ממשלת ארצות הברית אישרה פרוייקט מטורף כזה) מטואטאות באלגנטיות. שוטרים טובים יש באמת רק בסרטים. סצינת הסיום, מל גיבסון עם השוטרים הטובים שחוקרים את פשעי הפסיכיאטר שמכר את סודות מק.אולטרה למגזר הפרטי, הפרקליטה (האהובה) חוזרת לרכב על הסוס האהוב שלה ומחכה למל גיבסון, וברקע מתנגן השיר היפהפה מ"ציד הצבאים". בחירת פס הקול היא המעשה החתרני האמיתי בסרט, המעביר את זירת המלחמה (וייטנם, המככבת בעקיפין גם בסרט הזה), לדרמה שבין הרופא המושחת והשטני, ארגוני המודיעין, והחוק. זוהי המלחמה החדשה, וזו הזירה, המלחמה על הדמוקרטיה  ושלטון החוק בבית פנימה.

 

 

השוטרים, סוף

 

לקינוח, אני צופה ב"ארץ קשוחה" זוכה האוסקר של האחים כהן המעולים. (למען הדיוק, הסרט מבוסס על ספרו של קורמק מקארתי, שאותו לא קראתי, אך בהחלט מזכיר את THE ROAD, שכן קראתי, ומשקף לא רע את האוירה הסופנית), למרבה ההפתעה, הסרט מתגלה כדי דומה למותחן הבוקר, ששמו לא יוודע לעולם (כי נכנסתי אחרי ההתחלה). גם כאן, רוצח פסיכופט מאותו סוג, שרודף אחרי "חנון" טוב. החנון הטוב, עם זאת, נקלע לסכנה מבחירתו, לאחר שהוא מסלק תיק ובו שני מיליון דולר, מחיר עסקת סמים שהפכה למרחץ דמים במדבר. במהלך ציד, (הדימוי יחזור במשך הסרט, כלומר, הציד) נתקל הגיבור הדרומי שלנו, רתך פשוט בשם לואלן, בשלל העסקה בין הגוויות שנותרו ממלחמת הכנופיות.  הוא מסתלק עם התיק היקר, ומחליט לברוח מהעיירה. אך הרוצח הפסיכופט שנשלח לזירה על ידי ברוני הסמים,  מתחיל במסע ציד אחריו, ובדרך הורג באכזריות כל מה שזז. הסרט מתמקד בשוטר הותיק של העיירה, שריף לא צעיר, שלא מצליח להתמודד עם הסוג החדש של הפשיעה הזו, לא מבחינת הנשק והתחכום הטכנולוגי, ובעיקר לא מבחינת האכזריות השיטתית, העיוורת, הכמעט ארכיטיפית שמתגלמת ברוצח הזה, וגם במלחמות הכנופיות הגדולות, שחלקן ממכסיקו.  שוב עימות בין "הטוב" לבין "הרע", אך הפעם, אמריקה התבגרה קצת. הרע מנצח כמובן, והשוטר פורש מהמשטרה לפני שיקרה גם לו משהו רע. הוא מובס. הדרמה מסתיימת הפעם בהגיג פילוסופי חלול – הניסיון להתמודד עם המצב הוא בעצמו "היבריס", כי אינך יכול לתקן את העולם שהלך והתקלקל כך, אולי בגלל חטאי האבות (עם האינדיאנים, למשל). אחד הותיקים בסרט, שנפגש עם השריף המובס בסוף, משחרר אותו מהנוסטלגיה הכוזבת לימים ההם שבהם הכל היה ברור, ומראה לו ששום דבר לא השתנה, גם אז זה היה כך.

אך האופטימיות מתבטאה בחלום של השוטר הגמלאי, על אביו שהיה גם הוא שריף, שאולי, ממקומו בעולם הבא, דוהר לבד בערבה, ומכין לו את המדורה, את הבטחון ואת הערכים הנכונים, לעתיד לבוא. שינוי קל בנוסחא של "התגברות על הפחד ורכישת יצר הקילר", מוביל לאי סיפוק אצלי, אם כי התהיה נותרת באויר. היבריס ? כניראה שכן. אי אפשר לתקן את העולם, וכאשר אתה מובס, אתה מובס, וכאשר אתה לא יודע מה לעשות, אל תעשה. מקסימום לחכות למיליונר, מהסרט "חברות עם כסף", זה שירש כסף ולא צריך לעבוד.

 

הזוית היהודית

בין לבין אני חוטפת חצי מהתוכנית של דב אלבוים, על פרשת השבוע. כמה הולם, "משפטים" כמובן. אלבוים משוחח עם הלברטל, מרואיין כלבבו, שמסביר לנו איך חז"ל בעצם פירשו את המקרא כפי שחשבו לנכון, מבלי להיצמד לטקסט, ולכן, ההתקעות שלהם בהווה, אינה אלא תירוץ. בקליפת אגוז, טוען הלברטל, שההלכה היא בעצם תולדות הפרשנות היצירתית של חכמי השבט לדורותיהם, ושאין לבוא בטענות לטקסטים הקדושים אלא לאינטרסים הפוליטיים הצרים (והמכוערים) של רבני דורנו, שתולים את חולשותיהם ב"מילה הכתובה". כדוגמא הוא מביא את הפטריארכליות של הדין הנוכחי, בכל הנוגע לעגונות , ובכלל בקשר למעמד האשה והאלימות נגדה. הנה, בעניינים כלכליים, מצאו רבני הדור יצירתיות וחופש לפרש את ההלכה בהתאם לצרכי הדור (היתרי עסקה בשנת שמיטה, לחקלאים), אך לא מצאו צורך לעשות אותו דבר למען נשים. לא בגלל שאי אפשר, אלא בגלל שהם לא רוצים. וזה מחזיר אותי הישר למפגש עם הפסיכופט עם הכיפה, מהדרמה הפרטית שלי. הלברטל מסביר את תולדות הפרשנות היצירתית סביב ההוראה המקראית "עין תחת עין, שן תחת שן" כיצד היא פורשה במקום מילולית, ל"כופר", ופיצוי על העין, ומיתון יצר הנקמה. גם המותחנים האמריקאים שלי התפתחו הבוקר מ"שן תחת שן" להגיג פרשני צנוע יותר ומספק פחות.

 

געגוע לימים פשוטים יותר, סצינת גן העדן והתפוח

 

 אני תוהה אם התימה היומית, ואולי גם התהיה הפילוסופית של יום השישי בפרשת "משפטים" אינו נוגע למתח של הפרימיטיבי לבין המודע.  וכדי לסגור את התהיה, מופיע סרט תעודי בערוץ 8, על שבט מונגולי נידח, שחי ממש כמו "פעם", רועה את עדרי הפוני והיאק בלבוש המסורתי, ונאבק באיתני הטבע (המהמם). זוהי האימפריה שקרסה, גינגיס חאן שכמעט כבש את אירופה. והנה, גם שם, אותו מצב שבין הערביים. השלטון הסובייטי כבר לקח את התמימות (והרג את הלאמות והבודהיזם המסורתי), וזרע את זרע המודרנה (מכוניות, קידמה, ריכוז המשק). עכשיו נותרה מבוכה, געגוע לפשטות העבר, כמו ההזקקות לשאמאן האחרון הנותר באזור (שקורא לאלים ורוחות המתים ומרפא משוגעים), לעומת הצורך בנוחות. וכך מוצאים שבט טהור ופרימיטיבי להפליא, הנודד באוהל מסורתי, על סוסים, ולוקח איתו לכל מקום….צלחת לווין ניידת וטלויזיה סולרית. האשה, המונגולית המטופלת בילדים (ואחת נכה ממש), חולמת על מעבר לעיר, על הנוחות, ועל עתיד "מודרני" לילדיה, היא מקווה שירכשו מקצוע, כמו נהג למשל, ולא יישארו בעמק עם העדר. אפילו השאמאן האותנטי עובר לעיר, כי למרבה הצער, כך הוא מסכם "יש יותר מידי שאמאנים שרלטנים, והם הרסו את המקצוע". נשמע מוכר. וכך, אנחנו חוזרים לראשית המעגל, ולגאולה האישית, וליאוש מתיקון העולם ומ"משפטים", בחזרה למיליונר הסודי, שמסתתר איפה שהוא בתוך הביבים…לכל אשה טובה עם חברות עשירות.

 

 

נאמנות TM

נאמנות TM

 

גילוי נאות, לא ערכתי מחקר ראוי על ההצעה של ליברמן, ועל מה היא בעצם נסובה. הפוסטרים שלו העידו על כך שקהל היעד הוא ערבים, או פלשתינאים, כך שניתן היה להבין שהמדובר בסוגיות הקשורות בעקיפין או במישרין ל"סכסוך" ולרעיון החלוקה הגיאוגרפית שליברמן דוחף כבר זמן ארוך. לחילופין. נידמה היה שההצהרה נוגעת לעולים ולמתאזרחים חדשים, שעומדים לקבל את התעודה הכחולה, ויצטרכו להצהיר משהו כזה או אחר (הצהרות מסוג זה די מקובלות בארצות הניכר), וגם זה יכול להתפרש כהכנה חקיקתית להסדרת סוגית האוכלוסין-טריטוריה בין ישראל לפלשתין. אם אני מבינה נכון, הרעיון דומה קצת ל"גר תושב" מן המשפט העברי, כלומר, אותם גרים שחיו בין היהודים בציון ההיסטורית, קיבלו עליהם את עול שלטונם, והביעו "נאמנות", וזכו לזכויות אזרח וזכויות נוספות, ללא זכויות פוליטיות.

 

ואולם, הדיון סביב הנושא התפתח וקיבל חיים עצמאיים, כאילו מדובר גם על נושא שלילת האזרחות עקב אי נאמנות של ישראלים, כלומר אזרחים ותיקים ילידי ישראל וכל כיוצב, ואף עוצבו בנרים ברוח זו שנישאים ברמה ובגאווה בבלוגים מרדנים לכאורה.

 

למיטב זכרוני (ואשמח לקבל תיקונים, מאחר שכאמור לא הכנתי שיעורי בית), נושא הנאמנות או האזרחות והנאמנות עלה לא מזמן בתיקון לחוק, המעביר את סמכות שלילת האזרחות משר הפנים לבית המשפט, ומוסיף עילה של אי נאמנות או משהו דומה, למניין השלילות האפשריות.

 

מלכות ישראל

הלכות "גר תושב" עיצבו גם בעבר את תפיסות האזרחות בישראל, ובעיקר בנושא של בעלות על קרקע, שלטון מקומי ועוד כיוצא באלה סוגיות מעניינות. ככלל, הקונספט של בעלות ציבורית על רוב האדמה, הרעיון של חכירות, של אבחנה על בסיס דתי בבעלות, מזכירים את הגישה של ההלכה לבעלות על הקרקע. ולכן, אך טבעי הדבר שהתפיסות יקרינו על כל השאר, ועל התפיסה העצמית של מדינת ישראל, הזהות היהודית הפוליטית וכולי.

מעניין שחרף השחזורים ההלכתיים בתחום הלאומי, אין זכר להוראות אחרות, בעלות אופי סוציאלי, הקשורות גם הן לאזרחות ובעלות בקרקע, בהלכה. דיני היובל, לקט פאה ושכחה, וכיוצב, לא בולמים את נוכלות היזמות, גניבות הקרקע, והמעילות והשחיתות בבעלות בקרקע ציבורית, שלא לדבר על גזל קרקעות נרצחי השואה, הנמשך עד היום הזה. כלומר, הזכרון הלאומי, והקפדנות ההסטורית והמקודשת, מוגבלת רק לשלילת זכויות מהגר. על זה כניראה קל להשיג קונסצנזוס. הבעיה שליברמן ממש לא רוצה את כל החבילה שהולכת עם המשפט העברי, והחריקות בנושא הזה, בין עמדתו ובין נאמני תורת ישראל (לשיטתם) כבר מתחילות להרעיש.

את גדר הקונסנזוס אפשר היה לדלות ממאמרים, חוזרים לאחרונה, של יואב קרני למשל (האמריקאי ידיד ישראל), שהתרעם כביכול על המרידה והבגידה הגלויה של המיעוט הלאומי הערבי, במדינת האם, בזמן מלחמה. לדעתו, באמריקה מולדתו, זה לא היה עובר. פס נישט. זה נכון, כי במדינה שלו הרגו את המקומיים, וכלאו אותם ב"שמורות", ומשם קשה להם להתבטא קצת, וגם לתקשר עם חבריהם ברחבי העולם. הגישה הזו בעיני פסולה, וההשוואות שהליברלים מסוגו של קרני מבצעים הן בעיני מופרכות, לנוכח העובדה שהפלשתינאים הם לא אורחים פה, אך בעיקר משום שיואב קרני לא רוצה שיפנו בקרוב נגדו את הטיעון שלו, בקשר לנאמנות הכפולה שלו, נאמר, עם מולדתו הקודמת, ישראל. ואין אדם יודע מה יקרה אפילו מחר, לא כל שכן עוד חמש עשר שנים, ביחסים שבין ארצות הברית לישראל, ומה יהיו הדילמות של ישראלים לשעבר ויהודים בהווה. מי שיושב בבית זכוכית, כדאי שיתעסק בעניינים שלו.

נאמנות של יהודים

הסוגיה השניה שעולה מהיסטריית ליברמן נוגעת לשאלת הנאמנות מצד האזרח היהודי. ובכן פה לדעתי עדיף שיותקן החוק, כיון ששלילת זכויות אזרח (ואדם, למרבה הצער גם כן), כולל גירוש ונישול מוחלט, קיימים כבר עכשיו תחת החוקים הקיימים, ואף לפני שהועברה הסמכות לבית המשפט. נאמנות, במקרה הזה, להערכתי משמעותה כיום בשני סעיפים. האחד, המובן מאליו, הוא הפוליטי. כלומר, שמאלנים מידי שאינם דתיים חרדים, מקבלים בפועל שלילת אזרחות, ללא כל הליך או זכות טיעון או בירור ציבורי. הדברים נעשים יותר לפי מסורת "החרם" היהודית, שהיא הליך שבו מוציאים את החשק של המוחרם לחיות, עד שהוא הולך מרצונו. הדברים נעשים על ידי פגיעה בפרנסה, במוניטין, והכבדה ביורוקרטית בצורות שונות. במדינה שבה עיקר הפריווילגיות אינן כתובות על ספר (פרוטקציות, סובסידיות לא רשמיות, "קשרים" וקומבינות), משמעותו של חרם כזה היא הגלייה.

נאמנות אחרת הנדרשת כיום מיהודי ישראלי, היא לעקרון כיבוס הכביסה המלוכלכת בבית, שזו הרחבה של עקרון "הפגיעה ביחסי חוץ" שהסברתי בפוסט אחר. כלומר, שחיתות, רצח, אונס, גניבה, וכל דבר אחר, הנעשה על ידי בכיר, הוא "סוד מדינה" שחשיפתו עלולה לפגוע ביחסי המסחר והבטחון. קל וחומר, כאשר העבירות בוצעו בחו"ל או נגד לא יהודי. על זה אין מה לדבר. תלונה, חשיפה, מילמול מחאה, משמעותו הפגנה בוטה של "אי נאמנות" שדינה שלילת אזרחות. אגב, אנקדוטה אישית (כרגיל), אני הייתי בצד השני של הקו, כאשר "בכיר" ממשרד החוץ מירושלים, צועק לי לשפופרת בקנדה, שהוא ישלול לי את האזרחות, שהאזרחות היא חסד ולא זכות, שהדרכון שלי ותעודת הזהות שלי שייכים למדינת ישראל ולא לי. ודוק. (הרקע -פגיעה ביחסי החוץ של השחיתות). לפי הטונים שלו, זו לא הפעם הראשונה שהאיום הושמע, וזה לא הפעם הראשונה, שזה בוצע, כך שהדברים קיימים ממילא. ובלי חוק, זה לא טוב. כל זוועה עדיף שתהיה חקוקה וידועה.

שני ההליכים האלה מעולם לא הפסיקו, ואפיינו את הקהילה היהודית בגולה לאורך מאות אם לא אלפי שנים, ולא עשתה טוב, בידוע. מדובר בזיהוי המנהיג עם האינטרס הקיומי, באופן שמעודד בעליל עריצות ושחיתות, ומנהיגות רעה.

 

מדינת כל אזרחיה מול "יהודית, דמוקרטית ומושחתת"

 

החידושים, לטעמי, שצריכים להדאיג ובהם כדאי להתמקד הם המגמה המסתמנת להוציא מחוץ לגדר "לגיטימיות" את הדיון במדינת כל אזרחיה וצמצומים נוספים בחירות המחשבה, החופש האקדמי והביטוי בישראל. דיונים וביטויים שנחשבו בגדר הלגיטימי עד עתה, יכולים להיכנס לגדר "סיוע לאויב בזמן מלחמה" (שכן יש פה כל הזמן מלחמה), או ראשית ראיה להרהורי בגידה, שדינם אי נאמנות, כמו בסעיף הראשון, כלומר, היחס לאנטי ציונים שהיה מאז ומתמיד.

כמו כן, מתחילה חפיפה כמעט אחד לאחד בין "בכירים" בסעיף השני (מושחתים שפשעיהם הם בגדר נכס לאומי שאסור לדון בו בקול רם) ובין צה"ל, וכן אינפלציה מסוכנת בבכירות, לצורך העניין. כלומר, נוצר מעמד מיוחס מול מעמד לא מיוחס, כך שניחשול מצד המעמד הראשון כלפי השני, הופך לאינטרס לאומי שהתנגדות לו היא "פגיעה ביחסי חוץ", כלומר, בגידה, כלומר אי נאמנות. זאת אומרת, שהמדינה מתחילה למצב את השחיתות כחלק ממגדיריה. יהודית, דמוקרטית ומושחתת. כל מי שמתנגד לאחד המרכיבים, מסתבך עם האזרחות שלו.

פרדוקס ויזואלי – "יהודית ודמוקרטית" – להתבונן

 

 

כל דיון, הוא ברכה

לדעתי, הצנועה מאד, אין כל רע בדיון על כל הצעת חוק שהיא, וזה הזמן באמת לדון שוב במושכלות ראשונים, כמו מה יעדיה של המדינה הזו, מה יחסה לתושביה, ולעשות שוב קצת סדר בבלגן שנוצר. לדעתי, נוצרו בעיות דוקא עקב השפעות נוצריות על השיח של הזהות, כלומר, הכבדת המשקל על המרכיב "הציוני" במשוואה, מול היהודי, והדברים מתחילים לצוץ כאשר עולה בעצם קונספציה של "ברית חדשה" שתחליף את הישנה. לפי "הברית החדשה", אין צורך להיות יהודי על פי ההלכה (יוחסין), וגם לא להיות קשור בצורה כלשהי למצוות היהדות, די בנאמנות לרעיון תמוה ומעורפל כלשהו ש"ליהודים מגיע בית לאומי בישראל". כלומר, נוצרי כהלכתו, האוכל שינקן בשבת, אך מצהיר שמגיע לי בית לאומי בישראל, הוא בן ברית המקבל בית לאומי בישראל דה פקטו, בהגדרה החדשה, לעומתי, שאני רק "יהודי" כהלכתו, אך לא "נאמן" לאידיאולוגיה לאומית, די מעורפלת (בעיקר,במקרה שלי, לא נאמנה למרכיב השחיתות, אך לא רק)

. זו קבלה דה פקטו של הציונות הנוצרית שאכן היוותה מנוע בהקמתה של מדינת ישראל (וממשיכה להשפיע על השיח, בדמות הפלג האמריקאי הקיצוני, של האוונגליסטים). בעיני, עדיף כבר הברית הישנה והדפוקה, מאשר להסתבך עוד עם חדשה. אבל את שתיהן היה כדאי להוציא מהדיון הפוליטי.

אני ערה לבעייה של "מדינת כל אזרחיה" במצב הנוכחי, והסכנה לבטחון היהודים במצב כזה, בהינתן קונסטלציה מסויימת, אבל בעיני זה סיכון עדיף מאשר המשך העמימות הקיימת, שגם הטונים הכביכול "מתונים" לא מסתירים את חוסר התאפשרותה, ומחירה הגבוה.

 

תרגום ונאמנות

שטרונגול משכיל- הלינק שלא נגמר

משחקים רציניים

שלשום קיבלתי את הלפיד במשחק הרשת "הלינק.שלא נגמר", מהבלוגרית "אקס אקסטרימיסטית", המנהלת בלוג מצליח, סביב אמנות, פרובוקציה חברתית (זה הכינוי שלי לפעילות מסוג זה, גם פה), ובכלל, אשה אינטליגנטית (כותבת גם בהצבר האינטרנטי "ההם"). 

 

והלפיד עובר לאמיתי סנדי הבלוגר, האמן והאיש (והמאייר החביב על הבן שלי, מהסיבות הלא נכונות…)

 

 

מאחר שנדחקתי בין האקטרימיסטית ובין הקומיקאי, אני ממשיכה ברוח זו =

 

1. פרה-קומיקס יפאני "בראש שלי", על אירועים וצירופי מקרים מוזרים…פארודיה הולמת ליום שישי ה 13

 

לחץ לתצוגת גודל מלא

היום, יום שישי ה -13, טפו טפו…וממשיכים.

 

 

 

 

למי שלא יודע –  קצת על אוזומקי למתחילים 

 

 

השטרונגול המשכיל

 

2. משום שהלינק הלא נגמר נושא צביון אנרכו-איכפתי, אני מביאה קצת פורנו "חברתי" לסיום

 

 

הרכבת הקואליציה בפוטושופ

 

אפשר לערוך בפוטו שופ – נגיד ביבי (מימין ? וואו…לא אולי ליברמן), ליברמן וציפי…מלאכת הקואליציה…

מי מנחש מה קוראת ליבני ? פרס יוגרל בין המנחשים…

 

 

 

במקור, הפוסטר מהווה מחאה נגד לחקיקה המיוחדת שתאפשר חדירה לפרטיות באמצעות חברות הטלקום.

אבל מותר סתם להסתכל על השטרונגול המעוצב, שמציץ לבחורה ישר לתוך ספר המשפטים, החוקתי (אולי הוא קורא בדיוק את אמנת ג'נבה).

 

 

שבת שלום

אה…וקצת פרקי אבות, הלינק עבר אצל….

 

 

אופס….נפל ?

משחקים רציניים

 

שלשום קיבלתי את הלפיד במשחק הרשת "הלינק.שלא נגמר", מהבלוגרית "אקס אקסטרימיסטית", המנהלת בלוג מצליח, סביב אמנות, פרובוקציה חברתית (זה הכינוי שלי לפעילות מסוג זה, גם פה), ובכלל, אשה אינטליגנטית (כותבת גם בהצבר האינטרנטי "ההם"). יש לי 72 שעות להוסיף חוליה ולהעביר את הלפיד, מהם נותרו עוד 24. מחכה לתשובות משני מתוקים, ונצא לדרך…

 

מילה על סיקור טלויזיוני שטחי

לא יכולתי להמלט מערוץ 10, ש"דחף" כל השבוע את הפרומואים המזעזעים על כת גואל רצון ושלושים נשותיו, בכל דקה אפשרית. יש לי מה לאמר על הפרומואים של ערוץ 10, אבל בפעם אחרת, כי זה ראוי לפוסט נפרד.

אני מאד שמחה שהתקשורת "מגלה" את נושא הכתות בישראל, וכתבתי מה שיכולתי על המגיפה הזו, עוד בימים שהסיינטולוגים התנקשו וירטואלית בכל מי שטען שהם "כת" בכלל. יש כמה בעיות, בעיני, בטיפול בכתות בישראל. אך החריפה שבהן היא ההכחשה הכמעט מוחלטת שישראל, כחברה, נגועה בתופעת הכתות המסוכנות בצורה עמוקה מאד, ושורשית. מעבר לכתות המיובאות, יש פה כניראה מסורת די מוכחשת של קהילתיות כיתתית, שהתחבאה לה בין המלחמות והמהפכות הלאומיות, ובעיקר בסדק הרחב שבין הדת לחילונים. יש לי השערה מסויימת, שהנוהל "הכיתתי" השתרש עמוק בחיי הגלות, משום הבידוד היחסי של הקהילה היהודית, ההתקבצות ב"חצרות" סביב מנהיג כריזמטי כזה או אחר, החשש "לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ" ועוד משתנים שהפכו את החברה היהודית לחממה של כתות, שלא היה להן אפילו מודעות עצמית של היותם "כת". מאפיינים כאלה היו קיימים בודאי גם בקיבוצים ובמושבים, בכלל ישובים קטנים וחקלאיים מועדים יותר לפורענות הזו, בכל העולם.

מה שהוביל  עד כה את הדיון ב"כתות" הוא האופנה האמריקאית כמובן, ולכן מבנה הניתוח מיישם אוטומטית את כלי הניתוח האמריקאים, את המונחים השאובים משם, למרות שאין באמת הרבה קשר תרבותי בין הצמיחה של כתות שם וכאן (למעט הכתות הגדולות והחדשות, כמו הסיינטולוגיה, השייכות כבר לעידן החדש של עשרים השנה האחרונות).

אז מה ראינו כאן ? שוב היטפלות לסרדינים, דוקא "כת" (לכאורה) שהיא גלויה על פניה, ה"גורו" הוא מזרחי משכונת התקווה שקל לטפס עליו (כמו על עוזי משולם) ולהפוך אותו לדייביד כורש, לצורך השיווק העצמי של "המומחה" התורן. העובדה שהוא מעין פוליגמיסט מקלה על "הנאורים" לתפוס פוזה של …פמיניסטים, בקיצור כמה טוב שיש גואל רצון, וכל השאר הם צדיקים לידו. אך גם תחקיר שטחי חשף את הרקע היותר מעניין לתופעה. המרואיינות שנבחרו לתחקיר היו צעירות, יפות, אשכנזיות "מבית טוב", שרמזו בקול רם לרקע המאד בעייתי ממנו הגיעו. אחת מהן סיפרה שהוריה המבוססים שלחו חוקרים פרטיים כדי לברר איפה היא, אבל לא כדי לשמור איתה על קשר. זה בעצמו ניראה כאינדיקציה לדפוס "כיתתי", ויתכן שחלק מהנשים אכן נפלטו ממשפחות השייכות לכתות אחרות שהטביעו בהן את הדפוס. מבין הכתות, כניראה שגואל רצון הוא הרע במיעוטו (ובאמת, אין סימנים לאלימות מינית, לפדופיליה, סמים, ניצול כלכלי בוטה, וכיוצב. בקיצור זו כת "לייט"). יש להניח שככל שתרוסק יותר רשת הבטחון בישראל, יצמחו עוד קומונות כאלה, שפותרות במידת מה את מצוקת הקיום.

אלא מה ? לחקור את ההורים שלהן, את הקהילה "המבוססת" ולבחון את הסימנים ה"כיתתיים" באותן הקהילות המבוססות, זה כבר דורש קצת יותר אומץ, ואין חשש שערוץ 10 יפגין משהו מזה. בינתיים נשארנו עם תחקיר מצויין על תופעה מעניינת, ודיון דל ועלוב עם כמה מונחים באנגלית שגילגל "המומחה" כדי להרשים אותנו.

בוא נגיד שאם גואל רצון הוא "בעיית הכתות בישראל" אז מצבנו היה מעולה. הבעיה היא, שלא כך הדבר, והכתות המסוכנות חיות ובועטות בקרב המעמדות המוגנים מחיטוט פטרוני של ערוץ 10. בעיה נוספת היא הפסיכולוגים, שנהנים כלכלית ממיזמוז התופעה והפיכתה לאוצר מטמונים בלתי נידלה למומחים. הפסיכולוגיזציה של הנושא הופכת אותו ל"בעייה אישית" , ולאיתור מעגל בלתי נדלה לטיפולים אינסופיים, בבעיה שהיא בעצם תופעה פלילית וחברתית (וכמובן כלכלית, איך שכחנו). עובדים סוציאלים ופסיכולוגים הם מתכון בטוח להנצחת מחלות חברתיות והפיכתן לקטסטרופה של ממש, כיון שהם מתפרנסים ומתוגמלים על חשבון תקציבים שמיועדים למטופלים שלהם, ושהיו פותרים כמובן את ה"בעיה" של כל נפגע באופן אישי.

 

,ובלי צניעות

בלי צניעות הפעם, כאשר אני צופה בתוכניות האלה אני יודעת שהייתי עושה את זה הרבה יותר ממה שהוגש שם.

גם מגזין טיים הקדיש לנושא כתבת שער, ובניגוד לערוץ 10 לא הלך לירות על הקנטים, אלא חיפש מטרות קצת יותר חזקות ומשמעותיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נו, היום הנורא הזה נגמר

קר, מעצבן, רוצים וודאות

 

את השעתיים האחרונות לפני "המדגם" של השעה עשר, העברתי בצפיה בארנולד שוורצנגר, בסרט ששמו הולם את אירועי היום "TRUE LIES", ואללה, ממש סינכרוני. המעבר מהסצינות המטופשות של מגדלי ענק, עם מטוסים הזויים, לעבר המדגם ההזוי בעזריאלי היה קל. כמעט בלתי מורגש. הידיעה, המעציבה, שאותו שחקן אויל הוא היום מושל המדינה הגדולה בארצות הברית, הלמה את סצינת הבחירות הישראלית, שעליה ניצח פעלולן כמו אייל ארד, מסוג האנשים שהשתלבו בצייטגייסט, באופן המעורר קינאה ממש.

 

אז צפיתי בשרירן אוסטרי שהפך לפוליטיקאי צמרת, מחסל "טרוריסטים ערבים" ומפעיל את אשתו בתור "זונת ריגול", ופורט על כל התימות הכי שוביניסטיות שיש. ולפתע התעוררתי מהסיוט הזה, ומערוץ עשר, ומארנולד, לתוך ההבנה, ש…תודה לאל זה נגמר. זה בדרך לקרוס, ביחד עם הבורסה.

 

לפני כן צפיתי בסרט אחר, על ילד חמוד בדנמרק, שנאלץ להתמודד עם בית ספר שמרני ואלים, ומוצא נחמה והשראה בנאומים של מרטין לותר קינג. בסוף, אחרי שהוא נוחל כמה תבוסות קשות (מהחיים), בכל זאת יש סוף טוב, כאשר המנהל השקרן והאלים והגזען, חוטף פשוט התקף לב בכיתה ומשחרר אותנו מדמותו. הילדים פורצים בצהלות שחרור, המורה הטוב יכול לחזור לבית ספר וללמד מוסיקת "שחורים" ורוק, והחיים פורצים מחדש לכיוון הנכון.

 

בקלפי

 

ניצלתי הפוגה קלה ולא מדהימה בסערה האיומה שפקדה את האזור (ועודנה כאן, קר אימים וגשום), כדי ללכת לגוב האריות, ולשים את הפתק עם האות "ו". הצפי שלי היה שהמעטפה תושמד די מהר, אחרי הכל מדובר בקלפי כפרית קטנה, באזור שמכוסה בשלטי ש"ס נתניהו ליברמן בלבד, ואפילו אהוד ברק פה נחשב לבוגד שמאלני שצריך לשלול לו את הדרכון מיידית. רצו לי סרטים בראש, שהיישוב מחליט לבדוק את טביעות האצבעות על הפתק הנוראי הזה, ה"ו" הזה, ומזהים אותי, ובבוקר באים, עם ליברמן, ולוקחים אותי לגולאג. אחרי כן נזכרתי שאני כבר בגולאג, אז מה יכול להיות. הקלפי היתה מחולקת לשני שולחנות, חצי אלפבית ראשון, וחצי שני. בקלפי אחד היתה גם משגיחה מאחד הקיבוצים באזור (ראו מייד שהיא "משלהם"), שייצגה את האינטרסים של האשכנזים (השמאלנים המסריחים הקיבוצניקים וכולי וכולי). שאלתי בצחוק אהוד ברקי מתוח כזה אם "סופרים גם את הקולות של האשכנזים", ואחת מהקלפי השניה, זו שלי במקרה, מקומית, שלחה מבט מזרה אימה "בטח סופרים, הפתקים שלכם יותר טובים. לא ?".

 

מילאתי את חובתי האזרחית, הבן שלי הטיל את המעטפה לחריץ במיומנות (הוא כבר עשה את זה לפני חודשיים בתל אביב), ותהה בקול רם אם היינו צריכים להצביע בעצם לציפי (הוא מהתחלה חיבב אותה) או לדוב חינים (הוא עברת לו את השם), אבל בסוף החליט להשאר עם דוב חינים כי הוא פועל למען הסביבה, ככה למדו בבית ספר עליו, וגם הבן שלי דואג לסביבה, סוגר ברזי מים בזבזניים בכל מקום, מעיר על זיהומים, ושונא סיגריות.

 

המדגם

 

כמו כולם נשמתי בכל זאת לרווחה לדעת שביבי לא קיבל ארבעים קולות, וליברמן פחות מעשרים (גם אם יש טעות במדגם). שמחתי גם לראות 4-5 מנדטים לחד"ש שזה יותר מקודם. שמחה לאיד, אי אפשר בלי, על מר"צ ועבודה וש"ס, המאכזבים של ההמונים העשוקים. אני עוד לא רואה איך ירכיבו ממשלה ומה היא תהיה, אבל יש סיכוי שכמה פירמידות נתעבות במיוחד של כוח הון שלטון בטחון יקרסו מחר. (ואחרות יקומו), ובזה ננוחם.

 

הבן שלי שאל אם דוב חינים הוא ראש הממשלה, אמרתי שלא, שזה מהקטנים, אז הוא שאל אם ציפי, אמרתי אולי כן. ובזה סגרנו את היום הנורא הזה, בתקווה שממחר בצהריים יתבהרו השמיים בכל המובנים.

 

התנועה הירוקה ? ומה בין בלוגים לפוליטיקה

 

בינתיים, לפי כל המדגמים, סערת מימד-הירוקה מסתיימת בלא כלום. זה עשוי להשתנות עד הבוקר, כי מדובר באמת באיסוף של קול לקול, והחיילים וכולי, אבל אם זה המצב, אזי המפסידים מן האבדן הם המצביעים עצמם, שהשקיעו תקוות ופוסטים ירקרקים למכביר.

התברר, גם מהסקר של "אפלטון" שהתקשורת היא באמת שמאלנית, והבלוגוספירה אולטרה שמאלנית (למרות שתי"מ בעיני לא מפלגת שמאל, לפי המצע הכלכלי שלה, וזה הקובע). צריך בהזדמנות לבחון מה הקשר בין הצורך "לתקשר" ובין העמדה הפוליטית, אולי ימצאו איזה סינפסה שאחראית לצימוד הזה. לדעתי זה מוכיח בוודאות שעמדות שמאל (יחסית קיצוני) , הן משהו שדומה לאמנות, או לדת, כלומר, עיסוק שממלא פונקציה חברתית תרבותית חשובה של פרובוקציה, השראה, העלאת החזון ורף התקוות, הצתת החלק האסתטי והנעלה באדם. את הלחם והחמאה מקבלים ממקומות אחרים. בניגוד לאלה שרואים בזה משהו שלילי (כלומר, מעין השתלטות או "בועה" או הטעיה) אני חושבת שיש פה היזון חוזר, סימביוזה, בין צרכי הקריאה של הציבור, ובין תרגום לכוח כלכלי או פוליטי. כניראה התקשורת, בהיבט מסויים שלה, אינה רק "שיקוף" מציאות, אלא ספקית של תרבות ומוצרים אינקטלקטואלים, וככה רוצה אותה הציבור, כולל אלה שאוהבים לבקר ולשנוא את הדעות המובעות.

כמו ציור יפה, או שיר או פזמון.

 

 

 

התמונות – בהשראת הפמיניזם שניצח בבחירות האלה, וTRUE LIES

יאללה לזרום

למה להצביע, ולמה חד"ש

 

היתה לי הארה היום. מושכלות ראשונים. למה דמוקרטיה בעצם ? ואיך סיכלו בעלי ההון את מנגנון הפיקוח היעיל שהוקם במאתיים השנים האחרונות.

את תהליך הבחירות.

 

נו טוב, בלי לסקור את המהפכה הצרפתית, האמריקאית, נפילת החומות פה ושם וכל הזוטות האלה, כדאי לזכור שבימים אלה, הקול שלך, מסעודה משנקין, שווה בדיוק לקול של שרי אריסון ועפרה שטראוס. והקול שלך, פדרו משדרות, שווה בדיוק לקול של דנקנר. את העובדה האיומה הזו, מנסים כבר מאה שנה לעקוף, ולמעשה די הצליחו.

הצליחו לעקר את הבחירות והפוליטיקה, לדאוג שייכנסו רק פודלים של בעלי הון, להתנקש במי שהראה עודף עצמאות, לחבל במכונות ספירת הקולות (פלורידה, בוש, פעמיים), להרדים, להספין, לדלל, ולבלבל. ובכל זאת, בינתיים, לא הצליחו להביא לכך שסופרים שטרות דולרים בקלפי. בינתיים סופרים ידיים. כל גוף, שווה קול.

 

מדינת הלאום הוקמה בדיוק כדי לצמצם ולפקח על הפיאודלים, למעשה להביא לרעיון המעניין והנורא של "שלטון על ידי העם, למען העם" . מזעזע נכון ? אבל קיבלנו פה דוגמא בעשרים השנה האחרונות מה קורה כאשר המבנה הזה מתערער, ומי מרים את ראשו המכוער ומנסה להחזיר את העבדים למכלאות.

 

עם כל המגבלות, תהליך הבחירות – זו הזירה המחליפה את הבסטיליה, את ההמונים, את ה"גרין", ככר העיר שאיימה על הפיאודלים מעצם המוניותה. השנה אפשר היה להשתמש בזה בשתי צורות יעילות. אחת חרם בחירות מאורגן (זה מאוחר מידי עכשיו, אבל דורש התארגנות כבר עכשיו לבחירות הבאות), או …הצבעה ברורה, חד משמעית, צלולה, נגד השלטהונאות. ואת זה כרגע, מציעה רק חד"ש. בינתיים אין שם בעלי הון "סוציאליסטים" (כמו בעבודה) או סוחרי נשק נאורים (קוליץ ?) כמו במר"צ.

 

כן, דרושה פה מהפכה, וכולי וכולי וכולי, אבל בינתיים, אפשר להשתמש בתבונה בנייר השנה. ולתת אותו לחד"ש. בבחירות הבאות אפשר להתחשבן על מיקום הנשים בחמישיה הפותחת.

 

פה מוטרדים ממזג האויר ביום שלישי

בחירות בפריפריה

 

שיחת היום בבית הקפה הבוקר (הנה, הצלחתי בלב השממה האנושית הזו למצוא מוסד ראוי, מה שאומר – אין דבר העומד בפני הרצון לקפה) זה התחזית העגומה ליום שלישי. לא, לא תוצאות הבחירות, אלא מזג האויר שצפוי להיות סוער וגשום, ולהרוס את השבתון. הלכו התוכניות לעשות קצת כסף מתיירות הפנים, וגם להרים בזאר של בוקר חולין.

 

הבחירות, כתוכן, לא ממש מעסיקות פה אף אחד. בעלת הקפה תצביע ליבני (לא אומרים "קדימה", הולכים על שלטון יחיד השנה), כי "היא מחבקת את כולם", בבחירות הקודמות היא הצביעה "עבודה". לוגמת הקפה השניה, לא החליטה אם תצביע בכלל, זה יום עסקים עמוס עבורה. השלישית, מצביעה ליברמן, היא ובעלה יוצא הקיבוץ, והיא – נאמנה לבעלה, ולא מתעסקת בפוליטיקה. גם הרביעית, מותיקי הקיבוץ תצביע ליברמן בגלל בעלה.

 אבל האייטם האמיתי שגונב את ההצגה הבוקר זה…פתיחת סניף רמי לוי (רשת מרכולים) בצומת פוריה. "הלך על כולם" מספרת אחת שמכירה את סוחרי האזור. "מתכננים שביתה נגדו" היא ממתיקה סוד. ורמי לוי ממשיך לככב גם בין נוסעי המונית , המיניבוס, בדרך הביתה.

 

אם לשפוט לפי הסנאפשוט הזה, המקרי, מפלגת העבודה על הקרשים ובדרך ל"חד ספרתי" אלא אם כן יקרה להם נס כלשהו. אלה האנשים שנחשבו "גלעין קשה", ההתיישבות העובדת, אבל מהם כבר לא נשאר הרבה, ה"חזקים" יצאו לערים ולעסקים, ונותרו המעטים, העייפים יותר, והצטרפו חדשים, מן העיירות שמסביב. המנגנון עוד נוכח, ומזכיר את שלטון הפחד של "מפא"י" עם הקנוניות והשחיתות, אף אחד לא מתגעגע, חוץ מאלה שבנו את עצמם על העסקונה.

 

בשכונה שלי, אם אצביע, הפתק שלי בודאי יושלך לפח בהסכמת כולם, פתק של חד"ש בליבה של התיישבות דתית-מזרחית (מניחה שש"ס וביבי יככבו פה במאה ועשרים אחוזים).

 

כוסות קפה מתכלות

Paper Cups

בדרך הביתה אני מרגישה שלא סיפקתי את צריכת הקפאין היום, אולי משום שמרוב שיחות על בחירות, הקפה הפעם היה קצת דליל ופושר. אני עוצרת ב"אלונית" ולוקחת "טו גו" טעים של זגפרדו, ושומרת את הכוס מהנייר. פעם כוסות מתכלות היו מוצר בזוי ונחות, והיום, אני משתמשת בכוס הנייר, המקושטת, עם המכסה החד פעמי, עוד כמה פעמים בבית. אחרים קונים כוסות כאלה, בעמודות גדולות, כדי ללגום בהן את קפה הבית, ולהרגיש "ארומה". החד פעמי, הארעי, התקדש.

פעם כאשר הגשת קפה שחור, מישהו תמיד ביקש "כוס זכוכית בלי ידיות", הגם שזה לא נוח לאחוז בכוס כזו, רותחת. ואת התה בספל דקה, ורק "הנס קפה" או ה"הפוך" עברו גלגולים אופנתיים פתטיים קצת. כוס הזכוכית הגבוהה של הניינטיז, המאג הנורא של האייטיז, ועכשיו…כניראה, כוס קרטון מעוטרת זה הכי אין.

תמיד בדרכים, כאילו יש לאן לנסוע.

 

יום של נשים

אולי בגלל לבני, או שיחות אמש באינטרנט על "פמיניזם" שלאחר ההתפכחות מה"אין אחווה", היום בבוקר אני מוצאת עצמי בסביבה של נשים בלבד. בהתחלה בבית הקפה, ואחרי כן בנסיעה. נקלעת לשיחה עם "מתקשרת" מאחת העיירות המנומנות הסמוכות, והיא מייעצת לי להפסיק לעשן, וגם זורעת זרעי פחד עמוקים, על מכונות הנשמה ותעוקות. אחריה אני נקלעת משום מה לפגישה אקראית עם שכנה שלה (איזה עולם קטן), שדוקא מסוייגת קצת מהתקשורים לאחרונה, ועוסק ב"אימון אישי"…"צריך לקחת אחריות", היא מאמינה בהחלטות, העצמה אישית ואחריות. אולי צריך את שניהם, קצת סיעתא תקשורית לכאורה (אמונה ? אמונה בספל חד פעמי מקושט ?), וגם כוח, פשוט כוח.

נו טוב, אם ציפי נותנת להן כוח, אז יאללה, למתלבטות מן המרכז הלאומני, לכו על זה. שיהיה ציפי לבני. רק בישראל, יש המתלבטים, בפומבי אפילו, בין הצבעה לקדימה לבין חד"ש. מה שמוכיח שהגיון זה לא משהו ששייך לפולטיקה הישראלית. הכל מהבטן.

 

אוסטרליה בלהבות

טו בשבט

בין הדברים הדחופים פה, אני מוצאת זמן לקרוא קצת על השריפות הנוראות באוסטרליה, שוב איתני הטבע בפעולה, ושוב הטוקבק הישראלי שמזכיר לנו את מנעד הרגש המת והשרוף כאן. "העצים צריכים את זה", אומר מישהו בתגובה בהארץ, כי יבש הלב, ונשרף בחלילותו, והמוץ התפזר מעל עזה.

 

אתמול הקרינו בערוץ 10 את חלק ההמשך של "הסיפור שלא נגמר", הפלא ופלא, הוא עסק בנושא הרלוונטי "ריקנות" (או בעצם ממש חלוליות, תודה לדוד גרוסמן, הנותן בהם סימנים). והנה, בפנזטיה, הממלכה המקבילה לנו, הגיע מכשפה איומה שגורמת לכל דבר להפוך לחלול, ולהתפורר. אפילו הסלעים חלולים. ומה עושים נגד זה ?

התשובה מגיעה בדקה התשעים ממש, לפני שהכל קורס ונעלם. "את החלוליות אי אפשרלמגר, אלא צריך למלא אותה. באהבה, בלב, ברגשות". וכך, מצליח בסטיאן הילד היתום והעצוב, לחלץ את התשובה הגואלת רק במשאלה האחרונה, ולאמר למלכה החלולה "אני מביע משאלה, שיהיה לך לב". דמעה נושרת מעיניה, זולגת לקרקע ומרפאה את היקום של פנטזיה כולו, שיבש מחלוליות.

 

זה משך אותי חזרה לדיון על אסא כשר דוקא, הלב שחלל בקרבו, וכל מה שהוא יכול לעשות הוא להפיץ ולהרבות את החלוליות שלו עצמו, במעין אשליה שאם הכל יתייבש ויישרף, זה איכשהו יהיה קל יותר. ואתו, אתנו, התפיסה של חדוות ההרס, שאם אין צדק, אז שלא יהיה צדק בשום מקום. שאם נתנו לנו לסבול, אז שיסבלו כולם. אם העולם שתק, אז שהשתיקה תקפיא ותייבש את הכל, שהכעס ישרוף, ושכל אסון יתקל בטוקבק כמו "העצים צריכים את זה".

 

אז אני חוזרת לדיון שהיה בנושא הזה, כביכול דרך האתיקה של צה"ל ומחלליה, אי אפשר להלחם בזה בעוד הרס, אפשר כניראה רק להביע משאלה, שכל השרופים האלה יתמלאו בלב, ידמעו, ויוציאו ציץ ירוק, במקום שבו הכל נחרך.

 

יצא דרש לטו בשבט..ככה התפלק, אז בעיקר לעצמי, אני מאחלת טו בשבט שמח.

 

Click Image to Enlarge