Monthly Archives: דצמבר 2009

השניות הנורמטיבית, ועורך דין ויינרוט

 

מורי ורבותי

 

קראתי היום בצער על כתב האישום שהוגש נגד מורי לשעבר עו"ד ויינרוט, אף שהיה "מורה מן החוץ" בסמינר קטן לתואר שני, הוא זכור לי כ"ליגה אחרת" משאר המרצים המשמימים. על הנוסטלגיה משפיע גם הציון הגבוה שקיבלתי כמובן בסמינריון (100 נקי), שבו הגשתי עבודה על היישובים הלא חוקיים של הבדואים, והמלכודת שהציבה להם המדינה באמצעות חוק התכנון והבניה, וגם חוקי המקרקעין הסבוכים.

 

ימים ומים חלפו בירקון, ומאז רבים מאלה שניראו לי "אילנות גבוהים" ניראים לי היום כאנשים שלא הייתי שולחת אף אחד ללמוד אצלם אפילו שיעורים פרטיים בחשבון לכיתה ה'. אוריאל רייכמן, המורה למקרקעין ואחרי כן הדיקאן המהולל הקים את המכללה הבעייתית ביותר בעיני (הבינתחומי) שהכניסה רוח רעה לא רק לעולם המשפט אלא לחברה ולכלכה (באקדמיה). קלגסבלד, חביב הבנות, התפרסם בנסיבות ממש לא מחמיאות ואף בילה בכלא זמן לא מבוטל. אחרים נהיו שופטים, ואחרים – עורכי דין מהוללים. מבין הקולקציה כולה נחרטו במוחי כאנשים ראויים ללמוד מהם, אריאל רוזנצבי (ז"ל), השופט שלמה לוין (יבדלא) שאמנם לימד חומר משעמם לאללה (דיון אזרחי) אבל ניכר שהוא אדם מבריק אפילו בנסיבות קשה אלה, וגם המתרגל שלו היה אדם משכמו (שעכשיו הוא שופט, רמי אמיר). ויינרוט, כאמור, זכור לטוב, וזהו פחות או יותר. כל השאר אולי ידעו את החומר שלהם, אבל מפלס העומק האינטלקטואלי שלהם לא היה מרשים במיוחד. הציונים שלי שיקפו את רמת העניין שלי, או ציון נמוך מאד (שבעים וחמש כזה) או מאה נקי בכמה מקצועות שאהבתי ללמוד (מקרקעין, מסוי תאגידים, ומשפט עברי. OF ALL ISSUES).

 

שכשוך בין השועים

האישום נגד ווינרוט מעניין מכל מיני סיבות, בעיקר הוא חושף יותר את הסיכון כיום להתעסק עם לקוחות גדולים מן הסוג של גאידמק וצרנוי, שעלולים לסבך גם את עורכי הדין שלהם לבלי מוצא, וגם יש מי ש"מחפש אותם" ויפעיל לחץ על כל מי שצריך כדי לסגור עניינים.

אינני דואגת לויינרוט אבל ידיעה צדה את עיני וגרמה לחושי הקונספירציה הרדומים שלי להתעורר. ויינרוט לקח על עצמו את הייצוג בתביעה המאד רגישה ובעייתית (שלא לאמר עתירת סיכונים) בשם "רכוש נרצחי השואה" נגד בנק לאומי. כעת, כאשר מעייניו נתונים להגנה על שמו הטוב, העניין שוב יידחה, לשמחת בנק לאומי הרוקד על הדם ומהווה סרבן סדרתי להחזרת כספים לאנשים שכבר הנכדים שלהם זקנים למדי.

פרשת בל"ל היא מסוג הפרשות שיכולות להתחיל כדור שלג, וגם אם עורך הדין הוא צדיק יחסית, לא קשה למצוא נפילות, אם מחפשים, זוהי עבודה מלוכלכת מטיבה המהלכת על גבול החוק.

אינני באה להגן על ויינרוט, אני משערת שאם הוגש כתב אישום, משהו לא תקין אירע, ויתכן שעדיף היה לווינרוט למשוך ידו מייצוגו של ויטה, בזמן שהוא מייצג מולו לקוחות בעלי רקורד בעייתי בתחום המס. כמובן שגם שוקי ויטה וגם ויינרוט יכולים לגזור ולהדביק את המאמרים של זאב סגל על ג'קי סרוב המסכן, ולטעון שהם חשו מאויימים. לדעתי, יותר אמין לטעון שמפחדים (בצורה אפילו מובלעת ולא מודעת לחלוטין) מגאידמק וצרנוי מאשר מאבוטבול, בנסיבות של טיפול רפואי זניח. הכי אמין זה לטעון לאימה של חיים ומוות מבנק לאומי למשל, אימה היכולה לגרום לטעויות אנוש קשות, מחמת הרעד והחיל המתמיד. אלה גופים ואנשים מסוכנים הרבה יותר מאבוטבול, עם כל הכבוד למאפיונר הנכבד הזה.

בקיצור, מסוכן היום להיכנס למאפיה של "המלבינים" מבנק הפועלים, מול בל"ל וכספי השואה, וכל אלה מול רשות המסים, (שולה זקן, זוכרים ? השוחד בחו"ל של תעש ותע"א, זוכרים ? העולם התחתון ברשות המיסים זוכרים ?) שמיום ליום נראה כאילו הם פשוט עושים שם חוכא ואטלולא מהחוק ומכל מנהל תקין, ויש להניח שגורמים שונים משונים מושכים שם בחוטים.

יתכן שגם הנורמות נדבקות למי שמתעסק בבוץ הזה, אפילו אם הוא מומחה ל"שניות הנורמטיבית" הזו, ומלמד עליה בבתי אולפנא מתקדמים.

 

נרצחי השואה, מה יהיה ?

זה מחזיר לשאלה אם מישהו בקליבר של ויינרוט ייכנס עכשיו בנעליו להמשיך ולשדרג את המאבק המביש בשם נרצחי השואה מול בנק של גנבים.

כבר כתבתי, לפני שלוש וארבע שנים, תוך ציטוטים ואסמכתאות (ויש בשפע בועדת החקירה של המדינה) שבנק לאומי גנב פקדונות שמנים של אנשים שנרצחו על ידי הנאצים, ושמו מבטחם באחיהם הציונים, שלפחות יצילו את שארית נכסיהם, ויתנו לשאירים ולאודים המוצלים. כאמור, לאחר שאתר המניות של הגואיש קולוניאל טרסט הועלה לאינטרנט לפי דרישת המדינה, מצאתי שם מניות יסוד גם בבעלות דוד של אמי, מבלארוס (שנרצח על ידי הנאצים בטבח באבי יאר), וגם מניות ע"ש אב-סבי, שרכש אותן בארץ כאשר כבר גר כאן, בשלהי המאה התשע עשרה וגר בזכרון יעקב, אז.  תמוה הדבר שמסמכים אלה לא הובאו לידיעת היורשים עד לועדת החקירה לאחרונה. תמוה יותר שאי אפשר לדעת אם מעבר למניות יסוד בבנק, היו גם פקדונות. הטפסים שמעביר בל"ל למי שטוען ומבקש חיפוש, הם גרועים וסבוכים ומרתיעים. כמובן, הבנק כבר מזכיר שצריך רשימה וחתימה של כל היורשים (תארו לכם, כל היורשים של אב-סבי, למשל, או של דוד אמי, מלפני מאה שנה). הבנק מייד טען שהוא לא גנב את הריביות, כי הכסף היה בלונדון והם לא שילמו ריבית (WTF), הכל מצחין ומסריח ומהווה תיבת פנדורה שתוריד את כל המדינה ביגון לשאול, ובצדק.

לבנק יש אינטרס קיומי ממש למשוך ולמסמס את הנושא, לא רק מפאת שמדובר בסכומי עתק שנמצאים בבסיס התשתית של הבנק, אלא שלל הפרשיות שיצמחו מתביעה כזו. האחת, למשל, היא איתור והטלת אחריות על הגנבים הספציפיים. כך למשל, במשפחה שלי אני תוהה אם אח מסויים של המנוח מבלארוס, שהפך פתאום לדירקטור ומוישה גרויס (ללא כל השכלה כלכלית ובכלל) בבל"ל, לא "ניכס" את הירושה ככה, לעצמו, כדי להתקדם ולהעלות את משפחתו על מסלול של דרך אל העושר. יתכן אף שהיו לו צידוקים, למנוח כניראה לא היו צאצאים בחיים (כולם שם נשרפו ונורו למוות), והיורשים האחרים, במעמדו, היו לכאורה מסודרים, חלק בקיבוצים (פעם זה נחשב מסודר), חלק באמריקע, וכולי. אולי זו השערה בעלמא, אבל אני משערת שהיו מקרים כאלה בשפע, של "ניכוס" כספים, וסיוע להעלמת כספים שהזניק אנשים למעלה. לאלה יש אינטרס למנוע בכל מחיר חיטוטים. דבר שני, והוא הכי חשוב, זה שמו של בנק זה בעולם כולו, ובעולם היהודי לדראון עולם., לאחר שישראל וארגונים יהודיים ביצעו מעקבים ותביעות נגד בנקים שוויצרים, תאגידים גרמנים וצרפתיים, וכל מי שבעקיפין נהנה מהשואה ומהרכוש הרב שהוחרם ונגנב, איזה פרצוף יהיה לבנק ה ל א ו מ י  של ישראל אם יתברר שמכל הגנבים הוא הגרוע והאכזר ביותר.

 

נקודה למחשבה, בעניין כולו.

 

 

–ו….שנה אזרחית מעולה ושמחה !

תזונה ובריאות; קרן השפע

 

 

בריאות

פעם הייתי כותבת גם על נטורופתיה ותזונה נכונה, אולי אחזור לזה קצת בזמן הקרוב.

 

קודם כל, כמה תובנות על "מחלוקת החלב". כשאנחנו היינו קטנים, כוס חלב היתה סמל הבריאות. לאחרונה מישהו כינה את החלב ומוצריו "אל קעידא" של התזונה. ישנה תנועה מתרחבת של מחרימי מוצרי חלב, ואני קצת מתלבטת בנושא.אי אפשר לשפוט את החלב בישראל בלי לקחת בחשבון שזה כבר כמעט לא חלב אלא תרכובת כימית מהונדסת. גם הפרות מסכנות, מקבלות כל מיני חומרים כדי להגביר באופן מלאכותי את התפוקה. מי שטועם את החלב באירופה חש מיידית בהבדל המשמעותי (בארצות הברית החלב די גרוע גם כן).

 

החלטתי בכל מקרה לקצץ כמעט לאפס את הצריכה ולראות איך זה משפיע.

 

ניקיון

 

לפני שמתחילים בדיאטות ומשטרי תזונה אימתניים כדאי לדעתי לבדוק טפילים ותולעים, לעולם אין לדעת מה מארח הגוף ומי בעצם גורם לנו לחשק עז למתוקים, לעיתים קרובות אלה תולעים. למי שיש ילדים עד גיל 10, או שהוא במגע עם כאלה, הסיכוי גדול מאד, וכמובן בעלי חיות מחמד למיניהן. לא תמיד מרגישים את התולעים מגרדות בפי הטבעת, כך ששווה לבדוק (משטח צואה קטן יגלה אותם).

 

כל משטר טוב חייב לכלול חיזוק הפלורה, כלומר פרוביוטיקה, גם זה לפעמים מוריד את החשקים לזבל בלי מאמץ. אני לא יודעת מה המוצרים הטובים בארץ, אבל בכל נושא התוספים, שאני לא מאמינה בו (רוב מוחלט של התוספים הנמכרים והויטמינים בכלל לא מתמוססים לתוך הדם, ויוצאים הישר החוצה, וחבל על הכסף), אבל כדאי למצוא יצרן אמין ובנושא זה הטריים עדיפים (אם כי המוכרים בחנויות נשבעים שיש שיטות ייבוש מתוחכמות שלא הורסות את החיידקים, אולי).

 

אלרגיות

בדיקת רקע הכרחית נוספת היא אלרגנים, וגם זה לפעמים מטעה. כבר שמעתי על אנשים שגילו במקרה שיש להם צליאק אחרי שנים של סבל שהם לא ידעו לפרש. אז קל וחומר אלרגיות קלות יותר, כמו סויה, בוטנים, שומשום וכיוצב, שמתבטאות ממילא רק באי נוחות בבטן, גזים, נפיחות, וכיוצב. האלרגיה יכולה בשקט להוציא את החשק לחיות, בלי שיודעים למה.  החשודים המיידיים הם חלב, סויה, גלוטן, תירס, בוטנים, ושומשום. אבל יש עוד.

 

בדיקות דם כלליות

עוד בטיפול עשר, בדיקות דם כלליות לגילוי אנמיה וחסרים בולטים, כמו ברזל וסידן וכולי. יכול לחסוך הרבה עוגמת נפש. במקרה כזה, לשנות את הצריכה של המזון בהתאם לחסרים המתגלים, יכול לפתור בעיות רבות בבת אחת.

למבוגרים יותר כדאי לבדוק גם שומנים, סוכרים ולחץ דם ולצרוך בהתאם. למשל, חוסר בברזל או B12 גורמים לתופעות איומות ונוראות, בזחילה מתמדת, וגם עייפות כתוצאה מחוסרים כאלה עלולה לגרום לצריכת סוכרים מיותרת או פחממות, כי מרגישים צורך לקבל "דלק" בזמן שזה לא ממש עוזר, כי זה לא ממש מה שצריך.

 

לבסוף…

בשלב ראשון, כדאי להוריד לחלוטין גלוטן, סוכר, חלב (זה קשה, נכון) ולצמצם במידת האפשר במזון משומר וחומרים מלאכותיים. זה אומר אוכל המורכב בעיקר מירקות, פירות ובשר. התוספת העיקרית הופכת להיות אורז ותפוחי אדמה בצורות שונות. אני לא מהמשוגעים, ולכן שום דבר לא מוחלט. "בלי גלוטן" משמעותו שאפשר בהחלט פיתה אחת ביום, או מנת פסטה אחת ביום, כלומר לא להשתולל.שמן זה בסדר.

 

אחרי שבועיים כאלה, לראות איך מרגישים, ולהחזיר בהדרגה את המודרים, ולבדוק מי הכי מעצבן ועושה הרגשה לא טובה. מגלים הרבה דברים על הקשר בין אוכל לנפש ולגוף.

 

—–

 

כתב חידה, כרגיל

 

או "קרן השפע"

 

היום התפרסם שנתן וולך, הסגן הנצחי של ראשי עירית תל אביב לדורותיהם, הורשע על פי הודאותיו בקשר ל"פרשת החניונים" (ראובן גרוס ושות). מן הדווח עולה שהאישום צומצם לבסוף בעיקר להנפקת אישורים מזוייפים ואסורים עבור גרוס, מטעם העיריה, על מנת שיוכל לייבא מולדבית. הא ותו לא.

למה לייבא ? מי המולדבית ? לשם מה נזקק לה מר גרוס ? האם גם וולך חגג ? כל זה נעלם מכתב החידה.

מכון הליווי הגדול ביותר בישראל, בחסות עיריית תל אביב, נותר כניראה לתמיד בחשיכת הקבר של הסודות הרקובים במיוחד. אני משערת שגם כמה מולדביות, כאלה ואחרות, נאלצו להצטרף לקבר הגדול, כדי שהגריסה תהיה הרמטית, ושכתוב ההסטוריה יהיה מושלם.

מעניין איך מרגישים וחיים ילדיו של גרוס היודעים ממה התפרנס אביהם בעצם, איך זה להיות צאצאים של סרסור שהילך כגביר ועבד על כל העולם. מן הראוי היה שיפרישו קרן מהון העתק שהוריש להם אביהם לפצות על מקצת הנזקים שהוא הותיר בישראל, כדי שהקארמה של הכסף המלוכלך הזה לא תרדוף אחריהם ואחר צאצאיהם לשילשים וריבעים.

 

טוב נו,שנה עברה…

 

אוטוטו מתחלפות הספרות בשנה האזרחית, ובאמת האירוע המרכזי של השנה הקודמת, באותה תקופה היה "עופרת יצוקה" אך גם בעצם כניסתו של אובמה וגם בעצם כניסתו של ביבי לתפקיד. והדברים קשורים בלי התר כמובן.

 

בלילה שלפני "המבצע", היתה לי תחושה שמשהו עומד להתרחש, כתבתי באיזה לוח דיוני אינטרנטי שאז השתתפתי בו, שעומד לפרוץ משהו בעזה. קיבלתי תשובות מזלזלות, שאלה "עשיות שרירים" שבטח ישלחו עוד כמה מל"טים ומטוסים להפציץ, שלא תהיה פעולה קרקעית..ו…לצערי "צדקתי" בהערכתי.

 

בלילה הזה חלמתי חלום מוזר, אחסוך את רובו, אך בסופו אני גרה בבית שהוא "חזרה לבית ההורים" (אך לא נמצא שם בדיוק), ואני מזמינה מתפללים מוסלמים לסלון, לערוך את המפגש שלהם, במין נונשלנטיות של מצב טבעי. קמתי בבוקר, ופרץ המבצע. כתבתי אז שחלמתי דוקא על משהו כמו שלום, כאילו "בית הורי" מפנה מקום, סלון אפילו, למתפללים המוסלמים, בטבעיות גמורה. וגר זאב..

שוב השיבו לי שאני הוזה, כי אין מי שיפנה שטחים מישראל ואין מי שישווה את מעמד הפלשתינאים ליהודים.

 

יתכן שאני הוזה, יתכן גם שהבוטות של מבצע עופרת יצוקה, תוביל ללחץ הבינלאומי להגיע להסדר, ומעז יצא מתוק. כרגע, כרגיל, ישראל יושבת על הארסנלים, וכרגיל, לא מממשת את הישגי הקרב (אם היו כאלה בעיני ההנהגה הישראלית, ולפי הצהלולים "המבצע הצליח").

 

אובמה

 

אובמה הביא לי חלומות אחרים, הוא הציף את התודעה במים שקטים, צלולים, נעימים, כאילו גל של שפיות רוחנית נכנס והציף הכל והפך אותו לזורם ואלסטי רגשית. זה התערבב עם נושא של "חד הוריות" ונשים, כאילו בזה בעצם תהיה תרומתו האמיתית למצב פה ובכלל לשלום, לא בדרך המקובלת, לא בערוצים המאובנים, אלא בקידום והעצמה של האשה העברייה (ואולי גם הערבייה, אינני מתמצאת במה שקורה אצל שכנינו). עוד חלמתי, שעלי למהר ולחזור "הביתה" לאמריקה, וכל איחור והשתהות, גורם להפסד זמן ובעיקר כסף וחיים.

 

כמובן, לא נסעתי לשום מקום. ובכל זאת, היו לי מגעים כלשהם עם האימפריה (ספינת האם) בחלק מהם היתה מעין דוגמא להילינג העמוק שמבצע אובמה (לדעתי). עצם הכוח הזה, מפרק מבנים מושחתים ועריצים, שהיו תלויים בשעבוד סדיסטי של נשים. העצמת הנשים בתוך אותם מבנים פשוט מפוררת אותם, בלי צורך בהתערבות כמעט.

 

 

 

ביבי

ביעותים וסיוטים בלבד, טוב שאני לא זוכרת.

זה בכל זאת החזיר אותי למגילת אסתר, למרות שעדיין לא פורים, ולפטיש (FETISH) של נתניהו עם המגילה, והפרשנות המיוחדת של החוג הרעיוני שלו. לפי חוגי באבא ביבי, המגילה היא קוד להפעלת שפחות מין. ואולם המדרש הוא הפוך בדיוק, ומדבר על כך שאימפריות רשע, אשר איימו בסופו של דבר על עצם קיום העם היהודי (והעולם החופשי) התבססו תמיד על שעבוד וחיפצון ורצח נשים (מיסוגניה ועבדות), וזה היה המצב בפרס, כאשר אחשוורוש זימן את ושתי לרקוד עירומה לפניו ולפני חבריו השרים, ממש כמו מפקד חיל הים בפוסיקט.

השינוי מתחיל עם ההעצמה של האשה, והיא מפוררת מעצמה את ההתפתחות המסוכנת, והויראלית של אימפריות רשע, בסגנון הנאצי. מגילת אסתר נחשבת לפיכך למגילת שחרור האשה, כמפתח לתמורה פוליטית המצילה את העולם ממשטרי זדון.

לפי אותו מדרש, עלינו לחכות ליום שבו שרה תתעורר, ותוריד לאטמה על בעלה.

 

חג המולד, בכל זאת

 

סמיכות הזמנים בין עופרת יצוקה לבין עונת החגים הללו יוחסה לכך שישראל נצלה את החגים להגניב מבצע שנוי במחלוקת, סמוך לכניסת הנשיא החדש. איזה הבה נתחכמה כזה.

גם זה שולח אותי לפוסט ישן בעל פרשנות חתרנית למתח שבין ישו לממסד היהודי (שהוביל לפיצול המשמעותי ביותר בהסטוריה של האנושות, הנצרות).לפי הפרשנות הזו, ישו חוסל פוליטית (או לפחות זה היה הניסיון) משום שהעצים את מעמד האשה וחתר נגד החיפצון והבעלות על גוף האשה שהיה בבסיס ההסדר הפוליגמי ביהדות ההלכתית. הכל מותר, רק לא לשחרר את הנשים…על זה לא סלחו עד היום.

 

הדור האחרון

לא מגובש, הרהורים אסוציאטיבים בעקבות מפגשים

 

 

 

בנות של חלוצים

 

הזדמן לי במקרה, או שלא, להיפגש בשנים האחרונות דוקא, עם נשים כמוני, צאצאות לבני הדורות הראשונים של התנועה הציונית. מדובר בדרך כלל בדור חמישי או שישי, חלקם מן העליות שכונו "חובבי ציון" אשר כשמם כן הם, לא היו למעשה בעלי משנה מדינית סדורה, ובטח לא ציונים במובן המקובל של המילה, אך נוכסו לאחור, בהיסטוריה הקצרה של המעשה הציוני, כ"סנוניות ראשונות". המעיין בספרי ההסטוריה יראה שמדובר בקבוצות שונות למדי, פזורות ולא מאורגנות, שלא תמיד יש להן מכנה משותף בר הגדרה למעט תקופת הזמן שנקבעה.

 

בדרך כלל, המשפחות הללו נישאו בשלב המאוחר יותר לעליות הגדולות, של הציונות מתנועת העבודה בעיקר, כך שמדובר גם באנשים השלובים היטב בעשיה הציונית הממוסדת, תחת תנועת העבודה. למעשה גם עמודי התווך של עולי "חובבי ציון" השתלבו די מהר במרקם של הממסד הציוני-סוציאליסטי, בין מרצון ובין מחוסר ברירה. זה מה שהיה.

 

השיחות העלו תמונה של סוף, מעין "DEAD END" של המשפחות הללו, וכוח העשייה המדלדל, תחושה שהמדינה נשמטת "מהידיים", קושי לקבל את הדתיות של האזור כולו, ובעיות אחרות. אך שיחות אלה מעלות עוד נקודה חשובה והיא האקורד המעט פסיכיאטרי של סוף התנועה הציונית, אנסה לפרט.

 

עומס העבר שלא עובד

התימה העוברת כחוט השני היא עומס כבד, לעיתים כבד מנשוא, של צללי עבר שלא הותרו לצוף ולעבור עיבוד. התנועה הציונית, מעשה חפוז בעל סממנים רבים של עריצות (שהיתה אופיינית לתנועות הגדולות של המאה הקודמת, מהן היא שאבה את ההשראה), צברה הרבה מאד שדים ושלדים, ותחת תחושת הדחיפות והחירום המתמדת, נדחק הטיפול בדברים האלה לפינה, לתיבות פנדורה הנערמות במחסני ענק, ולקטקומבות שלדים עמוסות כל טוב וכל רע.

מפאי היוותה גולת כותרת של אותה תרבות ותנועה, הכוחניות בעלת סממנים סלאביים-אתניים מבחינה תרבותית, הכחשות, ספינים, והרבה אהבה לתרבות, למילה הכתובה, לשירה, ולמוסיקה. אך אלה לא יכולים לעמוד בפני הצורך להתעמת עם עובדות.

עומס העבר, תחושת האחריות ל"מפעל", וכן נכסים כלכליים (ושווי ערך, כמו קשרים, שם טוב, וכיוצב), שחח את הגב במקרים רבים, ומי שנותר לא עמד במשימה, בעיקר כאשר קיימים עדיין המבנים הדכאניים והמשתיקים כמו באינרציה שלא נגמרת לעולם.

הנשים שאיתן שוחחתי, במקרה לחלוטין, בודאי שלא עמדו בעומס המורשת, אלא מנסות לתמרן בין השמירה על הקיים, ובין התחושה שהדברים יוצאים משליטה ואובדים, אם לא ייעשה "דבר מה", אלא שאותו דבר מה מתמסמס באי וודאות, ובעיקר משום שלא הוכשר דור המשך.

 

כבודו, תתחשב, אני הורה שכול

ידועה הבדיחה הותיקה והלעוסה על הנאשם המגיע לספסל הנאשים בגין רצח של הוריו. הוא מורשע, אך בשלב הטיעונים לעונש הוא פורץ בדמעות ומבקש רחמים מבית המשפט "בית המשפט, רחם עלי, הרי אני יתום". התסמונת בשלהי הדור האחרון של הציונות היא הפוכה. במקרה זה ההורים (או הוריהם) הם העומדים בפני כס המשפט על הרג ילדיהם, אך בשלב העונש הם פורצים בבכי "כבודו, הרי אני שכול, חוס עלי". אחת הבעיות היא שלא הוכשר דור המשך, ואין זה מקרי.

היחס בתנועות טוטאליטאריות לדורות הצעירים רווי בחשד ואימה ממרד, ומצריך אנרגיה רבה ליצירת מניפולציה. החשש הוא שהדור הצעיר ימרוד, ולא רק זה, אלא שירוץ החוצה עם הסודות המשפחתיים, וזה אסור שיקרה. לכן, וכמו בתנועות מקבילות (אם ניקח את המקרים שמאחורי מסך הברזל בעיקר), הדורות הולכים ופוחתים, מסורסים, וחולים עד גוויעה. חל איסור להתבגר ולקחת שליטה, חל איסור להעביר ביקורת ואף לדעת, ובמקרים רבים הצורך במידור ו"הפרד ומשול" מוליך לאבדן המשפחה, המתפזרת לכל עבר, כפי שיודעים האחים הפרנקים, אצל האשכנזים אף אחד לא מדבר עם אף אחד. הפיצוץ הטראומתי מפזר את החלקים, כל אחד נושא חלק מהמידע, והמפגש הרי הוא טעון ואסור.

 

 

המיסוגניה, או הארוטיקה הציונית, מן הארון אל הטלויזיה

 

אחת התסמונות בקרב הדורות האחרונים היא המאבקים בתחום מעמד האשה. האתוס המוחצן של הציונות, שוב כמו בית ההיתוך בברית המועצות, היה שוויון המינים, על הרקע של סוציאליזם, "נאורות ומדעיות", דחיית הדת החשוכה, ודחיית מוסד המשפחה, לטובת השיתוף והמהפכה. אך ברובד הפנימי, מעמד האשה, בניגוד לתרבויות המערב אירופאיות והאנגלו סקסיות, נותר כשהיה לפני המהפכות הגדולות. השוויון למעשה גרע ממעמד האשה שאבדה אפילו את "כבוד בת מלך פנימה" ואת מעמדה כאם. הילדים נלקחו למוסדות המשותפים, והפכו לנכס קולקטיבי, עד היום למעשה נותר האתוס הזה, של "ילדים של המדינה".

 

עם הגל של האמריקניזציה של שני העשורים האחרונים, שחיסל בצונאמי אדיר את תנועת העבודה והציונות הקלאסית, תחת ההפרטה, הקפיטליזם והניו ליברליזם, עם זכויות הפרט, והאינדיווידואליזם, פרצו חומרים רבים ששררו ב"צל" המהפכה. כמו עבירות המין הממוסדות, כמו הכזב שב"חופש מפוריטניות" (תחת המהפכה הסוציאליסטית) וססמאות רבות שהסוו למעשה חיפצון של נשים, כפי שפורצים הדברים כיום בשרידי ברית המועצות. השילוב של הפרקטיקות התרבותיות הסלאביות, ביחד עם ההפרטה המסיבית והלא אחראית, יצרו אף מציאות גסה יותר. שכן, תחת המלל של הסוציאליזם והערבות הציונית, לפחות היה "מרבד ביטחון" כלכלי, שמנע תופעות שאנחנו רואים כיום (עבדות וסחר).

 

המשאלה הפנימית

 

אומרים שכל דור מוציא אל האור או הפועל את המשאלה הכמוסה בלב הוריו וכך הלאה. אם יש בזה משהו, הרי המשאלה הכמוסה שעולה חרף המעשה הציוני היא סוףסוף להיפטר מהעול של הזהות היהודית. רבים מצאצאי "הראשונים" מצאו את אושרן לפיכך בחו"ל עם בעל גוי, ובלי התסביכים, ולשמחת הוריהם. אפשר להבין את המשאלה, ואני שותפה לה במידה ניכרת, אך לא ברור מדוע לעבור דרך עפולה כדי להגיע לאילת מתל אביב, או לניו יורק מנתב"ג, או לנינגרד.

 

הכחדה, לא נעים,אבל יש שימור, בתור פרס ניחומים

 

ניראה שאם ירצו או לא, התנועה החיונית, הגדולה שהנהיגה את הציונות המדינית גוועה, ושרידיה הפתטיים נותנים את השואו במסגרת "מפלגת העבודה" בימים אלה ממש. דע עקא, שחרף מותו של הגוף, השדים עדיין ממאנים לצאת מן הגוויה המפרפרת לאויר העולם, אולי הם יהיו הנפיחה האחרונה בגופה של מפלגת העבודה.

 

יש המקוננים על מה שאבד, אני לא מביניהם, ואת זה כבר אפשר היה להבין מזמן מן הבלוג הזה, שגם הוא בסיפה של הכחדה. מה שהיה מזוהה כתרבות עברית, פה בארץ חמדת גוויות, הוא הנכס שעליו מקוננים, המשוררים, מבקרי הספרות, ואייקונים תרבותיים. אך העברית מעולם לא נזקקה להחייאה הזו, וספק אם זו הזרימה בה דם חדש, או שמא הוציאה אותה לתרבות רעה. כל הכחדה היא לא נעימה, אפילו מותם של הדינוזאורים, בעלי חיים מגעילים טפשים ורעים בעיקר, היא היום נושא לקינות. אבל פרס הניחומים הוא השימור וההנצחה, ביטויים אהובים מאד בתרבות זו בפרט.

 

יהיה מוזיאון, ויהיו ארכיונים, ושלושה משוררים שאיכשהו שרדו בשפיות יחסית בתוך שפה רדודה ומהונדסת, יזכו לתהילת עולם, כניראה.

 

החלוצה של העתיד – אמנית, אקטיביסטית, חולת נפש (מדופלמת)

 

משיחות אלה כאמור עולה הדפוס החדש של ההישרדות של "בני החלוצים", והוא מסתמן כגלותי מאד, ממש נכנס רוח הרפאים שממנה ביקשו לברוח, הישר מן החלון.

החלוצה (והחלוץ) המחודשים מוותרים על ה AGENCY מראש, כדי לחיות כאן, ולוקחים קצבת נכות כלשהי מן ההורים, בין ביטוח לאומי ובעלי הקשרים והשרירים, מוציאים אותה מאגף השיקום, שאמנם נותן יותר אבל דורש חצי נשמה בתמורה (כל נכי צה"ל, כולל החתרנים שחלקם כותב פה הם סייענים של האגף, בפעילות די מלוכלכת, כדי לקבל פה שם צטעלה לשדרוג המחשב). האקטיביסטית החלוצה דוברת אגנלית רהוטה, מתמצאת בתרבות העולמית, מדברת עברית-אנגלית, ומשדרת חצי לתל אביב חצי ללונדון או ניו יורק. את האמת היא אומרת תחת סעיף 21, ואלופה בתורשה של טראומות, למין חמלניצקי ועד האונס האחרון על ידי הבן דוד הקרבי שלה, או הדוד "עמוד התווך" של הציונות.

 

מכל המהפכה הגדולה נותר היהודי הפסיכוטי, זה שיש לו בעיה פסיכו סקסואלית, זה שראוי לאותנזיה אם יפסיק לרגע לנגן או לצייר יפה, זה שהוא חולה נפש גנטי שיודע לקשט, או שצריך לחסל אותו. הציפור המשוגעת. הר שפיגלמן, קבלו אותו.

זה מה שהיה בדיוק ערב הקוממיות, וחזר לכאן. אם תפסיקי, חלוצה, לשיר הורה או מדונה, המשרפות מחכות לך. ורחמנות על ההורים, הם שכולים…

 

 

חנוכיה

 

 

 

 

 

החנוכיה המאולתרת שזכתה בביאנלה העולמית, שמונה נרות שמן בתבנית, שמש עומד, ו"נר הדלקה" בפי הדרקון.

 

 

סימולקרת דיין

 

 

סערות ועוותי שפה

 

אני קוראת בימים האחרונים את חילופי האש בנושא פסק הדין נגד אילנה דיין, וחושבת שמא מפסק דין זה יצא אולי משבר, חמוץ מתוק, שיוביל לשינוי כלשהו.

 

את האירוע החמצתי, מן הטעם שאז בדיוק ביצעה בי מערכת הבטחון וידוא הריגה (לי ולבני שהיה בן 4) בטורונטו, על קידוש הסודות של השחיתות הממלכתית. לא שמעתי ולא ידעתי על התקרת בודאי, וגם לא על התוכנית של דיין, וכל הפסטיבל המוכר לאחר מכן. רק עכשיו, עם הסערה הקלה ברחבי הרשת, למדתי על הפרשה, בקושי רב, כיון שהכותבים מתעצלים להתחיל בהתחלה וקופצים ישר לסוף, וכך מי שלא היה בארץ, לא היה עירני, לא מעודכן טיפ טופ, או קצת צעיר, לא יודע במה מדובר,ומאבד מהר עניין כי קשה למצוא את העובדות מתחת לספינים ולצעקות.

 

איפה הילד ?

 

נידמה שזה לא מקרי, שהאירוע מתגמד לעומת הפרשנויות, לעומת היריבויות בין הסלבס, לעומת היריבויות היוקרתיות בצמרת המשפטית. לא הילדה המנוחה, ולא הדרוזי הנשפט (שממילא היה מוגן כניראה מפרסום שמו), קרמו בשר ועור. הסיטואציה בשטח, ערבי ישראלי יורה בערביה עזתית במסגרת "הסכסוך", התפוגגה בים של דברים יותר מסקרנים. וזה כשלעצמו כבר שתיים אפס לממסד הבטחוני. עיקר דאגתו היא להפוך את הממשי לויכוחים תלמודיים על עקרון, ומשם לתהיות בקשר לערוץ 2, ובסוף התספורת של אילנה, והחוצפה של פרשן פלוני ואלמוני, ועוד רגע יחליפו אלה ואלה מהלומות, ומי זוכר על מה.

 

המסלול, לפיכך, של דיווח, תביעות, ודיווחים ודיונים, אינו מועיל לנושא עצמו, והוא קלות ההוצאה להורג של בני אדם בישראל, בין בעזה ובין בתל אביב.

 

יתכן שזה יהיה גורלו של העופרת היצוקה ואבן הזהב (גולדסטון), בליל מילים, תביעות, מחאות, עורכי דין ושוב עורכי דין, בלה בלה בלה וכלום. בסוף, כמו בסיפור הזה, תישאר רק השאלה אם הגבילו את התקשורת יותר מידי, או אולי צבע השיער של אילנה דיין לא מתאים.

 

גוף

 

התכוונתי שמעז זה, העלבון לדיין ולמי שרואה עצמו מצפוני ומתנגד להרג הסיטוני והגס, אולי יצא חמוץ מתוק, כלומר הבנה שמול פעולה בשרנית, כמו קטילת חיים, או הקמת היאחזות, או לקיחת כסף, או חטיפת אדם, אין אפקטיביות למילה, המדוברת (אפילו בערוץ 2), ולא בבית המשפט, וגם לא בבלוג,זה או אחר.

 

המאבק עובר לזירה דמיונית בתל אביב, ומהלומות דמיוניות, וגם שלוש מאות אלף ש"ח לערוץ 2 זה אסימון שחוק, אולי הבשר היחיד שיצא (אם ההחלטה לא תבוטל בעליון) זה מכונית חדשה,אמיתית, לר' שיוכל לעשות חראקות בכפר. זה דבר שאפשר לגעת בו לפחות.

 

לחלופין, אפקטיבי יותר להגיע למשלחת אבלים למשפחת הורי הילדה, למשל.

 

האבסטרקט המושחז (במילים, באינטרנט או בעיתון) משרת את עושי המעשה, הוא לא מציב מולם גוף והם יודעים זאת היטב. הם מכירים את הקהילה המתפוררת, שזרק שיבה בשיערה כבר, והנפגשים בטוקבקים ב"רשימות" או אולי במועדון הכושר, אולי, לקטר על המצב. אך הבשר היום יומי מצוי במישור אחר, אמיתי יותר,המסעדה בבוגרשוב למשל. הקונצרט.

 

צו מעצר

 

האפקטיביות החלקית של גולדסטון ושות נובעת לאחרונה רק מהבשרנויות של צוי המעצר, נכון לא מדובר בשמיכה מפורעשת לצד שיכורים בתא מעצר לונדוני, בינתיים, אלא בבלימת מעשים, אך גם זה בבחינת מעשה, ולא מילים או כסף. הנכבד צריך לבטל תוכנית, אולי כמו גנרל אחד ממש לעלות בחזרה למטוס לארץ, נוצר חלל של ימים ושעות, והמבוכה והסומק על הפנים הם פעולה של ממש.

 

גם ילדה ערביה אחת פחות, חרף העלות הפעם, זה מעשה, בעולם הממשי, שצה"ל מחשב אותו ככדאי בסופו של דבר. 

 

פסק הדין

 

אך פסק הדין של סולברג האיום (כך אומרים לי) אינו כל כך חשוב, הוא מילים וניירות וכסף קטן (לנפגעים). המעשה נעשה, הוא רק ביטל אולי את הפעולה הגופנית שהיתה משפיעה בשטח על היורה. ענישה, או פגיעה בכיס קטן יחסית (לערוץ 2). אינני רואה מדוע יש להפוך את זה לעיקר עתה. מדוע צריכה דיין להתפטר, ומדוע לא ישלמו בעלי הערוץ העשירים את הסכומון כחלק מ"בלאי סביר" במהלך תוכנית כה ארוכת שנים. מדוע לשתף פעולה עם הפיכת העיקר לתפל וההיפך.

 

גם פסק דין הפוך, שהיה מזכה את דיין ותוקע לר הוצאות של איזה עשרים שלושים גדולים, לא היה משנה דבר, למה שקרה בשטח, לתוצאות של הגוף, והגוויה, והעובדה שזה ממשיך. וממשיך. הסיפוק היה בתחום האגו אולי, לבעלת התוכנית, ותו לא.

 

לא, פסק הדין לא צמצם את חופש הביטוי, וזו פרשנות שאפשר לבחור לדחות אותה. הוא קבע, כמו הרבה פסקי דין שחלקם מוטעה וחלקם מוצדק, וחלקם פשרני, שהכיס הגדול ישלם סכום ממש לא משמעותי עבורו (בהשוואה לפסיקה אמריקאית נגד תאגידי תקשורת מקבילים) לאיזה חייל דרוזי, שצריך בטח משכנתא לדירה המשפחתית הצעירה, ויחסוך למדינה את הסכום. לא קרה כלום שמצדיק קינות ואבלות, להזכיר, המעשה כבר נעשה והקינות היו במקומן אז.

 

הדיון מראש היה לא נכון, לא דובר על תביעה של ההורים (בשם הילדה) נגד צהל, אלא בתביעות שם טוב מפה ומשם. שן תחת שן, פגעת בשמי אפגע בשמך, זה השורה התחתונה, וגם אם תתהפך, זה לא ישנה את העובדה שההרג כבר בוצע ולא היתה לו תגובה או התייחסות בין הנפגע לפוגע. כל זה, בהינתן שהירי לא היה מוצדק.

 

ילדים, נשים, דה הומניזציה

 

הסערה של הממסד כתוצאה מן הכתבה גם היא ניפוח יזום והסחה, כיון שבמקום לדון בשאלת זילות חיי האדם ל"מערכת הבטחון" (וקיבלנו תזכורת בפרשת יקיר בן מלך לאן זה מוליך ..), דנו בשאלה אם אילנה דיין היא עיתונאית טובה ויפה, או שאולי נמאסה כבר ויש מקום לטאלנט אחר (שבטח אורב בפינה, ואולי בצדק, אינני יודעת, לא צופה בערוץ 2).

 

לא ברור מדוע התקשורת גם עתה ממשיכה לשתף פעולה עם שלל ההסחות והניפוחים, כאילו המצדדים באילנה דיין מסכימים לשמש כ"בובת קש" או דחליל הסחה מן השאלות הגופניות המעיקות של ממש. שכן לו רצו, היו שותקים גם עכשיו, ואולי שולחים זר פרחים עם סרט שחור להורי הילדה.

 

הסוד שעליו מגינים במשפחה הצועקת, הוא המחולל את המהומה, וזו קלות ההוצאה להורג, ווידוא ההריגה, הניצול, האונס, ההתעללות, העושק האלים, בהתעלמות או במעשה, שקיימת בישראל, בכל שדרות הציבור.

 

אולי משורת הבלונים שעולה מן הפרשה הלא חדשה הזו, יבוא איזה חיבור חדש לאדמה ולדברים כפי שהם. כיון שכרגע, הצד שהולך ומשנה את המציאות הפיזית, דוחף, מחסל, בונה, כובש,כבר לא זקוק לטובות של מסיחי הדעת המסכימים לשתף פעולה בהפיכת המציאות לסימולקרה. לאות הוקרה, ניתנה ההחלטה נגד אילנה דיין, שליחותך הסתיימה, ועכשיו תעשי עם זה מה שאת רוצה.

 

אם דיין נאמנה לשליחותה, הרי פסק הדין הזה אינו משנה דבר, ועליה להמשיך במה שעשתה. אם יש סיבות אחרות, היא יכולה להשתמש בזה כתירוץ או סיבה, ולהחליף נתיב או תוכנית.

 

 

(*) 300 אלף שח הם כ 75 אלף דולר, שהם כחצי לילה של ברק בסוויטה בנסיעה שגרתית. או מקדמה ע"ח שכ"ט שגרתי אצל עורך דין צמרת בתל אביב, או מחיר של מכונית די טובה וחדשה ממוצעת (לשכונות מסויימות בצפון תל אביב ורעננה), או חדר בדירת שלושה חדרים בחולון, בשיכון. או שש שנות עבודה בשכר מינימום לטבריאני מצוי או חודש פנסיה לנחמן שי, או פי 2 מהפרס הכספי למי שימצא את ארבייט מאכט פריי, ועוד ועוד…

 

 

חנוכה, שידור חוזר של סרט סוג ב'; יש גם נס קטן

“Every burned book or house enlightens the world; every suppressed or expunged word reverberates through the earth from side to side”
Ralph Waldo Emerson quotes

חנוכריסמס בפתח, כמה הרהורים

 

חנוכה תמיד יזכיר לי את הטראומה של כתה ב', או א', שבה לוהקתי ביחד עם ילדים נוספים לרקוד לפני המליאה של ההורים והמוזמנים, את "באנו חושך לגרש". כל אחד קיבל איזה מין בולבוס על הראש, בתור לפיד מנייר צלופן, הולבשנו כמו ליצנים, והחלק היחיד שהיה נחמד זה הרקיעות, כשהגיע הלגרש, והאש.

 

הביטוי האומנותי הלם את רוח התקופה, זחיחות אלימות וצדקנות, אין ספק שבאנו (לכאן) לגרש, ובידנו הרבה תאורת לילה ואש, והמגורש, הרי הוא החושך ממש. ככלל, זו היתה תקופת השיא של הדליחות החינוכית, ובקיצור "התנ"ך זה גבבי שטויות, אבל כתוב בו שמותר לנו לגרש ולרשת רכוש של אחרים". למעשה עד היום מפרנסת העמדה הזו את האור והאש ותמרות העשן. אלא שהחושך מאן ללכת, הוא רק הלך ונהיה סמיך יותר.

 

במסורת, חנוכה הוא מין נקודת אור באלפי שנות היסטוריה רעות ומרות, שהפיקו יצירות מופת של קינה ונהי. לכן, חנוכה (ופורים, עם מסר דומה), הם חגים מכוננים בישראל, חרף חשיבותם הנמוכה יחסית בקאנון היהודי. אלה חגים מאוחרים והיסטוריים, בניגוד לחגים המכוננים כמו שלוש הרגלים וכיוצב. נקודת האור הזו, שבמבט הסטורי כלל לא בטוח שהיתה חישוב נכון (החורבן על ידי הורדוס היה נורא ואיום, ויתכן שהיה נחסך לולא היתה ריבונות ממלכת חשמונאי, התקופות של מאות השנים שקדמו לחשמונאים, היו אמנם שנות אי ריבונות, אך הצטיינו באוטונומיה משגשגת ואנרכיה פוריה ביישוב היהודי).

 

העניין שלא משיחים בו

 

בחו"ל (ולאחרונה גם בארץ, עם פרוץ הרוסים שהביאו לכאן את המאפיה ועץ חג המולד הציוני הראשון), נקשר תמיד חנוכה לקריסמס, עד כדי כך שעץ האשוח נקרא בחיבה "HANNUKA TREE".

 

הנה, עד שהגענו הלום, עם חלומות החשמונאים כנס בידינו לגרש ולהדליק אש, חוזר העניין המציק הזה של הזדים הבאים לכלות, ולהסתנן, ושינאת החינם בקרב היהודים, והאימפריה התורנית האורבת בפתח. איכשהו אי אפשר להמלט מהקרמה.

 

עכשיו הצורר התורן המאיים על הזהות אינו איזה קיסר עובד אלילים, אלא רוחו הזועמת של היהודי, ישו. שוב עולות שאלות ישנות, שוב אותו חרא משמים סוג ב'.

 

נזכרתי בזה גם בעקבות הפוסטהזה, העוסק ביהודיה משיחית שתעודת הכשרות של בית העסק שלה נשללה עקב הוראה הלכתית שאוסרת לתת תעודת כשרות לעסק של גוי או מומר. עניין היהודים המשיחיים, קבוצה קטנה ואזוטרית, מעמיד במבחן את הגדרות הזהות של המדינה החשמונאית השניה, ישראל. בג"צ הכריע את גורל הסוגיה כאשר קבע , ברוח "התנכ זה שטויות אבל הוא מבטיח לנו זכות הגזל", שיהודי כהלכה שמאמין בישו אינו זכאי להחשב בן הלאום היהודי לצורך חוק השבות, חוק אזרחי-חילוני-ממלכתי למהדרין. הנה כי כן, אם בארזים אלה נפלה השלהבת של הטפשות והרוע, מה יגידו אזובי הקיר מהרבנות ? להם לפחות יש מסורת להישען עליה, ואילו בג"צ המציא אחת חדשה, ורעה. עכשיו איך ייחלצו מהגזענות שחרתו על לוח האבן ? אין לדעת. מה שנקבע הוא שזכותם של יהודים בארצם הריבונית, להאמין במה שהם רוצים, צומצמה מאד, דוקא מאז הריבונות. נידמה ששוב חוזר הסיפור הישן, שמוכיח שריבונות היא לא בשביל יהודים. לעומת זה אנרכיה משגשגת, שבה אף יהודי אינו מקבל את פוטנציאל השררה והכפיה ברוח על יהודי אחר, היא הפתרון המועדף. יתכן שלכך כיוון שמואל הנביא כאשר הציע להימנע מאימוץ סממני הריבונות של "הגויים". רק עיון קצר ב"רשימות" מגלה את נטיית העריצות הטבועה בכל יהודי טוב כוונות כשיהיה, לכפות באלימות ובכוח, בעלבון ובאיומים, את השקפת עולמו על רעו. ואם לא שומע לו, יכה בו, יקרא למשטרה ולצבא, ולבסוף יפעיל עליו נוהל חניבעל, לטובת שם שמיים כמובן.

 

 

זה גם הזכיר לי את השותפות התמוהה בין נתניהו (והמתנחבלים) ובין הנוצרים הציונים האוונגליסטים, שכולם מבקשים "לרכז" את היהודים בציון, כדי להגשים את הבשורה האלוקית, איש איש לפי החזון או התעתוע שלו.

לנוכח שותפות זו, קשה כבר לדעת מי על תקן המתייוונים המביאים את אנטיוכוס להחריב את המקדש ?

 

אז מה כל כך משמח בחנוכה ?

 

בכל זאת, למרות האסון ההסטורי הממשמש ובא, וחנוכה משמש לו כאות אזעקה מחריש אוזניים, יש מה לשמוח בחנוכה. פירוש המילה הוא הקדשה מחדש של קדושה חרבה שחוללה, ושיתוף הפעולה של כוחות עליונים עם השאיפה הזו.

 

זה מזכיר לי סרט סוג ב שצפיתי בו אתמול, בדי.וי.די, הנקרא "הסמוראי האחרון", ומספר סיפור דומה לחנוכה של היפאנים. הסיפור מתחיל במחצית השניה של המאה התשע עשרה, כאשר ארצות הברית מתחילה את החדירה ליפאן, באמצעות סחר בנשק ואימון לוחמים (מוכר ?), ומסכסכת ומשסה פלג אחד במשנהו. אז עוד היו הדברים בטוב, אך ענני הירושימה מוכרים כבר לצופה בסרט, ומעניקים לו משמעות נוספת.

 

גיבור הסרט, הוא מין שמאלני הסובל משנאה עצמית (שנאה לעמו, האמריקאים) מאז שנלחם נגד האינדיאנים תחת גנרל קסטר הרשע. הוא נשלח לאמן יפאנים, ומסכים בלית ברירה (כלכלית). שם הוא נקלע לסכסוך פנימי בין גנרל מושחת אלף לבין ראש הסמוראים המייצג את הסדר הישן וההגון, שניהם נלחמים על הגמוניה, תחת קיסר חדל אישים שאינו מסוגל להכריע. הגיבור שלנו, נופל בשבי הסמוראי האציל, ומתאהב באורח חיים זה, שהולך וכלה ביפאן שמתקרבת למערב המודרני.

 

לאחר גילגולים שונים הוא נאלץ להכריע, מצטרף לסמוראי והורג בשמחה את המפקד האמריקאי שלו (שאותו שנא לאחר שראה אותו מבצע פשעי מלחמה נגד שבט אינדיאני חסר ישע). בכל מקרה, כך או אחרת, האמריקאים חודרים לממלכה, אם לא אז, הרי לאחר מכן, כך שחלומו הנבואי של הסמוראי על הנמר המגיע ליפאן (הנמר מסמל את גיבור הסרט, קפטיין אלגרן), הוא למעשה חלום לאומי במימדים כלליים יותר. הנמר הזה ייכנס כמעט מאה שנה לאחר מכן לעימות מכריע עם אורח החיים היפאני, ויכריע אותו בפצצת אטום.

 

זה הזכיר לי קצת את הפרימיטיבים שלנו, הנאחזים בקודים, כל כמה שיהיו פרימיטיבים ונאצלים בעיניהם, עטרה ליושנה ומה לא, הנתקלים בסיטואציה שבה הכוחות החודרים והחדשים מגיעים בתנועת מלקחיים מכל המחנות, והצדדים. אין פה "אותנטיים" מול "בוגדים", כולם ניגפים מפני הכוח החדש, אך בעיקר מפני שסכסוכים פנימיים אינם מוכרעים בצורה הגיונית, וכל אחד פונה לכוח החדש כדי לקבל עזרה נגד המפלגה הנגדית. הסמוראים ניגפים, ואחריהם גם "המצדדים בפתיחות ליבראלית ומודרניזציה" כמובן.

 

ובכל זאת, גם הסיום המר וההרואי של הסמוראי האחרון, הניגף מול תתי המקלע המודרנים שקוצרים את הלוחמים העזים החמושים בגבורה ובחרבות וסוסים, מגלה שיש תקווה. העקרונות עוברים הלאה, אמנם בצורה אחרת, ומשפיעים על העולם החדש שקם על אדני החורבן.

 

היום הרבה דיברו על "חורבן הבית" (הכוונה לאתר רשימות) ולמריבות, ואפשר לשאול מזה זיקה לחורבנות יותר מוחשיים. יש החושבים שצריך לעצור את הויכוחים ולטכס עצה כיצד לשמור על הבית, אך אני הבאתי ציטוט חתרני ויפהפה מאמרסון, האמריקאי כמובן, שמדבר בשבח שריפת הבית, והספר, אם הם באים כתוצאה מכך שאמיתות מסויימות הושתקו והוחנקו. אם אין ביטוי לרוח, הרי עדיף לשרוף אותה מאשר לתת לה להחנק ולבעבע בתוך האדמה עד שהיא מנערת עולם ומלואו, והאדה בוקעת ופוערת את פיה. שריפת הספר או הבית, משחררת החוצה את האור של האמת שהושתקה.

HERETICS Image

“It is a truism that almost any sect, cult, or religion will legislate its creeds into law if it acquires the political power to do so, and will follow it by suppressing opposition, subverting all education to seize early the minds of the young, and by killing, locking up, or driving underground all heretics.”
—Robert A. Heinlein

לכן, אולי בסופו של דבר כדאי לחשוב על מנגנוני מחיה קולקטיביים גמישים, כמו אוטונומיה למשל, בעלת מבנה אנרכי, שיש בה הרבה סדקים ונקודות חיכוך, שאינה מאפשרת הגמוניה היררכית טוטאליטארית, ומאפשרת לאמת, כל מיני אמיתות, לצאת החוצה בנחת, אולי תוך חיכוך, אך לא רצחני. האלטרנטיבה לעיתים קרובות היא היווצרות מבנה נוקשה, שבראשו מקדש מפואר, וכוהנים כוחניים וסתומים בלחץ, המחניקים כל חשיבה אחרת, עד שהאמת מרעידה את האדמה, או שמישהו בא לשרוף הכל, כדי לשחרר את הרוח מכלאה.

 

בכל מקרה, למי שמאמין לפחות, שום דבר אינו אובד ברוח. לא באמת.

 

ויש נס קטן לחנוכה, ברלוסקוני

 ברלוסקוני סובל עכשיו קצת, החל מעזיבת רעייתו, ושורת נערות הליווי שצילמו את האורגיות שלו, והעיתונות הגרועה שהוא זוכה לה, והיום, נס חנוכה ממש, אגרוף בפרצוף, כמה סמלי.

ציור לחג

חנוכה שמח

 

יוצר המונטג' – הבן שלי…

האונס ותיאוריות המתנקש הבודד

 

מי בעצם אנס ?

 

זוית אחרת (כי כל השאר, כמעט, נכתב) על האנס המיוחס מהמטכל, מובילה לשאלת האחריות הישירה של הצבא והמדינה לאונס שהתרחש. השאלה חשובה גם במישור הנזיקין לדעתי, אבל בעיקר למניעת האונס הבא.

 

כאשר מתבצע פשע על ידי לובש מדים כאלה או אחרים (או פקיד מדינה) נשאלת השאלה, תמיד, אם הדברים בוצעו במסגרת עבודתו, שליחותו, או כעניין פרטי אחרי שעות העבודה. במקרה של לובשי מדים, האפשרות השניה מצטמצמת, כיון שלובש המדים נמצא "בעבודה" כל הזמן במידת מה. אלה מסוג השאלות שעולות למשל בתביעות נכות ופיצויים, כאשר חייל נהרג בתאונת דרכים, אם היה במדים בבסיס, הרי הוא חלל צה"ל אך יש מקרים שהוא ייחשב אזרח לצורך העניין, בחופשה או משהו כזה. וכך גם לגבי עבירות ועוולות.

 

נכון שאפרתי לא נשלח במסגרת מילוי תפקידו לחפש בחורה ליד הירקון ולאנוס אותה ולבצע תחקיר על כך במטכל. אך כדאי לבדוק את הנסיבות הממושכות שמובילות למעשה ואת הזירה כולה. ממה שכתוב בעיתון (הכל לכאורה כאן) מתברר שהיחידה המיוחסת נהגה לפקוד באופן קבוע את המועדון המדובר, לשכור בו חדר VIP קבוע, ולקחת נערת לווי המשמשת את היחידה כולה, במקובץ או בתור. יתכן שהיתה גם "נערת ליווי" קבועה, אין לדעת. החדר היה מאובטח על ידי היחידה בזמן השימוש. בעל המועדון ובאיו ידעו מי האנשים, לאיזה יחידה הם שייכים וכך ניהלו את המגע. הקליינט, אם כן, היה כך או אחרת צה"ל (אחת מהיחידות שלו).

 

בנסיבות האלה, אירע האונס, כתוצאה מסתברת או צפויה של היזקקות לשירות כזה, קבוצת גברים שיכורים ואולי מסוממים (איננו יודעים מה נהגו לקחת שם, לא מן הנמנע שאחד ההרגלים היה גם צריכת סמי הזיה כלשהם, ואולי אף מציוד צבאי). צריך גם לבחון את השנים שקדמו לכך, ועד כמה הצבא תמך ועודד את עבירות המין של הקבוצה, וכן של כל אחד מבניה. ישנה חזקה של ידיעת כל מעשי החייל הזה, אפרתי, כיון שחיילים או עובדים בחידות כאלה מנוטרים לחלוטין, בבית ובעבודה ומתוחקרים על כל מפגשיהם עם אנשים שלא מן הצבא למטרות בטחון שדה. כלומר, יש להניח שמועדון פוסיקט, או בעליו, או מי ממפעיליו תוחקר בטחונית כדי לסלק חשש מחבלה מכוונת. כלומר, הסרסור קיבל "סיווג".

 

הייתי אומרת שבנסיבות רגילות, היתה מוטלת אחריות על הגוף המעסיק. לגבי צבא, יש די והותר חזקות בדין הבינלאומי הקושרות ביצוע עבירות מין למדינה, בגלל חומרת המעשה. אונס על ידי לובשי מדים כמעט נחשב אוטומטית להפרת זכויות אדם ופשע מלחמה, אם מדובר באזור של סכסוך מזויין.

 

כמו במקרה קצב, שבו ניתחתי את אחריות נציבות שירות המדינה לגיוס (פיתוי והעסקה) של עובדות ביודעין שהן יוטרדו או ינוצלו מינית על הממונה עליהן שאף הוא עובד מדינה, תוך יצירת מארג ארגוני של "שפחות מין ממלכתיות", כך מקל וחומר מה שקורה כאן עם הצבא. היתה לנו ראייה חותכת לזיקה הבכירה למועדונים אלה עם הסיפור של צ'ייני מפקד חיל הים. כלומר, אולי אין זה מגיע לפרשת "נשות הנחמה" של צבא יפאן הקיסרי, אבל די מתקרב לשם. כדאי לבדוק גם את ספרי החשבונות של המועדונים כדי לבחון כיצד, אם בכלל, מחוייבים לקוחות מצה"ל, אולי יש "חשבון מאוחד בהנחה" כלומר אולי יש פה בעקיפין "נערות נחמה" המגוייסות באמצעות גורם שלישי, מעין "קבלן משנה".

 

המתנקש הבודד

 

ו"ילדים ממשפחות טובות". המונח מלח הארץ ומשפחה טובה הפך כבר לבדיחה לאחרונה, עם דודו טופז, השוטר הרוצח פישר, גולדרינג (החונק המתאבד) ועכשיו אפרתי. אלה רק המעטים שנחשפו כיון שהגיעו למעשים קיצוניים.

הטענה של מתנקש בודד שנפל לו בורג, היא בדרך כלל מין כיסוי תחת אופנתי כאשר הציבור לא מקבל את מלוא המידע על הפרופיל של המבצע, אשר לגביו היה ידוע בודאי שהוא בעל נטיות כאלה או אחרות, והן אף נוצלו כדבעי. מישהו פה ברשימות כתב לי "הרי את ילדה מבית טוב". מהו בית טוב  בימים אלה ? האם משפחת אולמרט היא משפחה טובה ? הרשזון ? בעבירות מין בעיקר המציאות של "אדם נורמטיווי" כעבריין מין אלים ואכזרי היא עניין די נפוץ.למעשה בעבירות פדופיליה חמורות זהו אפילו אב-טיפוס של עבריין, הכומר השכונתי, מנהל בית הספר המקומי, הגנרל, הפרופסור המכובד, הגננת הותיקה וכולי. יתכן שיש מבנה פסיכולוגי (מעבר לכך שיש פה תועלת לביצוע העבירה, בכך שהעבריין מסווה עצמו ומחליש את קורבנותיו) המפצה על האשמה באמצעות צורך בלתי נלאה בכבוד ומכובדות ניראית.

 

למרבה הצער, ולעיתים די קרובות, הקהילה עוצמת עין לרווחה, גם כאשר יש יסוד לחשוד שהמכובד התורן, או "המשפחה הטובה" טומנת בחובה פשעים חמורים נגד חסרי ישע. ברוב המקרים קיימת התופעה של "למה לי להסתבך", ובמקרים אחרים הקהילה, למרבה הצער, מרוויחה משהו מהמבנה הכפול. כך במקרה של מערכת הבטחון, ובעניין זה צריך לטפל, לא רק בשחרור השסתומים העונתי.

 

אם כבר, אז השטן הגדול- טוקבק ארוך

מדינה של חלאות, או למה בכל זאת אמריקה ? (תשובה לטוקבקיסט הנאמן "אבי")

 

 

לפני כמה פוסטים, שבהם הצהרתי את הליכתי המטאפורית ל"קנוסה" בנושא האמריקאי, שאל אותי אבי, טוקבקיסט אינטליגנטי ומסור (חבל שלא מזוהה), איך זה בסופו של יום אני חוזרת ל….מודל האמריקאי. וזאת, לאחר שהייתי בין הקולות היחידים המעבירים ביקורת על "האמריקניזציה" של ישראל, ונזקיה.

 

השבתי לאבי, ומחקתי והשבתי ומחקתי, ואני חושבת שזה נושא חשוב מספיק לתת עליו פוסט-טוקבק מוארך.

 

 

עקרון ומציאות

 

 

הביקורת שלי בעניין האמריקאי ואיך למעשה הידידות האמריקאית תרמה להרס החברה הישראלית ואולי גם לגרום ל"קיפול הפרוייקט", נותרה בעינה. ואולם, ניסיון של חמש שנים פה מוכיח שתהא הסיבה אשר תהא, מדינת ישראל אינה מקום ראוי, אלא חברה השרויה בטיסה מהירה לקראת תהום ההרס העצמי, בעיוורון אלים ומכוער מאין כמותו. אין כל חובה מוסרית להגן על מקום כזה, ובטח לא להיפגע מתהליכים כאלה שנוטים לסחוף עימם צדיק אף רשע, משניתנה רשות…

 

מאזן החטאים הולך ונוטה, במשוואת האיזון, לרעת ישראל, ולטובת ארצות הברית שחרף משגי העבר, מוכיחה כי היא חברה המסוגלת לבצע תפניות חדות בגמישות מחשבתית וחברתית, מתוך מחשבה כנה קדימה, לטובת תושביה. לעומת זה ישראל מוכיחה שהיא צועדת בזקיפות לאבדון, מתוך בחירה, וכרגע ללא אפשרות להצביע על השפעה אמריקאית בכיוון הזה….ודוק.

 

אדם חי פעם אחת, אומרים, והזמן קצר והמלאכה מרובה. יש רצוי ויש מצוי, ואפשר לבחור בין ברירות קיימות ולא בין אוטופיות או עקרונות. ארצות הברית מציעה מפלט הוגן לישראלים, די בקלות בימים אלה מבחינת כניסה והגירה, ללא אפליה נגד יהודים, ועם פתיחת אפשרויות להיות עצמאי ובעל כבוד. דבר לא מבוטל עבור יהודי אי פעם, וגם עכשיו. ישראל מציעה מוות אלים בבזיון רע, ועבדות חרופה ללא סוף וללא אור בקצה המנהרה. האפשרות לחיות כאזרח עצמאי מותנית בכך שהאדם מוכן לבצע רצח, לא אחד, ולא שניים, לא נגד החמאס בלבד ולא חזבאללה, אלא רצח ממש של חפים מפשע לידו, אזרחים אחרים. שוק הכלכלה הפך לקניבליזם ותמורת פחות מאלף שקל אפשר למצוא יותר מאלף מועמדים להוציא עליך, או עליכם, חוזה. ובלי שום סיבה, סתם כך.

 

החלום הציוני, שחלקים ממנו חתמתי עליהם, כחזונו של אחד העם, הפך לחול בפי האנשים, ומשמש בדרך כלל כדי להכשיר קורבנות לתרמית פונזי או לרציחתם ממש. כלומר, פריטה על מיתרי השאיפה היפה לעצמאות וחופש לאומיים, הפכה למכשיר המרכזי בידי אנסים, רוצחים ושודדים, להרדים את החושים של קורבנותיהם הסבורים שמי שמדבר איתם הוא שותף רעיוני לדרך.

 

החלום הציוני

 

ככל שהציונות מגלמת עצמאות וערבות היא מדברת אלי, ואולם אפשר להשיג מטרות אלה גם מפזורות שונות על יסוד אותו "לאום" שכבר הוקנה לנו. אין מניעה כמובן שזה היה קורה באדמת ציון, שהיא מרחב היסטורי בעל משמעות, אבל רצה הגורל והמקום נפל בידי ליסטים, שמנוי וגמור עמם לגרום כמה שיותר נזק לנתונים למשמרתם. במצב דברים כזה, מדובר בפיקוח נפש ממש, כך שפישפוש בציציות של האלטרנטיבה האמריקאית, הוא מגוחך.

 

בוא נגיד שאם במשך חמש שנים לא הצליחו גורמים ישראלים להתנצל בפני ולפצותי על מה שנעשה לי פה, ופירטתי את הדברים מידי פעם, במרוכז או בפיסות, משמע העורף לא קשה אלא מאובן טוטאל, ומועד לניתוץ שייקח איתו הרבה אזרחים חפים מפשע.

 

מדינה שאינה מסוגלת לבצע שינויים, לקחת אחריות מינימאלית, להסדיר עניינים בצורה הוגנת וסבירה אלא נתונה למעשה בידי נוכלים, עולם תחתון ולייצים למיניהם, ומשרתת את האלים והמושחת נגד התמים והמעולה, נדונה לכלייה, מטעם עצמה. לא כל שכן, סביבה יש מי שמחכה לזה.

 

אירופה

 

האופציה האירופאית היא סבירה גם כן, אלא שהיא הרבה פחות זמינה לישראלים כמוני, שדוברים רק אנגלית כשפה נוספת, כך למשל איטליה היפהפיה, נידמית כמקום טוב להגר אליו, אבל ישנו מחסום שפה רציני. כמו כן, אירופה מציעה כרגע פחות הזדמנויות, אבל יתכן שהדברים משתנים בקצב מהיר, אני קוראת על הרבה מאד ישראלים איכותיים שמוצאים משרות טובות וחיים טובים באנגליה, גרמניה, שוודיה, וגם איטליה. ככל שיכירו יותר את הגולים הישראלים, ייפתחו יותר דלתות, נוצרות קליקות וסיוע של קהילה קולטת הדוברת עברית. מכל מקום, אינני רואה כיום הבדל מוסרי בין האיחוד האירופי (הלוקה בגזענות יותר מארצות הברית) ובין ארצות הברית (שאינה גזענית אבל אימפריאליסטית ותוקפנית).

 

כאשר אדם מכשיר עצמו להיקלט במקום חדש, ודאי שהוא רואה בו רק חן וחסד וכדאי שכך יעשה, כדי להפוך את החוויה למלהיבה ונעימה, במוחי החילותי כניראה להכשיר את הבחירה, ועל כל פשעים תכסה אהבה. מה שעשו עשו, אם מוכנים לקלוט אדם בכבוד, לאפשר לו להגשים מעט נחת בחייו, מה עוד נדרוש , "ועדת חקירה ?". הנה מולדתי שלי מזה ארבע דורות ויותר מציעה הרבה פחות, למרות חובתה המוסריית והכלכלית אלי. נהפוך הוא, בישראל ידוע שאם קירבנו אותך כבר בעבר, משמע אתה בקטיגוריה הנצחית הזו. ואילו בארצות הברית מסתבר, יש צדק לפעמים, דפקו אותך אולי, אבל גם יודעים להפסיק את זה, ולפצות, בין במישרין ובין בעקיפין. זו חברה יותר הגונה, כיון שצדיקים מושלמים אין.

 

אז לוקחים את שתי הישויות הנבחנות (לא לעומת מדינות אחרות שאינן על הפרק) ומגיעים למסקנה המצערת שעם כל הפרקטיקות הנלוזות של האימפריה, הרי השטן הקטן, הוא כניראה בעיה בפני עצמו, שטן אולי קטן אבל מאד עיקש ומתמיד, שאינו זקוק לסיוע חוץ בשטניותו. טיבה של ישראל נבחן למשל עכשיו, כאשר אי אפשר לאמר שגורג בוש מדליק נרות בתחת לרוץ להלחם. להיפך.

 

כמו כן, אף אחד לא הכריח את ממשלת ישראל להזיק לישראלים עבור היבחרותו של בוש, הדברים מתבררים היום כתרמית, כמו כל התרמיות האחרות. הירשזון, "אביר השואה המתקתקה" הוא הלב והנשמה של ישראל. גנעב קטן ומצחין שמכניס סטיפות למזוודות באושוויץ ובוכה בדמעות תנין. אהוד ברק הוא הרשע הסמלי הבא, המייצג את הניצול הציני של חיילי ישראל לטובת התעשרותו החזירית, שוב, הכל בדמעות תנין על "לוחמנו" שנפלו.

 

זבלונים

 

לכן, הדיון באימפריאליזם האמריקאי צריך להמשיך במלוא עוזו, אבל משם. אין לו מסתבר שום קשר עם היותה של החברה הישראלית ישות פושעת, נבזית וזבלית להחריד, המדביקה במנהגיה את כל מי שבא במגע. נאמר כבר על ידי חז"ל שחופש הבחירה היחידי שיש לנו הוא לבחור את הסביבה שתשפיע עלינו. כאשר אנחנו בתוך הקונטקסט החברתי המסויים, אין לנו שום שליטה יותר על עצמנו, שכן אדם הוא יציר החברה ומתאים עצמו אליה. כל כמה שתנסה, לא תוכל האזרחית לחמוק מן ההשפעה, ובהדרגה תהפוך לשקרנית, ליסטים, ורוצחת, כך או אחרת. או, שגורל השמדה צפוי לה, ולא מקבלים על כך צל"ש גם לא בין שבעים הבתולות וכל כיוצב. גם הטוקבקיסט התועמלן "רני", שמציג עצמו כקשיש הגון שפעל למען זכויות עובדים וחרד לגורל המדינה, מסוגל רק למלמל משהו על "המושכים בחוטים", כאילו יש במעבר כזה משום בגידה וכניעה למושכי החוטים הקפיטליסטים שנהנים מכך. אין אותו רני מסוגל לגרום לכך שאדם אחד בישראל יקבל את הצדק המגיע לו, או עשירית מכספו שנגזל, להוציא מידי הגנבים המקומיים. מה לי קפיטליסטים גדולים ומה קטנים, על משל השטן הגדול והקטן, בסופו של דבר אף אחד לא מכריח את אהוד ברק לפשוע וגם לא את שאר הזבלים שעושים זאת ממש בלי סיוע חוץ. להתחכם יותר מידי, משמעו להישומם, כמאמר החכם באדם. ועייצס מציונים שיושבים בבית עם הסטיפות שהם כבר ארגנו (על חשבון אחרים), זה לא מציאה גדולה, וגם הניסיון לחרחר ולהשאיר את העבדים בעיוורונם. אמר כבר בוב דילן, אתה חייב לשרת מישהו, אז תבחר טוב את מי. במקרה שלי, כמו של רוב האזרחים הסבירים של ישראל, כדאי לבחור את מי שמתייחס אליך, אישית, בכבוד.

 

 

דוגמא מייצגת

 

במקרה בחודש האחרון הזדמנה לידי עוד דוגמא שאולי אפרט אותה למען ההדגמה. קוראי הספורים והנאמנים יודעים כבר שהייתי עורכת דין ואף לימדתי משפטים בישראל. קיבלתי מעמד של "חבר" בשתי לשכות עורכי דין, האחת בישראל (לפני עשרים שנה) ואחת בקליפורניה (לפני 15 שנה). את רוב עבודתי עשיתי כאן. והנה, בשלוש השנים האחרונות, תליתי את הרשיון הישראלי על קולב, יש אפשרות להודיע על סטטוס "לא אקטיבי" ולקבל פטור מלא או כמעט מלא מדמי חבר. כך עשיתי. עקב טעות כלשהי, או זדון, המשיכה הלשכה לחייב אותי, ואף כנהוג במקומותנו לקחה עורך דין, תבעה, הוצאה לפועל, היעדר הודעות כמקובל, ובום, אלפי שקלים. כתבתי בחזרה שאינני עוסקת במקצוע ולמיטב זכרוני שלחתי פקס. אכן התברר שטעה עורך הדין הגובה האכזר, וצריך היה להוריד את רוב "הקרן" לסכום נומינאלי. אך הליך כבר היה, אז רוב הת'לפים נשארו, ושילמתי סתם כסף שאין לי. מצאתי בזה הזדמנות לשלוח מכתב לראשי הלשכה, להזכיר שתרמתי חמש שנים מזמני עד שנת 2000 בפעילות התנדבותית עניפה בלשכה, על חשבוני ועל חשבון הדלק שלי, נסיעות לכנסת, לועדות, לייצג את הלשכה בכל מיני גופים, ואף פרסמתי מאמר בבטאון, וישבתי בישיבות צוות העריכה. האם כך עושים ? מבלי להרים טלפון מגישים תביעה, מקבלים פסק דין במעמד צד אחד ??? ומעקלים ? כניראה שכן.

 

לעומת זה, בלשכה האמריקאית, באותם ימים ממש. ובכן בהנחה שלא אחזור לאמריקה לעולם, ניתקתי מגע אם הלשכה שם, נידמה לי שאפילו לא היה להם כתובת שלי. כתוצאה מכך, לא העברתי כמובן את דמי החבר וגם לא הודעתי על הקפאה. לאחר שנתיים שלוש, "הוקפא" הרשיון שלי, בצורה מוצדקת אף כי לא חשבו מעולם לגבות חובות של עורך דין שלא פעיל. פשוט מחקו מהתיקים.

 

בחודשים האחרונים, התנהל שם קמפיין אדיר בנושא זה, סתם במקרה,ולפתע קיבלתי אימייל שהושג הסדר "חנינה" ושיבה הביתה, לעורכי דין שנעלמו ולא שילמו. הסכומים הקודמים נמחקו, ונתנת הנחה של חמישים אחוז לשנה הנוכחית. עכשיו,רק לסבר האוזן, בקליפורניה המעתירה, דמי החבר המלאים הם כחמישית מהסכום בישראל מלכתחילה. כך שאין באמת סיבה לא לשלם את הסכום המלא, (ולשמור על הזכויות). ההבדל ברור. במקום אחד השקעת, נתת מדמך וממרצך בלי שום תמורה, וזה מה שמקבלים בחזרה עיקול כמו של אחרון העבריינים. שם, רק קיבלת ולא נתת כלום (לימודים חינם וכיוצב), ורצים אחריך, מקצה האוקיינוס, להודיע לך שרוצים אותם בחזרה, ולא חשוב אם שכחת לעדכן או לשלם, בואי הביתה, רוצים אותך. את יקרה לנו וחשובה.

 

זו רק דוגמא קטנה בין "ובחרת בחיים" ובין התעללות ממוסדת בידי פושעים המכנים עצמם ציונים הרוצים בטובתך נגד העולם הנורא. כמה זמן אפשר להמשיך את השקר הזה ? כניראה לא עוד הרבה זמן.

 

 

 

לסיכום, הניסוי נגמר, רק אמריקה.

 

על כן, לכל מי שהצר על שתיקתו של הקול האנטי אמריקאני שלי, אין לי אלא לאמר, שזה מאוחר מידי. המחאה הזו עבר זמנה בטל קורבנה. אמריקה לקחה סיבוב למקום אחר, והרכבת המקומית ממשיכה לבד לגיהנום. כדאי לקפוץ מהר ממנה, ולו גם למקום שקודם פעל בצורה מחרידה תחת ממשלים קודמים. מודה ועוזב, ראוי. ואילו הנתלה בכל מיני תירוצים כדי להרוג את בני עמו, מאוס ומגונה.

 

no more divided loyalties