החלמה ספונטנית

רגע אחד של חוסר עירנות, וביל גייסס (ולבסוף, רגע הניצחון)

ואדי ערה

 

 

למי שגדל במרכז, אזור תל אביב למשל, המושג "ואדי ערה" מתקשר לאזור ספר, עם שמץ הרפתקנות מסוכנת, זכרונות מעומעמים משיעורי מולדת על מלחמת השחרור, והתחלה של טיול בצפון, איזה נופש או טראק, או אולי גלישה בחרמון. כך היה בשבילי ואדי ערה, יעד במקום מעורפל אי שם, מעבר להרי החושך.

 

בשנת 1979 גרתי בבאר שבע עם בן זוגי הראשון, שהיה מעין "בעל בית" כלומר קיבל אותי בעיסקה כלשהו מהורי, ילדה קטנה, בגיל העשרה, ולקח אותי תחת חסותו בעיר הרחוקה והחמה. אף פעם לא נשאלתי או "חוזרתי" כדי להסכים או להיעתר, כך היה, וזהו, ושמחתי שאין לו ריח רע במיוחד כאשר בא לתבוע את חלקו בלילה. לא שאלתי שאלות, הייתי יפה ושתקתי, כאשר חרגתי מכללים לא כתובים כלשהם, קיבלתי "הפוכה" להזכיר לי מאיפה מגיע האוכל לפי, ממנו מהורי, וחזרתי לציית.

 

האדון היה הולך לעיסוקיו, ולא פירט, מידי פעם הלך לאוניברסיטה, או עשה מילואים בדימונה, או נסע לחו"ל. בהיעדרו הצלחתי לפעמים לפגוש חברות ותיקות, להתרפק על אהבה ישנה, ולחלום שפעם אצא לחופשי. כאשר חזר, תמיד עמוס בגדים יפים ובשמים, עברתי את תהליך התחקור המתיש כמו שבוי המורגל בחקירות עונתיות וחי ביניהם בתקווה שהפעם הבאה לא תתרחש.

 

יום אחד נכנס האדון ואמר שנוסעים לטיול ב"ואדי ערה", התלבשתי בבגדים שהוא בחר והשליך על המיטה, ארזתי קצת חטיפים ותרמוס ויצאנו לדרך בפיאט הסגולה. בואדי ערה התלהבתי מהנוף הירוק, אך נתקפתי אימה כלשהי מהריחוק והזרות. נכנסנו לכפר קרע, כך אמר לי וכך כתוב בשלט, ושם חיכה לו מישהו, מ. היה שמו,  בחור ערבי מקומי שראיתי קודם בדירה בבאר שבע. ירדנו מן המכונית, והמקומי הוביל אותנו לאיזו יחידה דיור, מעט שקועה בקרקע, לא מושקעת וחסרת פתחי אוורור, יחידה הצמודה לבית מגורים גדול ויפה. הוא פתח את הדלת והדליק אור. החדר היה קטן, אולי של סטודנט, ועל הקירות היו מודבקים פוסטרים גדולים, עם כתובות שונות בערבית. הפוסטר המרכזי מעל שולחן הכתיבה כלל ראש מנהיג אמריקאי צמוד לראשו של מנהיג ישראלי, שניהם חובשים מגבעת "הדוד סם" ומעשנים סיגר בצורה של טיל. על צוארם ענדו שרשרת של קליעים וכלי משחית. מ.  אמר שדייר החדר, אולי קרוב משפחה או שכן שלו, הוא סטודנט הלומד בגרמניה.

 

האוירה היתה דחוסה, וכל מה שזכור לי הוא מבט עיניו החומות, הרכות, של המקומי, כאשר בתוך כל זה הוא מוצא זמן ופנאי רגשי לחמול עלי, קורא היטב את המפה ומברך שהוא לא במצבי. הכלא שלו קצר יותר, וגם שיתוף הפעולה הנדרש.

 

בדרך למטה מן הכפר עצרנו לנגב חומוס ולאכול בשר, האדון אמר "נכון יפה פה ?", לגמתי מהקולה והתמקדתי בפיתה החמה.

 

2000 – אני בדרך חזרה מנופש ב"הגושרים" וכרסי בין שיני. הידיד שנוסע איתי מסכים לנהוג הלוך חזור כי ההגה כבר מתחכך בבטני וקשה לי להעביר הילוכים בלי לחוש צרבת עולה וחונקת. שוב איני יודעת בדיוק מה זה ואדי ערה ואיך מגיעים לשם, נוסעים לפי השילוט הגואל לתל אביב, כאילו היא המקום היחיד בעולם שאליו זורמים כל הכבישים. לפתע פקק, קולות ירי ופצצות תאורה. ואדי ערה נותן שואו הראוי לשמו ומוניטיו. אנחנו פותחים רדיו ושומעים שפרצו מהומות. כמו כולם, אנחנו חותכים בסיבוב פרסה לאחור, ומגיעים לאחר שבע שעות איומות, דרך חיפה וכביש החוף לתל אביב. "אירועי אוקטובר".

 

2008 – אני גרה בצפון, ונוסעת תמיד דרך ואדי ערה הביתה, מתל אביב או ירושלים או כמעט כל מקום ישוב אחר. המיסטיקה נעלמה, זה כביש ותו לא, הנוף אינו אקזוטי במיוחד, זה הגליל, ורק מקווים שלא יווצר פקק לפני היציאות לכביש 6, באום אל פאחם. פעם אחת עוצרים עצירת חירום בשולי מוצמוץ (מוסמוס) כדי לעשות פיפי בפיצריה, ומאז כל פעם שעוברים שם הבן שלי אומר "הנה מוסמוס", ואנחנו חוקרים את הבתים היפים, דמויי הטירות, שנבנים שם, כמעט עד הכביש הראשי. ואדי ערה הוא כמעט הבית, והבניה והתכנון בכפרים הערביים מוררים קינאה, על ההשתלבות בנוף, והאסתטיקה. כבר מזמן נגמר הפחד העלום, כאשר יושבים בתחנת אוטובוס באחת בלילה, עם אנשים מברטעה, ערערה, או אום אל פאחם, וממתינים לאוטובוס האחרון שמגיע מתל אביב לטבריה. האדון, כך כתוב בעיתונים, הפך למנהל גדול בתקשורת, מ. כבר בטח שכח את ההשפלה ועסוק בגידול ילדיו ובפרנסה.

 

בשבוע הבא אני אמורה להיפגש עם מכרה בבית קפה ארומה בכפר קרע, למפגש נשים.

עמימות השוחד

 

 

דין ודברים

 

אתמול בשעה שמונה, שודרה תוכנית "דין ודברים" עם משה נגבי ואיריס לביא, ברשת ב'. הח"מ חתמה את הדיון המעניין על הדמוקרטיה והשחיתות בישראל. מצורף לינק לאתר הרדיו, שבו אפשר להאזין לתכנית כולה, או לעבור הישר אלי, בדקה 47 ואילך. (אפשר להזיז קדימה את הסמן עד לנקודה הרצויה). המשתתפים העיקריים בתוכנית, יעקב חסדאי, ספי רכלבסקי, ועו"ד אביגדור דורות.

נך מאזין / צופה ב:

דין ודברים

מנחה: משה נגבי, עורכת: אורית ברקאי

14.07.08 – 19:00

רשת ב'

 

haven't the Jews suffered enough ?

 

 

ראובן פדהצור, היום ב"הארץ" שולח זרקור ואזהרה לעבר פרוייקט באמת תמוה קצת, שנקרא עמותת "עי"ט", ששמה לה למטה לקדם פיתוח נשק נגד טילים. פדהצור מזהיר מפני ההשתלטות של "לובי הנשק" האמריקאי באמצעות כסף גדול וזר, המציג את עצמו במונחים מקומיים, ישראליים, ציונים ופטריוטים.

 

עיון באתר העמותה מעורר אי נחת, ונידמה לי שלפי אתר "פרש", העמותה קמה עוד לפני מלחמת לבנון 2, מה שמגביר את התחושה (הקיימת ממילא) שהיה מדובר בניסוי ענק, שאנחנו בו, תושבי הישראל שאינם בין גוזרי הקופונים מהנשק האמריקאי, בתור "ברווז נייח".

 

פדהצור נאחז באמרתו האלמותית והמצוטטת מידי של אייזנהאואר, בקשר לחשש מהשתלטות לובי הנשק על המערכות הפוליטיות כדי להזהיר מפני ה"עמותה" הזו שמריחה לא טוב, יותר כמו "לובי" מכירות ושיווק של תגרנים המנסים למכור מרכולת מפוקפקת לזקנות עיוורות. זה נכון, אך מצער שפדהצור מגיב לבעיה, שהיא במובהק בעיה ישראלית ייחודית (קואופטציה מוחלטת של המערכת המקומית לטובת גורמים מסחריים זרים !), בכללים של הגורם הזר, כלומר, באמרות של נשיא אמריקאי.

 

בעיית הנשק, היא קומפלקס ותוצאה של תהליכים מורכבים. אייזנהאואר התייחס למרכיב אחד והוא המרכיב התרבותי-פוליטי- כלכלי אמריקאי. עליו יש להוסיף בעיות של גלובליזציה והשתלטות אמריקאית מאז נפילת הגוש הסוביטי, וכולי וכולי. אך כל אלה, תיקוני עולם" חשובים כלשעצמם, לא פדהצור ולא אנחנו פה נפתור את סדרי העדיפויות של האמריקאים ושל התאגידים הבינלאומיים ובטח לא של העולם כולו. נותרה שאלה אחת שבה יכולים וצריכים אזרחי ישראל לדון והיא סדרי העדיפויות של ישראל והיהודים בכלל.

 

עושה רושם שהבעיה המרכזית בעמותה הזו, ומה שהיא מייצגת, היא השתעבדות לקומפלקס הנשק האמריקאי, כאשר החברות הישראליות הן בבחינת "סניף" שאוכל מהיד של הזרים ומיצג אותם (ולא אותנו). כך גם העירבוב המוחלט בין אמריקאים וישראלים בעמותה עצמה. האתוס שעומד מאחורי היצירה המשותפת הזו מאד בעייתי, מדובר בהכלאה די מוזרה, אשכנזית יש לאמר, בין נאמנות למטהפיזיקה דתית מפוקפקת העולה בקנה אחד עם אינטרסים כספיים מיידיים של תאגידים זרים. לא אכנס כאן לעובי הקורה, אך חשוב לנתח, לענ"ד את התשתית הפסיכלווגית והאידיאולוגית של "הפטריוטים" האלה, ואיפה בדיוק שוכבת הנאמנות שלהם.

 

ישנה איזו גירסא פופולארית ליהדות "מדעית" כביכול, נייטרלית מבחינה אתית, שמשרתת את האינטרס של התאגידים הזרים, ומאפשרת מעין "תאגיד יהודי אשכנזי-אמריקאי" שמשמש גם זרוע מו"פ יעילה וגם "בסיס אסטרטגי" ובעיקר מחנה אימונים וניסויים. ההתמודדות עם האתוס של התאגידים הללו, שמושבם כאמור בחו"ל, והם משרתים בסופו של דבר מדינה זרה או לפחות אליטה שלה, צריכה להיות מעמיקה ומקומית, ולא כזירת משנה של המאבק המעמדי והפוליטי באמריקה.

 

אין לישראל, ובטח לא לממעוט מבוטל בתוכה, אפשרות להתמודד עם התפתחויות -מדאיגות ככל שיהיו – במעצמה כמו אמריקה או אף פחות ממנה. יש לישראל אולי אפשרות להגדיר יעדים מציאותיים, מקומיים, שישרתו אותה, בתוך המכלול הזה.הכוונה ב"ישראל" למקסימום אזרחים של מדינת ישראל, כפי שהם צריכים להיות מיוצגים, כלומר, פי שיטה דמוקרטית.

 השאלות שצריך להפנות למנהלי העי"ט הזה, לא צריכות להיות גלובליות אלא ישראליות, כולל לגבי מקורות ההכנסה של העמותה ושל כל אחד מראשיה, איזו אזרחויות מחזיקים המנהלים הללו, באלה משרות הם מחזיקים בחו"ל, ועבור מי, לעזאזל, הם עובדים. השאלות הגדולות יותר הן כמובן שאלת הסוברניות, והנציגות של אזרחי ישראל, כאשר המערכת הפוליטית "עובדת" עבור עמותות כאלה ושולחיהן. אין להניח שגורל ישובי הצפון או שדרות עומד בראש מעייניה של בואינג העולמית או הליברטון, וזה לגיטימי. אך התארים שמצמידים לעצמם ראשי העמותה, כמו דוד עברי (שר בטחון לשעבר וכולי), מיועדים לסבר את האוזן כאילו מדובר ב"מלח הארץ" שצמחו מן החול איתנו, נציגנו בכוח. ואולם, כל זה היה אולי נכון לפני עשרים ושלושים שנה. בינתיים עברי עובד עבור תאגיד זר, עוזי עילם ? מי יודע ? ממילא הועדה לאנרגיה אטומית גם היא משועבדת מאז הוקמה למקבילה האמריקאית וכולי. ישראל אינה סך פצצותיה או חייליה, ונידמה שחבורת אופורטוניסטים אלה שכחו זאת מזמן כאשר הם חיים את רוב חייהם בלובי של שדות תעופה ובחדרי בקרה מבודדים היטב מהעולם בהנגארים עמוקים במדבריות טקסס ששם מפתחים את כלי המשחית שהם משווקים לנו.

 

טיל קרקע-חומוס

 

העמותה הזו היא מעין שלב נוסף ביציאה מן הארון של "הפרוייקט הציוני" המתגלה, למרבה הצער, כהמשך של פרוייקט V2, או דומה לו, שהחל גם הוא במחנות עבודה המאוכלסים על ידי יהודים בעיקר. לא חראם ?

and haven't the jews suffered enough ?

המלחמה ההיא, המחלה ההיא

 

 

בעקבות הדיון על הסרט "ואלס עם באשיר" (לא צפיתי בינתיים, ומתכננת לעשות זאת בהזדמנות), נזכרתי במלחמה ההיא. בעודי מהרהרת ונזכרת ומשחזרת, הזדמן לי לצפות בשידור חוזר של תוכנית תחקיר כלשהי בערוץ 1 כמדומני, שדנה ב"דמוקרטיה הישראלית" בראי ההסטוריה הקצרה של ישראל. התוכנית נפתחה בסרט קצר שסוקר במהירות את המשברים הגדולים שאיימו על הדמוקרטיה, החל מאלטלנה ועד ההתנתקות. מלחמ לבנון זוכה להימנות בין המשברים שאיימו על הדמוקרטיה, התרמית של שרון את הממשלה, ההפגנות, הטבח, ועדת החקירה.

 

באותה תקופה לא היתה לי משנה מנוסחת אלא תחושה עמוקה ובסיסית שקורה משהו רע, ורגש דומה מאד לשינאה כלפי אריק שרון ומה שהוא מייצג. אני זוכרת שחלמתי אז על אריק שרון, מרקד על חוף ים באזור עור, בטכס פגאני כלשהו, שבו הוא מקריב בעלי חיים, ואחד מהם קשור אלי, בחבלים, ואני חוששת שהוא עומד להקריב גם אותי ביחד עם בעל החיים, הכבש או אולי גמל.

 

מלחמת לבנון היתה הנקודה שממנה התחלתי לחשוד בחברי הטובים, הזכרים, שיש משהו אצלם שהוא לא לגמרי שקוף עבורי, ואין לי גישה אליו. חוויותיהם מהמלחמה נותרו ממודרות והם פיתחו אחווה דומה לזו של פושעים שחזרו ממבצע עברייני אלים שנכשל.

 

היום, במבט אחר, אני רואה את מלחמת לבנון כהשתלשלות הנובעת מן הקשר האישי כמעט, או חונטאי-קליקאי בין אריאל שרון (וחבריו) ובין הפלנגות. העניין היה ידוע, ברמה הגלויה והפוליטית, כלומר, תמיכתו של שרון ב"המלכת" הקבוצה הזו על לבנון. אך כיום, כאשר טיבו וטבעו של שרון מתבהרים במלוא חומרתם, הקשר הזה מקבל מימדים נוספים, משהו כמו "החטא הקדמון" של ראשית ההשחתה הגדולה של שרון והמדינה. החשיפה של צה"ל, בעל הדימוי הסגפני והגמלוני לסוג של תרבות משחיתה מטבעה. היום אני יכולה אולי לדמות איך ניראו מפגשים וארוחות שחיתות של שרון וחבורתו עם האנשים מן הסוג של חבייקה, באיזה מסעדה מפוארת בבירה אירופאית, עם האכזריות הלוונטינית, השילוב המושך הזה בין הצרפתית, התרבות הנוצרית, והערביות, קבוצה של מקומיים המייצגת אינטרסים קולוניאלים, ממש כמו הציונים, לפי הראייה של שרון.

 

חשבתי על זה השבוע שוב עקב איזכור נוסף של פרשת דוטרו מבלגיה, שאינה יורדת מסדר היום. בפרשה זו עלה טפח מן הפעילות הערה בבלגיה בסחר בילדים ובילדות לצרכי מין מסחרי, הנקשר לפעילות הסחר בנשק הבינלאומי במדינה זו. העדויות הולכות אחורה בערך לראשית שנות השמונים, לגבי רשת זו. אך הפרקטיקות נעוצות עמוק יותר באליטה הקולוניאלית-מונארכית של בלגיה, שהפכה את קונגו למחנה ריכוז ומוות גדול, וסחר בבני אדם. ("אפוקליפסה עכשיו" הוא סרט המבוסס על סיפור שנכתב במקור על קונגו תחת שלטון בלגיה, "לב המאפליה").

 

ראשית שנות השמונים, התחלת הקולוניאליזם השאפתני של ישראל בלבנון (שנכשל חרוצות), הניסיון של מדינה שהיא בעצמה קולוניה, למנות "משטר בובות" במדינה שכנה, באמצעות קבוצה אתנית שצמחה כ"נציגה" של כוחות קולוניאלים בלבנון. (המרונים), מתוקף היותם מיעוט בעולם המוסלמי. המרונים, כפי שהיו הצרקסים במקרה של הטורקים, שימשו מעין "מתנחלים" עבור האירופאיים, ורכשו את המעמד המפוקפק שיהודים לעיתים נקלעו אליו גם כן, מעמד שאמור מצד אחד לשרת את הכובש, ומצד שני, הוא חלק מן הנכבשים.

 

בסופו של דבר, הוגשה תביעה די מעניינת נגד שרון בבלגיה, מכל המקומות, תביעה שעניינה סבך היחסים ומדרג הדיכוי בין מדוכאים שהם גם מדכאים. מרונים, פלשתינאים שהוגלו על ידי יהודים שנזרקו מאירופה, וטבח מכוער.

לפני תחילת המשפט מישהו התנקש באלי חבייקה, אך הוא הספיק להתראיין קודם לכן לכלי תקשורת אנגלים ולהסביר את הפרשנות שלו לאירועים. אחרי כן, ממשלת ישראל שכרה את מישל הירש, עורכת דין יהודיה בלגית ששמה הולך לפניה כמייצגת ילדים נפגעי עבירות מין וסחר בבני אדם. יהודיה "יפת נפש", שאינה בדיוק מקהל האוהדים הטבעי של שרון. מישל הירש הופיעה בבית המשפט הבלגי בשם שרון, בזמן שייצגה את המשפחות של שתי נרצחות מפרשת דוטרו. לאחר הופעה די קצרה, שבמסגרתה הזכירה את העובדה שממשלת בלגיה משתיקה טענות שבית המלוכה קשור לפשיעה פדופילית חמורה, בוטל אישום נגד שרון והחוק למעשה שונה על ידי בית המשפט (וסויג לגבי ראשי מדינות מכהנות). שרון ומדינת ישראל ירדו מן הקרס. תהיתי ביני לביני אם תיתכן מעורבות של ישראל, באמצעות שרון וחבריו הלבנונים, ברשת דוטרו מימיה הראשונים, כחלק מן הניסיון להיכנס לעולם של "הגדולים" בתחום הזה של תככי הקולוניאליזם ואורחותיו המנוונות, הקשורות לאצולה המלכותית של אירופה, ולשושלות העתיקות של בתי המלוכה.

 

מאז התפוגגה שארית התמימות בקשר לאריאל שרון, והתנהלותו, ואכן הוא נידמה עתה בתפקיד די דומה לזה של הפלנגיסטים בלבנון, רגליו בישראל אך ידיו וכיסו בכל מיני קזינו אוסטרים ומסעדות שחיתות לבנוניות, אדם שמתפקד כשליח הקולוניאליזם כלפי בני עמו שלו, ולומד את אורחות השחיתות, בדיוק כמו "שליטי בובה" אחרים שטיפחו שליטי אירופה בקונגו או במקומות אחרים בהם שלטו.

 

שובל הטרגדיות האישיות שלו, מזכירות קצת את הביוגרפיות המדממות של הפלנגיסטים, כולם איבדו ילדים ובני זוג ומשפחה, התעשרו מאד, רצחו באכזריות אויבים וגם מתחרים מבית, בגדו בעצמם, בתומכיהם, במתנגדיהם, נפלו ברשת שטמנו לאחרים בסופו של דבר.

 

—-

הצד הסדיסטי של העיסוקים המיניים שנחשפו בפרשת דוטרו, ואשר גרמו לזעזוע ציבורי רחב בעולם כולו, מהדהד עכשיו שוב עם הדיון המתקדם באיטיות מעצבנת, בשאלה "מי נתן את ההוראות" לענות אסירים בבתי הכלא של "הטרור" (גואנטנמו ושות). הבירור מעלה בינתיים כי במסגרת הדיונים רמי הדרג, עד לרמספלד ורייס, נדונה שיטות עינויים והסמכה להשתמש באלימות מינית ברוטאלית כחלק מטקטיקת חקירה ו"שבירה". בהנחה שהמגמות העמוקות במלחמת עירק הן קולוניאליות במהותן, ולא כפי שהוצג – מכת מנע לטרור כלשהו – הרי המסורת הולכת אחורה הרבה לפני קונגו, לטכניקות שנקטו בתי האצולה בבואם לשעבד את הילידים שנכבשו. חלק מרוח הקרב היתה כרוכה בריטואלים, חלקם כרוכים באכזריות מינית ומעין מעשה "הקרבה" טכסיים, ממש כמו טכסי המלחמה השבטיים של ציוויליזציות פרימיטיביות. טכסים בעלי משמעות פסיכו סוציאלית, או סוציו סקסואלית למעשה התבצעו גם נגד הנכבשים, אבל גם בתוך השבט הלוחם עצמו. הכניסה למודוס של מלחמה ופראות כרוך גם בטכס הקרבה המחשל את הלוחמים ומקהה את חושיהם.

 

כל זה קורה כאשר האו"מ דן בהפיכת אונס לפשע מלחמה. ואלה הגיגים לא מגובשים, על יחסי כוח והסבך של היחסים באזורנו, ממש כאשר יעף מטוסי קרב מנמיך מעל הבית, בדרכו לאי שם, מזרחה, אולי צפונה.

אקדמיה וזנות -משוחזר

ארגון פסיכולוגים  או בורדל ?

 

שיתוף הפעולה של פסיכולוגית בכירים בעינויים של אסירים בכלא גואנטנמו ואבו גרייב, חוללה סערה ציבורית בארצות הבית וממשיכה לעורר מחלוקת עזה בקרב חברי ארגון הפסיכולוגים האמריקאים APA. במאמר הזה, חושף אחד הפעילים המרכזיים נגד העינויים, "סדנאות" שנערכו על ידי הממסד הפסיכולוגי, במימון הסי.איי.איי וסוכנויות אחרות. הסדנא הנחשפת כאן עוסקת בלימוד של שיטות הונאה, תרמית והפצת שקרים. לצורך שתי סדנאות על הנושא, בחסות "תאגיד ראנד ואיגוד הפסיכולוגים" הקצה הסי.איי.איי חצי מיליון דולר. סכום נאה.

 

מתיאור הסדנא, הנה הנושאים המדעיים בהם דנו פסיכולוגים בכירים –

For effective interpersonal deception there may be some generalities common to a number of fields (e.g., acting, undercover work, smuggling, unscrupulous sales or con artistry). In your opinion, for effective interpersonal deception:

— What, if anything, do you need to know ahead of time about the audience?
— How do you find out the critical information about the audience?
— What audience traits/states are "showstoppers"?
— Does it matter to you how many audience members there are?
— What aspects of the milieu would you like to control?
— What milieu features are "showstoppers"?
— What milieu features do you capitalize on?
— How much time is the appropriate amount of time to effectively deceive? Would you rather have more time or less time in any given situation (i.e., operate more or less quickly than the "usual")? If the answer is "it depends", then depends on what?
— What are the critical variables about yourself necessary to ensure deception?
— What do you do/not do with your: Hands? Eyes? Posture? …?
— What, if anything, is it important to keep in mind while deceiving? Objective? Story? Character?
— How important is the style or tone of your speaking?
— How important is the actual content?
— How do construct the narrative? What are the key choices you have to make?
— What is the right mix of truth, falsehood, and omission? How does this change with the objective? Audience? Environment?
— Does the deception have to be perfect to be effective? What % is enough?

 

 

אז הנה, הממשלה מקצה אתנן גבוה לסי.איי.איי, והפסיכולוגים ממהרים למכור עצמם לכל המרבה במחיר. הבעיה אינה בטיב העיסוק מבחינת הסי.איי.איי אלא העובדה שהכנס נעשה על יסי ארגון הפסיכולוגים הגדול והיוקרתי ביותר בעולם, למעשה.

 

ומה יהיה בכנס הבא ? שיטות הימורים בקזינו ? או אולי כנס משותף עם ארגון הקופירייטרים על קמפיינים למכירת תחתונים ?  או אולי כנס ביחד עם ארגוני הפשיעה המאורגנת וה"גבייה בשוק האפור" ללימוד אמצעי "שכנוע" שאינם מותירים סימנים ?

 

זה מה שקורה כאשר האנשים המתיימרים לפעול לטובתכם מוכרים עצמם לכל מטרה, עבור כסף גדול. ומכאן, אלינו, למקום שבו האקדמיה כבר אינה מתיימרת לעסוק במשהו אחר.

—-

מ.ק. אולטרה, הסיאוב האקדמי

 

למי שאינו בקיא בנושא או בבלוג הזה, אזכיר בקצרה כי בשנות השבעים נחשפה בארצות הברית שערוריה גדולה, שבבסיסה השחתה של הממסד האקדמי הבכיר והיוקרתי ביותר (הרוורדים למיניהם) באמצעות מימון, חלקו סמוי וערמומי, מסוכנות הביון והממסד הבטחוני. הרעיון היה לחקור ולקדם שיטות עינויים, חקירה, התניה וטיפוח של מרגלים ומתנקשים, פיתוח סמי אמת למיניהם, פיתוח שיטות סחיטה מינית ואף שינוי הטיה מינית, ועוד. עיקר ההשחתה אירעה בחוגים לבריאות הנפש מטבע הנושא, אך לא רק, גם בתי ספר לרפואה, בתי חולים אקדמיים, ומכוני מחקר יוקרתיים מאד. העניין נחשף די במקרה, לאחר מותו התמוה מאד של חוקר כימאי בכיר, שהשתתף בממחקר וקפץ אל מותו עקב סימום יתר, במסגרת המחקרים הללו. משפחתו המקושרת פתחה בחקירה ובמקביל היתה הדלפה מתוך סוכנות הביון, במחלקות התקציבים.

 

במסגרת החקירה של הסנאט שהובילה לפיטורי ראש סוכנות הביון, התברר שהרבה מחקרים מעוותים כאלה יוצאו למדינות ידידות (אאוטסורסינג) בכל רחבי העולם, ביניהם קנדה, מה שהוביל לחשיפה נוספת של יואן קמרון, פסיכיאטר מופרע  אך בעל שם, שמחק את הזכרון של פציינטים שלו באמצעות סימום והרדמה ממושכת תוך חשיפה לקלטות רעש, חשך חושי ועוד. מה שלא נחקר כמובן, הוא האאוטסורסינג לישראל, אולי משום שהרבה מן המדענים והרופאים הם "יהודים חמים".

 

הנושא עלה במוחי אינטואיטיבית למקרא הסי.ווי של חלק מהזיינים הסוציולוגים בפרשה המתגלגלת ב"העוקץ", גלובס, ואצל הבלוג של אורית קמיר בעקבות תלונה של מסטרנטית, אורטל בן דיין, על הטרדה מינית בחוג לסוציולוגיה. לאחר שקוראים את תחומי המחקר, המחקרים והביוגרפיות של שלושת המרצים החשודים בשורה של התעללויות קשות ומעילות, נוצר רושם שעיקר עבודתם היא עבור צה"ל, ואולי גופים אחרים מן הסוג הזה. . שווה בדיקה לדעתי אם החסינות שלהם אינה קשורה לגרנטים שמנים מאד, שהאוניברסיטה לא רוצה _וגם לא יכולה – לאבד. ההזניה של האקדמיה לטובת הממסד הבטחוני כבר עברה כל גבול, אך מסתבר שיש עוד גבולות שלא חלמנו עליהם. מה עושים כל הסוציולוגים האלה במחקרים משותפים עם צה"ל ? (כולל ראש החוג בעצמו), ומדוע בכל מקום שצה"ל ושלוחותיו הממאירות נמצא, מגלים גם בית זונות, או יותר נכון מרתפי שפחות מין סדיסטיים ? וטיסות בינלאומיות לצרכי מין מסחרי ? האם זה סוג של "כישוף" שחוקר אחד הזיינים בעצמו ? או שמא הסיבות פרוזאיות יותר, כסף גדול, על חשבון זכויות האדם של "אנשים שלא סופרים אותם", אורטליות כאלה, ועוד כל מיני "אלף".

 

הולך מתגלגל

 

חודש ימים, שלוש מאות תגובות (!) ומספר כתבות בעיתונות – היו דרושים כדי שהשמות של כמה מיוחסי-על מהאוניברסיטה העברית, יחשפו בפני הציבור הקדוש. אורית קמיר, בפוסט מתגלגל ומתעדכן, מוסיפה סוף סוף את שמות הגאנים, שלושה "אולד בויז" מהחוג לסוציולוגיה שעסקו, לצד תפקידיהם האקדמיים, גם בציד נשים לצרכי סקס. לא אכנס לעובי הקורה המשפטית, בין אילנות גבוהים ממני (כמו קמיר המומחית), אלא כמה הערות מן היציע על השתקות בקרב "הנאורים", ועל ניסויים חברתיים מסוכנים בחסות האקדמיה.

 

החשיפה בחוג לסוציולוגיה חושפת גם, מה לעשות, את נהלי ההבנייה של "פמיניזם" בישראל, הנמצאים בשליטה מוחלטת של המטרידים, המנהלים את ההפרד ומשול, המציצות, ההשתקות, הקידומים, כפי שנהוג בבורדל מצוי, או בחצר הקיסר הסיני ב"עיר האסורה". הם יכולים לסמוך על הנשים עצמם שיחסלו וימעכו את היריבות שלהן בשבילם. ועוד, הם מקבלים אישור של "נאורים" כיון שהם מוקפים בנשים מצליחות לכאורה המחבקות אותם בכל מקום.

 

אבי  בתאריך 7/2/2008 3:47:57 PM

ללא נושא

מי המרצים? לא ראיתי שקמיר חשפה את שמם.

איריס  [אתר]  בתאריך 7/2/2008 4:05:30 PM

פוסט שעלה והוסר

ממה שראיתי XXXX , XXXX  , ובמידה פחותה XXXX  זה על פי זכרוני הסנילי קצת.
אם יפנו אלי, אוריד במהרה את השמות. אני לא יודעת למה הוסר אם מחמת דיבה או מה.

אני לא מכירה אף אחד מהם עד לסיפור הזה. אך עיון בגוגל לגבי עיסוקיהם הוא מעניין אם אוהבים חידות

איריס  [אתר]  בתאריך 7/2/2008 4:13:38 PM