Monthly Archives: דצמבר 2011

ALLOT, רוגלות, הדים לעבר הרחוק

"היטים" בבלוג

לנוכח סוג וכמות הכניסות היום לבלוג שלי (והחיפושים המפנים מ"גוגל") אני מבינה שפרשת ALLOT זורקת אדוות והדים לאחור, לימי פולארד העליזים, וראשית ימי התוכנות המכונות "סוס טרויאני" או רוגלות, או WHATEVER. לפני כמה שנים, כתוצאה מ"תיקשור" כתבתי פוסט ובו שורה של שמות, כמו רשימת מכולת, והיום הפוסט הזה נשלף באמצעות גוגל. אלה היו אותם ימים בהם כתבתי פוסט תחקירי מצויין על רפי איתן, פולארד, ופרשת התוכנה "פרומיס", פוסט שבעקבותיו פנה אלי דודי גולדמן, והשאר הסטוריה (להלן "תרבות זניחה").

אני מזהירה לפיכך את המשוטטים והמחפשים הנמרצים, שהמידע בבלוג זה חלקו הגדול הוא "תיקשור" ושירה. פוסטים מסוג זה בדרך כלל מלווים בגרפיקה אמנותית ואינם כוללים הפניות ותחקיר. הפוסט התחקירי המקיף והחשוב בנושא רפי איתן ותוכנת PROMIS הוסר על ידי בעקבות "פנייתו" של דודי גולדמן, שביקש לסייע לרפי איתן ערב הבחירות ("מפלגת הגמלאים" שם העוקץ התורן).


לגופו של עניין

הפרשה המסתמנת כמעין "שידור חוזר" דה לה שמעטה, של פרשת פולארד-פרומיס, היא הפירסום ברשת בלומברג האמריקאית לפיו חברה ישראלית בשם ALLOT תקשורת, בייסוד וניהול יוצא מערכת הבטחון בכיר (שרגע כץ, עטור בפרסי בטחון ישראל וראש מחלקת מו"פ כלשהי) ייצאה רוגלת (תוכנות בעלות כושר זיהוי ומניפולציה של מידע תקשורת אינטרנט, סלולר ועוד) בחשאי לאיראן, דרך חברת קש הממוקמת בדנמרק RANTEK, ותוכנות אלה גרמו לחשיפה של סוכנים אמריקאים באיראן ולנזק בנפש, כניראה. כל זה חחל משנת 2006.

החברה הישראלית מיתממת, כצפוי, ועכשיו ניצפה בשידור החוזר של רפי איתן, בעבר, שמצב יחסיו עם ארצות הברית מפוקפק למדי, אך מצד שני הוא נבחר לכהן כשר וח"כ בישראל, ואף אחד לא יודע בדיוק מה קרה שם.

כדאי להזכיר שמשולש היחסים איראן-ישראל-CIA הוליד כמה וכמה פרשיות עלומות, אחת הובילה למותו (או חיסולו) של עמירם ניר, הבעל של ג'ודי ויועצו של פרס. ואכן, סוג הקומבינות מריח כמו מי קולון של שימון פרס, שמרוב תחכום ושחיתות, אי אפשר לעקוב אחר מהלכיו ולדעת מה קורה שם, וגם כאשר מבינים,  כדאי לעשות כאילו לא מבינים, והמבין יבין. עכשיו הוא התגייס להציל את ערוץ 10 מציפורני המהפכה המצרית, ועוד היד נטויה.
**

בלשצאר דה לה שמעטה

הזדמן לידי הציור היפהפה של רמברנדט, "משתה בלשצאר", והזכיר לי את המשתה דה לה שמעטה לרגל סיום מלחמת עירק, והוצאת הכוחות האמריקאים, ממש השבוע. בבל, היא עירק, מוכה וחבולה, אך גם המעצמה שיצאה למלחמת דת, לפני שלושים שנה, לא חוגגת נצחונות. לא ברור, בכלל, מיהו עכשיו בלשצאר, המלך הבבלי שנענש בחומרה על הרס קדשי בית המקדש, וצפה באותיות הזוהרות המפורסמות "מנה מנה תקל ופרסין". בתמונה של רמרנדט מופיעות אותיות עבריות אחרות, וטרם חקרתי את הנושא, אך ודאי יש הסבר מרתק. כל זה, הרבה לפני הארי פוטר, כבר הופיעו אותיות משומקום ובישרו לוולדרמורט התורן את סופו.

כתובת הנבואה הרעה פורשה על ידי דניאל, כתבוסת בבל מפני פרס, כעונש על השימוש בכלי המקדש והפגיעה באלוהי העבריים, או משהו כזה.

לא הרבה השתנה בנפשות הפועלות מסתבר, שוב בבל, פרס והיהודים עם האימפריות, ואנחנו מכירים את הסוף של הסרט שממנו יצאנו באמצע, כמו שאומרים…

תפקידה של ישראל במלחמת עירק (ומלחמות הדת)

אין לי יחס מיוחד לנבואות מקראיות וחישובי קיצין משיחיים, אבל למפלגה הרפובליקנית בארצות הברית יש. ולא מן הנמנע שחזיונותיו של בוש הבן ("אלוהים אמר לי לצאת למלחמה" "הם שונאים אותנו בגלל החירויות שלנו ומעמד האשה") מושפעים מהלכי רוח עמוקים ומתמידים, שאת ראשיתם אפשר למצוא כבר בימי שלטון רייגן, שם גם צמח בוש האב. שיקולים של נפט בהחלט מתיישבים ומשתלבים גם עם חזיונות ושאיפות מתחום האמונה הדתית, ומכל מקום זה לא מזיק לשלב שמחה בשמחה. אותה תשתית קבעה גם את תפקידה של ישראל במערכה הכוללת שאפשר לייחס אותה כבר לסוף שנות השמונים אם לא קודם לכן, בהפצצת הכור אוסירק למשל. כיום, אותה הפצצה מרהיבה נראית לגמרי שונה, כאשר אנחנו כבר לא נאיבים ויודעים מה ערך הספינים של "נשק השמדה המונית", בעיקר כאשר מדובר ב…בבל.

הסברה המקובלת בישראל היתה ועודנה שעדיף להיות הרוצח השכיר מאשר זה שאליו מכוונות הפצצות. הנחת היסוד לפחות מאז השואה היא "תמיד יש שעיר לעזאזל, תוודא שזה לא אתה", או "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם". בעיקר היתה זו מפאי ההסטורית שפעלה על פי הלך רוח זה, "הפרגמטיזם" המפורסם. וכך, ללא החלטה ציבורית מעמיקה, גויסה ישראל לתפקיד דומה לזה של קאפו או "מדאם" במלחמה הממושכת, שחלקה היה "מלחמה קרה" וחלקה היה חם מאד. מכל מקום, עיקר תפקידה של ישראל היה בהפללה, וכן בהסכמה לייחס לעצמה את האינטרס להלחם בעירק, לשם כך לסייע לממשל להשתיק אופוזיציה פנימית, בארצות הברית, ליוזמה זו. כל זה בהתאם לקאסטינג של "היהודי" בתמונת העולם הפסאודו דתית-נוצרית של הממשל (החלקים הימנים והביצועיים שלו, הקולוניאליסטים). בארצות הברית, נושא מדיניות חוץ כמו מלחמה קולוניאלית רחוקה, אמנם עלול לקומם מחאה (כמו ההיפיז נגד ויטנם) אך באופן כללי הוא משני לנושאי פנים וגם לליגת העל בהוקי קרח, בעונה הבוערת. כלומר, יש בהחלט מקום למניפולציות וספינים כדי "להעביר" ולו בדוחק החלטות מסוג זה. השיקול של פגיעה במדינות זרות אינו מכריע בציבוריות האמריקאית, בסך הכל. התקפות אמריקאיות בכל מיני חורים רחוקים הם דבר שגרתי, ונתון להחלטות של דרג מקצועי, למעט כאשר יש "פלופ". כמו כן, ניתוח היסטורי לימד שעיקר הסיבה למחאה נגד וייטנם היה גיוס החובה. הפעם לא נעשתה השגיאה הזו, ארצות הברית השתמשה בצבאות שכירים, כמו צה"ל, ובצבא מקצועי שלה שרובו מורכב משחורים ממעמד נמוך יחסית. פרשת איראנגייט, שהיתה "פלופ" נוסף במתיחת החבל של הדרג המקצועי במקומות נידחים, התפוצצה בגלל חיכוכים פנימיים, ועקיפת החלטות הקונגרס, וכן השימוש שעשה רייגן בבעיה האיראנית כדי לנצח בבחירות ("הפתעת אוקטובר"). בנישה הזו שבין המפלגות ובהתחשב בעניין הנמוך יחסית של הציבור האמריקאי בנושאים האלה, לישראל, כלגיון זרים מאורגן ויעיל שאינו בוחל בפגיעה מסיבית באזרחיו שלו, יש ערך אסטרטגי אדיר.

הציבור האמריקאי אינו מוטרד כל כך מהטענה שמלחמת עירק נעשתה לטובת אינטרס ישראלי, והפסדים במערכות רחוקות אינם נדירים כל כך, כולל שיקולים מוטעים ובריתות מפוקפקות עוד יותר (אפגניסטן, למין ימי המלחמה הקרה והקמת המוגהדין היא דוגמא טובה), אך הציבור האמריקאי יבוא חשבון על התערבות בענייני פנים, בעיקר "קומבינות" מסריחות מידי. כך, גל השמועות על מעורבות ישראל בפיגועי 9-11 ומתקפת האנתרקס הם נושא "חם" יותר מאשר עצם שאלת המלחמה בעירק, שלא ממש מעניינת אף אחד. (למעט הצד הכלכלי). ישראל עשתה יותר מזה, סחיטה, שוחד מיני, ועבירות שונות ומשונות כדי לקדם את התוכניות בתוך ארצות הברית, וכלל לא בטוח ש"הניפוח" של מעמד ישראל בארצות הברית, כדי לקדם זאת, יסתיים בתרועה רמה.

הה, ברברה, איזו זנות היא המלחמה

שאלה מרכזית שלא נדונה כלל בישראל היא הסמכות המוסרית והחוקתית של ממשלים ישראלים וגורמי ביצוע לקבלן את הציבור הישראלי לטובת פרוייקטים כמו סיוע למפלגה הרפובליקנית להשתיק אופוזיציה פנימית והתערבות דומה מסוג זה, שאינה יכולה להתפרש ולוא בדוחק כאינטרס בטחוני המצדיק הפקעה מסיבית וחריפה של זכויות אדם (בישראל). תהליכים של השחתה מסוג זה התבררו לאחרונה בבריטניה במידת מה (פרשת העיתונות של מורדוק, פרשת ההדחה של שר הבטחון), וכמובן במדינות כמו מצרים, לוב ותוניס. בישראל, אף שאולי מסתמנת דאגה כלשהי ממשמעות ההחלטות שהתקבלו בעבר (להלן "מפלגת עצמאות" לפתע, זה קצת, אפעס, צו שפעט, לא ?), ניראה שצרכי ההשרדות האישיים של קבוצות וטייקונים שצמחו וגדלו למימדי ענק בתוך ההקשר של צרכים אמריקאים פנימיים, יכריעו נגד בירור מעמיק. מחיר המלחמה הגדולה הזו, שמעולם לא הוכרזה ככזו בישראל, יוערך כניראה נכוחה רק על ידי "שר ההסטוריה". אבדן האנושיות בחברה הישראלית הוא המחיר העיקרי, והשאלה אם הוא הפיך.

אם התחלנו עם בלשצאר ורמברנדט, אפשר לסיים ברובנס=דה לה שמעטה על "מלכת אסתר" ו"תפקידו של היהודי" בהאי עידנא.

המשבר (הצפוי) במעמד האשה הישראלית

עיון בכותרות התקשורת, וגם במה שנעדר מהן לאחרונה, חושף מודעות הולכת וגוברת למשבר ב"מעמד האשה" הישראלית. זהו משבר צפוי, בתהליכים הכלליים, ואני מהרהרת בכתובים על המצב.

באופן כללי הקולות שהובילו בעוז (ויש אומרים יותר מידי בעוז) את ראש החץ הפמיניסטי בישראל די נעלמו לאחרונה מהבימה הציבורית וגם מהאינטרנט פה בשכונה. למעשה, הצלילים הצורמים האחרונים באו מתוך המחנה, כאשר נוצרו בקיעים ואי שביעות רצון גלויה ממי שמניפות את הדגלים. מנגד, נוצר החשש לאבדן ההישגים, ונוצרה הדינמיקה הדביקה והמוכרת בישראל של השתקה ואיומים ש"בירורים יחמירו את המצב ויחזקו את היריב". בסך הכל אלה סימנים של קריסה פוליטית של ציבור מסויים, שקהל מרעיתו מאס בו, מתוך תחושה שזו הנהגה מזוייפת שמעלה באמון, וגם בחרה בנתיב לא נכון. כמובן, יש מקום לבירורים, בפרט בתנועה הפמיניסטית הרשמית בישראל, שהיא הנהגה לא נבחרת, ואולי היא בצורה מסיימת הנהגה ממונה, ולא ברור מי הממנה ומה האינטרסים. הבקיעים באו לידי ביטוי, למשל, בפרשת "יצחק לאור" שחצתה את המחנה עצמו, ועוד לפני כן (החוג לסוציולוגיה), ועוד. דעתי על החבורה שהובילה את המאבק ידועה, ולכן לא אחזור עליה והיא לא ממש חיונית או הכרחית לדיון השיטתי. מה שכן טעון בירור זה השחיתות בתוך המחנה הזה שעליה הצבעתי בכמה פוסטים בעבר, כמו ה"דילים" של נעמת להשתקת תלונות חמורות נגד בכירים, התפקיד הכפול של הפמיניסטיות המקצועיות ביצירת "נורמות" (שעצם ייצורן מהווה קרש קפיצה ופרנסה עבורן) על חשבון טיפול בהקטנת הפער בין "הנורמות" ובין המציאות בשטח. וכמובן הריבוד הכלכלי הנצלני שאופייני להרבה תנועות פוליטיות למרבה הצער, כלומר ניתוק בין הצמרת לשטח, ניצול לרעה והתעשרות והגדלת הפער בין הצמרת לשטח. בנוסף היתה מגמה ברורה של "מלכת הכיתה" , כלומר הדרת נשים על ידי נשים בצמרת, ולמשל, חיזוק המגזר ההומולסבי כדי להסוות זאת ולהשתיק קולות ומחאה ועוד ועוד. אך מעל לכל יש שאלות עמוקות של עצמאות התנועה הפמיניסטית מהפרוייקט הלאומי והצבאי בישראל, דבר כמובן שלא קיים ולא היה קיים, אלא היה מוסווה.

הפמיניזם הישראלי – נשק הסברה

אחת הבעיות של התנועה הפמיניסטית בישראל היא נפילתה בחיבוק המדומה של ההסברה הלאומית. (כמו התנועה ההומואית, ועל זה נכתב דע הרבה לאחרונה). המדינה השתמשה ב"מעמד האשה" ובקומץ מאד קטן של פעילות מיוחסות להראות לעולם הנאור (המערב, או "השולתים") שישראל היא חברה נאורה לעומת הערבושים המפגרים, בדיוק המו התמונות של מועדוני גייז בתל אביב, בהנגדה לטהרן השוממת והקודרת. מחיר ההסכמה לתפקיד הוא גבוה, תמיד, ומשמעותו שהפרוייקט גם נעלם ברגע שהוא לא משרת את המטרות האלה. כך קרה לרוב רובו של "הפרוייקט הנאור" , כנופיית שלטון החוק, והרבה ממה שהנחילה מר"צ למשל. גם ערוץ 10 היה בנוי במתכונת דומה של "חיית מחמד", וכמובן כל הקאדר המזוייף של "נערי שוקן". אלה מבנים שחסרים בסיס אמיתי ותלויים ברצון הטוב של מי שאינו מחוייב לערכים, ולהיפך, עוין אותם במידה ניכרת. בתחום מעמד האשה המצב מוחרף עקב הסתירה בין ערכי נאורות לבין ערכי העומק של ההלכה. (לכן הפעילות החשובה באמת בארץ צריכה להתמקד בתמורה בתוך המגזר הדתי, ולא "לברוח" לחלומות שהפיצו כל מיני מקצוענים ובעלי נישה). הנישה הציונית איפשרה השקה צרה של האינטרס הדתי ("חמורו של משיח" עם האינטרס הפמיניסטי) אך ממשק זה רעוע מאד, והנה, עכשיו כבר לא דרושה הפוזה, כניראה, אלא להיפך, צרכי ההסברה הציונית מחייבים לשווק ישראל אפלה ופונדמנטליסטית כדי למנוע חזון של מדינה לכל אזרחיה, וחיזוק הדרישה למדינה "יהודית" וכיוצב הדברים ידועים.