Monthly Archives: פברואר 2010

משל החמורים

 

 

חוטפי הזהויות והתודעות

 

אדם מתעורר בבוקר ומגלה שחטפו לו את הזהות הפורמאלית, והנה במקום שען או אולי מוכר בסופרפארם, הוא הופך לרוצח בינלאומי נוצץ ומבוקש. אך לא על זה ביקשתי לכתוב אלא על איך נחטף נושא והופך בידי היחצנים למזון לציפורים.

כך אני פותחת עיתון ומגלה כביכול עימות בין הנכבדת הדוקטורית אורית קמיר ובין הנכבד המראיין ירון לונדון. יחשוב החושב, השען או מוכר בסופרפארם שהנה נפלה בין המומחים מחלוקת כנה על נושא חשוב, והוא אוירת הבטחון המיני של נשות ישראל, בעבודה, ובכל מקום, בעיקר החופש לחשוב כרצונן. נפקדת מעיניו העובדה ששני המומחים לוחצים ידיהם ביציאה מן הזירה, שמחים על ההזדמנות להשתכר עוד קצת, ובעיקר להשתכר מבושם הפרסום, זו מוכרת ספריה וזה רוכל בתדמיתו הטלויזיונית. איש איש יוצא לפרנסתו.

זה האתנן.

התמורה הנדרשת מהנכבדים המפורסמים היא להסתפק, אם כן, בהזדמנות שהיקרו בדרכם היחצנים, למכור את מרכולתם לציבור.

אין מי שיהין לספר שאת מעשה הגבורה הנחשוני, המלחמה בסכין מצטה בשיניים, ממש כמו בדובאי, עשה אדם מפוקפק משהו, שגדל באיטליה והושפע עמוקות ממסורתה המפוארת של סיציליה. מעין בריון בוא נאמר, שיש לו אי אלו מהלכים בעולם היחצנות והפירסום, וגם התקשורת, אך את טיעוניו המוצקים נגד "הטרוריסט לאור" (ובעינינו אנו מדמים, ממש מבלי לרצות, את קוזו אוקומטו, בכובע גרב מחורר כדבעי ותמ"ק נסור קנים), מגבה עופרת לא פחות יצוקה, ממקומות אחרים, נאמר שהכותבת מעדיפה שלא לפרטם. או בלשונו המעודנת של חנוך מרמרי, שמצא עצמו לפתע, כמו אנשי הזהות הגנובה, מושאל לרגע מרבצו כדי לשמש שק אגרוף מזדמן, "נוצר מצב פוליטי מיוחד", כך אמר, ולא הוסיף.

אך מרגע ששוחרר לאויר הברווז, אין לך, אדם נבון וחפץ חיים, או גברת אוהבת חיים, אלא להצטרף לספין, מי לימינו ומי לשמאלו, ולהסתפק לפחות באתנן. חיים פעם אחת.

 

לאונרדו שאשא

בעוד אני תוהה איך מתנהלים דברים בישראל, נופלת לידי מציאה ממש, אפשר לאמר אוצר בלום. ספר קטן שנדחק לשולי המדף המאובק, ושמו אף מרמז לפמיניזם הלוהט שנשפך עלינו לאחרונה מכל עבר. "יומה של הלילית", בתרגום מופלא של בארי ורפופורט. הספר עוסק בנימים הדקות של חיי סיציליה, בצל השמועה שיש שם מן ארגון שנקרא "מאפיה" אך אין להוכיח קיומו, ויש הטוענים שזו השמצה חסרת יסוד שהפיצו הצפוניים הלבנבנים ממילאנו על הדרום השליו והמסור באמונתו לצבא ולכנסיה.

לעיתים מזמן לי היקום מתנות כאלה, בעיקר על מדף הספרים, פחות מזה בין היצועים או הרגליים. שאשא, בתרגום נפלא, מספר כבר ב 1961 על מה שעדיין לא נרמז פה. ופה ושם מעיר על "מעמד האשה" בתל אביב, אה סליחה, סיציליה.

 

תגלית של ממש

 

ידיעה מעניינת על השירותים הנוספים והמסלקהשל "תגלית", התוכנית להטסת מיליונרים לישראל לחופשה על חשבון הברון.

 

הדוקטורית

 

 

שוחחתי עם חברה השבוע, והיא סיפרה על מפגש שהיה לה עם המציאות שהוביל אותה להרהורים חדשים בנושא מעמד האשה. הגרוש שלה, חולה אלצהיימר נזקק לעזרה רפואית, היא הזמינה שירות אליו הביתה, והגיעה לפתח הדלת רופאה נמרצת. חברתי שאלה אותה לשמה, והרופאה השיבה באסרטיביות ראויה להערכה "את יכולה לקרוא לי דוקטור האגר", ובסמכותיות רבה רשמה מה שרשמה, לא הסכימה לשמוע שאלות, לא הסבירה, אלא העבירה רושם ש"הכל בסדר, אני בשליטה" כמו שעושים רופאים מהסוג הזה. חברתי התרשמה מאד מהאשה, שהעניקה תחושה של פיקוד וידענות, משהו כמו מפקד מיומן, והוסיפה בינה לבינה לחשוב כמה השתנה העולם, והנשים השתלבו במקצועות הגבריים, והכל טוב ויפה. והנה, שעה קצרה לאחר מכן, החמיר מצבו של הגרוש, והיא נאלצה לקחת אותו לבית החולים. רופאי המיון פסקו שהתרופה שרשמה הדוקטור הפסקנית, לא מתאימה, הרימו יותר מגבה על שיקול דעתה הקלוקל, והחליפו את התרופה, ובא לציון גואל.

חברתי הסיקה מכך מסקנות מרחיקות לכת על תביעת השוויון של נשים. הנה, היא אומרת, מה קיבלנו, אישה שעושה את השטיק שממנו סבלנו מגברים, הפסקנות והידענות המזוייפים, אי ההקשבה, המנהיגות המזוייפת והקלוקלת שבה בטחון עצמי וסתימת הפה של האחר, באים במקום שיקול דעת אמיתי. אז מה הרווחנו ?

המשכנו לדון בנושא, והגענו למסקנה שאולי זהו שלב רע, וחיוני, באבולוציה של הנשים, כלומר, ניצול לרעה של כוח.

 

ומשם לכאן

ולמה נזכרתי בזה. חשבתי לעצמי מדוע למעשה נכשלים המאבקים של "זכויות האשה" פעמים כה רבות, בעיקר פה, כי הנה אם אני בוחנת למשל את "פרשת לאור" אני מגלה שכולם וכולן טוענים שכתם הוא על החברה הנאורה שלא העמידה אותו במקומו, לאו דוקא עם שוטרים ובתי משפט, עוד כאשר היה קטן, ובודאי לאחר מכן., ובאמת, גם אני ראיתי בכך תעודת עניות לכל המתיימרים לרגישות מצפונית קוסמית, שעמדו לידו, כאשר השתלח ללא מצרים, ושתקו או עודדו בחיוך דק. השינוי אם כן, צריך להיות בכך שדברים כאלה לא יתרחשו.

לי למשל פה ברשימות היו כמה פעמים תחושות דומות לאלה שהיו לי במשרדו של אמנון זכרוני לפני עשרים שנה, כאשר לאור היה מגיע לקבל שירות משפטי כלשהו. פשוט סוג של אימה מהאפשרות שהוא יפנה את זיו פנינותיו המיסוגניות אלי. עמיתי, מיטב המצפונאים, לא חשבו אפילו להגן עלי או להעמידו במקום, וכך הבנתי שאני לעצמי והם..איתו בעצם. כאן היתה לי תחושה דומה בעבר למשל עם הטוקבקים מאלי אשד, מהדיאלוג פה ושם עם שוקי גלילי (בנושא רפונזל שבו הרגשתי שהוא מנסה למנוע ממני לתמוך בה בפוסטים פה) ולאחרונה יותר מצד עידן לנדו, שמצאתי אותו אלים מילולית מאד ומטיל אימה עד כדי שיתוק והתנערות מנושאים שדוקא נוגעים ללבי. גם כאן, לכאורה ב"זמן החדש" של הפמיניזם הנאור, לא מצאתי אף אחד שיעמיד את הבריון באדיבות על מקומו, ללא צורך בשאלות משפטיות נכבדות על פליליות ההתנהגות. סתם להיות בני אדם.

הקמפיין שעלה נגד לאור כאן, נכנס לאותו דפוס כוחני של מנהיגות לא ישרה וכוזבת, כלומר, "תסמכו עלי" אני מוביל אני יודע/ת. אצל לנדו, לאחר ה"פרשיה" עם גלי וינשטיין, התברר שרק יוסי דר הוא כניראה פמיניסט מהסוג החדש, או סתם "מענטש" מהסוג הישן, הוא פשוט עשה מה שצריך לעשות והעמיד במקום. התברר שזה הדבר הנכון לעשותו. לעומת זה, חנה בית הלחמי, למען הקמפיין, צידדה בלנדו, רמסה על כמה חברות ועקרונות, וגייסה אותו נגד לאור, כאשר העניין תמוה מראש, ומעלה שאלות שכן לנדו הוא מסוג האנשים שעליהם שואלים מדוע לא העמיד את לאור במקום, בסגניון שיוסי דר הראה לו שאפשר לעשות. לא משטרה ולא ערוץ 10, סתם הערה גנטלמנית שמבהירה את הגבולות של הפופולאריות של הפה המלוכלך.

המשדר בערוץ 10 עשה דבר דומה, וגייס סייעתא דשמיא מאד מפוקפקים כדי להעביר מסר שלכאורה הוא תומך בנשים. בקיצור, לא ראיתי במה כל זה שונה מהימים ההם, שאסתי כתבה עליהם בהרחבה (ולצערי מחקה ?), ימים שבהם היינו מבודדות מול התקפות, הטרדות והצקות, כאשר כולם עומדים ועוצמים עיניים.

 

סגנון של קמפיינים, יצירת מציאות חדשה

התחושה שלי מהקמפיינים האלה שמהם אני אמורה לחוש ש"בא שינוי" ומקרה כמו לאור לא ישוב, מותירים אותי בתחושה כמו את חברתי עם הרופאה האסרטיבית ד"ר האגר הרשלנית. השינוי הוא שאם קודם היינו צריכים להתמודד עם רופא ממין זכר, יהיר ואטום שמשדר בטחון כוזב ושולח אותנו לגיהנום, הרי עכשיו יש לנו אותו דבר בשינוי אדרת, וקוראים לה דוקטור, והיא עושה לנו אותו תרגיל.

 

פוסט אורח – כנסו כנסו

דורסנות התאגידים באמצע היום מאבטח של אקרשטיין תקף פעיל שרצה לחלק חומר הסברה

מאת: מורן רייכמן, חבר הסניף הכללי "כוח לעובדים"

דורסנות של תאגידים כלפי מי שמנסה לעמוד על זכויות עובדים אינה דבר חדש.
אבל כשהחבר'ה בחליפות משתמשים במאבטחים בשכר מינימום כדי לעשות זאת – זה מרתיח.

זה מה שקרה ביום רביעי האחרון, ה-17 בפברואר.
קבוצה של פעילים מארגון "כוח לעובדים" קיימה משמרת מחאה מול משרדי הנהלת חברת אקרשטיין בהרצליה פיתוח, במחאה על כך שהחברה אינה מנהלת משא ומתן עם ועד עובדי המפעל שלה בירוחם, בניגוד גמור לפסיקת בית הדין לעבודה בבאר שבע. רקע על הסיפור אפשר למצוא כאן.

שי, חבר ב"כוח לעובדים", בחור צנום וסימפטי שבמקום ללכת לעבודה בא להפגין תמיכה בעובדי אקרשטיין מירוחם.
ההפגנה החלה ב-12:00 והתנהלה די בשקט. כחלק ממשמרת המחאה רצו להיכנס 4 מהפעילים, בהם שי, לבניין ההנהלה כדי לחלק חומר הסברה לעובדי אקרשטיין (החוק מציין במפורש שמותר לעשות זאת ולהנהלה אין כל זכות למנוע זאת, מתוך חוק ההסכמים קיבוציים, התשי"ז 1957, סעיף 33ט').
אך כנראה שמנהלי אקרשטיין לא מתרשמים מחוקים והורו למאבטחים במקום למנוע בכל מחיר את כניסת הפעילים.
ברגע שמצד אחד ישנם פעילי עובדים חדורי מוטיבציה, ומהצד השני מאבטחים שקיבלו הוראה ישירה ממנהלים בחליפות ההתנגשות מובטחת.
המאבטחים – 4 חבר'ה במשקל ממוצע של 100+ קילו – תפסו את הפעילים והחלו להדוף אותם החוצה. שי, במשקל (מדויק) של 65 ק"ג, הוציא את מצלמתו ורצה לתעד את האירוע. כאשר ראה זאת אחד מהמאבטחים, הוא החליט שלא מתאים לו שמישהו יתעד את הבושה הזו, וניסה לשבור את המצלמה. שי, שלא מוכן היה לוותר, ואחז ברצועת המצלמה בחוזקה, מצא עצמו מוטח אל הרצפה בכוח על ידי המאבטח המגודל.

לבסוף הצליחו המאבטחים לסלק החוצה את שאר הפעילים. זמן קצר לאחר מכן הגיעה למקום ניידת משטרה. שי סיפר ששמח מאחר והוא היה קורבן לתקיפה וקיווה שהחוק יבוא לגונן על הצד החלש והמותקף.
כשניסה לעניין את השוטר במה שקרה, פטר אותו הלה ב"לך תתלונן בתחנה" והמשיך לתוך בניין ההנהלה.
משראה שי את השוטרים מדברים עם מספר אנשים בחליפות (שכמובן לא היו שם קודם לכן) הוא הבין שמשהו לא טוב מתבשל. לאחר מכן יצאה אחת החליפות עם השוטר החוצה והצביעה על עליו.
השוטר ניגש אליו, אמר לו שהוא מואשם בתקיפה ושהוא מעוכב לחקירה. שי שוחרר בערבות לאחר מספר שעות.

אז מה היה לנו? חברת אקרשטיין, שלא מכבדת את עובדיה, לא מכבדת את החוק, ומפעילה אלימות כנגד פעילים שבאים לעמוד על זכויותיהם של העובדים, ומשטרה, שכנראה מתרשמת ממנהלים בחליפות, עוצרת בחור צנום באשמה שתקף מאבטח בגודל מקרר. איפה ההיגיון פה? האם כך נראים מאבקי עובדים בישראל שנת 2010?

 

 

האתר של כוח לעובדים – www.workers.org.il

הפרות חמורות

 

 

פנו אלי באימייל כמה קוראים (שאינני מכירה) אשר התרעמו כמעט, אין לי מילה אחרת, על מחיקת הפוסטים שלי והורדתם במהירות.. במיוחד כאלה שטרחו והגיבו, חשים נבגדים. מאחר שהודעתי כבר עשרות פעמים שרוב הפוסטים פה הם "מתכלים", אני מניחה שמדובר במצטרפים חדשים למניין קוראי. אז ברכות ותודה על ההצטרפות, אבל אלה כללי העבודה פה (בבלוג הזה שכבר לא קיים, פורמאלית). רוב הפוסטים קצרי מועד, מיעוטים נשארים וחלק אחר, ניכר, יורד ל"ארכיון" מהאינדקס וניתן לחפשו לפי כותרת הפוסט.  אני לא עיתון, לא משלמים לי, זה בלוג שלי ואני עושה בו כבשלי. אף אחד לא חייב לקרוא, להגיב או וכולי.

 

בכל זאת לנוכח הזעקה ממש של כמה קוראים כאלה אחזור בקצרה על "מה שכתבתי" במסוכם, לאורך השנים על נהלי החטיפה של ישראלים, לצורך אספקת כיסוי, זהות, וכולי, למבצעי מערכת המודיעין על אגפיה השונים. כמובן, אין בדעתי לחזור פה על כל מה שכתבתי, זה הרבה מידי, אבל את עיקרי הדברים.

 

לגבי דרכונים של מדינות ידידותיות

 

זה הנושא שעולה עכשיו, והוא החמור פחות מכל מה שנכתב פה בבלוג בנושא זה. בענין זה מדובר על הסיכון שמושת תדיר על אזרחי ישראל התמימים כאשר הם נקלעים באי ידיעה לתוך "מלחמה צולבת" בין מדינות שדרכוניהם נגנבו (כמו קנדה וניו זילנד בעבר), ועלולים להיפגע. זה רלוונטי היום לאותם אזרחים שזהותם נגנבה. הכוונה היא ששם זה נשאר במאגרים לתמיד, וגם אם הם חפים מכל קשר לנושא, וגם אם הממשלות הזרות מודעות לכך, הם בסיכון להיעצר בחו"ל, ועל כך דיווחתי פה בקשר לאירועי קנדה. הסיבה לכך שנהוג בין ממשלות "להתחשבן" בצורה כזו, וכניראה זכויות האדם במקרה זה הן שיקול משני אצל שני הצדדים.  ציינתי, וזה אולי מידע מועיל לתובעים הנוכחיים, שאם מתרחש אירוע כזה, אין עליהם לצפות לגיבוי או סיוע של משרד החוץ אלא להיפך הגמור ! מאחר שזו כאמור "התחשבנות" בין שתי הממשלות הללו, כל הכלים כשרים, וממשלת ישרא5ל במיוחד מזלזלת בחיי אנשיה, ותעשה הכל כדי "לנצח" במאבק המנהלי הזה, כולל ובעיקר על חשבון אותו ישראל שנדפק פעמיים ובעצם שלוש (פעם אחת לקחו לו זהות והכניסו אותו לפרשה שאינו שייך אליה, ופעם שניה, נדפק לרוב ביודעין על ידי הממשלה הזרה שעוצרת אותו ביודעה שהוא לא בעניינים, ופעם שלישית, בבחינת וידוא הריגה, משרד החוץ מחסל אותו כדי למנוע שלל מהממשלה הזרה.). אני ציינתי שגורל זה עלול לקרות לכל אחד, וספגתי ביזוי, השתקה, פה ברשימות עד שהפסקתי לכתוב בנושא.

 

איך "מבשלים" מבצעים

 

הדבר היותר חמור שעליו כתבתי, ואחזור ממש בקצרה, היה קשור לפרשת ניוזילנד. לשם כידוע שלחו סוכנים נועזים שיגנבו דרכונים מנכים ועיוורים מקומיים. גם כדי לגנוב צריך "להתארגן", ולשם כך גם כן צריך "כיסוי", ולכן גם לשם כך מפרים זכויות של ישראלים, בעיקר ישראליות תמימות. במקרה שעליו כתבתי, מכר שלי מילדות שאת עיסוקיו האמיתיים לא ידעתי, ניסה לאלץ אותי באלימות ובכוח להצטרף אליו לניו זילנד כ"בת זוג" כדי שייראה כבעל משפחה המגיע לנושאים תמימים, ואף כבר "ארגן" לי שלצורך כך אעבוד שם באיזה אוניברסיטה (ובטח גם שם היה צורך במישהו שיוציא מידע). ה"שכנוע" הוא דבר אלים, ולא אכנס פה לתיאור, כאמור כתבתי על זה במפורט בעבר ומי שממש רוצה שיטרח ויחפש. השאלה מניין יש סמכות להתנפל על ישראלי חף מפשע, שאינו עובד מערכת, ולא קשור לכל זה, ולאלץ אותו "לתת כיסוי" באיומים ובאלימות ? לאלוהים פתרונים. מאחר שהתלוננתי על כך ושלחתי מכתב למשטרת ניו זילנד, בדיעבד, נשמע נגדי ברחשים בלבד (כי כל האירוע מוכחש לחלוטין ומיוחס לתעתועי נפשי המסוכסכת 🙂 ש"פגעתי בבטחון המדינה". נו שוין. ומאז אני גם אויב. לא הם, לא החוטפים והפושעים בשלמות, אלא אני שהתגוננתי מפני אלימות בלי לדעת שמדובר ב"מבצע".

 

 

איך מגייסים ילדים

 

הנושא השלישי שעליו כתבתי הוא על "גיוס ילדים" ברשתות סחר בילדים ופדופיליה, וייחסתי את זה כללית לאדם ששמו עלה פה בבלוג בקשר לאישומים שהוגשו נגדו בשחיתות (והוא נפטר בינתיים). גם בזה עסקתי, ואוכל לאמר שככל הניראה ,הופרטו מלאכות מלוכלכות של פגיעה בזכויות אדם בישראל לידי ברוני פשע, אשר בתמורה לכך קיבלו כספים, והפכו "אנשי עסקים" וגם קיבלו מעין חסינות מפני פשיעה פלילית "רגילה". זה דיל מקובל עם משתפים וסייענים, ומחיריו הקשים ידועים אפילו לכל חקלאי שמחסנו נפרץ על ידי ערבי "משתפ" (והמשטרה לא מגיעה לחקור) או כל אשה שנאנסה או הוטרדה על ידי סייען, והתפלאה לגלות שהמשטרה ממש "לא מוצאת את התיקים" כל פעם מחדש.

 

מאחר שארגונים אלה זקוקים, כניראה, לזהויות רבות כדי לבצע כל מיני דברים, נוח ל"גייס" מישהו מקטנות באיומים ולתפלל אותו כך שייסע לחול בזמן שהם צריכים את השימוש בזהות שלו. נכנסתי אז לתיאור של טראומטיזציה מכוונת לצורך שליטה, וכולי, לא אחזור על כך. מכל מקום מדובר על עבדות והתעללות מוסדית, שלדעתי היא די מעוצבת ומסוגננת וממוסדת וקיבלה את הפלומבה של הרשויות, שהחליטו שאפשר "להקריב" כמה "לא חשובים" למען המולדת. 

 

לסיכום, ניראה לי שיש שיפור בעבודת המוסד בכך שלקחו דרכונים מאנשים אחרים, ולא השתמשו באודים עשנים ועבדים, לכן במידה מסויימת, החדשות האחרונות הן אולי בשורות טובות וצריך לחזק את ידו של ראש המוסד וראש הממשלה שאישר פעולה זו.

 

 

חומר לפרשנים

 

בומרנג

 

קל עכשיו לפרשן ולתת עיצות לרוב, כאשר יושבים ביציע הגליאדטור וצופים במערכת המשפט שלנו מבצעת חרקירי לאור יום. יש בדרמה הזו את כל המרכיבים הטובים לעלילה מותחת, והפרקים שלנו הרבה יותר פנטסטיים ומקוריים מכל סדרת "עורכי דין" הוליוודית.

לפי הדעה בשוק, "ידיעות אחרונות" עושה יד אחת עם אולמרט, וכולם ביחד קמו לחרב את הבית של חשין, והוא הרי איים שהוא יגדע את היד, כלומר זו מלחמה "עד הסוף" משני הצדדים.

לכן, לפי פרשני השוק, מישהו "מכר" את הקלטת הלוהטת של סגן הפרקליט, וכולם שמרו עליה טוב טוב, עד התאריך החשוב, ימים ספורים לפני תחילת המשפט של אולמרט. בית המשפט נקלע למצוקה, בין הכעס על הקומבינה ובין הכעס על הפרקליט ש"נתן להם נשק" וגם העליב בפורום פרטי, את מערכת המשפט שהוא בשר מבשרה.

למתבונן מהצד, כאמור, זה ניראה יותר טריוויאלי. מרצים בפני סטודנטים נקלעים לאמירות מן הסוג שהוקלט מתוך האוירה של חוסר רשמיות, והקירבה לנוער צעיר שטרם ראה את העולם האמיתי. נידמה לי שנוהל זה אפילו רצוי, כדי שהתלמידים לא ישקעו באילוזיות מזיקות בקשר למה שצפוי להם בפרקטיקה. מרצים בעלי פרופסורה, אלה שהיו תמיד במגדל השן, חושפים בדרך כלל את התמימות שלהם, ולאחרונה אפשר לאמר שיש תלישות מוחלטת בין החלק האקדמי בתחום הוראת ומחקר המשפטים (בארץ) ובין הפרקטיקה, והדברים ברורים למי שקורא מידי פעם מאמר או אפילו פוסטים של פרופסורים שלא ראו את "השוחות" מימיהם. צריך לזכור שעד לפני זמן לא רב מקצוע המשפטים כלל לא היה אקדמי אלא בתחילה נלמד בדרך של ,שולייה" (כמו שלומדים נגרים ב"גילדה" של בעלי המלאכה או שולייות קוסם, אם תרצו משהו מחמיא יותר) ואחרי כן במכללות של שנתיים, בערך, אפילו בישראל שלאחר המנדט. כיום יש תהליך שלדעתי הוא "אובר" (OVER) אקדמיזציה, בארצות הברית למשל, התואר הראשון במשפטים חייב להלמד אחרי תואר ראשון מלא בתחום אחר, וכיוצב.

אין לכך כל הגיון מקצועי לדעתי, והראיה לכך הוא אותו עורך דין ירושלמי ותיק ומשגשג שניהל שנים פרקטיקה מצליחה, עד שבמקרה לחלוטין נתפס, והתגלה שהוא בכלל מתחזה. מכל מקום, טוב שפרקליט מתבטא בחופשיות בפני תלמידיו וחבל מאד שמישהו ניצל זאת לרעה ורץ עם הקלטת לעיתון של המדינה. אבל זה דרכו של עולם, וזו באמת הפרקטיקה 101, שלמדו הסטודנטים היטב, ולא ישכחו.

 

זה מחזיר אותי לאחד השיעורים האחרונים שלימדתי בפקולטה למשפטים בירושלים הנשגבת. אמרתי לסטודנטים שלפי הבנתי את המתרחש כיום, חבל על זמנם בשינון מאמרים ופסקי דין ארוכים. ילמדו לצלם שופטים בפוזה עם המזכירה, או שיסחטןו את הצד השני, וישיגו תוצאות הרבה יותר טובות וזולת מאשר התמודדות עם ,"החומר". ומאז זה רק הולך ונפרש במלוא הדרו.

 

דחיה במשפט

החלק השני של הפרסה הוא העובדה שהמשפט אכן נידחה, כלומר התרגיל הצליח, וזו לדעתי טעות, אם כי ככל הניראה יש בקנה הזה עוד תחמושת, וזו היתה יריית איום, שאחריה ישקלו שוב את ההליך הזה, כניראה ולמרבית הצער. אינני יודעת אם אולמרט אשם או לא, וזה לא משנה, השיעור שייחרט שוב, וזה לאחרונה מנהג, זה שמערכת המשפט מתכופפת כמו כל כנופיה מול איומים בסגנון מאד לא אקדמי ומשפטי.

 

אפשר בהחלט לשלוח עורך דין אחר, זהו דיון פורמאלי ראשון, ולקיים אותו כסדרו בלי לתת לציבור עוד לחם ושעשועים ודם לארוחת בוקר, כאשר גם כך, מערכת המשפט סובלת מדימוי נחות ובצדק מוחלט, למרבה צערי לאמר זאת בימים אלה, שכל אמרה משמשת נשק בידי מישהו.

 

הרושם המתקבל הוא שאפילו בייניש "כפיפה" ללחצים של המאפיה, ועירעור עצביה, הן על ידי הנעל של פיני, ואחרי כן הפצצה של עו"ד קרוב. זהו קרב התשה מהסוג שכל מתדיין מכיר בסקאלה קטנה יותר, אבל לא פחות אלימה ומאיימת. בהתחלה קצת אלימות סמלית, אחרי כן הכפשות, אחרי כן מוצאים חוליה חלשה בתוך "המחנה" שלך, ובסוף…התיק הוכרע גם בלי דיון. כיום, אגב, אין צורך לזרוק נעליים על שופטים (בשלום ובמחוזי) הם מתקפלים בפני הבריונים מראש, למה לספוג נזקים.

 

מומלץ לקרוא, קריאה קלה ונעימה, את הספר "המתמחה" של גל אמיר, שעוסק אמנם בבית משפט בעפולה ובנצרת, ובעלילות המערכת ב"קטן" יחסית (ארגון פשע ערבי מקומי ומשטרת מחוז הצפון), אבל החומרים די אותנטיים לטעמי.

 

עצות בחינם

כאמור, קל לפצח גרעינים ולזרוק קצת עגבניות לזירה,פעם לפה ופעם לשם, וקשה יותר לבצע. לדעתי, עם כל כמה שזה נראה הפוך,מבחינת האינסטינקט להתגונן, המערכת צריכה לבצע בדק בית שהולך אחורה עשרים שלושים שנה, כדי לעקור מן השורש את האלימות שהשתלטה עליה וביערה כל חלקה טובה.

אווטר שמווטר

 

טוב, עשיתי וי על המשבצת של "אווטר", אחרי שקניתי עותק מזוייף בשוק, בשמונה ש"ח והתפללתי שהוא לא ייתקע באמצע.

 

האמת, לא קראתי את התשפוכות בעיתונות, אבל הבנתי שאני אמורה להתפעל, ולכן היתה כמובן אכזבה לנוכח גודל הציפיות וכולי.

 

בסך הכל הסרט הוא סרט ילדים, במתכונת הרגילה, עם עלילה דומה ל"סמוראי האחרון" וסרטים אחרים שעוסקים ב GOING NATIVE אפילו נזכרתי ב"יהלום שבכתר", סדרה בריטית ישנה מאד, ומשובחת, על לבטי הזהות של הבריטיות הענוגות שנופלות ברשת הקסמים והתשוקות ההודיות.

 

יש בסרט הרבה "ניו אייג'" ובאז וורדס מהתחום, ובסך הכל אהבתי מאד, איך אפשר לא לאהוב. לא ממש הבנתי את ההייפ, למעט השדרוג המוחלט באיכות הטכנולוגית, אבל גם היא כבר לא מרשימה אחרי שצופים במשחקי הילדים שנפוצים לאחרונה עם כל הגרפיקה המהממת שלהם.

 

ניסיתי להרהר קצת על השאלה למה כל הסרטים האלה עוסקים בגבר שמתאהב ב"נייטיבית" ולא להיפך, אבל אז בעצם שמתי לב שההיפוך הוא הנפוץ יותר במציאות דוקא, אז אולי ההיפוך מעניין דוקא. מכל מקום לא יצא שום דבר מעניין מההגיג הזה.

 

הזדהיתי כמובן עם המדענית גרייס המעשנת למרות הכל, אבל היא מתה בסוף, וגם לא ניראה שהיא נהנתה במיוחד מהחיים. מה שאומר ש"לעשות שלום" זה פרוייקט לא ממש משתלם לנשים, בימים טרופים אלה.

 

 

בעקבות ההמלצה הדוחקת של המגיב "עופר" – צופים בסרט אווטר עם משקפי 3D

 

תצלום: אי-פי

בצבת הפשע

 

עיתון הארץ מראיין כמה עורכי דין שעוסקים גם בפלילים על גל האלימות, לאחרונה, נגד שופטים ועורכי דין, לרגל שריפת מכוניתו של שופט מחוזי בעכו. (משה גלעד).

עורכי הדין מקטרים וטוענים שבאמת "אין גבולות", הקליינטים מאימים גם עליהם ואפילו, לא עלינו, על בני משפחותיהם. בייניש בכלל כועסת, נעליים וטוקבקים מעצבנים, בקיצור, המערכת סוערת. הציבור, באופן כללי די מרוצה שהוא לא לבד בין הפושעים, לפחות בתחום זה מתחיל קצת שוויון, אם אנחנו בידיים של פושעים, שגם הבכירים יטעמו, במיוחד אלה שדואגים לשחרר את הפושעים במהירות שיא. עורך דין שלישי מוצא סיבה יותר אמיתית לטעמי, מאשר ציקצוק על "פני החברה" (בעלמא), וזה הצפת המקצוע.

לי בלטה דוקא המרואיינת דבורה חן, שממש לא מבינה לאן הדרדרו הפושעים, ולאן נעלמו הקווים האדומים שלהם, היא זוכרת את ימיה בפרקליטות כאשר עסקה בהרשעתם (או זיכויים ? אולי זה ההסבר ?) ולא חששה מאף אחד. הדברים כמובן מעוותים לחלוטין, דבורה חן יודעת היטב שעורכי דין אוימו, פיזית וללא שום גבולות, על ידי הקליינטים שלה מאז (למשל הימים העליזים שבהם ייצגה והכשירה את שרצי מלמ"ב וה"משפטים המבויימים"). אלא שאז, בפשטות, זה לא היה נגדה, ולכן היא לא ממש רוצה לזכור את האחרים שחשו מאויימים.

 

איטליה זה כאן

בינתיים מספקות החדשות מחו"ל את ההסברים המקיפים יותר ל"מצב הנורא" של בכירי המשפט, הטועמים את מה שהם האביסו בו אחרים (שקופים). באיטליה מעיד בנו של ראש המאפיה הסיציליאנית ושופך את האפונים להנאת הקהל. המשפט שבו הוא מעורב כרגע נוגע ל"חסינות" שקיבלה המאפיה משני בכירים במערכת הבטחון החשאי של איטליה, כניראה שאת החכמה הזו לא עושים רק בישראל. אך בין לבין, מאחר שיש להניח שבכירי המודיעין ממש לא רוצים לרדת לבדם לאשפה, נחשפים גם האיומים על ברלוסקוני, כלומר, הסודות שלו. ואם זה לא יחלץ את בכירי הבטחון, לפחות הם יהנו לראות שגם הבוס הגדול, סילוויו הזיין, יורד לפח האשפה של ההסטוריה. ברלוסקוני מסתבר נהנה מרוח גבית ומצלצלין של המאפיה, אשר הקימה ביחד איתו את מפלגתו "פורצה איטליה".

 

 

אחרי כן שואלים למה בכירי העולם התחתון איבדו את הגבולות ? הם איבדו את הגבולות ? או שמא פקידי הציבור איבדו את הגבולות והרסן ?

עבריין אינו אמור לשמור על ,כללים, והוא שובר אותם כאשר מי שמולו מאפשר לו.