ארכיון קטגוריה: שבבי יצירה

קצת גרפיקה

תולדות האמנות בקיצור

עטיפת הספר דוקטור סוס ביידיש

עיצוב מחשב רטרו, מזכיר לי קצת את רשימות החדש

שיכרות

תרום לי MAKE A DONATION

                                            crazy

                                                   

                                  נהנית מבית המשוגעים,

                                                                 אנא תרום להמשך השירות

                                                                                            make a  donation to keep the service         

שיחה עם מפחיד כזה רומיינר עם כסף

מעיד על עיסתו

 

ביום שישי פירסמתי את דבר מעצרו וגירושו של פרופסור נורמן פינקלשטיין (עוד לפני שמטוסו המריא לאירופה). רק יממה לאחר מכן, פורסמה הידיעה באתרי החדשות, ולבסוף גם "בהארץ". מצאתי כל מיני השתבחויות עצמיות על מועד הפירסום ואף לא קרדיט אחד על הפירסום הראשון, אצלי.

 

אז, אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי.

 

כיפק היי ! היי היי היי !

 

שיחה עם מפקד הגטו של שכונת החרוב

 

– "הלו, מדברת הבת דודה של בלומה, אפשר לדבייר עם מוישה גרויס ?"

-"חכי, מוישה מתקין את מכשיר את ההקלטה, אה..לא התכונתי שהוא בשירותים…חכי חכי.."

-"הלו, שלום זה מוישה גרויס."

-"מוישה, יופי, מצטערת על ההפרעה אפשר ?"

-"כן  כן תגידי במה מדובר"

-" עשיתם לי עוול"

-"אה. נו טוב, אל תשכחי שכולם אז עשו עוול, כלומר, התכוונתי שלכולם עשו עוול…כך זה היה אז. "

-"כן, אבל מה עם האחריות, מה עם הכסף ?"

-"תראי מיידלה, את יודעת כמה עוולות עשיתי ולא שילמו לי, אז נתנו משכורת ממשלתית, לא חשוב איזה גודל עוול עשית, לא כמו היום בהפרטה. היינו עובדי מדינה. באיזה שנה בדיוק עשו לך את העוול ?"

-"לא זוכרת, נידמה לי הפעם האחרונה בתשעים..ו…חכה חכה אני אשאל את חיימקה הוא פה לידי…חיימקה באיזה שנה היה העוול האחרון ?"

-קול חנוק…חרחורים..

-"חיימקה אומר תשעים וארבע, משהו כזה…"

-"נו טוב, אני כבר לא הייתי אחראי אז, עברתי לנהל את המקום השני…זה לא אני, תצטרכי לחפש…תתקשרי אולי לשלוימה, הוא יודע…"

-"מה אתה אומר ? אתה כבר לא היית אחראי…חשבתי שכן…"

-"לא, אני הייתי אחראי לעוול בשנות הששים והשבעים…עד…שמונים ושתיים משהו כזה..אח, היינו צעירים, היה באמת כיף".

-"באמת ? כל כך מזמן ? איזה עוול אתה היית אחראי ?"

-"אני ? אה…נידמה לי שאנחנו היינו הראשונים שאנסו ילדות בבסיס צבאי…עם מדים…אח, זה היה משהו. וגם הפלצנו, ושרפנו את הפלוצים…."

-"באמת ? ממש חלוצים…ומה עם העוול שלי ? מתשעים וארבע ?"

-"לא יודע, אני באמת ממהר, אני אז כבר הייתי ממונה על עשרים אלף אנשים, אה, עוולות, לא זוכר"

-"טוב, נו, חבל. אם תיזכר מי היה אחראי לעוול שלי תודיע, כן ?"

-"בטח בטוח. אבל אני עסוק. סביר שלא אזכור כלום, אני עד שנת שבעים…"

-"כן אבל העוול שלי, אתה יודע גם בתחת, גם מרחו צואה, זה לא עוול רגיל, יש לי עוול מיוחד מאד, אי אפשר להתעלם מזה, כן..אפילו חיימקה אומר שזה עוול מיוחד, אפילו בלומה אמרה, גם עשו לך בתחת וגם צחקו, באמת זה לא עוול רגיל, היא אמרה שאתה בסדר, חשבתי שתבין, טוב, נו סתם בזבזתי את הזמן שלי…מתחיל בדיוק "הישרדות" חיימקה תגביר תגביר, עוד פעם רואים שלג ? "

-" מצטער, תמסרי ד"ש לבלומה, אני לא יכול לעזור בזה.."

 

"חיימקה, תביא לי מים…תודה חיימקה, לגרד לך בגב ? יש לך שם משהו אדום כזה…"

 

 

אתה יהודי, לא אתה…

 

-"תגיד הוא יהודי בכלל ?"

-"מי ? החולירע הזה ? גיי וייעס…"

-"אתה יהודי ?"

-"אני ? למה אתה שואל?"

-"סתם..סתם.."

-"נו טוב אז אם שאלת, אולי לא."

-"מה באמת ? אתה ? דוקא הייתי נשבע שכן.."

-"לא בטוח. יכול להיות שלא, אמא שלי לא התגיירה אני חושב, זה היה פעם ככה"

-"מה אתה אומר ?"

-"כן, יכול להיות."

-"נו טוב, אני מקווה שלא תפטר אותי עכשיו, כן ? זה היה בצחוק, חה חה, מצחיק הא ?"

-"מה פתאום לפטר, תגיד זה נכון שאתה מחתים שעון גם ביום שישי כשלא עובדים ?"

 

 

don't underestimate the dark force

 

 

 

 

מבט משועשע על הבנייה מגדרית של הזכר האמריקאני האידיאלי

 

 

 

 

————————————————————————————-

 

 

                                     הומו אמריקנס

 

 

סרטים והמלצות

סרטים בדי.וי.די (15 ש"ח בשוק)

 

צפייה מאוחרת ב"23" של יואל שומכר הנערץ, קצת מאכזבת. הסרט מטפל בסוג של פרנויה המונית, המקובלת

אפרופו 23…כמובן, כאשר אני עושה שמירה לפוסט הזה קופץ מול עיני

"423" – מספר הרשימות שפורסמו עד פה, וכמובן במונה הכניסות מככב גם 23 במניין המספר הארוך.

עתה בעולם הרחב בעיקר באמריקה, סביב עיסוק מעין נומרולוגי. בסרט, מדובר באובססיה סביב המספר 23, המהווה מעין קללה הרודפת את מי שנתפס בו, וגורם לטרגדיות. עד מחצית הסרט, חשבתי שהבמאי יטפל לעומק בתופעה זו, אך הסרט הופך לקצת הי'צקוקי, כלומר, מסע אישי של בחור נחמד למעמקי הזכרון שנמחק לו עקב תאונה ופציעת ראש. לפני 13 שנה הוא רצח סטודנטית, בעקבות קשיים אישיים (מות אמו והתאבדות אביו המופרע), הכל סביב מעין אובססיה עם המספר 23. אשתו האוהבת מלווה אותו בהיזכרות המיסטית למחצה, שבה מככב כלב משובב נפש שמוביל אותו במסע הזכרון, והוא מסתיים בקתרזיס הוליוודי. האיש מסגיר את עצמו למשטרה, משחרר את האסיר שישב בטעות על הרצח, ומתחיל חיים חדשים ונקיים. הבמאי לא מטפל בתופעה עצמה, אובססיית המספרים האופנתית מאד (11:11, למשל, תנועה ניו אייג'ית הרואה בכל דבר את המספר הזה או אחרים), אלא מותיר שובל מיסתורין דק שאכן מאשש את תוקף הנומרלוגיה הזו. ההסבר ניראה קצת יונגיאני (סינכרוניות בעלת משמעויות עמוקות ולא פתורות), אך לא מחדש דבר.

 

"שמש", מסע בדיוני ליום שבו השמש מתקררת וכדור הארץ קופא, ניראה כמו פיספוס גדול של הכיוון אליו הולכת השמש…החמסין של אוגוסט האחרון מקשה להתייחס ברצינות לאפשרות שבעוד עשרים שנה יקפא כדור הארץ, אם כי הכל אפשרי. אכזבה נוספת עם שמות מפוצצים, נוסחא שחוקה של "מסע יחידים להצלת כדור הארץ בחללית דחוסה ועתירת גדג'טים משעממים". קצת דינמיקה קבוצתית, קצת תקלות, מפגש עם הטירוף האנושי, בדמותו של קפטיין המשלחת הקודמת שנעלמה. האיש השתגע והחליט שאלוהים מתנגד להחייאת האנושות באמצעים כאלה, הוא הופך לדמות בעלת כוחות דמוניים, אך הטובים מנצחים. המשלחת מתגברת על הכל ומציתה מחדש את השמש באקט של גבורה עילאית. נו שוין.

 

 

 

 

 

הפנינה בקטיף הדי.וי.די המזוייפים משוק הפשפשים, סרט קטן "דרך אדומה" (במאית- אנדריאה ארנולד), הפקה סקוטית-בריטית, על אישה צעירה שאבדה את משפחתה בתאונת דרכים מחרידה. מאז התאונה היא חיה כמו זומבי, עד שהיא נפגשת במקרה עם האשם בתאונה, לאחר ששוחרר מוקדם מן הצפוי, מן הכלא. היא מחליטה לנקום בו, על מנת להחזיר אותו לכלא, אך המפגש בין השניים גורם אצלה לתמורה עמוקה ואמיתית, שמאפשרת לה להשתחרר מן האבל ומן המוות הפנימי. סרט יפה, נוגע, וראוי אפילו לצפיה שניה.

 

בסך הכל, סרטים אמריקאים כבר "לא עושים את לי זה", כניראה התבגרתי. השטאנץ האמריקאי, אפילו יואל שוכמכר הטוב לא נחלץ ממנו, מציגים תמיד תמונת עולם פשטנית להחריד בעיקר בתחום של "טוב ורע". אני מגלה לאחרונה את סוד קסמם, והוא העובדה שדילמות "טוב רע" אופייניות לגיל 5-7 התפתחותית. תרבות ההוליווד פשוט נותנת לנו הזדמנות לחזור לתקופה ההיא, של "טוב ורע", לגן העדן של הילדות, ללא הסיפור של "הנפילה", אלא כאילו, אם אפשר היה, אדם היה מתנפל על הנחש ובקרב נינג'ה מפואר מחסל אותו, ומחבק את בחירת ליבו, חוה, כל הדרך אל הבנק..אה, השקיעה. כל מה שקרה אחרי הנפילה בגן עדן, פוסח על התרבות האמריקאית המוסרטת. מבחינה מסויימת, זו פשוט התמכרות.

 

 

 

——————————————————————————————

מקבץ שירים ישנים

 

 

1. שלום

 

שלום עובר שלום

מה אתה מוכר, במה סוחר ?

 

מה אתה אומר

ולמה כל כך ממהר ?

 

שלום חבר.

 

שלום, שלום חבר

מה אתה אומר,

מה אתה צובר יותר, ופותר ?

 

למה אתה לא חודר ?

 

שלום נמר

 

שלום שלום נמר

מה אתה גוהר,

ולמה אתה גומר כל כך מהר ?

 

שלום נמר.

 

למה אתה לא חוזר

 

 

2. קצתי בכוחניות שמזיעה

ברחוב הכועס,

תורים

תורים חוטפים. רגע

אינך משגיח ו…הופ ! מישהו

נשך בישבן הצמוק, חטף

אהבה ממך.

 

אתה מתאוה למטבל

השוקק לרגע מצטרף סחוף

אל העיסה הרוגשת איברים

מזיעים. וצוחק

בקול פתוח.

 

אדים מתעבים לקבס

וגילולים מחנקים, ונפש

תלויה לה למעלה

כמהה לנדד

למחוזות טהורים

מתפללת חזרה אל המילים.

 

זו קינת הסריס

התחסדות האסטניסט

המוחה משפתיו שיירים

בלתי נראים, של

ארוחה שלא היתה.

 

3. את היריקות שלך גברת

נא לצור בתבנית

ובצורה מקובלת

אנחנו, דם נגר אוהבים

במקצבים אחידים

ועדיף

בגוונים

התואמים

את אופנת הימים האחרונים,

כמו

דלות החומר..חלות הדומן…

 

 

4. דמיון חולני

 

לפעמים אתה כל כך רעב

שאתה פשוט מת מרעב

אז אתה צונח בלאט

באיזו קרן אפלה,

כוסס את עצמך לאט,

וטובע בחלומות על ארץ גושן

הצחיחה,

שתושביה אינם זקוקים לאכילה.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לאיריס יער אדלבאום @ 1980

פרחי הגיהנום

 

 

טוקבקיסט מוכשר ונוגע ללב, יוסי פרלשטיין

 

בתגובה לכתבה: איך מדברים על עוני
שם השולח: יוסי פרלשטיין
עיר:
כתובת דוא"ל:
כותרת התגובה: היה סארקאזם, נגמר בסאדיזם
כולם מדברים על כסף. אני מנסה לתאר מהות של דיכוי ועריצות כאשר בני אנוש שאכן היו ראויים לרצון טוב ולעידוד ולחיזוק שמשו שפני נסיונות תעשיית הסמים וכל המערכת פעלה באופן נגאטיווי ושרירותי. שפתה ותפיסותיה ממילא היו עוינות ושוטמות ומלעיגות. היא ניצלה תמימות וחולשה ונדכאות שהיה עליה להתייחס אליהם ברצינות ולא בליצנות, אם להזכיר את מסתו האחרונה של פרופ. דונחין. היא המירה מלכתחילה מצפון בהלעגה, פזרה ערך אנוש לכל רוח, ערצה ורצצה והותירה מצבות וצללי אדם מותשים שאפילו הצליחה לטרפד את שארית יכולם לקטרג עליה. מי שהרוויח מן הרווחה היו פקידיה ואמרכליה. את הילדים שלהם שלחו לאוניברסיטאות. הצאצאים שלה עובדים בכבוד בכל מיני משרות דמה ועשיית רושם. אוי למנוצחים אבל יש חיים מעבר לתעוקת ההשפלה. הם ישארו והם ינצחו.

 

 

 

 
 
———————————————————————————-
 
 

טוב למות בעד ארצנו – סיפור אהבה

 

אהבה או צבא ? אמת או חובה ?

 

פוסט אחר ברשימות, המטפל בצל"שים, הזכיר לי את נעורי וילדותי. הפוסט מזכיר את עובד לדיז'ינסקי, לוחם צעיר יליד כפר ביל"ו שקפץ בעוז אל מותו כדי להגן על חבריו הלוחמים. אני נזכרת בטקס השנתי, של יום הזכרון, אליו נסעה משפחתי ברוב חגיגיות בכל שנה, קצת לפני הצפירה. אני זוכרת את הריגוש האירוטי, אין מילה אחרת, שהיה מתלווה לאירוע, ההתלבשות, הבישום וההתכוננות, וכמובן ההתרגשות הנעימה לפני הריטואל שמחכה. ההתרגשות, אם אפשר לאפיין אותה, היתה כשל משתתפים בפולחן שבטי עתיק, העומדים לקבל מנה של גאווה וחיזוק שבטי. בלב המושב עמדה הרחבה של הטקסים, אשר קושטה ברוב הדר, והמונים נהרו, מכל הארץ, לטקס זה שבו נחגג ההישג המרכזי של כפר ביל"ו, הרבה מתים, ואפילו קדוש מעונה אחד, עובד.

 

אין ספק השרושם נחרת היטב בתודעתי, והוא ששיא השיאים של המצופה ממני הוא להעניק להורי, ולשבט כולו, אותה גאווה וסמרמרות הבשר, כאשר הם ילחצו ידיים של מבקרים ומשתתפים "חשובים" שיבואו לטקס. המסר הזה התלווה לכך שאמי פיתחה פולחן מתים קטן משלה, בביתנו, סביב אחותי הצעירה שנפטרה באיבה ממחלת לב. הבית היה מלא תמונות, והיא ציינה שזו היתה ביתה האהובה, ולעיתים הוסיפה שהיא מצטערת שזה לא אני, במקומה. לכך הצטרפה חברת נפש שלה, ש"איבדה" בן במלחמת יום הכיפורים, שגם היא נהגה להסביר לבן שנותר, ש"חבל…", כיון שאמירי שלה, היה יותר טוב, ואחרי מותו, שום דבר לא ינחם אותה, בודאי לא האח העלוב שנותר. וכך ישבו השתיים, בין מספרה לבין קנית בגדים, וספק ביכו ספק חגגו את השכול. חברתה היתה נשואה לאיזה אגרונום נפוח, שככל הניראה בתור פרס ניחומים על בנו הבכור, ייצג את משרד החוץ כמה שנים בלונדון, כדי שהייאוש הנוח, יטיב עם רעיתו המעורערת.

 

את עובד השני מכפר ביל"ו הכרתי ממש רק בגיל הנעורים, כאשר הורשיתי מידי פעם להצטרף ל"גדולים" כלומר חבריה של אחותי הבכורה. עובד היה אף מבוגר ממנה, ומרשים מאד. הוא נקרא עובד ע"ש עובד לדיזי'נסקי השהיד המקורי, בתקווה כניראה שילך בדרכיו. עובד ואחותי "יצאו" כמה זמן כזוג, אך נידמה לי שאחותי לבסוף ניתקה את הקשר, אינני זוכרת מדוע. סבו וסבתו של עובד היו שכנים ממש של סבי וסבתי במושב, שני בתים הצופים ישר לתוך פסל המתים ברחבה המרכזית, והראשונים להגיע לתפוס מקום טוב באזכרות.

אמו של עובד נישאה לא עלינו למזרחי, ועובד הפך ל"מזרחי המקצועי" הראשון שהכרתי, אך למעשה הוא נשכר לשרת את מלחמותיו של אביו נגד האויב האשכנזי, ועל ידי אמו כדי להלחם את המלחמות שלה עם אחיותיה על ירושות ומקום במשפחה. וכך, כבר מילדות עובד נלחם עבור אחרים, והצדיק את שמו. לימים, התגייס לצה"ל, ובחר בחיל הים, והפך כמובן למפקד סט"יל במהלך הקריירה. מאז הצבא, עובד התמסר לתפקידו כבורג מיותר במערכת מיותרת, אך היה גאה בזה, כפי שציווהו שמו וייעודו, להיות בשר תותחים של כל העולם.

לימים הוא גם התחתן עם "המערכת", בחורה בינונית ותפלה, שסיפרה בגאווה איך חיפשה בן זוג ש"חונק ערבים בידיים". אני לא יודעת אם עובד חנק ערבים בידיים, אבל הוא ניסה לעמוד בציפיות, גם שלה. משם, ובדחיפת המפעילה שלה נישא, (מעין חצי פרענקית חצי אשכנזיה עם תסביכים ממותנים, שיכולה להתאים למשפחה מעורבת ומסוכסכת כמו שלו), הגיע להרוורד, למשרת מרצה כלכלה, ומשם ישר לקבר בגיל די צעיר, כניראה לאחר שהשיג את כל המטרות של כל האחרים, כולל בטחון כלכלי לאשתו וליתומים.

רצה הגורל המיסתורי, ועובד נפטר באותו שבוע שבו אחותי נפטרה (שיום הזכרון שלהם יתרחש השבוע). ממש כמוהו, גם אחותי התחתנה עם המערכת,  סדרה של רופאים מפוקפקים מחיל הים שגם הובילו אותה מהר יחסית לקבר. לנוכח מותם בסמיכות תהיתי אם לא היו בעצם "נשמות תאומות" שהופרדו על ידי "דרישות המערכת" . הנטיה הרומנטית שלי הובילה אותי לחשוב כך, ואני מקווה ששני "החילים של כפר ביל"ו" – נופלי חיל הים לדורותיהם – נפגשו לפחות למעלה, כדי לפטפט ולהנות, בעולם הבא, מעל הפסל המגוחך ברחבת טקסי הזכרון של כפר ביל"ו. ואם כן, שלפחות שם הם משוחררים מחיל הים, ומ"טוב למות בעד ארצנו".

 

מנשרים קלו, מאריות גברו….

 

 

 

הלילה חלמתי על חורבן הבית

 

 

 

בלילה חלמתי על חורבן הבית שלישי

הוא לא היה בית

לי

והחורבן לא היה סואן במיוחד

ניראה כמו תחנת רכבת בדרך

 

 חניית ביניים קצרה

ועצובה

שבה איבדת את חיות המחמד

 

נסעתי מהבית המחורבן, אה

המחורב

לנברסקה

כמו כולם

ובדרך עצרנו באירופה, שם נחרב קודם הבית השלישי

להאזין למוסיקה

הם נתנו לי אזניות משוכללות

והאזנתי למוסיקה זכה מתוקה

קלאסית

בדרך לנברסקה

מן החלון ניבטו אלי בניינים חדשים

עם הכיתוב האנגלי

תדמור.TADMOR

תהיתי מי עוד ברכבת יודע שזה רמז

לבני ביתי שנחרב

בונים בתים חדשים

בכל העולם

עד ששוב תבוא שעת רצון

 

 

זה לא ממש שירה, למי שמחפש בנרות אלא "שורות שבורות" הנובעות מחלומיותו של החזון.

 

זה לא בדיוק חלום, הזיה בהקיץ, אחרי ההבנה, שישראל נגמרה ביום שהוסרו הגבלות ההגירה על היהודים-הישראלים באירופה. נקודה למחשבה.

 

עבודה דיגיטאלית שלי

 
 תמונה משפחתית