ארכיון קטגוריה: קטיגוריה

מי מאיים , או מזל שיש אבוטבול

 

 

בחודש האחרון מתנהל קמפיין הלחצה נגד בית המשפט, בעניינו של ד"ר סרוב, שחרף שמו המעניין, לא סרב לקבל שחד מאיש העולם התחתון אבוטבול, בחדר המיון של איכילוב. היום, מצטרף המשפטן זאב סגל, שעוסק בדרך כלל בעניינים שברומו של עולם, לקמפיין לשחרור הרופא מן הדין, באמצעות הטלת אימה על השופטת שדנה בתיק. סגל אינו מסתפק בחריצת הדין אלא מורה לשופטת בדיוק מה עליה לעשות, ובאיזו חלופת ענישה להסתפק, היכן ומתי.

 

שורת הממליצים המתארכת מונה בכירי מערכת הבטחון והחוץ, משום מה, וגם סתם סלבריטאים בלירה וחצי, ניראה שהמשפט הזה מהווה תקדים בקשר לעצמאות מערכת שלטון החוק מול המאפיה, ולכן יש להחמיר עם הרופא למען יראו וייראו, ולרדת לעומק הסיפור שם.

 

הטיעון שמשמיעים הסניגורים הוא תמוה, בלשון המעטה. לפיו, במאוחר מעט, נזכר הרופא הטוב לטעון שהוא פשוט פחד מהעבריין, ולכן נעתר לבקשת קיצור התור, וגם "נאלץ לקחת את הכסף" מה טיב האיום שהיה על סרוב, זאת איננו יודעים, לא סביר שהעבריין אבוטבול היה יורה בו לו אמר סרוב שהוא עסוק. טיעון הפחד המופשט מעלה את השאלה אם יש מקום כלל לחוק הפלילי, שכן כל עבריין פועל מפחד, כולל הפחד שלו להישאר עני למשל.

 

התיק הזה מסמן את רצונם של אישים מסויימים, לשריין לעצמם אליבי בבוא היום, ואין להתיר את ההגנה הזו, הלחץ הבוטה על השופטת, והאיומים המרומזים מכל עבר. אם יש לרופא מה להגיד, קונקרטית, בקשר למסכת היחסים שלו או של רופאים אחרים עם עבריינים או עם בכירים אחרים, יתכבד וישתף את המשטרה והציבור.

בינתיים נוצר הרושם, גם מפרשת ראובן גרוס ("החולה המדומה" למולייר, בגירסא העברית), שמשהו רקוב מאד באיכילוב במיוחד, בקשר החם שנוצר בין עולם תחתון, רופאים "מכובדים", וצמרת המדינה, בעיקר מערכת הבטחון, תחת מנהיגות נהנתנית.  מי שמאויים מכל זה הוא הציבור שלא לקח שוחד, ולא ביצע עבירות, ואם לסרוב יש כאלה חברים, ממה הוא פחד ? יכול היה לבקש מיעקב פרי לשמור עליו מפני אבוטבול הנורא. כל הסיפור נשמע מצוץ מן האצבע. או שמא גם יעקב פרי מאויים מאבוטבול ? ומי עוד ? כדאי שיעמדו בשורה ויספרו לנו קצת מה לעזאזל קורה …

לזאב סגל יש כניראה חברים במקומות הנכונים והלא נכונים, ואולי הוא כותב את הכתבה "תחת איום נורא וכבוש ומשתק", איך עלינו לדעת ? האם צריך לשאול כל אדם היום שמא הוא נמצא "תחת איום נורא ומשתק" ורק לא מגלה לנו את זה ? מצופה מאנשים המציבים עצמם בחזית הציבורית, ועוד בתור שופרי המוסר, לגלות אחריות ומנהיגות ולא להצטרף למסע מפוקפק של "לובי" נגד הפרקליטות, למען רופא שסרח. אפשר לחשוב שהוא עומד לעלות על הגרדום, לכל היותר יקבל כמה חודשים "בפנים" וילמד את הלקח, אולי.

 

את הטענה של "קיבלתי שוחד תחת איום" צריך לעקור באיבה, שכן היא עומדת לעלות ולפרוח כפטריות אחרי הגשם, מצד אנשים שרוצים לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. גם סרחו והתעשרו בפשע, וגם רוצים לקבל סימפטיה ופטור מין האחריות והדין. איזה מזל שיש אבוטבול אחד שאפשר להפיל עליו את הכל.

 

 

לצאת לחופשי

 

 

כמה פעמים ניסיתי, ובצורה לא מוצלחת לטעמי, לרדת לחקר הטעות התדמיתית הנפוצה בקשר לאופיו של המסדר, או הגילדה המשפטית, בקשר ל"מעמד האשה". הציבור, בטעות לדעתי, תופס מסדר זה כמעוז הפמיניזם (יחסית כמובן), משום ריבוי הנשים בתפקידי מפתח, ובכלל משום ריבוי הנשים. ההשוואה שערכתי בין עובדה סטטיסטית זו ובין עובדה דומה במערכת החינוך למשל, אינה "תופסת" בציבור. עדיין ישנה איזו אשליה, המטופחת על ידי התקשורת, שמערכת המשפט מציבה רף גבוה יותר מאשר הממוצע החברתי, בקשר לזכויות נשים ומעמדן.

 

בעניין הזה, אני נאלצת להיזקק לטענה שאי אפשר להוכיח אותה, והיא – שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, וההיפך. כלומר, ישנו פער עצום בין החוויה בתוך המקצוע ובין התדמית, בין מה שהציבור זוכה לדעת ובין מה שבאמת מתרחש בשטח. לא נעים, אבל לשם כך צריך להיזקק גם ל"רכילות", כמו התחקיר שערכה נעמי לויצקי (ב"עליונים"), החושפת פרקטיקות לא ממש נאורות או פמיניסטיות בצמרת המסדר.

 

הדוגמא שכבר פורסמה ברבים, התנהלותו של השופט חשין בקשר לעובדת שלו, שנכנסה להריון ממנו ואף ילדה לו ילדה, היא אינדיקציה לא רעה לכך שבתוך המעגלים הפנימיים ביותר, הזכויות של נשים דומות בהחלט לאלה הנהוגות באוהלי הבדואים, או ברחובות בני ברק, ובקיצור, אותו מצב עגום. שערוריות רבות מטואטאות מתחת לשטיח, ורק רמזים מהן זלגו החוצה לציבור, בפרשות כמו סטרשנוב ואחרות, שבכולן הוטל רפש בנשים בסגנון שלא מבייש את ימי הביניים.

 

כדי להסביר את הפער העצום בין התדמית ובין המציאות העגומה (ככל שהיא מוכרת לי אישית, גם כן) צריך להבין שגם לנשים כניראה, היה או יש אינטרס עדיין לשמר את הצביעות ואת התדמית של שוויון ועוצמה. כמו כן, וזה לדעתי בלבד (ומותר לחלוק) מדובר על "מנטליות" שהיא בבסיסה עדתית, אשכנזית, שבה נשים זוכות לסמלי שוויון, מבלי שהוא מגובה בכוח אמיתי, למעשה, השליטה בהן מתבצעת על ידי ה"סחר" בתדמית של שוויון. זהו טיעון קצת מורכב, ולא אכנס אליו עכשיו. הפרקטיקה הפטריארכליות הסמויה הזו, היא נושא חשוב למחקר, כיון שהיא שונה מאד מנוהגים אחרים המוכרים בדרך כלל. מערכת המשפט, כמו העדה האשכנזית, מקדמת דימוי עצמי וחיצוני של נאורות ושוויון, תוך שימור סמוי של הפטריארכיה בדרכים מעניינות מאד. בד בבד, מתקיים מעין טקס השלכה, פרוייקציה, של המציאות המוכחשת (ה"צל") על קבוצות אחרות, וכך נשמר האיזון הפנימי.

 

מערכת המשפט הישראלית, לפיכך, מייצרת גם סוג מיוחד של מערכות כפולות, אליו התרגלה כניראה מתוקף המציאות הדיפלומטית והבטחונית, וגם לאורך שנות גלות מנוונת. האינטרס הקיומי העליון מחייב שימור פסאדה כלפי "החוץ" (הגויים), ושימור פנימי של ערכי עומק של הקהילה (כמו, מעמד האשה המסורתי, כפי שהוא בדת היהודית כלומר – פוליגמיה, אי שויון, יחס אינסטרומנטלי וכולי). על הרקע הזה אפשר להבין את דבריו של אהרון ברק למשל, שהצידוק לכוחה של המערכת נובע מהפונקציה שלה בשימור המציאות הכפולה, כלומר, היכולת להפר זכויות אדם ומצד שני "לסתום את הפה" למלעיזים מבחוץ. מערכת דומה מתקיימת בקשר לזכויות נשים, שגם הן, במבנה העומק של החברה, עניין של "הגויים" שצריך להראות כאילו, אבל רק כאילו, הוא מתקיים גם אצלנו, פן ילעיזו שהיהודים הם כמו "הערבים הפרימיטיביים" שמתייחסים רע לנשים.

 

ככל שמתרחב הפער בין התדמית ובין המציאות הפנימית, מתרבה החלל למעשים נוראים ומושתקים, בכל התחומים שבהם נדרשת מערכת כפולה של ערכים. כך, גם בתחום מעמד האשה, או עבירות המין, הולך ונוצר פער שחור וגדול המכסה על מציאות חשוכה, אלימה ואפילה, שאף אחד לא יודע מה לעשות איתה. אם יודו ויחשפו – מה יגידו השכנים, והגויים ? אם ימשיכו להכחיש ולכבס, יש חשש שזה יפרוץ בצורה לא מבוקרת (אי שפיטות תפתח פתח להאג…מזהיר ברק…), ולבסוף יש גם גבול לספיגה של הציבור ואפילו המשפטניות המשתתפות בהצגה, שירגישו שהן בסיכון ממש.

 

ככה אנחנו מגיעים לפרשות "צומת" כמו קצב. כל הצביעות של שלושים שנה אחרונות מתנקזת לסיפור הזה, המעורר את כל הרפלקסים הנוירוטים שבין "מה יגידו", "מה באמת", ההשלכות הבין עדתיות, וכולי. במצבים שבהם נחשף הפער העצום בין המלל החיצוני של מערכת המשפט ובין מערכות הכוח האמיתיות שלו, נחשף גם הקרב האמיתי על הפטריארכיה והשליטה. יש המבקשים לצמצם את הפער בחזרה לטובת הערכים הפנימיים ולעזאזל התדמית, ויש המבקשים לנצל ההזדמנות לאכוף באמת באמת, ולא כאילו, את החקיקה שמטרתה המקורית היתה רק קריצה. זהו אחד מן המצבים הללו. לא רק בתחום זכויות האדם שברק נתלה בו בנואשות, אלא גם בקשר לזכויות נשים.

 

במצב הזה, הופכות המילים לפתע לגוף. בייניש היא אשה פתאום, ולא "כבוד בית המשפט", לטוב ולרע. תוקפיה משתמשים בזה נגדה, והיא נאחזת בזה כדי לגייס תמיכה. אבל גם קודם היא היתה גוף, ואיפה זה היה לפני כן ?אני מתבוננת במחזה מבחוץ כבר, ורואה את הנפשות הפועלות בתיק הזה, בהשוואה להתנהלות הפרטית שלהם, ומה שהם יודעים ולא יודעים.  החלק החיובי בתהליך הוא קריעת מסיכות, שטרם נשלמה, זה תמיד עדיף על צביעות ומערכות כפולות. אני מרגישה כמו מי שנחלץ מכלא פטריארכלי בעל קירות שקופים, שעטוף כולו בשקר.

 

 

הרלוונטיות איפה

 

 

אתר "העוקץ" מעדכן על כנס אקדמי בנושא פסיכולוגיה וסוציולוגיה, "שיח טיפולי" על אי שוויון וגבולות לאומיים בחברה הישראלית. כל זה – סביב התימה והמודל של "טראומה" כתחולתה על יחידים וקבוצות בחברה הישראלית. לכאורה נושא מעניין ורלוונטי, אך עיון ברשימת הדוברים וכותרות ההרצאות מעקר מעט את ההתלהבות. חסרה לי מאד התייחסות שיטתית ותימטית לטראומה מינית, בין כל הנושאים שעלו (ההתנתקות, פלשתינאים, קסאמים ופער "עדתי"), במיוחד יש צרימה לנוכח הכותרת המדברת על אי שוויון. קשה לדבר על אי שוויון בישראל, בהקשר הלאומי, מבלי להתייחס למעמד האשה בחברה הישראלית ובעיקר בהקשר ל"סכסוך". פיתוחים חשובים במיוחד בצד החברתי של טראומה התרחשו על ידי התנועה הפמיניסטית שהעלתה למודעות את האלימות המינית נגד נשים וילדות (וילדים, וגם גברים כמובן). קשה לפתוח היום ספר על טראומה מבלי שתרומה זו תוזכר כך או אחרת.

 

הכנס מתרחש על רקע כותרות היום בפרשת קצב  –  כאשר ניראה שסביב הטראומה המינית הזו, הולכת ונבנית דראמה שתכניס את כולנו לטראומה לאומית, והיא "פרשת קצב" כפיגוע פוליטי שטרם סיים את תפקידו. ראוי אולי לכנס פרק ב', ולייחד אותו לאי שויון, גבולות לאומיים ומגדר" או משהו כזה.

 

 

————————————————-

 

פרשה נוספת שהציצה מבין כותרות השבוע היא דליה גנגר-גלעד שרון, אם מדברים על הדחקות טראומתיות וזכרון משובש. התהיה על הדחיה האינסופית של מאסר עמרי שרון כבר התפוגגה ברעש הפרשיות החדשות, אך היא תלויה על צואר המערכת המשפטית ואכיפת החוק, כמו כדור ברזל עבה.

שוב אותו מזוז שוב אותו ערפל, ושוב מיסמוסים המותירים טעם של קנוניות. גרושתו של אריה גנגר, איש אמונו של שרון, מגלה שגלעד שרון קיבל כמעט שני מיליון דולר עבור השקעה של עשרים אלף דולר בעסקת נדל"ן בקנדה. התרגלנו אמנם לסכומים האלה בשנים האחרונות, אך אני עדיין מן הדור הישן, ומתקשה אפילו לדמיין סכום בן שבע ספרות בדולרים, בפרט כאשר מדובר באיש ציבור שאמור היה להשקיע ימים כלילות בשליחותו. שרון הכורע תחת המשמנים, עם רעייתו הגיגנטית, סיפורי ה"אחות" המתה וכל השובל המעופש הזה, כל אלה מגיעים כבר למימדים מקראיים ממש. למעשה, נזכרים שמזוז הוא מינוי של הימים ההם, ויתכן שהוא פשוט צריך ללכת, ביחד עם שרידי קורי העכביש של אותה חונטה.

לא מדובר באיתרוג ההתנתקות, לדעתי, בזה לא העניין (אם כי התבטאויות של אנשי שמאל יוצרות את הרושם של מעשה מכוון, כלומר, השגת הישגים פוליטיים, כמו נסיגה משטחים, על ידי תפיסת הביצים של פוליטיקאים בעמדות מפתח), אך לדעתי, עם כל חיבתי לקונספירציות, זה לא גלעין המקרה. שרון הוא קייז שגדול אפילו ממדינת ישראל, ובטח שכתב אישום, כן או לא, מפרקליטות המדינה, לא היה מאלץ אותו להתנתק מחבל עזה. זה אולי ניראה כך, אבל הוא כניראה פשוט קיבל כסף, והרבה, כדי לבצע כל מיני מהלכים שנקבעו במקומות יותר חשובים מרחוב צלאח א דין.

—————————————–

 

 

 

פדופילים – חקיקה מסוכנת ! או – שלי יחימוביץ צודקת !!

 

הצעת חוק גרועה עברה היום בשקט בשקט בכנסת ישראל, תחת חסות פופוליסטית של הגנה מפני פדופילים.

"הארץ" מדווח שההצעה עברה בתמיכת הקואליציה בהתנגדות של שלי יחימוביץ.

הצעת החוק תאפשר לבתי המשפט לחייב נאשמים בפדופיליה לעבור "סירוס כימי" כחלופה למאסר, וכן יוקם מאגר שמי של פדופילים מורשעים, הפתוח לעיון הציבור ובו יכללו כל פרטי הפדופיל, לרבות כתובתו ותמונתו.

 

זוהי הצעה גרועה מאד ומסוכנת, שהתרעתי עליה כבר בשנת 2002 במאמר בבטאון לשכת עורכי הדין "משפט נוסף", (1). המאמר אכן צוטט בהסכמה על ידי השופטת בייניש בערעור פלילי ולאחר מכן בסדרה של פסקי דין נמוכים יותר. כתבתי בדיוק את הצפי של החקיקה הזו, כלומר שיוצע סירוס כימי על יסוד מדיקליזציה של עבירת המין החמורה, ובכך תיסלל הדרך להפרה חמורה ביותר של זכויות האדם, לצד הקלה מוסרית באחריותו של הפדופיל (כביכול זו "מחלה" ולא בחירה בהתנהגות פוגעת).

 

ניתחתי את הדילמה והצעתי פתרונות, אך גם ציינתי שיש להניח שזה הפתרון שיתקבל בהינתן המילכוד בו נתונים הארגונים הפועלים בנושא הזה. מה שחשוב עוד יותר הוא שעלות הטיפול תיפול על הקופה הציבורית על חשבון הטיפול בנפגעים כמובן. טיפול זה ילך הישר לכיסם של בעלי עניין שדחפו את החקיקה הזו מזה עשר שנים, נציגים של חברות תרופות וכיוצב'.

 

מאמר מפורט בדיוק בנושא הזה העברתי לפירסום, לפי בקשת אגף בריאות הנפש של משרד הבריאות. אינני יודעת אם פורסם או לא (זה בטאון פנימי שאף אחד לא טרח לשלוח לי אי פעם), מכל מקום אשמח להעמיד את המאמר לרשות שלי יחימוביץ או כל גורם המתנגד לחקיקה הזו.

 

קשה לחשוד בי שטובת נפגעי עבירות המין אינה לנגד עיני. אך האמת, עובדים עלינו, הסירוס הכימי יכול לכל היותר להיות מוצע לעבריין, על חשבונו, ומרצונו ללא קשר לחלופות מאסר וענישה. זהו צעד מסוכן מאד לזכויות האדם בישראל, וספק אם הוא יגן אפילו על ילד אחד מתקיפות של עברייני מין.

 

אני מהטובים

ציונאצי בהכשרה

 

שיחת טלפון עם גבר ישראלי מחזירה אותי לקרקע המציאות, רגביה השרופים והמצמיתים.

 

-"אתה דפוק לגמרי" אני אומרת לו.

-"למה דפוק ? את לא מכירה אותי בכלל."

-"דפוק תרבותית, זה לא אישי, אתה שפוט של הצבא ושונא נשים. אולי במקום לרוץ ולהרוג כל כך הרבה תטפל בחיים שלך, תתחתן או משהו, תשמור על אשתך והילד. זה מספיק."

-"אני מקווה להגיע לזה, אבל אני חושב שצריך לתרום לכולם, אני מגן על כולם."

-"אתה בינתיים השארת אותי, אשה עם ילד, בלי בית על מזוודות, בגלל המילואים שלך…זה מאד אופייני. היית צריך לפנות את הבית, ולא עשית את זה כי עשית כיף במילואים עם החבר'ה."

-"מישהו צריך לשמור…"

-"אתה הולך למילואים כי זה כיף, ככה אמרת בעצמך."

-" כן, אני משתדל להנות, פוגשים את החבר'ה, אבל בסך הכל זה מתוך חובה להגן. אנשים לא מבינים, אנשים כמוך, מה עוברים בצבא, איזה דברים, זה באמת עושה שריטות."

-"אז אל תלך. אתה רוצה ללכת."

-"אין ברירה. יש ערבים. אני שונא ערבים."

-" אבל איך זה קשור. הרי כל החברים שלך, ברגע שהם יכולים נוסעים לכל העולם לחפש מלחמות, מקולומביה, דרך אפריקה ועד בורמה. לא יכולים בלי זה. תודה, תודה שזה מדליק אותך, אתכם. כמו האדם הקדמון, או שבטים של לוחמים שרוקדים ריקודי מלחמה. אין לזה קשר לשום דבר, אם לא היה ערבים הייתם ממציאים אותם. תשמע אתה פשוט לא הטיפוס שלי. אני מחפשת מישהו רגיש, דפ"ר מבחינתך, נחנח."

-"היה לנו אחד כזה בצבא, הרגנו אותו, ושתינו את הדם שלו בטקס מלחמה…"

-"אהה, לפחות יש לך חוש הומור…"

-טוב, אז אם את לא רוצה אותי, יש לך אולי חברה ?"

-"דוקא כן, אחת שמחפשת רק זיון, כמו שאתה רוצה."

-"מדליק, איך היא ניראית ?"

-"מה אתה רוצה את היקף החזה ?"

-"כללית, גובה, צורה…"

-"תשמע יש לי רעיון יותר טוב. יש בגן של הבן שלי אמא אחת שעבדה בתור שפחת מין, היא יובאה לכאן בתור קטינה ממולדביה, ולפעמים כשהיא צריכה קצת דמי כיס, היא מרביצה אחד מהצד…רזה, חתיכה, רוצה ?"

"כן, נשמע טוב"

-" נו אז אם אתה כבר בעניין הזה, צא לסיבוב עם המכונית, יש בצומת בטח איזה זונה, צעירה ונואשת, חמישים ש"ח ויש לך סידור. "

-"אמ, לא יודע."

-"למה ? זה מדליק לא ? "

"אל תהפכי אותי לכזה. אני מהטובים. אני רוצה להתחתן דוקא. אבל אין מישהי מתאימה. אני מחפש  שהיא תהיה גם עם קריירה וגם זרוקה, כמוני, אוהבת לטייל."

"זה כל מה שאתה מחפש ? יש בטח מיליון כאלה. השאלה אם היא כזו קרייריסטית,זרוקה וגם ניראית כמו מולדבית בת עשר, למה שהיא תסתכל עליך ?"

"כי אני מהטובים."

-"במה זה מתבטא ?"

-"אני לא נוסע לאמן סוחרי סמים, אני לא מרגל, אני בחור טוב, סיירת צנחנים, מהנדס…"

-"אה. מהטובים, טובים למי ?. מה עם העבודה, עברת למעביד החדש שמסכים לתת לך ג'יפ ?"
-"אני בדרך לעבור, מעביד גרמני. מבין עניין. ניהול כמו שצריך."

-"זה טוב לעבוד עבור נאצילאך, עדיף מאשר יהודים."

-את צוחקת עלי ?"

,"מה פתאום".

 

 

מפגשים עם הכזבאללה

 

בעקבות הנושאים הכלולים בבלוג הזה פונים אלי כל מיני אנשים, חלקם מוזרים וחלקם מפחידים אפילו. זה חלק מהסיכון שאני מייצרת בטיפול בנושאים מתחום אזור הדמדומים.

 

בין הפונים ויוצרי הקשר היו גם כמה מהימין המוזר, הראשון בהם, נקרא לו שימי, הוא חבר ב"פורום המשפטנים למען ארץ ישראל", גוף ההולך והופך לפעיל יותר ונזכר גם בתקשורת מידי פעם. הבחור התעניין בכל מיני קונספירציות בקשר לתוכניות שטיפת מוח המתבצעות במערכת הבטחון. אקצר את מהלך החילופין איתו, לכך שהוא הונה אותי תוך שימוש במניפולציה זולה. בהתחלה פנה בשם אחותו, כביכול, שנפלה קורבן להתעללות מינית קשה, אחרי כן התברר ש"אין לו אחות", באמת, ושפנייתו נעשית לטובתו ובשמו של יגאל עמיר. בהכנת עתירה כלשהי לשיפור תנאי מאסרו, שרבב אותו נאמן ארץ ישראל גם חומרים שקיבל ממני על השאה ושטיפת מוח (חומרים עיוניים, כלומר מאמרים וספרים אמריקאיים). כל זה, כניראה, כדי לחסוך בתשלום וגם להרגיש סבבה שמגייסים סיוע ליגאל עמיר ממישהו שלא היה מסכים כניראה. זה כניראה מדרכו של הימין המתנחלי להונות ולהתייחס לאחרים כאל עובדים תאילנדים.

 

לימים, יצר איתי קשר אדם שנקרא לו "מיקי", הפעיל ברשת בעניינים מוזרים, והוא החל במסע שכנוע ושתדלנות עבור ידיד שלו, מפורסם קצת יותר, בשם אורי מילשטיין. חשוב לציין, וזה התקשר לי בדיעבד, שמילשטיין הואשם באופן כללי במעין תמיכה ברצח רבין, משום שסיפרו הביקורתי על רבין נמצא בין חפציו של עמיר ביום שנעצר אחרי הרצח.

טקס התחמנות חזר על עצמו גם כאן, כאשר מילשטיין אכן נפגש איתי אך הקליט את השיחה והפיץ אותה בקרב חוג המתנחלים שלו, כמוצא שלל רב. אמנם לפי החוק היבש מותר לו  כניראה להקליט שיחה שבה הוא משתתף, בהקלטת סתר, אך ההפצה והאופן שבו זה נעשה מריחים מהפרת חוק הגנת הפרטיות. מילשטיין רדוף כולו בענייני רבין, והמחתרות, ומנהל אורח חשיבה המזכיר במקצת את הפורום למען ארץ ישראל, מעין ארגון נוער מחתרתי או משהו כזה, שמיישם כלפי כל מי ש"מבחוץ" נוהל של תחבולות ומלחמה.

אותו מיקי, המשיך לתקופת מה לשלוח לי אימיילים רווי מיסתורין, שחלקם נחתמים בפאתוס "ידידך המדוכא" והאחרים מסבירים לי שאין לו "זמן לדגי רקק" (הכוונה אלי), ועוד כל מיני מניפולציות מוזרות. המשותף לשלושת הימנים המוזרים הוא השימוש במניפולציות שיש בהן חומרים מיתיים, תנ"כיים או דתיים אחרים. משהו שמזכיר בעצם את יגאל עמיר והרצח ההזוי של רבין.

 

אני מזכירה את כל זה רק בגלל החקירות הפליליות של אולמרט, והדילמה…הדילמה בקשר למעין קואליציה שנוצרת בין השמאל לבין הנאמנים הללו, להפיל את הממשלה שלו מטעמים שונים (ומוצדקים, ללא ספק). מישהו באינטרנט כתב שזה דומה להיפכה באיראן, חבירת כוחות השמאל לימין ההזוי, נגד המושחתים של המרכז (השאח).

 

הבעיה שאני רואה בכל המצב הנוראי הזה שייכת יותר לתחום הקליני. קבוצות שונות בציבוריות ובממסד הישראלי (והיהודי) לוקות בפרקטיקות כיתתיות מסוכנות, שמבצעות חיפצון קטלני למי שעומד בדרכן, חיפצון שמתיר את הדם, או שהופך כל אדם לשבוי ולקורבן כשר ל"הפעלה" מניפולטיבית ונצלנית. כפי שלימדנו הניסיון האיראני, פחות חשוב המסר הגלוי והאידיאולוגי (ערכי) של קבוצה, לעומת הפרקטיקות שלה נגד מתנגדים או נגד קבוצות מוחלשות. פריצת הדרך צריכה לבוא בדחייה מוחלטת וחד משמעית, מכל שדרות הציבור לתרבות המחתרות, חסמב"ה, וכיתתיות אלימה באשר היא, גם כאשר זה בקבוצה "שלך".

 

אני עוברת עכשיו לגליל, ובדיוק בזמן שעברתי ראיתי שאורי מילשטיין מרצה במתנ"ס האזורי…זה קצת הדאיג אותי – ברמה הסימבולית – ש"מורשת רבין" הזו, שאליה נקלענו כולנו, תמשיך לרדוף אותי גם שם. לכן, אני מחליטה להוריד את הנושא מסדר היום בינתיים, ומבקשת מכל הג'יימס בונדים, וכתות המלחמה הטמפלריות, מימין ומשמאל, לצאת לי מהוריד.

הערת ביניים, זליכה, טורבינות ויגאל עמיר

 

 

בין לבין, אני מרפרפת על הכותרות בעניין ירון זליכה ומשפשפת עיניים בתמהון. אינני יודעת אם הוא צדיק או רשע גמור, אך אין ספק שה"טיפול" שהוא זוכה לו, מלמד יותר מכל על המערכות הציבוריות שלנו והאלימות הטבועה בהן. מדובר בנושא משרה בכירה למדי באחד המשרדים המיוחסים, אשר טוען שנתקל בשחיתות במכרז או משהו כזה. סביר להניח, כפי שטוענים מתנגדיו, שאין זו השחיתות הראשונה שהוא רואה בימי חלדו, ובכל זאת החליט לצאת על זו (בגלל שמדובר בראש הממשלה ?) למסע. זכותו, גם אם הסיבה לכך היא זהותו של החשוד העיקרי, למעשה זו סיבה טובה.

 

לפני שנה בערך ניהלתי שיחת חצר עם אחת האמהות מהגן, דיברנו על השחיתות, וירון זליכה היה אז בחיתוליו כלוחם בשחיתות. היא הזכירה אותו כאות לכך ש"לא הכל שחור". (בתגובה לחוות דעתי הפסימית), ואני הוספתי "בואי ניראה מה יקרה לו". האמת, קיוויתי שאני מגזימה, אך הנה ימים באים, ויתכן שזליכה ימצא עצמו במצב מאד לא נוח מבחינת הקריירה שלו. מבחינה מסויימת, הפרשה הזו מקלה עלי אישית, שכן במקום כלשהו קיננה בי תחושה שלא עשיתי די, במקרים שאני התרעתי עליהם, להלחם ולנצח. מסתבר שאי אפשר, ואני בטח לא זליכה, לא מבחינת דרגתו, ולא אופי המאבק. זהו סימן רע מאד שירתיע אחרים, ומצד שני, אולי כך תחסך עוגמת נפש והשחתה של חיים שלמים (כמו של הח"מ) על מלחמות דון קיחוט. במקרה של זליכה מצאנו את כל השיטות שבדרך כלל לא שומעים עליהן. היה מי שקבע שהוא "מופרע ומוזר", והיה מי שמצא צורך לפתע לקצר את הסכם התעסוקה שלו, כאילו "בלי קשר". טוב שהמנהגים האלה נחשפים בריש גלי, ומגלים משהו על האלימות הטבועה במערכת הציבורית.

 

————————–

במקביל, הארץ מפרסם המשך לביוב המתגלה מחצרות חברת החשמל. ריח רע מאד עולה מסיפורי הטורבינות, דן כהן, ובכלל ההתנהלות הכוחנית והמושחתת מן היסוד של הגוף הזה. אני ערה לכך שההתנפלות כרגע בשם טוהר המידות אין לה דבר עם מוסר, אלא בעלי עניין בהפרטה או ברכישה כניראה החליטו לצאת במלחמה על דעת הקהל נגד החברה הציבורית. מכל מקום זו הזדמנות להציץ למקום הזה, ולפעור פה.

לפני כמה ימים נקפה אותי רוח לצות, והכנסתי טוקבק בידיעה על הקמפיין לשחרר את יגאל עמיר. כתבתי שבסוף יתברר שרצח רבין היה על רקע עסקי, וכל הקומבינות מסביב, ה"פרופלורים" הנאומים עם צלבי קרס, ארגוני "אייל" למיניהם ושמפניות, תיאוריות קונספירציה והזרעות מלאכותיות מן הכלא, כל אלה הם מסך עשן. והנה, למקרא הכתבה על חברת החשמל והטורבינות, על המספרים שרצים שם ועל "קרטל" המפחיד הזה של חברות תשתית מאירופה, לא מן הנמנע שההחלטה של רבין לייצר טורבינות בישראל, קיצרה את חייו. 🙂 גם הסכם אוסלו מקבל משמעויות כלכליות לפתע,  משעשע ? אולי לא.

 

ככל שאני מתקדמת בשנות חיי, למדתי שמאחורי כל סערת רוחות אידיאולוגית, כדאי לחפש את הקופון, אפשר גם לחפש את האשה (כמו שמציעים הצרפתים) אבל גם היא בדרך כלל חלק מהקופון.

 

 

 

 

כמה קל להשיג סודות צבאיים ועבדים

 

סוד צבאי – כנסו כנסו

 

 

לפני חודשיים בערך נגררתי על ידי חבר לפרסם את עצמי – כמתרגמת משפטית – באתר אינטרנט בינלאומי המאגד בתוכו מאגר מידע אדיר של נותני שירותים ונותני עבודה. זהו רעיון מעולה באופן כללי, אם הוא נעשה כמו שצריך, בכל ענף מקצועי שיש בו צד בינלאומי. אני לא מן הנשבעים באינטרנט ככלי לשיווק או חיפוש עבודה (מאמינה יותר ב"מפה לאוזן" וקשרים אישיים), אך נעתרתי, אחרי הכל, נגזלו ממני חמש דקות בלבד למלא את טופס ה"דף האישי". מאז קיבלתי כמה הצעות עבודה דרך האתר הזה, מאף אחת מהן לא יצא כסף, אלא טירחה בלבד, כפי שחשבתי מראש. אך היו שני אירועים מעניינים.

 

לפני כמה ימים קיבלתי הצעה לתרגם כמה מסמכים ארוכים, בתעריף סביר. המציעים, חברת תרגום אמריקאית, שלחו לי מחצית מן החומר שעלי יהיה לתרגם מעברית לאנגלית, כדי לבחון את ההתאמה המקצועית שלי. לתדהמתי, כותרת המסמך היתה  "מסווג" ואחריה ההזהרה הרגילה של צה"ל לגבי מסמכים סודיים שיש להעביר מייד למשטרה או לצבא, לא לקרוא, לא לצלם ולא למכור לסעודים עשירים ויפי תאר.

 

מסמך זה הינו רכוש צה"ל. אין לעשות בו כל שימוש ללא אישור בכתב מגורמי מערכת הביטחון. כל המוסר מסמך זה, כולו או מקצתו לידיעת אנשים שאינם מוסמכים לכך, עובר על חוקי המדינה. כל המוצא מסמך זה נדרש למוסרו לתחנה הקרובה של משטרת ישראל או המשטרה הצבאית.

 

המשכתי לעיין במסמך, שרובו סתום להדיוטות בתחום הצבאי המסוים, אך יש להניח שאינו סתום כלל למי שמבין בזה, והוא נחזה לחשוב מאד. אני גם משערת שכמוני קיבלו את המסמך לדוגמא מתרגמים אחרים שפרסמו את עצמם ברשת האינטרנט כישראלים, אך יכולים להיות באותה מידה תושבי טהרן או דמשק. אני לא סבורה שזהו מסמך שנמסך על ידי צה"ל לסוכנות אמריקאית כדין, אלה נוהגים להעסיק מתרגמי בית מסווגים, אלא ככל הניראה "מכירה" שגרתית של טכנולוגיה לאומית לתאגיד אמריקאי. 

 

בעוד טלי פחימה מבלה תחת טלפי השב"כ בגלל תרגום של מסמך מעברית לעברית למי שדובר עברית בעצמו, מעביר משרד הבטחון את מכמניו לכל דכפין.

 

מאגרי המידע שלכם נמצאים כרגע בבומביי 

 

אירוע אחר, ותמוה לא פחות הגיע גם הוא מאותו אתר. הפונה-מציע היה לפי דבריו סוכנות תרגום שמרכזה בהודו, והיא זקוקה להתחייבות ארוכת טווח לתרגם אלפי מסמכים רשמיים ישראלים, כלומר, תעודות רשמיות, לאנגלית.

ביקשתי "דוגמית", כדי לתת הצעת מחיר, וקיבלתי מסמך הנחזה כתעודת יושר שהונפקה בארץ לפלוני, יליד רוסיה, נוצרי, שהוא אזרח ישראל. המזמין טען ששאר החומר זהה. עיון קצר בתעודת היושר עורר אצלי ספקות בקשר לאותנטיות שלה, בגלל סיבות שונות, והעברתי את התרשמותי למזמין. מאז לא שמעתי ממנו.

כאן השאלה היא אחרת, ונוגעת לפרטיות של מידע אישי ורגיש. היתה לי תחושה שמדובר בעבודה שאינה פרטית, אלא העברה של מאגר מידע שלם, אולי לא בדיוק "כשר" לידי סוכנות תרגום זרה, זולה במיוחד (אאוטסורסינג להודו), וכמובן, הסוכנות זקוקה לישראלים בסופו של דבר כדי לבצע את העבודה. לא רק שיש כאן קיפוח של העובדים הישראלים, והדבר חמור אם מדובר במכרז ממשלתי או ציבורי לדעתי, (סירסור וקיבלון בעובדים ישראלים כאילו היו פועלים סינים)  אלא ,לטעמי חשד לעבירה פלילית והפרת פרטיות של מאגרי מידע או חמור מכך.

 שוב, גם במקרה הזה, אני יכולתי להיות כל אחד, ולאו דוקא ישראלית.

 

עבדות בע"מ

 

התופעה הזו של "מכירת עובדי ישראל" בנזיד עדשים קיימת בענפים נוספים ומטרידים יותר מאשר תרגום. כך למשל, מפיצה חברה כלשהי שעיקר עיסוקה הוא טלמרקטינג, הצעות עבודה מפתות (מהבית) לעורכי דין ומשפטנים דוברי אנגלית. הרמתי טלפון, והתברר לי שמדובר בסניף של חברה אמריקאית, הנותנת שירותים משפטיים לעורכי דין באמריקה, כגון "גילוי מסמכים" והכנת תיקים. הם גילו שבישראל שיעור גדול של משפטנים טובים ודוברי אנגלית, ששכרם מגוחך לעומת השכר לעבודה מקבילה בארצות הברית. למעשה מאגר המובטלים בישראל כולל כוח אדם מעולה, בעל הכשרה טובה מאד, ולמה לא לנצל ? את עבודת הסרסרות ביצע חריידי צעיר עם מבטא של ברוקלין שהתייחס ל"מצרך" הזה כמו לכל מוצר שהוא קונה-מוכר בין שתי היבשות. אנשים, מוצרים, אותו דבר.

 עכשיו מבינים אולי אספקט כלכלי נוסף של הרס מקצוע עריכת הדין בישראל על ידי המכללות. איך לא חשבנו…צריך עבדים, ויש מי שמרוויח מניוד עבודה לא מוגנת ומפערי השכר של אחיהם היהודים. מוח יהודי מורעב, שווה הרבה כסף.

גחלת לאודים מוצלים…

 

 

עוד על ניסויים בבני אדם

 

"הארץ" – הקונגו צייטונג לענייננו – מקדיש היום בבוקר את מאמר המערכת שלו לניסוים בחיסון נגד גחלת (אנתרקס) ואף מעז לנקוב בשם "שפרמן", באותו הקשר, אם כי נמנע מלהצביע עליו כאחראי או יש לאמר אשם בפרשה זו (ואחרות, גרועות ממנה). אני מבינה את שוקן, וכל אחד אחר שמפחד להסתבך עם כנופיה החמושה בשקיקי נבגים עלומים, ומסוגלת לבצע התנקשות מושלמת בלי להותיר סימנים.

 

מגיפת ליסטריה בקפיטריה   ? רק תסריט אחד אפשרי מני רבים.

 

שוקן תפס כיוון קצת יותר אמיץ בנושא מאז שקיבל רוח גבית מהשותף הגרמני, אחרי הכל יהודי צריך הגנה כאשר הוא נלחם בכנופיות, ומה טוב יותר מגרמנים שכבר התנסו בתחום זה. הארץ הוביל קו מטופש ועיוור הסוגד לקומפלקס הרפואי-בטחוני במשך עשרים שנה, ורק לאחרונה החל להשמיע קולות ביקורתיים, ועל כך נברך בכל מקרה.

 

כדאי רק להזכיר לשוקן שגרמניה מתעניינת בפשעי האמריקאים (שגנבו להם את הפטנט, ניסויים על יהודים) לא מתוך חיבה מאוחרת לעמישראל, אלא במאבק על האחוזים בתאגידים.

הפרענקים טועים, שוב

 

בשנתיים האחרונות נשמעים הרבה קולות מזרחים, כולל בטוקבקים, כאילו הבעיה של הניסויים בבני אדם שמבוצעים בהמוניהם בישראל לטובת תאגידים צבאיים-מסחריים אמריקאיים, היא בעצם בעיה עדתית. שוב האש"חים, או הכוזרו-נאצים מתעללים בילדי תימן. יש בזה שמץ קטן של אמת, מאחר שהגזענות היא חלק אינטגרלי באידיאולוגיה שמניעה את המכונה הכלכלית האדירה הזו. עם זאת, הטעות מתגלה במלוא טפשותה עכשיו, ותתגלה עוד יותר בהמשך, כאשר יתברר שהניסויים שבוצעו על "אשכנזים"  גרועים יותר, ונפוצים לא פחות, מאשר על מזרחים. למעשה, ככל שמדובר בניסויים הנוגעים למערך ההגנה, יש להניח שהגזענות תפעל לרעת האשכנזים. מי שמחפש חיסון, יעדיף לבחון אותו על בני קבוצתו שלו, למען הזהירות.

כמו כן, חשוב עוד יותר לזכור, את מה שכווולללם,כולל הקונגו צייטונג, מעדיפים לשכוח. בסולם הגזענות, הקטיגוריה "יהודי" (אינה נחלקת לעדות) נמצאת גבוה בתוך הרדאר ממילא. הגזענות העדתית משמשת כרציונאליזציה, או פסיכולוגיזציה, כדי לאפשר למתווכים, מן הסוג של שפרמן ושיבא ודומיהם, להזדהות עם ה"עבודה" שהם מבצעים עבור אדוניהם הגזענים והאנטישמים. האשליה שלהם, שהיותם לבנים ובלונדינים ומדברים אנגלית, הופכת אותם למשהו שונה מיהודי, היא נלעגת במיוחד.

קסטנר,  אם תרצו, דפק קודם כל אשכנזים  (הביטוי פרענקים נועד להדגיש את נלעגות הביטוי אש"חים).

 

(חלק 2 – העוסק במערכת המשפט, מועבר לפוסט אחר, ואליו אעביר גם את הטוקבקים הרלוונטיים, יותר מידי נושאים בפוסט אחד, סליחה)

חוק קק"ל או ק.ק.ק

 

 

הסיפור של קק"ל והימנותא לא חדש, ולא ברור על מה קמה הצעקה, למעשה זהו "יישור קו" לתיקון החלטת היועמ"ש להחיל על קק"ל את ההנחיות שנקבעו לגבי הסוכנות, כלומר החזרת המצב לקדמותו – כפי שהיה במשך רוב שנות קיום המדינה. האכזבה נובעת כניראה מחוסר הנכונות של ישראל לצעוד קדימה (חרף שמה של מפלגת השלטון, וכפי שהיה עם "(אין) שינוי" ועוד הבטחות וססמאות ריקות).

 

חוקי הקרקעות בישראל מיישמים בלשון מודרנית את הלכות גר תושב, ובמקרה הטוב הפלשתינאים נכנסים לקטיגוריה הזו (ולא ל"שבעת העממים" או "עמלק" כפי שטוענים חלק מהימנים). האייטם היחיד בחדשה הזו, לטעמי, הוא עמי איילון שהצטרף לחקיקה הזו, כך ששלמותיו הנאורות נשרו (למי שהיה צריך את זה).

 

הבעיה של ישראל מתבררת מיום ליום כבעיה של PTSD חריפה, המתבטאת בטשטוש והחלפת זהויות. המערכת המשפטית היא תמונה לא ראה של הבעיה, כאשר היא מנסה להחזיק ביחד את שלל ה"אלטר" (מונח מקצועי לתיאור חלק אישיות אחד מתוך ריבוי האישיות הנוצרות כתוצאה מטראומה). יהודית, דתית, דמוקרטית, לאומית, שואתית…הכל נכנס שם, ואי אפשר לחזות מראש איזה אלטר יזנק הרגע מן הקופסא הרותחת. זה תלוי בעיקר במידת האיום שחש הקולקטיב ואיזה אישיות הוא מזניק החוצה להתמודד עם האיום הקיומי (כל איום הוא קיומי, כמובן).

 

אני התחלתי להרגיש הבנה חלקית של הבעיה רק השנה, לאחר הביקור באירופה (ביקרתי קודם באירופה אבל לא ליותר מכמה ימים, כך שלא חשתי את המקום). אירופה מזמנת מבחינה חושית ממש את החוויה של "גזע" ומכאן גזענות, כדרך חיים נטולת גנאי. למעשה, החלוקה הלאומית באירופה היא ככל הנראה תעתיק שבטי-גזעי, ולפחות בחלק שהייתי בו יש הומוגניות על בסיס גזע, חוויה שונה לחלוטין מארצות הברית או קנדה. לכן, באירופה הגשתי בפעם הראשונה את גלעין הזהות היהודית שלי כמצב גזעי, כלומר, משהו הנמצא בגוף, אסנציאלי, וחסר צורך בהגדרה.

 

עקב התחושה הזו הבנתי טוב יותר את הנאציזם כתופעה אירופאית, וגם את צמיחת הציונות (הגזענית במהותה) כהמשך ישיר של החוויה האירופאית. יצאתי גם סלחנית מעט יותר לאימפריה שמעבר לים, שחרף מגרעותיה, אכן נולדה מתוך מרי  נגד רעיון הגזע-שבט, ואף ישמה אותו חלקית (לגבי העולם ה"לבן" לפחות, שכן הויתור על הייחוד הגזעי-שבטי האירופאי הוביל כניראה לריכוז איבה גזעית לשחורים או לאדומי העור). החזון האמריקאי, לפחות כפי שנוסח, הוליד חוויה חדשה וטרנס-גזעית. נידמה לי שעל הרקע הזה אני מבינה יותר טוב גם את הפלטפורמה ההזויה של הדיסקינים, המבקשים לחקות את החוויה האמריקאית ולהעתיק אותה לאזורנו, כלומר ליצור זהות ישראלית לאומית, שבה יש הכלה על בסיס אינטגרציה של גזעים אחרים (נאמר ערבים, לצורך העניין) על בסיס "אורח חיים" משותף, כלומר מחיקה, לצד שמירה אגרסיבית מאד על אותו אורח חיים מול מתקפות תרבויות חיצוניות, כמו "קומוניזם" או "האסלמופשיזם" ו"הטרור" או ווט נוט. לכן גם נעשה ניסיון להגדיר את הזהות הלאומית באופן דומה לאמריקאים, ולהפוך את היהדות למעין אורנמנט נטול תוכן, או תוספת מיתית לקפיטליזם, כגון ההצעות לסגירת קניונים בשבת. לא למותר לציין, שהנסיון הזה הוא גרוע מאד.

בתוך המטריצה הזו, ישנם המאבקים הרגילים על זהות בין הזרמים השונים של היהדות, עדות, השקפות וכולי

 

אכן מצב מעניין של כאוס בתחום הזהות, המקבל ביטוי מיידי בהצבעות כנסת היסטריות, החלטות בג"צ, התפרעויות ורציחות, כל זה גם הוא אופייני למצב של תחושת היעדר זהות מחד, והתקפה על הזהות מאידך.

אז מה חדש בעיר האסורה ?

 

חיים רמון נתפס הפעם עם המכנסיים ממש למטה, וקשה לדמיין מצב שהוא יוצא מזה. אמנם, להערכתי הצנועה, אין במעשים שתוארו עד כה משום עבירה פלילית, אך האופן שבו זה נעשה, ההכחשות והשקרים הממשיכים עד עכשיו ("לא ידעתי.."), מסבכים את רמון בקורי עכביש סמיכים. השבוע הוא בסימן התגרות, ותקרית הרטוך-כהן היא אילוסטרציה נהדרת לטענה החוזרת שלי, שלא תמיד זה שמתפרץ ועושה מעשה שטות, הוא ה"עבריין". בדרך כלל זה המתגרה בו, מתוחכם יותר, ומוביל את "נותן הסטירה" לאבדון, כאשר הוא מחייך כל הדרך הביתה.