ארכיון קטגוריה: מסות ביקורת

ביביפוביה

[ובגימטריא, שמעון פרס=ביבי נתניהו, אפשר לספור ולוודא, יוצא 5. מ.ש.ל :-))]

אחת התוצאות הבלתי נמנעות מפרשת טרטרינה-ישראל ביתנו היא עלייתו של הליכוד בסקרים. ואמנם, הצהלות על התרסקות קדימה, ועכשיו הסדק במבצר הברזל של ליברמן, מלוות בחרדה המתמדת מעלייתו מחדש של הביב הקודם. חשוב לשים לב שהאימה מביבי מלווה כל פוליטיקאי או פקיד שנפל, והגדיל לעשות קצב בכך שייחס לנתניהו את כל הצרות אליהן נקלע.

תימוכין לאימת ביבי נמצאו גם בקרב עיתונאים וטוקבקיסטים, וגם עכשיו יש מי שרואה את צלליתו של נתניהו מאחורי הפיאסקו בישראל ביתנו.

בכך – ובעוד כמה דברים – מתחיל ביבי לרשת את שימון פרס כבר בחייו, כמי שאחראי להתפתחות פרנויה אצל די הרבה אנשים בישראל. הסיבה לכך נעוצה בקווי אופי משותפים לשניים, והראשון בהם הוא יכולת כניראה לא רעה ליזום ולצפות מבצעי "עוקץ" מורכבים ורב שלביים, שפועלים לטווח ארוך ובנויים על חולשות של אנשים ועל סדרה של פיצוצים המובילים לפיצוצים אחרים וכולי.

במקביל, יתכן שביבי גם יירש את ה"לוזריות" המפורסמת של פרס, הנובעת מחוק הקרמה של הצטברות הצללים והשרצים. אנשים כאלה נפגעים מכל מהלך שדורש תמיכה בהם, שאינה גלויה (כמו הצבעות חשאיות), כיון שזו השעה שכל הנפגעים מהם, שמצאו עצמם עם מטאטא בתחת המונע מהם אפילו להגיד "אוי זה כואב", מתנקמים בהם, ונוצרות קואליציות שינאה ונקם מקיר לקיר המאחדות שותפים מוזרים ביותר.

אמנם שני האישים באים מרקע שונה, וגם מתווה האישיות שלהם שונה בעניינים רבים, כולל הגיל והסגנון, אך במובן מסויים ביבי הוא היצור שהוליד פרס במחשכים. האיבה לטרור של הפרסיזם המפאיניקי הולידה מפלצת נקמנית ותככנית לא פחות, שגם היא טובה במכירת לוקשים על פטריוטיות ו"עשיתי עשיתי". פרס השתמש במסיכה הסוציאליסטית וביבי שם עליו מסיכה קפיטליסטית. פרס נשא את שם השלום בתור מסיכה היפנוטית וביבי שם את הבטחון והמלחמה באותו מקום. אך בסך הכל שניהם מונעים על ידי יצרי שליטה וכוח הגדולים מהם, ומניעים מנגנוני מאפיה גדולים, פשיעה מאורגנת, ומוסדות כלכליים שרגליהם נטועות בחו"ל.

אם פרס הוא חתרן בלתי נלאה עם אמא ערביה ומניות בתדירן אז ביבי הוא "עקצן בלתי נלאה" עם אמא נוצריה ומניות בסעודיה. ניראה שהשיטות של שניהם די דומות בטיפול בהתנגדות וכיסוי שרצים, לאחד יש כל מיני ליבאים שעושים את מלאכתו ולביבי יש מקללים, ואולי גם צי של מכשפות מתוכנתות על ידי הסי.איי.איי. בעברית תקנית, זה נבלה וזה טריפה. מכל מקום פרס כבר קרוב ליציאה מן הבמה, למעט הקרב על הנשיאות, וביבי כוחו במותניו.

על פרס נהגו לאמר "לא חשוב מה תצביע תקבל פרס", ועכשיו – בצוק העיתים שהמרכז זז ימינה, אפשר להגיד אותו דבר על ביבי.

נידמה לי שהלקח היחידי שאפשר ללמוד מפרס הוא שצריך לנטרל את ביבי כבר עכשיו. תופעות אנושיות מהסוג הזה, ככל שהן מכות שורש כך קשה יותר להתמודד אתן בהמשך.

 

טרטרינה, טרנטינו ומוסף ספרים

כאילו מרד בכאילו מרד בכאילו תרבות

או- מי מנסה לרצוח את הילדים הזקנים האלה?

 

מוסף "ספרים" מנסה להפיח רוח חיים באיזו מהומת צפרדעים קלה במים העכורים של השירה הישראלית.

צ'יקי ארד, המותג, מסתער בחרב ליליפוט על הענקים לכאורה שביקרו את כתבי העת האחרונה בתחום השירה. ארד, כך נידמה, מאמץ את שיטת טרטרינה-טרנטינו ויוצא בקרב קופירייטינג נגד העילגים המלומדים

הפוסט הקודם ירד מהר תחת עקרון החוק הנורווגי ב"רשימות", אז מי שחיפש את הפוסט שבו אני מוציאה למכרז את כל התעודות האקדמיות שלי – הנה.

http://www.notes.co.il/iris/29386.asp

מידי, והכל בשם אינפנטיסייד מדומה, או רצח ילדים בידי הוריהם, משהו כזה.

הבעיה עם המלחמה דה לה שמעטה בין הדור הישן לכאורה ובין המורדים הצעירים היא הזיוף הלכאורי. הכל נסיון להפיח תשוקה במקום גוסס ונרקב, שאין בו כלום וכניראה לא היה בו הרבה. לטוביצקי היא בעיני לוויתן המתרסק באצילות על החוף, כאשר היא מנסה להציל את כבודה של "התרבות העברית" האמיתית, זו שרגליה גדולות בסנדלים של דן פגיס, מציפרני דרקולה-ציפר למיניהם. השאלה אם היתה אי פעם עברית גדלת רגליים כזו או שמא התוצאה המתבקשת היא צ'יקי ארד, והיא מלמדת על "מחשבה תחילה", גם אם היתה מוסווית מעצמה.

טרטרינה אסתרינה לימדה אותנו עיקרים ראשונים, שעצם הבעיטה במאפיה השמאלנית ובכנופיות הפרופסורים והמשפטנים (בתור המחשה למועקה תחת מגף האליתה הקודמת), מספיקה כדי לגייס קולות, ואפשר תמיד לתבל בקצת "מזרחיות". הבעיטה ב"מורה ובמנהלת בית הספר" שנמאסו עם הקטנוניות, תיקוני השפה, והתביעה לידענות כלשהי. הרי גם את ערוותם כבר ראינו, הבה נשרוף אותם ונשחרר את היצרים הדיוגניים, הבריאים, הברבריים האובר מענטשים שהם הם העתיד ! זה מזכיר שיר של ליאונרד כהן, קודם ניקח את מהנטן ואז את ברלין.

ארד הוא מראה לא נעימה בפני השכבה שהוא מנסה לבעט בה. הם זיוף של מלומדות ואיכות והוא זיוף של מרד רענן ותמים באותוריטות הותיקות. האבות, כמו הבנים המורדים, הם פוסטרים לקידום פרוייקט צבאי, בעל לשון רדודה ומחשבה מקוסדת בבטון של הצנזורה.

חשוב לזכור שהתרבות העברית "התקנית" שאותה מייצגים המבקרים המכובדים אף היא מעין צ'יקי ארד מבעט בדור הישן, ההורים הגלותיים והדוסים. איכות הבעיטה הזו קבעה את רף הדיון. אולי כדאי לחזור שוב לסיבוב הראשון, לראשית הציונות והתרבות העברית, ולהעלות את הטענות של "הדור הצעיר" מחדש, לנסח אותן ביתר טעם ועומק. בינתיים, לפי איכות הבעיטות מדור לדור, נשארים בסוף עם כלום גדול, וקצת געגועים ליידיש, הלדינו, ולחיידר, ואפילו לרבי נחמן. הכל, רק לא הרדידות מרצון הזו, הלובוטומיה. ארד לפחות מגחיך אותה כאשר הוא הופך את עצמו לחברת פירסום שמוכרת לופט גשעפט לצרכני סלקום. במודע או שלא במודע הוא הוא האב, היהודי הגולה והמתעתע, המתחמק והמנתץ אלילים ("הסויחר" אש ההתחזות) תמורת מזומנים מתחת לשולחן. מעגלים נסגרים לפעמים בדרך מפתיעה.

 

——–

 

בכל אשמה הציונות !  לפחות על זה מסכימים כולם 🙂

 

———

 

 

 

 

 

בלאק אאוט

מדיטציה

אז יכול להיות שבחדר כלשהו, היום בערב למשל, יושב פרקליט או פרקליטה, עוצם עיניים לקראת הנשימות והמדיטציה, מעביר נגד עיניו את התיק שבו שומה עליו לתפור הרשעה לחף מפשע, והוא מעלה על פיו חיוך בודהא כזה, ומבין ש"הכל זורם". האפשרות האחרת שעוברת נגד עיניו, התפטרות, מחאה, אולי קצת עיתונות, ואחרי כן שנים של נידוי ורדיפה מהפרקליטות, הסבה מקצועית, אולי ירידה מן הארץ, הילדים הופכים משני חמודים מטופחים לפקעת עצבים מרוטה, …את התסריט הזה הוא מוחק, מותח את רגליו לישיבת הלוטוס, אומר "שמע ישראל אדוני אלוהנו" כפי שלמד בקבוצת המדיטציה היהודית ב"חברותא", ושוקע לתוך הענן הזה, והצבעים המתחלפים…

1. הדיווח היום על הביקור שהיה או לא היה אצל הפסיכיאטר בבית החולים "זיו", מחזיר אותי לפרשת הרצח של תאיר ראדה. מתקבל הרושם שפרקליטו של זדורוב נאלץ לשחזר בעצמו את מהלך ימי החקירה הראשונים והמעצר, ולנהל משחק "מחבואים" עם הפרקליטות. כניראה שאכן היה ביקור אצל הפסיכיאטר, ורק לאחר שהסניגור עלה על זה, מעבירה הפרקליטות את המיסמוך ועוד מתעצבנת שהוא פנה באמצעות העיתונות. מסמך כזה אמור להיות בתיק שמועבר לסניגור גם מבלי שהוא מבקש אותו.

מכל מקום, מסתבר שהפסיכיאטר העלה בפני החשוד את התיאוריה שיש לו "בלאק אאוט" לגבי האירועים של הרצח, ומכאן נפתחות הרבה אפשרויות מעניינות. פיסת מידע זו מצטרפת לתחושה הכללית שמדובר באישום פרובלמטי ולפחות בחשד של הודאת שוא מצד החשוד שמישהו הכניס לו לראש שהוא לא זוכר דברים מסויימים.

2. אני מנסה לעורר את חושי הסופרת הרדומים שבי, ולהעלות בנפשי את עולמו הפנימי של פרקליט שהוטל עליו לתפור תיק רצח לאדם חף מפשע. ודאי שאין זה המקרה הראשון והיחיד, יש כמה מקרים שכבר הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית (ברנס, מע"צ , פחימה). אסור לבצע דמוניזציה של הפרקליט הזה, מדובר ודאי במישהו "מין הישוב" שגם הוא שותה אספרסו בארומה, ולעיתים אף מצטרף לערב תרבות של שירי משוררים או אולי קונצרט לנבל, ויש לו ילדים בגן והם דוקא משפחה נחמדה מאד, גם השכנים סבורים כך. אשתו אולי מורה ליוגה.

האם הפרקליט מזדהה עם הטיעון המפוברק, או אולי מותיר לעצמו ספק ? יש פיתוי גדול להיזקק לשפע הספרות בנוגע לעולמם הפנימי של משתפי פעולה עם המשטר הנאצי. עורכי דין, רופאים, מיטב הנוער. המלומד ליפטון שחקר את הרפואה הנאצית, כינה את התהליך "doubling", שכפול, כלומר, האדם – איש המקצוע – במקרה זה משתכפל לשני אנשים, או מתפצל אם תרצו, ומקיים הפרדה בין שני התפקודים שלו. זה שממשיך להיות אדם משפחתי ונורמטיבי, וזה שהופך לרוצח, או במקרה של פרקליטים, למוציא להורג.

נכון, אפשר לאמר שתפירת תיק קטן אינה משולה לג'נוסייד של מיליונים, אך הלך הרוח של איש מקצוע אשר הופך על פניו את מקצועו, במקום לרפא אנשים להרוג, ובמקום לעשות צדק – לבצע משפח ממוקד – צריך להיות די דומה. מומחים יגידו בודאי שגם הפרקליט הזה סובל מדחק, שכן הוא מגיב לכוחניות סמויה המופנית נגדו, וברור לו שאם לא יעמוד בציפיות "המערכת" יהפוך להיות מטרה לחיציה, והוא כבר גילה שהם יכולים לעקוץ. התהליך הזה של סוציאליזציה לתוך מערכת קטלנית, תוך שמירה חיצונית על חיים נורמטיביים, הוא די מרתק אם חושבים עליו בצורה מרוחקת ומדודה.

3. באותו אופן אני מנסה להיכנס לנבכי הנפש של פסיכולוגים, למשל, אשר הופכים את אומנותם לכלי משחית, חקירה, ועינויים. האם תהליך השחיקה הוא הדרגתי, או שמא הם מאותרים מראש על ידי המערכות האלה כ"בעלי מוסר גמיש", או אולי מאד אמביציוזיים. שוב, ספרו של ליפטון מאיר עיניים בנקודה זו וסוקר באיטיות פרטנית את תהליך המיון הקפדני במערכות כוח מושחתות, את תהליך החניכה המורכב, חלקו נעשה בצורה אינסטינקטיבית, אם אפשר לקרוא כך למערכות ארגוניות גדולות (האם יש להן אינסטינקטים ?). הציפיה היא להבין כיצד מתרחשים אירועים כאלה בגדול, ואיך אולי לצמצם אותם, אם אפשר בכלל. למעשה, אנחנו מכנים את זה "התקרנפות", היום שבו אתה זורק לעזאזל את כל הפרינציפים ואפילו את ההתייחסות שלך למילים שלך עצמך. אפשר לקרוא לזה גם תרגיל בדיטצ'מנט, לפי השיטות והתירגול הבודהיסטי. במקרה הזה מתבוננים גם במוסר, או במצפון, ממרחק כלשהו, ובהומור.

 

כשאת אומרת לא

 

 

1. בעשר השנים האחרונות ניהלתי איזה "פלירט" עם המקטע הדתי של הזהות היהודית. בתור מי שגדלה וסבלה תחת המגף הציוני-חילוני-פשיסטי (עד נאצי), וכמו כל ישראלי הלכוד בחינוך שטחי ומגמתי, חיפשתי בריכות עמוקות וצלולות יותר מהן לשאוב את עולמי הערכי והרוחני. בדלית ברירה, הגעתי ל…דוסים, הממתינים בפינה בשקט לצאן הטועה מקרב החילונים.

 

פתחתי את ההכרות בלוס אנג'לס, במסגרת קבוצה מדיטטיווית-בודהיסטית-ניו אייג' יהודית, לאינטלקטואלים עם בעיות נפשיות, ומשם המשכתי בצעד תימני אחורה וקדימה לעבר החריידים החדשים, חצרות "רטנגנים" למיניהן, יהדות מתחדשת קרליבך, רפורמים, מסורתיים וכל שפע השגעונות שממלאים את ירושלים.  סיימתי את ההרפתקאה בחזרה למקום ממנו התחלתי, אבל עם מימדים אחרים ל"בעיה היהודית", כלומר, ממקום של אחת שכבר יודעת איך ניראה סידור, מהן הלכות שבת וכשרות, קצת ש"ס ופוסקים, הרבה מידי קבלה (מה שהיום "אין" מאד) ובכלל – כופרת שיודעת מה להשיב לדתיים.

 

אפשר לסכם את הטיול הזה כבזבוז זמן מוחלט,למעט הידע שנרכש, ואותו אפשר היה לנחול בדרך שלווה וסדורה,

הספליט האופנתי החדש

 

במניין ההתפצלויות האלימות אפשר לכלול לאחרונה את האופנתית מביניהן, והיא האבחנה בין מזרחים לבין אשכנזים (או אשכנואויצים). האבחנה של מזרחיות יכולה לתת "דרך שלישית" או מוצא של כבוד מין הספליט המתואר בפוסט, בין חילונים לדתיים, שכן הוא מיוחס לאשכנאצים בלבד. אך המנגנונים הפסיכוסוציאליים של ישראל גוברים על כל כוונה טובה, ומורידים אותה לרמה המוכרת של קרבות תרנגולים. כך יוצא שהדרך השלישית הזו, המזרחיות, גם היא הפכה למותג פלקאטי הפוטר את בעליו מהתבוננות פנימה ומאפשר השלכה פראית על "האחר" אשר מביחנתו שמח ושש אלי קרב. כך יוצא שהרעיון החיובי כלשעצמו להציע סינתיזה ומזור לספליט האשכנזי, נרמס לכדי קציצה מדממת ושטחית בידי ה"שיח"…הקוצני, הוא הדיסקורס. זוהי הכפפה הדקה של תרבות שלא מצליחה להסתיר את הדחפים הליבידינאלים שמניעים את הדיון המזרחי-אשכנזי.

ניראה אם כן שבלי דיון בצורך של הישראלי וה"שיח" שלו להתפצל מייד בתוך עצמו לשני חלקים ניצים, ההורגים את זה זה כמלחמת יעקוב במלאך, כל התכנים שנכניס לקטיגוריות המתחלפות, לא יועילו. לי עולה בראש מייד אסוציאציה מקויאווליסטית של "הפרד ומשול" או מורשת האחאות של קין והבל, אבל יתכן שיש בזה רבדים נוספים. בכל מקרה, הקונסטרוקציה הזו -כדרך חיים של הלנו אתה או לצרינו- דוחה אותי מאד. מדובר בשיטת עינוי או מבחן אמריקאי עם שתי תוצאות לא נכונות המוכרעות בדרך של רולטה רוסית.

בבית הספר או באוניברסיטה. חבל מאד שיהודים לא לומדים קצת יהדות במדינתם החדשה, אבל זה עניין למחנכים ולא לי לענות בו. מה שגיליתי הוא שהתפלצת הציונית כפתה מעין דיכוטומיה מלאכותית בין שני חלקי זהות, ששניהם מלאכותיים ודי חולים. האחד, הזהות הציונית הלהכעיס, זו ששורשיה אכן בתנועתו של הרצל לקראת הפיכת היהדות ללאום "ככל הלאומים" (מה שהתברר כפיקציה ברבות הזמן, כיון שמושג הלאום אף הוא כפוף לפגעי הזמן מסתבר), והשני – שומרי מצוות, שתולים את יהבם ברבנים החל בהחלטה מתי לשתות חלב ועד להחלטה הקצת יותר גורלית, מה לחשוב היום בבוקר. בחו"ל נקראים הדוסים, בצדק, שומרי מצוות observing, לציין את אורח חייהם המיושן קצת המקדיש את כל כולו לשימור העבר, משהו כמו האיימיש אבל עם הרבה יותר כסף ומהלכים.

בישראל, אם צריך לאפיין אותה בכל זאת, מקובל לחמוק מיצירת עולם פנימי חיובי על ידי הסתפקות בהנגדת העצמי מול איזה "אחר" דמוני, והסכמה במשתמע לכך שגם ,האחר יהיה פטור מלכוון את חייו באופן יצירתי ויזום, בכך שיוכל להשליך את כל השלילי עליך. זה עומד בלב הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי, וגם בלב הסכסוך המדומה בין "חילונים" לבין "דתיים", ובפופ פסיכולוגיה זה ניקרא קו-דיפנדנס, כלומר ברית לא בריאה בין שניים לתת היתר זה לזה לא לגדול על ידי ריקוד אינסופי וילדותי של השלכות ומאבקי סרק נוירוטים.

אני שמה לב שבכל פעם שאני מתפנה לפתח את המרכיב היהודי בזהות לי, עטים עלי שומרי מצוות כמוצאי שלל רב, הנה פוטנציאל לקצת ניצול, בבחינת שימוש בנוהל "שכן" להכפשת היריב, החילוני. כמובן, יחסי הנגדה שעיקר ההסכם שבהם הוא להתיר לשני הצדדים הניצים פטור מהתבגרות, מוליך לפרקטיקות של "חטיפת שבויים", פיתוי תינוקות שנשבו, התגאות בקרקפות של אנשים שעברו למחנה שלי מהמחנה שלך, וככלל התייחסות תועלתית לבני אדם כאלו הם מדליות או אמצעי הפקה בקמפיין של הסברה. סכסוך שכזה אינו לשם שמיים אלא ההיפך.

אני תמיד אומרת לא בנימוס להזמנות האלה להצטרף לכנסים, דיונים, והסתחבקות "יהודית דתית" כאילו היא המענה הסופי לפליטי הציונות הפשיסטית. לא, כי העולם גדול משני ניצים מפגרים, וכמובן, היות יהודי, תודה לאל, גדול ממחלוקות בין שני מחנות לא אטרקטיווים במיוחד, וגם פאנאטיים מאד. זה שאתה דוחה מחנה אחד בתור שטחי ואלים, לא אומר שהשני אינו לוקה באותן מגבלות מצערות. זה שאני אומרת לא, לחיבוק הדוב היהודי-שומר מצוות, אומר שאני מתכוונת לזה. המבנה הבסיסי, או המטא-קונסטרוקציה החברתית של שני המחנות שנוצרו במעבר לישראל הוא זהה, במובן זה שהוא משמר היררכיה המבוססת על הגמוניה זכרית, ועל הטלת אימה כדרך לעיצוב התודעה.

 

 

בעלי ספק ויסורים

 

 

השבוע, לאחר עוד כמה ימים קשים של חרדה, תהיתי לבסוף מהי כוחה של הנשמה, אותו חלק אלוהי אומרים, השוכן בתוכנו, ואינו כפוף לפגעי הזמן והמקום. החלק הנצחי שבנו. קיימתי ביני לביני את הדיון הנצחי בין פרימו לוי לבין ז'אן אמרי על תוצאות העינויים, והאם רק ההתאבדות מוחה את עלבון המעונה. השואה, כסמל, היא בעיני ההמחשה כיצד יכול הרוע הצרוף, הקטן, הלא מוכשר במיוחד, להוריד כל אחד לרמה של חיה, לסמם את חושיו כך שיפעל כגוש בשר המבקש לצמצם את הכאב הבא, וזה הכל. אחרי הכל, כניראה זה אפשרי, למעט אולי אצל אנשים כמו רבי עקיבא, כמתואר במסורת כמובן (שאמיתותה אינה מוכחת), אשר עשה מדיטציה וחייך בזמן שסרקו את בשרו בברזל מלובן. רובנו, בני האדם, צורחים ככרוכיה שחוטה, ונופלים לתוך חור שחור, עד שנגמר הכאב.

 

ביני לביני, השבוע העברתי את רוב זמן המחשבה במה שמכונה בספרות המקצועית suicidal ideation מונח סטרילי לאותה התענגות – שרק הכפופים לה מכירים אותה – של טיכוס האופן בו אטול את חיי, במעשה אחרון של אוטונומיה וכבוד. ההתענגות נובעת מן הציפיה לשחרור מן הסבל, אך לא פחות מכך לגעגוע להפעלת הרצון החופשי, הבחירה, הכוח על עצמנו, מול שובים ומענים הסבורים שלהם הכוח. זוהי מחאה בעלת עוצמה, ועל כן הטיעון של אמרי, שגם קם ועשה מעשה, קנה לו מהלכים בקרב רבים, ולו ברובד התיאורטי. בדרך כלל, העונג הזה מופרע במחשבות של חדלון ואימה המסתכמות בכך ש"אני כל כך עלוב, שאפילו להתאבד אינני מסוגל", מין מחשבה משעשעת, אם מעמיקים בה קצת.

 

את המהלך הזה, כלומר, את סדנת המוות הזו, קטע אירוע מעצבן, המפתח לדירה אבד, בדיוק ביום הגשום ביותר, ואילץ אותי לחפש פורץ, להמתין שעות בגשם, ולהתמקד ב"כאן ועכשיו". כדרכם של מנעולנים, שהם תמיד פילוסופים מתוסכלים, התגלה גם הפורץ שלי כהרמס קטן, שליח האלים המביא איתו בשורה. הפעם זה היה אחד מאותם ברסלבאים לייט, מרוקאי, שלא מפסיק לדבר. פשוט, לא מפסיק, והכל זה אחי אחותי. בדרך כלל אין לי סבלנות לאנשים האלה, שאני ממיינת כ"ערסים רוחניים", אך הפעם לאחר שבשרי נדוש בתאוות המוות ולאחר מכן נשטף במי הגשם הצוננים, אבדה ההתנגדות. החסיד העמלן פרץ בשטף בלתי פוסק על אמונה, ייאוש, כוח, בקצור כל מה שחסידי ברסלב מתמחים בו, הגיגים דיסוציאטיביים בדרך כלל, שהקשר ביניהם לבין המציאות קלוש. קלטתי מתוך המלל את האישיות של רבי נחמן, וסיכמתי אותה ביני לביני ב"אחד שיש לו תשובה לכל דבר", יכולתי להבין מדוע הקים לו כל כך הרבה שונאים. נו, אחד שיכול לענות לכל דבר בנאום, זה כבר קשה מאד. אחרי שהלך השליח, בכל זאת דבק בי משהו מן המרץ שלו, והתברר שהוא פרץ לא רק את המנעול העקשני, אלא גם את הקשירה שנוצרה אצלי בהלך המחשבות. כניראה ברסלב צריך היה לעסוק במנעולנות.

 

בסופו של דבר, ניצבו במוחי, אשר שימש לצורך העניין כבית משפט מאולתר, הסניגור ברסלב והקטיגור לוי, כל אחד מהם נואם את נאום הסיכום של המשפט על החיים בעולם הזה. לא הכרעתי ביניהם, ובאורח פלא ממש, לקראת סוף הדיון, הצלחתי גם לראות את הניגודים לכאורה מתיישבים או מתמגזים לאיזה פסיפס שאי אפשר לשחזר את מהלכו. אלכימיה כזו שבה נבלע הספק בחיוב ולהיפך. יהודים במיטבם.

 

על פסיכוזות, פמיניזם ותאגידי הענק

על הצעת החוק לפטור מאחריות בפלילים אישה שפעלה תחת "פסיכוזה לאחר לידה". 

 

                                                             אישה טובעת
 
הפמיניסטיות נמצאות בדילמה פוליטית לאורך כל ימי התנועה: האם על התנועה לתבוע שוויון או האם עליה לשנות ערכים "גבריים". במישורים רבים הדילמה אינה קיימת: כך, נשים תובעות השתתפות שווה בדמוקרטיה הייצוגית ואינן מבקשות לכונן שיטת משטר חלופית. ואולם, בנושאים אחרים הדעות חלוקות מאד. שירות צבאי למשל. האם נשים צריכות לתבוע שוויון הזדמנויות, או אולי לפעול למיגור המלחמה מכל וכל וביטול הצבאות באשר הם ? ולכל שאלה כזו תת שאלות וענפים משתלשלים כיד הדמיון והתבונה של כל פלג ואסכולה בתנועה. נזכרתי בנושא זה כאשר קראתי על הצעת החוק לפטור מאחריות פלילית אישה שביצעה עבירה תחת "פסיכוזה שלאחר לידה". הרי נשים הזדעקו על ה"הכשר" הניתן לגברים לבצע עבירות אלימות בשם "אי השפיות" הזמנית או הצמיתה, או בשם הפגיעה בכבודם. לאחר מכן, ביקשו הפמיניסטיות להכניס אל המשפט מיני הגנות שונות המתבססות על תסמונת האשה המוכה, הגנה המשולבת במרכיב נפשי עם מרכיב של "הגנה עצמית". ועכשיו, הגיעו ימים טובים, גם הנשים רוצות את ליטרת הבשר שלהן, גם להן מותר לרצוח פה ושם, תחת איזו השפעה הורמונאלית אופנתית. העיקר שכולם מרוצים, במיוחד חברות התרופות.

אני רוצה להביע כאן דיעה לא פופולארית בקשר לחוק הזה, ובכלל לכל הענף של "הגנת אי השפיות". 
תלמידי שנה ראשונה במשפטים זוכרים את  "כללי מקנוטן" המפורסמים, אותה התפתחות במשפט האנגלי (המשפט המקובל) שניסחה לראשונה את ההגנה לאדם שמחמת מחלת נפש אינו אחראי למעשיו, וכן אדם שמחמת מחלת נפש אינו כשיר לעמוד למשפט. רפורמה זו נחשבת ל"מודרנית", מעין ניסיון של מערכת המשפט להתאים עצמה לחידושי הרפואה, המדע והחברה. ואולם, האם במבט לאחור יצא שכרו של תיקון זה בהפסד החברה ? לדעתי, כן. התוספת לרשימת ההגנות הפליליות ביקשה לצמצם את כוחו של השלטון להרשיע נאשמים, ובעיקרון היא נוספה כהגנה על הפרט כנאשם. ואולם, בפטור מאחריות פלילית נפתחה הדלת הרחבה לתהליך מסוכן של דה-פרסונליזציה של אדם המוגדר מניה וביה כ"חולה נפש". שכן, אדם שאינו אחראי למעשיו הרי הוא אינו "אדם" במלוא מובן המילה. הפטור שקיבל, הטיל עליו עול כבד מנשוא, האפשרות לשלול ממנו את החירות בכל עת וללא הליך ראוי (אשפוז בכפיה), לסמם אותו בכפיה, לשלול ממנו את הזכות לקבל החלטות על גופו, רכושו ונפשו (מינוי אפוטרופוס) ועוד כהנה וכהנה פגיעות אנושות בזכויות האדם. הצוהר שפתח המחוקק – שמטרתו המוצהרת היתה להיטיב עם הנאשם, האזרח, על יסוד מצבו נפשי רעוע, הסתיים ביצירתה של מערכת ביורוקרטית ענקית ואימתנית שהפכה לרעה חולה בתחום זכויות האדם. יתר על כן, בעוד שאת ההגנה של "אי שפיות" מקבל בעיקרון שופט מוסמך, הרי את ההחלטה הראשונית בדבר היותו של אדם "חולה נפש", וגם ההחלטה המשנית לשלול ממנו את חירותו, מתקבלת כיום על ידי פקיד, שהוא רופא, ללא כל הליך משפטי. (קרי, הוצאת צוי הסתכלות ואשפוז כפויים). יתכן שכללי מקנוטן הובילו לשחרורם של כמה מסכנים מכליאה בבית סוהר, אך בסופו של חשבון הם אפשרו כליאה מסיבית, וחדירה פולשנית אל הגוף והנפש של מאות אלפי אזרחים ברחבי העולם. כללי מקנוטן פתחו גם את השער לכניסתו של מוסד הפסיכיאטריה לתוך קודש הקודשים המשפטי, כאשר החלטתו של רופא זה (שהדיסציפלינה שלו היא דוקא מן הפחות מדעיות או מדוייקות שבענפי הרפואה) עוקפת למעשה את הדיון המשפטי הרגיל בחפותו ואשמתו של הנאשם. את הז'רגון המשפטי המקובל במשפט פלילי (מחשבה פלילית, סימולטניות וכיוצב') החליפו שורה עלומה ומשתנה לבקרים של מונחים פסאודו רפואיים, שהיכולת להסכים על פירושם או להגיע להסכמה עליהם היא כמעט מקרית. מהתנסותי בתחום משפטי זה למדתי שנדיר המקרה בו יסכימו שני פסיכיאטרים, שלא לדבר על עשרה, בדבר ההבחנה של אדם. לקוח שביקש דמי נכות אובחן פעם אחת כמתחזה, פעם שניה כסכיזופרן כרוני, ופעם שלישית כלוקה בדכאון זמני ותגובתי, ועוד היד נטויה. גם הטיפול הפסיכיאטרי הוא בוקה ומבולקה של כדורים וחומרים הניתנים ל"חולה" בשיטת הניסוי והטעיה. למעשה, עם ביטול האפליה בחוק (למשל הקטיגוריה הנפרדת לנשים, שחורי עור או עבדים) נותרו רק "חולי הנפש" כקטיגוריה ביולוגית המבחינה בן "אדם" ובין "לא אדם" כישות משפטית. הפמיניסטיות אשר בצדק התרעמו על ההטייה הזכרית במערכת המשפט, והצביעו על ההתאמה בין ההגנות הפליליות ובין המבנה הפסיכוסוציאלי של גברים – במקום פתרון רדיקלי יותר – תבעו את חלקן בהגנות הנפשיות ובכך חיזקו את המנגנון הביורוקרטי המסוכן של הפסיכיאטריה המשפטית הכופה. עתה יוכלו פסיכיאטרים פקידים לקבוע מי רשאי לרצוח ומי ראוי לכליאה וכרסום זכויות גם מבלי שביצע כל עבירה למעט התנהגות חברתית "בלתי רצויה". תופעה זו, שבה תנועות חברתיות חשובות נופלות בפח זה ראויה לדיון מעמיק. כך, תנועות המגינות על ילדים, נפגעי אלימות ואונס, חיזקו את סמכות המדינה לשלול זכויות מנאשמים. סמכות זו, כדרכה של מערכת ביורוקרטית מופעלת בדרך כלל נגד הקורבנות והחלשים, ולא נגד הגורמים המתעללים והמשעבדים. כניראה שבדרכן של הנשים לשחרור מוחלט הן צריכות לעבור את מסלול הטעויות הפוליטיות שבצעו הגברים.

 

אור לגויים – מבחר אקראי

 

החשודים הרגילים: סוריה, ישראל וארגוני טרור

The survivors of the failed German experiment with socialism under the Third Reich went to what was to become Israel and founded a socialist theocracy.
Arguably, none of those survivors was from the gene pool that won any of those Nobel Prizes.

 

 

 

 

 

 

 

ההתנקשות

רודפת צדק

לפני כמה שבועות פנה אלי עורך של  אתר חדשותי לבקש רשות לפרסם פוסטים מן הבלוג. הסכמתי כמובן, למרות שהפוסטים שלי בדרך כלל קריפטיים ומוזרים מידי בקני המידה של עיתוני חדשות אקטואליים. לבסוף, לאחר שנושא מסויים ניראה לי חשוב מספיק כדי לאלץ אותו לתוך הסגנון המקובל, שלחתי את הרשימה על הנאצים בסי.איי.איי, נושא חביב עלי במיוחד, אולי בגלל שהוא מעורר אי נוחות.

 
בימים האחרונים נתקלתי פעמיים בתהיה לגבי האופן שבו אני מתארת את עצמי, בכתיבה ברשת. באנגלית יש ביטוי מצויין לאותה פיסקה קצרה, לפעמים מילה או שתיים, שמוסיף העורך לצד שמו של הכותב. "סופר ומתרגם", "איש שיווק וקוסמונאוט" "חייל והרפתקן" "זונה של השב"כ" ועוד – זה נקרא
bio
קיצור של ביוגרפיה. ואכן, ביוגרפיה בקיצור.
 

רדופת פרנויות, אולי. רדופת אי צדק, גם טוב. רודפת בצע, רצוי.רודפת כבוד, ככה אומרים. עורכת-דין-רודף, גם כן טוב, או רודפת דין. אפילו רודפת אחרי הזנב של עצמה היה מדייק יותר.  בסופו של דבר, ואחרי שגלגלתי את כל הצירופים המצחיקים בעברית עם השורש ר.ד.פ, (כולל דפ"רית) נחתתי על כינוי שהייתי מאד חושקת בו, אבל כמעט לא נעים לי להודות בזה, כמו להתוודות על התמכרות סודית או מנהג קלוקל ומוזר. אני רוצה שאיזה עורך, עדיף אחד שלא קרא את הפסקה הזו, יכתוב…."saint" ובקיצור St. Irit. אה…כמה אני אהיה מרוצה. ואם הוא גם ישלם על המאמר, לא תהיה מאושרת ממני.
 
 

 
 גילוי נאות מחייב להוסיף שיש לי עניין אישי מסויים בנושא. כאשר הייתי תלמידת תיכון התנודבתי לסייע לניסוי של נאס"א בפקולטה לחקלאות ברחובות – על ממצאי רכב החלל הראשון למאדים (1977). מה שלא סיפרו לי המדענים המנופחים, זה שהחומר השקוף הזה שאני מזליפה בגאווה למבחנות הוא בעצם פחמן 14 רדיואקטיבי למדי, שהם מעדיפים להתרחק ממנו. מה יותר טוב מאשר להעניק חוויית "נוער שוחר מדע" וגם להחצין את סיכוני הקרינה בלי לשלם ? בתור צ'ופר, קיבלתי אזכור באנגלית, בהערות הסיום של המאמר – "ותודה לטכנאית שלנו…" וכולי. מאז יש לי עניין מפותח מאד בנאס"א ובמדענים שלה, וגם בייצוא סיכונים והפרות זכויות אדם לעולם השלישי, כמו לישראל בדוגמא הזו.כאשר הטלויזיה משדרת ידיעה מסויימת על מאדים, אני תמיד נזכרת במדענים המכובדים, דוחפים שורה של ילדים לתוך קרינה מסוכנת, ורצים לפרסם על זה מאמר.
 
בכל מקרה, ומעבר לעניין האישי, סברתי שיש לדון בהקשר הנאצי של נאס"א, כשירות לציבור, ושלחתי את המאמר לעורך האתר החדשותי. מעשה טוב, לכל הדעות. באחד המערבונים אומר, נידמה לי קלינט איסטווד האגדי, ש"אנחנו נענשים על מעשה טוב שעשינו". וכך, זכיתי לכינוי הלעגני "רודפת צדק" בידי העורך הנמרץ. לא שיש לי משהו נגד רודפי צדק, למעט העובדה שבימינו אלה משמעות הביטוי היא – לא מאוזן, קיצוני ואידיוט. ביקשתי באדיבות להסיר את תואר האבירות הזה (ואף הצעתי להחליפו ב"ציידת נאצים" המשעשע יותר), ונענשתי שוב בתשובה "בפעם הבאה". 
 
 
ואיך אפשר בלי שיר

 

 
 
נאס"א
 
אני עובדת בסוכנות החלל האמריקאית
בפרוייקט חשאי
ששמו "מונרך", כלומר השליט היחיד
בסדר העולמי החדש.
 
הבוס שלי הוא היטלר בעצמו
שהיגר לארצות הברית בתוך קופסא קטנה
של מהדקי נייר ויש אומרים
בתוך קופסת גפרורים דרך קנדה,
ישר מהבונקר בטיל "חץ"
בנה בכסף של שפאר
 
היטלר הקפיא עצמו במעבדה קריונית 

controlfreak

ובנה לעצמו גוף קטן ומוצק חדש לגמרי
ויודעי דבר אומרים גוף ירוק קטן
כמו גרמלין או שרק
ומשם הוא מחלק דולרים ירוקים
לכל מי שיפצח את חידת היהודים
 
היטלר עלה על זה שאני היהודי האחרון
והוא חוצב בפטישים קטנים וביוניים
עוקר ציפורניים מנסה להוציא ממני בכוח
את האותיות העבריות שאלוהים הטמין בגופי
כמו באלמנט החמישי
 
קודם הקרין בפלוטוניום לא הצליח בנה כור שלם
במדבר בשבילי
אחר כך תקע מחטים מכל הכיוונים
שם בכלוב ואנס אותי כל יום
שמונה עשרה שנה בידוד חסך חושי
ח"י כפליים, הכל כדי
להוכיח שיהודים אוהבים לסבול
 
הקאפו שלי מנאס"א התפוצץ ברקטה לירח
 שנינו גמרנו ברסיסים.
הוא – בטלויזיה מחייך לנצח
ואני – ביפו
עם בית שחי לא מגולח
וזיעה חמוצה
 

כל הזכויות שמורות למחברת, יפו 2004 

סיור בדנג'ן

פוסט סקריפטום על המטפלת המתעללת

 
מאחר שהזדרזתי – בחוש עיתונאי לחומרים היסט(ו)ריים – להציב את הוידאו הלוהט של המטפלת באתר שלי, מייד עם הופעתו בווינט, אני מוצאת צורך לסגור את הנושא שהפך לשיחת היום במשך שבוע ימים. 

Main Entry: cru·el·ty
Function: noun
Inflected Form: plural -ties
1 a : an intentional or criminally negligent act that causes pain and suffering <cruelty to animals> <cruelty to children> b : mistreatment or neglect that causes pain and suffering —compare ABUSE
NOTE: Cruelty is an aggravating circumstance to a crime (as murder).
2 : a spouse's conduct that endangers life or health or causes mental suffering or fear called also cruel and inhuman treatment
NOTE: Cruelty is a ground for divorce.

סיפור המטפלות והילדים הסופגים מטחי אלימות והתאכזרות בתור איזה "פח זבל" של תסכולים חברתיים לגיטימיים, מציב מראה לא נעימה בפני החברה הישראלית. היו פה כל המרכיבים הנכונים ובסופם פיגוע בתל אביב, קינוח דם לארוחת בשרים לא עריבה לחך. מעורבותו של גורפינקל, השופט ששחרר את פחימה ועצר את המטפלת, כאשר שתי ההחלטות שלו התהפכו בעליון, שלחה רמז גם לכיוון של טלי פחימה, כליא הברק לכל הבעיות העולמיות, כמו הילדים האלה, חבולה וחבוטה במרתפי השב"כ. את הדנג'ן ביפו סגרו, ובאמת בשביל מה צריך אותו, הרי יום רגיל במדינת ישראל, מספק את כל הריגוש הנדרש מחובבי האכזריות והשליטה כפטיש מיני.  התמונה שהצטיירה ברוחי היתה משהו בסגנון הציור של בוש (הירונימוס), והצילומים מאבו- גרייב – ערימה "טורקית" של אזרחי ישראל, כאשר כל אחד נועץ משהו חד בבשרו, או עכוזו של הנמצא מתחתיו. ולמטה, הילדים, שלימים, אם ישרדו, יטפסו למעלה וימשיכו את המסורת.

911 –  שגם הם ירגישו מה שאני מרגיש

הוידאו הזה חשוב בעיני מכמה סיבות. קודם כל, תמונה אחת שווה אלף מילים, ומאז עידן ההיי טק הפולשני, וזיהוי  הדי.אן.איי, משתנה מאד עולם הפשיעה, וכמעט כל דבר נתון לחשיפה פתאומית שאין עליה עוררין. הפרטיות שלנו נעלמה לחלוטין, ויחד אתה, גם הפריווילגיה לבצע חטאים קטנים וגדולים בחסות החשיכה. לא שזה שינה את סדרי העולם, שכן החזקים והעשירים סוחרים בקלטות של אחרים ושל עצמם, והכסף יענה את הכל. אך החשוב בעיני בקלטת הזו היה האפשרות להגניב הצצה חטופה לעולמם של ילדים, שהוא מטבע הדברים חסר מילים, נתון בערפילים ובעיקר בידיהם של מבוגרים. לכן, כבר בפוסט הראשון התמדקתי בילדים, ובמה שהיה קורה לולא נחשפה ההתעללות באורח נסי שכזה. הילדים הפסיקו לחייך, ונקל לדמות שהאמון שלהם בעולם, וגם בהוריהם היה נשחק במהרה תוך כמה חודשים. בעולמו של ילד, אין הפרדה מלאה בין המטפלת שהוסמכה על ידי ההורים, ובין ההורים עצמם, כן בעיני הילד ההורה הוא שמפקיד אותו בידי המטפלת וממשיך לחייך אליה, גם כאשר הוא "יודע" על ההתעללות (הילד לא מבין שההורה לא יודע, כך גם כאשר ההורים שולחים ילד לבית ספר אלים, או להבדיל, לצבא).

אפשר להיכנס לניתוחים פסיכולוגים עמוקים על ההורים האלה, או אחרים, שאינם שמים לב, או מכחישים סימני אזהרה, או מקמצים בתשלום, ומאפשרים לזה לקרות. אולי גם הם עברו את זה, יגידו מומחים. השאלה היא כמה פעמים עובר ילד ממוצע התעללות כזו בחייו, בין על ידי מטפלת מרוטת עצבים, גננת משוגעת, שכנה או בייביסיטר, ואפילו אמא, אחות או דודה. הרי מה שזעזע את כולם היה הצורך לראות את זה, איך זה ניראה מבחוץ, גם כאשר זה אתה, האב או האם, שפעם בהתקף קריז נשכח, טלטלת, צעקת או העפת "כאפה" (ביטוי משפטי ) לילד מעצבן, אפילו מתוך שינה. 
 

השבוע מטפלת די מבוגרת מחיפה, שהובאה למעצר עם אינפוזיה. התיאור של הילדה בת השש, שנאלצת להתמודד עם האלימות המילולית, ההתאכזרות של המטפלת בכוחות עצמה, ושותקת – נגע ללב. אנשים תמהו על השתיקה הזו, אך היא טבעית בעיני במצבים רבים שבהם ההורים עסוקים או דחוקים בבעיות פרנסה או זוגיות, ושמחים להיפטר מן המטרד (הילד או הילדה) לכמה זמן, אצל מישהו אחר. תמיד ישנה האשליה שמישהו אחר באמת יסיר ממך את העול, אלא שבדרך כלל זה לא מה שקורה. עצבנות והזנחה גוררים בחירות רעות וטעויות בשיקול דעת, וחוזר חלילה. זה השיעור הישראלי, אי אפשר לייצר אלימות ולחיות בתוכה, בלי לשלם את המחיר.

או ביידיש – WHAT GOES AROUND COMES AROUND
 

העיתון שלך – משתיקול

 

יש מחיר

 

1. מחקר חדש מצביע על קשר אפשרי בין צפיה מוגברת בטלויזיה עד גיל שלוש ובין התפתחות אוטיזם. כת האיימיש האמריקאית, שמתנזרת מטלויזיה נהנית מקרוב לאפס מקרים של אוטיזם. אבל הם גם נמנעים מחיסונים לילדים, גורם נוסף הנזכר כאחראי למגיפת האוטיזם.

 

בקרוב, מכשירי טלויזיה עם אזהרה כמו על סיגריות והטלת מס מיוחד למימון העלויות של הטיפול הרפואי.

 

 

2.משה קצב…איי איי איי….

 

הצעה משפטית מקורית לנאשם (ולאשתו), אין מה להפסיד בשלב זה. הנה הזמן לספר לעולם את כל הדברים הרעים שאתה יודע על בכירים אחרים. קצב, תביא לנו כותרות שישכיחו את הבזיון שלך. אם אתה באמת אדם מאמין, יש סיבה ללחץ שאתה נתון בו, תוציא תוציא את כל הפנדורות והכביסות המלוכלכות. כי מהכלא כבר לא יקשיבו לך. 

 

3.

תקדים קלינטון – או הסוחט מסוחט פטור ?

 

מפרשת קלינטון למדנו שלא כדאי להיסחף בהיסטריה אחרי אישומים ציבוריים (מבוססים, דוקא) בקשר לניאופים וזיונים מהצד. אמת, קלינטון כניראה לא טמן ידו בצלחת, אך עיקר חטאו בניאופים ובטעם רע בבחירת החברות שלו. אך אלה שזכו מהדחתו – חבורת בוש בע"מ – מתגלים כחובבי סטיות גרועות בהרבה, פדופיליה וסדיזם.

כדאי לזכור שאותה תקשורת צדקנית שעטה על פלוני, "ישבה" על המידע במשך שנים ארוכות, בכל המקרים של הבכירים, והעיתוי של הפרסום אינו קשור למצפון או לאיכפתיות אלא למהלכים פוליטיים מחושבים היטב. רק משום כך, כדאי לבחון היטב את מי שיגזור את הקופונים מהדחת קצב, לאו דוקא בבית הנשיא, אך גם שם.

 עיון מאד מדוקדק וקפדני בעיתונות לאורך שנים, מגלה דפוס פעולה חוזר והוא השתקה של מעשים חמורים מאד, בעיקר בתחום המיני, על מנת להחזיק ביד קלפים. זהו נוהג פסול, והשאלה איך נלחמים בו ואיך נוטלים את עוקצו על מנת שיהפוך בלתי משתלם.

ימים ספורים לפני פרוץ המהפכה בתאילנד, נעצר שם אדם בשם קאר, בחשד למעורבות באחד ממקרי הרצח/העלמות הקשים והמתוקשרים ביותר בארצות הברית (גוש). המעצר היה מוזר מאד, בהתחשב בעובדה שהרצח/חטיפה בוצעו לפני עשרים שנה. קריאה מדוקדקת של הפרשה מעוררת אי נוחות (ההודאה המאוחרת של החשוד נפסלה ימים ספורים לאחר שהוסגר לארצות הברית) ואפשרות שמדובר בפדופיל מטעם השלטון, כלומר, "מודיע" אשר נשלח להתערבב בביבי הזנות של תאילנד כדי לאסוף מידע על בכירים שם. כלומר, מרגל מסוג מסויים. כאשר נעצר על ידי רשויות תאילנד, מיהרו האמריקאים לייצר "הודאה מפוברקת" בפשע מתוקשר במיוחד כדי להצדיק את ההטסה המיידית שלו לארצות הברית.

דפוס דומה עולה מפרשת דוטרו בבלגיה, פרשת פולי במפלגה הרפובליקנית, ועוד. גם הכומר מון המיליונר הקוריאני המיודד עם בוש, פעל לפחות פעם אחת כ"סוחט" באמצעות העיתון שלו הוושינגטון טיימס, אשר איים לפרסם פרשת "נערי טלפון" של בכירי וושינגטון, אך גנז את העיתון לאחר שהודפס.

משום שהתקשורת ההמונית עברה לידיים של "ההון שלטון", הרי פוליטיקאים מקורבים או כאלה המחזיקים בעצמם ברשתות תקשורת, יכולים להשתמש בציבור לצורך סחיטה של בכירים אחרים, ולמעול בתפקיד העיקרי של התקשורת והוא פרסום שחיתויות בשלטון. בארץ, שבה לומדים כל מנהג רע מהר וביסודיות, מתחילה להיווצר תחושה שעיקר כוחו של כלי תקשורת כיום הוא ב"קבורת" חדשות רלוונטיות, ולא בפרסומן.

כדאי לקרוא את פרשת קצב גם ככתובת על הקיר, בתחום הסחיטה. הנשים המוטרדות חשו נסחטות, הנשיא חש נסחט, והתקשורת …? גם היא במשחק הסחיטה. וכך, כולם סוחטים ומשתיקים וסוחרים בקלפים.

שיטה דומה מתגלה היום בתחום הפוליטי, והמודיעיני שבין מדינות. ממשלות שאמורות לאכוף את החוק ולהגן על האזרח, ובפרט על ילדים ונשים, מועלות בתפקידן באופן שיטתי, ו"יושבות" על מידע ומאפשרות לו להתרחש (אם לא מעודדות בפועל) כדי שמאוחר יותר יהיה בידיהן "קלף". הציבור צריך לפעול ככל שהוא יכול נגד התופעה הזו.

כך למשל, בפרשת קצב, הדיון צריך לעבור עכשיו לשאלה של "מי השתיק" ולבוא חשבון עם אותם גורמים, בעיקר בתקשורת אך לא רק. נראה שההתמודדות עם "תיק קצב" כלשעצמו קרובה לסיום, ועתה צריך להתפנות לעניינים החשובים באמת שעולים מפרשה זו.