ארכיון קטגוריה: יפו – תמונת מצב

הצצה חוזרת ליפו -www.yaffo.co.il

חוזרים ליפו, באינטרנט…

כולם מכירים אותי ואני מכיר את כולם

 

אחד הדברים שחסרו לי ביפו היו..מידע, ורישות קהילתי נאות. והנה, באיחור מה, נפתח אתר אינטרנט שכל כולו יפו ותושביה, ענייניה, חמודותיה (המופנות לציבור הרחב), ובעייותיה הייחודיות. לא סתם אתר, אלא פורטל, כלומר שער רחב ידיים לכל זרימת האינטרט תחת הקטיגוריה "יפו".

את הפורטל, שעשוי כהלכה ובמקצועיות מרשימה, ייסד ומפעיל אריה שפר, מעמודי התווך של יפו. אריה הוא בעל סוכנות נדל"ן ותיקה, תושב ותיק, ובלשונו "מכיר את כולם וכולם מכירים אותו".

 

ומה יש בפורטל יפו ? WWW.YAFFO.CO.IL

 

 

דף הבית |  צור קשר | 
‏יום ראשון ‏05 ‏אפריל ‏2009

פונים בגבעת עליה

תחום

for (var i = 0 ; i < num_of_categories ; i++)
{
document.write('');
document.write(can[i]);
document.write(");
}

אוכלים בחוץאוכל הביתהאופנהבית – מוצריםאחזקה ותיקוניםנדל"ן ובניהבילויים ואירועיםבריאותטיפוח הגוףחנויות נישהילדים ונוערמוסדות ושירותיםתרבות ופנאירכב והסעותריהוטשירותי עסק ומשרדתיירות ואירוח תחום משנה אזור מתחם השעון שוק הפשפשים נמל יפו מתחם נוגה יפו צפון לב יפו יפו דרום יפו ג+ד משלוחים ליפו סובב יפו

טקסט חופשי    

להקת המחול של המרכז הערבי יהודי מיפו
מכבי יפו מנצחת את גדנע תל אביב
בשבט צופי יפו חיים דו קיום
ערימת זבל בשכונה המרונית ביפו
מקהלת "קולות השלום" הופיעה עם הזמר פטר יארו בבית שגריר ארה"ב בישראל.
מקהלת קולות השלום ביפו עם פטר יארו

הופעת תלמידי מנוע חיפוש ביפו
פסטיבל תיאטרונטו בפסח בנמל יפו
תיאטרונטו למבוגרים ולילדים יפו
בר סלונה ביפו חוגג חצי יובל
תערוכה קבוצתית גדולה, שתהיה פתוחה לקהל הרחב, אשר יוכל להיחשף לאמנות משובחת בצורה מרוכזת.
הגדה של יצירה במרכז עמיעד ביפו

רוזט חינאווי מתארחת בנועה יפו
Coach Caffe ביפו
שינויי  תנועה בצפון יפו
בר סלונה ביפו
שלחנו את נהורה לאחר צהריים של טעימות יין בבית איש הענבים ביפו, והיא חזרה מבוסמת עונג, וורודת לחיים ועיניה בורקות, מה שהפך אותה ליפה עוד יותר וגם יהושפט נראה נרגש משהו.
אורחת באירוע טעימות יין ביפו

עוגת גזר - מתכון יפואי
מסיפורי שוטרת מתנדבת ביפו
חיבוקים במתנה ביפו, למען השלום
חתן וכלה ביפו העתיקה
חברת נת"ע ממשיכה בעבודות התשתית להקמת הרכבת הקלה ביפו. להלן מפת התנועה הזמנית.
שינויי תנועה בצפון יפו

     קהילת יפו אירועים ביפו עסקים ביפו זו e יפו
כתבה תמונה             

// Redirects the page to a events url with a selected date.
function EventsCalendar_updateDateField (element2Update, dateValue) {
var url = 'events_info.asp';
document.location = url + '?date=' + dateValue;
}

אפריל
א ב ג ד ה ו ש
      1 2 3 4
5
6 7 8 9 10 11
12 13 14 15 16 17 18
19 20 21 22 23 24 25
26 27 28 29 30    
             

// Redirects the page to a events url with a selected date.
//function updateDateField (element2Update, dateValue) {
//
//}

// Dynamically builds a html of calendar.
// Treatment for the CalendarType property, built in in calendar.js file.
displayDatePicker('EventsCalendar', 'currentDate', false, ", '/', 'Events');

סוג האירוע מוזיקה תאטרון ילדים תנועה ומחול תערוכות סיורים ירידים ומכירות לימודים והרצאות מסיבות והפנינג גוף ונפש אירועי דתות ספורט ארועים מיוחדים
מתאריך עד תאריך

 

 

 

האתר שימושי מאד, ובעל פוטנציאל תרבותי-קהילתי (אם ינוצל, לעתיד פתרונים). בינתיים הוא מאונדקס טוב, עסקים, אוכל, אירועים, נדל"ן, וקהילה (ועוד כמה קטיגוריות, כדאי להיכנס ולשוטט). את החלק הפוליטי-מקומי מספק חבר מועצה יפואי, נציג מר"צ, כך שהעניינים בהחלט עשויים להתחמם באתר, גם בתחום זה.

אני תרמתי את חלקי ההסטורי במתכון עוגת גזר יפואי, ומקווה לשלוף עוד כמה פוסטים עתיקים למען התיעוד. (חברים מספרים על יפו, ההסטוריה ברשת העברית). בנוסף, אקטואליה וחדשות (אימייל אדום), מדור תנועה ודרכים, שביפו הוא הישרדותי ממש, ועוד. כלומר, בעצם, עיתון של יפו.

 

למי מיועד הפורטל ?

 

קודם כל, וזה העיקר, לתושבים. שנית, למי ששוקלים להיות תושבים, וכמובן לכל מי שרוצה לבקר, לפתוח עסק, לטייל או להשקיע. לאריה יש תוכניות נוספות, פורומים ובלוגים ולוח מידע ("עכבד" יפואי) מעודכן לחלוטין. כרגע הוא כבר מאפשר פרסום חינם לכל עסק יפואי, לפי קטיגוריות נוחות.

 

בתור אחת שלא מפרגנת אף פעם לשום דבר, הנה, פירגון מלא ! חיפשתי ולא מצאתי אף מגרעה או משהו רע וציני להגיד. להשתמש, להכניס מידע על אירועים וחוגים ותערוכות, או חוות דעת על מסעדות, ולהנות !

 

——————————–

ומעניין לעניין – תל אביב וכל זה

 

הביקור האחרון שלי ביפו היה ….בזמן הבחירות לעיריה, כאשר שלשלתי פתק לדב חנין ומפלגת "עיר לכולנו". במידה רבה בעקבות זאת, שלשלתי גם חד"ש בבחירות הכלליות, לפני חודשיים.

היום מגיע מכתב תודה אישי מחה"כ דב חנין, למי שסייע בקמפיין (בלוגרים במניינם), ומצאתי שהמכתב שלו חשוב דיו, כדי להעלות כאן, בפוסט שכולו תל אביב-יפו.

 

שלום,

 

ברצוני להודות לך באופן אישי על הרתמותך למסע הבחירות של חד"ש בשבועות האחרונים.

עם פירוק הכנסת ה-17 וההכרזה על הקדמת הבחירות נדמה היה כי סדר יום חברתי יעמוד במרכז הבחירות לכנסת ה-18, על רקע המשבר הכלכלי העולמי. אולם, המלחמה בעזה טרפה את הקלפים. סדר היום הפך להיות ביטחוני – מדיני ואנו הקדשנו את מירב מאמצינו לעצור את האש. עם זאת, לא הפסקנו את קמפיין הבחירות והמשכנו לעמוד במרחב הציבורי ולשכנע אנשים להצביע לאופציה השפויה בימים מטורפים.

לאחר המלחמה נותרו לנו שלושה שבועות של קמפיין בחירות ללא מלחמה. מנוכחותנו ברחובות גילינו כי אנו והתנועה הירוקה-מימד נותרנו המפלגות היחידות עם נוכחות פעילים בשטח. בזכות נוכחותנו בשטח, המסרים הברורים שהעברנו במהלך המלחמה ושיחות השכנוע שכל אחד ואחת מאיתנו ניהלנו עם הסובבים אותנו, הצלחנו להעלות את כוחנו בשיעור ניכר. חד"ש גדלה משלושה מנדטים בכנסת הקודמת לארבעה מנדטים בכנסת הנוכחית. שינוי משמעותי התרחש בציבור היהודי. שילשנו את מספר המצביעים עבורנו ורבים נוספים הכירו לראשונה בחד"ש כאופציה לגיטימית להצבעה.

אני מודע היטב למאמץ שנדרש ממך באופן אישי על מנת שחד"ש תיראה ברחוב ובשיחות האישיות, שניהלת עם קרוביך ומכריך. על תרומתך האישית להצלחתנו נתונה לך תודתי העמוקה.

למרות הצלחתה של חד"ש בבחירות האחרונות השמאל ספג מכה קשה. עתה, עומדת בפנינו המשימה של בניית שמאל חדש ביחד עם קבוצות, בציבור היהודי והערבי, שעד היום לא לקחו חלק בפוליטיקה הארצית, וביחד עם חברים בתנועה הירוקה-מימד ובתנועה החדשה-מרצ שהמכנה המשותף שלנו איתם גדול על הנבדל. אשמח לראותך לוקח חלק במאמץ הזה.

באשר אלי, אני מבטיח לעשות כל מאמץ לעמוד בציפיותיך מחד"ש. בכוונתי לפעול בזירה הפוליטית הארצית במלוא המרץ ואשמח לשמור איתך על קשר במהלך פעילות זו באמצעות הבלוג שלי ירוק-אדום – www.dovblog.org.

 

שלך,

דב חנין

 

 

 

לדעתי, הפסקאות האחרונות חשובות למי שמסתכל קדימה. תשובתי לדב חנין היתה, שהתחדשות "מחנה השמאל" באופן שהוא מתאר, תתאפשר – ותהיה מעניינת וחשובה –  אם הוא יהיה בראש המחנה.

 

 

דיוקן עצמי

 

טעות בניווט: ציפור שיר נדירה הגיעה לישראל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חג שמח

איפה האהבה ?

 

הרוצה להעשיר יצפין

 

בסוף השבוע האחרון הזדמן לי לפקוד שוב את הגלריה המאולתרת ברחוב יהודה מרגוזה, שעכשיו מתפקדת לסירוגין לאירועים בלבד. זו יוזמה נפלאה שהחלה לפני שנה בתור גלריה קבועה בשם "אין חומר", אך מטעמים אלה בדיוק נסגרה. שכר הדירה הועלה, ועתה היא מושכרת מעת לעת לאירועים מזדמנים. מצער.

 

מכל מקום, האירוע האחרון היה פתיחה חגיגית של תערוכה בשם "מהצפון באהבה", תערוכת בוגרים של המכון

 

באותו עניין….

והפניית חובה, מאוחרת במקצת, לפוסט מדהים של "הצועד בנעליו", שמגיב בחכמה ובטוב טעם להתנפלות האחרונה על "מושמטי הגיוס לצה"ל", המכונים בטעות "משתמטים".

לאמנויות בתל-חי. למרבה אי המזל של האמנים הערב שנבחר היה חם ולח מהרגיל, והחלל אינו ממוזג, כך שחוויית ההתבוננות כללה סאונה חינם, בנוסף לכיבוד הנדיב שהוגש (יינות, עוגות וחטיפים).

המוצג הפותח, הראשון בכניסה היה שולחן גדול, מעין לוח עבודה קרשי ועליו מונחות עשרות יצירות פלסטלינה צבעוניות, ילדותיות במקצת. לידו, מישהו התבדח שזה מרציפן, ובאמת ישנם שולחנות כאלה למשל בבית החרושת הקטן בכפר תבור, המייצר וגם מזמין את הציבור למוזיאון מרציפן חמוד.

מיצב גדול עם אפקט של רעד ומשב רוח, היוצר תחושה של ספק רעידת אדמה או אורגזמה, באמצעות משב אויר המזיז נייר וכדורונים. מעל המתקן תלויים כדורים לבנים עטופים נייר. לי זה עשה הרגשה של מלחמת לבנון 2 אולי בגלל שידעתי שזו תערוכה צפונית. על הקירות רישומים רבים, אך בשלב הזה נאלצתי לברוח החוצה, כמו כולם, כדי לא למות מחום ולחות.

באופן כללי, בהשוואה ליצירות אחרות שראיתי שם במהלך השנה החולפת, הצפונים הביאו יותר צבע, פחות תחכום, וגם פטריוטיזם דביק. מניפסט התערוכה הוגש בקטלוג, מעין הצהרה המתחילה במילים "בימים קשים אלו", וממשיכה באותן קלישאות  -"אגרופם האכזר של שבטי הטרור בארץ הלבנון….פילוסופים צרפתיים שמוצצים את שכלנו…" ועוד ססמאות המזכירות את רוחו של אלעזר שטרן. ניכר היה שעיקר המוטיבציה של תערוכת האהבה היתה בעצם שינאה, ללבנונים, לתל אביבים ולפילוסופים צרפתיים (??).

 

 

צילום. לא מן התערוכה הזו

 

והרוצה להחכים ידרים

האהבה היחידה שמצאתי בתערוכה היתה כולה טמונה ביינות ירדן ובעוגת שוקולד לא רעה. וכך קיבלתי את הרושם ש"יש חומר" בצפון, אבל הרוח, מה לעשות, נמצאת כניראה יותר ביפו תל אביב.

 

אפשר לפטור את העניין בפוסט טראומה של הקיץ האחרון, ותחושת הבידוד והקורבנות של תושבי "העורף" לעומת התל אביבים. אך חבל שהמסר הזה לא הועבר בצורה יותר מתוחכמת, באמצעות האמנות במקום פשקווילים סרי טעם וריח.

 

החינוך, שירות לאומי ויהדות

יולי טמיר מנסה "לעשות קצת סדר" במשרד החינוך, וזו כבר שאיפה נעלה שצריך לתמוך בה. לאחר ניסיון לא מוצלח שלי עם המערכת (בתור אמא), אני מתרשמת שעיקר העיסוק בבתי הספר והגנים הוא "כיבוי שריפות" ועמידה בכל מיני לחצים, מצד ההורים, המערכת, וכמובן המצב הבלתי אפשרי של מספר התלמידים בכיתה פר מורה או גננת. זו הבעיה המרכזית, אך יש עוד כמה. כמו למשל בנושא התוכן, ובעיקר "זהות לאומית" על כל הפולמוס הנובע ממנה.

כללית, משרד החינוך הוא כר ניסוי לכל פרוייקטור עם קצת קשרים במקומות הנכונים, ומותקף חדשות לבקרים ביוזמות אופנתיות שאף אחד לא בחן אותן לאורך זמן. את הניסוי עושים על התלמידים. הצד הבולט ביותר במערכת החינוך, במה שאין בה, הוא קו הגיוני ועמוק בנוגע לזהות הלאומית. גן ממלכתי רגיל מתאפיין בריקנות אפולוגטית בכל הנוגע לשאלה "למה התכנסנו כאן" (בפלשתינה-א"י), ומה יחסנו למרכיב ה"יהודי" ו"הדמוקרטי" בססמא הידועה שהחליפה את המונח "ציונות".

אף אחד מן ההורים או הצוות לא ממש רוצה להיכנס לזה, כיון שבכל מערכת ניכר הפוטנציאל למחלוקות, ימנים מול שמאלנים, בין דתיים לחילונים, ציונים ולא ציונים, מזרחים ואשכנזים ומה לא. המערכת עובדת בדרך כלל בשיטת האלימינציה, כלומר, לדלג מעל שדות מוקשים, ולכן מעדיפים כלום, על פני מחלוקת.

אף שאני מעוכרי ישראל המקצועיים וגם לא שוחרת ממסדים דתיים, מצאתי שהחלל בנושא "יהדות" מצער למדי ומותיר סימן שאלה שמבלבל את הילדים. הרי חוגגים את חגי ישראל, עושים קבלת שבת, אבל אז טורחים גם להזכיר ש"הדוסים" הם בעיה, בכל מיני צורות המסר הזה עובר, ובעיקר משום שזו סביבה חילונית, תל אביבית.
המקומות היחידים שזוכים לאיזו "משנה ערכית" הם בתי הספר הייחודיים יוקרתיים שמתמקדים בתחום מסויים, נאמר "דמוקרטיה" או "אמנות" או אנתרופוסופיה, ורותמים את הילדים לנושא הזה, שמהווה ציר מרכזי שסביבו אפשר לדון בכל דבר אחר. יש להניח שגם בתי הספר הדתיים, מתברכים בקוהרנטיות הזו, מן הצד שלהם. מי שנופל חלל בין הכסאות, בריק הגדול, זה המערכת הממלכתית הרגילה.

יולי טמיר מציעה להוציא את "בנות השירות הלאומי הדתיות" ממערך החינוך היהודי, וזה בכל מקרה דבר טוב, כיון שגם הוא טלאי מוטלא באקראיות. כמו כן, "לימודי הדת" הללו, מקבעים את הריקנות של המערכת הממלכתית, וכביכול מאשרים את התשקיף של "עגלה מלאה מול עגלה ריקה". יהדות, לפי מדינת ישראל לפחות, אינה "לימודי דת", אלא מרכיב לאומי. לכן, צריך לתת לזה משמעות כלשהי.

כאן הבעיה מסתבכת קצת, כיון שלוגית, המשנה הציונית (המוחלפת לאחרונה בצימוד היהודית-דמוקרטית) עומדת על כרעי תרנגולת, וקשה קצת לצפות ממורה מצוי  שיצליח למצע את הניגודים או לרבע את המעגל, משימה שגדולים וטובים כשלו בה. אין ספק שכל ורסיה יהודית שתאומץ (חסידית הומניסטית, או בודהיסטית רפורמית) תתפרש כסקטוריאלית או שנויה במחלוקת עמוקה. שוב, הדבר האחרון שמשרד החינוך צריך בכיתות זה עוד מחלוקות.

אני הייתי מציעה ליולי טמיר לאמץ מודל של "שאלה פתוחה" על המרכיב היהודי בזהות, ולא להתעלם ממנו. עולה בדעתי שאפשר להרכיב ערכה המבוססת על ניסוח השאלה בצורה כנה וישירה, כולל שאלות של אמונה, אלוהים, דת, חילוניות, לאומיות. במסגרת ערכה כזו, אפשר להדגים שיטות שונות, כולל את כל המגוון הרחב של דנומינציות בדת היהודית (מן החרדים ועד לדה-קונסטרקשיוניסט, עובר דרך הסברי החלוקה בין אשכנזים לספרדים, ומכאן לזהות המזרחית). המסר צריך להיות שאלה פתוחה, ולא הסוואת אי הבטחון של המערכת בפסקנות מדומה של כזה ראה וקדש.

המפלס הרוחני והערכי שמקבלים היום הילדים במערכת הממלכתית הוא מי אפסיים רדודים ומעופשים. רוב המורים מן הדור הקודם חונכו על ססמאות ציוניות שאבד עליהן הכלח, והן מבוססות בעיקר על שלילת הדתיים (אפילו לא שלילת הדת בצורה מנומקת ומכובדת), ועל נהנתנות המשולבת בפאשיזם צבאי שאין לו בהכרח קשר לזהות אלא לשינאת "האחר" וכוחניות. ועל הכל, ניצב עגל הזהב "אמריקע", בתור לוחות הברית שירדו עכשיו מהר סיני. אמריקה לא בתור מה שהיא, אלא מחוז חפץ המזוהה עם תוכניות טלויזיה רדודות (ספיידרמן ושות), מותגים נחשבים, וגדג'טים.

 

אני מצאתי עצמי בעמדה בלתי אפשרית בגן, כאשר בתור עוכרת ישראל דחקתי בצוות ובהורים לתת לילדים איזה שהיא מסגרת להבנת המסורת היהודית בקשר לאירועים הנחגגים בגן (בעיקר חגים ושבת). אך הרפלקס הציוני ממלכתי הוא להעוות פנים לנוכח שאלות כאלה, כאילו די בהתעלמות כדי להעביר מסר שולל וחלופי לילדים. מה שקולטים הילדים הוא שיש כאן "דיבור כפול" ורווי באמוציות שליליות, דבר שרחוק ממסר חינוכי ככל שניתן. המסר היחידי שהילדים קולטים הוא שינאה ופחד. ציר הזהות כמובן, מתמקד סביב יום השואה (הקריאו לילדים סיפור אימים על רכבות וקלגסים, מה שנצמד אצלהם בלב למונח "יהודי), ויום הזכרון-עצמאות, אותה הילולה חסרת שחר סביב חיילים שאתרע מזלם להיהרג.

 

לי לקח יותר מחצי החיים למצוא את כף הזכות ונקודת הגאווה  בתוית "יהודי", חרף המכבש הציוני ממלכתי. אם אני הצלחתי, כל אחד יכול למצוא את השושלת הרוחנית שלו בתוך האוקיינוס העצום של היהדות, כולל שפינוזה וויטגנשטיין, ומרקס. הנוירוזה של משרד החינוך בכל הקשור ללימודי יהדות צריכה להתחלף בגישה טיפולית, מכילה, שפורשת בפני הדור הבא את הבלגאן שהורישו לו אבותיו המייסדים בכל הנושא של זהות. את העיסה הדיסוציאטיבית, שהפכה את ההיסטוריה של עם ישראל למקוטעת, ונטולת הקשר רחב ומשמעות, צריך להחליף בנאראטיב מאחה, המחזיר את התמונה השלמה. התעלמות ותקיעת הראש בחול (תופעה המיוחסת דוקא לחרדים), אינה תחליף למשימה של משרד החינוך, להתמודד עם המצב הקיים בישראל, במונחים שילדים מבינים ויכולים לעבד, גם אם המצב הזה הוא קשה מאד.

 

 

הורסים בתים

 

הם שחורים, הצדק כניראה לבן

 

קראתי רק היום (באיחור) את הפרסומים ב"הארץ" על הפינוי של כפר שלם לטובת יזמים, וללא כל פיצוי לדיירים שישבו שם מקום המדינה. במקביל, המדינה ממשיכה להרוס בסיטונאות את יישובי הבדואים. בשני המקרים, בהבדלים קלים, המדינה היא זו שיישבה את האזרחים הללו במקומותיהם, ואחרי ש"שליחותם הסתיימה" היא גורסת אותם וזורקת לפח הזבל.

 

המדינה גם סכסכה בין שני המגזרים הללו, והרוויחה מזה את הניצול של שניהם, הן הערבים שגורשו מסלמה, והן היהודים מתימן שיושבו בבתיהם כדי "לקבוע עובדות". את הקופון, גוזרים בעלי הון. יש כאן שיעור גדול יותר, גם למדינה כולה, ולאופן שהיא מנוצלת כדי לקבוע עובדות במזרח התיכון. קודם נותנים לך קצת לזיין מישהו אחר, אחרי כן עושים לך אותו דבר, לוקחים את הקופה משניכם – ונוסעים לניו יורק.

 

חבל מאד שהמפונים מחבל עזה לא נזעקים לעזור לתושבי כפר שלם, וגם לבדואים. כפי שהם כבר נוכחו לדעת, התקדימים שבהתחלה מיושמים על אזרחי ישראל סוג ב', מיושמים אחרי כן גם על א מינוס. לכולנו יש אינטרס לבלום את התהליך הזה שבו המדינה זורקת לבריכת התנינים את מי שהתפתו לציית לה כביכול מטעמים "ציוניים" או פטריוטיים והופכת אותם לקרימינאלים.

 

ובכלל, אין זה חשוב מי המפונה מביתו, זו הפרה בוטה של זכויות אדם, וכל זכות אחרת הופכת למגוחכת ובלתי מעשית, בהיעדר קורת גג ודיור. בית המשפט העליון הוכיח בעקביות שהוא חלק ממנגנון ההשתלטות של ההון על המדינה, כאשר אטם אזניו, (בעקביות יש לציין) לזעקת אנשים שהושלכו לרחוב, בפרט כאלה שהונחו על ידי הרשויות הרשמיות לקבוע שם את ביתם. אהרון ברק ידע לפלפל פילפולים ארוכים על "רשיון בלתי הדיר" להשתמש בקרקע, כדי להצדיק מתן פיצויים למי שחפצים ביקרו. במסגרת הפטפטת הזו אפשר היה למצוא לפחות קונסטרוקציה אחת מפוארת שמקנה ל"בר הרשות" זכות לפיצוי הולם (!) עובר לביטולו.

 

זה מול זה

 

לעומת זה, מבני פאר מושחתים עומדים חצי ריקים (כי הבעלים גרים בכלל בחו"ל ורק קונים דירות נופש בציון).

חזרה מחופשה

 

 

זהו, חודש וחצי של חופשה מדליקה נשטפו ונשכחו תוך שלושה ימים. נתב"ג, חמסין, ביורוקרטיה, ו"פרשת קצב"…וכבר צריך לתכנן את היציאה הבאה.

 

זו היתה חופשה במסגרת "עסקת הטיעון שבין קצב לבין שימון פרס", ובמקום להתאבד עדיף היה לטייל בקופנהגן ולהתמזמז עם המכולתניק ההודי. (כל אשה צריכה הודי משלה). ממרחק כלשהו מן האירועים, מתקבל הרושם שפרשת קצב היא ביטוי מקומי למאבקי הכוח שבין הגוש האירופאי ובין ארצות הברית, סביב ישראל והמזה"ת. כנופיית פרס מייצגת את האירופאים (פרס ניראה כמו תלמידו הרוחני של המלך ליאופולד הבלגי), ואילו רוזנשטיין קצב פלדמן את הציר האמריקאי. זהו מעין מאבק שליטה המתנהל סביב סחיטה והשתקה של סחר בנשים, כמקובל בעולם הרחב, ומכאן גם בכתריאלבקה שלנו. הנשים בסיפור הן סחורה, כולל גם מבחינתו של מזוז, וגם, למרבה הצער, מבחינת רוב פעילות ארגוני הנשים. חשוב לציין שבדנמרק אין סרסורים, והזונות הן הבוסיות של עצמן. אולי כדאי להציע לארגוני הנשים פה לשאוף למצב הזה, ולא לשגות באשליות לגבי מעמד האשה בישראל. אם זונות, אז לפחות בלי סרסור ויבואן.

 

פוסט קודם מסכם את המצב

עקב האירועים המגוחכים עם פרשת קצב, נגמלתי סופית מה"שמאל" הישראלי, וכבר בזה פדיתי את מחיר ההיעדרות מישראל, והשיבה הקשה בעיצומו של חמסין מתיש בדיוק כאשר התחלתי להנות.

 

יש הרבה מה לספר על דנמרק, מקום מקסים, וגם על הספרים הרבים שהספקתי לקרוא, על הדיאטה, ועל השיחות המרתקות עם קולגות מתחום הקונספירציה, דנים, ערבים ואמריקאים. אי אפשר לדון בכל זה בבת אחת ייקח לי זמן, אם בכלל יתחשק לי, לדווח על החידושים. בכל מקרה, לא משעמם.

 

התחלתי, לפני הנסיעה, איזה מדורון קטן ב"קדמה" שאמור היה לדווח ישיר מיפו, ואופס נסעתי. למעשה, השינוי אינו גדול כיון שגם בקופנהגן השפה הנשמעת ביותר היא ערבית, והשווארמה היא המזון הלאומי. גם שם ה"עמידר" המקומי מפנה את העניים וסוגרת דילים עם יזמי נדל"ן, וכך נחתתי הישר לתוך הפגנות בדיוק כמו ביפו,למעט העובדה שלקח לי שעה להבין שזה הפגנה ולא קונצרט רוק ואמנות מדהים. המפגינים פנקיסטים וצעירים, מגובים בתזמורות, מיצבים מדהימים, ועושים חגיגה. השוטרים לא נראים מאד מאיימים, למעט הסוסים הגדולים שהם רוכבים עליהם.

 

חבילה סיגריות פשוטות …חמשה דולר (!).

 

המלצת החודש – הלה הנסן, זמרת גז מקופנהגן.

 

 

 

המלצות לסופ"ש

 

 

אמנות לעם

 

ביהודה מרגוזה, תערוכת יחיד מאד כיפית של גילית פישר, ציירת, רושמת, בוגרת "בצלאל". לפני מספר חודשים פתח את הגלריה החדשה והצעירה הזו (תחת השם "אין חומר") ביהודה מרגוזה 36 – האמן יואב הירש. הגלריה ממוקמת בערך מול "גלידה ויקטורי" וקפה יאפה, בחירבה ישנה, שני חללים גדולים, ושני חדרונים לצפיה בוידאו ארט. התחושה היא של בית ישן ומתקלף, אך התקרה הגבוהה והמרחב, וכמובן המיקום, הופכים את העליבות להרפתקאה. בר משקאות קטן ניצב באחד מחדרי התצוגה. למיטב ידיעתי זו התערוכה האחרונה במקום, שעומד לעבור שיפוץ על ידי בעל הבית, ובטח יהפוך למסעדה או מרפאה של רופא שיניים, בגלל עליית הביקושים באזור זה של יפו.

 

לתערוכה עצמה – גילית פישר מציגה פנים שונות של נשים, נשיות, ובני בריתן (בעלי חיים מבוייתים ואף "חד קרן" קסום במקרה אחד). מעורר הנאה, מחשבה, ובסך הכל משיב רוח ומומלץ להספיק ליום האחרון, שבת.

 

מזון לעם

לפני או אחרי המזון הרוחני לעיל, כדאי לפקוד בית אוכל חדש ברחוב יפת קצת אחרי "השעון" ומול אבולעפיה ההסטורי. המקום נקרא COW והוא מעין בר-פאסט פוד, עם עיצוב אורבאני מינימליסטי, ואוכל טעים ולא יקר בהגשה מתוחכמת. המקום נפתח בחודש האחרון על ידי בעליה של מזללת הסנדויצ'ים-נקניקיות המעולה, באותו מקום, קרוב יותר לשעון. שרון דבש, המעיד על עצמו שיש לו מתיקות והצלחה של דבש בכל דבר, ואת העוצמה של שרון (הבולדוזר), הלך צעד אחד גבוה יותר, והתרחב. מאחר שאני לקוחה קבועה שלו בסנדויצ'ים, ידעתי שכדאי לבקר במקום החדש, ואתמול עשיתי זאת.

רצועות חזה עוף סצ'ואן ללקק את האצבעות, מנה נדיבה ומתובלת בגאונות, על מצע חסה ואם רוצים גם בצל מטוגן, וירקות, לצד לחמניה. מחיר נוח במיוחד (יתכן שזה כך לתקופה הראשונה, כך שכדאי לרוץ)  22 ש"ח. ולקטנצ'יק, המבורגר 100 גר בלחמניה על צלחת עם ירקות (15 ש"ח). שווה פלוס פלוס !!

מנות אחרות – המבורגרים יותר גדולים, עוף טריאקי, סלט אנטרקוט, קבב שני סוגים, ציפס או טבעות בצל, נאצ'וס, סלטים משולבים עם בשר שני סוגים, ו"עסקיות" שניראות משתלמות מאד באזור השלושים ושמונה ש"ח.

 

 

סיוטים

 

 

הבוקר התעוררתי בבעתה מסיוט מלחמה.

 

בחלום, האוכלוסיה מפונה למעין קיבוצים או בתי הארחה חד קומתיים, איש איש עם פינתו ומזוודתו. אני יוצאת לחצר, ולפתע רואה בשמיים מטס שלם של מטוסי קרב אימתניים העומדים לשלח טילים או פצצות או משהו קטלני ישר עלינו. סוף הדרך כזה.

אני חוזרת לחדר העמוס, ומגלה שהשכן לידי גנב את הרדיו שלי, רדיו נייד קטן, והוא אף מכחיש זאת בעזות מצח.

"יש לי אותו רדיו, זה שלי" הוא אומר, ואני חשה גועל גדול.

אני לוקחת מעיל, ורצה החוצה, מחליטה שיש לי סיכוי יותר טוב לשרוד בשטח פתוח, כיון ששם בודאי יפציצו פחות, וחוץ מזה לא יפלו עלי קירות וחלקי בטון. ליבי פועל בחוזקה, ואני נוטשת את האנושיות שלי, מחליטה לא להגיד לאחרים מה שראיתי, כיון שאז כולם ירוצו ויאטו את מנוסתי, לא איכפת לי מאף אחד בעולם.

אני מתחילה לברוח, ואז מגיע רעש סילוני כזה, של פצצות החורשות את האויר במהירות ומצווחות….

 

 

התעוררתי.

 

———

רעש הטילים מתחלף בחריקת משאית הזבל, והשעה מוקדמת.

 

 

עוד אני מדברת על אלוהים ופתאום…

 

מצחיק איך החיים שוזרים תמונות כמו בסרט חתוך במיומנות ביד במאי ועורך גאוני. בליל הסדר כתבתי על "יש אלוהים" והוא איתי, ומכאן התגלגלו אירועים יפואיים הולמים. לקחתי את בני ורק בעשר וחצי הצלחנו לאסוף את עצמנו ולתפוס מונית למסעדה שעליה זממתי, מסעדה ערבית ביפו. המקום כבר התחיל להתרוקן, אם כי ניכר שהמה תנועה מוקדם יותר, שולחנות שצורפו זה לזה ויצרו מעין "סדר" מאולתר ועליהם שאריות מזון, סיגריות ויין נותרו שוממים וממתינים למלצרים העייפים לפנותם. השולחן נעמס בצלוחיות קטנות של סלטים, הקולקציה הדי שגרתית של מסעדות מזרחיות למעט סלט גזר מפתיע, מתוק דוקא, שבלט בייחודיותו, לבנה סבירה, החומוס טחינה חצילים ומיני המטבוחות שאינני מבחינה ביניהן. הזמנו בשרים, והיה נחמד וטעים. בעלת המסעדה התיישבה איתנו ופטפטה על השינויים שעוברת יפו, ובכלל איך החיים פה "כבר לא מה שהיה", הכוונה בעולם כולו, או ישראל או אולי אצלה בלבד. אחרי חצות סיימנו עם קפה מתוק וקצר, והתכוננו לצעידה באויר הקר הביתה. חיטטתי בתיק להוציא את כרטיס האשראי ולחטוף את ה"שטוזה" של המחיר, ולהפתעתי סימנה לי בעלת הבית בתנועת יד מהירה להכניס את הכרטיס בחזרה "עלי, ה"סדר" הזה עלי, שיהיה לך חג שמח. ותזכרי, אלוהים לא שוכח אף אחד, גם כאשר זה נידמה לך. הוא לא שוכח." חייכתי, טפחתי על שכמה בתודה, ויצאנו לטיול הלילי. בגלידה "ויקטורי" המתה התנועה מתל אביב, מכוניות נעצרו ומשפחות קנו גלידות, וגם אני.

למחרת, יצאתי עם הכלבים לסיור התשה, ועצרתי בגינה. הכלבים מצאו חברים והתחילו להתפרע ביחד, ואני פטפטתי עם משפחה שנעצרה שם לשחק כדורגל. נקלענו לשיחה מוזרה על יפו, על השינויים, ועל המיליונרים הלא נחמדים שמציפים אותה. אי אפשר שלא לשים לב לשינוי החד שמתרחש במתחם השוק וליד הבית שלי באזור "הגשר" (רחוב יפת פינה יהודה מרגוזה). אך העזובה והלכלוך במתחם הציבורי רק החמירה. המיליונרים מגדרים לעצמם את בתי הפאר, וחרף התוספות של בינייני יוקרה לא נוסף ולו גן ציבורי אחד. רק המדרכות עמוסות יותר בכלי רכב המחפשים חניה תחת כל עץ רענן, ומספר הכלבים עלה אקספוננציאלית, מה שהוסיף להצטברות הזבל ברחובות גם ערימות של גללים לחים ומצחינים. אני עוברת קודם בסמטאות העיר העתיקה, וסוחר עתיקות דתי ממוצא איראני צועק לעברי "ישראל נהייתה מדינת כלבים", להדגים את שנאתו לכלבים ולמדינה גם יחד. הוא חי פה עשרות שנים אך מתעקש לדבר אנגלית ופרסית, ולכעוס על הישראלים מבוקר עד ערב. "אלה לא יהודים, הישראלים, זה כלבים, ועכשיו יש מדינה של כלבים."

האשה סיפרה לי לפתע שנזכרה היום באמא שלה, הטוענת שאחד מילדיה נחטף על ידי הממשלה בשנות החמישים, ומחתה דמעה. "את תימניה ?" שאלתי. "לא, עירקית, אבל היו גם כמה עירקים. היינו באותה ועדה שחקרה, אבל הרוב באמת תימנים." היא סיפרה לי בקצרה את הסיפור, וניסיתי לנחם אותה שאולי בסך הכל חטפו את הגופה ולא ילד חי, והיא ניסתה להיאחז בזה. "יכול להיות. כן, היו גם סיפורים על מכירה של גופות, שלחו לחו"ל, אולי אמריקה. הייתי ברדיו לפני שנה, סיפרתי, אולי מישהו שמע איפה האח שלי. אפילו במשרד הפנים הוא עוד רשום כחי." היא ניראית כבת חמישים לפחות, אך כאשר היא מדברת על זה, יורד עליה עצב מצמית וכבד המושך את עור פניה למטה.

"זה לא אומר שהוא חי. גם אחותי רשומה כאילו היא חיה במשרד הפנים והיא מתה לפני שלושים שנה." אני מספרת לה על אחותי שמתה בניתוח באמריקה. "אבל אולי בעצם גם אותה מכרו" אני אומרת בקול מתכתי, ומתחילה לחשוב שגם זה אפשרי. כל מה שיגידו לי, או יספרו, אני כבר לא פוסלת.

"הם היו רעים אז. כאילו "חלוצים" איזה "חלוצים", אנשים רעים…" היא אומרת ומתחילה לחייך שוב. "אולי הם פשוט סבלו, אז הם רצו שגם אחרים יסבלו כמותם", אמרתי וחיפשתי נקודת מחילה. "זה לא רק נגדכם. הם גם הונו את ניצולי שואה, ואת המשפחות שלהם, גנבו כספים של נרצחי שואה. גירשו ערבים, תראי את יפו, מסכנים הערבים פה, עדיין רואים את הבתים, נזכרים בעיר שהיתה שלהם, ולפתע נהרסה. לא שוכחים דברים כאלה, את רואה, הנה את אפילו זוכרת את הכאב של אמא שלך, שכבר לא בחיים.". שתינו שוקעות בקיטורים ומוציאות חטיפים מהתיק. הילדים משחקים בגינה, צורחים מהנאה למראה מריבות הכלבים והרעש מחריש אזניים, נביחות, יללות כלבים, צרחות שמחה והתרגשות של ילדים, אחד הכלבים חוטף את הכדורגל ורץ איתו בסיבובים ושובל ילדים נמתח אחריו….

"כן, באמת מסכנים הערבים, לא חשבתי על זה ככה, אני גדלתי פה, ופחדתי מהשינאה שלהם. את צודקת, לא שוכחים דברים כאלה, וזה עובר גם לילדים…"…

 

בערב אני יורדת שוב לפיפי לילה טוב עם הכנופיה של הנובחים, ונתקלקת בבולדוג צרפתי, הכלבים הקטנים האלה עם פרצוף של עטלף. "זכר או נקבה ?" אני שואלת כמו לוחם שזורק ססמא אוטומטית. כל בעל כלבים רגיל למשפט הראשון הזה, כדי להיערך למפגש בין הכלבים. "ווט ?" אה, לא מבין עברית. כך מתפתחת שיחה, מסתבר שהוא שוודי בכלל, שהגיע לא מזמן לאזור, כניראה ברח מאימת החוק בשוודיה, וניצל את חוק השבות המקנה לו זכויות כאן. שוודי חתיך מושלם, ויקינג בלונדיני ועוד יהודי. אנחנו שוקעים בשיחות כלבים רגילות, והוא מרגיע אותי שהכלבה שלו לא תוקפת לעולם. הכלבים מרחרחים זה את זה בעיגול, ראש לתחת, ובני אדם עושים זאת בדרך אחרת, ריקודי מילים. הוא מספר לי קצת על עצמו, ועל אמונתו החזקה באלוהים, הוא ממש רואה ומרגיש אותו בכל מקום, אפילו ברגעים אלה כאשר אנחנו משוחחים. אני תוהה אם עדיף כך מאשר סמים. הוא שואל אם אני מתפללת, ואני מסבירה לו שאני יהודיה. יהודים לא מתפללים. כן, יש לי איזה דיאלוג עם משהו שם, אני מצביעה למעלה, אבל לא תפילה מאורגנת. מצחיק אותי שאני פולטת בלי לחשוב ש"יהודים לא מתפללים", כאילו התעייפנו כבר, וגם התפילות המאורגנות, לפי הסידור, זה משהו שאומרים רק כדי לשמור על מסורת וסדר טוב.

הוא מסביר לי שלפי התוכנית של אלוהים הוא לא יכול להתערב ולעזור אם לא מתפללים, אז תתפללי, אחרת הוא מסתכל ולא יכול לעשות שום דבר. אני רוצה להגיד לו שכאשר זה בא מחתיך כמוהו, אני מוכנה לנסות להתפלל קצת פה ושם, אם הוא מבטיח לעמוד קרוב ולהסביר לי דרך העיניים היפות האלה, איפה בדיוק נמצא אלוהים.

הכלבים מתחילים להשתולל ולרדוף אחרי חתול, ואני נפרדת מהנווד החתיך, ועולה הביתה.

 

 

 

מורשת אשכנזית

 ציטובה הקדושה המעונה

 

בשנים האחרונות אני מרגישה רדופה ממש על ידי רוחותיהן המורעבות של שתי הסבתות שלי, זכרונן לברכה. נידמה לי ששתיהן היו רוצות שאתן להן לדבר, את כל מה שפעם אסור היה להגיד במילים ואפילו לא לחשוב.

סבתא ציפורה, שאנשים קראו לה "ציטובה" על שום מעשי ההתנדבות והעזרה לקהילה שבהם הצטיינה, שולחת אלי מבט אילם, עצוב, האם מישהו סופסוף יסתכל גם עליה ? בזכרון המשפחתי שכבר עוצב על ידי שתי בנותיה, אמי ואחותה, נגזרה עליה התעלמות והיעלמות. את הבמה כבש לחלוטין האב, והיא אינה נזכרת כלל בשיחות המשפחתיות או בדיסק שהועבר אלי, למשל, על ידי המשפחה.

הזכרון שלי ממנה מאד מעורפל ולא משמעותי, כבר אז היתה מושתקת ומחוקה, והיו גם המגבלות הפיזיות שלה, שגרמו לריחוק טבעי. היא עברה כריתת שד בגיל מוקדם, ואחרי כן התחרשה בעקבות בעיטה שחטפה מפרה סוררת בזמן החליבה. על מנת לדבר איתה צריך היה להתקרב ולצעוק ממש לתוך המכשיר המפחיד שהיא התקינה בתוך אפרכסת האוזן. את חיבתה המרוחקת הפגינה בחלוקת סוכריות "טופי". סבי, לעומת זה, אהב תשומת לב, ואת "הבמה", דיבר בלי הפסקה, שלט גם במטבח כאשר באו הנכדים, וכבש לחלוטין גם את בנותיו שכרכרו סביבו והתחרו על חסדיו.

שניהם נפטרו כאשר הייתי בת 7, ואפילו בענין זה לקח סבא את כל המקום בטקסי האבלות והזכרון. וגם היום ממעטת אמי להזכיר את אמא שלה, אך נידמה שהיא רואה בי את השתקפותה, משום שה"גן" הבודד של עיניים חומות וציפוריות, עבר מן הסבתא הזו הישר אלי, בעוד כל השאר זכו בעיניים בהירות ומימיות בגוון שבין ירוק לתכול. כך יצא שהמטען של סבתא עלומה זו נפל על כתפי, והחלטתי להרים את הכפפה, במקום להישלט על ידי ההחלטה השרירותית הזו.

ציטובה, אם כן, כך מתברר, היתה גם דתיה בסתר, מעין "אנוסה" בביתה, שכן סבי הדומיננטי היה אתיאיסט וחילוני להכעיס. היא שמרה את כל המצוות, כולל שבת וכשרות, ומידי פעם היתה חומקת לבית הכנסת המרוחק. היא לא ניסתה לדעתי להשליט כלל את ההסדר הדתי על המשפחה, והניחה לבעלה לגדל את הילדות לפי דרכו, שהיתה גם המקובלת באותה עת במושב העובדים.

בכל האירועים המשפחתיים הוא זה שדיבר, ושר, והתבדח, ומשפחתו היא זו שנתנה את הטון והיתה "החשובה" יותר. אינני יודעת הרבה על המשפחה מן הצד הזה, כיון שמשפחת סבי דחקה אותם לחלוטין. כניראה שהיה מדובר על ענייני שטעטל, וסבי הרגיש שייך מאד למקום ממנו הוא הגיע, ואילו היא הגיע מן העיר ולא חלקה את הערכים של השטעטל. כמו כן, היתה זו ה"חמולה" של סבי אשר התברגה היטב בעליה השניה של אותם ימים, והתפרשה יפה על כל צמתי הכוח. סבי בעצמו היה פעיל במועצת הפועלים, ועמד לרשותו רכב, בימים שבהם בקושי נראה אביזר כזה בישראל, ולא רק רכב אלא עם נהג, תימני נמרץ ורזה בשם אלי.

ציטובה ניראתה תמיד עצובה ובעיקר אילמת והיום נידמה לי שהיא פשוט היתה אשה מאד עצובה ומדוכאה, כאשר אני אוספת גם את הרמזים על נשים אחרות שספקו חום נשי לסבא שלי. למעשה, הוא ניהל נגדה מעין קרב וגייס לשם כך, בכשרון פוליטי רב, את כל ה"קולות" ואפילו את הזכרון. בנותיו הפכו אף הן ל"שלו", ועד היום ניכר גוון אסור, אדיפלי, בהתייחסות של שתיהן אליו, כפי שמתייחסים לאליל. למעשה, עד היום, שתי הבנות כאילו ממשיכות "לעבוד" בשבילו, ולהיות חלק מן הפועלות העמלניות של החמולה שלו מן השטעטל.

לסבתא, ציטובה הקדושה המעונה, לא נותר אף סניגור שהתיחס אליה בנפרד כאדם בפני עצמו, ולא כטאפט שותק, או מעין "עול" שנפל על הסב הכריזמטי. גל של חמלה מציף אותי כאשר אני חושבת על הבדידות שלה, על הסרטן שהיה "סוד" אפל שגזר על מי שלקה בו מעין גלות פנימית, על החרשות הסימלית הזו, מן הפרה הבועטת שאולי רצתה כבר לאמר לה "קומי, תבעטי קצת". האמת, יתכן שהיא פשוט לא ממש רצתה לשמוע את המלל האינסופי של סבא שלי על זוטות ורכילויות תפלות.

החרשות הזו עברה בירושה, לבן דודי אולי מן המכות שקיבל מאביו או מן הפציעה הקשה במבצע ליטני. ועכשיו גם הבן שלי מפתח מים באוזניים, ומצהיר בפני שהוא "עשה בריכה באוזן כי הוא לא רוצה לשמוע".

העניין הדתי אף הוא התגלגל לפתחי, כאשר צללתי כמי שהתסריט מנהל אותה – ולא היא אותו –  ל"סכסוך" בין חילונים לבין דתיים, בכל מיני צורות. אינני יודעת עדיין איך לגאול את עצמי מרוח הרפאים הרעבה והאילמת של סבתא ציפורה. אבל אני מתחילה לחשוב על זה ועל משימה קטנה, איך לגלות מאיפה היא באה, ומי בכל זאת ידע משהו על צפונות לבבה. אין ספק שהעדינות הטבעית, האורבאניות, והרוחניות שלה נמחקו לחלוטין על ידי החמולה של סבי, יהודים גסים וחומריים מאד מ"מוטולה", עסקני שטאטל ציוני מבלארוס. 

גם הסבתא השניה, פרידה, חיה חיי עבד אם כי בניגוד לציטובה, היא הדתיה בזוג מעורב שהשליטה את ערכיה שלה על הבית, אך לא על הילדים. גם זו נישאה לא כל כך טוב, לבעל המבוגר ממנה בשנים רבות, שלא עשה כלום, לא עבד, לא פירנס, ומיעט אפילו לדבר. (יתכן שעשה סקס טוב ? אין לדעת). בכל מקרה כל עול החיים נפל עליה, כולל פרנסה, ניהול הבית, וגידול הילדים וגם יחסי החוץ. בתמורה לכך הוא הסכים ללכת עם כיפה ולעשות קידוש, אך הילדים כבר מרדו באמא, וגדלו כחילונים, ולמעשה גם היא, משלב כלשהו, היתה בודדה באורח אמונתה, מול שלושה גברים שגחכו והלעיגו לה מאד על כך, על "השטויות" שבהן היא מאמינה.

 

המשותף הנוסף לשתי הסבתות הלא מאושרות האלה היה בעובדה הלא חריגה אז שהן איבדו את הוריהן בשואה, אם כי לאחר שכבר נפרדו מהם, כאשר עלו לארץ. חלק מהאחים הושמדו גם, ומכל מקום הן נאלצו להתמודד עם חיי זוגיות ללא התמיכה הטבעית של משפחה שיכולה לעזור לאשה במאבקי הכוח שלה נגד בעל שתלטן ועריץ.